אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> ג'בר נ' אלרחמן ואח'

ג'בר נ' אלרחמן ואח'

תאריך פרסום : 26/06/2017 | גרסת הדפסה
ת"א
בית משפט השלום ירושלים
44696-01-14
18/06/2017
בפני השופט:
מוחמד חאג' יחיא

- נגד -
התובע:
אמיר ג'בר
עו"ד חן הולנדר
הנתבעים:
1. אדם עבד אל רחמן
2. מחמד עבד אל רחמאן

עו"ד שמעון פרנקו
פסק דין
 

 

  1. מונחת לפניי תביעה לחייב את הנתבעים לשלם לתובע פיצוי בגין הגשת תלונות שווא למשטרה שהובילו להעמדתו לדין, למעצרו ולשלילת חירותו, וכן לפגיעה בשמו הטוב. התובע מבסס את תביעתו, בין השאר, על עילה לפי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ח-1965 (להלן: "חוק איסור לשון הרע"), וכן עוולות הרשלנות, הנגישה והפרת חובה חקוקה שבפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "הפקודה").

     

  2. התובע העמיד את תביעתו על סך 100,000 ₪.

     

    עיקר העובדות הצריכות לעניין

     

  3. ממכלול חומר הראיות שהונח לפני בית המשפט עולה, כי ביום 27.1.2011 הגיש הנתבע 1 (להלן: "אדם") תלונה במשטרה כנגד התובע (להלן גם: "אמיר") בחשד לסחיטה באיומים, וביום 8.2.2011 הגיש הנתבע 2 (להלן: "מוחמד") תלונה נגד התובע בחשד לאיומים וניסיון דריסה.

     

  4. אין מחלוקת כי מוחמד הוא דודו של אדם מצד אביו (להלן: "ליקא"). אין מחלוקת גם כי בזמנים הרלבנטיים לתביעה, הצדדים היו תושבי אותו יישוב.

     

  5. מחומר הראיות עולה כי עובר להגשת התלונות האמורות, בחודש מאי 2008 תקף ליקא את התובע וירה בו. עקב זאת, הוגש כתב אישום לבית המשפט המחוזי בירושלים נגד ליקא [תפ"ח (מחוזי - י-ם) 523/08 מדינת ישראל נ' ליקא עבד אל-רחמן]. ליקא הורשע לפי הודאתו בביצוע עבירת חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(א)(2) בחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין") וכן עבירת תקיפה לפי סעיף 379 בחוק המוזכר. בגזר הדין שניתן ביום 11.5.2009 הוטל על ליקא, בין השאר, עונש של ארבע וחצי שנות מאסר בפועל.

     

  6. עקב תלונותיהם של אדם ומוחמד במשטרה, נעצר אמיר ונכלא ליממה וכן הוגש נגדו כתב אישום לבית משפט השלום בירושלים שבו הואשם בביצוע עבירת סחיטה באיומים בהזדמנויות שונות [ת"פ (שלום - י-ם) 55866-12-11 מדינת ישראל נ' אמיר ג'בר] (להלן: "ההליך הפלילי")]. בתום דיון ההוכחות שהתקיים ביום 7.7.2013 (להלן: "הדיון בהליך הפלילי") החליט בית המשפט (כבוד השופט א' קורנהאוזר) לזכות את הנאשם (התובע). נימוקי הכרעת הדין ניתנו ביום 17.10.2013 (להלן: "פסק הדין המזכה"). בנימוקי פסק הדין האמור, עמד בית המשפט בין השאר, על הסתירות בגרסאות אדם ומוחמד בעדויותיהם לפניו וכן קבע כי קיים למעלה מספק סביר באשר למיוחס לאמיר.

     

    תמצית טענות הצדדים

     

  7. התובע טוען, בין השאר, כי התלונות שהוגשו נגדו אינן אמת וכי הן הוגשו במטרה לסבך אותו בהליכי נפל פליליים ותו לא, על מנת לפגוע בשמו הטוב ולשבש את אורח חייו, כל זאת עקב תלונתו של התובע נגד ליקא בגין תקיפה חמורה משנת 2008, דבר שהביא כאמור להעמדתו של ליקא לדין פלילי ולמאסרו למשך שנים. כאמור, התובע מבסס את תביעתו על עוולה בחוק איסור לשון הרע וכן עוולות נזיקיות שבפקודת הנזיקין.

     

  8. הנתבעים טוענים מנגד, בין השאר, כי התלונות במשטרה הן תלונות אמת וכי האירועים בגינם התלוננו, התרחשו בפועל וגובשו לכדי כתב אישום. על כן, בעניינם של הנתבעים חלה הגנת "אמת דיברתי". בפסק הדין המזכה, קבע בית המשפט כי אשמתו של התובע לא הוכחה מעבר לספק סביר, בין השאר בשל מחדלי חקירה ולכן יש לזכות אותו. התובע לא הוכיח את תביעתו דנן ועדותו היא עדות יחידה. כמו כן, התובע לא הביא ראיות נוספות שיתמכו בתביעתו. לטענת הנתבעים, התובע בעל עבר פלילי וריצה בעבר עונשי מאסר. על כן, מכחישים הנתבעים את חבותם ואת גובה הנזק הנטען.

     

    ראיות הצדדים

     

  9. מטעם התובע הוגש תצהיר עדות ראשית והעיד במשפט, ומטעם הנתבעים הוגשו שני תצהירי עדות ראשית והם העידו במשפט.

