אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> פלג ואח' נ' קיבוץ מעיין צבי אגודה שיתופית חקלאית בע"מ

פלג ואח' נ' קיבוץ מעיין צבי אגודה שיתופית חקלאית בע"מ

תאריך פרסום : 11/03/2018 | גרסת הדפסה
ת"א
בית המשפט המחוזי חיפה
4219-08-16
14/02/2018
בפני השופטת:
תמר שרון נתנאל

- נגד -
תובעים:
1. אסף פלג
2. עמית פלג
3. נעמי ווילר

עו"ד הראל טיקטין
נתבע:
קיבוץ מעיין צבי אגודה שיתופית חקלאית בע"מ
עו"ד יצחק פינק ואח'
פסק דין
 

מבוא

 

1.מונחת בפניי תובענה למתן פסק דין הצהרתי אשר יצהיר, כי לאחים - אסף פלג, עמית פלג, ולנעמי ווילר (להלן: "התובעים") זכויות לשיוך הדירה בקיבוץ מעיין צבי (להלן: "הקיבוץ"), בה גר חבר הקיבוץ, המנוח מר מרון סטנלי ז"ל (להלן: "המנוח סטנלי" או "סטנלי") עד פטירתו - היא הדירה הניצבת על מגרש מס' 108ב', על חלק מחלקה 50 בגוש 10195 (להלן: "הדירה").

 

כן מבקשים התובעים, כי יוצהר שהם זכאים לדמי שימוש ראויים ו/או לדמי השימוש שייגבו בפועל בגין השימוש בדירת המנוח סטנלי, החל מיום הגשת התביעה ועד למועד השיוך בפועל.

2.סטנלי נפטר ביום 17.12.2015, ולאחר מותו נפתחה צוואה אשר נערכה על ידו, בכתב ידו, ביום 11/11/2008 ואשר הופקדה בכספת הקיבוץ (להלן: "צוואת המנוח" או "הצוואה"). בצוואה ציווה סטנלי את זכויותיו בדירה, לאביהם של התובעים, מר יהודה פלג ז"ל (להלן: "יהודה"). יהודה, שהיה גם הוא חבר בקיבוץ, נפטר ביום 13.04.2013 והותיר אחריו צוואה (להלן: "צוואתו של יהודה") בה הוא ציווה את כל נכסיו לשלושת ילדיו, הם התובעים. הצוואה הוכרזה כבת תוקף ביום 16.03.2017, בפני הרשמת לענייני ירושה בחיפה.

3.יוסבר, כי עסקינן בתביעה נגד קיבוץ בסטטוס "מתחדש" אשר החליט, זה מכבר, בהחלטה שהתקבלה באסיפה הכללית שהתקיימה ביום 23.12.2003, כי יבוצע שיוך של דירות הקיבוץ לחברים, כך שבעתיד הזכויות בדירות תרשמנה על שם החברים. החלטת מועצת מקרקעי ישראל, מספר 751 (להלן: "החלטה 751" או "החלטת השיוך").

אין חולק על כך שזכות ההורשה של יחידת המגורים שמקבל חבר במסגרת הליך השיוך על פי החלטה 751, ניתנת להורשה. וכך נקבע בסעיף 7(ה) להוראת אגף מספר 53 שהוצאה, ביום 14/4/96, על ידי האגף החקלאי במינהל מקרקעי ישראל: "תוקף הזכאות לחכירת יחידת מגורים קיימת יהיה תאריך החלטת האסיפה הכללית של האגודה בדבר השינוי. זכות זו תהיה שמורה לצאצאים, במקרה של פטירת החבר, חו"ח, בין מועד ההחלטה לבין המועד שההחכרה תהיה ניתנת למימוש בפועל, בכפוף להסכמת האגודה, בהתאם להחלטה". כן ראו: ת"א (מחוזי נצ') 105/10 עמוס אמיר נ' קיבוץ נאות מרדכי (20.10.2005) (להלן: פרשת "עמוס אמיר").

4.המחלוקת העיקרית, העומדת בלב תביעה זו, היא האם יהודה אכן ירש את זכויותיו של סטנלי בדירה, מכוח הצוואה, למעשה - האם בעת פטירתו של סטנלי, נותרו לסטנלי זכויות בדירה אותן יכול היה יהודה (ולאחריו יורשיו - הם התובעים) לרשת. זאת - למרות העובדה, שמספר שנים לאחר עשיית הצוואה ע"י סטנלי, והפקדתה בכספת הקיבוץ, כתב סטנלי, בכתב ידו שהוא מוותר על זכויותיו בדירה ומשאיר אותה ברשות הקיבוץ. דברים אלה כתב סטנלי על גבי פנייה שקיבל מהנהלת החשבונות של הקיבוץ (להלן: "פניית הקיבוץ") ובה התבקש להעביר העתק עדכני של תעודת הזהות שלו לצורך הכנת מסמכי השיוך. וכך כתב: "אני מוותר על השיוך ומשאיר את הדירה ברשות הקיבוץ". מתחת לדברים אלה כתב סטנלי את שמו "סטנלי מרון" ואת התאריך: "11/6/12" (להלן: "הודעת הויתור").

5.במסגרת פסק דין זה יהא עליי להחליט, אילו זכויות היו למנוח סטנלי בקשר לדירה והאם הוא אמנם ויתר על זכויותיו אלה, ויתור מלא ותקף, שנעשה בגמירות-דעת.

שאלה נוספת שיהיה צורך לתת עליה את הדעת (ככל שאקבע כי סטנלי לא ויתר, בגמירות-דעת, על זכויותיו בדירה) היא, האם זכאים התובעים להצטרף כיום להליך השיוך בקיבוץ, זאת - נוכח ההחלטות השונות שהתקבלו על ידי הקיבוץ בנוגע לשיוך, לרבות בנוגע למועדים בהם ניתן להצטרף להליך.

עיקרי העובדות הצריכות לעניין:

6.אביא כאן רק את המסגרת העובדתית וככל שיהיה צורך בכך, יובאו פרטים עובדתיים נוספים במסגרת פרק הדיון.

קיבוץ מעין צבי, השייך למועצה אזורית חוף הכרמל, הוקם בשנת 1938, והוא מראשוני הקיבוצים במדינת ישראל. בדומה לקיבוצים רבים במדינה, הקיבוץ היה בעבר, עד לשנת 2003, קיבוץ "שיתופי", עד שבהחלטה דרמטית שהתקבלה ביום 23.12.2003, באסיפה הכללית של הקיבוץ, הוחלט "להפריט" את הקיבוץ ולהפכו לקיבוץ "מתחדש".

יודגש, כי מדובר בהחלטה מהותית, אשר מרגע קבלתה השתנו קווי היסוד של הקיבוץ השיתופי ללא הכר. בניגוד למצב הקודם שאופיין באידיאולוגיה שיתופית, קידום רווחתו של הקיבוץ ולא של הפרט ובו כל שכרם של חברי הקיבוץ מעבודתם משך כל השנים, הועבר לקופת הקיבוץ, והחברים לא היו זכאים לצבור רכוש כלשהו לעצמם, מרגע השינוי, הועבר מרכז הכובד בקיבוץ, לקידום רווחתו של החבר עצמו.

7.כחלק מהליך ההפרטה, החל הקיבוץ בהליך שיוך דירות, שמטרתו לרשום את הזכויות בדירות על שם החברים. הוחלט, תוך אימוץ החלטה 751, כי כל חבר שהיה במועד הקובע בחיים וטרם נפטר, יקבל זכות לשיוך דירה, אשר בסופו של ההליך תירשם על שמו, בחכירה מרמ"י. כמועד הקובע לצורך הזכאות לשיוך הדירות, נקבע יום 28.10.2002 (להלן: "המועד הקובע").

בענייננו, אין חולק כי במועד הקובע, היה סטנלי בחיים, בעל ותק של שנים רבות בקיבוץ וכי הוא נכלל ברשימת החברים הזכאים לשיוך. סטנלי מעולם לא התחתן ולא נולדו לו ילדים.

8.כאמור - ביום 11.11.2008 (כחמש שנים לאחר החלטת השיוך) ערך סטנלי צוואה בכתב ידו, שהופקדה בכספת הקיבוץ. בצוואה, ציווה סטנלי להוריש את זכויותיו בדירה ואת תכולתה, לחברו יהודה, שהיה אף הוא חבר באותו קיבוץ ובין השניים שררה מערכת יחסים קרובה במשך שנים רבות. כן ציווה סטנלי ליהודה 5,000 ₪ מחשבונו ואת שאר רכושו ציווה לקיבוץ.

אין חולק, כי בהתאם להחלטת השיוך וכן להחלטות הקיבוץ, מרגע השינוי בסטטוס הקיבוץ והפיכתו ל"קיבוץ מתחדש", שוּנה גם תקנון הקיבוץ, כך שהוקנתה בו לחברים, זכות לשיוך דירותיהם, הכוללת גם זכות להוריש זכות זו. הקיבוץ אינו חולק על כך שסטנלי היה רשאי לרשום בצוואה שהוא מוריש את זכויותיו בדירה ליהודה, אך טוען כי, משוויתר סטנלי על זכויותיו בדירה, טרם פטירתו, לא נותרו לו עוד זכויות בדירה אותן ירש יהודה (שנפטר לאחר הודעת הוויתור) ושאותן יכולים היו התובעים לרשת מכוח ירושתם את יהודה. 

9.ביום 7.06.2012 (כמעט 10 שנים לאחר החלטת השיוך) קיבל סטנלי את פניית הקיבוץ, בה נכתב, כי עליו להעביר ("בדחיפות") למזכירות הקיבוץ, העתק עדכני של תעודת זהות לצורך הכנת מסמכי השיוך.

כאמור, ביום 11.06.2012 השיב סטנלי לפנייה, בכך שכתב על גביה, כי הוא "מוותר על השיוך ומשאיר את הדירה ברשות הקיבוץ".

לאחר שסטנלי השיב לפנייה החליט רוגלין, מנהל הקהילה, ביום 15.07.2012, לשלוח מכתב לאחראים על רשימת ממסד הזכאים לאיזונים בהנהלת חשבונות הקיבוץ, בו ביקש למחוק את סטנלי מרשימת הזכאים, וכך נעשה.

