אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> ת"א 3917-12-12 גולן ואח' נ' רוזוליו ואח'

ת"א 3917-12-12 גולן ואח' נ' רוזוליו ואח'

תאריך פרסום : 24/08/2015 | גרסת הדפסה
ת"א
בית משפט השלום חיפה
3917-12-12
19/08/2015
בפני השופטת:
מעין צור

- נגד -
תובע:
מנחם גולן
עו"ד גדעון כהן
נתבעת/המודיעה:
סיגל רוזוליו
עו"ד אורי טשקורי
פסק דין
 

 

הצדדים השלישיים

1. גפן 79 בע"מ

2. גפן המושבה

3. שמעון שגיא

4. סו בן צבי

ע"י ב"כ עוה"ד שימי קדוש

  1. זוהי תביעה שעניינה פרסום לשון הרע בשתי הזדמנויות, בנוגע לאירוע שהתרחש ביום 17.4.12.

     

    הרקע העובדתי

  2. התובע עובד ברכבת ישראל, ובמועדים הרלבנטיים לתביעה זו שימש כמנהל תחנה קיסריה- פרדס חנה (להלן: "תחנת פרדס חנה").

  3. הנתבעת הינה תושבת פרדס חנה, הנוסעת באופן יום-יומי ברכבת לעבודתה בתל אביב ובחזרה ממנה, ונוהגת לעלות לרכבת ולרדת ממנה בתחנת פרדס חנה.

  4. ביום 17.4.12, בשעות אחר הצהרים, עלתה הנתבעת לרכבת בתחנת תל אביב - מרכז, וירדה ממנה בתחנת פרדס חנה. כשעברה בשער האלקטרוני, ניגש אליה התובע וטען כי לא העבירה כרטיס נסיעה כנדרש. השתלשלות האירועים שנויה במחלוקת בין הצדדים. בתמצית אציין כי התובע טוען שהבחין בנתבעת יוצאת מהרכבת ועוברת את השער האלקטרוני מבלי להעביר כרטיס נסיעה, וזאת כשהיא נצמדת בגופה לגוף חברתה לעבודה שעברה לפניה. הוא ניגש אליה וביקש ממנה שתציג את כרטיס הנסיעה שלה. משלא עשתה כן, ביקש ממנה להמתין בתחנה להגעת שוטר מבלי שנגע בה. ואילו הנתבעת טוענת כי התובע צעק עליה על אף שהיה לה כרטיס נסיעה, תפס בידה, ומנע ממנה לעזוב את המקום שלא כדין (להלן: "האירוע").

  5. באותו לילה, בתאריך 18.4.12, שלחה הנתבעת בדוא"ל תלונה נגד התובע למחלקת פניות הציבור ברכבת ישראל (להלן: "מכתב התלונה"). נושא הודעת הדוא"ל: "תלונה חמורה. מר גולן מנחם. מנהל תחנת קיסריה", ותוכנה כדלקמן:

    "שלום רב,

    אבקש להביא תוכן מכתבי זה למנכ"ל הרכבת מר צפריר.

    היום כששבתי הביתה מתחנת ת"א ארלוזורוב לפרדס חנה, בצאתי מהתחנה לפתע עט עליי מנהל התחנה, אמר לי חצופה, חסם אותי לא נתן לי לצאת, כשניסיתי לצאת הוא אף אחז בידי, בשלב זה הרמתי את קולי ואמרתי לו שלא יעיז לגעת בי.

    פשר התנהגותו הייתה כי "לא היה לי כרטיס".

    טענה הזויה ומגוחכת מאחר ועליתי בתחנת תל אביב ויצאתי אף עם חברה שעובדת איתי.

    אעדכן כי הנ"ל עיכב אותי כחצי שעה עד שהגיעה המשטרה, כל אותו זמן התקשרו אלי מספר פעמים מתחנת חדרה וביקשו ממנו לתת לי ללכת.

    דקה לאחר שהזמנתי את המשטרה, זאת ובנוסף קרא לכל המאבטחים בתחנה ואמר להם "אל תתנו לה לצאת", כשראה שאני מנסה לזוז אף הורה להם לנעול את שערי התחנה.

    אין זו הפעם הראשונה שאדון זה מתייחס בצורה מחפירה ומשפילה כלפי נוסעי הרכבת בפח"כ.