     

    דיון והכרעה

     

  10. לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים וכן עיינתי במכלול החומר הראייתי שהונח לפניי, לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ונתתי את דעתי להן, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל, באופן חלקי, כי שיפורט להלן.

     

    עוולה לפי חוק איסור לשון הרע

     

  11. לפי סעיף 1 בחוק איסור לשון הרע:

     

    "לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול -

    (1)להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;

    (2)לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;

    (3)לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;

    (4)לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו;

    בסעיף זה "אדם" - יחיד או תאגיד"

     

  12. לפי סעיף 2 בחוק האמור, שכותרתו "פרסום מהו":

     

    "(א)פרסום, לענין לשון הרע - בין בעל פה ובין בכתב או בדפוס, לרבות ציור, דמות, תנועה, צליל וכל אמצעי אחר.

    (ב)רואים כפרסום לשון הרע, בלי למעט מדרכי פרסום אחרות:

    (1)אם היתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע;

    (2)אם היתה בכתב והכתב עשוי היה, לפי הנסיבות להגיע לאדם זולת הנפגע"

    (ההדגשות אינן במקור)

  13. במקרה לפנינו, אין מחלוקת כי הנתבעים הגישו תלונות נגד התובע במשטרה בטענות של סחיטה באיומים. הודעות הצדדים במשטרה לא הונחו לפני בית המשפט. לפי עדות אדם בדיון בהליך הפלילי, אמיר איים עליו שלוש פעמים וביקש ממנו ומאמו שיביא לו סכום כסף של 50,000 ₪, שאם לא כן, יאונה לו רע, וכדברי אדם בפרוטוקול הדיון מיום 10.10.2013: "שאם אני לא אביא את הכסף הוא יכסח אותי מכות וישרוף לי את הרכב..." (שורות 17-15, עמוד 7).

     

  14. לעומת אדם, בדיון בהליך הפלילי, מוחמד טען כי יש לו "שיבושים" בזיכרון, וכי הוא "לוקח" כדורים ויש לו הרבה צרות. מוחמד טען בפתח חקירתו כי אינו זוכר כלום (שורות 31-30, עמוד 13). בהמשך עדותו טען כי אמיר ניסה לדרוס אותו אך העיד גם כי לא שמע איום או דרישה כספית ממנו. בהקשר זה, לפי תצהירו של התובע (ולא נסתר על-די הנתבעים), מוחמד טען במשטרה בתלונתו, כי אמיר איים עליו בעבר וניסה לדרוס אותו שלוש פעמים.

     

  15. ללא ספק, הגשת התלונות למשטרת ישראל תוך ייחוס מעשים כאמור לתובע (מעשים כה חמורים ברף הפלילי, הנורמטיבי והמוסרי), מהווה לכאורה הוצאת לשון הרע. ייחוס המעשים כאמור לתובע, יש בו כדי לפגוע בשמו של התובע, עלול להשפיל אותו בעיני הבריות, לבזות אותו וכן לפגוע בעסקו, במשלח ידו או במקצועו.

     

  16. משנקבע אפוא כי היסודות שבסעיפים 1 ו-2 בחוק איסור לשון הרע מתקיימים בנסיבות העניין, מתבקשת עתה בחינת השאלה האם הפרסום חוסה תחת אחת מן ההגנות שמעוגנות בחוק, אשר שוללת הטלת אחריות על מפרסם לשון הרע [רע"א 10520/03 איתמר בן גביר נ' אמנון דנקנר, מיום 12.11.2006]. בהקשר זה, ככל שניתן להבין מטענות הנתבעים (הנתבעים אינם מפנים בסיכומיהם להוראה ספציפית בחוק איסור לשון הרע), טענתם המרכזית לפיה תלונותיהם במשטרה היו תלונות אמת.

     

    אמת בפרסום - טענת "אמת דיברתי"

     

  17. לפי הוראת סעיף 14 בחוק איסור לשון הרע: "במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום ענין ציבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש".

  18. להחלת ההגנה של אמת בפרסום, יש להוכיח קיומם של שני יסודות: האחד - הדבר שפורסם היה אמת; השני - בפרסום עניין ציבורי. הנטל להוכיח קיומם של יסודות ההגנה האמורה, מוטל על הנתבע (המפרסם) [רע"א 9575/06 עו"ד יגאל גיל נ' עו"ד שרה פרזנטי, מיום 21.11.2006; דנ"א 7325/95 ידיעות אחרונות בע"מ נ' יוסף קראוס, פ"ד נב(3) 1 (1998)]. מידת ההוכחה הנדרשת בנדון דנן, עומדת ביחס הולם לרצינות תוכן הדיבה [ע"א 670/79 הוצאת עיתון הארץ נ' בצלאל מזרחי, פ"ד מא(2) 169, 186 (1987)].

     

  19. לעניין השאלה בדבר אמת הפרסום, נבחן האם תוכנו של הפרסום תואם את האמת, את המציאות האובייקטיבית [ע"א 3199/93 יוסף קראוס נ' ידיעות אחרונות בע"מ, פ"ד מט(2) 843, 857 (1995)]. לא נדרשת זהות מוחלטת בין תוכן הפרסום לבין האמת האובייקטיבית, אולם כאשר קיים פער, יש לבחון אם מדובר בפרט שולי שאין בו פגיעה של ממש, אחרת, לא ייקבע כי הפרסום תואם את האמת האובייקטיבית.

