אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> ת"א 4107-08 ג' נ' ח.קובי תעשיות עץ בע"מ ואח'

ת"א 4107-08 ג' נ' ח.קובי תעשיות עץ בע"מ ואח'

תאריך פרסום : 27/04/2015 | גרסת הדפסה
ת"א
בית משפט השלום חיפה
4107-08
20/04/2015
בפני שופט:
אחסאן כנעאן

- נגד -
התובעת:
ש.ג.
עו"ד יצחק ריינפלד ואח'
הנתבעים:
1. ח. קובי תעשיות עץ בע"מ
2. הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ
3. חי קובי

עו"ד צבי רפפורט ואח'
פסק דין
 

 

רקע וההליך שלפני

 

  1. לפני תביעה לנזקי גוף שאירעו לתובעת ביום 4.2.2006.

     

  2. על פי הנטען בכתב התביעה, ביום 4.2.2006 בעת שנכנסה התובעת בשעות הבוקר למקום עבודתה בחנות הנתבעת מס' 1, נדחפה על ידי כלבו של הנתבע מס' 3, ששהה במקום ושעט לעברה במהירות וכתוצאה מכך איבדה שיווי משקלה, נפלה ארצה ונגרמו לה נזקי גוף (להלן: "התאונה").

     

  3. כתוצאה מאירוע התאונה הובהלה התובעת לבית חולים האזורי לגליל מערבי בנהריה, שם אושפזה ואובחנה כסובלת משבר בירך רגל ימין. במהלך אשפוזה חלה החרפה במצבה הקרדיולוגי של התובעת, ובעקבותיו נזקקה לעבור הליך ניתוחי שבוצע בבית חולים כרמל בחיפה (ניתוח מעקפים).

     

  4. הצדדים חלוקים בתיק זה הן בשאלת האחריות והן בשאלת גובה הנזק.

     

  5. בתיק נשמעו עדויות הצדדים כאשר בפני העידו התובעת וחוקר פרטי מטעמה מר איתן אבגיל ואילו מטעם הנתבע העיד הוא בעצמו. בנוסף נחקר המומחה שמונה מטעם בית המשפט בשטח הקרדיולוגי.

     

     

    שאלת האחריות

     

  6. שאלת האחריות בתיק זה הינה שאלה עובדתית בעיקרה. יריעת המחלוקת בן הצדדים מאוד מצומצמת וסבה סביב השאלה האם באירוע היה מעורב כלבו של הנתבעת מס' 3 או שמא התובעת נפלה בשטח הנתבעת מס' 1 ללא כל סיבה נראית לעין.

     

  7. טענת ההגנה של הנתבעים בשאלת האחריות הינה כי התובעת נפלה בשטח העסק ללא כל התקלות בכלב, כאשר הם מוסיפים וטוענים כי התובעת טענה למעורבות הכלב רק בדיעבד לצורך חיפוש אשמים יש מאין (סעיף 7 לכתב ההגנה).

     

  8. לצורך כך, הנתבעים הציגו במהלך הגשת התצהירים ותיקי המוצגים מסמך עליו חתמה התובעת ביום 9.2.2006, בעודה מאושפזת בבית חולים, ובו נכתב כדלקמן:

     

    "לבקשתך להלן תיאור המקרה

    באת שנכנסתי לחנות הרהיטים החלקתי ונפלתי על הרצפה באופן עצמאי ללא שנתקלתי בחפץ כל שהוא פונתי באמבולנס לבית החולים בנהריה להמשך טיפול.

     

    בתודה מראש

    ג.ש."

     

  9. הצדדים חלוקים בשאלה הנוגעת לנפקותו המשפטית של אותו מסמך ובשאלה האם הנתבעים יכולים להסתמך עליו. הנני סבור כי הנתבים לא יכולים להסתמך על אותו מסמך משני טעמים: טעמים פרוצדוראליים וטעמים מהותיים.

     

  10. הנתבעים לא טרחו לצרף מסמך זה לכתב הגנתם או לפרש את תוכנו בתוך כתב ההגנה. תקנה 76 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 קובעת לאמור:

     

    "הטוען שנמסרה הודעה לאדם על עובדה פלונית או על ענין פלוני, והטענה היא מהותית במשפט, די לטוען שיטען אותה בחזקת עובדה; אך אם ניתנה ההודעה בכתב, יש לפרש את נוסח ההודעה בכתב הטענות או לצרפו אליו."

     

  11. לטעמי אין המדובר בהוראה טכנית גרידא. במקרה זה המדובר בצירוף מסמך שהינו מהותי במשפט. המטרה מאחורי צירופו של אותו מסמך או הבאת תוכנו כבר בכתבי הטענות נועדה על מנת שהצד שכנגד ידע אודותיו ויוכל להתייחס אליו כדבעי במסגרת הבאת ראיותיו. בענייננו אי הכללת אותו מסמך פוגע בניהול תביעתה של התובעת משני טעמים: הראשון, אילו מסמך זה הובא כבר במסגרת כתב ההגנה הייתה לתובעת הזכות להתייחס אליו בהגשת כתב תשובה. שנית, בתיק זה לא הוחלף בין הצדדים גילוי מסמכים כללי ולא ניתן צו גילוי מסמכים. התובעת בעת שהגישה תצהיר עדות ראשית לא התייחסה כלל לאותו מסמך ולא העלתה את טענותיה באשר לאופן ונסיבות החתימה עליו. מסמך זה הוצג לראשונה עם הגשת תצהירי העדות מטעם הנתבעים ולכן ומטעם זה נפגעו זכויותיה הדיונית של התובעת בכך שלא הייתה התייחסות נאותה לאותו מסמך. מטעם זה נראה לי כי צד אשר לא כלל מסמך מהותי במסגרת כתבי טענותיו מנוע מלהסתמך על אותו מסמך.

     

  12. בנוסף הנני סבור כי הנתבעים לא יכולים להסתמך על אותו מסמך מטעמים מהותיים. בתצהיר עדות ראשית טענה התובעת בסעיף 14 כדלקמן:

     

    "אבקש להצהיר כי זכור לי שביום התאונה עת הובהלתי לטיפול נמרץ הופיע לפתע במסדרון בביה"ח במחלקת טיפול נמרץ מר חי קובי בעצמו וכל שזכור לי הוא שקובי ביקש ממני לא להזכיר את העובדה שכלבו פגע בי מאחר והוא חושש כי אם יודע הדבר כלבו האהוב יוכנס להסגר וקיים חשש כי יומת. קובי הבטיח לי כי אם אלך בדרכו יצא מזה משהו יותר טוב והוא יוכל לעזור לי לדבריו 'להוציא לי כמה גרושים'".

     

  13. בחקירתה הנגדית מסרה התובעת גרסה לפיה כבר שהייתה שרועה על הרצפה, מיד לאחר התאונה, ביקש ממנה הנתבע שלא להזכיר את עניין הכלב. כשעומתה עם כך כי גרסה זו לא נזכרה בתצהירה עמדה התובעת על גרסתה כי הנתבע אמר לה בשני הזדמנויות שונות שלא תמסור כי היה מעורב כלב: הראשונה, בעת שהייתה שרועה על הרצפה לפני שהגיע אמבולנס והשנייה כאשר הגיע לטיפול נמרץ לאחר שעברה ניתוח במסגרתו חוותה אירוע לבבי, כאשר הייתה במצב קשה שוכבת במיטה בפרוזדור (ראה עדות התובעת עמ' 17 – 18).

     

  14. התובעת מסרה מיוזמתה במסגרת חקירתה הנגדית, כאשר נשאלה אודות נסיבות אירוע התאונה והאם הנתבע ניגש אליה כי:

     

    "שכחתי להגיד משהו: כשאני נפלתי ואמרתי לו שהכלב הפיל אותי הוא מיד אמר לי "אל תגידי שהכלב הפיל אותך". זה היה אחרי שהוא הזמין אמבולנס." (עמ' 17)

     

  15. הוספת פרט זה באופן ספונטאני במהלך עדותה מעיד על כנותה. עדותה של התובעת הייתה בשנת 2013, שבע שנים לאחר אירוע התאונה ולא מצופה כי תזכור את כל האירועים בפירוט. קביעה זו נכונה על אחת כמה וכמה כאשר מדובר בתובעת שנפגעה בצורה קשה , כאשר במהלך אשפוזה פגיעתה התעצמה, ובנוסף על הפגיעה האורטופדית התווספה פגיעה לבבית. לכן אין לדרוש ממנה, כאשר היא תחת ההשפעה של אותן פגיעות, כי תזכור ותדייק באופן מלא בעדותה.