10.בהמשך, התקיימו שיחות (אשר יפורטו להלן), בין ספונטניות ובין יזומות, בין חברי קיבוץ שונים לבין סטנלי, בעניין השיוך, וכל צד מבקש להסיק מהן מסקנות לטובת עמדתו.

11.ביום 17.12.2015 נפטר סטנלי וזמן קצר לאחר פטירתו פנו התובעים למר מירון שיפר שהיה מנהל הקהילה לאחר חנן (להלן: "מירון") על מנת לדון בזכויותיהם בדירת סטנלי, מכוח צוואותיהם של סטנלי ושל יהודה ובהמשך ביקשו, בעל פה ובכתב, להצטרף להליך השיוך.

בקשתם נדחתה על ידי הקיבוץ, באופן עקבי ונחרץ.

ראו: סיכום פגישה מיום 09.02.2016, בין התובעים אסף ועמית פלג ובין מירון (נספח ד' לתצהירו של עמית); מכתב הקיבוץ לתובעים מיום 23.02.2016) (נספח ו' לתצהירו של עמית); פרוטוקול ישיבת ועד ההנהלה של הקיבוץ מיום 08.03.2016 (נספח ה' לתצהירו של עמית); תשובת מירון לתובעים מיום 19.04.2016 (נספח ז' לתצהירו של עמית).

12.אין חולק, כי ביום 13.12.2012, התקבלה באסיפה הכללית של הקיבוץ החלטה (להלן: "ההחלטה האחרונה") המעדכנת את מועדי ההצטרפות להליך השיוך (זאת, לאחר שהמועדים כבר עודכנו כמה פעמים קודם לכן) ולפיה, חברים או יורשים שטרם חתמו על מסמכי השיוך, יוכלו לבקש בכתב להצטרף להליך השיוך, וזאת - עד ליום 01.09.2016.

תמצית טענות התובעים

13.בקצרה אומר, כי התובעים נאחזים בצוואתו של סטנלי וטוענים כי יש לכבד את הצוואה, מכוחה היה אביהם יהודה זכאי לכל זכויותיו של סטנלי בדירה. על כן ונוכח העובדה שהם יורשיו של יהודה, טוענים התובעים כי הם זכאים לשיוך הזכויות בדירה, אליהם.

לטענתם, לא ניתן ללמוד מהודעת הוויתור, כי סטנלי ויתר על זכויותיו בדירה, ויתור מלא, שנעשה בגמירות-הדעת הנדרשת. זאת - בפרט נוכח כך שעסקינן בטענה לוויתור על זכויות מעין קנייניות במקרקעין, בעלות שווי כספי רב ושעה שאֵל מול הוויתור, לכאורה, עומדת צוואתו של סטנלי, בה הוא גילה דעתו בנוגע לגורל הזכויות בדירה לאחר מותו.

14.לעניין המועד להצטרפות להליך השיוך טוענים התובעים, כי גם לאחר שסטנלי ויתר, לכאורה, על זכויותיו לשיוך הדירה, הוא היה זכאי לחזור בו מהוויתור ולהודיע על רצונו להצטרף להליך, וכי זכות זו עומדת גם להם - כיורשיו של יהודה, יורשו של סטנלי. נטען, כי מאחר שבעת שהתובעים הגישו בקשה להצטרף להליך השיוך, המועד האחרון להצטרפות של חברים שטרם חתמו על המסמכים, טרם חלף, זכאים גם הם להצטרף להליך.

את טענתם לזכות לדמי שימוש מבססים התובעים על תקנון השיוך, על פיו - כך נטען, רשאים יורשי חבר קיבוץ שהלך לעולמו לקבל חלק מדמי השימוש שגובה הקיבוץ בגין דירת המגורים בה התגורר החבר המנוח. לטענתם, לא ניתן כעת לכמת את סכום דמי השימוש המגיע להם ולכן מבקשים הם, בשלב זה, רק פסק דין הצהרתי בדבר זכאותם.

תמצית טענות הקיבוץ

15.הקיבוץ מצביע על מורכבות השינויים שעבר הקיבוץ, על מורכבות הליך השיוך ועל השיקולים והאינטרסים הרבים והשונים אשר יש להביא בחשבון במסגרת ביצוע ההליך, בין היתר בשל הצורך להבטיח את צרכיהם של החברים הוותיקים; בשל הבדלים בין הדירות השונות; ההבדלים בין נתוניהם של החברים השונים; הוותק שלהם בקיבוץ ועוד, דבר המחייב קביעת מנגנון איזונים, מנגנוני בירור מחלוקות ומנגנון ערעורים.

הקיבוץ טוען, כי בצד הזכות לשיוך קיימות חובות המוטלות על חבר, אשר משתתף בהליך השיוך וכי כל חבר שוקל את שיקוליו הוא, אשר יכול שיכללו גם מרכיב אידיאולוגי.

16.נטען, כי המנוח סטנלי היה אדם משכיל ואידיאולוג, "מן הסוג הישן" שלא האמין בהליך שיוך הדירות, הליך אשר סימל בעיניו פשיטת רגל רעיונית של הקיבוץ וכי זו הייתה הסיבה לכך שהוא ויתר על זכויות השיוך. נטען, כי את העובדה שסטנלי וויתר על כל זכויותיו יש ללמוד הן מהודעת הוויתור והן מדבריו בעל פה ומהתנהגותו במהלך השנים, בהתייחס לדירה ולהליך השיוך, לרבות אי חתימתו על מסמכי השיוך, במשך השנים שעברו מאז הודעת הוויתור ועד לפטירתו. לטענת הקיבוץ, צוואת המנוח סטנלי איננה רלבנטית, באשר בעת פטירתו, לא נותרו לו עוד כל זכויות בדירה, אותן הוא יכול היה להוריש ליהודה ולפיכך גם התובעים לא יכלו לרשת זכויות כלשהן בדירה.

17.כן טוען הקיבוץ, כי על פי החלטות הקיבוץ, שהתקבלו בנוגע להליך השיוך, אֵחרו התובעים את המועד בו ניתן היה להצטרף להליך השיוך. לטענתו, הארכת המועד ניתנה למי שטרם חתם על המסמכים, בין בשל התלבטות ובין בשל מחלוקות כאלה ואחרות, אך לא למי שוויתר על הליך השיוך, כפי שסנטלי ויתר. 

18.עוד טוען הקיבוץ, כי הסעד אשר התבקש בתביעה זו אינו יכול להינתן במסגרת זו, שכן גם אם לתובעים זכויות כלשהן מכוח הצוואה (דבר המוכחש) הרי שהקיבוץ אינו יכול להתחייב שהזכויות יינתנו דווקא בדירה הספציפית בה גר סטנלי, שכן הליך שיוך הדירות מקנה זכויות בדירה בלתי מסוימת ממכלול מאגר הדירות הקיימות בקיבוץ, ואינו מקנה זכויות בדירה ספציפית.

כן נטען, כי גם הסעד של דמי שימוש אינו יכול להינתן במסגרת הליך זה מחמת כך שהתובעים לא כימתו אותו ולא שילמו אגרה בגינו. בנוסף נטען כי, בכל מקרה, מדובר בסכומים המצויים בסמכותו של בית משפט השלום וכי, מאחר שמועד השיוך בפועל איננו ידוע, הרי מדובר בסעד כספי עתידי, אותו לא ניתן היה לתבוע במסגרת תובענה זו.

דיון והכרעה

19.השאלה הראשונה בה יש להכריע היא, מה תוקפה של הודעת הוויתור והאם ניתן לראות בה, בצירוף העובדה שסטנלי לא חתם על מסמכי השיוך, ויתור תקף של המנוח סטנלי על כל זכויותיו בהליך השיוך.

בטרם אפנה לדון בשאלה זו, לגופה, אבחן מה משמעותו של שיוך הדירות וכנגזרת מכך - מה היה טיב הזכויות של סטנלי בדירה ומה נדרש לשם הכרה בוויתור על זכויות אלו.

20.שיוך דירות בקיבוצים נעשה בהסתמך על החלטת מועצת מקרקעי ישראל מס' 751, שהתקבלה ביום 27.2.1996, שכותרתה "שינויים במבנה הארגוני והקצאת קרקע בקיבוצים". החלטה זו הקנתה סמכות לקיבוצים, לשייך יחידות מגורים לחברי הקיבוץ, באמצעות החרגת שטח המגרש בו מצויה יחידת הדיור הרלוונטית מהחוזה שנחתם בין מינהל מקרקעי ישראל (כיום: רמ"י) לבין הקיבוץ ובהמשך - חתימה על חוזה חכירת המגרש בין החבר ובין רמ"י. החלטה 979, שהתקבלה במנהל ביום 27/3/2007 ביטלה את החלטה 751, אולם נקבעו הוראות מעבר, על פיהן רשאי הקיבוץ (אשר קיבל החלטה על שיוך עוד בשנת 2003) להמשיך בהליך השיוך. ראו, בעניין זה, את ההסבר שהובא בע"א 5271/10 נבט בן חיים נ' קיבוץ גבעת חיים איחוד (01.10.2013). ואת החלטה 1155, שהתקבלה ביום 6/7/2008, לעניין זכות ראשונים לשיוך דירה, לחברי הקיבוץ וליורשיהם (להלן: "החלטה 1155").

בשנת 2005 נחתמו תקנות חדשות המאפיינות את "הקיבוץ המתחדש" ובכללן: תקנות האגודות השיתופיות, (שיוך אמצעי יצור בקיבוץ מתחדש), תשס"ו-2005; תקנות האגודות השיתופיות (שיוך דירות בקיבוץ מתחדש), תשס"ו-2005 (להלן: "תקנות השיוך"); ותקנות האגודות השיתופיות (ערבות הדדית בקיבוץ מתחדש), תשס"ו-2005. וזאת בנוסף לכללים בדבר זכויות חבר יוצא או מוצא מקיבוץ, התשנ"ד-1994 ולתיקונים החדשים שנעשו בתקנות האגודות השיתופיות (חברוּת), תשל"ג-1973. לעניין תקנות אלה ויישום החלטה 751, ראו: בג"ץ 1027/04 פורום הערים העצמאיות נ' מועצת מקרקעי ישראל (09.06.2011).

