אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> ת"א 41274-10-13 שפושניק ואח' נ' חג'אג'

ת"א 41274-10-13 שפושניק ואח' נ' חג'אג'

תאריך פרסום : 07/02/2016 | גרסת הדפסה
ת"א
בית משפט השלום חדרה
41274-10-13
31/01/2016
בפני השופטת:
קרן אניספלד

- נגד -
תובעים:
1. שגיא שפושניק
2. שמעון בן שבת

עו"ד אסף רון
נתבעת:
אורלי חג'אג'
עו"ד שמעון קדוש
פסק - דין

 

לפני תביעה לתשלום פיצוי בסך 100,000 ₪ לפי חוק איסור לשון הרע.

 

א.ההליך והצדדים לו

 

1.התובע 1 (להלן גם שפושניק) הוא מנהל החברה משה שפושניק מערכות בע"מ (להלן החברה). הנתבעת הועסקה בחברה בתפקיד מזכירה מיוני 2010 עד אוקטובר 2012; בתום התקופה הופסקה עבודתה ביוזמת החברה.

 

2.התובע 2 (להלן גם בן שבת) הוא ידידו של התובע 1; בתקופה הרלוונטית להליך הועסק בן שבת בחברה יקבי תשבי שמנהלה היה מר יונתן תשבי (להלן יקבי תשבי ומר תשבי בהתאמה).

 

3.לאחר פיטוריה הגישה הנתבעת תביעה נגד החברה לבית-הדין האזורי לעבודה בטענה להפרת זכויותיה, בתיק ס"ע (חי') 34424-07-13 (להלן התביעה בביה"ד לעבודה). התביעה בביה"ד לעבודה הסתיימה בפסק-דין שנתן להסכמה שהושגה בין הצדדים שם – החברה, חברה נוספת והנתבעת – תוקף של פסק-דין, בתום דיון שנערך ביום 5.11.2013 (להלן פסק-הדין בביה"ד לעבודה).

 

4.ביום 13.6.2013 שיגרה הנתבעת מכתב אל מר תשבי, בו הלינה על התנהלותם של בן שבת ושל שפושניק בענייני החברה – בהתייחס לנתבעת וכן בהתייחס לעובדים אחרים זולתה (להלן המכתב). בעקבות משלוח המכתב, ולאחר שדרישת התובע 1 כי הנתבעת תחזור בה מהדברים ותתנצל בכתב לא נענתה, הוגשה התביעה דנן; נטען בה שהמכתב מהווה פרסום לשון הרע וכי הסב לתובעים נזק שלהטבתו נתבע פיצוי בסך של 100,000 ₪, בהתאם לסעיף 7א(ג) לחוק איסור לשון הרע ובגין לשון הרע שפורסמה בכוונה לפגוע.

 

5.הנתבעת ביקשה לדחות את התביעה; בתוך כך טענה כי היא אינה אלא מעשה נקמנות שבא לעולם במענה לתביעה בביה"ד לעבודה, גרסה שפסק-הדין בביה"ד לעבודה הבהיר את ניצולה ואת הפגיעה בזכויותיה כעובדת, וסברה כי אין במכתב שנשלח על-ידה משום לשון הרע – ומה גם שהוא לא הגיע אל יעדו. לבסוף, נסמכה הנתבעת על הגנות שעומדות לה על-פי חוק איסור לשון הרע ואשר עושות את הפרסום הגלום במכתב למותר ולכזה שאינו מכונן חובת פיצוי.

 

6.בקדם-המשפט התחוור שאין מחלוקת על כך שהנתבעת כתבה את המכתב, שיגרה אותו אל מעסיקו של התובע 2 – מר תשבי, וכי המכתב הגיע ליעדו [פרוטוקול מיום 15.1.2015 בעמ' 1 ש' 20-12]. נוכח הדברים הללו, ובשים לב לכך שהגנתה של הנתבעת נסמכה על סעיפים 13(10), 14 ו-15 לחוק איסור לשון הרע [שם, בש' 29-28], נקבע בהחלטה מיום 21.2.2015 כך:

 

במצב דברים זה, כאשר עצם הפרסום ותוכנו אינם מוכחשים והפיצוי שנתבע אינו טעון הוכחת נזק - והמחלוקת נסבה על נפקותו של הפרסום ותוצאתו, הרי שלפי ההנחיה העולה מפסק-הדין ברע"א 1379/14 רוטר נ' מקור ראשון המאוחד (הצופה) בע"מ (בפירוק זמני) (2014) על הנתבעת להחל בהבאת הראיות. התובעים ביקשו להורות כן, והנתבעת הותירה את ההחלטה בעניין זה לשיקול-דעת בית-המשפט.

 

לפי החלטה זו הוגשו תצהירי הצדדים: תצהירי התובעים מזה, ומן העבר השני של המתרס תצהיר הנתבעת ותצהירו של מר חיים אלברט, מי שהיה עובד החברה (להלן תצהיר אלברט).

 

7.במועד שנקבע לשמיעת עדויות הוסכם כי תצהיר אלברט יוצא מתיק בית-המשפט שכן נותנו לא התייצב למתן עדות; עוד הוסכם כי ינתן פסק-דין מנומק על-סמך החומר שבתיק בית-המשפט, תוך ויתור על חקירת עדים ולאחר שבעלי-הדין יגישו סיכומי טענות בכתב. להסכמת הצדדים ניתן תוקף של החלטה, וסיכומי הטענות הונחו לפני.

 

8.יאמר מיד: בקדם-המשפט הודתה הנתבעת באורח גלוי ומפורש, במענה לשאלת בית-המשפט ובמילותיה היא, לא רק במשלוח המכתב אלא גם בכך שהוא הגיע ליעדו. כך אמרה: "אני מאשרת כי המכתב נספח א' לכתב התביעה נשלח והתקבל, והאדם שקיבל את המכתב הוא הבוס של אחד התובעים. אני מאשרת ששמו מר יונתן תשבי" [עמ' 1 לפרוטוקול בש' 20-19]. על-יסוד הדברים הללו ניתנה ביום 21.2.2015 ההחלטה שקבעה את סדר הבאת הראיות, ובה נקבע כי אין חולק על כך שהנתבעת כתבה את המכתב, שיגרה אותו אל מעסיקו של התובע 2 וכי המכתב הגיע ליעדו, ולפיכך עצם הפרסום ותוכנו אינם מוכחשים.

 

בתצהיר עדותה הראשית ביקשה הנתבעת לחזור בה מהודאתה זו, מבלי שתנמק את התנהלותה הפתלתלה בעניין זה, ועתה טענה כי המכתב 'ככל הנראה' לא הגיע למר תשבי [שם, בסע' 6]. בקדם-המשפט המסכם הביעו התובעים התנגדות לכך ועמדו על דעתם שהודאת הנתבעת בקבלת המכתב בידי הנמען עומדת על מכונה ומשתיקה טענה סותרת [עמ' 4 לפרוטוקול בש' 26-18]. אף-על-פי-כן ביקשה הנתבעת להישמע בסיכומיה בטענה עובדתית שמכוונת לאי-קבלת המכתב ושעומדת בניגוד חזיתי ומפורש לדברים שעליהם הצהירה בקדם-המשפט הראשון. לא למותר להדגיש: הודאתה של הנתבעת בקדם-המשפט נעשתה לאחר ששאלת בית-המשפט הופנתה אל בא-כוחה, והוא ביקש כי הנתבעת עצמה תשיב על השאלה – וכך היה [עמ' 1 לפרוטוקול בש' 16-15]. הנתבעת הבינה אפוא הבן היטב את אשר נשאלה, ותשובתה ניתנה באורח ברור ומפורש שאינו משתמע לשתי פנים.

 

הודאת הנתבעת בכך שהמכתב ששיגרה הגיע ליעדו והתקבל אצל מר תשבי היא הודאת בעל-דין; היא מחייבת את הנתבעת לכל דבר ועניין. בעניין שמהווה נדבך מנדבכי עילת התביעה ובאה עליו הודאת בעל-דין שוב לא קיימת פלוגתא והתובע פטור מהוכחתה; מדובר במוסכמה שאינה צריכה ראיה. באין מחלוקת בעניין זה אף נקבע סדר הבאת הראיות. אשר על כן אין כל משקל ומשמעות למבוקשה של הנתבעת להישמע בשלב מאוחר יותר בטענה שנוגדת את הודאתה – קרי, בעניין אשר אינו טעון בירור והכרעה – והתנהלותה בעניין זה תישקל בפסיקת הוצאות ההליך. למצער, ולאחר שהובעה התנגדות התובעים בעניין זה בקדם-המשפט המסכם, היה עליה לזנוח את הטענה ולכבד את הודאתה שלה, אלא שהיא לא עשתה כן.

