אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> פלוני ואח' נ' מדינת ישראל ואח'

פלוני ואח' נ' מדינת ישראל ואח'

תאריך פרסום : 20/08/2017 | גרסת הדפסה
ת"א
בית משפט השלום חיפה
42621-11-12
11/08/2017
בפני השופטת:
איילת הוך-טל

- נגד -
התובע:
פלוני
עו"ד רם דורון ואח'
הנתבעות:
1. מדינת ישראל ע"י פרקליטות מחוז חיפה
2. מועצה אזורית גליל עליון ע"י ב"כ עו"ד י.נחשון ואח'
3. רשות ניקוז ונחלים כנרת ע"י ב"כ עו"ד י. שפרבר

פסק דין
 

 המודיעה לצד השלישי:     מדינת ישראל

הצד השלישי:                    מועצה אזורית גליל עליון

 

לפני תביעה כספית בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע לאחר שקפץ 'קפיצת ראש' לנהר הירדן בשטח טיילת פארק שביל בן עמי.

 

התובע יליד 1.2.92, כבן 17 בעת התאונה, תושב קרית שמונה. לדבריו, ביום התאונה הגיע עם חברים לטיילת שביל בן עמי, כהרגלם שנים רבות. עם הגעתו מיד קפץ קפיצת ראש לנהר , אולם במהלכה קיבל מכה בראשו ונחבל בצווארו. התובע הועבר לקבלת טיפול רפואי וספג נזק רפואי וכספי לא מבוטל. התובע סבור כי יש להשית את האחריות להתרחשות התאונה לפתחם של הנתבעים, יחד ולחוד.

מטעם התובע הוגשו תצהירי עדות של התובע, אמו, אביו וחבריו - מ.י., ע.ס., י.ח., ע.ש., מ.פ., ב.ל., ש.כ., א.ב. ו- ת.ל.. ביום 9.10.16 נשמעו ראיות הצדדים. העדים ע.ס., ש.כ. ו-ת.ל. לא הופיעו לדיון ולכן תצהיריהם אינם מהווים ראיה בתיק. יתר עדי התובע נחקרו בדיון האמור.

 

הנתבעות סבורות כי דין התביעה כנגדם להידחות. לדידן, נסיבות התרחשות התאונה אינן כטענת התובע. אולם, אף אם תתקבל גרסתו לנסיבות ההתרחשות, אין בנסיבות אלה בכדי להשית את החבות לפתחן ואף היקף הנזק לו טוען התובע אינו סביר. הנתבעת מס' 1 (להלן – המדינה) הגישה הודעה לצד ג' כנגד הנתבעת מס' 2 (להלן – המועצה).

מטעם המועצה נשמעה עדותו של מר אבי גור, אשר היה מנהל מחלקת רישוי ופיקוח במועד הרלוונטי.

מטעם הנתבעת מס' 3 (להלן – רשות הניקוז) נשמעה עדותו של מר רן מולכו.

 

תחילה נפרוס את טענות הצדדים ולאחר מכן נדון בטענות שבמחלוקת כסדרן.

תמצית טענות הצדדים

 

התובע

  1. אזור הפארק נחזה כמקום רחצה לכל דבר ועניין, כאשר אנשים רבים רוחצים בו וקופצים למים. הנתבעות היו מודעות לכך אולם לא נקטו באמצעי הזהירות המינימליים הנדרשים. זאת אף שהותקנו בפארק שלטים עם הוראות ואיסורים שונים .

  2. נהר הירדן מוגדר כמקום רחצה על פי חוק, אף כי אינו מקום רחצה מוכרז. מדובר על מקום רחצה חסר סטטוס.

  3. המדינה אחראית לשלום הרוחצים הן מתוקף היותה בעלת המקרקעין והן מתוקף אחריות משרד הפנים על פי חוק הסדרת מקומות רחצה, תשכ"ד-1964 (להלן – חוק הרחצה).

  4. המועצה אחראית בהיותה מקימת הפארק, אחראית על תחזוקת הפארק ועל שלום המבקרים בו.

  5. רשות הניקוז אחראית כגוף המוסמך להכשיר את שטח נהר הירדן לצרכי נופש וספורט וכן לדאוג לשילוט ולמתן אחריות למבקרים בשטח הפארק.

     

    הנתבעת מס' 1 (המדינה)

  6. עצם בעלותה הערטילאית של המדינה במקרקעין אינה מטילה עליה אחריות כלפי המבקרים במקרקעין, כאשר המדינה לא תפסה חזקה במקרקעין, כמו בענייננו.

  7. לפני הגשת התביעה בהליך זה, לא הוצגה לפני המדינה ראיה בדבר מסוכנות אזור הפארק או נהר הירדן במקטע זה. גם בהליך זה לא הוכיח התובע כי מדובר במקום מסוכן.

  8. המועצה היא זו שתכננה והקימה את הפארק. היא המחזיקה והמפעילה של הפארק ודואגת לקיומו של פיקוח באזור הפארק. היא זו ששולטת על הגישה למקטע הנהר באזור הפארק. בנוסף, למועצה אחריות כללית על הנעשה בתחומה מכח הדינים על פיהם היא פועלת. לפיכך, ככל שקיימת חובת זהירות כלפי התובע, היא חלה כלפי המועצה בלבד.

  9. לא ניתן להטיל על המדינה חובת זהירות עקב הסמכות השלטונית של משרד הפנים לפקח על תחזוקת מקומות הרחצה. מדובר על הפעלת סמכות שלטונית שאין לה סטנדרטים ברורים, ומבחינת מדיניות אין לבסס על אופן הפעלת סמכות זו ובת זהירות. מה גם שממילא אופן הפעלת הסמכות חל ביחסים שבין המדינה למועצה בלבד ולא כלפי האזרח.

  10. גם אם השילוט במקום יצר ציפייה מצד התובע לפיקוח מצד המדינה או הסתמכות על קיומו של פיקוח כאמור, הרי שהדבר אינו מקים את יחסי 'השכנות' הדרושים לצורך הטלת אחריות על המדינה, בפרט שעה שהמועצה היא אשר החליטה על תוכן השילוט ודאגה להציבו במקום. המדינה אינה מציבה שלטים במקומות המוחזקים על ידי הרשות המוניציפלית.

  11. גדת נהר הירדן באזור הפארק לא הוכרזה על פי חוק כמקום רחצה. לא הוכח כי יש מקום להכריז עליה כמקום רחצה או לחלופין כמקום אסור לרחצה. הכרזה מעין זו מבוססת על פניה מטעם הרשות המוניציפלית, כאשר בענייננו הוכח כי המועצה לא ראתה מקום להכרזה מעין זו. בהיעדר פניית הרשות ובהיעדר אינדיקציה אחרת לצורך בהכרזה כלשהי, אין מקום לומר כי המדינה התרשלה בכך שלא הכריזה על האזור כמקום מותר או אסור לרחצה.

  12. הסכנה היחידה שהוכחה בהליך היתה אופן התנהלות התובע, אשר בחר לקפוץ ראש לאזור בו המים עכורים ורדודים. מדובר בהסתכנות מרצון אשר יש בה בכדי להטיל על התובע אחריות מלאה לנזקיו.

     

    הנתבעת מס' 2 (המועצה)

  13. על פי הפסיקה הנוהגת, פגיעה הנגרמת עקב קפיצת ראש למים רדודים במקור מים טבעי אינה מטילה אחריות על המחזיק בחוף. זאת לא בחוף מוסדר ומקל וחומר בחוף שאינו מקום רחצה מוסדר.

  14. הראיות מטעם התובע מעלות מספר סתירות אשר יש בהן בכדי להעיד כי התובע נפגע במקום אחר או באופן אחר מן המתואר.

  15. התובע לא הוכיח כי מדובר במקום שנהוג לקפוץ בו וגם אם אכן כך יקבע, אין בכך בכדי להצדיק הטלת אחריות על הרשות.