     

  20. אמנם בהליך אזרחי עסקינן ונטל ההוכחה הוא לפי מאזן ההסתברויות, אולם כאשר דנים בהגנת אמת בפרסום ופרסום זה מיייחס מעשים פליליים חמורים לתובע (הנפגע), אין די בראיות לפי הרמה הנדרשת בהליך אזרחי רגיל. על המבקש לייחס ליריבו ביצוע עבירות חמורות, שיש בהן להטיל עליו סטיגמה, להניח לפני בית המשפט ראיות בעלות משקל רב וכבד יותר ממה שדרוש במשפטים אזרחיים רגילים [ע"א 475/81 זיקרי יעקב נ' "כלל" חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מו(1) 589, 598 (1986); עניין מזרחי לעיל, עמוד 187].

     

  21. במקרה לפנינו, אין מחלוקת כי בהתבסס על תלונות הנתבעים הועמד התובע לדין פלילי באישום בביצוע עבירת סחיטה באיומים, עבירה לפי סעיף 428 בחוק העונשין. התובע זוכה בתום ההליך. אעיר בהקשר זה כי אמנם פסק הדין המזכה הוא חלוט. אולם סבורני כי פסק דין זה הוא ראיה לעצם קיומו בלבד ולעצם ההליך שהתנהל ותוצאתו, ואין הוא מהווה ראיה לכאורה לתוכנו [ראו והשוו: הוראת סעיף 42א(א) בפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971]. מכאן, בבואנו לבחון טענת האמת בפרסום, אין להסתפק בפסק הדין המזכה, כי אם יש לבחון את חומר הראיות שהונח לפני בית המשפט.

     

  22. מעיון בחומר הראיות עולה כי לא רק שנגלים פערים וסתירות של ממש בגרסאות הנתבעים בדיון בהליך הפלילי, מיום 7.7.2013, אלא שגם, קיימים פערים וסתירות כאמור בין דבריהם בהליך הפלילי לבין אלה בהליך דנן, כפי שאעמוד על כך להלן. בהקשר זה, אזכיר כי פרוטוקול הדיון שמתייחס לעדויות אמיר, אדם ומוחמד בהליך הפלילי (זאת במובחן מפסק הדין המזכה, כמבואר לעיל), ניתן להגשה במסגרת הליך זה כראיה לכאורה לאמיתות תוכנו, שכן שלושתם עדים בהליך זה [ראו והשוו: רע"א 275/96 יעקב עקנין נ' מרדכי גילת, מיום 31.3.1996; רע"א 8562/06 לימור פופיק נ' פזגז 1993 בע"מ, מיום 2007 (סעיף 3)].

     

  23. ראשית: הנתבעים הגישו במסגרת הליך זה תצהירי עדות ראשית שהם כמעט זהים; לא מצאתי בתצהיריהם פירוט לגרסאותיהם לפני המשטרה (למשל: מתי אירעו מעשי האיום, תיאור נסיבות האירועים, תוכן האיומים ועוד). אדם לא זכר בהתחלה את חתימתו על תצהירו (שורות 34-30, עמוד 9 בדיון מיום 10.10.2016) אולם בהמשך זיהה את החתימה אך לא זכר אם קרא את התצהיר במשרדו של בא-כוחו (שורות 34-29, עמוד 14 בדיון מיום 10.10.2016).

     

  24. בכל מקרה, אדם העיד בתצהירו (סעיף 4): "אני התלוננתי במשטרה נגד התובע בגין מעשה של סחיטה ואיומים אשר התובע נקט כלפיי - עבירת הסחיטה ואיומים אשר התובע נקט כלפיי התרחשו כפי שהתלוננתי נגדו וכפי שהעדתי במשטרה ובבית המשפט" (ההדגשה אינה במקור). נוסח זהה קיים בתצהירו של מוחמד (סעיף 4).

     

    הגם שהיה מצופה מהנתבעים להניח לפני בית המשפט את גרסאותיהם המלאות לפני המשטרה ותיאור מעשי התובע לכאורה, ולו מהטעם שטענת אמת בפרסום מחייבת עיון בתוכן הפרסום, הנתבעים לא צירפו לתצהיריהם שום ראיה או נספח בנדון, ובפרט, הודעותיהם במשטרה. על כן, על גרסאותיהם ניתן ללמוד אך מעדויותיהם בבית המשפט בהליך הפלילי ומחקירותיהם הנגדיות בהליך לפניי.

     

  25. שנית: לפי עדות אדם מיום 7.7.2013, אמיר איים עליו שלוש פעמים כאשר באחד מהמקרים האיום היה בנוכחות ולמשמע מוחמד (שורה 2, עמוד 11; שורה 5, עמוד 12 בדיון מיום 7.7.2013). בדיון לפניי, כאשר נשאל אדם אם מישהו שמע את אמיר מאיים עליו, הוא השיב כי מוחמד נכח ושמע את האיום (שורות 7-4, 13-12 ו-21-18, עמוד 11 בדיון מיום 10.10.2016). בהמשך, כאשר נשאל אדם על מי איים אמיר בנוסף, הוא השיב: "עליי ועל הדוד שלי. על הדוד שלי היה עוד איום זה מה שסיפר לי וזה מה שהבנתי..." (שורות 17-16, עמוד 13 בדיון המוזכר).