 

ב.מישור החבות  פרסום לשון הרע

 

יש לקבוע כי המכתב מהווה פרסום לשון הרע, באופן מובהק ובהיקף ניכר ביחס לתובע 2 – ובהיקף קטן וצנוע יותר בהתייחס לתובע 1.

 

1.סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע (להלן גם החוק) קובע כי לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, בוז או לעג מצדם; לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו; לפגוע באדם במשרתו, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו [שם, ס"ק (1)-(3)]. על-פי סעיף 7 לחוק, "פרסום לשון הרע לאדם או יותר זולת הנפגע תהא עוולה אזרחית".

 

בסעיף 2(א) לחוק ניתנה למונח 'פרסום' הגדרה מדגימה שאינה ממצה ואינה מקיפה את מלוא דרכי הפרסום האפשריות: "פרסום, לענין לשון הרע - בין בעל פה ובין בכתב או בדפוס, לרבות ציור, דמות, תנועה, צליל וכל אמצעי אחר". בלי למעט מדרכי פרסום אחרות רואים כפרסום לשון הרע "אם היתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע", וכך גם אם "אם היתה בכתב והכתב עשוי היה, לפי הנסיבות להגיע לאדם אחר זולת הנפגע" [שם, סע' 2(ב)].

 

2.עילת התביעה נעוצה במכתב, בתוכנו, בהכנתו על-ידי הנתבעת ובשיגורו על-ידה אל מר תשבי שאף קיבלו בפועל – כהודאת הנתבעת בקדם-המשפט. מפאת חשיבותו, יובא תוכן המכתב במלואו וכלשונו [ההדגשות במקור; בשולי הטקסט שיובא להלן צוינו שם הנתבעת ופרטיה]:

 

לכבוד:

מר' תשבי יונתן- מנכ"ל יקבי תשבי.

 

שלום רב,

שמי אורלי, ורציתי להביא לידיעתך כי העובד שלך מר' שמעון בן שבת, עובד בעבודה נוספת 'בהתנדבות' כדבריו כרואה חשבון/מנהל חשבונות בחברת משה שפושניק מערכות בע"מ, ובחברת הבת שלהם מ.ש פתרונות אנרגיה בע"מ. במהלך עבודתי בחברה בשנתיים וחצי פניתי אליו בכל עניין הנוגע להנהלת החשבונות בין היתר תלושי משכורת, חופשות, ימי הבראה וכד'. הנ"ל עבר על הרבה מאוד חוקי עבודה וביניהם: הלנת שכר, אי הוצאת תלושים בזמן, אי הפרשה לפנסיה כחוק, וכו'. כל המעשים הללו נעשו בשיתוף פעולה עם בעל החברה שגיא שפושניק, ובלי טיפה של נכונות או רצון לתקן את המעוות.

גם לאחר סיום עבודתי הופניתי אליו ע"י מר' שפושניק, על מנת לקבל את הזכויות המגיעות לי. ואכן פניתי אליו, מיותר לציין שדרכי פעולתו לא השתנו.

עד כה כמעט כשנה מסיום עבודתי לא קיבלתי פיצויים, הודעה מוקדמת, והפרשות לקרן הפנסיה שבפועל נוכו לי משכר העבודה לא הועברו לקרן הפנסיה.

בפנייתי האחרונה לבן שבת בגין דרישת זכויותיי, התנהגותו הייתה משפילה ודורסנית. יושר, הגינות ורמה מוסרית שכבוד המקצוע מחייב הם ממנו והלאה. כמובן שהוגשה תביעה נגד המעסיק, אך גם הוגשו תלונות לגורמים נוספים רלוונטיים, נגד המעסיק וגם כנגד מר בן שבת, על העבירות שאותן עברו.

מר בן שבת יודע ש'עצם התנדבותו בחברה נוספת ללא קבלת תשלום היא עבירה על החוק', מכוח היותו רואה חשבון, ובטח עבירה על החוק אם הוא מקבל תשלום עבור עבודה זו ללא הצהרה. כך או כך נראה שהוא דורס ומתעלם מכל החוקים הקיימים ופועל בצורה מאוד שפלה ומעוררת תהיות בפרט בהיותו רואה חשבון המכיר את החוק על בוריו, ונדרש ממנו לפעול על פיו.

מר בן שבת שיתף פעולה עם בעל החברה שבה עבדתי ועדיין משתף אתו פעולה, ואף 'עוצם את עיניו' לנוכח כל אותן עבירות של חוקי העבודה שבוצעו וממשיכות להתבצע לא רק כנגדי, אלא כנגד כל העובדים שנמצאים שם שברובם מבוגרים ואינם יודעים לעמוד על אותן זכויות המגיעות להם. מר בן שבת מנצל עובדה זו ומונע מאותם אנשים וממני לקבל את הזכויות המגיעות לנו.

אינני חושבת שאדם כזה המאייש משרה כה חשובה אצלכם ראוי לאיישה בשל התנהגותו הקלוקלת. מקווה שכיקב מוכר ומכובד תבחרו בקפידה את האנשים שעובדים אצלכם ולא תעסיקו אנשים שעוברים על החוק.

 

 

3.בסיכומיה ביקשה הנתבעת להציג את המכתב ככזה שנסב על אמירה תחומה וספציפית, לפיה עבר בן שבת על חוקי עבודה רבים תוך שיתוף פעולה עם שפושניק וללא נכונות או רצון לתקן את המעוות. בכך כיוונה לאותו חלק במכתב שבו נאמר: "הנ"ל עבר על הרבה מאוד חוקי עבודה וביניהם: הלנת שכר, אי הוצאת תלושים בזמן, אי הפרשה לפנסיה כחוק, וכו'. כל המעשים הללו נעשו בשיתוף פעולה עם בעל החברה שגיא שפושניק, ובלי טיפה של נכונות או רצון לתקן את המעוות". אין לכך מקום, ודינה של הטענה להידחות הן מהפן העובדתי והן מן הפן המשפטי. ראשית, הטקסט שגלום במכתב נשלח כמכלול ונקרא כמכלול, כשהוא חורג הרבה אל-מעבר למשפט היחיד מתוכו שהודגש על-ידי הנתבעת. דבר לא מנע מהנתבעת להסתפק במכתב קצר שבו משפט ספציפי, מוגדר ותחום כְֹּזה שאליו כיוונה בסיכומיה – אלא שהיא בחרה לא לעשות כן ושיגרה למעסיקו של בן שבת מכתב ארוך ומפורט שתוכנו צוטט לעיל, ושבו הוטחו ביטויי גנאי רבים וקשים בתובע 2, ובהיקף קטן יותר של כמות וחומרה גם בתובע 1.

 

שנית, אמת-המידה שלפיה יקבע אם תוכנו של פרסום הוא פוגע היא אובייקטיבית. לא הבנתו של קורא פלוני את תוכן הדברים היא הקובעת, אף לא כוונתו הסובייקטיבית של המפרסם או הכותב; על-מנת לקבוע אם מבחינה אובייקטיבית תוכנו של פרסום טומן בחובו פגיעה מהסוג שנדון בסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, תינתן לו המשמעות המקובלת בציבור בהתאם להבנתו של הקורא הסביר [ע"א 334/89 מיכאלי נ' אלמוג, פ"ד מו(5) 555, 562 (1992); ע"א 723/74 הוצאת עיתון 'הארץ' בע"מ נ' חברת החשמל לישראל בע"מ, פ"ד לא(2) 281, 295 (1977)]. פרשנות אובייקטיבית וסבירה אינה עולה בקנה אחד עם מבוקשה של הנתבעת לטשטש ולמעשה להעלים למפרע חלקים נרחבים, עיקריים ומשמעותיים במכתב שכתבה.

 

4.תוכן המכתב אינו שנוי במחלוקת. אין מחלוקת על כך שהנתבעת כתבה את המכתב ושיגרה אותו למר תשבי. כאמור לעיל, הנתבעת מחויבת על-ידי הודאתה המפורשת בכך שהמכתב התקבל אצל הנמען – הוא מר תשבי, מעסיקו של בן שבת. אין כל קושי לקבוע כי תוכנו של המכתב כולל דברי לשון הרע – ולמעשה, רווי בהם – כל זאת באורח ברור ובולט ובהיקף ניכר ביחס לתובע 2, ובהיקף פָּחוּת של כָּמוּת וחוּמרה ביחס לתובע 1. במה הדברים אמורים?