     

  16. משקיבלתי את עדותה של התובעת באשר לדברים שביקש ממנה הנתבע אין תימה כי לאנשי מד"א ובמסמכי הקבלה בבית חולים אמרה התובעת כי החליקה בעסק כפי שמתואר בדו"ח מד"א ואין זכר למעורבת הכלב.

     

  17. הנתבע לעומת זאת, מסר עדות רצופה ומלאת סתירות זאת בכל הקשור לנסיבות החתימה על אותו מסמך, כפי שאפרט בהמשך. הסתירות אף נגעו להשתלשלות האירועים בחודש שלאחר התאונה כפי שיפורט בהמשך. הסתירות המהותיות שנפלו בעדות התובע אינן מאפשרות לי לתת אימון בגרסתו.

     

  18. הנתבע בסעיפים 9 ו- 10 לתצהירו מצהיר כדלקמן:

     

    "9.עוד אציין כי ימים ספורים לאחר האירוע, ומבלי שידעתי כלל על טענותיה הנוכחיות, פניתי לתובעת על מנת שתרשום לי את גרסתה לאירוע וזאת על מנת שאוכל לדווח על כך בצורה מסודרת לביטוח שלי.

    10.התובעת רשמה את גרסתה ביום 9.2.06 וחתמה עליה."

     

  19. כאשר הנתבע התבקש על ידי בא כח התובעת לחתום על טופס "הודעה על פגיעה בעבודה" בו רשמה התובעת את הגרסה לפיה נפגעה על ידי כלבו הוא לא טרח להסתייג מגרסה זו מהטעם שכלבו לא היה מעורב או לצרף למוסד לביטוח לאומי את הגרסה הכתובה והחתומה על ידי התובעת. חלף זאת, במקום המיועד להסתייגות המעביד בסעיף יא' לטופס רשם כדלקמן:

     

    "אבקש להסתייג מהעובדות שציינה התובעת כיוון שלא הייתי עד ראיה לפגיעה." (ההדגשה שלי א.כ.)

     

  20. לפני שהוצג לנתבע טופס ההודעה על פגיעה בעבודה נשאל האם הביטוח הלאומי דרש את התייחסותו לאירוע ועל כך השיב:

     

    "לא. לא זוכר. לא משהו שאני מכיר. לא. לא."

     

    בניגוד לעדות זאת, בהודעה על פגיעה בעבודה כן נדרשה התייחסות הנתבע כאשר בפועל הוא רשם את התייחסותו.

     

  21. שנית, הסתייגותו של הנתבע במסגרת אותו טופס לא נובעת מכך שהוא יודע על גרסה אחרת שמסרה התובעת. להזכיר באותו שלב אותו מסמך עליו חתמה התובעת כבר היה בידיו של הנתבע. הסתייגותו נובעת מכך שלא היה עד ראיה. הנתבע אף לא טרח לצרף את אותו מסמך או לשלוח אותו באופן עצמאי למוסד לביטוח לאומי. כשנשאל מדוע רשם את מה שרשם ולא מסר את מלוא מה שידוע לו השיב:

     

    "ש.לביהמ"ש: למה הסתייגת?

    ת.כי היא רשמה דבר מסוים ורשמתי שזה יכול להיות שכן ויכול להיות שלא.

    ש.לביהמ"ש: אם כבר הסתייגת למה לא הלכת עם זה עד הסוף וסיפרת כל מה שאתה יודע. הדבר היחידי שאתה כותב זה שלא ראית?

    ת.להתנהלות מול הביטוח הלאומי אין הסבר."

     

  22. תשובה זו ניתנה לא לפני שבא כח הנתבעים מצא לנכון להתערב בחקירה הנגדית, כאשר לשאלה שנשאל הנתבע מדוע לא כתב שהתובעת החליקה באופן עצמאי או שהכלב לא היה שם, מצא לנכון להשיב במקום הנתבע "זה רק תומך". מיד לאחר מכן חזר הנתבע על אותה תשובה. אולם בהמשך הודה הנתבע שאין לו הסבר להתנהלותו מול הביטוח הלאומי. ברי כי התפתלותו של הנתבע מעל דוכן העדים פוגעת באמינותו.

     

  23. הנתבע מסר בעדותו כי הוא זה שביקש מהתובעת לערוך את אותו מסמך. עוד טען כי ביקש ממנה שתרשום לו את שעות העבודה. התובעת מאידך טענה בעדותה כי הנתבע הוא שהכתיב לה את נוסח המסמך. הנתבע מסר כי לגבי שעות העבודה היא רשמה על דף נפרד אך הוא לא טרח להציג מסמך זה כלל. לכן טענתו כי מטרת הביקור הייתה גם לקבל אינפורמציה לגבי שעות העבודה לא הוכחה כדבעי.

     

  24. ניתן למצוא בנוסח המסמך "טביעות אצבע" לטענה כי זו היא גרסה מוכתבת והינה שריד לגרסה האמתית שהעלתה התובעת בכתב התביעה ובתצהירה בדבר היתקלות הכלב. המסמך פותח בכך שהתובעת החליקה ונפלה בכניסה לעסק באופן עצמאי. אולם הנוסח אינו נעצר שם כאשר הוא ממשיך ומציין כי התובעת לא נתקלה בשום חפץ. לעניות דעתי תוספת זו מתיישבת ומתחברת לגרסת התובעת לפיה נתבקשה שלא להזכיר כי נתקל בה הכלב ולכן מכאן הוסף לנוסח אותו משפט שלא נתקלה בשום חפץ. אם אכן האמת הייתה שהתובעת החליקה עצמאית סביר שהנוסח היה מסתפק באמרה שהחליקה באופן עצמאי. התוספת שלא נתקלה בשום חפץ הינה תמוהה. ואם התובעת החליקה כפי שכתוב במסמך מדוע היה צורך לציין כי לא נתקלה בשום חפץ כאשר היתקלות בחפצים יכולה להסביר מעידה ולא החלקה באופן עצמאי? אין שום קשר הגיוני בין התקלות להחלקה. אך כאשר מוסיפים למארג העובדתי את טענת התובעת לפיהן התבקשה שלא להזכיר כי נתקלה בכלב אותו משפט שהוסף לפיה לא נתקלה בחפץ מקבל היגיון וחלקי הפאזל מתחברים ונופלים למקומם.

     

  25. בשם התובעת פנה לנתבע בא כחה הקודם עו"ד פרץ במכתב מיום 28.2.2006 (ת/3), שם נרשם כי התובעת נפלה כתוצאה מהיתקלות הכלב בתובעת. עוד נכתב על ידי עו"ד פרץ כי הנתבע החתים את התובעת על אותו מסמך כאשר הייתה במהלך התאוששות מהניתוח. הנתבע השיב למכתב זה ביום 5.3.2006 (ת/5) במסגרת התשובה נאמר "כפי שנדברנו נכון ליום 5/3/06 הנני שולח לך את הטפסים שביקשת חתומים". עוד מסר הנתבע את פרטי סוכן הביטוח ומספר הפוליסה בחברת הפניקס. במסגרת מכתב זה לא מצא לנכון הנתבע כלל להסתייג מהגרסה שמסרה התובעת על ידי בא כחה. חמור מכך באותו מכתב מועלות טענות קשות על התנהלות הנתבע ונטען כי הלה החתים את התובעת על אותו מסמך. למרות זאת, הנתבע מילא את פיו מים במכתב התשובה ולא השיב לטענות אלו. אמת נכון כי על פי הפסיקה לא כל פניה מחייבת תשובה ואדם אינו חייב להשיב לכל "טורדן". אולם במקרה בו מתחייבת תגובה ואי מתן תגובה יכולה לתמוך בגרסת היריב. עמד על כך בית משפט העליון בע"א 74/89 חסינים חברה להחזקת נכסים בע"מ נ' נתן שפירא,  פ"ד מו(1), 845:

    "שפירא כתב שני מכתבים לחסינים בדרישה לקבלת דמי תיווך, וחסינים לא השיבו לאותם מכתבים. בית המשפט קמא מצא כי אי-היענות לאותם מכתבים יש בו כדי לתמוך בגירסת התובע, וכשאני לעצמי סבורני שהדברים אינם כן. העובדה בלבד שאדם אינו משיב למכתבי דרישה הנשלחים אליו, אין בה כדי לדבר לחובתו, אלא אם נסיבות העניין מוליכות למסקנה כי אדם סביר היה רואה עצמו חייב להשיב לאותם מכתבים. אדם המקבל מכתבי התראה אינו חייב להשיב לכל טרדן (לגירסתו, כמובן), ועל-כן רק בנסיבות בהן מתחייבת תגובה ניתן לראות באי-תגובה חיזוק לגירסת הצד שכנגד (ע"א 268/71 עזבון מרגוליס נ' לינדר פ"ד כו(763 ,761 (2ד' ואילך)."