21.במקרה בו עסקינן, מצויים אנו, למעשה, "בתפר" שבין "הקיבוץ הישן" על אידיאולוגית השיתוף שאפיינה אותו לבין "הקיבוץ המתחדש" אשר, במידה רבה, זנח אידיאולוגיה זו, תוך העברת מרכז הכובד מהאידיאולוגיה השיתופית, אל הפרט - אל קידום עצמאות אישית וכלכלית של כל אחד מחברי הקיבוץ.

במסגרת זו מצוי הליך השיוך, שמטרתו גריעת הדירות מהרכוש הקיבוצי, שִיוכן לחברים ורישומן על שם החברים. אין חולק, כי בסיומו של הליך זה, החברים בקיבוץ יהפכו לבעלי זכות קניינית בדירה ששויכה להם ויוכלו לנהוג בה מנהג בעלים - להשכירה, למכרה ולהורישה. ראו: בג"ץ 861/07 יונתן קמחי נ' רשם האגודות השיתופיות (08.12.2010) (להלן: "פרשת קמחי"). בסעיף 4 להחלטת השיוך (משנת 2003) (נספח ט' לכתב התביעה) ובסעיף 26.2.1 להסדר המשלים לשיוך דירות למשפחות החברים הזכאיות ושלבים למימושו) (נספח י' לכתב התביעה) נקבע, כי זכות השיוך ניתנת להורשה, ועל כך אין חולק.

כאמור, כחלק מהליך השיוך, חויב הקיבוץ לשנות את תקנונו בהתאם לאופיו החדש של הקיבוץ, אולם תוך שמירה על עקרונות ההדדיות והשוויון ובכלל זה - על זכויות החברים הוותיקים, אשר כל פרי עמלם, במהלך כל שנות חייהם בקיבוץ, הועבר לקיבוץ, ללא שהם עצמם צברו רכוש או זכויות פנסיה.

יובהר, כי תקנון הקיבוץ מהווה הסכם מחייב בין הנהגת הקיבוץ לבין חבריו, וכי החלטות האסיפה, המתקבלות באסיפה הכללית, הן החלטות משפטיות, המחייבות את הנהגת הקיבוץ לפעול על פיהם. לעניין מעמדו של התקנון ראו: ע"א 8398/00 יונה כץ נ' קיבוץ עין צורים, תק-על 2002(3) 1653 (2002); ע"א 524/88 "פרי העמק" -אגודה חקלאית נ' שדה יעקב – מושב עובדים של הפועל המזרחי להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ ואח', פ"ד מה(4) 529 (1991).

22.עוד יש לציין, כי זכויות החבר בקיבוץ המתחדש כוללות גם "דמי עזיבה" וכי שיוך הדירות נעשה "על חשבון" דמי העזיבה. סעיף 5 לתקנות השיוך קובע כי: "הקיבוץ ישייך דירות לחבריו על חשבון דמי העזיבה המגיעים לחבר, בהתאם להסדרים שיקבע הקיבוץ בתקנונו ובהתאם לדין כפי שיהיה מזמן לזמן". חבר אגודה שיתופית, אשר עזב את האגודה, היה זכאי לדמי עזיבה על פי שנות הוותק הצבורות לו ופרמטרים נוספים. הוחלט, כי בעת המעבר להליך שיוך הדירות, החבר יוותר על זכויותיו לדמי העזיבה (בכפוף להחלטות הקיבוץ) ו"בתמורה" יקבל את שיוך הדירה על שמו. שיוך הדירות מבטיח סוג של בטחון כלכלי, במצב החדש שנוצר, כאשר הקיבוץ למעשה הסיר את תמיכתו הכלכלית בחברים, על כל המשתמע מכך. (כאמור - להוציא את האוכלוסייה החלשה, שהקיבוץ התחייב להמשיך לדאוג לה מכוח תקנות הערבות ההדדית, תוך הקמת קרן ערבות הדדית, עבורה כל חבר מפריש כספים כל חודש, בהתאם למשכורתו) [(ראו: תקנות האגודות השיתופיות (חברוּת), תשל"ג-1973, וכן: כללים בדבר זכויות חבר יוצא או מוצא מקיבוץ, התשנ"ד-1994)].

אציין, כי דמי העזיבה אינם רלבנטיים לענייננו (ולא נטען אחרת), שכן זכאי לקבלם מי שחברותו בקיבוץ הופסקה, שלא עקב פטירה (ראו עניין נבט בן חיים).

 

23.הזכות לשיוך דירה איננה זכות קניינית, אלא זכות אובליגטורית, מעין קניינית, של הקיבוץ כלפי החבר. בעניין עמוס אמיר ציין כבוד השופט עאטף עיילבוני, כי "החלטת השיוך אמנם 'שדרגה' את זכויותיה של המנוחה בדירת המגורים באופן המקדם אותן שלב נוסף לכיוון הגדרתן כ'זכויות קנייניות', שהרי הזכויות של חברי הקיבוץ בדירות המגורים לפני החלטת השיוך אינן זהות מבחינת 'משקלן' לזכויות לאחריה. עם זאת, בהתחשב בעובדה שהליך השיוך טרם הושלם, וכן בהתחשב בכך שאף אחת מדירות הקיבוץ טרם נרשמה על שם מי מחברי הקיבוץ וחברי הקיבוץ טרם הופנו למנהל לשם רישום הזכויות ... לא ניתן לייחס למנוחה זכויות קנייניות בדירת המגורים, כי אם לכל היותר זכויות חוזיות לרישום הדירה על שמה, לכשיושלם הליך השיוך (ראה בהקשר זה גם פסק דינה של כב' השופטת מוניץ בתיק המקביל: ת.א. 104/10 (מחוזי נצרת) לוי נ' קיבוץ נאות מרדכי (טרם פורסם, [פורסם בנבו] פסק דין מיום 31/8/10)); וכן ת.א. 819/06 (מחוזי חיפה) רתם נ' קיבוץ שדות ים (לא פורסם, [פורסם בנבו] פסק דין מיום 1/5/08).

יושם אל לב כי אף מסעיף 15 להחלטה 751 ניתן ללמוד כי זכותו הקניינית של חבר הקיבוץ בדירה, לרבות יורשיו, תקום רק לאחר שתוחכר לו הדירה, וגם נתון זה מלמד על כך שבמועד מוקדם יותר לא עומדת לחבר הקיבוץ זכות קניינית בדירה" (ההדגשות, כאן ובהמשך, אינן במקור).

 עם זאת, הוסיף כבוד השופט עיילבוני והבהיר, בעניין "עמוס אמיר", כי הליך השיוך הוא מסלול מדורג; תחילתו כזכות אובליגטורית "מעין קניינית" וסופו ב"זכות קניינית". ככל שזכותו של החבר הופסקה קרוב יותר לסיום הליך השיוך וביצועו בפועל, כך זכותו ה"מעין קניינית" חזקה יותר, ובהתאם לכך יש "לגזור" את שוויה הכספי של הזכות ליורש, במידה ולא ניתנה לחבר. וכך אמר: "יש לראות בהליך השיוך כמסלול מדורג שתחילתו בזכות אובליגטורית מעין קניינית וסופו בזכות קניינית, שככל שמתקדמים בו, כך גדל ערכה ושוויה של הזכות המעין קניינית. לכן, לשלב בו נפסקת חברות החבר בקיבוץ ומידת ההתקדמות אל עבר אותה זכות קניינית ישנה השלכה לעניין תמחורה של הזכות, בבוא היום, ולא לעניין עצם קיומה. אי לכך, מבחינה מעשית, על הקיבוץ לבחון בכל מקרה ומקרה באיזה שלב הופסקה חברותו של חבר הקיבוץ, ובהתאם לכך לגזור את שוויה הכספי של זכות יורשיו, וכל זאת, ככל שלא ניתנה לו, לאותו יורש, זכות לבוא בנעליו של החבר לצורך רישום הזכויות בדירה על שמו...".

 

24.בהינתן העובדה שמדובר בוויתור על זכות אובליגטורית, מעין קניינית, יש לבחון האם החלטת הקיבוץ להוציא את סטנלי מרשימת הזכאים, בנסיבות בהן נעשתה, עומדת במבחנים הנדרשים.

אין חולק, כי החלטות הקיבוץ בהתייחס לרשימת הזכאים לשיוך דירות ולהחלטת 751 כפופות לביקורת שיפוטית. ראו בהקשר זה את ע"א 5271/10 נבט בן חיים נ' קיבוץ גבעת חיים איחוד (01.10.2013), שם דן בית המשפט העליון בשאלה האם יש להכיר במערערים כ"יחידים" או "כבני זוג" לצורך שיוך דיור בקיבוצם, על פי החלטה 751, לאחר שהם נפרדו מנשותיהם, אך לא התגרשו. נקבע כי החלטת הקיבוץ כפופה לביקורת שיפוטית, שכן הקיבוץ הוא אגודה שיתופית, שהיא גוף המאוגד במסגרת המשפט הפרטי. עם זאת צוין, כי התערבות שיפוטית , בהחלטות מעין אלה, "תיעשה תוך ריסון ואיפוק ובהתחשב, בין היתר, במהות הזכות הנפגעת..." (שם, עמ' 287).

בית המשפט הוסיף ואמר, כי "נהוג לחלק את הביקורת השיפוטית המופעלת בהקשר זה לשלושה מישורים: המישור הפרוצדוראלי, במסגרתו תיבחן תקינות הליך קבלת ההחלטה; המישור המהותי, במסגרתו יש לבחון האם ההחלטה התקבלה בהתאם לפקודת האגודות השיתופיות, לתקנות מכוחה ולתקנון הקיבוץ; והמישור הנורמטיבי, במסגרתו יבחן תוכן ההחלטה ובכלל זה, האם היא סבירה, האם התקבלה בתום לב ובדרך מקובלת והאם היא איננה נוגדת את תקנת הציבור [...] בהקשר של שיוך היחידות, אפוא, יש להביא בחשבון את טיב ההחלטה הנדונה ואת המשמעויות הכרוכות [בה]. כמו כן, יש להתחשב אף בעובדה שעסקינן בחכירה של קרקע שבבעלות ממ"י". ראו והשוו: ע"א 10419/03 דור נ' רמת הדר - כפר שיתופי להתיישבות, פ"ד ס(2) 277, 286 (2005).

