אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> ת"א 44489-04-13 אוהד קסיאל ואח' נ' עלי כבוב

ת"א 44489-04-13 אוהד קסיאל ואח' נ' עלי כבוב

תאריך פרסום : 01/04/2015 | גרסת הדפסה
ת"א
בית משפט השלום תל אביב - יפו
44489-04-13
26/03/2015
בפני השופט:
יאיר דלוגין

- נגד -
תובעים:
1. אוהד קסיאל
2. שגית קסיאל

עו"ד משה דורה
עו"ד גלית בירן
נתבע:
עלי כבוב
עו"ד רמי וכילה
פסק דין
 

 

לפני תביעה לביטול הסדר חוב, שבמסגרתו התחייבו התובעים למשכן את דירתם לנתבע, להבטחת תשלום חוב התובע כלפי הנתבע.

 

רקע

 

התובע הקים בשנת 2000 עסק בתחום האירועים, שעסק במתן שירותי בר משקאות לאולמות אירועים. בשנת 2011 חלו שינויים בענף, עת החלו אולמות האירועים לעבוד עם בר משקאות קבוע. עקב כך, פחתו היקף המכירות של התובע ב-50%. בניסיון להתמודד עם מצב זה, החל התובע לנצל את קשריו עם חנויות לממכר אלכוהול והחל רוכש משקאות במחירים טובים מספקים שונים ובהם הנתבע ולמכור אותם לאנשים פרטיים ולבעלי אולמות. דא עקא, בדיעבד מהלך זה העמיק את חובותיו. בשלב מסוים, אף החל התובע למכור את המשקאות שרכש במחירי הפסד, רק כדי לגלגל עוד ועוד את חובותיו, באופן שיצר לעצמו התחייבויות בסכום של למעלה מ-1.6 מיליון ₪, לנתבע בלבד.

 

מהלכים אלה, של גלגול חובותיו של הנתבע, הגיעו לסופם המר ביום 28.2.13, עת חוללו ארבע המחאות שמשך התובע לפקודת הנתבע, בסכום כולל של 154,261 ₪ וכשאין בידי התובע מקורות לכיסוי חוב זה. חילול ההמחאות גם סימן למעשה את קריסת מגדל הקלפים שבנה התובע, במובן זה שהיה ברור כי כבר לא יוכל עוד לגלגל את חובותיו הלאה, דבר שהביא למעשה לדרישת הנתבע לפירעון מידי של כלל ההמחאות הדחויות שמסר התובע לנתבע ואשר עמדו על סכום של למעלה מ- 1.5 מיליון ₪.

 

עם היוודע לנתבע על חילול ההמחאות בבוקרו של יום 28.2.13, הנתבע ניסה להשיג את התובע טלפונית ואף הגיע לביתו מלווה בעובד מטעמו ששמו מוחמד (להלן: "מוחמד"), אולם משלא פתחו להם את הדלת, חזרו הם על עקבותיהם. לאחר זמן קצר, חזר לביתם של התובעים מוחמד, שהפעם היה מלווה בחתנו של הנתבע. הנתבע דרש מהתובעים בשיחה טלפונית לפתוח לנ"ל את דלת ביתם וכך עשו.

 

התובעים טוענים כי בפגישה שהתקיימה עם שליחיו הנ"ל של הנתבע, המתוארים על ידם כ"שני גברתנים", איימו הנ"ל על התובעים בצורה ברורה, באמרות כגון: "בוא תעזור לי על מנת שאוכל לעזור לך... אני רוצה לעזור לך, אך אינך מכבד אותי..." וכן "יש לכם שני בנים, תשמרו עליהם...". התובעים טוענים כי הם היו אחוזי הלם ופחד, כי השניים אילצו אותם להגיע בו ביום למשרדו של הנתבע, חרף בקשתם ותחינתם לאפשר להם זמן להסדר החוב. לפי גרסתם, מוחמד אף עמד על כך שגם התובעת תגיע למשרדו של הנתבע, חרף טענתה כי אינה קשורה לעסקו של בעלה. בשלב זה עזבו השניים את הדירה, לאחר שהתובעים התחייבו להגיע למשרדו של הנתבע. בשל הפחד שאחז בהם, התובעים אכן הגיעו כעבור זמן קצר למשרדו של הנתבע.

 

עם הגעתם למשרד הנתבע, הודיע להם האחרון כי חילול ההמחאות גורם לו נזק קשה וכי הפתרון שיספק אותו הנו חתימתם על הסדר חוב, שבו יודו בחובם לנתבע ויחתמו על התחייבות לפרוע את החוב תוך 90 יום ושאם לא כן, יעבירו לנתבע את דירתם.

 

התובעים טוענים כי כל בקשותיהם לקבלת פרק זמן לטיפול בהסדרת החוב ולהתייעצות עם עו"ד, סורבו על ידי הנתבע, אשר קבע כי ההסדר חייב להיחתם בו במקום. התובעים אולצו להמתין כארבע שעות להגעתו של עו"ד מטעם הנתבע, שהגיע למשרדו שחל הנתבע, כדי להחתימם על ההסדר. בשלב מסוים אפשר הנתבע לתובע לנסוע לביתו, מלווה באחד מאנשיו, להביא את תעודת הזהות של התובעת, שבלעדיה לא היה מוכן עוה"ד להחתים את התובעים על ההסדר, כאשר התובעת נשארת במשרדי הנתבע.

