מקבלת אני טענת התובעים, לפיה לא חלה התיישנות בענייננו וכי אין מקום לסלק התביעה מחמת שיהוי בהגשתה. הסכם המכר מציין מפורשות כי החניה הצמודה לדירה זו הינה חניה ג'. נכון הדבר כי לא צורף ההסכם שעל בסיסו הוצמדו החניות בטאבו, אך למעשה הנתבע עצמו מאשר כי במסגרת אותו הסכם, יוחדה חניה ג' והוצמדה לדירת התובעים.
כאמור, בהתאם לרישום בלשכת רישום המקרקעין, החניה נשוא כתב התביעה, הינה בבעלות התובע. כל התחייבות נטענת של מי מהשכנים אשר היו בעליהן הראשונים של הדירות לבצע חילוף בחניות, טעונה מסמך בכתב, ומשאין מסמך בכתב בנמצא, יש לדחות טענת הנתבע באשר לבעלות בהתאם לשימוש בפועל, בהתחשב בחלוף השנים ובהסכמת השכנים.
לפיכך, דין טענת ההתיישנות בעניין התביעה לסילוק ידה של הנתבע מהמקרקעין – להידחות.
-
הנטל להוכחת קיומם של תנאים אלו מוטל על הנתבע אשר טען לשיהוי. בנסיבות הענין, אני סבורה כי הנתבע לא עמד בנטל.
בנסיבות אחרות ניתן היה לכאורה להניח כי יכולתו של הנתבע להביא ראיות נגרעה במידה מסוימת עקב חלוף הזמן. אלא שבמקרה דנן אין מחלוקת באשר לבעלות התובעים בחניה ג', וכי למעשה הטענה הינה באשר להסכמה שבשתיקה, בכל הקשור לשימוש הנתבע בחניה ג' ועל כן בענייננו אין לייחס לשיהוי כל משמעות. למעשה, טענת ההסכמה מטעמם של בני הזוג כרמון, יכולה היתה להיות מוכחת באמצעות עדותם, אשר תלמד על ההסכמות השונות שהיו בין הדיירים בשנים הרלוונטיות.
יחד עם זאת, הנתבע בחר שלא לזמן את מר כרמון למתן עדות.
בע"א 8385/09 המועצה המקומית סאג'ור נ' סונול ישראל בע"מ (פורסם בנבו ביום 9.5.2011) נקבע:
"...משסיים התובע להביא את ראיותיו, על הנתבע להחליט אם ברצונו להביא לפני בית המשפט את ראיותיו אם לאו. עבור הנתבע מדובר בהחלטה הרת גורל, שכן אם יחליט שלא להביא את ראיותיו עשוי בית המשפט לקבוע כי בהיעדר ראיות שיסתרו את ראיות התובע, הוכיח האחרון את עילתו וביסס את תביעתו. למעשה, נתבע אשר מחליט להימנע באופן גורף מהבאת ראיות נוטל את הסיכון שבית המשפט יפסוק לחובתו על בסיס ראיות התובע בלבד, כאשר בהעדרן של ראיות שכנגד יהיה קשה יותר לערער את אמינותן ולהחליש את חוזקן הראייתי [ראו: קדמי בעמ' 1545-1538].
24.זאת ועוד, להימנעות מהצגת ראיות והבאת עדים קיים גם משקל ראייתי בלתי מבוטל, ולעניין זה יפים הדברים שנקבעו על ידי השופט ס' ג'ובראן בע"א 9656/05 שוורץ נ' רמנוף חברה לסחר וציוד בניה בע"מ ([פורסם בנבו], 27.7.2008) (להלן: עניין שוורץ):
"לעיתים, הדרך שבה מנהל בעל דין את עניינו בבית המשפט הינה בעלת משמעות ראייתית, באופן דומה לראיה נסיבתית, וניתן להעניק משמעות ראייתית לאי הגשת ראיה. התנהגות כגון דא, בהעדר הסבר אמין וסביר - פועלת לחובתו של הנוקט בה, שכן היא מקימה למעשה חזקה שבעובדה, הנעוצה בהיגיון ובניסיון חיים, לפיה דין ההימנעות כדין הודאה בכך שלו הובאה אותה ראיה, היא הייתה פועלת לחובת הנמנע ותומכת בגרסת היריב. בדרך זו ניתן למעשה משקל ראייתי לראיה שלא הובאה" (בפסקה 26 לפסק הדין).