25.אם כך, ההוראה שנתן מנהל הקהילה, רוגלין, למחיקת סטנלי ממסד הנתונים של האיזונים, שמשמעותה היא הוצאתו מרשימת הזכאים, כמו גם החלטות הנהלת הקיבוץ בעניין שיוך דירתו של סטנלי, נתונות לביקורת שיפוטית - האם נעשו בדרך תקינה, האם הן סבירות, האם נעשו בתום לב והאם אינן נוגדות את תקנת הציבור.

בעניין זה אומר, כי המכתב ששלח רוגלין להנהלת החשבונות ובו ביקש להוציא את סטנלי ממסד האיזונים, נשלח ללא שנערך, קודם לכן, דיון מסודר ומתועד בהנהלת הקיבוץ, בשאלת משמעות הודעת הוויתור והעיקר - ללא שנערך עם סטנלי בירור מעמיק בנוגע לזכויותיו ולמשמעות הודעת הוויתור. מבחינה זו, נפל פגם פרוצדוראלי בהתנהלות הקיבוץ, כבר בראשיתו של ההליך.

26.עוד יש לבחון, האם הודעת הוויתור (ודברים שאמר סטנלי לאחר מכן, בעניין שיוך הדירה, עליהם סומך הקיבוץ טענותיו) נעשו בגמירות-דעת מלאה, באופן שיש לתת להם תוקף משפטי מלא. בהקשר לכך עלינו לבחון, האם מכל התמונה העולה מחומר הראיות עולה, שסטנלי אכן ויתר על שיוך הדירה, בגמירות-דעת מלאה ובהבנת מלוא המשמעות של הוויתור. זאת - גם נוכח הצוואה, במסגרתה הוא הוריש את זכויותיו בדירה ליהודה. אומר כבר כעת, כי יש להשיב על כך בשלילה.

27.לעניין גמירות הדעת הדרושה לשם ויתור על זכויות מהותיות, ראו: ע"א 3601/96 עמית בראשי נ' עיזבון המנוח זלמן בראשי ז"ל (11.06.1998) (להלן: "עניין בראשי"). במקרה זה העביר המנוח למערערים, ללא תמורה, את כל מניותיו בחברה שייסד ושהייתה "מפעל חייו". המנוח בראשי (להלן: "בראשי") הלך לעולמו ביום 27.6.1993, והוא בן 87 שנים. כשלושה חודשים בלבד לפני מותו חתם בראשי על מסמכים, לפיהם העביר למערערים, ללא תמורה, את כל מניותיו בחברה (להלן: "המסמכים").

בראשי הותיר אחריו שתי צוואות. האחרונה שבהן (אשר אושרה וקיבלה תוקף בבית משפט), נערכה ביום 16.9.1991 ולא הייתה מחלוקת, כי מתן תוקף למסמכים ירוקן צוואה זו מכל משמעות מעשית.

מהחומר שהובא בפני בית המשפט עלה, כי משנת 1992, חלה הידרדרות במצבו הגופני והנפשי-שכלי של בראשי וכשבוע לפני החתימה על המסמכים הוא אושפז במחלקה הסיעודית, כאשר עוד קודם לכן הוא נזקק לטיפול של שלושה אחים סיעודיים במשך 24 שעות ביממה. עם זאת הוסכם כי היו לבראשי "רגעים ואף שעות של צלילות או מודעות למעשיו" ואף הוכח שהמסמכים הוסברו לו על ידי עורך דין בטרם חתם עליהם. חרף זאת, פסל בית המשפט את המסמכים ואת העברת המניות, בקבעו כי בראשי לא חתם על מסמכי ההעברה בגמירות-דעת.

28.בהתייחסו לשאלת גמירות הדעת ציין בית המשפט, בעניין בראשי, כי מדובר במבחן שמטרתו היא להעניק הגנה להסתמכות המתקשר וכי מדובר במבחן חיצוני - אובייקטיבי שיש להעביר "במשקפת הסבירות". וכך אמר: "המבחן להתקיימותה של גמירת-דעת הוא מבחן חיצוני-אובייקטיבי, מבחן שנועד להעניק הגנה להסתמכות המתקשר ולקיים את הוודאות העסקית והביטחון המסחרי. במסגרת מבחן זה יש להביא בחשבון את נסיבות העניין, התנהגות הצדדים ודבריהם לפני כריתת החוזה ולאחריו, ולבחון על-פי קנה-המידה האובייקטיבי את המתקשרים עצמם. קנה המידה האובייקטיבי אינו של אדם חיצוני, זר להתקשרות, אלא של המתקשרים עצמם, שאת מעשיהם, דבריהם, התנהגותם, יש להעביר במשקפת הסבירות, ולשאול אם מתקשר סביר במעמדם היה מסיק ממה שהתרחש ביניהם, כי הם אכן גמרו בדעתם לכרות חוזה". כן נפסק, כי "אמות המידה לבחינת קיומה של גמירות דעת משתנות בהתחשב באופי העסקה...".

כן מבחינה הפסיקה, לעניין זה, בין עסקה בתמורה לעסקה שלא בתמורה. נפסק, כי: "הדעת נותנת שההגנה אשר תינתן למקבל מתנה תיפול, במידה ניכרת, בעוצמתה מזו המוענקת למי שנתן תמורה. הטעם ברור. צד שלא תרם מצדו דבר לעיסקה ושכל מה שניתן לו בחסד ניתן, איננו זכאי לאותה מידה של הגנה הניתנת למי שתרם לעיסקה החוזית [...] המגמה המייחסת משקל לכוונתו הסובייקטיבית של המעניק באה לידי ביטוי בהיבטים המיוחדים לחוזה המתנה, המשתקפים, בין היתר, בהוראות חוק המתנה (כך לדוגמה, האפשרות של נותן המתנה לחזור בו מהתחייבות למתן מתנה לפי סעיף 5(ב) לחוק זה). לכאורה נראה כי יש לתת ביטוי למגמה זו גם בסוגיית גמירת-הדעת..." (עניין בראשי, שם, עמ' 597, פסקה ד-ו).

29.דומה שראוי להקיש מהאמור לעיל גם לענייננו. בכל הנוגע לסוגיה שעל הפרק, ניתן למצוא קווי דמיון בין היחסים שבין נותן מתנה למקבל מתנה, ליחסים שבין סטנלי, שוויתר על זכות השיוך, לבין הקיבוץ, שכן תוצאת הוויתור היא, שהקיבוץ מקבל את הדירה ללא כל תמורה.

על פי הראיות שהובאו בפניי, מצבו הפיזי של סטנלי אמנם לא היה שפיר; הוא התקשה בהליכה והתקשה לקרוא. אך מצבו המנטלי והנפשי היה תקין לחלוטין. מבחינה זו, אין ענייננו דומה לעניין בראשי, אולם יש לבחון את גמירות-דעתו של סטנלי בנוגע לוויתור, על פי הקווים המנחים שהותוו בעניין בראשי ובין היתר בשים לב לזכות עליה ויתר, לדברים שאמר סטנלי לאחר מכן, להתנהלות הקיבוץ, לכך שהוויתור נעשה ללא תמורה ולכלל נסיבות העניין.

30.מהראיות שהובאו בפניי עולה, כי סטנלי, הצטרף כחבר לקיבוץ עוד בהיותו בחור צעיר, חדור מוטיבציה ואידאלים. הוא דגל באידיאולוגיה הקיבוצית וכל הכנסותיו מעבודתו ומספרים שכתב, הועברו לקיבוץ.

31.בשנת 2008, לאחר השינוי שהביאה החלטת השיוך בחיי הקיבוץ, וסטנלי כבר היה אדם מבוגר, הוא החליט להוריש את עיקר רכושו ליהודה, כמפורט לעיל. אקדים ואומר (בהתייחס לטענת הקיבוץ כי סטנלי ויתר על השיוך בשל האידיאלים בהם דגל), כי לכאורה, עצם עריכת הצוואה, בה הוריש סטנלי את רכושו הפרטי (הדירה, תכולתה ו- 5,000 ₪) לחבר קיבוץ אחר, נוגדת את האידיאליים של "הקיבוץ הישן". אך יש לזכור, כי הצוואה נערכה כחמש שנים לאחר שהתקבלה החלטת השיוך, כך שנראה שבשלב זה, בו נערכה הצוואה, השתנה הלך רוחו של סטנלי בנוגע לרכוש פרטי בכלל ולזכויות בדירה, בפרט.

 

32.גם במישור הנורמטיבי נפל פגם בהתנהלות הקיבוץ בכל הנוגע לוויתורו של סטנלי על זכות השיוך; פניית הקיבוץ אל סטנלי, לשם התחלת הליך השיוך, נעשתה ללא שצורף אליה הסבר כלשהו בדבר הליך השיוך, מהותו ומשמעויותיו. אמנם, בהתנהלות הקיבוץ, בשלב זה, לא נפל כל פגם, אולם כאשר החזיר סטנלי את הפנייה, עליה כתב שהוא מוותר על השיוך ומשאיר את הדירה ברשות הקיבוץ, היה על הנהלת הקיבוץ ליזום שיחה מסודרת עם סטנלי, על מנת לוודא שהוא אמנם מבין את הליך השיוך, מבין מהם כל זכויותיו במסגרת הליך זה, לרבות תשלומי האיזון וזכויותיו (או חובותיו) בעקבות כך וכיוצא באלה נתונים, הרלבנטיים להחלטה כה משמעותית, כך שיהיה ברור באופן חד משמעי, שסטנלי אכן מוותר על זכויותיו, בהבינו את כל משמעויות הוויתור.

 

לא כך נהג הקיבוץ.

 

33.כאמור, ביום 15.07.2012, כחודש לאחר קבלת הודעת הוויתור, כתב מנהל הקהילה, מר רוגלין, לגברת אורלי לוי ומרקו סלומון, מהנהלת החשבונות, בהמשך להודעת הוויתור: "אבקשך למחוק אותו ממסד הנתונים של האיזונים" (נספח ב' לכתב ההגנה).

החלטה כזו, אשר מוציאה חבר שכבר הופיע ברשימת הזכאים לשיוך, מהרשימה (החלטה אשר הקיבוץ הלך בעקבותיה גם בהמשך), היא החלטה מהותית, אשר צריכה הייתה להישקל בכובד ראש ותוך בירור מעמיק ומסודר.