     

  26. בענייננו פניה לנתבע בהאשמות כה חמורות חייבה לדעתי תשובה. הנתבע לא התעלם מהפניה אלא בחר להשיב לה. בתשובתו הנתבע לא טרח כלל להתייחס או להכחיש את הנטען כלפיו מה שמחזק בצורה משמעותית את גרסת התובעת.

     

  27. הנתבע הגדיל לעשות כאשר נשאל בחקירתו הנגדית האם לאחר התאונה הייתה אליו פניה בכתב מטעם התובעת. על כך השיב בשלילה (עמ' 48 ש' 4 – 5). עוד נשאל האם הוא בטוח ועל כך השיב "לחלוטין" (שם). לאחר מכן החל בא כח התובעת להציג לו מכתבים שונים שנשלחו על ידי עו"ד פרץ, כאשר כבר בשאלה הראשונה שנאמר לו עו"ד פרץ שלח לך מכתב, ובטרם השלים בא כח התובעת את השאלה התפרץ הנתבע כי יכול להיות שהייתה פניה שלא זוכר אותה (שם ש' 10 – 14). התפרצות הנתבע באמצע השאלה מעידה כי הוא מגלה טפח ומסתיר טפחיים. כאשר הבין באמצע השאלה שטרם הושלמה כי נתפס בשקר מיד דאג לכסות את עצמו בטענה כי אינו זוכר. לאחר שהוצגו המכתבים החל הנתבע להעיד בצורה מתפתלת שהחתימה על מכתב התשובה דומה לשלו אך הוא לא זוכר את הפניות ואת ההתנהלות מול עו"ד פרץ. עדותו של הנתבע בהקשר זה הייתה בלתי אמינה כאשר לא ייתכן כי לא יזכור בכלל כי הייתה פניה אליו על ידי עו"ד פרץ ולא יזכור כי השיב לה. אינני מצפה כי הנתבע יזכור מה היה תוכן הפניה והתשובה. יחד עם זאת, לא ייתכן כי הנתבע הדחיק לחלוטין כי הייתה פניה כזו אליו ועוד פניה המטיחה בו האשמות ע להתנהלות לא תקינה. הנתבע בעדותו טען כי לא היו תביעות משפטיות נוספות נגדו ולכן אך טבעי הוא כי יזכור יותר פרטים בנוגע לתובעת.

     

  28. הנתבע בעדותו עומת עם העובדה כי התובעת, בעת שביקר אצלה, הייתה מאושפזת במחלקת טיפול נמרץ לב. בתשובה לכך אמר : "לא. אם הייתה בטיפול נמרץ היו נותנים לי לבקר אותה?" (עמ' 52 ש' 2 – 3). כששוב עומת עם העובדה שהתובעת הייתה במחלקת טיפול נמרץ התפרץ בא כח הנתבעים ואמר: "זה לא נכון. חברי מטעה את העד". בתשובה השיב הנתבע שהוא לא זוכר (עמ' 52 ש' 15-16). אולם בניגוד להתנגדות בא כח הנתבעים בסיכום מחלה של היחידה לטיפול נמרץ לב של בית חולים נהריה צוין כי התובעת התקבלה לאותה מחלקה ביום 4.2.2006 ושוחררה ממנה ביום 21.2.2006. לכן הכחשות הנתבע אינן אמינות בעיני והן נועדו להרחיק את עצמו מעניין זה כאשר ברור לו שחתימה על אותו מסמך בנסיבות אלו אינה תקינה לכל הפחות.

     

  29. הנתבע נחקר אודות השאלה האם דווח לחברת הביטוח באמצעות סוכן הביטוח. הוא אישר כי דווח על מקרה הביטוח. כשהתבקש להציג את ההודעה טען שלא נמצאת ברשותו. כאשר התבקש לפנות לבא כוחו על מנת שהלה יעזור לו ויתן לו את המסמך השיב "הוא עורך דין. הוא יעשה מה שהוא מבין ומה שצריך לעשות" (עמ' 53 ש' 19). הימנעות הנתבעים מלהציג אותה ראיה עומדת לחובתם. במקרה כזה אין אלא ללכת בהתאם לכלל שאילו הוצגה ההודעה היא הייתה תומכת בגרסת התובעת.

     

  30. הנתבע נשאל אודות השאלה מדוע היה צורך ודחיפות להחתים את התובעת בעודה בטיפול נמרץ. בתחילה הביע הנתבע ספקות אם הייתה בטיפול נמרץ כאשר ציין: "חמישה ימים היא הייתה בטיפול נמרץ?" (עמ' 53 ש' 29). בתשובה זו הנתבע יישר עמדות עם התנגדות בא כוחו שהושמעה מספר עמודים לפני כן במסגרתה נטען כי בא כח התובעת מטעה את העד כאשר הוא טוען שהתובעת הייתה במחלקת טיפול נמרץ. לאחר מכן נשאל מה מטרת החתמת התובע על אותו מסמך על כך השיב: "כשאני מתנהל מול פגיעה תמיד אני עושה תזכיר של מה קרה (ההדגשה שלי – א.כ.)" (עמ' 54 ש' 3). דא עקא, הנתבע שכח שלפני כן הוא מסר כי בשלוש שנים האחרונות לא היו לו תביעות (עמ' 51 ש' 16 – 17). בהמשך כשנשאל על סתירה זו תירץ אותה בכך שהוא התכוון שלא היו תביעות לבית המשפט אך יחד עם זאת הוא טיפל בתאונות עבודה שאירעו לעובדים. אולם הוא לא נשאל על תאונות הוא נשאל על תביעות ולכן תשובתו מעידה אף היא על חוסר מהימנותו.

     

  31. לאור זאת, אינני נותן אימון בעדות הנתבע ואני מעדיף על פניה את עדות התובעת לפיה הנתבע ביקש ממנה לא להזכיר כי כלבו היה מעורב בתאונה.

     

  32. נסיבות החתימה על המסמך מלמדות כי הנתבע ניצל את מצוקתה וחולשתה הגופנית של התובעת בנוסף על חוסר ניסיונה ולכן אין לתת לאותו מסמך כל תוקף משפטי. הלבוש המשפטי למסקנה זו נשען על הוראות סעיף 18 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג – 1973 הקובע:

     

    "מי שהתקשר בחוזה עקב ניצול שניצל הצד השני או אחר מטעמו את מצוקת המתקשר, חולשתו השכלית או הגופנית או חוסר נסיונו, ותנאי החוזה גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל, רשאי לבטל את החוזה."

     

     

     

    בענייננו אין המדובר בחוזה אלא בחתימה על מסמך שמפרט את גרסת התובעת. אולם תחולת הוראות חוק החוזים היא רחבה וחובקות גם פעולות משפטיות שאינן חוזה בהתאם לאמור בסעיף 61 לחוק החוזים הקובע:

     

    "(א)הוראות חוק זה יחולו כשאין בחוק אחר הוראות מיוחדות לענין הנדון.

    (ב)הוראות חוק זה יחולו, ככל שהדבר מתאים לענין בשינויים המחוייבים, גם על פעולות משפטיות שאינן בבחינת חוזה ועל חיובים שאינם נובעים מחוזה."

     

    כך לדוגמא נפסק על ידי בית משפט העליון כי חתימה על כתב ויתור על חלק בעזבון מהווה פעולה משפטית לכן ניתן להחיל את הוראת סעיף 18 בשינויים המחויבים על עריכת מסמך המפרט את גרסת התובעת.