 

לגרסת התובעים, הם נאלצו לחתום על ההסדר ועשו כן מחשש ופחד. לפי ההסדר, הודו התובעים ביחד ולחוד, בדבר החוב לנתבע, בסכום של 1,638,365 ₪. עוד נקבע בהסדר, בין היתר, כי החוב ייפרע על ידי התובעים ביחד ולחוד תוך 90 יום וכי אם לא יעשה כן, יוכל הנתבע לממש את דירת התובעים, שעליה רובצת משכנתא לטובת הבנק, או על ידי תשלום החוב לבנק והעברת הדירה לבעלותו או בדרך אחרת.

 

לאחר חתימתם על ההסדר, ביקשו התובעים להשתחרר ולחזור לביתם, אולם הנתבע כפה עליהם להמתין עד לבואם של נושים נוספים של התובע, שאף הם סיפקו לו משקאות. הנתבע התרה בתובעים שלא לגלות לנושים אלה את דבר חתימת ההסדר. הנתבע הפציר בנושים לתת לתובעים ארכה לתשלום החוב וציין בפניהם כי גם הוא כך נהג כלפיהם. רק אז הורשתה התובעת לחזור לביתה, בעוד שוחרר רק בשעת לילה מאורחת.

 

לאחר עשרה ימים, ביום 10.3.13, הגיש התובע תלונה במשטרה נגד הנתבע. ביום 12.3.13 נשלח מכתב התראה אודות ביטול ההסכם. ביום 24.4.13 הוגשה התביעה דנא.

 

התובעים עותרים, אפוא, לביטול ההסכם בשל כפיה. התובעים מתארים את האירועים שהם עברו באותו היום, עקב התנהלות הנתבע ומי מטעמו, כלקוחים מסרטי "המאפיה". הנתבע מנגד טוען כי הנו אחד מסוחרי המשקאות הגדולים בתל-אביב ובמדינת ישראל בכלל, כי הנו אחד מנכבדי העיר יפו ומוערך בקרב אוכלוסייתו וכי אין לו כל עבר פלילי. הנתבע הכחיש בכתב הגנתו כי הגיע הוא או מי מטעמו לביתם של התובעים בבוקרו של אותו היום וטען כי ההפך הוא הנכון, היינו כי התובעים הגיעו למשרדו מיוזמתם בכדי לרכוש סחורה נוספת וכי משסירב לכך, הסדר החוב נחתם לבקשתם של התובעים, אשר ביקשו לתת לו ערובה להמשך הרכישות ממנו. הנתבע טוען כי ההסדר נחתם מרצונם החופשי של התובעים, ללא כפיה כלשהי, לאחר מו"מ מפרך שנמשך כשעה ובנוכחות עו"ד סימון חדאד. עוד טוען הנתבע לשיהוי בהגשת התלונה למשטרה ובהגשת התביעה.

 

דיון

 

1. סעיף 17(א) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, קובע: "מי שהתקשר בחוזה עקב כפיה שכפה עליו הצד השני או אחר מטעמו, בכוח או באיום, רשאי לבטל את החוזה".

 

בספרה של פרופ' גבריאלה שלו, "דיני החוזים", נכתבו הדברים הבאים, שיפים לעניינינו בעמ' 232: "השואף לבטל את החוזה מחמת כפיה, צריך להוכיח כי הכפייה השפיעה על רצונו בהטילה בו פחד, ואלמלא קיומה הוא לא היה מתקשר בחוזה. הוא ולא אחר: אין הנפגע נדרש להוכיח כי אדם סביר לא היה מתקשר בחוזה בנסיבות שהתקיימו. עוצמת הכפייה הנדרשת לבטל את החוזה משתנה, אם כן, ממקרה למשנהו, על פי אישיותו של האדם שעליו מופעלת הכפייה".

 

וכן בעמ' 235: "בדרך כלל הכפייה בכוח תהיה התנהגותית, והכפייה באיום מילולית (בכתב או בעל- פה). אולם ניתן לדמות כפייה באיום שהיא התנהגותית: למשל, ניסיון לאלץ אדם לחתום על חוזה באמצעות ביקור בביתו יחד עם גברתן אלים".

 

בא כוח הנתבע מפנה לפסיקה (ע"א 1569/93 מאיה נ' פנפורד בע"מ, פד"י מח(5) 705), שעניינה כפיה על ידי לחץ כלכלי ואשר אינה רלוונטית כלל לעניינינו, מקום שהכפייה הייתה על דרך של איום מרומז בפגיעה בתובעים והטלת מורא ופחד עליהם, ולא על ידי לחץ כלכלי, כפי שעוד יפורט להלן.

 

2. מן הכלל אל הפרט: לאחר שבחנתי את החומר שלפניי ואת טענות הצדדים, נחה דעתי כי יש לקבל את גרסת התובעים לאירועים ולבטל את הסדר החוב.

 

נימוק ראשון למסקנתי הנ"ל, נעוץ בעובדה הפשוטה, אך החשובה בנסיבות העניין, שאני נותן אמון לעדויות וטענות התובעים, שלפיהם נכפה עליהם להגיע למשרדו של הנתבע וכי נכפה עליהם לחתום על ההסכם, עליו חתמו אך ורק בשל הפחד ששרר בלבם, עקב האיומים הברורים ששמעו מפיהם של שני הגברתנים ששלח הנתבע לביתם ועקב כל הסיטואציה הקשה שנוצרה באותו היום ואשר התחילה בביתם והמשיכה במשרדו של הנתבע, שם לא התאפשר לתובעים לעזוב את המשרד, בטרם יחתמו על ההסדר. ראה בעניין זה סעיף 16 – 34 לתצהיר התובע וסעיפים 10 – 29 לתצהיר התובעת.