  16. אין מקור לחיוב הרשות להציב שילוט האוסר על קפיצות למים ליד מקור מים טבעי. לא בדין ולא בנוהג. אין זה מתקבל על הדעת לחייב מועצות להציב שילוט כאמור לאורך עשרות ומאות ק"מ של גדות נהר וחופי ים. במידה ויקבע כי חובה כזו קיימת, הרי שיש להפנותה למדינה, שהיא בעלת הסמכות לקבוע כללים לעניין זה.

  17. התובע היה מודע לכך שהמים רדודים ולסיכון הטמון בקפיצה אליהם, במיוחד לאור קיומם של סלעים במקום ועכירות המים שהקשתה לראות את הקרקעית. לאור זאת, ממילא לא קיים קשר סיבתי ובמקרה של סיכון כה חריג, הטלת אחריות על המועצה מהווה נטל מכביד במיוחד. לחלופין, אם תוטל אחריות, יש מקום להטיל על התובע אשם תורם בשיעור גבוה, של 75% לפחות.

     

    הנתבעת מס' 3 (רשות הניקוז)

  18. רשות הניקוז אחראית להסדרת פעילות הניקוז הסדיר של אפיקי מים וערוצי נחל בתחום שיפוטה. לצורך כך היא נדרשת לבצע עבודות תחזוקה. כמו כן, רשות הניקוז פועלת לשמירה על איכות המים ומניעת זיהום. בנוסף, הרשות פועלת גם כ-'רשות נחל' ובמסגרת תפקיד זה היא מבצעת הכשרת תשתיות לצרכי תיירות. אולם שטח הפארק הנדון לא הוכשר על ידי רשות הניקוז, אלא על ידי המועצה בשיתוף החברה הממשלתית לתיירות. רשות הניקוז אמנם פועלת גם לתפעול מספר חופים בכינרת, אולם תפקידה זה אינו קשור לפארק ואינו חל בו.

  19. התובע לא הביא כל ראיה בדבר מעורבות רשות הניקוז בתחזוקת או הפעלת הפארק. כל שהצביע עליו התובע הינו הופעת השם 'מנהלת נחלי הירדן', בה חברה גם רשות הניקוז, על שלט בפארק, עניין אשר וודאי שאין בו בכדי להחיל על רשות הניקוז אחריות נזיקית לתאונה.

  20. גם יתר הנתבעות לא טענו כי לרשות הניקוז אחריות על הפארק מעבר לתחום ניקוז הנחל.

  21. המועצה הקימה את הפארק, שולטת על הגישה אליו וגם היא אינה מצביעה על מקור להטלת אחריות על רשות הניקוז למניעת תופעה של קפיצות למים באותו אזור. אשר על כן, ככל שיש מקום להטלת אחריות בעניין זה, הרי שיש להטילה על המועצה בלבד.

  22. החלטת רשות הניקוז אם להעמיק ערוץ נחל מבוססת על שיקולי ניקוז ולא על שיקולים של בטיחות הרוחצים בנחל.

  23. התובע טוען כי טעה לחשוב כי במקום רחצה מוסדר עסקינן, אולם לאור היעדרם של מציל וסממנים אחרים המאפיינים מקומות רחצה מוסדרים, ברור שאין מקום לקבל טענה זו. העדויות מטעם התובע לעניין הקפיצות למים במקום היו רצופות סתירות ונחזות כעדויות שלובנו לצורך ניהול הליך זה. התובע התנהל באופן לא סביר ונטל על עצמו סיכון בלתי סביר על אף היכרותו הטובה את המקום ותנאיו. על כן יש להטיל על התובע אשם תורם משמעותי ומכריע.

     

    נסיבות התרחשות התאונה

     

  24. התובע נפגע ביום 16.5.09 כאשר קפץ קפיצת ראש לנהר הירדן בשטח פארק 'טיילת שביל בן עמי' (להלן – הפארק). מדובר בפארק ובו טיילת באורך כ 900 מ', בתוואי שבין כפר בלום לשדה נחמיה ובמקום יש מדשאות הנושקות לאפיק נהר הירדן. בעקבות הקפיצה פגע ראשו בקרקעית הנהר ונפגע קשה בצווארו (השתלשלות אירועים זו תיקרא מעתה 'התאונה').

  25. הנתבעים מטילים ספק בנסיבות בהן התרחשה התאונה וסבורים כי חומר הראיות מצביע על כך שהתובע קפץ, או נפל, למים במקום אחר מזה שתואר על ידו ומגובה שונה בתכלית מזה הנטען בבית המשפט. הנתבעים מפנים לסתירה בגרסאות העדים שנשמעו מטעם התובע בעניין זה וכן מציינים כי עדים רלבנטיים לא התייצבו למתן עדות (ראו סעיף 13 לסיכומי הנתבעת 2 ). עוד מציינים את העובדה שדו"ח האמבולנס הראשון אשר נטען כי פינה את התובע מהמקום לא אותר, דו"ח מד"א הקיים מתאר נפילה מגובה מטר וחצי בנחל הירדן, ואף עדותו של התובע אינה תואמת את תיאור זירת התאונה על פי התמונה שהוצגה (נ/1).

  26. כבר עתה יש לומר כי על יסוד חומר הראיות שהוצג, אני מקבלת את טענות התובע באשר לנסיבות התרחשות התאונה מהטעמים שיפורטו כעת.

    תחילה, נתייחס לעדים שנשמעו. העדים הרלבנטיים לבירור נסיבות התרחשות התאונה הינם אלה שנכחו יחד עם התובע במקום התאונה בעת התרחשותה. מדובר במ.ו., ע.ס. ו-י.ח.. התברר במהלך החקירות שהיו שני חברים נוספים שהגיעו עם התובע למקום ביום התאונה , אך לא הוגש תצהיר מטעמם ואף לא הוזכרו במסגרת התצהירים מטעם התובע (ראו עדות התובע בעמ' 19 ש' 4 ועדות מ' בעמ' 6 ש' 7). התובע מסביר זאת בכך שאינו בקשר עימם בשנים האחרונות וכי כל המצהירים מטעמו הם אנשים שעימם הוא נמצא עדיין בקשר. מכיוון שהתובע הביא שני עדים רלוונטיים שהיו במקום התאונה בעת התרחשותה ומכיוון שהתברר כי במקום נמצא ערב רב של אנשים בעת התרחשות התאונה, אין מקום 'להצעיד' לבית המשפט את כל הנוכחים. הגם שיש טעם לפגם בכך ששמם של חברים אלה כלל לא עלה בתצהירים, אין בכך לגרוע מגרסאות העדים שהתייצבו.

  27. על פי תצהיר התובע , ביום התאונה יצא מקרית שמונה יחד עם מ' והשניים צעדו ברגל בשעת צהריים עד שהגיעו לטיילת. מיד לאחר כניסתם לטיילת, פשט התובע את בגדיו וקפץ למים קפיצת ראש אשר במהלכה ראשו פגע בקרקעית הנהר (ס' 3-4 לתצהיר התובע שסומן ת/7).

    במהלך חקירתו אישר התובע כי קפץ במקום שתועד בדיעבד בתמונה נ/1 (עמ' 20 ש' 5) וטען כי מדובר לכל היותר בהפרש גובה של כ 50 ס"מ מהמים. עוד סיפר כי המים לא היו צלולים ולא ניתן היה לראות את הקרקעית מהמקום בו קפץ. התובע ציין כי י' ו-ע' טבלו רגליים במים כאשר הוא הגיע ומלבדם, איש מהחברים הנוספים שנכחו לא נמצא במים לפניו (עמ' 19 ש' 16).