    אבקש לציין שבשעות הבוקר יש מנהל מאוד אדיב ונחמד בתחנה זו, אך בשעות שמר גולן נמצא הוא מתייחס בזלזול, ונוקט אף באלימות כלפי נוסעים, יש המון תלונות ששמעתי עליו, הוא מתנהג כגנגסטר ומתייחס לנוסעים כאל קרימינלים.

    אבקש שמי מטעמכם יצור איתי קשר בהקדם, הודעה טלפונית על נמסרה היום למנהלת קשרי לקוחות.

    אני שוקלת להגיש תלונה למשטרת ישראל בגין תקיפה של עובד ציבור, השפלה בפומבי.

    לציין כי במקום נכח שוטר שהורה לו לתת לי ללכת ואם לא יעצור אותו, מכיוון שמשטרת חדרה הייתה בדרך, והשוטר היה בחוץ, לא עשה לו כלום. אני הייתי במעצר של חצי שעה.

    מר גולן התהדר במסמך נושא תאריך שנת 1936, שמצוי על שולחנו במספר העתקים, ובהגדלה לפיו למנהל התחנה סמכות לאסור ואף "לאזוק" אותי.

    מצ"ב תמונה שאומרת הכל, שערי הכניסה לתחנת פח"כ. נעולות.

    לטיפולכם ותגובתכם".

  6. ביום 4.5.12 התפרסמה במקומון "גפן המושבה" (להלן: "העיתון") כתבה שכותרתה "איזה מין שירות?" (להלן: "הכתבה"). הכתבה כללה התייחסות לאירוע, כדלקמן:

    "ס' מפרדס חנה עובדת בתל אביב, על מנת להגיע למקום עבודתה נוהגת ס' להיעזר בשירותי רכבת ישראל באופן יומיומי מזה כשמונה שנים. ס' מיומנת במעבר בין תחנות ורכבות והיא עושה את דרכה פנימה והחוצה מתחנת הרכבת בזריזות ובקלילות, אך בתאריך 17/04/2012 ניידותה נפגעה קשות כשמנהל תחנת הרכבת בפרדס חנה כרכור, החליט על סמך מראה עיניו כשהוא מציץ מחלון משרדו המשקיף על מעבר הנוסעים, כי ס' יצאה משטח התחנה מבלי שהעבירה כרטיס נסיעה, כך לדבריה. ס' טוענת כי היא העבירה כרטיס והשליכה אותו לפח מחזור הנייר הניצב בסמוך, למטרה זו ממש.

    ס' מתארת, "מנהל התחנה קפץ עליי, חסם לי את הדרך ותפס לי את היד באגרסיביות. הוא התנהג כאילו תפס שודד שגנב את כל קופת הרכבת", היא מתארת בהשתאות. עוד מרחיבה ס' ומתארת את מנהל התחנה כאדם המוכר לה כבעל התנהגות בוטה ואף אגרסיבית, בנסיעותיה הרבות מעידה כי צפתה אישית במנהל מעכב חיילים ומונע מהם עלייה לרכבת, על אף שתנועת הרכבת בתחנה מוגבלת לרכבת כל 40 דקות ואי עלייה על רכבת נכונה משמעה איחור.

    "כשהוא תפס לי את היד הזמנתי משטרה שהגיעה למקום וגבתה עדויות, העדפתי להגיש תלונה להנהלת הרכבת ולא למשטרה כדי שאותו מקרה ייחקר בתחום מקום העבודה ולא כמקרה פלילי לכשעצמו". ס' המשתאה, מגובה בצילומים ממכשיר הסלולרי שלה ומעדויות נוסעים נוספים, דואגת לשני ילדיה הממתינים לה בבית, טענה בפני מנהל התחנה כי אין בידיו סמכויות לעכבה במקום, אך זה נופף בפניה במסמך משנת 1935 המקנה לדבריו, סמכויות אכיפה. כשניסתה ס' להמשיך בדרכה החוצה, סגר מנהל התחנה את דרכה בסורגים והצמיד לה שני מאבטחים אשר ימנעו את עזיבתה, היא מתארת: "לא נראה לי תקין שמנהל תחנה ברכבת יתפוס לי את היד בכוח וכן לא נראה לי שיש לו סמכויות אכיפה". על מנת לצאת משטח התחנה נאלצה ס' להשתמש בכרטיס נסיעה נוסף, כרטיס זה, תמונות ותלונה בכתב העבירה להנהלת הרכבת, שתבחן מקרה זה. בהמשך ביררה ס' את מצב הטיפול בתלונה, ולדבריה קיבלה תגובה כי למנהל נערך שימוע וכי הטיפול במקרה זה הועבר לדרגים בכירים. עוד קיבלה הבהרה כי הם רואים את העניין בחומרה רבה והתנצלות מטעם הרכבת".