     

  26. חרף האמור, מוחמד אישר בעדותו ביום 7.7.2013 כי לא שמע איומים או סחיטה מפיו של אמיר אלא אדם סיפר לו זאת (שורות 9-8, עמוד 17; ראו גם: שורות 17-16). מוחמד הסביר כי מי שאיים עליו זה היה אחיו של אמיר (שורות 17-16 ושורות 23-22, עמוד 17), ובסוף עדותו מיום 7.7.2013 מיקד מוחמד את כל הזיקה שלו להליך בזו הלשון: "אני הגעתי בגלל הדריסה" (שורה 5, עמוד 18).

     

  27. אם לא די בכך, גם בדיון לפניי (מיום 10.10.2016), כעולה מעדותו של מוחמד, אמיר לא איים עליו אישית אלא הוא איים על אדם ועל אמא שלו (שורות 2-1, עמוד 16; ראו גם: שורות 25-24, עמוד 17). כמו כן, מוחמד אישר כי לא שמע את אמיר דורש כסף מאדם אלא אדם ואמו סיפרו לו זאת (שורות 33 ו-6-1, עמודים 18-17).

     

  28. לטענת מוחמד, אמיר ניסה לדרוס אותו (שורה 29, עמוד 15 בדיון מיום 10.10.2016). עם זאת, מעדותו בדיון לפניי ניתן היה להתרשם כי אילולא בקשת האמא (אמו של אדם), נראה שמוחמד לא היה שוקל להגיש תלונה נגד אמיר (שורות 30-28, עמוד 17 בדיון המוזכר).

     

    "ש. אמא של הנתבע 1 באה ואמרה שהתובע איים על הנתבע 1 לך למשטרה?

    ת. היא אמרה שהוא מאיים על הבן שלי ואיך אתה לא מגיש תלונה על זה שהוא ניסה לדרוס אותך פעמיים"

     

  29. בנסיבות אלו, לא מצאתי כי יש מקום להעדיף את גרסת אדם שמייחסת איומים כלפיו מצד התובע, על גרסת התובע שטוען כי זו עלילה. כמו כן, לא מצאתי מקום להעדיף את גרסת מוחמד ביחס לטענות האיומים והסחיטה, שכן מלבד זאת שמעדותו עולה כי לא שמע זאת ישירות מאמיר ושמע על כך רק מאדם ואמו, אלא שגם - כפי שאעמוד על כך מיד להלן - עדות מוחמד לא הייתה עקבית זאת משיקוליו, בפרט, שיקולי קרבה משפחתית שבין משפחות אמיר ומוחמד.

     

  30. שלישית: מוחמד פתח את עדותו במשפט בדיון מיום 7.7.2013 כאשר הודיע בין השאר, בלשון הזו: "יש לי הרבה שיבושים בזכרון, אני לוקח כדורים" (שורה 30, עמוד 13 בדיון מיום 7.7.2013). בהמשך העיד: "...אני מקבל תרופות שהשמידו לי את כל הזכרון" (שורות 3-2, עמוד 14). מוחמד העיד גם כי אינו זוכר מדוע הגיע לבית המשפט ומה אמר במשטרה (שורות 10-9, עמוד 14 בדיון המוזכר).

     

  31. בניגוד לעדות זאת, בדיון לפניי (מיום 10.10.2016) התברר כי מוחמד אינו סובל מבעיות רפואיות או נפשיות (שורות 20-17, עמוד 16 בדיון המוזכר); לדבריו: "...אני בן אדם בריא, לפני שנה שנתיים ושלוש הייתי בריא" (שורה 21, עמוד 17). מוחמד הסביר את טענותיו בדבר "קשיי הזיכרון" בפתח עדותו מיום 7.7.2013, כלהלן: "בהליך הפלילי העדתי אבל המילים היו נתפסות לי בלשון בגלל הקרבה המשפחתית שנוצרה"; לדבריו, בין דודו של אמיר הוא חתנו (שורות 28-25, עמוד 16).

     

    מוחמד העיד (שורות 30-29, עמוד 16):

     

    "ש. אתה למעשה אומר היום שבגלל הקרבה המשפחתית אתה לא אמרת את האמת בבית המשפט ?

    ת. אמרתי את האמת לאחר שהלחיצו אותי"

     

  32. בדיון מיום 7.7.2013, העיד מוחמד לעניין טענת הדריסה: "אני אשכח הכל בחיים, אבל את זה אני לא אשכח, הוא חסם את הכביש לא רצה לתת לי לעבור, רצה להוריד לי, אני מוכן להביא את אישתי. רציתי להרגיע את הדברים, לא רציתי להרחיב, אבל בכוח מוציאים את זה ממני" (שורות 32-30, עמוד 16 בדיון המוזכר) (ההדגשה אינה במקור).

     

  33. חרף העובדה לפיה טענת הדריסה נטושה במחלוקת בין הצדדים, וכפי שניתן להתרשם מעדות מוחמד שממנה עולה כי אשתו הייתה עדה לניסיון הדריסה, אשתו לא זומנה לעדות על-ידו ונראה כי יש באמור כדי להיזקף לחובתו בהיבט הראייתי.