  28. מ' הצהיר כי התובע היה הראשון מבין החברים שקפץ למים, ראשו נתקע במשהו ו-מ' הבחין כי קרתה תאונה, שכן התובע לא הצליח להרים את הראש. ע' ו-י' קפצו למים והוציאו את התובע לרחבת הדשא (ראו סעיף 4-5 לתצהירו שסומן ת/2). בחקירתו הסביר מ' כי ע' ו-י' היו כבר במים בעת התרחשות התאונה וכאשר הבחינו בתובע, הוציאו אותו החוצה (עמ' 8 ש' 1-4).

  29. י' הצהיר כי הגיע לטיילת ביום התאונה עם חברים, לפני התובע. הוא הבחין בתובע מגיע לטיילת, פושט את בגדיו וקופץ למים קפיצת ראש. לפתע, הבחין בתובע צף על הבטן ומזיז את הראש כשראשו עדיין בתוך המים. י' ו-ע' רצו מיד לעזרתו והוציאו אותו לרחבת הדשא, שם לא הצליח לדבר או לזוז (ראו תצהירו שסומן ת/6). בחקירתו מסר כי כאשר הבחין בתובע צף במים, קפץ מיד פנימה על מנת להציל אותו (עמ' 16 ש' 28).

  30. הגם שקיימות אי התאמות מסוימות בין גרסאות העדים, אזי מדובר באי התאמות בעניינים נלווים שאינם רלבנטיים לסלע המחלוקת. בכל הנוגע לנסיבות התרחשות התאונה עצמה, כל העדים חזרו באופן עקבי על תאור התרחשות דומה. מדובר בעדויות הניתנות שנים ארוכות לאחר התאונה ולכן יש לתת משקל מתאים לזמן שחלף, אשר מטבע הדברים מקהה את הזיכרון האנושי המוגבל מטבעו. לכך יש להוסיף את העובדה שעסקינן בתצהירים הניתנים לשם ניהול הליך משפטי, על ידי חברים של התובע, אשר יש להניח כי הגם שלא נפגעו בגופם, עברו בעצמם חוויה לא פשוטה בעקבות התאונה ויכול בהחלט כי השפעה זו מובילה לסטייה בפרטים ובדקויות שנחרתו בזכרונם. כאמור, בנקודות המרכזיות שבמחלוקת לא נתגלו סתירות מהותיות. הוכח כי התובע קפץ לנהר מהגדה. המים היו עכורים ולא ניתן היה לראות את הקרקעית. המים באזור הקפיצה היו בגובה המותניים עד חזה, היינו 1.2 מטר לערך. עוד הוכח כי מדובר באזור הידוע בקרב תושבי האזור כמקום רחצה במי נהר הירדן וכי התובע וחבריו נהגו להגיע למקום לצרכי בילוי ורחצה פעמים רבות לפני התרחשות התאונה.

  31. קיימת מחלוקת בדבר גובה המשטח ממנו בוצעה הקפיצה.

    הנתבעים מפנים לתיעוד בדו"ח מד"א ולטופס האבחון הרפואי במוסד לביטוח לאומי וטוענים כי מדובר בהפרש גובה של מטר וחצי, כפי שנרשם בדו"ח מד"א. לעניין דו"ח מד"א, מדובר בראיה אחת יחידה לעניין הפרשי הגובה בקפיצה. עורך המסמך לא זומן ולא ניתן הסבר כלשהו על יסוד אילו נתונים מולא פרט זה. פרט זה אינו מופיע בכל מסמך אחר. ודוק, יש לזכור כי מדובר בדו"ח שנערך לצורך העברת התובע מבית חולים 'זיו' לבית חולים רמב"ם, כך שלא ברור מי מסר את הנתון לעורך הדו"ח. אל מול דו"ח זה הוגשה תמונה המתעדת את מקום הקפיצה (נ/1) וניתן להתרשם באופן חזותי כי הפרש הגובה נמוך יותר ומתיישב עם טענות התובע וחבריו לגובה של עד 50 ס"מ. העובדה שבמסמך נ/3 נרשם על ידי התובע כי קפץ ממקום גבוה למים נמוכים קיבלה הסבר מניח את הדעת במהלך חקירת התובע (ראו בעמ' 21 ש' 32) ואין בה כדי להוות חיזוק מספיק לטענה בדבר הפרש גובה של מטר וחצי.

  32. בנוסף, יש לתת משקל מתאים למסמכים שנערכו בזמן אמת או בסמוך למועד התאונה, המתיישבים עם גרסת העדים. בתעודת חדר המיון מבית החולים 'זיו' בצפת נרשם באותו ערב כך - 'בן 17. לדבריו קפץ לים ; ללא חבלת ראש לדבריו נחבל בצווארו...' (נספח ג לת/7). בדו"ח מד"א של העברת התובע מבית החולים 'זיו' לבית החולים 'רמב"ם' נרשם כך - 'בן 16 נפל מגובה מטר וחצי בנחל הירדן' (נ/2).

    בסיכום האשפוז של בית החולים רמב"ם נרשם כך - 'התקבל עקב שברים בחוליות C5-C6 לאחר קפיצה למים רדודים' (נספח ד לת/7). בסיכום המחלה של בית החולים לוינשטיין מיום 26.5.09 נרשם כי 'בתאריך 16.5.09 קפץ למים רדודים. מיד לאחר הקפיצה הרגיש זרמים בארבעת הגפיים ובבטן, וחולשה עד שיתוק גפיים. ללא אבוד הכרה. הוצא מהמים ע"י חברים שנכחו בסביבה בעת האירוע...' (נספח ה' לת/7).

    ביום 12.1.11 נערך דו"ח אבחון רפואי לתובע במוסד לביטוח לאומי שם הצהיר התובע לגבי נסיבות התרחשות התאונה כך ' עברתי תאונה. קפצתי ממקום גבוה למים נמוכים ושברתי את החוליות...' (נ/3).

  33. העדים שנשמעו והמסמכים שהוצגו מובילים למסקנה כי התובע עמד בנטל הנדרש במשפט האזרחי בכדי להוכיח כי נסיבות התרחשות התאונה הינן כפי טענתו ולא עלה בידי הנתבעים לקעקע את ראיותיו במישור זה.

  34. לאחר התאונה הועבר התובע לקבלת טיפול רפואי. העדים הבהירו כי הגיע אמבולנס אשר פינה אותו מהמקום. אמנם, דו"ח ההעברה הראשוני לא הוצג, אולם המסמכים הרפואיים שהוצגו מצביעים על כך שהתובע קיבל טיפול ראשוני בבית החולים 'זיו' בצפת. שם נערכה לו בדיקה אורתופדית והדמיית CT, אשר העלו שברים בחוליות C5+C6 עם פרגמנט גדול בתוך התעלה והיצרות של התעלה. התובע טופל בסטרואידים, צווארו קובע והוא הועבר באמבולנס לבית החולים רמב"ם בחיפה להמשך טיפול.

    בבית החולים רמב"ם בוצע טיפול ניתוחי, לרבות הוצאת הפרגמנט מהתעלה וקיבוע עמוד השדרה הצווארי. לאחר הניתוח שהה במחלקת טיפול נמרץ עד ליום 19.5.09 ומשם הועבר למחלקה אורתופדית. התובע שוחרר מבית החולים רמב"ם ביום 26.5.09 והועבר לשיקום נוירולוגי בבית החולים לוינשטיין. בשחרורו מבית החולים רמב"ם נרשם כך –

    "מהלך בתר ניתוחיעדיין חולשה משמעותית ב-4 הגפיים, יותר בגפיים עליונות ויותר בפלג גוף שמאלי. ירידה תחושתית ב-4 הגפיים. התמונה מתאימה קלינית ל- Central cord syndrome.

    בבדיקה ביום השחרור ע"י ד"ר חמוד חל שיפור ניכר בכוח בשתי הרגליים בעיקר ימין, וגם שיפור בכוח בגפיים עליונות, יותר מימין. מסוגל לכופף אצבעות יד ימין."