  7. מכתב התלונה והכתבה הם שני הפרסומים שאליהם מתייחסת תביעה זו. התביעה הוגשה ביום 3.12.12 לבית המשפט לתביעות קטנות בחדרה, בסכום של 32,000 ₪, וזה הורה על העברת הדיון לבית משפט השלום בחדרה. בית משפט השלום בחדרה התיר לתובע לתקן את כתב התביעה, כך שסכום התביעה הועמד על 200,000 ₪.

  8. הנתבעת שלחה הודעה לצדדים שלישיים בסכום של 100,000 ₪. הצד השלישי מס' 1 היא חברה בע"מ המוציאה לאור את העיתון, הצד השלישי מס' 2 הוא העיתון, הצד השלישי מס' 3 הוא עורך העיתון, והצד השלישי מס' 4 היא כתבת בעיתון שכתבה את הכתבה.

  9. ביום 10.2.14 החליט נשיא בית המשפט להעביר את הדיון בתיק מבית משפט השלום בחדרה לבית משפט זה.

  10. לאחר הגשת התביעה לבית המשפט לתביעות קטנות בחדרה הגישה הנתבעת נגד התובע תלונה במשטרת ישראל בגין עבירה של תקיפה. במסגרת החקירה נחקר התובע תחת אזהרה, ואולם לאחר שהציג סרט שצולם במצלמות האבטחה של התחנה השולל את גרסת הנתבעת, נחקרה זו תחת אזהרה בחשד להגשת תלונה כוזבת. בסופו של דבר החליטה משטרת ישראל לסגור את תיק החקירה.

     

    דיון והכרעה

  11. בחינת טענות הצדדים תעשה במספר שלבים: ראשית אבחן אם משלוח מכתב התלונה ופרסום הכתבה מהווים עוולה של פרסום לשון הרע לפי סעיף 7 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה- 1965 (להלן: "החוק"). אם אמצא שהתשובה היא חיובית, אבחן אם הפרסומים חוסים בצילה של הגנה מההגנות הקבועות בחוק. אם אמצא שאין הפרסומים חוסים בצילה של הגנה כלשהי, אדרש לסעדים המתבקשים ולהודעה לצדדים שלישיים.

     

    פרסום לשון הרע

  12. בסעיף 1 לחוק מוגדר המונח "לשון הרע" כדלקמן:

    "לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול -

    (1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;

    (2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;

    (3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;

    (4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית, או מוגבלותו".

  13. כלל מרכזי שנקבע בפסיקה לגבי פרשנותו של פרסום לעניין חוק איסור לשון הרע הינו, כי יש לתת לפרסום את המשמעות שאדם סביר ורגיל היה נותן לו. הן כוונת המפרסם והן אופן הבנת הפרסום על ידי הנפגע אינן רלבנטיות לקביעת משמעות הפרסום. אפנה בעניין זה לע"א 740/86 יגאל תומרקין נ' אליקים העצני, פ"ד מג(2) 333, בעמ' 337-338:

    "השאלה העיקרית והמרכזית בערעור זה היא מהי המשמעות של הדברים שפורסמו בעיני הקורא הסביר והרגיל. ההלכה היא שאין חשיבות לשאלה מה היתה כוונתו של המפרסם מחד, ואין חשיבות לשאלה כיצד הבין את הדברים בפועל מי שקרא את הדברים, מאידך. המבחן הקובע הוא מהי, לדעת השופט היושב בדין, המשמעות שקורא סביר היה מייחס למלים".