כמו כן, באופן דומה נקבע בפסיקה כי :
"...כלל הנקוט בידי בתי המשפט מימים ימימה, שמעמידים בעל-דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לו לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה, הייתה פועלת נגדו. כלל זה מקובל ומושרש הן במשפטים אזרחיים והן במשפטים פליליים, וככל שהראיה יותר משמעותית, כן רשאי בית המשפט להסיק מאי-הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר נגד מי שנמנע מהצגתה" [ראו: ע"א 548/78 שרון נ' לוי, פ"ד לה(1) 736, 760 (1980); ע"א 2275/90 לימה חברה ישראלית לתעשיות כימיות בע"מ נ' רוזנברג, פ"ד מז(2) 605, 615 (1993); עניין שוורץ, בפסקה 26; קדמי בעמ' 1650-1648].
לפיכך יש לשער, שלו היה הנתבע מזמן את מר כרמון למתן עדות מטעמו, היתה עדותו פועלת כנגדו של הנתבע.
לפיכך, הנתבע לא הוכיח כי נעשתה עסקת חליפין בין דיירי הבניין או כי הוסכם על שינוי בחזקה בחניות השונות בניגוד לרישום הבעלות (וראה בעניין זה ע"א 7716/00 נעמי קיסרי נ' רשות הפיתוח (29.9.2005).)
-
מאחר וזכותם של התובעים קמה עם רכישת הנכס בשנת 2014- אין למעשה במועד הגשת התביעה משום שיהוי.
מעבר לדרוש אוסיף, כי מהמסמך שצורף לסיכומי הנתבע שכותרתו "פנקס בתים משותפים" נראה כי לדירתו של הנתבע- דירה מס' 4, הינה חניה ד' ולא כפי שניסה לטעון הנתבע בסיכומיו כי ממסמכים אלה נלמדת זכותו על חניה ג' מכח הוראתה של הגברת אסתר.
מדובר בנסח הסטורי שהוסדר עוד בשנת 1989 ממנו עולה מפורשות , כי היה על הנתבע לעשות שימוש בחניה ד'.
-
סעיף 16 לחוק שעניינו תביעה לסילוק יד קובע:
"בעל מקרקעין ומי שזכאי להחזיק בהם זכאי לדרוש מסירת המקרקעין ממי שמחזיק בהם שלא כדין."
בענייננו, אין מחלוקת כי חניה ג' הינה בבעלות התובעים, אלא שעם זאת טוען הנתבע גם כי קיימות לו זכויות להשתמש בחניה מכוח הסכם בין בעליהן המקוריים של דירות המגורים בבית המשותף (במסגרת סיכומיו של הנתבע שינה הנתבע גרסתו וטען כי הגברת אסתר היתה בעליה הן של דירת התובעים והן של דירת הנתבע, ועל כן היא בחרה לייחד לכל דירה חניה מתאימה בהתאם לדרך בה חנו בעלי הדירות בפועל, ולאחריה, כל מחזיק קיבל על עצמו את חלוקת החניות בפועל בהתאם למתווה זה).
בתא (נצ')2766/06 מדינת ישראל מנהל מקרקעי ישראל נ' מוחמד חסן חוג'יראת נקבע:
"יתרה מזאת, אך אם הייתה מתקבלת טענת הנתבע כי התגבשה זכותו כבר רשות, הרי שרישיון כאמור מתבטל ברגע בו מגלה בעל המקרקעין את דעתו, כי אינו מעוניין להמשיך בהענקת הרשיון"...