 

5.התובע 2, בן שבת, הוצג במכתב כעבריין סדרתי על חוקי העבודה וכמי שדבק בהתנהלותו זו ואינו מוכן לשנותה חרף פניית הנתבעת אליו. יוּחסה לו התנהגות משפילה ודורסנית כלפי הנתבעת. ננקטו כלפיו ביטויים קשים שמציגים אותו באור שלילי מאוד: "יושר, הגינות ורמה מוסרית שכבוד המקצוע מחייב הם ממנו והלאה".

 

התובע 2 הוצג כמי שיודע שעבודתו בחברה מהווה עבירה על החוק, אך מגלה אדישות לכך. אף יוחסה לו, אגב שימוש בביטויים קשים שאינם משתמעים לשתי פנים, התנהגות דורסנית, שפלה וכזו הכרוכה בהתעלמות מכל החוקים הקיימים, לא פחות מכך: "נראה שהוא דורס ומתעלם מכל החוקים הקיימים ופועל בצורה מאוד שפלה ומעוררת תהיות בפרט בהיותו רואה חשבון המכיר את החוק על בוריו, ונדרש ממנו לפעול על פיו".

 

הנתבעת לא הסתפקה בהעלאת טענות הנוגעות לה-עצמה, אלא עשתה עצמה שופר לאחרים זולתה והטיחה בתובע 2 האשמות קשות, כמי שמעלים עין מעבירות על חוקי העבודה שהתבצעו בעבר ומתבצעות בהווה נגד כל עובדי החברה – כך ממש – באופן שמונע מהם לממש את זכויותיהם על-פי חוק. בלשונה: "מר בן שבת שיתף פעולה עם בעל החברה שבה עבדתי ועדיין משתף אתו פעולה, ואף 'עוצם את עיניו' לנוכח כל אותן עבירות של חוקי העבודה שבוצעו וממשיכות להתבצע לא רק כנגדי, אלא כנגד כל העובדים שנמצאים שם שברובם מבוגרים ואינם יודעים לעמוד על אותן זכויות המגיעות להם. מר בן שבת מנצל עובדה זו ומונע מאותם אנשים וממני לקבל את הזכויות המגיעות לנו".

 

לבסוף, באה הנתבעת בהמלצה למעסיקו של בן שבת, זאת בהדגשה ובהבלטה: "אינני חושבת שאדם כזה המאייש משרה כה חשובה אצלכם ראוי לאיישה בשל התנהגותו הקלוקלת. מקווה שכיקב מוכר ומכובד תבחרו בקפידה את האנשים שעובדים אצלכם ולא תעסיקו אנשים שעוברים על החוק". על-פי משמעותם השגורה של הדברים, הם מכוונים לשקילת המשך העסקתו של התובע 2 ביקבי תשבי, לאור 'עלילותיו' שאותן גוללה הנתבעת במכתב. אם לא די בכך, קריאת המכתב כמכלול מעידה על רצון נחוש לפגוע בבן שבת במקום עבודתו ביקבי תשבי, ולשם כך אף הצביעה הנתבעת בפני מר תשבי על העסקתו הנגועה באי-חוקיות, כך לשיטתה, בחברה שממנה פוטרה. למקרא המכתב ברי שהדברים לא צוינו כנתון רקע ניטראלי אלא הועלו מתוך רצון שלתובע 2 יבולע במקום עבודתו בשל הבאתם לידיעת מעסיקו.

 

6.מדובר במכתב ששוגר על-ידי הנתבעת אל מעסיקו של התובע 2. לא יכולה להיות מחלוקת על כך שתוכנו של המכתב – מהחל עד כלה – מטיל בתובע 2 דופי אישי ומקצועי שאינו של מה בכך, באופן שנודעת לו נגיעה ישירה לתפקיד שאותו הוא מילא אצל מעסיקתו, יקבי תשבי. הנתבעת במו ידיה ובהינף קולמוס יצרה זיקה כזו: תחילה תיארה את המיוחס לתובע 2 כלפיה וכלפי עובדים אחרים בחברה, כל זאת באופן גורף ואגב שימוש בביטויים קשים, כשהיא מייחסת לו התעלמות מכל החוקים הקיימים ומתן יד ב'עצימת עיניים' לעבירות על חוקי העבודה, בעבר ובהווה, נגד כל עובדי החברה; לאחר תיאור זה והבאת פרטיו באה בהמלצה שלפי תוכנה ופשוטה אין משמעה אלא זאת שאין זה מן הראוי להעסיק את בן שבת ביקבי תשבי, ויש לשוקלה מחדש.

 

יש לקבוע אפוא כי תוכנו של המכתב היה עלול להשפיל את התובע 2 בעיני מר תשבי, לבזותו בשל מעשים, התנהגות ותכונות שייחסה לו הנתבעת, ואף לפגוע במשרתו ביקבי תשבי – שכן המכתב חתר במובהק ובגלוי לתוצאה של הפסקת העסקתו של בן שבת במקום עבודתו זה. בכל המשמעויות הללו – קרי, ביותר ממשמעות אחת הנודעת ללשון הרע על-פי סעיף 1 לחוק – טָבוּל ונגוע המכתב, ככל שהוא נסב על התובע 2.

 

עוד יש לומר שהתובע 2 הוא ללא ספק 'הכוכב הראשי' במסכת שאותה גולל המכתב. כך עולה מנפח הדברים שיוחסו לתובע 2 במכתב – ומהיותו נסב בעיקרו עליו. כך עולה גם מן העובדה שהמכתב הופנה למר תשבי, מעסיקו של התובע 2. אמות-מידה תוכניות וכמותיות מוליכות על כן למסקנה כי המכתב עוסק בחלקו הארי בבן שבת, כשברקעם של הדברים שיוחסו לו ניצבה העסקתו בחברה כרואה חשבון או מנהל חשבונות ושיתוף הפעולה שנקט עם מנהל החברה – הוא התובע 1.

 

7.בחלקו הקטן, מתייחס המכתב גם לתובע 1. ראשית, נטען שמעשי ההפרה הרבים שיוחסו לבן שבת בהתייחס לחוקי העבודה נעשו בשיתוף פעולה עם שפושניק – בעל החברה, וששפושניק, כמוהו כבן שבת, חַטָא באי-רצון ובחוסר נכונות 'לתקן את המעוות'. שנית, לחובת שפושניק נזקף שיתוף פעולה מתמשך עם בן שבת בכל הקשור לביצוע עבירות על חוקי העבודה, זאת לא רק נגד הנתבעת אלא כנגד כל העובדים בחברה.

 

בכל הקשור לתובע 2 המכתב חמור בתוכנו, בסגנונו ובתוצאה שאליה כיוון – קרי, סיום העסקתו של בן שבת ביקבי תשבי, או למצער שקילתה בידי מעסיקו שם והעלאת סימני שאלה על-אודות מידת התאמתו לתפקידו מההיבט האישי-המוסרי ומההיבט המקצועי גם יחד. אף שטענות המכתב הישירות שהופנו כלפי התובע 1 הן בהיקף קטן יותר של כמות ותכנים, אין בכך כדי לבטל את כוחו לפגוע בשפושניק במשמעות הנודעת לכך בסעיף 1 לחוק. כאמור, המכתב ייחס לבן שבת ולשפושניק שיתוף פעולה שיטתי ומתמשך, לא רק כלפי הנתבעת אלא גם כלפי עובדים רבים אחרים זולתה. שיתוף פעולה זה, משמעו ששניהם יחדיו חטאו באימוץ מדיניות עקבית ושיטתית של הפרת כל חוקי העבודה כלפי כל העובדים – מן הסוג שאותו יחסה הנתבעת לבן שבת ברחל-בתך-הקטנה. קיימת אפוא השלכה במכתב מן המיוחס לתובע 2 אל המיוחס לתובע 1, באופן שחורג אל-מעבר למעשים הקונקרטיים שרק לגביהם נזכר תובע 1; כך נובע מיחסי שיתוף הפעולה ביניהם שעליהם הצביעה הנתבעת במכתב.