    ראה גם דברי הנשיא ברק בע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ נ' אילון (לוני) הרציקוביץ', פ"ד נח(3) 558 (2004) בפסקה 13 לפסק הדין.

  14. עוד נקבע בפסיקה, כי פרשנות הפרסום צריכה להעשות על סמך הפרסום כולו, ולא רק על סמך קטעים ממנו, על מנת שלא יוצא דבר מהקשרו, ראה דבריה של השופטת (כתוארה אז) בייניש בע"א 1104/00 דוד אפל נ' איילה חסון, פ"ד נו(2) 607 , בעמ' 619-620:

    "הדיעה המקובלת היא כי על-מנת לקבוע את משמעותו הפשוטה או המשתמעת של פרסום בעיני האדם הסביר ורגיל, יש לתת את הדעת להקשר בו הובאו הדברים הנטענים להיות לשון הרע. (ע"א 723/74 הוצאת עיתון הארץ בע"מ הנ"ל, בעמ' 302 300; ע"א 5653/98 פלוס נ' חלוץ ואח' (טרם פורסם), בפיסקה 10 לפסק -דינו של השופט חשין). לפיכך, הכלל הוא שקטע מפרסום יתפרש בהתחשב בשאר חלקיו, אלא במקרים חריגים כגון כאשר לשון הרע מצויה בכותרת הפרסום שהיא בולטת ומובחנת מיתר הפרסום (ראו: ע"א 5653/98 פלוס הנ"ל)".

  15. קורא סביר הקורא את מכתב התלונה מבין כי האירוע התרחש חרף העובדה שלנתבעת היה כרטיס כנדרש. הנתבעת מציינת במכתב זה שהתובע אחז בידה, דבר המהווה תקיפה, שהינה עבירה פלילית ועוולה אזרחית. הנתבעת מוסיפה כי התובע מתייחס בזלזול לנוסעים, נוקט כלפיהם באלימות, מתנהג "כגנגסטר" ו"מתייחס לנוסעים כאל קרימינלים". מכתב התלונה נשלח לפניות הציבור של רכבת ישראל, מעסיקתו של התובע. אין ספק כי תלונה כזו הנשלחת למעבידו של אדם עלולה לפגוע במשרתו, והיא מהווה "לשון הרע" כהגדרת המונח בסעיף 1(3) לחוק.

  16. גם בכתבה מצוין כי לנוסעת היה כרטיס נסיעה כנדרש, כי מנהל התחנה תפס את ידה באגרסיביות, כי הוא מוכר לה כבעל התנהגות בוטה ואגרסיבית, ואף מצוין כי הגישה נגדו תלונה להנהלת הרכבת. לפיכך גם הכתבה מהווה פרסום לשון הרע לפי כל אחת מהחלופות שבסעיפים 1(2) ו-1(3) לחוק.

  17. לגבי הכתבה טוענת הנתבעת שהואיל ושמו של התובע אינו נזכר בכתבה ותמונתו טושטשה, אין לו עילת תביעה בגין פרסומה.

  18. סעיף 3 לחוק איסור לשון הרע, שעניינו "דרכי הבעת לשון הרע" קובע:

    "אין נפקא מינה אם לשון הרע הובעה במישרין ובשלמות, או אם היא והתייחסותה לאדם הטוען שנפגע בה משתמעות מן הפרסום או מנסיבות חיצוניות, או מקצתן מזה ומקצתן מזה".

  19. בהתאם לסעיף זה, ניתן לקשור בין האדם לפרסום על בסיס נסיבות חיצוניות או על בסיס שילוב בין הדברים עצמם לבין נסיבות חיצוניות. בעניין הזיהוי נפסק:

    "דרישת הזיהוי הינה דרישה מהותית ולא טכנית. השאלה אינה האם שמו של אדם צויין באופן מפורש בדברים שפורסמו. כפי שנקבע בסעיף 3 לחוק, דרישת הזיהוי תמולא באותם המקרים בהם מיוחסים דברים שפורסמו לפרט הטוען לפגיעה באופן משתמע מן הפרסום או כתוצאה מנסיבות חיצוניות או משילובם של הפרסום והנסיבות החיצוניות (ראו: גנאים, קרמניצר ושנור, בעמ' 165 ו-234; שנהר, בעמ' 116 ו-125-124; ע"פ 37/50 שטרנהל נ' היועץ המשפטי לממשלת ישראל, פ"ד ו(1) 119, 124 (1952) (להלן: עניין שטרנהל);וכן השוו לדין האנגלי: David Price and Korieh Duodo Defamation Law, Procedure and Practice (3rd Ed., 2004), בעמ' 34-31 (להלן: Price& Duodu); Gately,בעמ' 216-213).