איננו יודעים מדוע כתב סטנלי את שכתב על גבי פניית הקיבוץ, אך יודעים אנו, כי ההחלטה התקבלה, ללא שנערכה שיחה מסודרת כלשהי עם סטנלי, ללא שהוסבר לו דבר על הליך השיוך, ללא שהוברר אם סטנלי יהיה חייב בתשלום כלשהו, או שמא היה זכאי לקבל כספים במסגרת האיזונים (אפשרות שהייתה ריאלית לאור שנות הוותק שלו בקיבוץ והעובדה שדירתו נחשבה לדירה טובה שאחרים רצו לקבל אותה במסגרת השיוך), ללא שהעניין לוּבן עם סטנלי, ללא שהובהר כי סטנלי מבין את משמעות "אי הצטרפותו" להליך השיוך ואת הפגיעה, הנלווית לכך, בזכויות (אותן הוריש ליהודה) וללא הליך מסודר בהנהלת הקיבוץ.

34.חשוב לציין ולהדגיש: מהתנהלות הגורמים אשר טיפלו בכך בקיבוץ - חנן רוגלין ושי גרוסמן ומהעדויות שהובאו בפניי, עולה ברורות, כי חברי הקיבוץ סברו כי אין לקבל את הודעת הוויתור, כפי שהיא ולא היו שלמים עם החלטה לפיה יש לתת לה תוקף מלא ולפעול על פיה.

לפיכך, הם שלחו אל סטנלי את חברת הקיבוץ וחברת ההנהלה, הגב' תמי גבע, אשר הייתה בקשר טוב עם סטנלי, על מנת שתברר עמו, האם אמנם הוא מוותר על השיוך ולאחר מכן נפגשו עמו בעצמם.

35.בעקבות שיחתה עם סטנלי שלחה תמי גבע, ביום 16.12.2012, מייל לרוגלין ולגרוסמן (סומן ת/2 - להלן: "המייל") ובו כתבה (בין היתר):

"1. אינו מוכן לדבר בכלל על הבית ועל שיוכים.

2. לזמן שאחרי מותו - כתב צוואה חתומה הנמצאת בכספת הקיבוץ ומי שרוצה לדבר ידבר אז".

3. הוא אינו זורק איש מהבית ולכן אם תבואו אליו הוא ידבר אתכם אך לא יבוא לשיחה בבית המנהלה (גם קשה עליו העלייה הוא הולך רק בקו שטוח)...".

המייל הוגש ללא התנגדות. איש מהצדדים לא הביא את תמי גבע להעיד וכל צד טען שעל הצד האחר היה להביאה.

36.אומר כבר כעת, כי סבורה אני שמי שצריך היה להביא את תמי גבע להעיד בקשר לשיחתה עם סטנלי היה הקיבוץ. כזכור - בטענתם לזכויות בדירה מסתמכים התובעים על צוואתו (המאושרת ובת התוקף) של סטנלי, במסגרתה הוא הוריש את זכויותיו בדירה ליהודה - אביהם ומורישם של התובעים.

הקיבוץ הוא אשר טוען כי הדירה לא נכללת בעזבונו של סטנלי, שכן הוא ויתר על זכויותיו. לפיכך, הקיבוץ הוא "המוציא מחברו" והחובה להוכיח את הוויתור ואת תוקפו המחייב חלה עליו. בנסיבות אלה ובפרט נוכח הספקות שעלו אצל אנשי הקיבוץ בשאלה אם אמנם סטנלי ויתר על זכות השיוך ונוכח כך שהם היו אלה אשר שלחו את תמי גבע לברר זאת עם סטנלי, אי הבאת תמי גבע להעיד פועלת לחובת הקיבוץ.

37.בין כך ובין כך, וללא כל קשר לשאלה מי היה צריך להביא את תמי גבע, ניתן לקבוע, בסבירות גבוהה, אם אל בוודאות מלאה, כי מהאמור בסעיף 2 למייל הבינו ממועני המייל (רוגלין וגרוסמן), כי הוראות הצוואה מתייחסות גם לדירה (שאחרת לא היה כל מקום שהמנוח יזכיר את הצוואה בקשר לזכויותיו בדירה). מהמייל עולה לכאורה, כי סטנלי לא הבין כי ככל שהודעת הוויתור תקפה, הדבר שולל את הוראתו בצוואה לפיה הו מוריש את הדירה ליהודה. שהרי הוא אמר לתמי גבע כי הוא הפקיד צוואה חתומה בכספת הציבור ומי שרוצה לדבר - ידבר אז (כלומר - לאחר מותו ולאחר פתיחת הצוואה). ניתן בהחלט להבין דברים אלה כמתכוונים לכך, שלדעת סטנלי יש לפעול, בקשר לדירה, על פי הצוואה ומי שרוצה לדבר אחרת - שידבר לאחר מותו. הדבר מצביע, לפחות לכאורה, על כך שסטנלי לא היה ער לכך שהודעת הוויתור (ככל שיש לה תוקף מלא) משנה את האמור בצוואה לפיו הוא הוריש את הדירה ליהודה.

גם אם ניתן להבין את הדברים באופן אחר, העובדה שתמי גבע לא הובאה להעיד ולהסביר, על פי שיחתה עם סטנלי, מה היה ההקשר המדויק של הדברים ומה בדיוק נאמר בשיחה בינה לבין סטנלי, פועלת, כאמור, לרעת הקיבוץ.

בין כך ובין כך, אמירה זו אינה ברורה ומצביעה, לפחות לכאורה, על חוסר מודעות וחוסר הבנה של סטנלי, את מצב הדברים.

38.ב"פרשת בראשי" (שהוזכרה לעיל), נתן בית המשפט העליון משקל לכך, שהמנוח "...לא בירר פרטים על הכנת המסמכים, לא ניסה לבדוק את המשמעויות וההשלכות של ההעברה ולא התעניין בשום פרט נוסף ביחס לחברה...לא הוצגו בפניו אפשרויות אחרות להשגת המטרות שעליהן עמדו המערערים, כגון עריכת צוואה או שטר נאמנות למקרה שמצבו ישתפר. במעמד החתימה לא הראה המנוח כל סימן להיותו מודע לכך שבפעולתו הוא משנה למעשה את צוואתו האחרונה שחילקה את מניותיו ורכושו באופן שונה [...] המסקנה העולה מכל האמור היא, כי המסמכים נושא התביעה אינם עומדים בדרישות גמירת-הדעת של חוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, ועל-כן אינם מהווים מסמך מחייב". כאמור - מצבו הבריאותי והנפשי של סטנלי היה טוב בהרבה ממצבו של המנוח, שם, אולם גם בענייננו ניתן לקבוע, על פי הראיות שהובאו, כי ויתור שנעשה בנסיבות בהן נעשה הוויתור של סנטנלי, כפי שפורטו לעיל, אין בו די כדי לגבש גמירות-דעת, באופן המצדיק מתן תוקף לוויתור.

39.לטעמי, טענת הקיבוץ, בעניין ויתור על זכויות השיוך בדרך של התנהגות, גם כאשר זו הצטרפה להודעת הוויתור, אינה יכולה לעמוד. הלכה היא, כי: " על מנת להסיק ויתור על זכות בדרך של התנהגות, "חייבת התנהגות זו להיות ברורה, החלטית, ושאינה משתמעת לשתי פנים" (פרשת "יונתן קמחי" שהוזכרה לעיל).

בענייננו, התנהגותו של סטנלי אמנם הצביעה, לכאורה, על ויתור; הוא לא פעל כדי לחתום על מסמכי השיוך, הוא אמר וחזר ואמר, כאשר שאלו אותו, כי הוא אינו מעוניין בשיוך וכל שהוא רוצה הוא לגור בדירה עד אחרית ימיו ושנותיו ואינו מעוניין שידברו אתו על השיוך, או יקבעו מי יקבל את הדירה לאחר מותו, אולם, כפי שהראיתי לעיל, סממנים אחרים בהתנהגותו הצביעו על כך שהוא אינו מבין, כראוי, את משמעות הוויתור ושהוא סבור שיש משמעות להורשת הדירה בצוואתו.

משהוברר כי סטנלי לא היה מודע למלוא המשמעות של הוויתור, היינו - שהוויתור נעדר את גמירות הדעת הנדרשת, אין המחדל שבהתנהגותו יכול להשלים את אשר חסר בגמירות הדעת.

40.כשלושה שבועות לאחר שהתקבל המייל מתמי גבע, הגיעו רוגלין וגרוסמן (ביום 6.1.2013) לביתו של סטנלי, על מנת לברר עמו אם הוא אמנם מוותר על זכויותיו בדירה (להלן: "שיחת הבירור").

בטרם אפנה לתוכן שיחת הבירור אציין, כי ביום 14/10/12, עוד לפני ביקורה של תמי גבע אצל סטנלי, שלח חנן רוגלין לשלושה חברי קיבוץ מכתב (סומן ת/1 - להלן: "המכתב למשפחות"), בו הוא כתב: "הדירה שבה מתגורר סטנלי, שייכת לסטנלי מירון ובבוא העת ליורשיו החוקיים". מדברים אלה עולה, לכאורה, שרוגלין ידע, כבר אז, שסטנלי הוריש את זכויותיו בדירה.

חרף האמור לעיל, כאשר חנן נשאל בעדותו אם כאשר הוא כתב את המכתב למשפחות, הוא ידע על כך שסטנלי השאיר צוואה בכספת של הקיבוץ, טען רוגלין כי הוא לא ידע וכי על הצוואה נודע לו רק בדיעבד, כשהוגשה התביעה. לדבריו, הוא כתב את הדברים (במכתב למשפחות), רק על מנת "להוריד" את יורשי פיליפס ופרנק מדרישתם להחליף את הדירה שנועדה לשיוך להם בדירה של סטנלי. חנן רוגלין לא יכול היה להסביר מדוע כתב במכתב דברים שאינם אמת.