...בר רשות מכוחה של רשות גרידא, צפוי בכל רגע לדרישת סילוק יד של בעל המקרקעין. זאת אף במידה ועסקינן ברשות אשר ניתנה לתקופה ארוכה. בנסיבות אלו, אף אם תתקבל הטענה, כי התובעת נתנה לנתבע רשות להחזיק במקרקעין טענה שכאמור לא הוכחה, הרי שהיא רשאית להפסיק זכות זו בכל שלב בו תחפוץ לעשות כן"." (הדגשות לא במקור ס.ג.א)
בע"א (חי') 4482/07 יצחק נ' עירית קרית אתא, נקבע באשר לזכות לביטול רשיון שניתן:
"מתבטל כהרף עין עם גילוי דעתו של בעל המקרקעין כי אין ברצונו להמשיך בהענקת הרשיון והגשת תביעה לסילוק יד בוודאי מגלה רצון כזה"
-
בהתאם לספרו של יהושע ויסמן, דיני קניין בעלות ושיתוף, תשה"ז 1997 (להלן- "ספרו של ויסמן") עמוד 120:
"חוק המקרקעין מאפשר למחזיק בנכס לתבוע את השבת הנכס לידיו כ"תביעה פוזסורית", אם הנכס הוצא מחזקתו...פסק דין בתביעה פוזסורית אינו חורץ את השאלה מי מן המתדיינים הוא בעל הזכויות האמיתי בנכס...על הנתבע, הטוען כי הוא בעל הזכויות האמיתית בנכס, לפנות לבית המשפט בתביעה רגילה כדי לאכוף באמצעותו את זכויותיו..."
-
מכאן עולה, כי ככל שלטענת הנתבע, מחזיק הוא בזכות לחנות בחניה ג' , והוא בעליה של החניה בפועל, כפי שסוכם במקור בין הרוכשים המקוריים של הדירות בבניין המגורים, עליו לפנות בתביעה מתאימה לבית המשפט המוסמך לדון בתביעה זו- בית המשפט המחוזי, שכן גם אם ניתנה הרשות לחנות בחניה ג' במהלך השנים, הרי שרשות זו ברת ביטול.
האם הנתבע בעל זכות מסוג "זיקת הנאה"?
-
הסכמתו הנטענת של מר כרמון (הסכמה שבשתיקה) במהלך השנים בהם היה בעל הנכס, לשימוש הנתבע בחניה ג', הינה הסכמה לכאורה לשימוש שאין עימה זכות להחזקה, ועל כן אינה מקנה זכות קניינית מסוג זיקת הנאה, כל עוד לא נתמלאו התנאים ליצירתה של זיקת הנאה, לפי החוק .
-
אין מחלוקת כי לא נרשמה לטובת הנתבע זיקת הנאה במרשם המקרקעין, וממילא לא נטען כי זכות זו לא נרשמה בשל מניעה שבדין לרישומה.
די בכך כדי לקבוע כי אין לנתבע זכות קניינית מסוג זיקת הנאה מכוח סעיף 5 לחוק, שעל פיה רשאי הוא לחנות בחניה ג'.
לאחר שהגענו לכלל מסקנה זו, יש לבחון את השאלה- האם עומדת לנתבע זכות של זיקת הנאה מכוח חלוף השנים בהתאם למפורט בסעיפים 92 – 94 לחוק הקובעים כדלקמן:
"92.זיקת הנאה יכול שתהא לטובת מקרקעין (להלן - מקרקעין זכאים) או לטובת אדם פלוני, לטובת סוג בני אדם או לטובת הציבור.
93.(ב) זיקת הנאה לטובת מקרקעין יכול גם שתקבע כי בעל המקרקעין הכפופים חייב לבצע בהם פעולה מסויימת או שלא יהיה זכאי למנוע ביצוע פעולה מסויימת במקרקעין הזכאים.
(ג) על אף האמור בסעיף 13 יכול שתהא זיקת הנאה לגבי חלק מסויים במקרקעין.
94. (א)מי שהשתמש בזכות הראויה להוות זיקת הנאה במשך תקופה של שלושים שנים רצופות רכש את הזיקה והוא זכאי לדרוש רישומה.
(ב)הודעה בכתב של בעל המקרקעין למי שמשתמש בזכות כאמור, לרבות הודעה לציבור, שהוא מתנגד לשימוש בזכות, מפסיקה את התקופה האמורה בסעיף קטן (א)."
בהערת אגב יוער, כי הדיון בטענה לקיומה של זיקת הנאה, נעשה אגב גררא, ולצורך בירור תובענה זו שעניינה סילוק ידו של הנתבע מחנייתם של התובעים. בהתאם לסעיף 76 לחוק בתי המשפט, מוסמך גם בית משפט השלום להידרש לה.