    התובע שהה בשיקום בבית חולים לוינשטיין למשך כחודשיים ושוחרר ביום 21.7.09.

     

    דיון בסוגיית האחריות 

     

    אחריותה של המדינה כבעלת המקרקעין

     

  35. ככלל, לבעל נכס מקרקעין חובת זהירות מושגית כלפי המבקר בנכס, גם אם הוא אינו מחזיק בנכס בפועל (רע"פ 4348/08 אפרים מאיר נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 08.07.2010), בס' 34-32).

    אולם, המדינה אינה כיתר בעלי הנכסים ולכן עוגנה בסעיף 8 לחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה), תשי"ב-1952 ההוראה הבאה –

    "8.נכסים מוקנים למדינה

    אין המדינה אחראית בנזיקים בתורת בעלת נכס שהוקנה לה מכוח החוק בלבד, כל עוד לא קנתה אחיזה בנכס."

  36. כך, כאשר מדובר בנכס מקרקעין שהוקנה למדינה על פי חוק, והיא אינה נוהגת בו מנהג בעלים, אין להטיל עליה אחריות נזיקית רק מכוח היותה בעלת הזכויות (ע"א 3887/01 סויסה נ' חברת מוסדות חינוך ותרבות והתחדשות שכונות אשקלון בע"מ (פורסם בנבו, 10.12.2002) בס' 5, ת"א (של'-ת"א) 11757-07 דניאלי נ' קרן קיימת לישראל (פורסם במאגרים, 19.06.2012) בס' 15-10 ות"א (של'-י-ם) 12692-08 פלוני נ' מועצה מקומית הר אדר (פורסם במאגרים, 24.09.2014) בס' 37).

  37. בענייננו הוכח כי המדינה אינה מחזיקה בשטח הפארק. המועצה הינה זו שהכשירה את הפארק, מתחזקת אותו ואף שולטת ביכולת המבקרים להיכנס לשטח הפארק (ראו נספח א' לתצהיר התובע וכן עמ' 54 לפרוט' ש' 15-5 וס' 4 לתצהיר מטעם רשות הניקוז).

    לכל היותר הוכח כי מעורבותה היחידה של המדינה בנוגע לסידורי הבטיחות בפארק, הינה השתתפות בעלויות השילוט בפארק, ללא מעורבות בתוכן השילוט (ראו בעמ' 46 לפרוט' בש' 23 – עמ' 47 בש' 5 ועמ' 54 בש' 23 – עמ' 55 בש' 3). ויודגש, מעורבות זו התבצעה מטעם משרד הפנים, הקשור למועצה כרשות שלטון מקומי ועל פי חוק הרחצה, ולא מטעם המדינה כבעלת המקרקעין. 

    אשר על כן, לא הוכחה בענייננו עילה להטלת אחריות על המדינה אך משום היותה בעלת המקרקעין בהם אירעה התאונה.

     

    אחריות המדינה והמועצה על הרחצה באזור הפארק

     

  38. חוק הרחצה מגדיר את סמכויות שר הפנים להכריז על רצועת "חוף ים, נהר או אגם" כמקום אסור לרחצה (סעיף 1 לרחצה) או כמקום רחצה מוכרז (סעיף 3).

    בתוספת הראשונה לצו הסדרת מקומות רחצה (מקומות רחצה אסורים ומוכרזים בים התיכון, בים כנרת, בנהר הירדן, בים המלח ובים סוף), תשס"ד-2004 הטיל השר איסור רחצה רק על מקטע אחד של נהר הירדן.

    אזור הפארק אינו נכלל באותו איסור ואף אינו מופיע כמקום רחצה מוכרז בתוספת השנייה לאותו צו. כלומר, מדובר במקום שאינו אסור לרחצה ואינו מוכרז לרחצה.

  39. העובדה שלא נקבע כי החוף הינו מקום אסור לרחצה, משמעו כי מדובר במקום מותר לרחצה ואין משמעות לעובדה שלא הוכרז כמקום רחצה (ת"א (מח'-חי') 1520/99 אלעד קריאל נ' קיבוץ משמר העמק (פורסם במאגרים, 31.03.2002) בס' 5 ות"א (של'-חי') 11880/05 עזבון המנוחה נאוה שאר ישוב ז"ל נ' מדינת ישראל (פורסם במאגרים, 16.08.2011) בס' 85).

  40. סעיף 4 לחוק הרחצה מאפשר לשר הפנים לקבוע הוראות שונות, לרבות הוראות בטיחות, בנוגע ל-"מקום רחצה". הכוונה כאן היא רק למקום שהוכרז כמקום רחצה. ראו לעניין זה בדברי ההסבר להצעת חוק הסדרת מקומות רחצה, תשכ"ד-1964 :

    "לפי החוק המוצע יהא שר הפנים רשאי להטיל על הרשות המקומית שבתחומה נמצא מקום רחצה שנקבע על ידי השר, חובה לקיים תנאי בטיחות ותברואה ותנאים אחרים, הכל כפי שיקבע בצו..."

    סעיף 6 לחוק הרחצה, מאפשר לרשות המקומית (באישור השר) לקבוע הוראות שונות, לרבות הוראות בטיחות, בנוגע "להסדרת הרחצה בים, בנהר, באגם או בבריכת שחיה".

    כלומר, בעוד סמכות השר לקבוע כללי בטיחות מוגבלת רק למקום רחצה מוכרז, סמכות הרשות המוניציפאלית לקבוע כללי בטיחות חלה על כל מקום בו ניתן להתרחץ.

    המסקנה העולה מכך היא כי מקום שלא מדובר במקום רחצה מוכרז, הרי שהסמכות לקבוע לגביו כללי בטיחות הינה סמכותה של הרשות המוניציפאלית, כאשר שר הפנים הוא הגורם המאשר את אותם כללים.

  41. ואכן, בענייננו הוכח כי המועצה הינה הגוף האחראי על הפארק בכל הזמנים הרלבנטיים לתאונה נשוא הדיון. המועצה היא זו שדאגה לתפעל את הפארק, להציב בו פקחים, למנוע את הגישה אליו מחוץ לשעות הפעילות. המועצה ביצעה את השילוט המוצב באתר, כאשר על אף שקיימת השתתפות כספית מצד המדינה וקיימים גופים נוספים הנזכרים על גבי השילוט, המועצה הינה האחראית לביצוע והצבת השלטים וכן לתוכנם (ראו לעניין זה בעמ' 46 -47 בעדותו של מר אבי גור).

  42. בסעיף 11 לתצהיר אבי גור נאמר כי אף שיש אנשים "המשתכשכים בנהר", לא ידוע לו על תופעה של קפיצות ראש באזור הפארק. בחקירתו עלתה תמונה אחרת.

    בחקירתו הודה מר גור כי אנשים שוחים במקטע הירדן שבאזור הפארק (עמ' 50 ש' 6-3). זאת על אף שמר גור הבהיר בעצמו כי על פי חוק עזר שהוציאה המועצה, השחייה בנהר אסורה ( עמ' 52 ש' 17-5) –

    "ש.סעיף 6 לחוק הסדרת מקומות רחצה, המועצה האזורית הוציאה חוק עזר בקשר לבטיחות בנהרות אתה מכיר את זה 

    ת.כן

    ש.חוק עזר לגליל העליון (שמירת הסדר הנקיון והבטיחות בגנים ובנהרות), אני מציג לך את החוק, בסעיף 5 ב' שבו ואני מצטט, אתה מכיר את זה

    ת.כן

    ש.שבפניך החוק הזה ואתה יודע שקפיצה זה דבר מסוכן ואתה יודע שיש תאונה שקרתה כתוצאה מכך

    ת.החוק מדבר על רחצה לא על קפיצה, חוק העזר בעצם מגדיר אותה כאסורה.