קשה לתת אמון בדברי רוגלין לפיהם הוא לא ידע על קיומה של הצוואה לפני ששלח את המכתב למשפחות. סבורה אני שרוגלין לא אמר אמת בשאלה מתי נודע לו על קיומה של הצוואה. מכל מקום, לא יכול להיות ספק, שעניין הצוואה היה ידוע לרוגלין לפחות ביום 16/12/12, עת קיבל את המייל מתמי גבע (ולא נודע לו, בדיעבד, רק כשהוגשה התביעה, כפי שהעיד). יש לתמוה על כך שרוגלין "התקשה" לזכור את העובדה שתמי גבע שוחחה עם סטנלי על פי בקשתו, או את המייל ששלחה אליו (ואל גרוסמן) (ראו עדותו בעמ' 12-11 לפרו'). סבורה אני שרוגלין ידע על קיומה של הצוואה עוד לפני שהוא כתב את המכתב למשפחות ואינני מקבלת את הסבריו המגומגמים בעניין זה.

באופן "מפתיע" גם גרוסמן, אשר המייל מוען גם אליו, "לא זכר" שעוד לפני שיחת הבירור הוא ידע על הצוואה של סטנלי (ראו עדותו בעמ' 20 לפרו' שו' 22-14 ועמ' 21 משו' 28 עד עמ' 22 שו' 11).

41.למעשה, מדברי רוגלין וגרוסמן עצמם עולה שהם סברו שלא ניתן להסתפק בהודעת הוויתור. כאשר נשאל רוגלין בעדותו, האם ראה בהודעת הוויתור דבר סופי ומוחלט ומה הייתה מטרת הפגישה שנערכה עם סטנלי בביתו הוא השיב:

"... הפגישה נועדה לסגור את הדברים בצורה ברורה כדי שלנו יהיה ברור למה סטנלי מכוון, לא בשיחה ולא בנייר שהשאיר במזכירות הקיבוץ ולא בשיחת מסדרון אלא בצורה מאוד ברורה, שיהיה לנו ברור למה הוא מכוון בדבריו ולמה הוא מתכוון בדבריו". (עמ' 9, שו' 34-35, עמ' 10, שו' 1-2 לפרו').

כשנשאל שי גרוסמן, בעדותו, האם ראה בהודעת הוויתור מעשה סופי וגמור, השיב:

"הסיבה שהלכתי להיפגש אתו הייתה בעקבות זה שנאמר לי שהוא ויתר. מכיוון שהיו אנשים שהעלו בצוות את הסוגיה האם הוא אכן ויתר, הלכנו לקיים אתו פגישה ובפגישה שאלנו אותו מה כוונתו בנושא השיוך...". (עמ' 18, שו' 15-17 לפרו').

ובהמשך עדותו אמר:

"אני כן זוכר שעלו ספקות לגבי הנושא של ויתור או לא ויתור שיוך של סטנלי ושצריך ללכת לדבר אתו כדי להבין על מה בדיוק הוא מדבר ולכן הלכנו לדבר אתו". (עמ' 20, שו' 20-21 לפרוטוקול הדיון).

 

ב"כ הקיבוץ מפנה בסיכומיו, אל האופן בו ניסח סטנלי את הודעת הוויתור - ניסוח שהוא גם פוזיטיבי - "אני מוותר על השיוך" וגם נגטיבי - "משאיר את הדירה ברשות הקיבוץ" וטוען, כי נוסח זה מצביע על כך שסנטלי אמנם ויתר, ויתור מלא ומודע, על זכויותיו בדירה.

 

בנסיבות הספציפיות של המקרה דנן, אין מקום לקבל טענה זו. עובדה היא, שאנשי הקיבוץ עצמם, לא ראו בנוסח זה ויתור מספיק וסברו שיש צורך לברר עם סנטלי, "מה כוונתו"; "על מה בדיוק הוא מוותר"; "האם הוא אכן ויתר" וכו'.

 

42.הנה כי כן, הגורמים בקיבוץ, אשר טיפלו בעניין (ואחרים) העלו ספיקות לגבי הוויתור. אלא, שהדרך בה "הסיר", כביכול, הקיבוץ את הספיקות, הייתה שטחית, בלתי ראויה ובלתי מספקת. תוכן השיחות אינו ממלא אחר הנדרש, לעניין גמירות דעתו של סטנלי ולמעשה - יכול להצביע על כך שסטנלי לא הבין את משמעות הוויתור. לא הובאה עדות כלשהי מטעם הקיבוץ לפיה מישהו הסביר לסטנלי את הליך השיוך ואת המשמעויות של ויתור על זכות השיוך, וברי שאיש לא הסביר לו זאת.

חנן רוגלין העיד, כי כאשר סטנלי היה מגיע להנהלת החשבונות, לצורך נושא אחר, על דרך אגב הוא היה שואל אותו על נושא הדירה. וכך העיד בעדותו. חנן רוגלין הודה שהוא אינו זוכר בדיוק את הפרטים, וציין, כי: "אלו לא פגישות. הוא היה מגיע להנה"ח והנה"ח היתה סמוכה לשולחני וכשהייתי רואה אותו, הייתי שואל לשלומו, בין היתר גם הנושא זה היה עולה. זו לא פגישה מסודרת במשרד". (עמ' 15, שו' 34-35 לפרו'). אין זו שיחה ואין זה בירור.

43.למעשה, השיחות היחידות שקוימו עם סטנלי היו השיחה עם תמי גבע וכן שיחת הבירור.

בעקבות שיחת הבירור כתב רוגלין "סיכום שיחה" לקוני (נספח ג' לתצהירו של רוגלין), בו נכתב (בין היתר) בסעיף 1: "סטנלי אישר כי הוא מוותר על זכותו לשייך לו או ליורשיו בעתיד את דירת המגורים... או כל דירה אחרת בקיבוץ".

אלא, שהדברים שכתב רוגלין בסיכום הנ"ל אינם עולים בקנה אחד עם עדותם של רוגלין ושל גרוסמן לגבי תוכן שיחת הבירור. עוד אציין כי לא נערך פרוטוקול של שיחת הבירור ומתצהיריהם של רוגלין ושל גרוסמן עולה, כי הם לא הביאו בפני סטנלי נתונים כלשהם לגבי זכות השיוך, לא הסבירו לו דבר ולא ערכו עמו בירור מעמיק, בנוגע לוויתורו על הזכויות וההשלכותיו. כל שנכתב בתצהירו של רוגלין בעניין זה הוא, כי הוא שאל את סטנלי מה עמדתו בנודע לשיוך וסטנלי אמר לו ("בקול רוטן משהו") שהוא אינו מאמין בנושא הזה ואיננו מעוניין בו והוא מבקש שלא יציקו לו. עוד נכתב בתצהיר כי דרישתו היחידה של סטנלי הייתה להתגורר בדירה עד יום מותו וההתרשמות הייתה שהוא אינו רוצה שייווצר מצב שחברים אחרים ייחלו ליום מותו על מנת לקבל את דירתו (בהקשר לכך יש לציין שאסף פלג עצמו הוא חבר הקיבוץ). תצהירו של גרוסמן חוזר, בעיקרון, על אותם דברים, ובעדותם של רוגלין ושל גרוסמן לא נאמר מעבר לכך.

44.אין חולק, כי בשיחת הבירור ביקש סטנלי להמשיך להתגורר בדירה, בה הוא גר, עד סוף ימיו ושכל דיון בשאלת שיוך הדירה ייערך לאחר מותו.

וכך רשם חנן בסעיף 8 לתצהירו: "בשיחה העלה סטנלי דרישה אחת, והיא שהוא ימשיך לגור עד יום מותו באותה דירה, וכל דיון בשאלה האם הקיבוץ יקצה את הדירה למישהו אחר ולמי, יתקיים רק לאחר מותו". בהמשך הסעיף רושם חנן, "הבטחנו לסטנלי למלא את מבוקשו, ועמדנו בהבטחתנו באופן מלא...".

בסיכום הפגישה נרשם (בסעיף 2): "סטנלי דורש עד אחרית ימיו, לא יחול כל שינוי בזכויותיו בדירה הנוכחית" ובסעיף 3 נכתב: "כל הסדר והחלטה של הקיבוץ לגבי דירתו, יתקיים רק לאחר מותו".

על הדברים הנ"ל חזרו רוגלין וגרוסמן בתצהיריהם ובעדותם בפניי, אך אין בכך די.

45.כאמור - אין די בשיחה "שטחית" שכזו לשם בירור גמירות-דעתו של סטנלי. אמנם, אין חובה לערוך מסמך רשמי אולם ראוי היה לעשות כן נוכח מהות הזכויות מושא הוויתור. משלא נעשה מסמך רשמי ונוכח הספיקות שעלו (אצל אנשי הקיבוץ עצמם) ולא הוסרו, אלא התעצמו (כפי שיובהר להלן), אי עריכת מסמך רשמי פועלת לרעת הקיבוץ. אני דוחה מכל וכל את טענת ב"כ הקיבוץ לפיה אילו היה נערך מסמך מסודר היו מועלות טענות נגד תוכנו. טענה כזו, מוטב היה שלא הייתה מועלית.

עוד יש לציין, כי על אף ששיחת הבירור של רוגלין וגרוסמן עם סטנלי נערכה לאחר המייל של תמי גבע, אמר רוגלין, בעדותו בפניי, כי למיטב זכרונו. הנושא של הצוואה לא עלה בשיחה עם סטנלי. כן אישר רוגלין, כי "בהסתברות גבוהה", באיזונים הנערכים בעקבות השיוך, היה סטנלי בצד הזכות והיה זכאי לתשלום כספי מהקיבוץ, בנוסף לשיוך הדירה. חרף זאת, הם לא הציעו לסטנלי לקבל את הסכום המגיע לו ואף לא העלו עניין זה בפניו.

נוכח כל הנסיבות, כפי שפורטו לעיל, כשל הקיבוץ בחובתו להביא בפני סטנלי את כל הנתונים הרלבנטיים להחלטה כה משמעותית ולוודא, באופן ברור ומוחלט, שהוא אמנם מבין את משמעויות הוויתור ואמנם מנוי וגמור עמו לוותר על זכויותיו.