 

נובע מכך שיש במכתב כדי לפגוע בתובע 1 במובן זה שכלפי מקבל המכתב הוא יושפל ויבוזה בשל המעשים וההתנהגות השיטתיים שיוחסו לו – בבחינת דרך פעולה בכל הקשור להנהלתו את החברה ולמדיניותו כלפי עובדיה. יחד עם זאת, ומאחר שלא נטען לקיומו של קשר מקצועי או עסקי בין יקבי תשבי ומר תשבי לבין החברה, אין לראות במכתב פגיעה בתובע 1 בכל הקשור לעיסוקו או למשלח ידו.

 

8.אני קובעת אפוא כי יש במכתב משום לשון הרע, הן כלפי התובע 1 והן כלפי התובע 2, גם אם בהיקף שונה ובמידה שונה של חומרה. הנתבעת כתבה את המכתב, שלחה אותו והוא התקבל על-ידי מי שאליו נמען; מכאן שגם המרכיב של פרסום המכתב – קרי, פרסום לשון הרע – אינו שנוי במחלוקת. לפיכך יש לקבוע שבכתיבת המכתב ושליחתו, שתוצאתן הגעתו לידי מר תשבי, פרסמה הנתבעת דברי לשון הרע על-אודות שני התובעים – ובכך חטאה במעשה עוולה כהגדרתו בסעיף 7 לחוק איסור לשון הרע. כפועל יוצא, רובץ לפתחה של הנתבעת הנטל להוכיח הגנה שבעטיה תהא פטורה מתשלום פיצוי, חרף פרסום דברי לשון הרע על-ידה.

 

ג.הגנות מפני פרסום לשון הרע

 

הנתבעת לא הוכיחה הגנה מפני פרסום המכתב ודברי לשון הרע שנכללו בו.

 

1.על-מנת שתקום הגנה מפני פרסום לשון הרע נדרש כי הנתבעת עשתה את הפרסום בתום-לב ובהתקיים אחת הנסיבות הנוספות המפורטות בהגנות הספציפיות שקבועות בחוק; באין תום-לב שנלווה לפרסום, לא יחסה הפרסום תחת הגנת הדין. הדברים אמורים ביחס להגנות שנמנו בסעיף 15 לחוק; הגנת אמת הפרסום שעוגנה בסעיף 14 לחוק איסור לשון הרע אינה טעונה הוכחתו של תום-לב מצד נתבע על-מנת שהוא יזכה לבוא בשעריה.

 

החוק קובע חזקות שנועדו לסייע בהוכחת תום-לבו של הנתבע במעשה הפרסום, או בשלילתו. הנטל להראות כי הפרסום נעשה בתום-לב מונח לפתחו של הנתבע; הנטל יורם, ותקום חזקה בדבר קיומו של תום-לב מצד הנתבע בעשיית הפרסום, אם הלה הוכיח כי הפרסום נעשה בנסיבות אשר מכוננות הגנה מפני חבות בגין פרסום לשון הרע, והפרסום לא חרג מן הסביר באותן נסיבות. אם קמה חזקה זו לטובת הנתבע, על-יסודן של ראיות שהובאו על-ידו, חוזר הנטל אל מגרשו של התובע ועל האחרון להוכיח כי מתקיימות נסיבות שתשלולנה תום-לב מצד הנתבע בעשיית הפרסום. החזקה הקבועה בסעיף 16(א) לחוק משחררת את הנתבע מן הצורך להוכיח את תום-לבו; אם הוכיח אחת מעילות ההגנה המנויות בסעיף 15 הוא מוחזק כמי שפעל בתום-לב, כל עוד לא בא התובע והוכיח היפוכו של דבר – כגון שהפרסום נעשה בזדון, מתוך כוונה להזיק ולהשמיץ [ע"א 250/69 הוצאת מודיעין בע"מ נ' חתוקה, פ"ד כג(2) 135, 138 (1969)]. כלל הוא כי יעלה בידי תובע לסתור את תום-לבו של הנתבע ולהראות כי הפרסום לא נעשה בתום-לב אם התקיים בפרסום אחד מאלה: הדבר שפורסם לא היה אמת והנתבע לא האמין באמיתותו; הדבר שפורסם לא היה אמת והנתבע לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא, אם לאו; בעשיית הפרסום התכוון הנתבע לפגוע במידה גדולה משהייתה סבירה להגנתם של הערכים המוגנים בסעיף 15 לחוק [סע' 16(ב) לחוק; ע"א 5653/98 פלוס נ' חלוץ, פ"ד נה(5) 865, 894-893 (2001); להלן עניין פלוס].

 

2.את טענתה לכשרות הפרסום ולהיותו חוסה בצילן של ההגנות הקבועות בחוק סמכה הנתבעת על מסמכים משלושה סוגים: האחד – פסק-הדין בביה"ד לעבודה, השני – מכתב מיום 28.10.2014 שנשלח לנתבעת ממינהל ההסדרה והאכיפה במשרד הכלכלה במענה לתלונה שהגישה נגד החברה [נספח א1 לתצהיר הנתבעת; להלן מכתב המענה לתלונה], והשלישי – ארבעה פסקי-דין שניתנו נגד החברה בבתי-הדין לעבודה [סע' 11 לתצהיר הנתבעת; להלן אסופת פסקי-הדין]. עיון בכל אחד מן המסמכים הללו מעלה כי לא היה בו כדי להכשיר את תוכנו של המכתב ולעשותו פרסום כשר שחלה עליו איזו מהגנות החוק ובכללן הגנת אמת הפרסום; אף אין במכתב כדי להוות פרסום מותר שבא בגדרו של סעיף 13(10) ושעניינו ב"העתק או תמצית נכונה והוגנת ממרשם המתנהל על פי חיקוק או ממסמך אחר הפתוחים על פי חיקוק לעיון כל דורש".

 

3.בפסק-הדין בביה"ד לעבודה אין כדי לסייע לתובעת ולהכשיר את המכתב ותוכנו. לא למותר לציין כי התובעת נמנעה מלצרף לתצהירה את כתב-התביעה שהוגש על-ידה לבית-הדין לעבודה, ובכך לא חשפה לעיני בית-המשפט את הטענות שעל-יסודן עתרה למתן סעד נגד החברה. לא הוגש אלא חלק מפרוטוקול הדיון בתביעה שהתקיים ביום 5.11.2013 ועמו פסק-הדין שניתן בסיומו. אין מדובר בפסק-דין שניתן לאחר בירור ואשר הכריע בטענות הצדדים לגופן; פסק-דין אך נתן תוקף להסכמות הצדדים, ללא צו להוצאות, בגדרה של פשרה שהוצעה על-ידי בית-הדין במהלך הדיון; כך נאמר במפורש בגוף הפרוטוקול [שם, בעמ' 5 ש' 29-28]. עוד צויין שם, בהבלטה ובהדגשה, כך: "הצדדים מודיעים לבית הדין, כי מבלי שצד מודה בטענות משנהו ולצרכי פשרה בלבד, הם מקבלים את הצעת הפשרה כדלקמן". משמע, מכוח הסכמה מפורשת שהנתבעת – שהייתה מיוצגת בהליך – הייתה צד לה, אין בכוחה של הפשרה ותוכנה כדי להוות קביעת ממצא בטענות הצדדים. זאת ועוד, ככל שניתן לדלות דבר-מה מן הפשרה שקיבלה תוקף של פסק-דין, נובע ממנה כי מכוחה שולמו לנתבעת פיצויי פיטורין בסך 15,000 ₪. היא אינה מלמדת על הפרה שהפרה החברה את כול חוקי העבודה, אף לא את מרביתם, כלפי הנתבעת – כל זאת באורח שיטתי, גורף ומכוון ותוך התנהלות מאורגנת ויזומה מן הסוג שתיארה הנתבעת, בהדגשה ובהבלטה, במכתב.

 

4.מכתב המענה לתלונה נסב על תלונה ששיגרה הנתבעת למשרד הכלכלה – תלונה שאותה היא לא מצאה לנכון לצרף לתצהירה. ממכתב המענה לתלונה שתאריכו 28.10.2014 עולה, עם זאת, כי התלונה הוגשה על-ידי הנתבעת נגד החברה, וכי היא התקבלה בחלקה בלבד; בהתייחס לארבעה סעיפים נסגרה התלונה ללא ממצאים, ארבעה סעיפים אחרים הובילו להתראה מינהלית, וסעיף אחד נוסף הוליד הודעה על כוונת חיוב – זאת בכפוף לזכות ערר של המעביד. נובע מכך שגם ביחס לחברה, אין יסוד לטענה גורפת כי היא הפרה את כול חוקי העבודה – לא כל שכן כלפי כול עובדיה. בוודאי שאין במכתב המענה לתלונה כדי להניח בסיס לטענות הנתבעת שהופנו כלפי בן שבת, ואף לא לטענותיה האישיות כלפי מנהל החברה שפושניק.