    ש.אתה ישמת את החוק הזה בהודעה לצבור או בשלוט 

    ת.לא

    ש.אתה מסכים כי בטיילת שביל עמי אין שום שלט שמתריע על פעולה מסוכנת כמו רחצה 

    ת.נכון"

  43. כלומר, הן על פי חוק והן על פי חקיקת העזר המוזכרת, ברי כי למועצה קיימת חובת זהירות מושגית כלפי קהל המבקרים, ובפרט הרוחצים, באזור הפארק.

  44. לעניין חובת הזהירות הקונקרטית, מר גור הודה בעדותו כי ראה אנשים קופצים לנהר בפארק מספר פעמים (עמ' 50 ש' 17-9). מטעם התובע הוצג מגוון של עדויות לפיהן הקפיצות באזור הפארק היו שכיחות למדי. יש לקבל את העדויות שנשמעו מטעם התובע במישור זה ולהעדיף אותן על פני עדותו היחידה של מר גור, המהווה עדות יחידה מטעם המועצה בהקשר זה בהתאם לסעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש] ואשר בעניין זה אף תומכת באופן חלקי בעדויות שנשמעו מטעם התובע, שכן מר גור הודה בהגינות כי הבחין, לא אחת, באנשים הקופצים לנהר בפארק.

    מבלי לגרוע מהאמור, אזי גם אם נקבל את טענתו של מר גור במישור זה, די בכך שלמועצה, באמצעות הפקחים ובעלי התפקידים מטעמה הנמצאים בפארק, היתה ידיעה על הרחצה בנהר באזור הפארק ועל מקרים של קפיצה לנהר, בכדי להטיל עליה חובת זהירות קונקרטית.

  45. על אף הידיעה על מקרים של קפיצות למים באזור הפארק, כאשר ברור כי הדבר עלול לגרום לפגיעה, איש מטעם המועצה לא פעל לעניין זה. (ראו בעמ' 52 ש' 17-11 )–

    "ש.שבפניך החוק הזה ואתה יודע שקפיצה זה דבר מסוכן ואתה יודע שיש תאונה שקרתה כתוצאה מכך

    ת.החוק מדבר על רחצה לא על קפיצה, חוק העזר בעצם מגדיר אותה כאסורה.

    ש.אתה ישמת את החוק הזה בהודעה לצבור או בשלוט 

    ת.לא

    ש.אתה מסכים כי בטיילת שביל עמי אין שום שלט שמתריע על פעולה מסוכנת כמו רחצה 

    ת.נכון"

  46. בהקשר זה נקבע בפסיקה כי אין די בקיומו של שילוט על מנת לעמוד בחובת הזהירות שחלה לגבי מתרחצים (ראו ת"א (הרצ') 59571-07 קיפל נ' קיבוץ אפיקים - אגודה שיתופית להתיישבות (פורסם במאגרים, 01.09.2014), בס' 35).

  47. מכלול הנתונים דלעיל מוביל למסקנה כי חובת הזהירות המושגית והקונקרטית מושתת באופן ברור לפתחה של המועצה בלבד, אשר היתה בעלת החזקה, השליטה ויכולת הפיקוח באזור הפארק בזמנים הרלבנטיים לתאונה.

     

    תפקידיה של רשות הניקוז ואחריותה

     

  48. רשות הניקוז הינה רשות אשר הוקמה מכוח חוק הניקוז וההגנה מפני שטפונות, תשי"ח-1957 (להלן – חוק הניקוז) וצו הניקוז וההגנה מפני שטפונות (הקמת רשויות ניקוז), תש"ך-1960 ). סעיף 12 לחוק הניקוז קובע כך –

    "12.תפקידי רשות הניקוז

    תפקידי רשות הניקוז הם לדאוג לניקוזו הסדיר של התחום שנקבע לה בצו המקים, ולשם כך להקים, לשנות ולהחזיק ולפתח מפעלי ניקוז באותו תחום; במילוי תפקידיה אלה תפעל רשות הניקוז גם למניעת מפגעי בריאות."

  49. בנוסף, על פי צו רשויות נחלים ומעיינות (הטלת תפקידי רשות נחל על רשויות ניקוז), תשס"ג-2003, הוטל על רשות הניקוז לפעול גם כרשות נחל מכח חוק רשויות נחלים ומעיינות, תשכ"ה-1965 (להלן – חוק הנחלים). סעיף 3 לחוק הנחלים מגדיר את תפקידיה של רשות נחל –

    "3.תפקידי רשות נחל

    (א)תפקידה של רשות נחל הוא לתכנן ולבצע את הפעולות המפורטות להלן, כולן או מקצתן, כפי שייקבע בצו לפי סעיף 2:

    (1)הסדרתה של זרימת המים בנחל, במגמה לשמור על מפלס מים מתאים כל חדשי השנה;

    (2)ניקוזו הסדיר של תחום הרשות;

    (3)קביעת תוואי לנחל, או העברתם של מי הנחל או מקור המים לאפיקים אחרים;

    (4)הסרת מפגעי תברואה הכרוכים בזיהום הנחל או מקור המים או בזרימתם המשתנית של מימיו;

    (5)שמירת הנוף ומתנות הטבע לאורך הנחל בשתי גדותיו או מסביב למעיין, למעט נחל ומעיין שבתחומי גן לאומי או שמורת טבע, כמשמעותם בחוק גנים לאומיים ושמורות טבע, תשכ"ג-1963, והכשרת שטחים אלה לצרכי גנים, נופש וספורט;

    (6)הסדרתה של חלוקת המים בין המעוניינים בהם;

    (7)הסדרת דרכי השימוש בנחל או במקור המים על ידי המעוניינים."

  50. יש לברר האם תחום סמכויותיה ותפקידיה של רשות הניקוז מטילים עליה חובת זהירות כלפי התובע בענייננו.

    קביעת הוראות בטיחות בנוגע לרחצה בפארק מוטלת על גורמים אחרים. האם יש בסמכויות אשר הוענקו לרשות הניקוז כדי להטיל עליה אחריות מקבילה לעניין זה? לטעמי, התשובה לכך היא בשלילה, עם חריגים מסוימים.

  51. כאשר איסור הרחצה במקום כלשהו נובע מסיכון קיים במקום, כמו בענייננו שמדובר במקום שמסוכן לקפוץ בו, האחריות לקבוע כללי בטיחות ולאוכפם מוטלת על הגורמים הקבועים בחוק הרחצה.

    אולם, מקום בו מעשה או מחדל של רשות הניקוז מהווה התרשלות אשר מקיימת קשר סיבתי לתאונה ולנזק שנגרם, ניתן להטיל עליה אחריות.

  52. כך לדוגמה, בת"א (הרצ') 4457-10-11 שמש אור נ' עלי עודה (פורסם במאגרים, 14.05.2015) נדונה תביעת נזקי גוף של אדם שנפגע מקצוות חשופים של עגלת ברזל שהייתה במי הכנרת, עת רחץ בכנרת. שם נקבע כי מאחר שהמפגע המדובר היה גורם מזהם, הרי שהמחדל באי הוצאתו על ידי הגורם האחראי על ניקיון הכנרת, מהווה התרשלות של אותו גורם, המקיימת קשר סיבתי לפגיעה שנגרמה.

    באופן דומה, בעדות נציג רשות הניקוז בפניי, הובהר כי רשות הניקוז נוהגת לקיים עבודות שיש בהן בכדי להשפיע על מפלס המים. ביצוע עבודות מעין אלה המבוצעות במקום בו אנשים נוהגים לרחוץ, יכול להטיל על רשות הניקוז חובת זהירות כלפי הרוחצים במקום.

  53. בענייננו, רשות הניקוז לא פעלה להכשרת אזור הפארק מתוקף סמכותה כרשות נחל (ס' 11 לתצהיר מר מולכו, נ/6). הוכח כי המועצה היא שהכשירה את אזור הפארק (עמ' 54 ש' 6-5; עמ' 30 ש' 30-23 וס' 4 לתצהיר מר מולכו).