46.כאמור - משפחות מהקיבוץ ביקשו לקבל, בשיוך, את הדירה בה התגורר סטנלי ולאחר השיחה עם סטנלי הוציא הקיבוץ מכתבים למשפחות אלה (יורשי פיליפס, ומשפחת פרנק) ובהם נכתב כי נושא הדירה של סטנלי לא ידון עד לאחר מותו של סטנלי. [(לגבי משפחת יורשי פיליפס ראו סעיף ב' למכתבו של חנן רוגלין, מיום 24.02.13, שמוען ליורשי פיליפס (נספח ד' לתצהירו של חנן רוגלין), ראו גם סעיף 2 לסיכום הפגישה בנושא יורשי פיליפס מיום 16.06.2013 (נספח ה' לתצהירו של חנן רוגלין), שם נכתב: "חנן והוא נפגשו עם סטנלי והוא הדגיש מפורשות כי אינו מסכים שדירתו תשויך לכל גורם עד אחרית חייו". עוד ראה: ההחלטה מיום 11.08.13 (נספח ו' לתצהירו של חנן רוגלין) שחוזרת על הדברים.

47.ערה אני לתצהיריהם של חברי קיבוץ יהל, אמנון שמעוני ומר ניסים שאול, חבריו של סטנלי משכבר הימים, אשר הוגשו מטעם הקיבוץ, אך אין בהם כדי לשנות ממסקנתי. אציין, כי בתחילת ישיבת ההוכחות הצהיר ב"כ התובעים, כי קיימת הסכמה בינו לבין ב"כ הקיבוץ, ששני העדים הנ"ל משוחררים מהצורך להגיע ושהוא ויתר על חקירותיהם, מבלי שהדבר מהווה הסכמה לאמור בתצהיריהם.

אבהיר כי אין באמור בתצהירים אלה, כדי לשנות ממסקנתי; מדובר בשני חברי קיבוץ יהל, אשר על פי תצהיריהם הכירו את סטנלי אשר בא כמדריך לקיבוץ יהל. שניהם הפליגו בשבחו של סטנלי, השכלתו וצניעותו וציינו כי במחצית שנת 2013 הם הגיעו, יחדיו, לבקר את סטנלי ובעת שדיברו על השינויים שעוברים הקיבוצים, סטנלי אמר להם שהוא אינו רוצה להשתתף בשיוך ו"שיעשו עם הדירה מה שהם רוצים".

אלא, שהשאלה איננה אם סטנלי אמר שהוא מוותר על שיוך הדירה. אין חולק שכך הוא אמר וכך הוא אף כתב בהודעת הוויתור. השאלה היא אם הוא ידע והבין בדיוק על מה הוא מוותר והאם הוויתור נשעה בגמירות-דעת, כנדרש. על שאלה זו השבתי, כאמור, בשלילה. אין הדבר סותר את העובדה שהוא היה איש משכיל, איש אשכולות רחב אופקים וכו', איש עקרונות ואידיאולוג בנשמתו שנהג בבחינת "נאה דורש, נאה מקיים", כפי שחבריו תיארו אותו בתצהיריהם. כאמור - על מנת שוויתורו של סטנלי יהיה ויתור מלא, בגמירות-דעת מלאה, היה על הקיבוץ להביא בפניו את כל הנתונים ואת כל המשמעויות של הוויתור ולא "לנצל" את העובדה שהוא (אולי) מוותר ויתור "רגשי", ללא שהוא מביא בחשבון את כל המשמעויות הנלוות לוויתור זה.

48.לא למותר להפנות, בהשאלה, אל בג"ץ 6627/98 ישראל נוימן נ' רשם האגודות השיתופיות (05.12.2000) במסגרתו הובהר - אם כי בעניין שונה לחלוטין ובנסיבות שונות לחלוטין, כי החלטה מהותית, אשר יש בה משום פגיעה בקניינו ובזכויותיו של חבר אגודה שיתופית, צריכה להתקבל רק לאחר עריכת בירור ראוי עם החבר.

כן ראו ע"א 3581/04 קיבוץ בית ניר, אגודה שיתופית חקלאית נ' אלה שק (11.07.2006), שם עמד בית המשפט העליון (גם אם בהקשר אחר) על החשיבות של נקיטה בזהירות מוגברת, טרם פגיעה בזכות מהותית של חבר קיבוץ, המשפיעה על קניינו.

49.אציין עוד (אם כי גם ללא זאת מסקנתי לא הייתה משתנה), כי במכתב שצורף לתצהירו, כתב שמעוני לקיבוץ, בשנת 2013, בעקבות ביקורו אצל סטנלי, כי "מצבו של סטנלי ציער אותי מאוד הוא אינו יכול לקרוא, ולא מסוגל ללכת בכוחות עצמו יותר מכמה מטרים, בכל פעולה נזקק לסיוע של העוזרת השוהה עמו בביתו, כמו שאתם יודעים...".

אמנם, מתצהירו של שמעוני עולה שביקורו נערך סמוך לאחר שסטנלי שבר את רגלו וכי סטנלי היה מפוכח וצלול, אולם אין חולק שבשלב זה סטנלי לא היה מסוגל לקרוא או ללכת יותר ממספר מטרים, שהה רוב הזמן בתוך ביתו ולא הסתובב ברחבי הקיבוץ. גם לגבי תקופה קודמת (בה ממצב בריאותו של סטנלי היה טוב יותר והוא היה מגיע, לעיתים, למזכירות), לא הובאה בפניי ראיה כלשהי לפיה הוא השתתף באסיפות הכלליות בהן נדון (ואושר) הליך השיוך, או שהוא קרא את סיכום האסיפות, כך שאין בסיס ראוי להנחה שהוא מבין את כל המשמעויות של הליך השיוך או של הוויתור עליו. באמירה כללית לפיה הוא היה אידיאולוג והיה מעורה בחיי הקיבוץ, אין די.

50.לפיכך אני קובעת, כי אין תוקף לוויתור, לכאורה, של סטנלי על זכויותיו בדירה, שכן הוא לא נעשה בגמירות-הדעת הנדרשת. התוצאה היא, כי הזכויות בדירה נותרו של סטנלי, והורשתן ליהודה תקיפה.

זכות היורשים והמועד 

51.בהתאם לפרק ב' של החלטה האחרונה של האסיפה הכללית של הקיבוץ מיום 13.12.2012, (נספח יא לכתב התביעה, להלן: "ההסדר המשלים") נקבעו "תקופות נוספות להצטרפות לשיוך" - נקבעו תקופות נוספות בהן ניתן יהיה לחתום על מסמכי שיוך. שם נקבע, כי המועד האחרון, אשר עד אליו רשאית משפחת חברים שטרם חתמה על מסמכי השיוך (ויורשיה, בכלל זה), הוא 90 ימים, שתחילתם ביום 1/6/16 (סעיף 19.4. להסדר המשלים). ההחלטה חלה גם על יורשים בהתאם לסעיף 4.7 לתקנון השיוך.

52.סעיף 19 לתקנון השיוך קובע, כי מי שלא יחתום על המסמכים יראו אותו כמי שלא חפץ בשיוך. הקיבוץ טוען, בהקשר זה, כי אין להאריך את המועד ליורשי יורשו של סטנלי, שכן סטנלי לא הוחזק כמי שוויתר על השיוך, מכוח כך שהוא לא חתם על המסמכים, אלא וויתר על ההליך, מיוזמתו ובמפורש. לפיכך - כך לטענת הקיבוץ, אין להחיל עליו את הארכות המועדים שניתנו לחברים אשר לא חתמו על המסמכים.

אינני מקבלת טענה זו; אינני סבורה שיש לנהוג, בעניין זה, איפה ואיפה. אמנם, הסקת ויתור מאי חתימה "חלשה" היא מוויתור מפורש, בכתב ידו ובחתימתו של החבר, אולם תקנון השיוך שותק בשאלה אם חבר אשר ויתר על זכותו רשאי לחזור בו מהוויתור. ברי כי כל עוד לא עבר המועד האחרון להצטרפות להליך, טרם הסתיים תכנון השיוך, כך שהקיבוץ לא "שינה את מצבו לרעה" והצטרפות של מי שוויתר לא תגרום נזק לתכנון השיוך, בוודאי לא יותר נזק מהצטרפות, בשלב זה, של מי שטרם חתם על המסמכים. משכך, ואף נוכח משמעות הוויתור, סבורה אני, כי אין להפלות בין אלה ואלה וכי יש לפרש את התקנון כמתייחס גם למי שוויתר על זכותו וחפץ לחזור בו מהוויתור וכך גם את הארכת המועד עד ליום 1/9/16.

53.יודגש, כי הקיבוץ החליט, פעם אחר פעם, להאריך את התקופות בהן היה ניתן להצטרף להליך השיוך, על מנת לדרבן את כלל החברים הזכאים, ואף את יורשיהם, להצטרף ולחתום. החברים האחרים שלא חתמו על המסמכים עד סוף 2015 (המועד בו סטנלי נפטר) לא הוצאו (להבדיל מסטנלי) מרשימת הזכאים. בנסיבות אלה, קבלת טענת הקיבוץ לפיה יש להבחין בין מי שוויתר במפורש על זכות השיוך ובין מי שלא חתם על המסמכים, על אף שעברו, שוב ושוב, המועדים שנקבעו לשם כך, מהווה הפלייתו של סטנלי ביחס לשאר חברי הקיבוץ שטרם חתמו כמוהו על המסמכים באותה התקופה, שכן לעניין הליך השיוך אין, למעשה, הבדל מהותי וענייני בינם לבינו.

העובדה שאין מדובר בסטנלי אלא ביורשי יורשו איננה רלבנטית לעניין זה. כל עוד לא הוכח אחרת, ההנחה היא שהוראות הצוואה מבטאות את רצונו האחרון של המנוח סטנלי ובענייננו לא הוכח אחרת. יש לראות את יורשי יורשו של סטנלי (הם התובעים) כמי שבאים בנעליו וזכאים לבקש בכתב שהחלטת השיוך תחול עליהם. הקיבוץ אמנם טען כי יש משמעות לוויתור מפורש, לעומת אי חתימה על מסמכים, אך סביר כי ללא "סגירת" רשימת המצטרפים לשיוך, לא נעשו צעדים (בוודאי לא משמעותיים) אשר הביאו לכך שהצטרפות סטנלי לשיוך בשלב זה (באמצעות יורשי יורשו), תשנה את מצבו של הקיבוץ לרעה. מכל מקום - הקיבוץ לא הביא פירוט או ראיות כלשהן, לעניין זה.

בהשאלה מסעיף 5(ב) לחוק המתנה, הקובע כי "כל עוד מקבל המתנה לא שינה את מצבו בהסתמך על ההתחייבות, רשאי הנותן לחזור בו ממנה, זולת אם ויתר בכתב על רשות זו", יש לתת משקל גם לכך שהתובעים ביקשו להצטרף להליך השיוך בטרם "נסגרה הדלת" בפני מצטרפים נוספים.