 

5.גם באסופת פסקי-הדין אין כדי לסייע לנתבעת ולהכשיר את תוכן המכתב. לא למותר לציין כי בעניין זה הסתפקה הנתבעת בהפניה לפסקי-הדין על-דרך הסתם כפסקי-דין שניתנו נגד החברה, ואין למצוא בתצהירה או בסיכומיה טיעון מושכל ומפורש שיבאר כיצד זה היה בהם, בתוכנם או בתוצאתם כדי להקים לה הגנה מפני דברי לשון הרע שנכללו במכתב על-אודות שני התובעים – שהינם בעלי אישיות משפטית פרטית, שונה ונפרדת משל החברה-מעסיקתה. כניסה לעובי הקורה של פסקי-הדין שעליהם השליכה הנתבעת יהבה מלמדת כי הם מצדדים דווקא בקבלת התביעה, ואינם מעמידים לנתבעת הגנה מפניה.

 

בסע"ש (ת"א) 13985-09-12 אלברט נ' משה שפושניק מערכות בע"מ נמנו על הנתבעים, לצדה של החברה, גם התובע 1 ומר משה שפושניק. בפסק-הדין שניתן בו ביום 10.11.2013 נכללו מצד אחד הסכמות שגיבשו הצדדים ולהן ניתן תוקף של פסק-דין, ומצד שני הוכרע סעד כספי לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט – אף זאת מכוח הסכמות הצדדים. מלוא הסעדים ניתנו נגד החברה בלבד, ואין למצוא בפסק-הדין צל-צילה של קביעה המייחסת לתובע 1 הפרה שיטתית, מקיפה, עקבית ומכוונת של חוקי העבודה – לא כל שכן הפרת 'כול' חוקי העבודה כלפי 'כול' עובדי החברה – מן הסוג שאליו כיוון מכתב הנתבעת.

 

בדמ"ר (חי') 3505-09-11 כבריאן נ' משה שפושניק מערכות בע"מ נתבעה החברה לבדה; הליך זה אינו מהווה אפוא בסיס להסקת דבר-מה על-אודות מנהל החברה שפושניק, ובוודאי שהוא אינו עשוי להניח יסוד לקביעת ממצא בעניינו של בן שבת שאינו נזכר בו – או ללמד על התנהלות שלו בחברה מן הסוג שתואר במכתב הנתבעת. הדברים יפים גם לגבי ס"א (חי') 167-03-09 עוויסאת נ' משה שפושניק מערכות בע"מ: גם בהליך זה נתבעה רק החברה. גם שם הסתיים ההליך בפשרה, "מבלי שהדבר יהווה הודאה של צד כלשהו בטענות הצד האחר, לפנים משורת הדין ולסילוק סופי מלא ומוחלט של כל תביעות התובע נגד הנתבעת", ולתובע שם שולם סכום לא גדול בגין פיצויי פיטורין. לא הובאה כל ראיה על-אודות היחס בין הסכום שנתבע לבין הסכום שבו חויבה החברה במסגרת ההסכמה שהושגה. אין זכר בהליך זה לטענות כלפי שפושניק – ודאי לא כלפי בן שבת.

 

בסע"ש (חי') 49540-05-13 דפרין נ' משה שפושניק מערכות בע"מ (2015) ניתן פסק-דין מנומק, בהליך שהוגש נגד החברה ונגד מר משה שפושניק; התובע 1 כאן לא נמנה על הנתבעים בהליך זה. מדובר בהליך שבו התבררה מחלוקת רגילה, לגיטימית, בין מי שהיה עובד החברה לבין החברה. כך תוארה המחלוקת בפסק-הדין: "הצדדים חלוקים באשר לחלותו של צו ההרחבה בענף המתכת החשמל והאלקטרוניקה על הנתבעת, באשר לשכרו הקובע של התובע ולזכאותו לזכויות הנתבעות על ידו לתקופת עבודתו השנייה ובכלל זה, תשלום פיצויי פיטורים, פדיון חופשה, דמי חגים, תוספת ותק ופיצוי בגין אי הפרשה לפנסיה. במהלך הדיון חזר בו התובע מתביעה לתשלום דמי הבראה" [שם, סע' 3 בעמ' 2]. התביעה הוגשה נגד החברה ונגד בעל השליטה בה, מר משה שפושניק; התובע 1 דנן לא היה צד לה כבעל-דין ולא הועלתה נגדו כל טענה בידי התובע, אף שהוא כיהן אז כמנהל החברה, ונשמע בהליך כעד מטעמה [שם, סע' 2 בעמ' 2 וסע' 18 בעמ' 6]. תביעת התובע נגד החברה התקבלה בחלקה, באופן שאינו עשוי ללמד על התנהלות של החברה מן הסוג שיוחס לתובעים במכתב הנתבעת – קרי, כזו שכרוכה מניה וביה בהפרה שיטתית, גורפת ומכוונת של דיני העבודה תוך רמיסת זכויות עובדי החברה.

 

לא-זו-אף-זו, תביעת התובע דפרין נגד משה שפושניק בעילה של הרמת מסך נדחתה, וכך קבע בית-הדין בעניין זה: "נקודת המוצא הינה הכלל לפיו יש ליתן תוקף לקיומה העצמאי והנפרד של החברה, על פי עקרון האישיות המשפטית הנפרדת [דב"ע נג/205-3 וגיה נ' גלידות הבירה בע"מ פד"ע כז 345 (1994); ע"ע (ארצי) 15288-12-10 בוימל נ' פלזן (מיום 08.05.12)]. החריג לעיקרון זה הינו הרמת המסך, אשר נועד למקרים חריגים ויוצאי דופן בהם נעשה ניצול לרעה של עקרון האישיות המשפטית הנפרדת של החברה על ידי בעל מניות בה, תוך הסתתרותו מאחורי מסך ההתאגדות על מנת להתחמק מהתחייבויות אשר המעביד לקח על עצמו [ע"ע (ארצי) 129/10 אופיר זוננשיין נ' G.S.S ג'ניוס סאונד סיסטם בע"מ ואח' פסקה 7 (לא פורסם, מיום 31.10.11) (להלן: עניין זוננשיין)]. [...] עוד נקבע, כי אין די בטענה להפרת חוזה עבודה או הפרת הוראות משפט העבודה המגן כשלעצמו, כדי להצדיק את הרמת מסך ההתאגדות [ע"ע (ארצי) 52949-05-10 וולצ'ק נ' ש.אלברט עבודות ציבוריות פסקה 118 (לא פורסם, מיום 28.03.12)]" [שם, סע' 60 בעמ' 17 וסע' 62 סיפא בעמ' 19-18].

 

הוסיף בית-הדין וקבע בהתייחס לחברה כך: "לסיכום, לא הוכח בפנינו כי נעשה שימוש לרעה בעקרון האישיות המשפטית הנפרדת של הנתבעת, לא כל שכן כדי להונות אדם או לקפח נושה, או שנעשה מעשה שפוגע בתכלית החברה, תוך נטילת סיכון בלתי סביר ביחס ליכולתה לפרוע את חובותיה, ואף לא הוכח בפנינו כי הנתבעת הפכה לחדלת פירעון תוך הותרת עובדיה ובכלל זה התובע בפני 'שוקת שבורה'" [שם, סע' 66 בעמ' 19].

 

אשר על כן יש לקבוע כי באסופת פסקי-הדין אין ולו גם ראשית ראיה לטענות שגוללה הנתבעת במכתב כלפי התובעים או מי מהם, ואין למצוא בפסקי-הדין ממצא שיבסס את הטענות הללו, תוך העמדת הגנת 'אמת הפרסום' לנתבעת – או הגנה אחרת.

 

6.אלא שזאת עיקר: מלוא המסמכים שבהם תמכה הנתבעת את הגנתה בדבר כשרות הפרסום הגלום במכתב – קרי, פסק-הדין בביה"ד לעבודה, מכתב המענה לתלונה ואסופת פסקי-הדין – עוסקים בחברה משה שפושניק מערכות בע"מ, שהינה אישיות משפטית עצמאית ונפרדת; בה בעת הם אינם עוסקים בתובע 1, מנהל החברה, ובוודאי שלא בתובע 2 – שטענת הנתבעת בדבר העסקתו בחברה לא הוכחה ולו גם לכאורה.