    כך למשל, במקרים בהם לא נזכר שמו של אדם בדברים שפורסמו אך נזכרים או מוצגים פרטים המביאים לזיהויו בידי הסביבה הקרובה לו או אף בידי סביבה רחבה יותר - יכול שיימצא המפרסם (או יתר האחראים לפרסום) חייב בגין הוצאת לשון הרע, ובלבד שהמדובר בנתונים שהם בידיעתם הרגילה של אלו ששמעו את הדברים או קראו אותם (השוו: עניין אפל, בעמ' 617-616; גנאים, קרמניצר ושנור, בעמ' 408 בו מובא סעיף 3(א) לנוסח החוק המוצע על ידם)" (עא 8345/08 עו"ד עופר בן נתן ואח' נ' מוחמד בכרי (27.7.11) (להלן: "עניין בן נתן") בפסקה 34 לפסק הדין דינו של השופט דנציגר).

  20. המבחן אם ניתן לייחס את הפרסום למי שטוען כי נפגע ממנו הוא מבחן אובייקטיבי:

    "ככל שהדברים נוגעים לדרישת הזיהוי, מתבטא הדבר בבחינה, על פי מדד אובייקטיבי, האם האדם הסביר היה קושר בין הדברים לבין הפרט ומזהה אותם כמי שהתייחסו אליו. בהעדר זיהוי של הפרט וייחוס הדברים אליו - לא עלולה להיגרם פגיעה בשמו הטוב אף אם הוא עצמו חש שרגשותיו נפגעו. המבחן האובייקטיבי נגזר ממהות הזכות לשם טוב - הערכת הסביבה את הפרט (השוו: ע"א 740/86 תומרקין נ' העצני, פ"ד מג(2) 333, 337 (1989); ע"א723/74 הוצאת עתון "הארץ" בע"מ נ' חברת החשמל לישראל בע"מ, פ"ד לא(2) 281, 293 (1977)]" (עניין בן נתן בפסקה 35 לפסק דינו של השופט דנציגר, וראה גם: א' שנהר, דיני לשון הרע (1997) בעמ' 123-125 (להלן: "שנהר")).

  21. במקרה זה מצוין בכתבה שמדובר באחד ממנהלי תחנת פרדס חנה, ואף מופיעה תמונתו של התובע כשרק פניו מטושטשות. בתחנת פרדס חנה שני מנהלים, כך עולה מעדות התובע (עמ' 27 שו' 9-10) ואף מתוכן מכתב התלונה. די בעובדות אלה על מנת להביא לזיהויו של התובע, לפחות בסביבתו הקרובה. אוסיף כי מעדות התובע עולה כי נוסעים זיהו אותו כמי שאליו מתייחסת הכתבה, ואף הוטחו בו דברי גינוי (ראה עדותו בעמ' 28 שו' 11-17 ובעמ' 30 שו' 11-12). לפיכך אני דוחה את טענת הנתבעת כי אין לתובע עילת תביעה בגין הכתבה שכן שמו אינו מצוין בה.

     

    אחריות הנתבעת לפרסום הכתבה

  22. התובע טוען בסיכומיו כי הנתבעת הביאה לפרסום הכתבה. הנתבעת טוענת כי מן הדין לדחות את הטענה הן לגופה, והן בהיותה הרחבת חזית אסורה.

  23. סעיף 11(א) לחוק מטיל אחריות בגין פרסום לשון הרע באמצעי תקשורת על "האדם שהביא את דבר לשון הרע לאמצעי התקשורת וגרם בכך לפרסומו". נוסח זה "כולל גם את מי שמסר ידיעה לעתונאי בתור שכזה ביודעו שדבריו עשויים לשמש לפרסום בעתון" (רע 657/85 אליהו רונן נ' מדינת ישראל, פד לט(4) 499 (1985), וראה גם: שנהר בעמ' 100).