    יש לציין כי גם יתר הנתבעות אינן טוענות כי יש להטיל אחריות כלשהי על רשות הניקוז. אמנם, בסעיף 8 לתצהיר מטעם המועצה נטען כי "רשות ניקוז ונחלים אחראית על תחזוקת ערוץ הנהר, לרבות בקטע הרלוונטי...". אולם בחקירתו של מר אבי גור, המצהיר מטעם המועצה, גם הוא הבהיר כי סמכויותיה של רשות הניקוז לעניין ערוץ הנהר מסתכמת ב- "כל מה שקשור לעבודות ניקוז" (עמ' 55 ש' 25-21).

    עוד הובהר כי לרשות הניקוז אין פקחים האמונים על שמירה על הסדר במקום (ס' 6 לתצהיר מר מולכו).

  54. בחקירתו של מר מולכו, הובהרו עניינים נוספים שלא עלו מתצהירו. לדוגמה, העובדה שלרשות הניקוז ישנן סמכויות בנוגע לבטיחות מתרחצים, אשר לטענת מר מולכו מוגבלות לחופים המוכרזים בכנרת, שם מתפקדת רשות הניקוז כזרוע ביצועית של איגוד ערים כנרת (עמ' 37 ש' 26-7). העובדה שמר מולכו עצמו ואף רשות הניקוז העבירו דרישות לרשויות המוניציפליות לשילוט האוסר על רחצה למשל במקטע של סכר כפר בלום שם קיימת סכנה פוטנציאלית גבוהה (עמ' 38 ש' 14-1).

  55. מבלי לגרוע מהאמור, הוכח כי רשות הניקוז לא לקחה חלק בהקמת הפארק, כי אין לה חלק בתפעולו השוטף ואין לה סמכות לפעול מעשית להבטחת שלום הרוחצים בנהר הירדן. גם אם רשות הניקוז יכולה להיות מונעת נזק מקום בו היא פונה לרשות המוניציפלית לעניין הצורך בשילוט, הרי שלא הוכח כי נציגי רשות הניקוז היו מודעים לסכנה כלשהי במקום התאונה, שכן לא הוכח כי יש להם קשר לפארק עצמו.

    על כן, אין מקום להטיל על רשות הניקוז אחריות כלשהי בגין התאונה.

     

    אשם תורם

     

  56. טרם נעבור לדון בסוגיית הנזק, יש להתייחס קצרה לסוגיית האשם התורם ולהשית על התובע חלק לא מבוטל מהאחריות לתאונה.

  57. מעדויות התביעה ככלל ובפרט מעדותה של אם התובע (ראו עמ' 40-41) עולה כי אזור הפארק היה מקום שכיח לבילוי משפחתי וחברתי בקרב התובע, חבריו ובני משפחתו. התובע הכיר את המקום היטב וכל מכריו הפוקדים את המקום נהגו לרחוץ בנהר, וחלקם אף נהגו לקפוץ למימיו. כל זאת הגם שאין חולק כי גובה המים באזור הקפיצה הגיע למותניהם של הקופצים ובשל הפרשי גובה בין העדים השונים לעניין זה ניתן לכמת את גובה המים באזור הקפיצה לממוצע של מטר עד 1.2 מטר לערך. כל העדים אישרו כי במקום המים עכורים ולא ניתן לראות את קרקעית הנהר. לא זו בלבד אלא שכל העדים שהעידו אישור כי במקום קיים שיוט של קיאקים וסירות החולפות בנהר.

  58. בתנאים אלה, בחר התובע לבצע קפיצה למים ולא זו בלבד, אלא קפיצת ראש. העדים מטעמו ציינו בהגינות כי בבריכת שחייה, מקום בו המים צלולים ומאפשרים להבחין בקרקעית, לא היו מסתכנים בקפיצת ראש למים רדודים. משכך, לא סיפקו העדים הללו כל הסבר לוגי לכך שבחרו לעשות כן באזור הנהר, מקום בו הסיכון מוגבר בשל העובדה שמדובר בשטח טבעי, עם צמחיה, אבנים ומים עכורים המקהים את היכולת לאמוד את גודל הסיכון. ההסבר היחיד נעוץ בטענה כי מדובר היה בנוהג שכיח של כלל הפוקדים את הפארק.

  59. התובע היה נער בן 17 בעת התרחשות התאונה. יש להחזיק לזכותו את העובדה שמדובר בגיל נעורים בו שקול הדעת אינו נמצא ברף הגבוה והמשתנים בו רבים וכן את העובדה שקפיצה למים היוותה נוהג שכיח ומקובל בקרב הסובבים אותו. עם זאת, אף בהינתן כל אלה, אין זה סביר כי נער על סף בגירות לא יפעיל כלל מנגנוני שקול דעת והגנה בסיסיים ויבחר לבצע קפיצת ראש במקום בו הסכנה קיימת ואינה ניתנת להערכה מושכלת.

    בהינתן מכלול שיקולים אלה, ובהיותו של התובע בבחינת מונע הנזק הטוב ביותר בנסיבות שנוצרו, יש להשית לפתחו אשר תורם לתוצאה בשיעור 30%.

     

    דיון בסוגיית הנזק

     

    הנכות הרפואית

     

  60. מטעם התובע הוגשו חוות הדעת הבאות –

    בתחום האורתופדי, הוגשה חוות דעתו של ד"ר גד ולן אשר נערכה ביום 9.12.10 . בבדיקתו אבחן צליעה על רגל שמאל, הגבלה בינונית בטווחי תנועת הצוואר, טונוס ספסטי בארבעת הגפיים וקוואדריפרזיס חלקי קל. כמו כן נקבע כי הקיבוע הצווארי עלול לפתח אי-יציבות ולגרום לתובע להיזקק לניתוח נוסף. ד"ר ולן קבע את הנכויות הבאות –

    20% בגין הגבלת תנועה בינונית בעמוד שדרה צווארי (פריט 37(5)(ב) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 (להלן – תקנות הנכות)).

    60% בגין קוודרופלגיה בורה קלה, לפי פריט 29(3)(א) לתקנות הנכות.

    בתחום אא"ג , הוגשה חוות דעתו של פרופ' מיכאל וולף אשר נערכה ביום 20.7.12. פרופ' וולף מציין כי הקיבוע של עמוד השדרה מבליטה את הקיר האחורי של הלוע ודוחקת אותו קדימה. הדבר מתיישב עם תלונות התובע על הפרעה בבליעה. פרופ' וולף קבע נכות בשיעור 10% בגין היצרות 'קלה' של הוושט בהתבסס על יישום חלקי של פריט 12(2)(א) I לתקנות הנכות.

    בהתאם לחוות הדעת שהוגשו מטעם התובע, מדובר על נכות רפואית משוקללת בשיעור 71.2%.

  61. מטעם הנתבעות הוגשו חוות הדעת הבאות –

    בתחום האורתופדי, הוגשה חוות דעתו של ד"ר שי פרימן אשר נערכה ביום 25.10.13. ד"ר פרימן מצא בבדיקתו הגבלה קלה בתנועות הצוואר, היעדר עדות לטונוס ספסטי בארבעת גפיים, חולשה וירידה בתחושה בפלג גוף שמאלי (בעוד פלג גוף ימני תקין). על כן נקבע כי מדובר בהמיפלגיה קלה של פלג גוף שמאלי, אשר פוגעת גם בתפקוד הצד הימני. ד"ר פרימן קבע את הנכויות הבאות –

    10% בגין הגבלה קלה של תנועת הצוואר לפי פריט 37(5)(א) לתקנות הנכות;

    30% בגין המיפלגיה קלה בצד שמאל עם השפעה גם על פלג גוף ימני.