האם קמה לנתבע זיקת הנאה מכח שימוש רב שנים כאמור בסעיף 94א לחוק?
-
לצורך קיומה של זיקת יש להוכיח התקיימותם של מספר תנאים, כאמור בפסק דינו של כבוד השופט מ' בן יאיר בע"א 700/98 אסטרחאן נ' בן חורין, פ"ד מה (3) 720, 734:
"עם זאת, ניתן לומר, שתכונותיו היסודיות של שימוש, שמאפשר רכישתה של זיקת הנאה מכוח שנים, הן אלו: שהוא נוגד לזכות הבעלים של המקרקעין הכפופים; שהוא גלוי וחשוף לעין כול; שהוא נמצא בידיעתו הקונסטרוקטיבית של בעל המקרקעין הכפופים; שמקורו אינו בזכות חוזית או בזכות אחרת שהוענקה על-ידי בעל המקרקעין הכפופים למשתמש."
-
מקום בו נעשה השימוש מכוח הסכם או רשות להשתמש במקרקעין, לא יחשב הדבר לשימוש נוגד, ולעניין זה הסכמה שבשתיקה לא תחשב להסכמה (ראו: מ' דויטש, קניין, כרך ב', תשנ"ט-1999, 468 (להלן: "דויטש")).
-
מאחר ולטענת הנתבע, ניתנה לו הסכמה שבשתיקה/מפורשת להשתמש בחניה ג' נוכח התנהגותו של מר כרמון, בעליה הקודם של דירת התובעים, לאורך השנים, טענה זו שומטת את הקרקע תחת הטענה לפיה השימוש בחניה ג', הינו בבחינת שימוש הנוגד את זכות בעליו של הנכס.
לפיכך, לא ניתן לטעון להתקיימותה של זיקת הנאה, בהיעדר מילוי אחד התנאים הנדרשים להוכחתה- השימוש הנוגד.
האם קמה לנתבע זכות לחנות בחניה ג' מכוח עיקרון תום הלב?
-
סעיף 14 לחוק , שעניינו "הגבלת זכויות", קובע:
"בעלות וזכויות אחרות במקרקעין, אין בהן כשלעצמן כדי להצדיק עשיית דבר הגורם נזק או אי נוחות לאחר".
-
לטענת הנתבע, מאחר ולתובעים זכות לחנות רכבם בחניה ו' כפי שעשו בעלי הדירה ושוכריה קודם לכן, אין למנוע ממנו החניית רכבו בחניה ג', ובמיוחד נכונים הם פני הדברים, כאשר מתוך הסתמכות על כך שחניה ג' משוייכת לדירתו, התקין בחניה מחסום והכשיר את השטח בעלות של כ- 30,000 ₪.
-
סעיף 14 לחוק, מבהיר כי זכות קניינית ואף בעלות במקרקעין, הינן זכויות יחסיות. מול הזכות לקניין עשויות לעמוד זכויות נוגדות, ובראשן זכות הקניין של האחר, שאף היא מוגנת בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, הקובע בסעיף 3 כי "אין פוגעים בקניינו של אדם".
לעניין זה יפים דבריו של כב' השופט ח' כהן בע"א 782/70 שושנה רדומילסקי נ' יצחק פרידמן, פ"ד כה(2) 523, לפיהם:
"ובא הכלל הגדול שבסעיף 14 לחוק וקובע שזכות הבעלות כשלעצמה אין בה כדי להצדיק עשיית כל דבר, ומתן צו מניעה בכלל זה, "הגורם נזק או אי נוחות לאחר" - רוצה לומר, אין להתיר את השימוש בזכות הבעלות כעילה לגרום נזק או אי נוחות אפילו למסיג גבול, מקום שהשימוש בעילה זו אינו דרוש באורח סביר למימוש זכות הבעלות עצמה או למטרה חוקית אחרת..."
-
סעיף מקביל לסעיף 14, הינו סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, בצירוף עם סעיף 61 בחוק זה, מגביל את השימוש בכל הזכויות, בחובה לנהוג בתום-לב ובדרך מקובלת. בעניין זה נקבע כי כל זכות המעוגנת בחוק המקרקעין ובייחוד זו הקבועה בסעיף 14 שבו, צריכה להיות מופעלת בתום-לב ובדרך מקובלת, וכי חלות עליה ההוראות האמורות אשר נקבעו בחוק החוזים (ראו לעניין זה רע"א 6339/97 משה רוקר נ' משה סלומון, פ"ד נה(1) 199, עמ' 276 – 277).