     

  33. בענייננו הנתבע ניצל את חולשתה הגופנית של התובעת בעת שהחתים אותה, כאשר הייתה מאושפזת במחלקת טיפול נמרץ לב. המסמך נחתם על פי הנחזה ממנו ביום 9.2.2006. ברישומי האחיות בתיק האשפוז נרשם כי בלילה שבין 8 – 9 פברואר 2006 התובעת לא ישנה בכלל מאחר ושותפתה לחדר סבלה. יתרה מכך, התובעת באותו זמן הייתה עובדת חדשה של הנתבעים והספיקה לעבוד מספר ימים בלבד. לכן אין תימה כי התובעת נכנעה לתכתיבי הנתבע אשר לא הרפה ממנה ולחץ עליה בהיותה מאושפזת ואינה בקו הבריאות עד שהשיג את מבוקשו.

     

  34. אוסיף עוד כי יחסי הכוחות בין התובעת לנתבע אינם שווים. ברי כי בסיטואציה כזו כאשר היחסים בין הצדדים הינם יחסי עובד מעביד התובעת הינה הצד היותר חלש. התובעת הינה אישה פשוטה בעוד שהנתבע מנוסה יותר, מנהל עסק והעיד על עצמו שתמיד נהג להחתים על עובדיו שאירעה להם תאונה על מסמך המפרט את גרסתם.

     

  35. בע"א 6601/96 AES system Inc. נ. סער, פ"ד נד(3) 850, נאמרו בעמ' 864 דברים היפים לענייננו:

     

    "זאת ועוד, בהתקשרות החוזית, המעביד והעובד אינם במעמד שווה. למעביד נתונה בדרך-כלל עמדת מיקוח חזקה יותר. השופט ברנזוןעמד על "חולשתו של העובד לעומת המעביד, המסוגל להכתיב את תנאי חוזה העבודה" (ע"א 4/74ברמן נ' משרד להובלת משאות פרדס-חנהכרכור "עמל" בע"מ [12],בעמ' 722). בית-הדין הארצי לעבודה הדגיש כי "...את משפט העבודה מנחה עקרון יסוד, המבוסס על חזקת חוסר השוויון הבסיסי שבין כוחו של העובד לכוחו של המעסיק".

     

  36. דברים אלו נכונים שבעתיים מקום בו עובד חדש נתון במצב דחק עקב פציעה קשה במקום העבודה כאשר המעביד מבטיח לא הבטחת שווא שאם יחתום על מסמך רק יוטב לו.

     

  37. על מנת להוכיח את עילת העושק יש להוכיח שלוש תנאים: מצוקה, ניצול ותנאים בלתי סבירים. עמד על כך בית משפט העליון בע"א 403/80 סאסי נ. קיקאון, פ"ד לו(1) 762 (1981) (להלן: "עניין סאסי") בעמ' 767:

     

    "על שלושה יסודות - השלובים זה בזה ככלים שלובים - השתית המחוקק את עילת העושק, שהראשון בהם עניינו מצבו של העושק ("מצוקה", "חולשה שכלית או גופנית", "חוסר נסיון"), השני - התנהגותו של העושק (ה"ניצול שניצל") והשלישי - העדר איזון סביר בין הערכים המוחלפים בין העשוק לבין עושקו ("תנאי החוזה גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל")."

     

    אך יחד עם זאת, כאשר מדברים על עילת העושק אין מדברים על סיטואציה שבה העשוק אינו מבין על מה הסכים ולכן מבחינתו לא נעשה דבר. בהמשך לאותם דברים נאמר על סיטואציית העושק כדלקמן:

     

    "כן אין לומר, שאותו עשוק הוא בגדר מי שלא ידע ולא הבין מה הוא עושה, שאינו מסוגל כלל לאותו רצון הדרוש לכריתת חוזה, שמעשיו כלא היו (est factum non) (לבירורה המקיף של סוגיית non est factumלעומת טענת השפעה בלתי הוגנת ראה:ב ע"א 413/79 (3)). מכאן, שאותם דברים שמנינו בעשוק אינם מעמידים אותו במקום שפסולי דין עומדים, שכן אין הוא חולה נפש או לקוי בשכלו, שמחמתם אינו מסוגל לדאוג לענייניו, ואף במקומו של מי שלשעה או לעניין לא ידע ולא הבין מה הוא עושה אינו עומד. ואף-על-פי-כן, אין לומר, שדעתו הייתה מיושבת, וכי גמירת הדעת שלו הייתה כגמירת דעתו של כל מתקשר צלול בדעתו. הוא מצוי אי שם בין הקצוות; אין הוא בעל מום, שמומו פוסל אותו, ואין הוא חסר דעה וידיעה, שחסרונם עושה את פעולתו כאין וכאפס, אלא הוא בגדר "מעין בעל מום", הקרוב או דומה לשני אלה מבחינת הפגם בשיקול-דעתו, ש"מומו" פוגם בהתקשרות חוזית מסוימת, הניתנת לביטול רק בהתקיים יתר יסודותיה של עילת העושק. לפיכך חייבים המצוקה, החולשה השכלית או הגופנית וחוסר הניסיון להיות כבדי משקל, ועל בית המשפט להשתכנע, שפעלו את פעולתם על העשוק והסיטו את שיקול-דעתו סטייה של ממש מנתיבו הנכון."

     

     

  38. עוד נקבע כי יסודות עילת העושק הינם מצטברים ושלובים. מצטברים במובן זה שאם לא התקיים אחד מן היסודות אזי לא מתקיימת עילת העושק. שלובים במובן זה שאם אחד היסודות התקיים במובהק, אפשר כי יסוד אחר יהיה מובהק פחות (ראה: ע"א 2041/05 מחקשווילי נ. מכקשווילי [פורסם בנבו]; ע"א 3156/98 בן ישי נ. ויינגרטן, פ"ד נה(5) 939 (1999)).

     

  39. על פי ספרה של פרופ' שלו , "דיני חוזים – חלק כללי" מצוקה "היא מצב של צרה ודחק שאליו נקלע המתקשר" (עמ' 346). על המצוקה להיות כבדת משקל ממשית ומשמעותית (ראה: ע"א 627/85 ד. איתן – ע. גושן אגריכלים בע"מ נ. מדינת ישראל, פ"ד מג(3) 42, 46 (1989)) ולא כל קושי ארעי וחולף יוצר מצוקה (ראה: ע"א 719/78 איליט בע"מ נ. אלקו בע"מ, פ"ד לד(4) 673 (1980)). לכן נקבע בפסיקה כי כל מקרה ייקבע על פי נסיבותיו ואין לקבוע מסמרות מראש.

     

  40. לצד זאת, ניתן למצוא בספרות את הדעה כי במקרים קיצוניים של חוסר הגינות בתנאי החוזה יש לפרש את המושגים מצוקה וחוסר ניסיון בצורה ליבראלית ולכלול בה תמימות וחוסר הבנה או התמצאות (ראה: פרידמן, כהן "דיני חוזים" עמ' 980).

     

  41. באשר לניצול נקבע כי על העושק יהיה לכל הפחות בעל מודעות לפגם ברצונו של הצד הנעשק גם אם לפגם זה לא היה ביטוי חיצוני ברור (ראה פרידמן עמ' 983). עוד נקבע כי "עצימת עיניים ברשלנות גסה" על ידי העושק עלולה לעלות כדי ניצול מצוקתו של העשוק (עניין סאסי עמ' 769). עוד נקבע באותו עניין כי גם אי מוסריות להבדיל מאי חוקיות יכולה לעלות כדי ניצול (שם עמ' 768).

     

  42. בנוסף יש להראות כי התקיים קשר סיבתי בין ההתקשרות בחוזה לבין ניצול המצוקה (ענין איליט לעיל עמ' 679) כאשר אחד המבחנים לקיום הקשר סיבתי הוא האם למתקשר הייתה אלטרנטיבה ממשית שבאמצעותה ניתן למנוע את העסקה הנוכחית (ראה: ע"א 11/84 רבינוביץ נ. שלב הקואופרטיב המאוחד להובלה בע"מ, פ"ד מ(4) 533, 543 (1986)).