     

  34. רביעית: מבלי להיכנס לפרטי האירועים הנטענים, בין השאר, מועדי האיומים (ולעניין זה ראו קושי שמעוררת עדות אדם בדיון מיום 7.7.2013 - שורות 6-2, עמוד 10), לא מצאתי בפיו של אדם תשובה מניחה את הדעת מדוע סירב להצעת חוקר המשטרה לשוחח עם אמיר על מנת להקליטו מאיים עליו. אדם נימק זאת שהוא לא עשה כן מפאת פחד (שורות 31-25, עמוד 12 בדיון מיום 7.7.2013; ראו גם: שורות 31-30, עמוד 12 בדיון מיום 10.10.2016). ברם, מתברר כי אדם הסכים לערוך עימות עם אמיר.

     

  35. נקודת המוצא בנדון היא כי פלוני אשר אויים על-ידי זולתו שמא יאונה לו רע אם לא יעשה כדברו, סביר כי הקורבן יימצא במצב של פחד ואימה מהמאיים. עם זאת, בשעה שהקורבן פעל למצות את זכותו הבסיסית להגיש תלונה במשטרה, שיתף פעולה בחקירה, ביצע או היה נכון לבצע עימות עם החשוד או הנאשם, לא ברור דיה סירובו לשתף פעולה לבצע תרגיל חקירה פשוט (שיחה טלפונית עם החשוד שמוקלטת על-ידי המשטרה), אשר אין בה כל קרבה ויזואלית או פיזית, בין הקורבן לבין החשוד.

     

  36. חמישית: הן בדיון מיום 7.7.2013 הן בדיון לפניי, העיד אדם כי סיפר לאמו בדבר האיומים ששמע מאמיר (שורה 27, עמוד 9 בדיון מיום 7.7.2013). בנוסף, מוחמד העיד כי גם האמא ידעה על האיומים על בנה מצד אמיר. חרף זאת, אמו של אדם לא זומנה לעדות ולא העידה במשפט, כך שגרסה זו לא נתמכה בראיות משכנעות. בכל מקרה, נראה כי עדות האם היה בה להשליך אור על רוח הדברים במועדים הרלבנטיים לתביעה ולהגשת התלונות, אולם כאמור, הנתבעים לא פעלו לזמן אותה לעדות.

     

    סיכום ביניים

     

  37. לאור האמור, ובשים לב לרקע העכור שבין הצדדים, מסתברת יותר טענת אמיר לפיה הנתבעים פעלו כפי שפעלו על מנת "לסבך" אותו בפלילים, ולמעשה, כנקם על מה שאירע לקרובם (ליקא). בהקשר זה, עדותו של אדם לפיה לא הכיר את אמיר לפני שזה האחרון איים עליו כביכול (שורות 28-25, עמוד 8 בדיון מיום 10.10.2016), היא טענה תמוהה ואינה סבירה. שכן, אדם הגיש את תלונתו במשטרה עקב איומים בשנת 2011, בעוד אין מחלוקת כי הצדדים הם בני אותו יישוב וכבר היה קיים סכסוך עמוק בין אביו של אדם לבין התובע (למצער משנת 2008) בגינו התנהל הליך פלילי נגד האב ואף נכלא בעקבות זאת.

     

  38. על-יסוד מכלול החומר הראייתי ששוקלל ונדון לעיל, ומהתרשמותי ממכלול התמונה שמצטיירת בנדון, תלונות הנתבעים במשטרה היו תלונות סרק שאינן מבוססות כלל, והתרשמותי כי מדובר בתלונות שנועדו להרע לתובע. מכאן, אין מדובר בפרסום אמת ובהינתן זאת, היסוד הראשון של הגנת אמת בפרסום אינו מתקיים. לפיכך, על אף העניין הציבורי בעצם הגשת התלונות למשטרה והצורך בחקירה, אין ההגנה האמורה חלה משנדרש התקיימותם של שני יסודותיה של ההגנה, בהיותם יסודות מצטברים ושלובים.

     

    הגנות לפי סעיף 15 בחוק איסור לשון הרע

     

  39. הגם שהנתבעים כאמור, לא הפנו בסיכומיהם להוראה ספציפית בחוק, אלא שלמעלה מן הצורך ובשל חשיבות העניין, מצאתי לנכון גם להידרש להגנת תום הלב בהגשת תלונה.

     

  40. סעיף 15 בחוק איסור לשון הרע, מורה כלהלן:

     

    "במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו:

    ...;

    (8)הפרסום היה בהגשת תלונה על הנפגע בענין שבו האדם שאליו הוגשה התלונה ממונה על הנפגע, מכוח דין או חוזה, או תלונה שהוגשה לרשות המוסמכת לקבל תלונות על הנפגע או לחקור בענין המשמש נושא התלונה; ואולם אין בהוראה זו כדי להקנות הגנה על פרסום אחר של התלונה, של דבר הגשתה או של תכנה.

    ...;"

     

  41. כפי שניתן לראות, תנאי יסוד לתחולת ההגנה דלעיל, הוא שהנתבע עשה את הפרסום בתום לב. לפי הוראת סעיף 16 בחוק האמור:

     

    "(א)הוכיח הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום באחת הנסיבות האמורות בסעיף 15 ושהפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות, חזקה עליו שעשה את הפרסום בתום לב.