-
בענייננו, אינני סבורה כי עמידתם של התובעים על זכותם לעשות שימוש בחניה שיועדה לדירתם, חניה ג', יש בה משום חוסר תום-לב ובמיוחד נכונים הם פני הדברים, כאשר מדובר בחניה "נוחה יותר", מקורה, וכן חניה בגינה מחוייבים התובעים בארנונה בהתאם לחניה המוצמדת לדירתם בהתאם לרישוי העיריה.
-
עיון בפסיקה מלמד כי במקרים בהם נעשה שימוש בסעיף 14, היה זה לרוב כאשר הפגיעה הנטענת בזכויות התובעים ,הייתה בגדר זוטי דברים. אין אלו פני הדברים בענייננו.
עולה איפוא, כי גם הוראת סעיף 14 בחוק המקרקעין אין כדי להועיל לנתבע לבסס את זכותו להמשיך ולחנות בחניה ג'.
האם קיים השתק לתובעים לדרוש את פינוי החניה מכח הסתמכותו של הנתבע על ההיתר שניתן לו מבעליה הקודמים של הדירה?
-
עניין זה נידון בהרחבה בתא (חי') 1321-01-12 רלה ריינהרץ נ' ערן אלזסר (24.12.2014). רישיון או רשות להחזיק במקרקעין הינה בזכות שביושר שנוצרה על ידי הפסיקה ומקורה בתורת ההשתק.
"...השתק זה מונע מבעל זכות במקרקעין לחזור בו מן ההרשאה שנתן לאחר לשימוש במקרקעין, אם המורשה הסתמך על ההרשאה בתום לב ובאופן סביר ושינה עקב כך את מצבו לרעה על ידי השקעות שהשקיע במקרקעין, מתוך ציפיה שיצרה אצלו ההרשאה להמשך קיומה של הרשות להשתמש בהם, כל עוד הוא רוצה בכך (ע"א 7139/99 אלוני נגד ארד, פ"ד נח(4) 27, עמ' 34 - 35).
משמעות הרישיון במקרקעין הינה "היתר או רשות שנתן בעל המקרקעין לאחר, להחזיק או להשתמש בנכס... הרשות נעדרת כוונת הקניה של זכות בנכס. אפשר שהיא תהא מעוגנת בחוזה שנקשר בין הצדדים, וכך תצמיח למקבל הרשות זכות חוזית כלפי בעל המקרקעין... ואפשר שתינתן על ידי בעל המקרקעין ללא כוונה ליצור התחייבות חוזית, אקט של רצון טוב, או תלמד משתיקתו ואי-מחאתו להחזקה או לשימוש שעושה אחר בנכס (להלן "רשות גרידא"). רשות גרידא באה להבחין איפוא מן הרשות החוזית... תוכנה של הרשות החוזית, משך קיומה ותנאי סיומה ילמדו מן ההסכם שבין הצדדים. רשות גרידא אינה מעניקה לבעליה זכות כלשהי כלפי בעל המקרקעין (נ. זלצמן, "רישיון במקרקעין", הפרקליט מב, חוברת א', תשנ"ה, בעמ' 24).
נותן הרשות חינם לעשות שמוש במקרקעין רשאי לחזור זו מהסכמתו בכל עת, להוציא מקרים שבהם יהיה מנוע מלעשות כן מכוחו של השתק (שם, בעמ' 28, לרבות הערת שוליים מס' 17).