 

התובעים עמדו על גרסתם גם בחקירתם הנגדית. ראה עמ' 13, ש' 17 – 23: " ש. למשטרה לא חשבתם להתקשר? פחדתם? ת. פחדתי מאוד ואני התעקשתי מאוד להתלונן במשטרה. התעקשתי עם אוהד ואמרתי לו: בוא נגיש תלונה במשטרה, אני נורא מפחדת, יש כאן דברים רציניים ביותר, אני צריכה לשמור על הילדים שלנו. הוא אמר לי שהכול יסתדר, ושהם יפגעו בנו אם נתלונן. ש. למה המשפחה שלך לא התקשרה למשטרה? ת. כי הם לא רצו להתערב בזה והבינו שאם יש כאן מצב שאנחנו לא רוצים להתלונן למשטרה, אז נחכה קצת. ואמרתי לאוהד שאם הוא לא רוצה להתלונן במשטרה, שלא יהיה פה, אני צריכה לשמור על הילדים שלי".

 

ראה גם בעמ' 13, ש' 27 – 31: " ש. אז למה נסעתם למשרד של עלי? ת. מוחמד הוא זה שהתעקש שנגיע, ואמר לי: בואו תעזרו לי שאני אעזור לכם כדי לפתור את העניין. אמרתי לו: רק עכשיו קרה המקרה, תן לי יום-יומיים לחשוב לראות מה אני עושה, אני במצב לא שפוי כרגע כדי להחליט מה לעשות. הוא אמר: אין לי זמן כזה, את צריכה לפתור את העניין ולבוא למשרד. מוחמד אמר לי: תשמרי על שני הילדים שלך, ושיחק עם הקלפים של הילדים".

 

ראה עמ' 15, ש' 1 – 27: "ש. ואז אוהד התווכח קצת על היתרה? אמר להם שזה פחות, שיקים חזרו, לא חזרו? ת. התווכח? הם דיברו על סכומים, לא התערבתי, ישבתי והקשבתי. הייתי המומה. מכל המצב שנוצר, מזה שאני יושבת במחסן נידח ביפו ומוחזקת שם מול ערבים, סליחה על הביטוי, שפשוט החזיקו אותי כבת ערובה שם, כאילו "תתמודדי, את חלק מהחוב הזה". ש. נכון שהיו שיחות בין בעלך לבין עורך הדין שלו בזמן הפגישה וגם עם רוה"ח כדי לוודא שזה החוב? ת. לא הבנתי את השאלה. ש. חוזר על השאלה. ת. באותו יום שהיינו שם? ש. כן. ת. לעו"ד שלו הוא התקשר? לא היה לו עו"ד באותו יום. ש. לרו"ח שלו. ת. לא נתנו לנו לדבר. ש. היה לך טלפון? ת. כן. לא יכולתי להוציא שיחה. הם ישבו והחזיקו אותנו. ש. גם לבעלך היה טלפון? ת. כן. ש. והמצב היה כל כך קשה ששניכם רציתם לדבר בטלפון ולשלוח הודעות ולא יכולתם? ת. כן. פחדתי, לא הייתי מסוגלת להוציא מילה מהפה. ש.גם בעלך פחד? ת. אני לא יודעת מה הוא הרגיש. אני מאמינה שהוא גם היה מפוחד מאוד. ש. אם הייתה לך אפשרות לשלוח הודעה או לחייג, היית מתקשרת? ת. לא, כי פחדתי. אבל בזמן שהיינו שם לחשתי לאוהד והצקתי לו: בוא נתייעץ עם מישהו מקצועי. כי אני נורא מפחדת, ואין לי מושג במה מדובר. והוא אמר לי: שגית, לא לא לא, אל תדאגי, זה ייפתר. ש. במהלך השעות שישבתם שם לא התקשרתם לאף אחד? ת. נכון".

 

ראה עמ' 18, ש' 5 – 6: ש. הוא לא אמר לך להזעיק משטרה כי מביאים לו את כל יפו? ת. לא. הוא פחד שיהרגו אותו".

 

גם מעדותו של התובע ניתן להסיק כי נכפה עליו להגיע למשרדו של הנתבע ולחתום על ההסדר. ראה עמ' 30 ש' 31 עד עמ' 31 ש' 3: ש. למה לא הזמנת עו"ד מטעמך? ת. אין לי כלום. ביקשתי מהם, עשרים פעם, אני ואשתי, ללכת ולבוא ביום ראשון בבוקר. גם אשתי התחננה בפניהם לצאת להוציא את הילדים מהגן. עד שסיימון לא בא לא נתנו לה ללכת. התקשרנו לאימא של אשתי שתוציא את הילדים".

 

שם בש' 15 – 16: "ש. הייתה לך בעיה בחוזה? ת. לא הייתה בעיה בחוזה. אם הוא היה אומר לי לחתום על הירח, הייתי חותם, לא הייתה בררה". וכן בעמ' 31 ש' 28 עד עמ' 32 ש' 2: "ש. את הנספח של ההסדר שרשום שתוך 90 יום יש לך אופציה להחזיר את הכסף ולבטל את המשכון, כך עושים הסדרים בכפייה? ת. אני לא עו"ד ולא יודע. אם בנאדם אומר לך שלא הולכים משם עד שלא חותמים, זה לא כפייה? אם אשתי אומרת לו שנלך לקחת את הילדים או שנבוא ביום ראשון, וזה היה יום חמישי, ולא ברחתי לחו"ל, והם אומרים לא ושצריך לסגור את זה היום, זה לא כפייה? רציתי 24 שעות כדי לראות מה אני עושה, להתייעץ, שאבא שלי יבוא או מישהו אחר, אני לא עו"ד".