     

  43. בענייננו התובעת הייתה במצב של חולשה גופנית כאשר הנתבע החתים אותה על אותו מסמך המפרט את "גרסתה". המסמך נערך לבקשת הנתבע כאשר הוא היה מודע כי התובעת נמצאת במצב גופני רעוע ומאושפזת במחלקת טיפול נמרץ. לכל הפחות ניתן לומר כי הנתבע אף עצם את עיניו ונהג ברשלנות גסה נוכח מצבה של התובעת בעת החתימה, עצימת עיניים העולה כדי ניצול מצוקתה. הנתבע אף מסר בעדותו כי היה בקשר טלפוני כל הזמן עם התובעת לפני החתימה על אותו מסמך (עמ' 56 ש' 7 ; עמ' 52 ש' 2) דבר המעיד כי הנתבע הפעיל על התובעת לחצים על מנת שתערוך את אותו מסמך. לא הייתה כל סיבה מוצדקת בפי הנתבע מה היה דחוף כל כך להחתים את התובעת על אותו מסמך כאשר היא נמצאת במצב בו הייתה. כשנאל מדוע הייתה דחיפות להחתים את התובעת פטר את עצמו בתשובה "לא זוכר" (עמ' 56 ש' 6). למעשה מתשובה זו אני למד כי לא היה כל דחיפות להחתים את התובעת זולת סיבה שהנתבע לא רצה לשתף את בית המשפט ותשובתו הייתה תשובה מתחמקת. חמור מכך, הנתבע הוא שהכתיב את נוסח המסמך כאשר סימנים לכך עולים מהמסך עצמו תוך שהוא מבטיח לתובעת הבטחות שווא והבטחות מטעות בדבר התועלת שתצמח לה מכך.

     

  44. בפני הנתבע הועלתה אפשרות שייתכן כי סבר שפוליסת חבות מעבידים אינה מכסה פגיעה על ידי כלב במקום העבודה, בשים לב לכך שבביטוחי דירה בדרך כלל מקדישים פרק נפרד עבור פגיעת כלב, בעוד שבפוליסת חבות מעבידים אין פרק כזה בנפרד. הנתבע הכחיש אפשרות זו עמ' 56 אם כי שם הוא אישר כי היה לו במועד הרלוונטי גם ביטוח דירה וגם ביטוח עסק בחברת הפניקס. כאשר נשאל האם בביטוח הדירה יש כיסוי נפרד לכלב השיב בתחילה "יכול להיות" ומיד לאחר מכן אישר שיש כיסוי כזה באופן אוטומטי (שם). באותו מעמד הוריתי לנתבעים להמציא לתיק בית המשפט העתק פוליסות של הדירה והעסק אך החלטות אלו לא מולאו על ידי הנתבעים דבר העומד להם לרועץ. אינני יכול לקבוע בוודאות שזה אכן היה המניע של הנתבע להחתים את התובעת על אותו מסמך שהוכתב על ידו, יחד עם זאת העדפת גרסת התובע וחוסר אמינותו של הנתבע בצירוף העובדה כי הסתיר את פוליסות מעלות א האפשרות שזהו ככל הנראה מניע אפשרי ברמת הסתברות להתנהלות הנתבע.

     

  45. התובעת חתמה על אותו מסמך כאשר מדובר באישה תמימה שאינה מנוסה בתביעות נזיקין לעומת יתרונו הברור של הנתבע אשר הודה כי הוא נוהג להחתים את עובדיו שנפגעו בתאונות עבודה. התובעת לא זכתה ליעוץ כלשהו בטרם חתמה על אותו מסמך. התובעת חתמה על אותו מסמך לאחר שניתנה על ידי הנתבע הבטחת שווא כי אם תחתום ולא תזכיר את הכלב היא תזכה לפיצוי כלשהו.

     

  46. ברי כי בענייננו מתקיימים יסודות העושק בשינויים המחויבים. ברור כי המסמך עליו חתמה התובעת מנשל אותה מתביעתה הנזיקית ופוגע בזכויותיה בצורה קשה ולכן מצבה עם החתימה על אותו מסמך גרוע בהרבה אילו לא חתמה עליו.

     

  47. התובעת אף טרחה לשלוח מיד לאחר מכן באמצעות בא כוחה הודעת ביטול ולכן עמדה בדרישות הדין.

     

  48. לאור זאת אני קובע כי אין כל נפקות משפטית לאותו מסמך ולא ניתן להסתמך עליו. בנוסף אני מעדיף באופן ברור את גרסת התובעת לפיה נפגעה מכלב על פני גרסת הנתבעים שהובאה באמצעות הנתבע שעדותו הייתה בלתי אמינה פתלתלה וחמקמקה.

     

  49. סעיף 41א לפקודת הנזיקין קובע:

     

    "בתובענה בשל נזק לגוף שנגרם על ידי כלב, חייב בעליו של הכלב או מי שמחזיק בכלב דרך קבע (להלן — הבעלים) לפצות את הניזוק, ואין נפקא מינה אם היתה או לא היתה התרשלות מצדו של הבעלים."

     

  50. בענייננו לא מתקיים ולא נטען כי מתקיים אחד הפטורים הקבועים בסעיף 41ב לפקודת הנזיקין. אין גם הכרח כי הפגיעה על ידי כלב תהיה דווקא בנשיכה ונזק שנגרם על ידי דחיפה אף חוסה במסגרת סעיף 41א לפקודת הנזיקין.

     

  51. את הנתבע יש לחייב בהיותו הבעלים של הכלב. את הנתבעת מס' 1 יש לחייב בהיותה מחזיקה בכלב. הוכח לפני באמצעות חוקר שערך ביקור בבית העסק ביום 4.3.2009 כי הכלב נמצא שם. מזכירת הנתבע טענה בפניו כי אותו כלב צמוד לבעליו ולרוב נמצא במתחם בית העסק. לכן הנתבעת מס' 1 נחשבת כמי שמחזיקה בכלב. למעלה מהצורך הנני קובע כי נתבעת מס' 1 חבה בגין עוולת הרשלנות. אם הכלב נמצא מדי יום בעסקה היא אמורה לנקוט באמצעים סבירים למנוע נזק מהכלב לעובדים. לא נטען ולא הוכח כי אמצעים כאלה ננקוט.

     

  52. לכן אני קובע כי הנתבעים חייבים ביחד ולחוד לנזקי התובעת שיפורטו להלן.

     

    גובה הנזק

     

    פציעתה של התובעת

     

  53. התובעת כאמור הובהלה לבית חולים נהריה שם עברה ניתוח לשחזור וקיבוע השבר ברגלה באמצעות שלושה ברגים חלולים. במהלך אשפוזה נצפתה אצל התובעת דינמיקה בתרשימי הלב והיא הופנתה למחלקת טיפול נמרץ לב. ביום 16.2.2006 עברה התובעת צינתור במחלקה קרדיולוגית והומלץ לה לבצע ניתוח מעקפים.

     

  54. ביום 21.2.2006 הועברה התובעת מבית חולים לגליל מערבי לבית חולים כרמל בחיפה שם אושפזה. ביום 12.3.2006 עברה התובעת ניתוח מעקפים בבית חולים כרמל. ביום 16.3.2006 שוחררה התובעת לביתה.

     

  55. בעקבות התאונה וכתוצאה ממנה נזקקה התובעת לטיפולים פיזיותרפיים, אלקטרותראפיים ותרופתיים.

     

    הנכויות הרפואיות

     

  56. התובעת הביאה מטעמה את חוות הדעת כדלקמן:

     

    ד"ר קליגמן בתחום האורטופדי קבע כי בעקבות התאונה נותרה נכות בשיעור 30%.

    פרופ' המרמן בתחום הלב קבע כי בעקבות התאונה נותרה לתובעת נכות בשיעור 50%.

    ד"ר וייל בתחום הפסיכיאטרי קבע כי בעקבות התאונה נותרה לתובת נכות בשיעור 15%.

     

  57. הנתבעת מצידה הביאה את חוות הדעת כדלקמן:

     

    פרופ' אנג'ל בתחום האורטופדי קבע כי בעקבות התאונה נותרה נכות בשיעור 10%.

     

    ד"ר שפרינגר בתחום הפסיכיאטרי קבעה כי בעקבות התאונה נותרה לתובת נכות בשיעור 5%.

     

  58. הנתבעים טעו במהלך שמיעת הראיות ובבקשה לפסילת חוות דעתו של פרופ' שטרסברג כי המציאו מטעמם חוות דעת של ד"ר שניידר בתחום הקרדיולוגי אשר קבעה לטענתם כי האירוע הלבבי לא קשור בתאונה. אולם בהחלטתי מיום 6.6.2014 קבעתי כי הנתבעים לא הגישו חוות דעת כזו לתיק בית המשפט ולא הראו בשום דרך כי חוות דעת נגדית נשלחה למומחה.