רישיון להחזיק בנכס יכול להינתן במפורש (בין בהסכם בכתב ובין בעל פה) או מכללא. בגדר המושג רשות מכללא נכללים כל אותם מצבים שבהם ההחזקה או השימוש של פלוני בנכס אינם מעוגנים בהסכמה מפורשת שנתן בעל המקרקעין, אלא בהסכמה הנלמדת ממחדלו של בעל המקרקעין לפעול לסילוקו של פלוני מן הנכס, אף שעומדים לרשותו כל האמצעים לכך. ההסכמה נלמדת ממשך הזמן שחלף ומהתנהגותו הפסיבית של בעל המקרקעין בנסיבות המקרה, המעידה שהשלים עם נוכחותו של פלוני בנכס או עם השימוש שהוא עושה בנכס. נסיבות המקרה שבמסגרתן נלמדת הסכמתו בשתיקה של בעל המקרקעין, עשויות למנוע את בעל המקרקעין מכוחו של דין ההשתק או עיקרון תום הלב, מלהביא את הרשות לסיומה באופן חד צדדי ומיידי (נ. זלצמן, שם, בעמ' 56 - 57) וכן, ע"א 633/08 מינהל מקרקעי ישראל נגד חנוך חיטמן (9.1.2014), בעמ' 15).
בדרך כלל, רשות מכללא הנלמדת מתוך הסכמה שבשתיקה של בעל המקרקעין ואשר ניתנה ללא תמורה, היא רשות הניתנת לביטול. הסקת מסקנה בדבר רשות בלתי הדירה מכללא הינה מהלך נדיר, לאור המשמעות הנובעת ממנו, השוללת מבעל המקרקעין את האפשרות לממש את זכאותו הקניינית. לפיכך, המקרים בהם יקבע כי רשות הינה בלתי הדירה, הינם נדירים (ראה רע"א 2272/11 מנשה נגד בזק החברה הישראלית לתקשורת בע"מ (4.5.2011), ע"א (מחוזי - מרכז) 14713-11-08 דוד קאפי נגד מנהל מקרקעי ישראל (27.1.2010)). מקרים אלו יתכנו בנסיבות מיוחדות, כאשר מדובר ביחסי משפחה או ביחסים קרובים אחרים בין הצדדים, כאשר בעל הרשות השביח את המקרקעין על חשבונו (ע"א (מחוזי-ת"א) 2213/04 ארז נגד מדינת ישראל [פורסם בנבו] (18.10.06), ע"א 7139/99, לעיל, וע"א 515/76 לוי נגד ויימן, פ"ד לא(2) 127). התגבשות הזכות מכח השתק מותנית בהתקיימן של נסיבות מיוחדות שניתן ללמוד מהן על היווצרות של קשר סיבתי בין הציפייה שבעל המקרקעין נטע אצל פלוני, בין אם בהבטחה שנתן לו ובין אם במצג שהציג כלפיו, לבין השינוי לרעה שהתרחש במצבו של פלוני (נ. זלצמן, "'רשות חינם' במקרקעין כ'השאלת מקרקעין' - גישת הסיווג והלכות ה'רישיון במקרקעין', עיוני משפט לה (2012), 265, עמ' 270 - 271)." (הדגשות לא במקור ס.ג.א)
-
במקרה דנן, לא הוכח כי רכישת הדירה על ידי הנתבע, נסמכה על ההבטחה כי חניית רכבו תהיה בחניה ג' דווקא.
לא הוכח כי כתוצאה מהסתמכות זו של הנתבע, שונה מצבו לרעה. לכל היותר שונה מצבו לרעה של הנתבע, בכך שהשקיע כטענתו בהכשרת קרקע החניה וגידור החניה בדרך של התקנת מחסום.
עלות התקנת המחסום והכשרת הקרקע, לא הוכחה.
לפיכך, בחינת שאלת הנזק שנגרם לכאורה לנתבע, מעלה כי לא ייגרם לנתבע כל נזק כתוצאה משינוי השימוש בחניות ו/או לא הוכח כל נזק שכזה.
סוף דבר
-
לאור התוצאה אליה הגעתי, התביעה מתקבלת.
הנתבע יפנה את חניה ג' תוך 30 יום מהיום, וישיב החזקה בה לתובעים כשהיא פנויה מכל אדם וחפץ.
-
הנתבע ישלם לתובעים ביחד ולחוד הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 5,000 ₪, וכן החזר אגרה בסך של 657 ש"ח. הסך האמור ישולם בתוך 30 יום החל מהיום שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד יום התשלום המלא בפועל.
מזכירות בית המשפט תשלח העתק פסק הדין לצדדים בדואר רשום.
ניתן היום, י"ד אייר תשע"ו, 22 מאי 2016, בהעדר הצדדים.