 

כן ראה תשובותיו לשאלות בית המשפט בעמ' 32 ש' 17 – 19: "ש. למה לא אמרת לו אני לא רוצה לבוא אתכם ואני רוצה לחשוב? ת. אמרתי לו כצמה פעמים שייתן לי לעבור את השישי שבת ואני אבוא ביום ראשון והוא אמר לי שחייבים לעשות את זה היום". וכן בעמ' 32 ש' 30 עד עמ' 33 ש' 16: "ש. השאלה היא בעצם למה לא אמרת להם חברה, למוחמד נגיד, אני לא בא אתכם לשום מקום תעשה מה שאתה רוצה אני צריך לחשוב תצא מהבית שלי? ת. אני לא אמרתי תצא מהבית ודברים כאלה אבל אמרתי שאני רוצה לחשוב עשר פעמים עד יום ראשון ש. ומה הוא אמר לך ת. שאין שצריך לסגור היום. ש. אז למה לא אמרת לו אני לא בא איתך תצא מהבית שלי? ת. פחדתי. ש. למה פחדת? ת. כי פחדתי מהבחור הזה, אומר את האמת. ש. למה? ת. אני מכיר אותו בוא נגיד, אני שמעתי כמה דברים אני פחדתי, אני לא באתי מהעולם הפלילי אין לי מושג אם הוא עבריין אבל פחדתי. ש. מה שמעת, אילו דברים? ת. כל מיני דברים שהיו וסיפורים ביפו ודברים כאלה. אין לו עבר נקי בוא נגיד ככה. ש. מתי? ת. בשנים שהייתי שם".

 

וכן ראה בעמ' 26, ש' 6 – 8: "ש. הגעת הביתה ב-5:30, סיפרת לאשתך, מה קרה אח"כ? נרדמת? וקודם – סיפרת לה שאתה חושש שזה ייגמר ברע. למה התכוונת? ת. בוא נגיד שאני יודע מי עומד מולי".

 

באותה נשימה, הנתבע אמנם העיד כי הוא לא חושב שהנתבע הוא "מסוכן" (עמ' 26 ש' ש' 16 – 17: "ש. אם אתה חושב שעלי כל כך מסוכן, ידעת מול מי אתה מסתבך, והמשכת לעבוד מולו. ת. נכון. לא אמרתי את המילה מסוכן, אמרתי שאני יודע מול מי אני עומד") וכן העיד כי מוחמד וחתנו של הנתבע לא איימו עליו, אלא אמרו לו במרומז בוא תעזור לנו לעזור לך (עמ' 28 ש' 12 – 14: " ש. שניהם איימו עליך ועל אשתך? ת. אף אחד לא איים עליי, הסבירו לי במרומז "בוא תעזור לנו, שאנחנו נעזור לך". ביקשתי שייתנו לי עד יום ראשון. ש. ככה אמרו? ת. מוחמד. הבחור השני לא דיבר כל השיחה. אשתי נכחה בכל השיחות האלה, אני ישבתי בכיסא והיא לידי. ש. זה הדבר היחידי שנאמר בשיחה הזו – בוא תעזור לנו שנעזור לך? ת. כן".

 

עדותו אחרונה זו של התובע, אינה גורעת ממסקנתי. די לי בכך, בפרט על רקע כלל נסיבות העניין, כי מוחמד אמר לנתבע את המשפט "בוא תעזור לנו שאנחנו נעזור לך", כדי לקבוע שמדובר באיום ברור, גם אם נעשה ניסיון להסוות אותו באמצעות משפט מסוג זה. גם העובדה שהתובע אישר בחקירתו הנגדית כי זה הדבר היחיד שנאמר, בעוד בתצהירו ציין כי נאמר גם המשפט הבא: "יש לכם שני בנים, תשמרו עליהם" (ס' 17 לתצהירו), אין בה כדי לשנות את מאזן הראיות שנוטות באופן כבד לטובת מסקנת הכפייה וזאת על רקע שאר העדויות של הנתבע שציטטתי לעיל ואשר מהן עולה במפורש האופן שבו לא הותירו הנתבע ושליחיו כל ברירה בפני התובעים וחייבו אותם לחתום על ההסדר ולא שחררו אותם עד אז.

 

מכלול הדברים שאמרו התובעים בתצהיריהם ובחקירתם הנגדית, מעיד, אפוא, בבירור על נסיבות של כפייה.

 

3. זאת ועוד - עצם העובדה שתוך שעות ספורות ועוד בבוקרו של מועד חילול ההמחאות, חתמו התובעים על הסכם למשכון ביתם לטובת הנתבע, היא עצמה, מעלה שאלות קשות וספקות ממשיים ביחס לשאלה, האם הדבר נעשה מתוך רצון חופשי. על אחת כמה וכמה, כאשר קדמה להגעתם של התובעים למשרדי הנתבע, ביקור בית על ידי שניים מאנשיו של הנתבע. מכל הסיטואציה נודף ריח רע של נסיבות העולות בקנה אחד עם כפיה. היעלה על הדעת כי אדם ימשכן ביתו מעכשיו לעכשיו, תוך שעות ספורות, לאחר ביקור לא מתואם של שליחיו של הנושה בביתו, כפי שנעשה במקרה שלפנינו, בלי להיוועץ עם עו"ד מטעמו וכל זאת מרצונו החופשי?! היעלה על הדעת כי אשתו של אותו חייב, אשר לא חתומה על המחאות שבידי הנושה ואשר לא ניהלה את העסק יחד עם בעלה ואשר אין לה למעשה כל אחריות או התחייבות כלפי הנושה, תסכים למשכן גם את חלקה בבית ועוד בנסיבות שבהן אין לה ולבעלה מה להרוויח מכך, כפי שעוד יפורט?! מדובר בשאלות רטוריות בעיני. בשולי הדברים אציין כי לא הובאה כל ראיה ממשית מטעם הנתבע בדבר מעורבות התובעת בעסקו של התובע.