     

     

  59. מטעם בית המשפט מונו מומחים רפואיים אשר קבעו כדלקמן:

     

    ד"ר ישראלי בתחום האורטופדי קבע כי בעקבות התאונה נותרה נכות בשיעור 14%.

    פרופ' שטרסברג בתחום הלב קבע כי בעקבות התאונה נותרה לתובעת נכות בשיעור 40%.

    פרופ' מוניץ בתחום הפסיכיאטרי קבע כי בעקבות התאונה נותרה לתובעת נכות בשיעור 10%.

     

  60. סה"כ הנכות המשוקללת של התובעת בעקבות התאונה עומדת על 53.56% ובמעוגל על 54%.

     

  61. הנתבעים חלקו על קביעותיו של פרופ' שטרסברג והוא נחקר על חוות דעתו ביום 2.7.2013. כאמור לעיל בקשה לפסילת חוות דעתו שהוגשה ביום 11.12.2013 נדחתה ביום 6.6.2014. לאור בקשת הנתבעים לחקור את פרופ' שטרסברג בשנית נקבע התיק לשמיעת ראיות ליום 3.9.2014. אולם בהודעה שהגישו לתיק בית המשפט ביום 2.8.2014 ויתרו על חקירתו בשנית.

     

    הקביעות בתחום הקרדיולוגי

     

  62. הנתבעים טוענים כי יש להעדיף את חוות דעתו של ד"ר שניידר מטעמם על פני חוות הדעת של פרופ' שטרסברג. דא עקא, כפי שקבעתי בהחלטתי מיום 6.6.2014 חוות דעתו של ד"ר שניידר לא הוגשה לתיק בית המשפט ולכן אין חוות דעת בתחום זה מטעם הנתבים.

     

  63. הלכה פסוקה היא כי בית משפט הוא הפוסק הסופי בענייני רפואה גם אם אלו נמסרו למומחה שמונה על מנת שיחווה את דעתו בהם. עוד נפסק כי חוות דעת של מומחה שמונה הינה חלק מכלל הראיות ובית משפט רשאי לקבל את חוות הדעת במלואה או לדחותה תוך שהוא נותן לה את מלוא המשקל. לצד זאת, נפסק עוד כי אם אין בחוות-דעתו של מומחה שמונה מסקנות אשר אינן יכולות לעמוד במבחן הביקורת וההיגיון לאחר עיון בחוות הדעת ובראיות אחרות שלפניו, בית המשפט לא ייטה להתערב במסקנותיו של המומחה (ראה: ע"א 2160/90 רז נ. לץ, פ"ד מז(5) 170).

     

  64. בע"א 4681/07 עביר דהוד נ. נאאל חטאב ואח' [פורס בנבו] חזר בית משפט העליון על ההלכה לפיה:

     

    "הקביעה הסופית באשר למצבו הרפואי של התובע פיצויים בגין נזקי גוף אכן מסורה בידי בית המשפט ... ואין בית המשפט מחויב לסמוך את קביעותיו בעניין זה על חוות דעתו של המומחה הרפואי שמינה, בבחינת  'כזה ראה וקדש'. יחד עם זאת, לא בנקל יסטה בית המשפט מקביעותיו של המומחה הרפואי שמונה מטעמו והנחת המוצא בעניין זה היא כי מדובר בחוות דעת מקצועית הניתנת על-ידי מי שאמון על הסוגיות הרפואיות אליהן היא מתייחסת. יידרשו, אפוא, נימוקים כבדי משקל על מנת להניע את בית המשפט לסטות מחוות דעתו של המומחה הרפואי שמונה על-ידו, אך בהיותה ראיה בין יתר הראיות במשפט, וככל שיש לכך הצדקה, הדבר בהחלט אפשרי."

     

  65. בבואי ליישם את הקווים המנחים שנקבעו בהלכה הפסוקה הנני סבור כי לא עלה בידי הנתבעים להניח טעמים כבדי משקל מדוע אסטה מקביעותיו של פרופ' שטרסברג.

     

  66. הנתבעים מלינים על כך שהמסמכים הרלוונטיים מטעם הנתבעים הנוגעים לעברה של התובעת וכן חוות דעת נגדית לא עמדו לנגד עיניו של המומחה עת נתן את חוות דעתו. אולם כשל זה כולו נמצא באחריות הנתבעים. הנתבעים הבטיחו בשתי הזדמנויות שונות כי תונח בפני בית המשפט חוות דעת נגדית בתחום הלב. אולם למרות הצהרות אלה לא הונחה חוות דעת נוגדת. רק לאחר שניתנה חוות דעת המומחה מטעם בית המשפט ובמסגרת הגשת תצהירי הצדדים צירפו הנתבעים תיק מוצגים ובמסגרתו כללו את חוות דעתו של ד"ר שניידר (הוגש ביום 14.2.2013) ללא שביקשו רשות לצרפה כאשר הדבר נעשה באיחור רב. יתרה מכך, מינויו של פרופ' שטרסברג נעשה בפרוטוקול הדיון ביום 13.10.2010. למרות זאת הנתבעים לא מצאו לנכון לפנות אליו בצירוף כל החומר הרפואי. אם לא די בכך, חוות דעתו של פרופ' שטרסברג ניתנה בשנת 2011. למרות זאת, הנתבעים לא הגישו בקשה לפסול אותה בשל התעלמות מתיעוד כזה או אחר אלא המתינו רק לשנת 2014 והעלו את הטענה בשיהוי רב. בנוסף משלא הגישו הנתבעים חוות דעת נגדית לא ניתן לומר כי המומחה מטעם בית המשפט התעלם ממה שלא הוגש.

     

  67. המומחה מטעם בית המשפט סבר שהעובדה כי הוריה של התובעת סבלו ממחלת לב הינה שולית כי בעת שערך את חוות דעתו הוא כבר ידע כי התובעת סובלת ממחלה טרשתית (עמ' 28 ש' 23 – 25). אין לי אלא להסכים על עדות זו של המומחה.

     

  68. כמו כן, בניגוד לטענת הנתבעים פרופ' שטרסברג לא התעלם מעברה הרפואי של התובעת כאשר הוא מציין בחוות דעתו בפירוש כי התובעת כבר בשנת 2003 נמצאו אצלה סימנים לטרשת עורקים מפושטת, עברה אירוע מוחי ואף נמצאו סימני קשים למחלה בעורקי הלב. יחד עם זאת, קבע המומחה כי הופעת אוטם שריר לב קשור למצב הדחק (סטרס) בו הייתה שרויה התובעת עקב פגיעתה. המומחה מאשר כי נכון שעובר לאירוע הייתה לתובעת מחלה מתקדמת בעורקי הלב יחד עם זאת המקרה היווה טריגר להופעת האוטם בשריר הלב. לכן בהקשר זה לא נפל כל פגם בחוות דעתו של המומחה.

     

  69. המומחה מטעם בית המשפט העלה תמיהה בחוות דעתו הראשונה הכיצד שלא רשום בסיכום אשפוז שלא בוצעה בדיקת טרופונין שהינה בדיקה אנזימים אשר יכולה להעיד על קיום אירוע של אוטם שריר הלב. המומחה לפני עריכת חוות דעתו לא עיין בתיק האשפוז המלא. אולם התיק הוזמן על ידי הצדדים ותוך כדי חקירת המומחה הועלה לפניו על ידי כי בדיקות טרופונין נמצאות בתיק. לאחר שניתנה למומחה הזדמנות לעיין בבדיקות הוא העיד כי הפרש הזמנים בין שתי הבדיקות שנעשו אינו מספיק על מנת להשוות אם אכן הייתה עליה המעידה על קיומו של אוטם (עמ' 35 ש' 7 – 15).