54.בצוואתו הוריש סטנלי ליהודה את זכויותיו בדירה ויש להבין אמירה זו, כמתייחסת לזכויות שהיו לו, היינו - זכות השיוך. סטנלי היה חבר קיבוץ במשך שנים ארוכות וניתן להניח שהוא ידע שבקיבוץ אין רכוש פרטי וחרף זאת הוא הוריש את זכויותיו בדירה. עובדה זו מוסברת בכך שהוא ערך את הצוואה רק לאחר שהתקבלה החלטת השיוך ומכאן יש להסיק, בבירור, כי כוונתו הייתה להוריש את זכויותיו לשיוך הדירה, על פי החלטות הקיבוץ שתתקבלנה מעת לעת בעניין זה.

לא נעלמה מעיניי העובדה שבמשך כשלוש שנים וחצי (מאז הודעת הוויתור ועד לפטירתו) סטנלי לא חתם על המסמכים ולא עשה צעד כלשהו לשם הכללתו בחברים המשתתפים בהליך השיוך, אולם, הוא נפטר בטרם עבר המועד האחרון להצטרף להליך השיוך ומשכך - עוברת הזכות לממש את השיוך ליורשיו. בוודאי כך הדבר נוכח קביעתי לפיה הוויתור אינו תקף.

55.כאמור - על פי סעיף 19.4 להחלטה המשלימה, משפחות חברים שטרם חתמו על מסמכי השיוך, היו רשאיות לעשות כן במשך תקופה בת 60 ימים מיום 1/6/16, היינו - עד יום 1/9/16. התובעים פנו אל הקיבוץ בעניין רצונם לקחת חלק בהליך השיוך עוד ביום 9/2/16, לאחר שנפתחה הצוואה, היינו - כשבעה חודשים בטרם תמה התקופה בה ניתן היה להצטרף להליך (ראו סיכום פגישה 09.02.2016, נספח ה' לכתב התביעה).

הקיבוץ בהחלטתו מיום 23.02.2016 (נספח ז' לכתב התביעה) דחה את בקשתם, תוך שציין כי הדירה איננה חלק מעזבונו של סטנלי. [(ראה גם: פרוטוקול ועד ההנהלה מיום 08.03.2016 בעניין זה (נספח ו' לכתב התביעה), ומכתב מיום 19.04.2016 שמוען ליורשים-התובעים (נספח ח' לכתב התביעה)].

לאור האמור לעיל, עמדו יורשי סטנלי במסגרת הזמנים שהציב הקיבוץ על מנת להצטרף להליך, אך הקיבוץ מנע זאת מהם. בעקבות כך הוגשה התביעה דנן, ביום 2/8/16, גם זאת - בטרם עבר המועד האחרון להצטרפות להליך השיוך.

משכך, יש לראות את התובעים כמי שזכאים להצטרף להליך השיוך.

56.עוד יש לומר, כי מהתנהלות אנשי הקיבוץ, לפחות בתקופה הסמוכה להודעת הוויתור עולה, כי אם סטנלי היה אומר שהוא חוזר בו מהוויתור ומבקש לחתום על מסמכי השיוך, הקיבוץ לא היה מתנגד לכך. למעשה, רוגלין עצמו אישר בעדותו, כי "... אם סטנלי היה חוזר בו מהאמירה שלו שהוא מוותר על השיוך במועד שבו ערכנו את ההסכמים, אני מניח שהיינו מאשרים לו לבצע את שיוך הדירות". נוכח כך, סביר בעיניי, שאם סטנלי לא היה הולך לעולמו והיה מבקש להצטרף להליך, במועד בו התובעים ביקשו לעשות כן, הקיבוץ היה מאפשר לו לעשות כן וזאת - עד למועד האחרון בו ניתנה זכות לחברים שלא חתמו, לבקש להצטרף להליך השיוך.

בהקשר לכך אפנה אל סעיף 25.2.1 לתקנון השיוך קובע: "זכויות החברים שהלכו ו/או ילכו חו"ח לעולמם במהלך תקופת הביניים יישמרו ליורשיהם...". תקופת הביניים מסתיימת עם סיום הליך השיוך, אשר אין חולק שטרם הסתיים. לפיכך, זכויותיו של סטנלי נשמרו ליהודה ומיהודה עברו אל התובעים.

הסעדים שהתבקשו

57.התובעים ביקשו, בתביעתם, הצהרה לפיה הם זכאים לשיוך הזכויות בדירת מגוריו של סטנלי. ב"כ הקיבוץ טוען, כי לא ניתן לתת לתובעים סעד זה, שכן סטנלי עצמו לא היה זכאי לשיוך של הדירה הספציפית בה הוא גר. לטענתו, לא ניתן לתת לתובעים סעד אחר, אשר לא התבקש על ידם.

הצדק עם הקיבוץ בטענתו הראשונה אך לא בטענה השנייה; החלטת השיוך והתקנון נותנים לחבר זכות לקחת חלק בהליך השיוך, אך אין לו זכות לקבל דווקא את הדירה בה הוא גר. זכותו של סטנלי הייתה זכות להצטרף להליך השיוך, על פי התנאים עליהם הוסכם בהחלטת השיוך, בתקנון השיוך ובהחלטה המשלימה, הא ותו לא.

עם זאת, אינני סבורה שהעובדה שהסעד שהתבקש היה הצהרה על זכותם של התובעים לשיוך הזכויות בדירה הספציפית, מונע מתן הסעד הנכון, שהוא מתן פסק דין הצהרתי, לפיו התובעים זכאים להצטרף להליך השיוך, בנעליו של סטנלי.

58.סמכותו של בית המשפט להעניק סעד שלא התבקש, נסמכת על סעיף 75 לחוק בתי המשפט... הקובע, כי: "כל בית משפט הדן בעניין אזרחי מוסמך לתת פסק דין הצהרתי, צו עשה, צו לא-תעשה, צו ביצוע בעין וכל סעד אחר, ככל שיראה לנכון בנסיבות שלפניו".

אכן, ככלל בית המשפט לא יעניק לתובע סעד שלא התבקש בכתב התביעה וכאשר לא התבקש (והותר) תיקון כתב התביעה בעניין זה. עם זאת, ייתכנו נסיבות מיוחדות בהן יהא זה נכון לחרוג מהכלל. ראו (אם כי שם ביהמ"ש לא חרג מן הכלל), דברים שנאמרו בע"א 9137/07 אוסיפובה נ' קלישטיין (30.12.2008) כדלקמן: "בנסיבות מיוחדות רשאי אמנם בית-המשפט לפסוק סעד שלא התבקש מפורשות לתיתו גם בלא שהוגשה בקשה לתיקון כתבי הטענות, אך זאת במקרים חריגים בלבד ובהתקיים מספר תנאים ובהם התנאי כי מדובר בסעד הנובע ישירות מן הסעד המקורי שהתבקש וכן כי כל העובדות הדרושות להענקת אותו הסעד נתבררו בפני בית-המשפט והצדק או הצורך ללבן את השאלות המהותיות שבמחלוקת, מחייבים את מתן הסעד אף שלא נתבקש (ראו: ע"א 69/98 מחאג'נה נ' מחאג'נה, פסקה 12 לפסק דינו של השופט לוי (טרם פורסם, 8.6.2005); רע"א 196/88 טומשבסקי נ' אופנהיימר, פ"ד מב(4) 365, 372 (1988); ע"א 253/84 ספיר ואח' נ' ספיר, פ"ד מב(3) 14, 18 (1988); גורן, סדר הדין האזרחי, 78)".

בענייננו, הסעד של הצטרפות התובעים להליך השיוך (מכוח היותם יורשי זכויות המנוח סטנלי בדירה), נגזר מזכויותיו של סטנלי בדירה, כחבר הקיבוץ ונובע ישירות מן הסעד המקורי שהתבקש. בנוסף, כל העובדות הנוגעות לסעד זה התבררו במהלך הדיון בתיק זה.

59.אינני סבורה שיש מקום להיעתר לסעד שמבקשים התובעים בנוגע לדמי השימוש. בעניין זה מצאתי ממש בטענותיו של הקיבוץ. התובעים עצמם טוענים שהסעד טרם גובש והם אף לא ציינו בתביעתם מה הסכום החודשי של הסעד לו הם טוענים, כך שלא ניתן לדעת אם הסעד מצוי בסמכותו העניינית של בית משפט זה, מה גם שהעובדות הצריכות לעניין זה לא הובאו בפניי במסגרת הליך זה. לפיכך, אני מורה על מחיקת סעד זה מהתביעה. עם זאת ולמען הזהירות בלבד, ניתנת לתובעים רשות לפצל סעדים ולתבוע סעד זה, ככל שתהיה להם עילה לכך וככל שימצאו לנכון, בתביעה נפרדת.

התוצאה

60.התביעה מתקבלת, חלקית, באופן שניתן בזה פסק דין הצהרתי, לפיו התובעים זכאים להצטרף להליך השיוך שבקיבוץ מעין צבי, כמי שבאים בנעליו של המנוח סטנלי ז"ל, עקב היותם יורשיו של המנוח יהודה פלג ז"ל, אשר ירש את זכויותיו של המנוח סטנלי ז"ל, בדירה והורישן לתובעים, בצוואתו.

לעניין ההוצאות אציין, כי ב"כ התובעים ביקש, בסיכומיו, כי אם תתקבל התביעה יתאפשר לו להגיש את הסכם שכר הטרחה והחשבונית שהוצאה בגין התשלום. אולם, בשים לב לכל נסיבות העניין, סבורה אני שיש לפסוק לתובעים הוצאות מתונות.

לפיכך, אני פוסקת לתובעים החזר מלא של אגרות התביעה, בשערוך כדין וכן שכ"ט עו"ד בסך 15,210 ₪, נכון להיום.

הסכומים הנ"ל ישולמו תוך 30 ימים מהיום, שאם אל כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מהיום ועד לתשלומם המלא בפועל.

 

המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים ותסגור את התיק.

 

ניתן היום, כ"ט שבט תשע"ח, 14 פברואר 2018, בהעדר הצדדים.

 

Picture 1

 

 


בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