 

4. כאן המקום לציין כי הנתבע הכחיש בכתב הגנתו (ס' 33, 44) את גרסת התובעים בדבר הגעתו והגעת מוחמד וחתנו של הנתבע לדירתו ויתרה מכך – טען כי התובעים הגיעו מיוזמתם למשרדו, היינו הציג גרסה שלפיה לא היה כל ביקור בית מטעמו אצל התובעים בטרם הגיעו למשרדו. דא עקא, הנתבע כנראה לא ידע בעת הגשת כתב הגנתו, כי באמתחתם של התובעים, תמונות ממצלמות האבטחה של לובי הבניין, שמוכיחות קבל עם ועדה כי הוא ומוחמד ביקרו בבניין באותו בוקר ועלו לדירת התובעים ולאחר מכן ביקרו בדירה מוחמד וחתנו (ראה התמונות נספח לתצהירו של מר סטיב פז).

 

אם לא די ככך - גם לאחר שהתמונות נחשפו בפני הנתבע במסגרת תצהירי העדות של התובעים ומר פז מטעמם, המשיך הנתבע להתכחש לגרסת התובעים בעניין זה וטען בתצהיר העדות הראשית, שהוא כופר באוטנטיות של התמונות, בתאריך ובשעה שמתנוססים עליהם (ס' 80). רק בקדם המשפט שלאחר הגשת התצהירים ובעת שנשאל על כך על ידי בית המשפט, תוך הפנייה לתמונות, הודה כי הגיע לביתם של התובעים ואף ללא תיאום מראש, אולם הכחיש כי איים עליהם (פר' 26.1.15).

 

לאחר עדותו של מר סטיב פז, המתקין, המפעיל והמתחזק של מצלמות האבטחה בבניין, ולאחר עדותו של הנתבע ושל עובדו מוחמד, במסגרת שמיעת הראיות, כבר לא נותר כל ספק כי מדובר בתמונות אוטנטיות וכי הנתבע ואנשיו ביקרו באותו בוקר בביתם של התובעים (ראה תצהיר סטיב פז, עדות הנתבע בעמ' 46, ש' 23 עד עמ' 47 ש' 22).

 

קריסת גרסת הנתבע, שלפיה הכל התחיל מהגעת התובעים למשרדו מיוזמתם וכי לא היה ביקור בית מוקדם בביתם על ידי הנתבע ואנשיו, מטילה צל כבד על אמינותו.

 

5. סתירה בולטת נוספת בגרסת הנתבע, קשורה לטענתו, עליה חזר בתצהירו מספר פעמים, לפיה הוא ועובדיו נהגו לבקר בביתו של הנתבע מעת לעת לצורך סגירת עסקאות, החלפת שיקים, מסירת חשבוניות וכיוצ"ב (ס' 35 עד 43 לתצהיר הנתבע). טענה זו, ככל הנראה נועדה להכשיר את ביקור הבית שנערך ביום 28.2.13, כפגישה עסקית לגיטימית. דא עקא, במסגרת חקירתם הנגדית של הנתבע ומוחמד, הסתבר כי הם מעולם לא ביקרו בביתו של הנתבע קודם לביקור הבית הנ"ל (ראה עדות הנתבע בעמ' 48, ש' 17 - 22).

 

6. אם לא די בכך - במהלך שמיעת הראיות הסתבר כי למוחמד ישנו עבר פלילי וכי הוא הורשע בעבירה של סחיטה באיומים ואף ריצה תקופת מאסר של שנתיים וחצי בגין כך (עמ' 55, ש' 6 – 7, וש' 17 - 21). בנסיבות שלפנינו, עובדה זו מחזקת את עדות התובעים, שהנה אמינה עליי כשלעצמה, בדבר האיומים המרומזים מפי מוחמד באותו ביקור בית.

 

7. גם ההצטרפות של חתנו של הנתבע לביקור של מוחמד בבית התובעים, כשהנתבע עצמו אישר בעדותו כי אין לחתנו כל קשר לעסקים שבין הנתבע לתובע (עמ' 49 ש' 23 - 25), מחזקת את המסקנה כי ביקור הבית עצמו והצטרפותו של חתנו של הנתבע, נועדו לזרות פחד בליבם של התובעים וכי בשום פנים ואופן לא מדובר היה בפגישה עסקית רגילה ולגיטימית, שאם לא כן מדוע לא הסתפק הנתבע בשליחת מוחמד בלבד, מדוע היה צורך בהצטרפות חתנו של הנתבע לביקור זה?