    (ב)חזקה על הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום שלא בתום לב אם נתקיים בפרסום אחת מאלה:

    (1)הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא האמין באמיתותו;

    (2)הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא אם לא;

    (3)הוא נתכוון על ידי הפרסום לפגוע במידה גדולה משהיתה סבירה להגנת הערכים המוגנים על-ידי סעיף 15"

  42. אשר לדרישת תום הלב לצורך תחולת ההגנה שעניינה הגשת תלונה לרשות מוסמכת, יפים כאן דברי כבוד השופט י' עמית בחוות דעתו בעניין ע"א 7426/14 פלונית נ' עו"ד אורי דניאל, מיום 14.3.2016 (להלן: "עניין דניאל"), פסקות 71-69:

     

    "במרוצת השנים נדרש בית משפט זה, לא אחת, לשאלת תוכנה של דרישת תום הלב בהגשת תלונה לרשות מוסמכת. מסקירת הפסיקה מצטייר קו אחיד למדי. בע"א 310/74‏ שיטרית נ' מזרחי‏, פ"ד ל(1) 389 (1975)... הבחין בית המשפט בין חוסר תום הלב שיש ב"חזרה עיקשת וחסרת בסיס על תלונה שהוכחה כבר כמוטעית" לבין "תלונתו השגרתית של אזרח, החושד בתום-לב במעשה עבירה של אחר והמופנית למשטרה". בעניין ריימר, ניתן דגש לאמונתו הסובייקטיבית של המתלונן "באמיתותה של התלונה" (ראו גם ר"ע 57/86 נגר נ' הראל [פורסם בנבו] (5.2.1986)). בע"א 6871/99 רינת נ' רום, [פורסם בנבו] בפסקה 13 לפסק דינו של השופט א' ריבלין (21.4.2002)...הוזכרה באמרת אגב האפשרות שמתלונן "מפריז בדיווחו למשטרה הפרזה רבה בתיאור חשדותיו עד כדי שלילת תום-לבו". בע"א 7699/11 פלקסר נ' ברנדס [פורסם בנבו] (25.12.2013) נקבע כי הגשת תלונה לרשות מוסמכת חוסה תחת הגנת תום הלב כאשר היא מבוססת על חשד סביר (ביטוי דומה מופיע כבר בע"א 326/68 אסא נ' ליבנה, פ"ד כג(2) 23 (1969)). כשלעצמי, אני נוטה לגישה פרשנית שתבטא איזון בין אמונה סובייקטיבית בנכונות התלונה לבין סבירות החשד (ראו גם: שנהר, עמ' 306-304)"

     

  43. על-יסוד התמונה הכוללת דלעיל ומשהגעתי לכלל מסקנה כי מדובר בתלונות סרק וחסרות יסוד, זאת בהתבסס על חומר הראיות שהוגש בתיק ועדויות הצדדים, לא השתכנעתי כי מי מהנתבעים פעל בתום לב בעת הגשת תלונתו במשטרה. לא זו בלבד, אלא שגם לא התרשמתי כאמור שהנתבעים עצמם האמינו באמיתות גרסאותיהם. כזכור, מלבד זאת שהנתבעים לא טרחו לפרט גרסאותיהם בהליך דנן, אלא שבגרסאותיהם היו סתירות ובכל מקרה לא הוכחו במסגרת הליך זה. מכאן - כאמור, מסתברת יותר המסקנה לפיה פעלו הנתבעים כפי שפעלו מתוך רצון להרע לתובע על רקע היסטוריית מערכת היחסים העכורה בין אבי המשפחה לבינו.

     

  44. מעשי האיומים והדריסה שיוחסו על-ידי הנתבעים לתובע (ובהמשך התגבשו לכדי אישום בפלילים), לא הוכחו בהליך הפלילי, וגם לא לפניי, טענות הנתבעים לא הוכחו ולו לכאורה. גרסאותיהם - שלא פורטו כדבעי, כאמור לעיל - הועלו באופן כללי ובעלמא, זאת לצד הקשיים הראייתיים שעמדתי עליהם לעיל.

     

  45. מכאן - לדידי, הנתבעים פעלו בחוסר תום לב בהגשת תלונותיהם במשטרה, ולכן לא חלה ההגנה שבסעיף 15(8) בחוק איסור לשון הרע. על כן, נקבע בזאת כי הנתבעים חבים לפצות את התובע על הוצאת לשון הרע.

     

    הנזק והתרופות לפי חוק איסור לשון הרע

     

  46. לפי הוראת סעיף 7א(ב) בחוק שכותרתה "פיצוי ללא הוכחת נזק", במשפט בשל עוולה אזרחית, רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על 50,000 ₪, ללא הוכחת נזק. לפי הוראת סעיף 7א(ג) בחוק, במשפט בשל עוולה אזרחית, שבו הוכח כי לשון הרע פורסמה בכוונה לפגוע, רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע, פיצוי שלא יעלה על כפל הסכום שבסעיף (ב) לעיל, ללא הוכחת נזק.

     

  47. לפי הוראת סעיף 19 בחוק, בבואו לפסוק פיצויים, רשאי בית המשפט להתחשב לטובת המפרסם הנתבע גם באלה:

     

    "(1)לשון הרע לא היתה אלא חזרה על מה שכבר נאמר, והוא נקב את המקור שעליו הסתמך;

    (2)הוא היה משוכנע באמיתותה של לשון הרע;

    (3)הוא לא נתכוון לנפגע;

    (4)הוא התנצל בשל הפרסום, תיקן או הכחיש את הדבר המהווה לשון הרע או נקט צעדים להפסקת מכירתו או הפצתו של עותק הפרסום המכיל את לשון הרע, ובלבד שההתנצלות, התיקון או ההכחשה פורסמו במקום, במידה ובדרך שבהן פורסמה לשון הרע, ולא היו מסוייגים"

     