  24. הנתבעת מסרה בסעיף 31 לתצהירה כי כתבת העיתון, הצד השלישי מס' 4 (להלן: "בן צבי" או "הכתבת"), פנתה אליה לאחר שנודע לה על האירוע, ואמרה שהיא מבקשת לפרסם כתבה אודותיו. לאחר דין ודברים בין השתיים הסכימה הנתבעת למסור לכתבת את עובדות האירוע. ואילו בחקירתה הנגדית טענה הנתבעת כי אינה זוכרת אם הכתבת היא זו שפנתה אליה תחילה, או שמא היא זו שפנתה לכתבת, ובאחת מתשובותיה אף ציינה: "אני חושבת שסיפרתי לה על זה פעם" (ראה חקירתה הנגדית של הנתבעת בעמ' 47 שו' 4-23).

  25. בן צבי מסרה בסעיף 4 לתצהירה כי הנתבעת היא זו שיצרה עימה קשר וסיפרה לה אודות האירוע. בחקירתה הנגדית מסרה בן צבי דברים דומים (עמ' 58 שו' 3-4).

  26. אני מעדיפה את גרסת הכתבת על פני גרסת הנתבעת. כפי שיפורט בהרחבה להלן, עדות הנתבעת אינה מהימנה עליי, לנוכח הסתירות הרבות, שינויי הגרסה, ולנוכח העובדה שגרסתה לגבי האירוע נסתרה בסרט שתעד אותו. גם לגבי השאלה מי מהשתיים הייתה הראשונה שפנתה לרעותה, שינתה, כאמור, הנתבעת גרסתה. לפיכך אני קובעת שהנתבעת היא זו שפנתה לכתבת והביאה לפרסום הכתבה, ולכן היא אחראית לפרסומה.

  27. הנתבעת טוענת כי הטענה שהביאה לפרסום הכתבה מהווה הרחבת חזית, שכן בסעיף 6 לכתב התביעה טען התובע כי הנתבעת "פרסמה" את הכתבה. דין הטענה להידחות.

    ראשית, כשעסקינן בפרסום באמצעי תקשורת האחריות לפרסום מוטלת על שורה של מעורבים, כמפורט בסעיף 11(א) לחוק.

    שנית, הדברים אינם חורגים מכתבי הטענות. בסעיף 28 לכתב ההגנה נכתב: "... הרי שהנתבעת תטען כי לא היא הביאה את דבר הפרסום הרלוונטי לעיתון אלא, זה נעשה על ידי כתבת העיתון ו/או מי מעורכיו ...". בסעיף 19.3 להודעה לצדדים שלישיים נכתב: " ... שולחת ההודעה לא היא שהביאה את דברי לשון הרע לכאורה לעיתון ...". בסעיף 7 לכתב ההגנה להודעה נכתב: "... המודיעה היא זו שיזמה את הפניה לנתבעים, ...".

  28. התוצאה היא שאני דוחה את טענת הנתבעת כי אינה אחראית לפרסום הכתבה.

  29. משקבעתי כי הן מכתב התלונה והן הכתבה מהווים עוולה של פרסום לשון הרע וכי לנתבעת אחריות לפרסומם, אבחן אם הפרסומים חוסים בצילה של אחת מההגנות הקבועות בחוק.

     

     

     

     

    הגנת אמת הפרסום

  30. סעיף 14 לחוק קובע כי:

    "במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום ענין ציבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש".

    שניים הם רכיביה של הגנה זו: האחד - אמיתות הפרסום; השני - שיהא בו עניין ציבורי.

  31. על מנת לקבוע אם בפרסומים יש אמת, יש לקבוע גרסתו של מי מהצדדים ביחס לעובדות האירוע – אמת היא.

