ת"א 45106-01-12 ברזל ואח' נ' מוסדות ברסלב נחמת ציון, ירושלים ואח'

לפני בקשות מצד הנתבעים להורות על הפקדת ערובה להוצאות בהתאם לתקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות") וכן להורות על ביטולו של הפטור שניתן לתובעים מתשלום האגרה. הבקשות, למעט בקשתם של נתבעים 9-10 הועלו לראשונה בקדם המשפט שהתקיים ביום 21.6.15. בקשתם של נתבעים 9-10 שהיא היחידה שהוגשה בכתב - עניינה עיון חוזר בהחלטה קודמת שלא להורות על הפקדת ערובה להוצאות לטובתם. הצדדים הסכימו כי הטיעון בבקשות יסתמך על הבקשה שהוגשה על ידי הנתבעים 9-10 וכן על סמך טיעונים בעל פה. טרם בחינת הבקשות אסקור בקצרה את הטענות המרכזיות שבכתב התביעה, כפי שפורטו בהחלטות קודמות שניתנו במסגרת הליך זה.

הנתבעת מס' 1 (להלן: "הקהילה") הינה עמותה רשומה אשר נוסדה למטרות הקמת ישיבה וכולל לבעלי תשובה, הפצת תורה ויהדות בקרב רחוקים. עמותה זו ידועה גם בכינוי קהילת "שובו בנים", ההולכת בדרכו של רבי נחמן מברסלב, ומונהגת על ידי הרב אליעזר ברלנד, אביו של הנתבע 2, נחמן ברלנד ( הנתבע 2 ייקרא להלן:"ברלנד"). ברלנד עצמו הינו אחד ממנהלי הקהילה (הנתבעים מס' 1-2 ייקראו להלן: "הנתבעים"). התובעים הינם בני זוג החברים בקהילה מזה שני עשורים.

תביעתם של התובעים הועמדה על סך של 12,028,000 ₪, והיא נשענת על טענתם שנכסים וכספים שהיו בבעלותם נלקחו מהם שלא כדין, תוך הפעלת לחץ נפשי ואלימות פיזית וחברתית כנגדם. לטענתם עמד ברלנד בראש קבוצת אנשים שאותם הם מכנים "המושכים בחוטים", ואשר שולטים באופן מוחלט בחיי הקהילה ובהתנהלותה. במסגרת זו נטען על ידי התובעים כי אולצו לחתום על מספר הסכמים, שבגדרם העבירו נכסים רבים שבבעלותם לידי הנתבעים - וזאת מבלי שהבינו את משמעות הדברים, ותוך שהופעלו עליהם לחצים כבדים ואלימים לעיתים המגיעים לכדי כפייה, עושק וניצול מצוקתם. כן טוענים התובעים כי ההסכמים האמורים הינם בלתי חוקיים ונוגדים את תקנת הציבור, ולחלופין הופרו בחוסר תום לב מצד הנתבעים.

לאור האמור עותרים התובעים לכך שבית המשפט יצהיר על בטלותם של ההסכמים וישיב לידיהם את הנכסים שנלקחו מהם שלא כדין, הכוללים מספר דירות בירושלים וכן נכס באומן שבאוקראינה (המכונה "הבנק"). נכסים אלה היו רשומים על שמם של התובעים או שהיתה להם זיקה או זכות חוזית כלשהי ביחס אליהם. בנוסף נתבע תשלום דמי שימוש ראויים עבור השימוש בנכסים וכן פיצוי עבור הנזק הלא ממוני.

הנתבעים טוענים מצידם כי התביעה הינה בגדר ניסיון פסול לסחוט כספים שלא כדין, וכי ההסכמים שנחתמו בין הצדדים הינם תקפים, קוימו על ידי הצדדים ולא נפל בהם כל פגם. הנתבעים מכחישים את הטענות ללחץ כלשהו שהופעל על התובעים, ומפרטים את הרקע לחתימת ההסכמים, אשר לטענתם נבעו מתוך ניסיונם לסייע לתובע מס' 1 (להלן: "התובע") להיחלץ מחובות שצבר בשל התנהלותו הכספית. הנתבעים האחרים, אשר כל אחד מהם נקשר לפרשה זו באופן אחר, מעלים טענות ספציפיות בכל הנוגע ליחסיהם עם התובעים – כל אחד בהקשר לנכס הרלוונטי לתביעה כלפיו.

הנתבעים 9-10 (להלן: "נחשון") מחזיקים ורשומים כבעלי דירה ברח' הרב בלוי בירושלים (המכונה בכתב התביעה ותכונה להלן:"דירת נחשון"). הדירה היתה בבעלותם של הנתבעים 5-6, בני הזוג יוספי (להלן: "יוספי"), ולטענת התובעים הם רכשו מיוספי את הזכויות בדירה במסגרת עסקת חליפין שערכו עמם. אותה עסקה כללה את החלפתה של דירת נחשון בדירה המכונה בכתב התביעה "דירת אילוז". לאחר שהתובעים רכשו את דירת נחשון, הם השכירו אותה לנחשון במשך מספר שנים. בכתב התביעה מתואר כי במקביל שעבדו יוספי את הדירה לנתבע 4 במסגרת הסכם הלוואה, וכי "יד נעלמה" מחקה את הערת אזהרה שהייתה רשומה לטובת התובעים. בהמשך לכך נכתב כי בהסכם שנכרת בין הצדדים וכונה בכתב התביעה "הסכם לונדון" אולצו התובעים לוותר על הדירה בשל לחצם של הנתבעים. דירת נחשון נמכרה בסופו של דבר לנחשון באמצעות הנתבע 4, ולפיכך במסגרת כתב התביעה מבוקש כי יינתן פסק דין המצהיר שדירה זו עודנה בבעלות התובעים ולא בבעלות נחשון, כי ההסכמים שנעשו בקשר לדירה זו בטלים מחמת כפיה ועושק, מרמה, הטעיה וכן מאחר והם עומדים בסתירה לתקנת הציבור. כן נדרש, בין היתר, כי נחשון יחויבו בדמי שימוש ראויים עבור השימוש בדירה.