 

בעניין זה אציין למעלה מן הדרוש כי לדידי, ביקור בית שעורך נושה אצל חייב בבית מגוריו של החייב, ללא תיאום מראש, גם אם בשל חוב ואפילו חוב משמעותי וגם אם לא הצליח להשיגו טלפונית, יכול בהחלט להיחשב כדבר שאינו לגיטימי. ככלל, הדרך הלגיטימית לגבות חוב הנה על דרך של משלוח מכתב דרישה ולאחר מכן הגשת תביעה. הגעה לביתו של החייב, ללא תיאום מראש, היינו ללא הסכמת החייב, יש בה מידה של פגיעה בפרטיות ויכולה להתקבל על ידי כל אדם סביר כניסיון להפעלת לחץ לא הוגן או ניסיון לזרות פחד בליבו של החייב, גם אם הביקור נעשה על ידי הנושה עצמו ועל אחת כמה וכמה אם הוא נעשה על ידי אדם שיש לו עבר פלילי בתחום הרלוונטי (סחיטה באיומים), גם אם מדובר בעובד של הנושה, בליווי אחד אחר שאין לו כל קשרים עסקיים עם החייב.

 

8. בכלל הנסיבות הנזכרות לעיל, אין לראות בעובדה שנציגי הנתבע עזבו את הדירה ולא התעקשו להיצמד אל התובעים וללוות אותם פיזית למשרדי הנתבע ואפשרו להם להגיע לשם בגפם, כעובדה שמאיינת את הכפייה או אשר מעידה כי הגעת התובעים למשרד הנתבע נעשתה מרצונם החופשי. די בביקור הבית שנעשה, האיומים המרומזים אך ברורים שהופרחו בחלל האוויר במסגרתו ואמירות כגון שהתובעים חייבים להגיע למשרדי הנתבע בו ביום, כדי שנגיע למסקנה כי נכפה על התובעים להגיע למשרדו של הנתבע.

 

9. גם הנסיבות והשתלשלות העניינים במשרד הנתבע, יש לראות בהם כנסיבות שמעידות בבירור על כפיית התובעים לחתום על ההסדר. אמינות עליי עדויות התובעים כי הם ביקשו שהות לטפל בחוב ולהתייעץ עם עו"ד וכי הדבר לא הותר להם (ראה הציטוטים הנרחבים שהבאתי לעיל ואשר מתייחסים גם לעניין זה). אמינות עליי עדויותיהם כי נאמר להם שהם חייבים לחתום על ההסדר בו במקום. די בנסיבות אלה, כדי להקים את יסודות עילת הכפייה.

 

10. סתירה נוספת בגרסת הנתבע קשורה לטענתו, כאילו התובעים הגיעו למשרדו כדי למשוך עוד סחורה (ראה ס' 27 לתצהיר הנתבע). דא עקא, בחקירתו הנגדית כשנשאל מדוע הגיעו התובעים למשרדו אמר כי הגיעו כדי לראות למה חזרו השיקים וכדי להגיע להסדר עמו (עמ' 48 ש' 26 – 29). רק בהמשך עדותו כשנתן פירוט על השיחות שנוהלו עמם במשרדו אודות החוב והסדרתו ציין כי עלה נושא של המשך משיכת סחורה. מעדות הנתבע עצמו ברור, אפוא, כי הסיבה העיקרית להגעת התובעים למשרד הייתה לפי גרסת הנתבע עצמו הסדרת החוב. אין בידי לתת כל אמון לגרסתו כאילו גם ביקשו המשך קניית סחורה ממנו, גם אם כחלק מההסדר.

 

11. גם הטענה שלפיה ההסדר שנחתם נועד לאפשר לתובע למשוך סחורה, אין בה ממש. ראשית, אם כך הדבר, כיצד יתכן שעובדה זו לא מופיעה בהסדר החוב? עו"ד חדאד שהעיד על עצמו כמי שייצג גם את התובעים, נחקר בנקודה זו. לא היה בידו לספק הסבר מניח את הדעת כיצד לא דאג בשם התובעים לכלול בהסכם את התחייבות הנתבע להמשיך ולספק סחורה לתובעים למרות שלפי גרסת הנתבע, זו הייתה סיבת הגעתם של התובעים למשרדו (ס' 27 לתצהירו) וזו למעשה הייתה על כן התמורה העיקרית והיחידה שהיו אמורים לקבל כנגד משכון הדירה.

 

גרסת הנתבע שלפיה התובעים ביקשו לרכוש עוד סחורה ממנו נסתרת גם מעצם העובדה שהוברר מעדותו של התובע שהייתה אמינה עליי, כי בבוקרו של אותו היום, קרס למעשה מגדל הקלפים שבנה התובע באמצעות גלגול חובותיו, כי לא היה עוד כל סיכוי מאותו הבוקר כי יקבל אשראי או סחורה ממאן דהוא (ראה עמ' 29 ש' 27 עד עמ' 30 ש' 3) וכי הנושים הגיעו באותו היום לקחת ממחסני התובע את המשקאות שנמצאו שם (עמ' 23, ש' 23 – 25).

 

12. טענות הנתבע שלפיהן אין לקבל את גרסת התובעת, בדבר העדר מעורבותה בעסקו של התובע או העדר ידיעה אודות הצטברות חובותיו, אינה רלוונטית לעניינינו וכך או אחרת אינה גורעת מהעבודה הפשוטה כי נכפה על התובעים לחתום על הסדר החוב. גם אם אקבל כי התובעת הייתה מודעת לגלגול החובות, אין הדבר משנה כהוא זה את מסקנתי, שכן לא הייתה לנתבע כל זכות לכפות על מי מהתובעים לחתם על דבר.