  32. גרסת התובע ביחס לעובדות האירוע מפורטת בסעיף 18 לתצהירו הראשון (ת/3). התובע מסר כי הנתבעת ירדה מהרכבת ויצאה מהתחנה דרך השער האלקטרוני תוך שהיא נצמדת לחברתה שלפניה, וכך עברה את השער מבלי שהעבירה כרטיס תקף. כשעברה את השער, הוא ניגש אליה וביקש ממנה להציג את הכרטיס שהעבירה. היא סרבה בטענה שזרקה את הכרטיס שבאמצעותו יצאה לפח המחזור. התובע השיב לה כי זה לא יתכן, שכן הוא הגיע אליה לפני שהיא הגיעה לפח המחזור. הוא ביקש את פרטיה והיא סרבה. הוא הפעיל את סמכותו לפי תקנות מסילות הברזל, הזמין שוטר לתחנה ואמר לנתבעת להמתין להגעת השוטר. הוא לא נגע בנתבעת כלל. לאחר הגעת השוטרים אמר להם כי אם תעביר הנתבעת כרטיס בשער היציאה האירוע יסתיים. הנתבעת הוציאה כרטיס חדש והעבירה אותו בשער היציאה.

  33. גרסתה של הנתבעת בתצהירה (נ/6) לגבי אירוע הינה כי חזרה לביתה ממקום עבודתה, והעבירה כרטיס בתחנת העליה בתל אביב בשעה 16:04 לערך. היא ירדה בתחנת פרדס חנה. היא יצאה מהתחנה, ולפניה יצאה חברתה ענת בלדוט. בעת היציאה היא ראתה בזווית העין את התובע מגיע לעברה בהיסטריה וצועק: "את חצופה ואת לא יוצאת מפה עכשיו", בעודו תופס את ידה וחוסם את דרכה. לאחר ששחרר את ידה הוא דאג לחסום את דרכה תוך שהוא מניף את ידיו לצדדים והכל כדי למנוע ממנה לצאת. בהמשך אף הורה למאבטחים לסגור את שערי התחנה. היא ניסתה להסביר לתובע כי העבירה כרטיס בתחנת העליה בתל אביב, אך לשווא. גם היא וגם התובע התקשרו למשטרה. לאחר הגעת השוטרים למקום הם המליצו לה להעביר כרטיס על מנת לסיים את העניין או להגיע לתחנת המשטרה ולהיחקר. הנתבעת העדיפה לסיים את העניין על מנת להגיע במהרה לביתה, ולכן העבירה כרטיס נוסף שהיה ברשותה, כך שלמעשה היא שילמה פעמיים עבור הנסיעה. אותו כרטיס היה חלק מכרטיסים בודדים שהיא רוכשת מעת לעת.

    הנתבעת ציינה כי לאור הבהלה שאחזה בה, היא סברה שזרקה את הכרטיס שעמו עלתה לרכבת בתחנת תל אביב - מרכז לפח המחזור. ואולם לאחר ששבה לביתה מצאה את הכרטיס בתיקה, והיא מסרה אותו למשטרה במסגרת חקירתה.

  34. לאחר שבחנתי את כלל חומר הראיות אני מוצאת כי יש להעדיף את גרסת התובע על פני גרסת הנתבעת. בעוד שגרסתו של התובע הינה סדורה ואחידה לאורך כל הדרך, הנתבעת מסרה גרסאות שבהן סתירות בנושאים מהותיים. זאת ועוד: גרסת התובע אף נתמכת בסרט שצולם על ידי מצלמות האבטחה בתחנה (להלן: "הסרט").

  35. לגבי הסרט אציין כי לנתבעת שורה של טענות לעניין הגשתו. חלק מהטענות דחיתי בהחלטה מיום 2.12.14 (עמ' 9-10). בנוסף טוענת הנתבעת כי הסרט הוגש בניגוד לדיני הראיות שכן הוגש על ידי התובע עצמו ולא על ידי איש אבטחה. עוד היא טוענת כי הסרט "מבושל". אני דוחה את הטענות. אין פגם בהגשת סרט שצולם במצלמות האבטחה של התחנה באמצעות מנהל התחנה. הטענה בדבר "בישול" הסרט הינה טענה בעלמא, שלא הובא שמץ ראיה להוכחתה, כגון חוות דעת מומחה שבדק את הסרט. עוד אציין כי הנתבעת, אשר צפתה בסרט עוד לפני הגשת תצהירה, לא טענה בתצהירה כי הסרט "בושל".

  36. להלן ארחיב לגבי אי אמיתותם של פרטים משמעותיים הנזכרים בפרסומים.

     

    האם היה ברשות הנתבעת כרטיס נסיעה?