     

  70. אמנם מן הראוי היה כי המומחה מטעם בית המשפט יעיין בתיק האשפוז המלא בטרם יסיק מסקנות נמהרות אודות התנהלות בית החולים ובטרם ייתן חוות דעתו. יחד עם זאת, טענת הנתבעים כי המומחה בעקבות גילוי זה החל ל"שחק עם השעות" כך שהדבר יתאים למסקנתו אין לה כל ביסוס. המדובר במומחה אובייקטיבי המשמש זרועו הארוכה של בית המשפט. לטענות הנתבעים אין כל שחר ולא הוכחו בבדל של ראיה. לא הובאה גם כל ראיה אחרת שתפריך את קביעות המומחה לגבי שעות הבדיקה ולכן הטענות נטענו בעלמא.

     

  71. נהפוך הוא, עוד בטרם שהוצגו למומחה בדיקות הטרופונין הוא מסר בעדותו כי "אם הטרופונין נלקח 5-8 שעות אחרי מה שהם חשדו שהופיע כהתקף לב ועדיין היה תקין זה באמת יהיה הפתעה בשבילי" (עמ' 35 ש' 1 – 2). רק לאחר מכן התקיימה הפסקה במהלכה ניתנה הזדמנות למומחה לעיין בבדיקות הטרופונין כאשר התברר כי בוצעו שתי בדיקות: האחת בשעה 18:00 כאשר התובעת התקבלה לטיפול נמרץ לב בשעה 19:20. בדיקה זו אני מניח כי נלקחה עם תחילת המיחושים. בדיקה שניה בוצעה בשעה 20:25 באותו יום כאשר לא עבר מספיק זמן לצורך הערכה והשוואה. משתשובת המומחה לגבי טווח בדיקות ההשוואה ניתנה לפני שעיין בבדיקה וידע מה תוכנן הדבר מעיד על אובייקטיביות מצדו ולא על ניסיון להתאים את תשובותיו בהתאם לממצאי הבדיקות כפי שסברו הנתבעים.

     

  72. המומחה מסכים עם טענות הנתבעים לפיה על מנת לקבוע אוטם שריר הלב צריכה האבחנה להיות פוזיטיבית של קיום מרכיבים מסוימים כאשר בענייננו לא התקיים אף קריטריון באופן אובייקטיבי (עמ' 35 ש' 30 – עמ' 36 ש' 2). אולם כוונת המומחה היא כי בהתקיימות הקרטיונים ניתן לומר שבוודאות אירע לה אוטם שריר הלב. בענייננו המצב מעורפל והמומחה באמצעות קריטריונים אחרים הגיע למסקנה כי התובעת לקתה באוטם שריר הלב. וכל העיד המומחה בעמ' 31 ש' 17 – 22:

     

    "זה רפואה ולא מתמטיקה. אני יודע מאיזה צד אתה בא, אבל אני מצטער. יש יותר מדי סימנים שהגברת עברה אוטם בשריר הלב. אדם שנכנס למצב של הלם עם ירידות בא.ק.ג. שזה שינויים אסכמיים וכתבתי שנראתה עקומה אנזימתית טיפוסית להתקף לב שיש עליה ואחרי זה ירידה שבאקו יש ירידה משמעותית בתפקוד שריר הלב... כל זה מאשש את המסקנה שיש אוטם. אפשר להאשים את בית החולים שלא עשה בדיקת טרופונין, אבל אני מבטיח שאם היו עושים זה היה גבוה."

     

    ועוד בעמ' 32 ש' 1 – 4:

     

    "אני אגיד בצורה פשוטה. לגברת היה את כל הסימנים של התקף לב מה שהיה שם את הדובדבן בקצפת זה הטרופונין שלא נבדק כאן. עצם העובדה שלא נבדק לא שולל בכלל את הקיום. אילו היה נבדק והיה תקין אז היה לנו על מה לדבר. אני אגיד משהו לא יפה. הרופאים כתבו מה שהם כתבו כי הם מייצגים את הצד שלך."

     

  73. לאור הדברים הנ"ל עלה בידה של התובעת להוכיח במאזן הסתברויות כי היא לקתה באוטם שריר הלב הנובע מהתאונה. אמנם לא עלה בידיה להוכיח בוודאות של 100% כי האירוע היה אירוע אוטם אולם התובעת נדרשת להוכיח במאזן הסתברויות. היתפסות הנתבעים לשאלה ותשובה אחת בנוגע לקריטריונים הפוזיטיביים תוך התעלמות מהתמונה המלאה שצייר המומחה הינה התייחסות מתמטית פשטנית לדברים. התמונה בענייננו היא יותר מורכבת כאשר המומחה לקח בחשבון את מלוא השיקולים והגיע לתוצאה סבירה העומדת במבחן ההיגיון והשכל הישר ולכן לא נפל כל פגם במסקנותיו וקביעותיו.

     

  74. לאור זאת אני מאמץ את קביעות המומחה בשטח הקרדיולוגי במלואן ודחה את טענת הנתבעים.

     

     

    הנכות התפקודית

     

  75. התובעת הינה ילידת 1950 והייתה בת 56 בזמן אירוע התאונה.

     

  76. התובעת טענה בתצהירה כי הינה בעלת השכלה פורמאלית ועובדת כפיים במקצועה. בטרם עבודתה אצל הנתבעים העידה התובעת כי עבדה בחנות "ביג ריהוט" במשך 7 שנים (עמ' 21 ש' 12).

     

  77. התובעת העידה עוד כי לאחר שהייתה באי כושר חזרה לעבוד בחנות רהיטים "ביג רהוט" ששינתה את שמה ל- "ארומה" (עמ' 22). עוד העידה התובעת כי שעות העבודה הצטמצמו לשעתיים שלוש ביום (עמ' 23 ש' 10). התובעת הוסיפה כי היא עובדת כ- 14 שעות בשובע בחנות לרהיטים בקריית ביאליק והיא מחלקת אותם איך שהיא רוצה על פני השבוע (עמ' 23 ש' 21 – 22).

     

  78. לגבי תפקידה התובע העידה כי היא יושבת, עונה לטלפונים. במידה ומגיעים אנשים היא ניגשת ומפנה אותם הלאה, לאחר שמראה להם את הרהיטים, כי היא לא יכולה לסחוב רהיטים (עמ' 24 ש' 14 – 15). התובעת השיבה לשאלה האם זה מה שעשתה לפני התאונה בשלילה, כאשר אמרה שלפני כן היית גם מזיזה וסוחבת רהיטים והיום בעיקר עונה לטלפונים ורושמת הזמנות (שם). עוד הוסיפה כי לפני התאונה כשבא לקוח וביקש כי תפתח פינת אוכל על מנת שיתרשם ממנה או תפתח מיטת ילדים היא הייתה עושה זאת בעצמה. כיום היא מבקשת מהלקוח שיעשה כן (שם).

     

  79. אין ספק כי נכותה של התובעת, המשלבת בתוכה מספר נכויות מתחומים שונים מגבילה את כושרה של התובעת לעבוד. הנכות בתחום האורטופדי הינה בשל מגבלה בכיפוף תנועות הירך, זאת בנוסף על מגבלה קיימת בגפה התחתונה ברגל ימין בגין מחלת כלי דם המגבילה את התובעת בהליכה למרחקים כפי שצוין בחוות הדעת.

     

  80. בשטח הפסיכיאטרי ניתנה הנכות בשל פיתוח חרדה אגרופובית וקלסטרופובית. עוד קבע המומחה כי במידה והתובעת תקבל טיפול תרופתי ונפשי מסודר הדבר ישפר את הסיכוי להטבה במצבה.

     

  81. בחוות הדעת המשלימה של פרופ' שטרסברג ולאחר שעיין בתוצאות בדיקת אקו-לב קבע כי אלו יכולים להסביר את טענתה כי היא סובלת מקשיי נשימה לאחר מאמצים קלים. קביעה זו מתיישבת עם טענת התובעת כי היא אינה מסוגלת להזיז רהיטים.

     

  82. לאחר שאני לוקח את נכויותיה של התובעת בחשבון על מורכבותן, אופי עבודתה, מגבלותיה הקודמות, כאשר תוספת נכויות בגין התאונה על תחלואיה לפני משפיעה על התובעת יותר מאדם שהיה בריא לחלוטין עובר לתאונה, הירידה בשכר ובהיקף עבודתה, כאשר מאידך לא ניתן לומר כי התובעת אינה מסוגלת לעבוד בכלל, אני מעמיד את נכותה התפקודית של התובעת בשיעור של 60%.

     

  83. להלן אתייחס לראשי הנזק השונים.