 

13. הוא הדין לגבי הטענה שלפיה לא הובאו ראיות ממשיות על ידי התובעים להוכיח את גרסת התובעת לגבי האירועים של הלילה שלפני יום 28.2.13 ולגבי מה שאירע בשעות הבוקר המוקדמות, גרסה שאמנם הובאה לראשונה בחקירתה הנגדית של התובעת. לפי גרסה זו, התובע לא חזר הביתה עד לשעות הבוקר וישב ברכבו כל הלילה לאחר שגילה כי ההמחאות חוללו וידע את משמעות הדבר. גם אם גרסה זו לא הובאה בתצהיר, אין בכך כדי לגרוע מתביעת התובעים, שכן האירועים שקדמו להגעת שליחיו של הנתבע לבית התובעים, אינם רלוונטיים לתביעה שעוסקת אך ורק בשאלה, האם נכפה על התובעים לחתום על ההסדר החוב. בשולי הדברים, אציין כי אין כל סתירה בגרסת התובעים, שכן הדברים שהוספו בחקירה הנגדית מתווספים למה שנאמר בתצהיר ומתייחסים לפרק זמן שקדם להשתלשלות העניינים שמתוארת בתצהיר ואשר מתחילה בשיחת הטלפון שקיבל התובע מאת הנתבע שציין בפניו כי עליו לפתוח את הדלת למוחמד.

 

14. גם טענות הנתבע שלפיהן התובע רכש ממנו סחורה בידיעה כי יבוא יום ולא יוכל לשלם את חובותיו, אינן רלוונטיות לתביעה. גם אם טענה זו נכונה ואני אכן נוטה לקבלה, שכן התובע הודה כי גלגל את חובותיו ומכר בהפסד את המשקאות שרכש (עמ' 25, ש' 19 - 31) והרי סופו של כל גלגול חובותיו הוא בד"כ קריסה. עם זאת, העובדה שהתובע פעל כך כלפי הנתבע, אינה מקנה לו את הזכות לכפות עליו דבר, לרבות לא חתימה על הסדר חוב וודאי לא משכון ביתו.

 

מנגד, יש מקום לציין כי ספק בעיני אם הנתבע לא היה מודע להתנהלות הנתבע. התובע רכש מאת הנתבע משקאות בסכומים גבוהים ביותר של עשרות אלפי שקלים מדי יום. בעת חילול ארבעת ההמחאות שגרמו להתפוצצות הפרשה, עוד היו באמתחתו של הנתבע כ-28 המחאות עתידיות של התובע בסכום של כ- 1.5 מיליון ₪ (ראה רשימת ההמחאות נספח לתצהירי הצדדים), למועדי פירעון לתקופה קצרה של פחות משלושה שבועות (מיום 3.3.13 עד 23.3.1). על רקע עובדות אלה, עולה כי הנתבע מכר לתובע, ללא בטחונות כלשהם, סחורה במעל 1.6 מיליון ₪! בנסיבות אלה, יותר מתקבל על הדעת כי הנתבע העדיף ליהנות מהרכישות של הנתבע ולעצום עיניו בפני העובדה הברורה למדי או האפשרות הסבירה כי מדובר בגלגול חובות וכי יבוא יום והמגדל יקרוס ויותיר את הנתבע עם חיסרון כיס של סכום כה ניכר. גם התובע העיד דברים ברוח זו ואני נותן אמון בעדותו (ראה עמ' 25, ש' 15 – 16). במובן זה, יש לנתבע אחריות תורמת לא קטנה למצב אליו נקלע, אולם כאמור, גם עובדה זו לא רלוונטית לתביעה.

 

מאחר והיה ברור, אפוא, כי באותו היום קרסה האפשרות של הנתבע להמשיך ולרכוש סחורה מהנתבע או מאחרים ולגלגל חובות, גם ברור כי לא היה לתובעים דבר מה להרוויח מהסדר החוב ומשכון ביתם לנתבע, למעט להשתחרר מהפחד שהטיל עליהם הנתבע באותו היום. הנתבע לא החזיק בביטחונות כלשהם או בערבויות (לא של התובעת ולא של אדם אחר מטעם התובע). מה יכלו התובעים להרוויח ממשכון ביתם לנתבע? כלום. יתרה מכך – משכון הבית בנסיבות שכאלה וכאשר התובע על סף פשיטת רגל (לאחר הגשת התביעה כבר ניתן כנגדו צו כינוס), היה אמור להיחשב כהברחת נכסים אסורה.

 

15. אין ממש גם בשאר טענות הנתבע, כגון טענת השיהוי. הזמן שעבר מחתימת ההסדר ועד לתלונה במשטרה ומשלוח מכתב עוה"ד (10 – 12 יום), הוא סביר בהחלט. בנסיבות שאירעו, שהיו טראומטיות בהחלט, אין זה טריוויאלי לצפות מהנפגע להתעשת מיד ולבטל את החוזה תוך יום או יומיים או ימים ספורים. מצב שכזה מחייב ומצדיק תקופת סבירה לשקילת הצעדים המתבקשים, במיוחד כשאלמנט הפחד לא מתמוגג לחלוטין בנסיבות כפי שאירעו בתיק דנא.

 

16. טענת הנתבע שלפיה התנהל מו"מ בין הצדדים או כפי שהגדיר בתצהירו "מו"מ מפרך..." הנה בבחינת לעג לרש ואף היא הוכחה כחסרת בסיס. מעדותם של התובעים, שהייתה אמינה עליי, עולה כי התובעים הסכימו לסכום החוב שצוין על ידי הנתבע ואשר נתמך ברשימת המחאות שהפקיד התובע אצל הנתבע ואשר אף צורפה כנספח להסדר (עמ' 29, ש' 16 - 26). יתרה מכך, הנתבע עצמו, הכחיש בחקירתו כי התקיים מו"מ (עמ' 52, ש' 22 – 29). גם עו"ד חדאד לא העיד על מו"מ כלשהו.