    בתחום אא"ג, הוגשה חוות דעתו של ד"ר יעקב פלוטקין אשר נערכה ביום 14.11.13. ד"ר פלוטקין קבע כי התובע סובל מהפרעה קלה ביותר בבליעה המקנה לו נכות בשיעור 5% בהתבסס על יישום חלקי של פריט 12(2)(א) I לתקנות הנכות.

    בהתאם לחוות הדעת שהוגשו מטעם הנתבעות, מדובר על נכות רפואית משוקללת בשיעור 40.15%.

  62. נוכח הפער בין חוות הדעת, נבדק התובע על ידי מומחים שמונו מטעם בית המשפט.

    במישור האורתופדי מונה ד"ר ישראל כספי. חוות דעתו נערכה ביום 5.1.15 ובה קבע כי קיימת מגבלה בינונית בתנועות עמוד שדרה צווארי המקנה נכות בשיעור 20% לפי פריט 37(5)(ב) לתקנות הנכות. בנוסף הומלץ למנות מומחה התחום הנוירולוגיה לקביעת דרגת הנכות בגין הקיפוח העצבי שנגרם עקב התאונה.

    בהתאם, במישור הנוירולוגי מונה פרופ' בעז וולר. חוות דעתו של פרופ' וולר נערכה ביום 9.6.15 ובה קבע כי התובע סובל מחולשה קלה עם הפרעה לא קבועה בתחושה בפלג גוף שמאלי בלבד. ליקוי זה מזכה בנכות בשיעור 20% אולם היות וקיימת "עדות ברורה לנזק לחוט השדרה בצורה של סימנים פירמידלים דו צדדיים" מצא כי יש להעמיד את הנכות הנוירולוגית בשיעור 30%.

  63. מכיוון שהמומחים מטעם בית המשפט לא זומנו להיחקר בגין חוות הדעת שנערכו, בשים לב למעמד המיוחד ממנו נהנה מומחה שמונה מטעם בית המשפט בהתאם לפסיקה הנוהגת ומכיוון שלא הועלו טענות ענייניות המצדיקות סטייה מהמלצותיהם של מומחים אלה, אשר מסרו חוות דעת עדכניות ביותר מבחינת זמן ומצב רפואי של התובע, יש מקום לאמץ את המלצותיהם בתחומים אלה.

  64. לעניין הנכות בתחום אא"ג, בהחלטה מיום 17.12.13 נקבע כי לאור ההבדלים הקטנים בין קביעות המומחים מטעם הצדדים, יש מקום להגיע לשיעור נכות מוסכם. הצדדים לא הגיעו לשיעור נכות מוסכם ובחרו שלא לחקור את המומחים. מאחר שלא מונה מומחה מטעם בית המשפט בתחום זה, יש לקבוע את הנכות הרפואית בתחום זה על בסיס חוות הדעת מטעם הצדדים.

    המומחים מטעם שני הצדדים מסכימים כי קיבוע עמוד השדרה הצווארי יצר היצרות של הושט וגרם לתובע להפרעה קלה בבליעה ומצדיקה פסיקת נכות. בעוד המומחה מטעם התובע קובע כי מדובר בהפרעה קלה המצדיקה פסיקת נכות בשיעור 10%, המומחה מטעם הנתבעות טוען כי מדובר בהפרעה קלה ביותר המצדיקה פסיקת נכות בשיעור 5%. פריט 12(ב) לתקנות הנכות עליו מסתמכים שני הצדדים אינו מתייחס להיצרות קלה של הושט, אלא מתחיל מהיצרות בינונית (אשר הנכות בגינה הינו 30%). היעדר התייחסות כאמור יכול להעיד על כך שמחוקק המשנה ביקש להימנע מפסיקת שיעורי נכות להיצרות קלה של הושט. אולם, מאחר שבענייננו המומחים מטעם הצדדים מסכימים כי יש לקבוע נכות בגין מצבו של התובע בתחום זה, יש לפסוק לו נכות על דרך המיצוע בין הערכות המומחים מאת הצדדים בשיעור 7.5% בגין הליקויים בתחום זה.

    בהתאם לקביעות דלעיל, יש להעמיד את הנכות הרפואית הצמיתה ממנה סובל התובע על שיעור משוקלל של 48%.

     

    נכות תפקודית וגריעה מכושר השתכרות

     

  65. בקביעת פיצויים בגין נזקי גוף, פסיקת בתי המשפט מבחינה בין הנכות הרפואית, לנכות התפקודית ולגריעה מכושר השתכרות. הלכה היא כי "...אין בהכרח זהות בין הנכות הרפואית לבין הפגיעה התפקודית ובין אלה לבין הגריעה מההשתכרות או מכושר ההשתכרות של הנפגע, וייתכנו פערים ביניהן, אם למעלה ואם למטה..." תפקידו של בית המשפט לבחון את השפעת הנכות הרפואית שנגרמה לנפגע על תפקודו ויכולתו להשתכר (ראו ע"א 2577/14 פלוני נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב בע"מ (פורסם במאגרים, 11.1.15), בס' 6).

  66. התובע היה קטין במועד התאונה. לגבי נפגעים קטינים קיימת חזקה כי הנכות התפקודית הינה זהה או קרובה לנכות הרפואית (ע"א 7548/13 שפורן נ' תורגמן (פורסם במאגרים, 27.1.14) בס' 4 וע"א 354/12 פלונית נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ (פורסם במאגרים, 18.7.12), בס' 5). גם בענייננו אינני סבורה כי יש מקום לסטות מן החזקה הנוהגת.

  67. ניתן לראות כי התובע שוקם באופן מיטבי. מן המסמכים הרפואיים עולה כי כאשר התחיל בשיקום, לא יכול היה להשתמש בארבע גפיו. אולם כיום, רוב המומחים מסכימים כי פלג גופו הימני של התובע השתקם לחלוטין ופלג גופו השמאלי סובל מחולשה וליקוי תחושתי קלים, בעיקר בחלק המרוחק של היד.

    התובע הראה נכונות ויכולת לעבוד בעבודות שונות מאז התאונה. זאת לרבות עבודה כמגיש משקאות (ברמן) במסעדה, בשים לב לטענת התובע כי לאור מצבו הרפואי הוא לא נדרש לפעילות פיזית מאומצת במסגרת העבודות בהן עסק. בנוסף, התובע החל בלימודים אקדמאיים בתחום ראיית החשבון. כיום, התובע נמצא בשנת לימודיו האחרונה, מתגורר לבדו באזור המרכז ומכלכל את עצמו (עמ' 27 לפרוט' בש' 24 – עמ' 25 בש' 2, עמ' 40 בש 7-1 ועמ' 43 בש' 18-12).

  68. היכולת השיקומית שמפגין התובע הינה מבורכת וראויה להערכה. יש לזכור כי מדובר באדם צעיר אשר יכול וצריך לכוון את דרכו בעולם על מנת למקסם את יכולת ההשתכרות שלו נוכח מומו (ראו ת"א (מח'-י-ם) 33803-12-10 פלוני נ' גן השקמה בע"מ (פורסם בנבו, 10.08.2015), בס' 53-52). עם זאת, מדובר באדם צעיר, הנמצא בראשית דרכו המקצועית ולא ניתן להעריך מעתה מה תהיינה ההשלכות של הפגיעה והמוגבלות הבלתי מבוטלת שספג עקב התאונה על תפקודו בעתיד. לאור נתונים אלו, יש להעמיד את שיעור הפגיעה בכושר ההשתכרות על 48%.

    כעת נעבור לחישוב הנזק.