  48. בבואו של בית המשפט לפסוק סעד בגין הפגיעה בשם הטוב, נערכים האיזונים בין הערכים הרלבנטיים, הזכות לשם הטוב מחד גיסא, וחופש הביטוי מאידך גיסא. כמו כן, נשקלים בין השאר: אופי הפגיעה עקב הפרסום ונסיבותיה, מעמדם של הפוגע והנפגע; חומרת הפגיעה; תפוצת הפרסום; התנהגות הפוגע, התנהגות הנפגע ומעמדו קודם לפרסום [ראו והשוו: ע"א 552/73 הרצל רוזנבלום נ' ראובן כץ, פ"ד ל(1) 589 (1975); ע"א 802/87 עקיבא נוף נ' אורי אבנרי, פ"ד מה(2) 489 (1991); עניין בן גביר לעיל, סעיפים 33-32 בחוות הדעת של כבוד השופטת א' פרוקצ'יה]. בכל מקרה, יש להקפיד על הלימה נאותה בין חומרת הפגיעה שבהפרת החוק לבין גובה הפיצוי הנפסק" [רע"א 3614/97 דן אבי יצחק נ' חברת החדשות הישראלית בע"מ, פ"ד נג(1) 26 (1998)].

     

  49. במקרה לפנינו, מצד אחד, ברי כי זכות בסיסית היא לאדם להתלונן לפני רשות מוסמכת, כאשר לדעתו נפגעה זכות מזכויותיו. חזקה כי הרשות המוסמכת תברר את התלונה באופן מקצועי לפי סמכויותיה בדין ותוך זמן סביר. מצד שני, אין להכביר מילים לעניין חומרת התנהלות הנתבעים בעצם הגשת תלונות הסרק ועדויותיהם בהליך הפלילי, עדויות שלא היו מבוססות ולא הוכחו כדבעי. בנוסף, גרסאות הנתבעים לא הוכחו גם במסגרת הליך זה ואף ניתן היה להתרשם כי הנתבעים פעלו כפי שפעלו כאמור מתוך מחשבה להרע לתובע. התובע העיד, בין השאר: "הם מנסים להפיל אותי בגלל אבא של הנתבע 1 שהוא ירה עלי" (שורה 19, עמוד 7 בדיון לפניי). עדות התובע הותירה רושם אמין. בהמשך העיד (שורות 25-23, עמוד 7 בדיון המוזכר):

     

    "ש. הם אומרים שאיימת עליהם סתם ?

    ת. כי הם רוצים לנקום בגלל אבא של הנתבע 1 שירה עלי, הם רוצים להכניס אותי לבית הסוהר, אני עזבתי את המקום, אני יכול להציג תעודת זהות. מציג לבית המשפט תעודת זהות ותעודת תושב ולפיהן אני תושב אילת"

     

  50. כזכור, על-יסוד תלונות הנתבעים ננקט ההליך הפלילי באישום לביצוע עבירה חמורה (סחיטה באיומים) במספר הזדמנויות, על כל הנגזר מכך מבחינת הפגיעה בשם הטוב והרבב הכבד שדבק בתובע, נוכח החומרה הנורמטיבית הגלומה במעשים שיוחסו לו. התובע העיד בדיון, בין השאר, בזו הלשון: "...הם הרסו לי את החיים, ואת השם השלי" (שורה 10, עמוד 6 בדיון מיום 10.10.2016).

     

  51. בהליך דנן, הנתבעים לא חזרו בהם מטיעוניהם אלא חרף הקשיים הראייתיים הקיימים, המשיכו לדבוק בטענות לפיהן התובע איים עליהם. כמו כן, הנתבעים טענו גם לעניין עברו של התובע.

     

  52. בשים לב לחומרת הנטען מפי הנתבעים ואשר יוחס לתובע, בשים לב להתנהגותם לאחר מכן, בשים לב למשך הזמן שחלף מאז שהוגשו התלונות ועד זיכויו של התובע במשפט (כשנתיים וחצי), בשים לב להשלכות הגשת התלונות, ניהול המשפט ומלחמתו של התובע לאורך כל הדרך להוכחת חפותו, ולעניין זה, בהתחשב במידת הפגיעה בשם הטוב, העלבון, ההשפלה, הסבל ועוגמת הנפש שצפויים להיגרם בכגון-דא, זאת גם לאחר שנתתי את דעתי לטענות הנתבעים ביחס לעברו של התובע וכן לתשובתו הנהירה בנדון - לאחר שקלול כל אלה, מורה בזאת על העמדת הפיצוי לתובע על סך של 50,000 ₪.

     

  53. בנושא עברו של התובע, הוא העיד במשפט (שורות 7-5, עמוד 8 בדיון מיום 10.10.2016) כלהלן:

     

    "ש. איך הטענה שיש לך שם טוב מתיישבת עם העובדה שהסתבכת בפלילי וישבת בכלא ?

    ת. השם טוב כי אני ממשפחה טובה, ההתנהגות הייתה כשהייתי צעיר כולנו בני אדם ואנחנו טועים. לשאלתך זה היה כשהייתי בן 17, היום אני בן 33"

     

    העוולות לפי הפקודה

     

  54. משהגעתי לכלל מסקנה כי דין תביעתו של התובע להתקבל על-יסוד עוולה לפי חוק איסור לשון הרע, ובהתאם נקבע גם גובה הפיצוי דלעיל, דומני כי התייתר הצורך לדון ביתר העוולות, שכן בנסיבות העניין, בין אם תתקבלנה כל טענות התובע על-יסוד העוולות האמורות או חלקן, אין בכך כדי לשנות את התוצאה, הן בשאלת החבות הן באומדן הנזק. עם זאת, אבקש להעיר מספר הערות, הן לעניין עוולת הרשלנות הן לעניין עוולת הנגישה.