 

17. גם טענת הנתבעת שלפיה ישנה סתירה בעדויות התובעים, לגבי מועד פנייתם לבני משפחתם, דינה להידחות. שני התובעים העידו כי הפנייה נעשתה אך ורק לאחר שחתמו על ההסדר. עדות התובעת בעמ' 13, ש' 11 – 12, שלפיה פנתה להוריה ומשפחה של התובע, יש לייחס אותה למועד שלאחר חתימת ההסדר שכן השאלה שנשאלה הייתה "עם מי שוחחת אחרי האירוע הטראומתי הזה" ולא הייתה ממוקדת לשלב שבין ביקור הבית ועד להגעה למשרד הנתבע. התובע הכחיש מכל וכל כי הוא או התובעת דיברו עם מישהו מהמשפחה לפני חתימת ההסדר והכחיש זאת גם כאשר נאמר לו בחקירתו הנגדית, תוך הטעייתו למעשה, כי אשתו העידה אחרת (עמ' 27, ש' 24 עד עמ' 28 ש' 2).

 

18. לבסוף, גם תצהירו של עו"ד חדאד ועדותו, שלפיה לא הבחין בסימני מצוקה אצל התובעים, לא יכולה לסייע לנתבע. עדותו של עו"ד חדאד בנקודה זו לא הייתה אמינה עליי. מדובר בעו"ד שנתן שירותי ריטיינר עבור הנתבע. עצם העובדה כי הסכים לייצג את התובעים בעסקה שבה הם אמורים מעכשיו לעכשיו למשכן את דירתם לנתבע, כשקיים ניגוד אינטרסים מובהק בין הצדדים, היא הנותנת כי אין לתת אמון לעדותו. ניכר כי מדובר בעו"ד צעיר, עושה דברו של לקוחו, הנתבע, וכך גם עדותו. כאמור, לא היה בפיו של עו"ד חדאד הסבר מניח את הדעת כיצד, אם באמת ובתמים ייצג גם את התובעים בהסכם, לא דאג לכך שהתמורה היחידה שהם היו אמורים לקבל במסגרתו, הזכות לרכוש עוד סחורה, תצוין בהסכם. גם העובדה שעו"ד חדאד העיד כי לא שאל את התובעים מהיכן יוכלו לגייס סכום נכבד של מעל 1.6 מיליון ₪ תוך 90 יום (עמ' 37, ש' 13 – 14), מעידה היטב על מהות ה"ייצוג" שהעניק להם כביכול ומחזקת את המסקנה כי הלכה למעשה ייצג רק את הנתבע בהסכם זה. אין בידי לתת כל אמון לעדותו של עו"ד חדאד בדבר ההצעה שהציע לתובעים לשכור שירותי עו"ד וסירובם לכך בטענה כי הם סומכים על הנתבע (עמ' 38, ש' 11 – 16).

 

19. גם הטענה שלפיה לאחר חתימת ההסדר התייצב התובע במשרד הנתבע, לא יכולה לסייע לנתבע. העד ששון קופרלי, שמספק משקאות לנתבע ושהגיש תצהיר מטעם הנתבע והצהיר כי פגש את התובע בעסקו של הנתבע וסעד עמו שלוש פעמים והתרשם כי התובע היה נינוח רגוע וניהל עסקיו כרגיל, לא התייצב לעדות ומכאן שתצהירו לא מהווה חלק מהראיות. יתרה מכך, מעדותו של התובע, שהייתה אמינה עליי, הוא הגיע למשרדו של הנתבע במשך ימים ספורים לאחר חתימת ההסדר, לצורך פגישות עם נושים נוספים שלו וביניהם אלה שהגיעו למשרדו של הנתבע ביום חתימת ההסדר ולאחר מכן לא חזר עוד למשרדו של הנתבע (עמ' 32, ש' 23 – 29). ניכר מעדותו כי מדובר בפגישות שלא הוא בחר ליזום אותן וממילא נוכח סמיכות הזמנים לאירועי יום 28.2.13, יש לראות בהתייצבות שלו הנ"ל כמושפעת ונובעת מהמורא שהטיל עליו הנתבע ואשר עדיין נתנה את אותותיה בימים הספורים שלאחר חתימתו על ההסדר. כמו כן, עובדה כי לאחר מכן לא ביקר עוד אצל הנתבע ואף הגיש תלונה במשטרה ושלח מכתב התראה על ביטול ההסדר.

 

20. לסיכום, שוכנעתי מכל הנימוקים שהובאו לעיל, כי התקיימו יסודותיה של עילת הכפיה, כי הנתבע כפה על התובעים לחתום על ההסדר בניגוד לרצונם וכי אלמלא התנהגותו זו, לא היו התובעים חותמים על ההסדר ולא היו ממשכנים את ביתם לנתבע.

 

סוף דבר

 

אשר על כן, התביעה מתקבלת במלואה. הסדר החוב מבוטל בזה ויחד עמו התחייבות התובעים למשכן ביתם לנתבע. בנסיבות, ישלם הנתבע לתובעים את הוצאות המשפט וכן בנוסף שכר טרחת עו"ד בסך של 30,000 ₪ וזאת תוך 30 יום מקבלת פסק הדין.

 

ניתן היום, ו' ניסן תשע"ה, 26 מרץ 2015, בלשכתי.

 

Picture 1

 


בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
קוד אבטחה
הקש קוד אבטחה*
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