  69. הפסד השתכרות 

    לפי ההלכה החלה על קטינים ועל צעירים שטרם החלו את דרכם המקצועית, השכר הקובע על פיו יבוצע החישוב הינו השכר הממוצע במשק הידוע במועד פסק הדין ומתחשב בכל העובדים בישראל (ע"א 267/12 דוידנקו נ' הפול - המאגר הישראלי לביטוח רכב בע"מ (פורסם במאגרים, 2.7.12), בס' 6). על פי פרסומי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה השכר החודשי הממוצע הידוע לעת הזו הינו 9,790 ₪ .

    כנהוג, יש להתחיל את חישוב אבדן השכר לאחר סיום השירות הצבאי, בגיל 21 (ע"א 10990/05 פינץ נ' הראל חברה לביטוח בע"מ, סא(1) 325, 338 (2006)) וזאת עד גיל הפרישה הקבוע בחוק גיל פרישה, תשס"ד-2004 , היינו גיל 67.

    חישוב ההפסד לעבר – מיום שמלאו לתובע 21 (יום 1/2/13) ועד עתה חלפו כ-53 חודשים. מדובר בבחור צעיר, אשר על פי עדותו נמצא בשלבים מתקדמים ללימודי התואר בראיית חשבון ואף עלה בידו לכלכל את עצמו במהלך תקופת הלימודים בעבודה המתאימה לסטודנטים בני גילו. לכן, יש להעמיד את הפסדיו לעבר בשיעור גלובלי, בשים לב לנתוני השכר והנכות שצוינו לעיל וכן לנסיבותיו האישיות, על 170,000 ₪.

    חישוב הפסד לעתיד – בהתאם לנתוני השכר ולשיעור הנכות, ולאחר היוון הנתונים בהתאם לגיל הפרישה המקובל, זכאי התובע לפיצוי בגין ראש נזק זה בשיעור 1,115,000 ₪, במעוגל.

    אבדן זכויות סוציאליות – לצורך חישוב אבדן הזכויות הסוציאליות והפקדה לפנסיה, בהיעדר הסכמים ספציפיים החלים על הניזוק, יש להתבסס על צווי ההרחבה לביטוח פנסיוני חובה אשר פורסמו על פי דין (ע"א 8930/12 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' טוויג (פורסם במאגרים, 31.7.14), בס' 7). צווי ההרחבה הללו קובעים שיעורי הפקדה של המעסיק להבטחת תגמול פנסיוני ופיצויי פיטורים עבור עובד שכיר. בעניינו, יועמד שיעור הפיצוי בגין כך על סך 150,000 ₪, לעבר ולעתיד.

    סך כל הפיצוי בגין הפסד השתכרות ותנאים סוציאליים – 1,435,000 ₪.

  70. עזרת הזולת – התובע טוען כי יש לבסס את הפיצוי בגין ראש נזק זה על בסיס 8 שעות עזרה שבועיות המוערכות על ידו ב-40 ₪ לשעה. זאת עד לתום תוחלת חיי התובע. כמו כן התובע מעלה טענות בדבר 'תביעת מיטיבים'. לעניין זה טוען התובע כי בעקבות הצורך לסעוד אותו בתקופת האשפוז וההחלמה, ספגו הוריו הפסדי שכר בסך 41,000 ₪ וכן הוצאות נסיעה בסך 20,000 ₪.

    מאחר שכתב התביעה הוגש בשם התובע בלבד, לא ניתן לפסוק בהליך זה בתביעת מיטיבים לפי חוק לתיקון דיני הנזיקין האזרחיים (הטבת נזקי גוף), התשכ"ד-1964.

    עם זאת, כבר הובהר בפסיקה שעזרת בני משפחה, החורגת מן הרגיל והנהוג בין בני משפחה, תקים זכאות לפיצוי. לעניין זה נקבע כי כאשר הפגיעה מחייבת ריתוק של הנפגע לכסא גלגלים ופגיעה ביכולתו לבצע פעילויות יום יומיות, ייחשב הדבר לעזרה חריגה הראויה לזכות בפיצוי (ע"א 1164/02 קרנית-קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' בן חיון (פורסם במאגרים , 4.8.05), בס' 11). בענייננו, בתחילת תקופת השיקום סבל התובע ממגבלות חמורות בגפיו אשר בוודאי שדרשו עזרה חריגה מצד בני משפחתו. התובע הראה כי אביו נאלץ לנצל ימי חופשה רבים עקב כך בחודשים מאי-יולי 2009 (נספח ב' לתצהיר ב.צ.) התובע טוען כי גם אמו נאלצה להיעדר מעבודתה, אך לא הוצגו ראיות לכך (הגם שהאם טענה כי העבירה תלושים לב"כ – ראו עמ' 42 ש' 20-14) . גם לעניין טענות התובע בדבר הצורך בעזרה בשכר לא הוצגו ראיות לכימות הטענה. בנסיבות אלה יתבצע כימות הפיצוי על דרך האומדנה, שכן היעדר הראיות הנדרשות לעניין זה, עומד לחובת התובע (ע"א 9656/05 שוורץ נ' רמנוף חברה לסחר וציוד בניה בע"מ (פורסם בנבו, 27.07.2008), בס' 27-26).

    הפיצוי בגין עזרת הזולת לעבר ולעתיד, המגלמת בתוכה גם את התמיכה הניכרת שהעניקו הוריו של התובע, יועמד על סך 70,000 ₪.

  71. הוצאות רפואיות וניידות – התובע צירף קבלות בסך אלפי שקלים לעניין טענותיו להוצאות רפואיות, לרבות הוצאות הכנת חוות הדעת מטעמו בהליך זה.

    לאור העובדה שהוצאותיו הרפואיות של התובע מכוסות על ידי קופת החולים בה הוא חבר ולאור חובתו להקטנת נזקיו, אין מקום לפסוק לו פיצוי בגין הוצאות רפואיות פרטיות מקום שלא הוכיח צורך מיוחד בכאלה. התובע לא הראה צורך בטיפול רפואי שאינו נכלל בסל הבריאות. לא בעבר ולא לעתיד. עם זאת, ברי כי התובע נזקק להוצאות ניידות מוגדלות ורכישת תרופות הנובעות כפועל יוצא וישיר מפגיעתו ולכן, יש לפסוק פיצוי בגין ראש נזק זה על דרך האומדנה בסך 30,000 ₪.

  72. כאב וסבל – נוכח הפגיעה הקשה שנגרמה לתובע בגיל צעיר וחייבה אותו להקדיש פרק זמן ניכר מנעוריו לתהליך שיקום מוצלח, יש להעמיד את הפיצוי בגין ראש נזק זה, על סך 250,000 ₪.

     

    סוף דבר

     

    סך הפיצוי לתובע בגין הנזק שספג בעקבות התאונה יועמד על סך 1,785,000 ₪.

    מסכום זה יש לנכות אשר תורם וכן התקבולים שהועברו מאת המוסד לביטוח לאומי והעומדים על סך 387,794 ₪ לפי חוות דעת אקטוארית מיום , 9.8.15. משוערך להיום סך של 383,000 ₪, במעוגל.

     

    אשר על כן אני מורה כדלקמן:

     

    התביעה נגד נתבעות 1 ו -3 נדחית.

    התובע יישא בהוצאות משפט מתונות לנתבעות אלה בשיעור 9,000 ₪,לכל אחת מהנתבעות.

    בהתאמה, נדחית גם ההודעה לצד ג' אם כי בנסיבות העניין, ללא צו להוצאות.

     

    התביעה נגד נתבעת 2 מתקבלת והיא תשלם לתובע סך של 867,000 ₪ בתוספת הוצאות משפט בסך 15,000 ₪ ובתוספת שכר טרחת עו"ד בסכום של 150,000 ₪.

     

    הסכומים ישולמו לתובע עד ליום 10.9.17 שלאחר מועד זה יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.

     

     

    ניתן היום, י"ט אב תשע"ז, 11 אוגוסט 2017, בהעדר הצדדים.

     

     

     

    Picture 1

     

     


בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
קוד אבטחה
הקש קוד אבטחה*
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