     

  55. עוולת הרשלנות (שמוסדרת בסעיפים 35 ו-36 בפקודה), לדידי, יסודותיה מתקיימים בנסיבות העניין שלפנינו. בין השאר, משהגעתי לכלל דעה כי הנתבעים חבים כלפי התובע בחובות זהירות, מושגית וקונקרטית, וכן למעשה, עצם הגשת תלונות הסרק יש בכך הפרה בוטה של חובות הללו.

     

  56. אשר ליסוד הנזק שבעוולת הרשלנות, כפי שניתן להבין מכתב התביעה, הנזק הנטען הוא נזק לא-ממוני בלבד. לא נטען בכתב התביעה (ולא בסיכומים), וממילא לא הוכח במשפט, קיומו של נזק ממוני.

     

  57. בהקשר זה, סעיף 7 בחוק איסור לשון הרע קובע כי "פרסום לשון הרע לאדם או יותר זולת הנפגע תהא עוולה אזרחית, ובכפוף להוראות חוק זה יחולו עליה הוראות הסעיפים [...] לפקודת הנזיקים האזרחיים, 1944". סעיף 76 בפקודת הנזיקין קובע בין היתר, כי פיצויים יינתנו בגין נזק שסבל התובע שנבע במישרין מעוולת הנתבע. אם כן, נפגע מלשון הרע יזכה בפיצויים מקום שבו קיים קשר סיבתי בין הפרסום לבין הנזק. לפי סעיף 2 בפקודה, "נזק" הוא: "אבדן חיים, אבדן נכס, נוחות, רווחה גופנית או שם-טוב, או חיסור מהם, וכל אבדן או חיסור כיוצאים באלה".

     

  58. ללא ספק, התמודדות התובע עם תלונות הסרק, שהביאו להעמדתו לדין פלילי ולניהול הליך משפטי לשם הוכחת חפותו על כל הנגזר מכך, הרי מלבד הפגיעה בשם הטוב, סביר ביותר כי הדבר גרם גם לעוגמת נפש וכאב רבים. לאחר שבחנתי את מכלול החומר הקיים בתיק, סבורני כי אומדן הנזק הלא-ממוני אינו עולה על זה שנפסק מכוח חוק איסור לשון הרע, ובהינתן זאת שגובה הפיצוי אשר נפסק לעיל משקף גם את מידת עוגמת הנפש שנגרמה לתובע, בהעדר הוכחה אחרת, אין מקום לפסיקת פיצוי נוסף [לעניין מסלולי אומדן הנזק שאינו רכושי אשר נגרם כתוצאה מפרסום לשון הרע, ראו ע"א 6903/12 Canwest Global Communications Corp. נ' אלי עזור, מיום 22.7.2015 (סעיפים 62-61 בחוות דעתו של כבוד השופט ע' פוגלמן)].

     

  59. עוולת הנגישה מוסדרת בסעיף 61 בפקודה. לפי לשון הסעיף המוזכר:

     

    "נגישה היא פתיחתו או המשכתו של הליך נפל - למעשה, ובזדון, ובלי סיבה סבירה ומסתברת - נגד אדם, בפלילים או בפשיטת רגל או בפירוק, וההליך חיבל באשראי שלו או בשמו הטוב או סיכן את חירותו, ונסתיים לטובתו, אם היה ההליך עשוי להסתיים כך; אך לא תוגש תובענה נגד אדם על נגישה רק משום שמסר ידיעות לרשות מוסמכת שפתחה בהליכים"

    (ההדגשה אינה במקור)

     

  60. סבורני כי עוולה זו אינה חלה בנסיבות העניין, שכן מתקיים הסייג שבסיפא אשר בסעיף האמור [ראו והשוו: בג"צ 64/91 סלים חילף נ' משטרת ישראל, פ"ד מז(5) 653, 659 (1993)]. עצם הגשת התלונה בעטיה ננקט ההליך הפלילי, אינה מהווה "פתיחתו" של ההליך הפלילי. הפקודה מסייגת באופן מפורש מסירת ידיעות לרשות מוסמכת שפתחה בהליכים, ולענייננו הגשת תלונה במשטרה.

     

    סיכום

     

  61. על יסוד האמור, התביעה מתקבלת באופן חלקי.

     

  62. הנתבעים ישלמו לתובע, ביחד ולחוד, סך של 50,000 ₪ בצירוף הוצאות משפט ושכר טרחת עורך-דין בצירוף מע"מ כדין, בסך כולל של 10,000 ₪.

     

  63. הסכומים האמורים ישולמו לתובע, תוך 30 יום, שאם לא כן, הם יישאו הפרשי הצמדה וריבית ממועד מתן פסק הדין ועד מועד ביצוע התשלום בפועל.

     

    זכות ערעור כקבוע בדין.

     

    המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים באמצעות דואר רשום.

     

    ניתן היום, כ"ד סיוון תשע"ז, 18 יוני 2017, בהעדר הצדדים.

     

    Picture 1

     

     


בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
קוד אבטחה
הקש קוד אבטחה*
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