 

ודוק: התביעה הוגשה בשל דברי לשון הרע שנכללו במכתב בהתייחס לשפושניק ולבן שבת; היא לא באה לעולם על-יסוד טענה בדבר פרסום דברי לשון הרע במכתב בהתייחס לחברה. בפסק-הדין בביה"ד לעבודה אין למצוא התייחסות לתובעים. הדברים אמורים גם במכתב המענה לתלונה – וניכר מתוכנו שהתלונה נסבה אך ורק על התנהלות החברה ולא על מי מהתובעים. כך גם באשר לאסופת פסקי-הדין.

 

לא למותר לציין כי גם בסיכומיה לא דקדקה הנתבעת בטענותיה, והדבר נשקל לחובתה. היא טענה כי פסק-הדין בביה"ד לעבודה חייב את התובעים בתיק זה לשלם לה סכומים לא מבוטלים בגין הפרת חוקי העבודה, אלא שהתובעים כאן כלל לא היו צד להליך בביה"ד לעבודה ולא חויבו לשלם לנתבעת דבר, ולמעשה לא נתבעו על-ידה [סע' 4 לסיכומים]. הנתבעת טענה כי היא פנתה בתלונה למשרד הכלכלה בגין הפרת חוקי העבודה בידי התובעים, אלא שהיא לא הציגה תלונה כזו לתמיכת טענותיה, וממכתב המענה לתלונה – היחיד שהוגש על-ידי הנתבעת בהקשר זה – עולה כי תלונתה הוגשה נגד החברה, ואין בו זכר לתובעים או מי מהם [סע' 5 לסיכומים; ר' גם שם בסע' 7].

 

בכתיבת המכתב הטילה הנתבעת דופי שאינו של מה בכך בתובעים – כל זאת בשל טענותיה על-אודות התנהלות החברה-מעסיקתה בכל הקשור לזכויותיה כעובדת. בכך לא דקדקה הנתבעת, היא עצמה, בעקרון האישיות המשפטית הנפרדת של החברה וקיומה העצמאי – עקרון בסיסי שאין עליו חולק ושעליו עמד בית-הדין לעבודה גם בפסק-הדין בעניין דפרין שבו סמכה הנתבעת את טענותיה. גם בכך חטאה הנתבעת כלפי התובעים, באופן שמעמיד באור הנכון את טענתה כי לא ביקשה אלא ליישב את מאזן הכוחות שהופר בינה לבין החברה-מעסיקתה (טענה לה יוקדש הדיון בהמשך).

 

7.הנתבעת השליכה יהבה על הגנת אמת הפרסום הקבועה בסעיף 14 לחוק, לפיה "במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום ענין ציבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש". הגנה זו ניצבת על שתי רגלים, ושתיהן טעונות הוכחה: "האחת, על כך שהדבר שפורסם היה אמת, ושתיים, על כך שהיה בפרסום עניין ציבורי. על רגל אחת בלבד לא תוכל ההגנה לעמוד" [עניין פלוס, פס' 16]. על אמיתות הפרסום להיות נכונה לעת הפרסום ולתשתית העובדתית שהייתה ידועה אותו מועד, ונדרש כי הוא יבטא אמת מהותית, גם אם בפרט לוואי שלו מתקיים פער בין תוכנו לבין המציאות לאשורה על כל פרטיה [ע"א 751/10 פלוני נ' ד"ר דיין-אורבך, פס' 93-92 (2012)]. נטל השכנוע בכל הקשור לקיומה של הגנה רלוונטית רובץ לפתחו של הנתבע אשר מבקש לחסות בצלה [ע"א 670/79 הוצאת עיתון הארץ בע"מ נ' מזרחי, פ"ד מא(2) 169, 186 (1987)].

 

הנטל לא הורם כלל ועיקר. כאמור לעיל, בפסק-הדין בביה"ד לעבודה, במכתב המענה לתלונה או באסופת פסקי-הדין אין כדי להניח תשתית ישירה או עקיפה לטענות הנתבעת שהוטחו בתובעים, בשפה לא עדינה ובאופן שלא בחל במילים, במכתב שכתבה ושיגרה אל מר תשבי. למעשה, כלל לא נעשה בידי הנתבעת מאמץ ממשי להוכיח את אמיתות הטענות שגולל המכתב ביחס לתובעים, והיא הציגה רק תיעוד שנסב על החברה-מעסיקתה. כבר נאמר לעיל שבתיעוד שהוצג אין כדי לבסס את טענות הנתבעת כלפי התובעים – ודאי לא ביחס לתובע 2, שכלל לא הוכחה זיקה ממשית שלו אל החברה, וגם לא ביחס לתובע 1, שעקרון האישיות המשפטית הנפרדת חוצץ בינו לבין החברה ואשר אינו עשוי להיות מחויב בהבל-פה בכל התנהלות המיוחסת לחברה בידי הנתבעת.

 

8.לא ניתן לראות במכתב פרסום מותר בגדרו של סעיף 13(10) לחוק. כמה טעמים לכך. ראשית, הנתבעת כלל לא הראתה (ולא ניסתה להראות) כי דבר-מה בתוכן המכתב מהווה "העתק או תמצית נכונה והוגנת ממרשם המתנהל על פי חיקוק או ממסמך אחר הפתוחים על פי חיקוק לעיון כל דורש". שנית, מכתב המענה לתלונה – אפילו בא בגדרו של פרסום כזה, והדבר לא הוכח, שוגר אל הנתבעת רק לאחר תאריך כתיבתו, שהינו יום 28.10.2014. המכתב שניצב ביסוד התובענה דנן נושא תאריך 13.6.2013, ומכאן שבזמן כתיבתו ושליחתו לא הייתה הנתבעת עשויה לצטט מתוך מכתב המענה לתלונה או להסתמך עליו באיזה שהוא אופן.

 

שלישית, אין הלימה בין תוכנו של מכתב המענה לתלונה לבין המכתב שכתבה הנתבעת ואשר ניצב ביסוד ההליך שלפני, זאת מכמה היבטים מהותיים אשר נזקפים לחובת הנתבעת ואינם מאפשרים לה לטעון לזיקה בין שני המכתבים מן הסוג שנדון בסעיף 13(10) לחוק. מכתב המענה לתלונה עוסק בחברה, בעוד שמכתבה של הנתבעת עסק בחלקו הארי בתובע 2 ובאופן מצומצם יותר בתובע 1 – והוא לא הגביל את עצמו באופן ברור ומפורש רק לטענות נגד החברה. בעוד שמכתב המענה לתלונה קיבל רק חלק מטענות הנתבעת נגד החברה ודחה חלק אחר שלהן, מכתב הנתבעת למר תשבי העלה טענות גורפות שייחסו לתובעים שיתוף פעולה שבמהלכו הופרו כל חוקי העבודה כלפי כל עובדיה של החברה – טענה חמורה בחריפותה שאין לה כל בסיס במכתב המענה לתלונה. לפיכך אין המכתב נהנה מהגנת פרסום מותר הקבועה בחוק.

 

לבסוף, אין הלימה בין מכתב הנתבעת למר תשבי לבין תלונתה למשרד הכלכלה נגד החברה גם מהיבטים נוספים, שמתיישבים דווקא עם המסקנה כי הנתבעת לא דקדקה ולא דייקה בטענותיה. במכתבה למר תשבי ציינה הנתבעת כי הוגשו תלונות לגורמים נוספים רלוונטיים גם נגד בן שבת, אלא שלא הוצגה על-ידה תלונה כזו – ומכאן שאמיתות טענתה זו במכתב לא הוכחה, אף שגם בה היה כדי להטיל דופי בתובע 2 ולהסב לו פגיעה מן הסוג שנדון בסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע.

 

הדברים הללו נשקלים לא רק לצרכי בחינת הגנתה של הנתבעת – הגנה שכאמור לא הוכחה, אלא גם לעת הדיון בשאלה אם הפרסום הגלום במכתב נָגוּעַ בכוונה לפגוע, באופן שיצדיק הגדלת פיצוי.

זאת ועוד, במצב דברים זה אין הנתבעת עשויה להישמע בטענה כי היה בפרסום שהובא במכתבה משום עניין לציבור, והיא לא הראתה שדווקא מר תשבי הוא-הוא אותו 'ציבור' שלידיעתו מן הראוי להביא את המידע – קל וחומר בשים לב לכך שבן שבת לא נזכר בפסק-הדין בביה"ד לעבודה או במכתב המענה לתלונה או באסופת פסקי-הדין שעליהם נסמכה הגנתה של הנתבעת.