     

    כאב וסבל

     

  84. בשל האירוע אושפזה התובעת במשך יותר מחודש ונזקקה לבצע ניתוחים הן בשטח הקרדיאלי והן שטח האורטופדי.

     

  85. התובעת לאחר התאונה קיבלה טיפולים רפואיים בקופת חולים לתקופה ממושכת. כך לדוגמא בביקור מחודש יולי 2006 נמצא ע"י ד"ר שניר אורטופד כי התובעת סובלת מהגבלת טווחי תנועה קשה בפרק הירך. בביקור מיום 28.12.2006 נמצא כי התובעת סובלת מהגבלה בתנועות הירך.

     

  86. המומחה מטעם בית המשפט בתחום האורטופדי העריך את אי הכושר המלא לתקופה של שישה חודשים שלאחריו העריך כי התובעת הייתה באי כושר זמני וחלקי לעבודה בשיעור 30% למשך שנה.

     

  87. לאור האמור לעיל ובשים לב לחומרת הפגיעה ומורכבותה, תקופת ההחלמה, הניתוחים שעברה התובעת, גילה הנני פוסק לתובעת בגין כאב וסבל סך של 250,000 ₪ נכון למועד פסק הדין.

     

     

    הפסדי שכר

     

  88. התובעת כיום בת 65 ובעקרון נותרו לה עד הגיעה לגיל פרישה שנתיים.

     

  89. אמנם פרופ' שטרסברג העיד בעדותו כי ייתכן ומחלת התובעת הייתה ממילא מתפרצת ללא קשר לאירוע התאונה אך לא ניתן לומר זאת בוודאות. לאור זאת, במידה ואירוע כזה היה מתפרץ ללא קשר לתאונה הדבר היה פוגע ביכולתה להשתכר. לכן יש בדעתי להתחשב בכך בעת פסיקת הפיצויים בגין הפסדי שכר.

     

  90. נראה בהתחשב בכך נכון והוגן לחשב את הפסדי שכרה של התובעת עד היום (גיל 65) ולא לפסוק לה הפסדים עד גיל 67.

     

  91. שכרה הרבע שנתי של התובעת עובר לאירוע התאונה, על פי תיקה מהמוסד לביטוח לאומי ענף נפגעי עבודה, היה בסך של 16,800 ₪. שכרה החודשי היה בסך של 5,600 ₪ ברוטו. שכר זה משוערך להיום עומד על סך של 6,651 ₪.

     

  92. הנני קובע כי התובעת זכאית לאי כושר מלא לעבודה עד ליום 31.12.2007. עד לאותו מועד נכותה הזמנית של התובעת במוסד לביטוח לאומי הייתה 100% עד ליום 28.2.2007 ו- 60% עד ליום 31.12.2007. ברי כי בנכויות זמניות אלו התובעת אינה מסוגלת לעבוד. המומחה בשטח האורטופדי קבע נכות זמנית בשיעור 30% אולם הנכות הזמנית שקבע מתייחסת רק להיבט אחד ומצומצם ואינה מתייחסת לשטחים אחרים.

     

  93. לכן מגיע לתובע בגין הפסדי שכר מלאים בעבר כדלקמן:

     

    -.152,973 ₪ = 6,651 ₪ X 23 חודשים

     

  94. הסכום הנ"ל בתוספת הפרשי ריבית מאמצע התקופה מסתכם לסך של 179,402 ₪.

     

  95. הפסדי שכר מתום האי כושר המלא ועד היום יחושב כדלקמן:

     

    -.349,125 ₪ = 6,651 ₪ X 87.5 חודשים X 60%

     

  96. הסכום הנ"ל בתוספת הפרשי ריבית מאמצע התקופה 365,342 ₪.

     

  97. סה"כ מגיע בגין הפסדי שכר 544,744 ₪.

     

    הפסדי תנאים סוציאליים

     

  98. התובעת מציעה בסיכומיה כי הפסד תנאים סוציאליים יעשה לפי 10% מהפסדי השכר. הנתבעים לעומת זאת מציעים כי החישוב יערך לפי 12% לפי הפסדי השכר לעתיד.

     

  99. הפערים באופן החישוב בין הצדדים אינם כבירים.

     

  100. לאור זאת אני פוסק 10% מהפסדי השכר שפסקתי בגין אובדן תנאים סוציאליים כלומר סך של 54,474 ₪.

     

    עזרה והוצאות בעבר

     

  101. התובעת טענה בתצהירה כי נזקקה לעזרה מכל הסובבים אותה. התובעת טוענת בתצהירה כי היא נעזרת בעבודות משק ביתה בגרוש שלה שעדיין מתגורר עמה. כמו כן היא מעסיקה עזרה בשכר פעם בחודש בעלות של 200 ₪ לחודש.

     

  102. עדותה של התובעת בכל הקשור לעזרה סבירה ותואמת את מצבה הרפואי. עדותה של התובעת לפיה נזקקה לעזרת גרושה וכן עזרה נוספת בשכר בעלות של 200 ₪ לחודש אף היא נראית לי סבירה. יחד עם זאת, התובעת ויתרה על עדותו של גרושה מר אברהם גולדבכר, זאת לאר שהגישה תצהיר שלו ולכן אתן לכך משקל בבואי לפסוק בגין עזרת צד ג' בעבר.

     

  103. בגין עזרה לעבר אני פוסק על דרך האומדנא, בגין עזרת גרושה ועזרה בשכר, סך של 50,000 ₪.

     

  104. בגין הוצאות לעבר, לא הוצגו קבלות. יחד עם זאת, יש לפסוק לתובעת בגין הוצאותיה על דרך האומדנא ואני פוסק סך של 8,000 ₪ (לא כולל הוצאות ששולמו למומחים למיניהם לכך אתייחס בסוף פסק הדין).

     

  105. סה"כ בגין עזרה והוצאות 58,000 ₪.

     

    עזרה לעתיד

     

  106. אין ספק כי התובעת תזדקק לעזרה לעתיד.

     

  107. אני מעריך כי בשל מגבלותיה התובעת תזדקק לעזרה בעלות חודשית של 1200 ₪.

     

  108. לאור זאת מגיע עזרה מהיום ולעתיד עד גיל 78 כדלקמן:

     

    -.155,226 ₪ = 1200 ₪ X 129.355

     

    הוצאות לעתיד

     

  109. התובעת תזדקק בעתיד לקבלת טיפולים רפואיים אשר סביר להניח כי מרביתם מכוסים בסל הבריאות. אולם לצורך קבלת אותם טיפולים היא תוציא הוצאות נסיעה.

     

  110. התובעת סולת ממגבלה ברגלה ובשל כך ניידותה נפגעה במידת מה.

     

  111. בשים לב לאמור לעיל אני פוסק לתובעת בגין הוצאות נסיעה וניידות לעתיד סך של 65,000 ₪.

     

     

    סיכום

     

  112. לסיכום יש לפסוק לתובעת את הנזקים כדלקמן:

     

    כאב וסבל 250,000 ₪

    הפסדי שכר לעבר544,744 ₪

    הפסד תנאים סוציאליים 54,474 ₪

    הוצאות ועזרה לעבר58,000 ₪

    עזרה לעתיד155,226 ₪

    הוצאות לעתיד65,000 ₪

     

    סה"כ נזקי התובעת 1,127,444 ₪

     

  113. מסכום זה יש לנכות תגמולי ביטוח ענף נפגעי עבודה וקצבת ניידות. בהתאם לחוות הדעת האקטואריות שהונחו לפני סה"כ הקצבאות מגיעות לסך של 782,601 ₪ נכון ליולי – אוגוסט 2013. סכומים אלו משוערכים להיום (תוספת הצמדה בלבד) מגיעים לסך של 777,017 ₪.

     

  114. סה"כ לאחר ניכוי תגמולי המוסד לביטוח לאומי מתקבל 350,427 ₪. לסכום זה יש להוסיף שכר טרחת עוד" בשיעור 20% בתוספת מע"מ והוצאות משפט בגין אגרה וחוות דעת בסך של 25,000 ₪ נכון למועד פסק הדין.

     

    מזכירות בית המשפט תמציא העתק מפסק הדין לבאי כח הצדדים.

     

     

    ניתן היום, א' אייר תשע"ה, 20 אפריל 2015, בהעדר הצדדים.

     

    Picture 1

     

     


בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
קוד אבטחה
הקש קוד אבטחה*
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