 

9.אין לקבל את טענת הנתבעת כי יש לראות את הפרסום הגלום במכתב כדבר שנעשה על-רקע פערי כוחות בינה לבין החברה-מעסיקתה באופן שיכשיר את הפרסום, ינקה אותו מלשון הרע אשר דבקה בו, ואת הנתבעת – מן המשמעות העוולתית הנובעת ממנו. לפני עובד שסבור שזכויותיו נפגעו על-ידי מעסיקו פתוחה הדרך לנקוט בדרכים הקבועות בדין לשם איון הפגיעה, בין בדרך של הגשת תביעה לבית-המשפט המוסמך ובין בהגשת תלונה לגורמים הרלוונטיים. כזאת עשתה הנתבעת: היא הגישה תביעה כספית נגד החברה לבית-הדין לעבודה לשם אכיפת זכויותיה ובמקביל פנתה בתלונה נגד החברה למנהל ההסדרה והאכיפה במשרד הכלכלה. בנקיטת אמצעים אלה, המעוגנים בחוק, היה כדי לסייע לנתבעת להתגבר על פערי הכוחות בינה לבין מעסיקתה, ככל שהתקיימו; בה בעת, עובד אינו עשוי לשלוח ידו בפרסום דברי לשון הרע על-אודות בעלי תפקיד אצל מעסיקו או גורמים שלשיטתו קשורים עמו, וביצוע עוולה לפי חוק איסור לשון הרע אינו עשוי להיחשב אמצעי לגיטימי שישמש לאיון פערי כוחות בין עובד ומעסיק. הדברים יפים במיוחד כאשר מדובר בפרסום כְּזה הגלום במכתב, שתוכנו – ומטרתו לפגוע – חורגים בגלוי הרבה אל-מעבר לרצון להביא תיקון שבאכיפת זכויות העובד ואיזון מערך הכוחות בינו לבין המעסיק. כלום באמת סברה הנתבעת כי תוכל לפטור עצמה מאחריות בנזיקין בטענה כי את העוול שלשיטתה נגרם לה בידי מעסיקתה היא תוכל ליישב על-ידי גרימת עוול לעובד אחר – בן שבת – אצל מעסיקו-שלו? התשובה ברורה מאליה, ומדובר בטענה שראוי היה לה שלא תישמע.

 

10.אף הגנת תום-הלב, שנזכרה בסיכומיה של הנתבעת בשפה רפה, לא הוכחה. כאמור, עסקינן בהגנה שאינה ניצבת על רגליה שלה אלא טעונה הוכחה של אחת ההגנות הפרטניות שנקבעו בסעיף 15 לחוק. לא הובא מפי הנתבעת טיעון מושכל שיבסס הגנה כזו ויצביע עליה [ור' סעיף 11 לסיכומי הנתבעת]. מכיוון שכך, אין הנתבעת עשויה ליהנות מחזקת תום-הלב שנקבעה בסעיף 16(א) לחוק, אשר מורה כך: "הוכיח הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום באחת הנסיבות האמורות בסעיף 15 ושהפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות, חזקה עליו שעשה את הפרסום בתום לב". כפי שיובהר להלן, לשונו הגורפת והמוגזמת של המכתב – שמידות של איזון וריסון אינן נגלות בו – והיותו נגוע בכוונה לפגוע בתובע 2, אינם עשויים לדור בכפיפה אחת עם טענה על-אודות תום-לבו של המפרסם.

 

ד.מישור הנזק

 

היסודות המכוננים של עוולת פרסום לשון הרע הוכחו. לא הוכחה הגנה שהפרסום הגלום במכתב עשוי לבוא בשעריה, ואף אין מדובר בפרסום מותר כמשמעו בסעיף 13 בחוק איסור לשון הרע. בכך נסללה הדרך לדון בשיעור הפיצוי בו תחוב הנתבעת כלפי כל אחד מהתובעים בשל העוולה שביצעה.

 

1.התובעים עתרו לפיצוי ללא הוכחת נזק, ולמעשה לכפל פיצוי בשל פרסום לשון הרע אשר נעשה בכוונה לפגוע, בהתאם לסעיף 7א(ג) לחוק. נמצא אפוא שבמישור הנזק לא נדרשו התובעים להוכיח דבר, וטיעונם בעניין זה נסמך על עצם הפרסום ותוכנו, מבלי שיידרשו להוכיח כי סבלו נזק ממשי בעטיו של הפרסום.

 

2.גם במקרים שבהם נתבע פיצוי סטטוטורי ללא הוכחת נזק, אין בית-המשפט מחויב לסכומים שנקבעו בחוק איסור לשון הרע; מדובר בסכומי 'תקרה', ויש להתאים את הפיצוי הפרטני שייפסק בכל מקרה ומקרה למכלול הנסיבות שאפפו אותו ואת הפרסום שנדון בו. בהקשר זה יש להתחשב גם במידת הפגיעה הטמונה בפרסום ובעוצמתם של דברי לשון הרע שנכללו בו, במשך זמן החשיפה של אחרים אליו, בהיקף החשיפה והשפעתה, ובגורמים נוספים שהם בעלי נפקות להערכה של מידת הפגיעה בתובע הטמונה בפרסום.

 

במקרה דנן מדובר בפרסום יחיד שהופנה כלפי אדם אחר, מר תשבי. הדברים הם בבחינת נסיבה מקלה בכל הקשור לתובע 1, שלא נטען לקשר מיוחד שלו – אישי או עסקי או אחר – עם מר תשבי או יקבי תשבי. הדברים אינם מקהים את חומרת הפרסום בכל הקשור לתובע 2, שכן הוא הופנה אל מעסיקו וביטא על-פניו כוונה לפגוע בתובע 2 במקום עבודתו ביקבי תשבי. עוד נשקלת העובדה כי תוכנו של הפרסום היה חמור בהיקפו ובתוכנו בכל הקשור בתובע 2, בו הוטחו מילות גנאי קשות בשלל היבטים הקשורים בו: אישי, מוסרי ומקצועי. במכתב אף הוצגו עובדות שאינן נכונות ושלא הוכחו ביחס לתובע זה תוך העלאת טענה בדבר הגשת תלונה נגדו לגורמים רלוונטיים – טענה שהנתבעת לא עשתה כל מאמץ להוכיחה; כאמור, התלונה היחידה שהוצגה על-ידה עסקה בחברה ולא בבן שבת באופן אישי. בהתייחס לתובע 1 אין המכתב נגוע באותו סוג של חומרה – בין מבחינת היקף הדברים שיוחסו לו ובין מבחינת תוכנם, והעיסוק בתובע 1 במכתב הוא שולי בהשוואה למקום שהוקדש בו לתובע 2.

 

3.האם הוכח שהפרסום נעשה בכוונה לפגוע? יש להשיב על כך בשלילה ביחס לתובע 1 ובה בשעה לקבוע כי המכתב נגוע באורח בולט ומובהק בכוונה לפגוע בתובע 2.

 

נקיטת פרסום שטיבו ותוכנו אינם מידתיים, חלף אפשרויות אחרות פוגעניות פחות, היא סממן של פרסום שנעשה בכוונה לפגוע [רע"א 10520/30 בן גביר נ' דנקנר, פס' 30 בעמ' 83 (2006)]. על-מנת שתיחשף 'כוונה לפגוע' אין צורך שהפרסום יונחה על ידי כוונה אחת ויחידה לפגוע, ואפשר שתהיינה לו גם תכליות נוספות. לתוכן הפרסום ינתן משקל ומשמעות בהערכה אם הוא נועד לפגוע [ת"א (מח' י-ם) 8303/06 מחולה המרכז למחול בע"מ נ' כהן, פס' 18-16 וההפניות שם (2008)]. על-יסוד דברים אלה יש לראות את הפרסום הגלום במכתב ככזה שנועד לפגוע בתובע 2.

 

כאמור, לא נטענו ולא הוכחו זיקה או היכרות כלשהן של התובע 1 עם מר תשבי ועם יקבי תשבי. הדברים שיוחסו לתובע 1 במכתב, אף שהם מהווים פרסום לשון הרע, אינם מעידים על כוונה לפגוע בתובע זה, והם נושאים אופי של תיאור ודיווח גרידא – אפילו מדובר ב'תיאור ודיווח' פסולים אשר מהווים לשון הרע ואינם חוסים בצילה של הגנה המוכרת בחוק. שונים הדברים באשר לתובע 2. המכתב מבטא שאיפה ברורה לגרום לשקילת המשך העסקתו של בן שבת ביקבי תשבי, הוא מקום עבודתו באותו מועד, כל זאת על-רקע הטענות שהוטחו בו במכתב בכל הקשור לרמתו המוסרית, להתנהלותו האישית ולפעולותיו בתחום עיסוקו ומקצועו.

 

בהקשר זה, קיימים שיקולים נוספים שמצדדים בקביעה כי המכתב בא לעולם ונשלח למר תשבי מתוך כוונה לפגוע בתובע 2 ובהעסקתו ביקבי תשבי: במכתבה ציינה הנתבעת כי הגישה תביעה נגד המעסיק, היא החברה, בגין טענות מהסוג שגוללה במכתב. כאמור, אין התאמה בין טענות המכתב שהן רחבות, גורפות ובוטות לבין התביעה לביה"ד לעבודה שהוגשה אך ורק נגד החברה. התובעת לא מצאה לנכון להמתין להכרעת בית-הדין בתביעה בטרם נטלה לעצמה חירות לשגר מכתב חריף ובוטה למעסיקו של התובע 2; לכאורה, התביעה הוגשה רק ביולי 2013 (כפי שמעיד מספר ההליך), ואילו המכתב הוכן קודם לכן – ביוני אותה שנה. אפילו נעשו שני הדברים במקביל, ראוי היה לה לתובעת שלא להיתלות בתביעה, שכל עוד לא נדונה ולא הוכרעה אין היא אלא בגדר טענה גרידא.

 

זאת ועוד, מכתבה של הנתבעת למעסיקו של התובע 2 חורג הרבה אל-מעבר לטענה כי העסקתה בחברה הייתה כרוכה, כך לשיטתה, בפגיעה בזכויותיה כעובדת – ובאמירה כי בשל כך היא פנתה לערכאות לשם קבלת סעד. הנתבעת אף נטלה לעצמה מעמד של דובר-בשם-אחרים והלינה בפני מר תשבי על פגיעתו של בן שבת בזכויות של עובדים אחרים זולתה, ואין לראות מהו הבסיס אשר התיר לה לעשות כן – בשים לב לכך שבאסופת פסקי-הדין שהציגה אין כל זכר, שלא לומר ממצא, בעניינו של בן שבת. לעת הדיון, אותו עובד נוסף בחברה שעל עדותו סמכה הנתבעת לא התייצב למתן עדות באופן שגרם למשיכת תצהירו, וגם לכך יש ליתן משקל ומשמעות.

 

בעוד שבהגשת תביעה נגד החברה לבית-הדין לעבודה ובפנייה בתלונה נגד החברה למשרד הכלכלה היה משום צעדים לגיטימיים שהיה בהם כדי להביא לבירור את טענות הנתבעת על-אודות פגיעה בזכויותיה, אין לראות כיצד היה במכתב המופנה אל מעסיקו של התובע 2 לסייע לה בכך. אין מנוס מלקבוע כי מדובר במכתב שנגוע מראשיתו עד סופו ברצון לפגוע בתובע 2 במקום עבודתו, ויש ליתן לכך משקל ומשמעות בפיצוי שיושת על הנתבעת כלפי תובע זה.

 

4.בבואו לפסוק פיצויים רשאי בית-המשפט להתחשב, לטובת הנתבע, גם בשיקולים אלה: לשון הרע לא הייתה אלא חזרה על מה שכבר נאמר קודם לכן והנתבע נקב במקור שעליו הסתמך; הנתבע היה משוכנע באמיתותה של לשון הרע; הוא לא התכוון לנפגע; הוא התנצל בשל הפרסום, תיקן או הכחיש את הדבר שהיווה לשון הרע או נקט צעדים להפסקת מכירתו או הפצתו של עותק הפרסום שהכילוֹֹ – ובלבד שההתנצלות, התיקון או ההכחשה פורסמו במקום, במידה ובדרך בהן פורסמה לשון הרע, ולא היו מסויגים. שיקולים אלה אינם מתקיימים בנתבעת, ואף לכך יש ליתן ביטוי.

 

5.כלל הוא כי אין 'שיטת תעריפים' בפסיקת פיצוי בגין פרסום לשון הרע. הפיצוי ייאמד וייפסק בכל מקרה ומקרה בהתאם למכלול נסיבותיו הפרטניות [רע"א 4740/00 אמר נ' יוסף, פ"ד נה(5) 510, 526-525 (2001)]. על שיעור הפיצוי לבטא את המשקל הרב שניתן לשמו הטוב של אדם [שם, בעמ' 528]. כפי שצויין בפסק-דינו של כב' השופט כפכפי, נראה שחל גידול בפיצויים שנפסקים בגין פרסום לשון הרע [ת"א (אש') 28831-09-10 דרשן נ' אסל, פס' 40 וההפניות שם (2014); ר' גם ת"א (ב"ש) 7284/06 כרמיאלי נ' חרמון (2013) ותא"מ (נת') 42103-12-10 מילמן נ' פרז'ון (2014)].

 

על-יסוד הדברים הללו יש לחייב את הנתבעת בפיצוי בסך של 7,500 ₪ לתובע 1 בשל פרסום לשון הרע שאין עמו כוונה לפגוע, ובפיצוי בסך 30,000 ₪ לתובע 2 שהיה נגוע מניה וביה בכוונה מובהקת וברורה לפגוע בו במקום עבודתו ולהבאיש את ריחו בפני מעסיקו.

 

ה.סיכומם של דברים

 

די באמור לעיל כדי להכריע בתביעה, ואין צורך להידרש לטענות נוספות.

 

בסיכומיה לא הסתמכה הנתבעת על תמליל שיחה עם מר תשבי שצורף לתצהירה [שם, סע' 6 ונספח א2], ולא העלתה כל טענה על-יסודם. בעל-דין שאינו מזכיר טענה בסיכומיו נחשב כמי שזנח אותה וויתר עליה, ומכאן שהיא אינה טעונה הכרעה [ע"א 401/66 מרום נ' מרום, פ"ד כא(1) 673 (1967)]; הידרשותה של הנתבעת לכך רק בסיכומי התגובה, במענה לטענות התובעים, לא משנה מכך. לפיכך התייתר הצורך לקבוע כי התמליל אינו ממלא אחר אמות-המידה המחייבות שנקבעו בע"פ 869/81 שניר נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(4) 169 (1984), וכתוצאה מכך הוא אינו ראיה קבילה ובסיס לקביעת ממצא. ממילא, נוכח הודאת הנתבעת בכך שמכתבה התקבל אצל מר תשבי, מדובר בעניין שכלל איננו טעון הכרעה.

 

הנתבעת תשלם אפוא לתובעים את הסכומים המצטברים שלהלן:

לתובע 1 – 7,500 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה (20.10.2013) עד יום פסק-הדין, וכן שכ"ט עו"ד (כולל מע"מ) בסך של 1,800 ₪ בערכי יום פסק-הדין.

לתובע 2 – 30,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה (20.10.2013) עד יום פסק-הדין, וכן שכ"ט עו"ד (כולל מע"מ) בסך של 4,200 ₪ בערכי יום פסק-הדין.

עוד תשלם הנתבעת לתובעים את אגרת המשפט בסך 2,500 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום בו שולם כל חלק של האגרה עד יום פסק-הדין.

הסכום הפסוק ישולם תוך שלושים יום מן המועד בו יומצא פסק-הדין לנתבעת, שאם לא כן ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום פסק-הדין ואילך עד מועד התשלום בפועל.

 

בקביעת שכר-הטרחה התחשבתי מחד גיסא בהיקף הבירור שהתקיים ובחיסכון בזמן שיפוטי אשר נגרם בשל ויתורם של בעלי-הדין על שמיעת עדים, ומאידך גיסא בהתנהלות הנתבעת אשר העלתה טענה שעומדת בסתירה להודאה מפורשת מוקדמת יותר שבאה מפיה באולם בית-המשפט ובמענה לשאלת בית-המשפט.

 

המזכירות תמציא את פסק-הדין לצדדים ותסגור את התיק.

 

ניתן היום, כ"א שבט תשע"ו, 31 ינואר 2016, בהעדר הצדדים.

 

Picture 1

 

 

 

 


בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