  37. במכתב התלונה מציינת הנתבעת כי טענת התובע שלא היה לה כרטיס היא "הזויה ומגוחכת" מאחר שעלתה לרכבת בתל אביב ויצאה עם חברה שעובדת עימה. בכתבה נטען כי ביציאה מהתחנה הנתבעת העבירה כרטיס והשליכה אותו לפח המחזור. קורא סביר הקורא את הפרסומים מבין כי הנתבעת נסעה מתל אביב עם כרטיס נסיעה כדין והשתמשה בו לצורך יציאה בשער האלקטרוני בתחנת פרדס חנה. קביעתי היא כי אין אמת בדברים, אלא הנתבעת יצאה בשער האלקטרוני מבלי שהעבירה כרטיס, תוך שנצמדה לחברתה שעברה לפניה, ולא היה בידיה כרטיס תקף לנסיעה מתל אביב. הדברים עולים מגרסת התובע ומצפיה בסרט, כשמנגד שינתה הנתבעת גרסתה בהזדמנויות שונות.

  38. בהודעתה הראשונה במשטרה, מיום 3.1.13, שבמסגרתה הגישה תלונה נגד התובע בגין תקיפה, מסרה הנתבעת: "ירדתי מהרכבת והעברתי כרטיס ביציאה כמקובל" (עמ' 1 שו' 4-5).

  39. בהודעתה השניה במשטרה, מיום 2.5.13, אז נחקרה כחשודה בהגשת תלונה שקרית, מסרה הנתבעת תחילה כי עברה בתחנת ארלוזורוב באמצעות כרטיס. את אותו כרטיס העבירה כשיצאה בתחנת פרדס חנה (עמ' 2 שו' 8-12). ואולם לאחר שהוצג לה הסרט שינתה גרסתה ואישרה כי לא העבירה כרטיס ביציאה (עמ' 3 שו' 56-61). בסיום אותה חקירה אף מסרה: "לגבי הכרטיס זה נכון שלא שילמתי" (עמ' 4 שו' 82).

  40. בחקירתה הנגדית מסרה הנתבעת גרסה חדשה, שלפיה העבירה את הכרטיס בשער האלקטרוני אך בשל תקלה הוא לא עבר, ולכן יצאה ביחד עם חברתה:

    "ש.כאשר יצאת בפרדס חנה למה לא השתמשת בכרטיס שאיתו עלית בתחנת ארלוזורוב?

    ת. באתי לצאת עם הכרטיס בתחנה והוא הבהב. הוא התקפל, לפעמים הוא לא נותן. באתי להכניס אותו, לא שמתי לב, הוא הבהב באדום, ראיתי שאני לא מצליחה להעביר אותו אז עברתי אחרי ענת, חברה לעבודה" (עמ' 38 שו' 24-27).

  41. חרף העובדה שבעיצומה של חקירתה השניה במשטרה הודתה הנתבעת כי לא שילמה עבור הנסיעה, במסגרת הדיון בתביעה זו, לרבות בסיכומיה, טוענת התובעת כי עלתה לרכבת בתל אביב עם כרטיס נסיעה חוקי ותקף, וכי מדובר בכרטיס שמסרה למשטרה בחקירתה השניה, שעותק ממנו צורף כנספח א' לתצהירה. כאמור, אני דוחה גרסה זו לנוכח מכלול הראיות המפורטות לעיל. הכרטיס נמסר למשטרה חודשים רבים לאחר האירוע, ביום 2.5.13, בעת שהנתבעת נחקרה תחת אזהרה. הסבריה של הנתבעת מאין צץ לפתע אינם מהימנים, ואינם מתיישבים עם שלל גרסאותיה כמפורט לעיל. הנתבעת מסרה את הכרטיס במהלך חקירתה השניה במשטרה, בטרם הוצג לה הסרט. בשלב זה עמדה על גרסתה שהעבירה כרטיס ביציאה בתחנת פרדס חנה (עמ' 2 שו' 13-14 להודעתה השניה). כאמור, לאחר שהוצג לה הסרט חזרה בה מגרסה זו.

  42. אוסיף כי בכתבה נטען שהנתבעת זרקה את הכרטיס לפח המחזור. ואולם מצפיה בסרט עולה כי כגרסת התובע, הנתבעת לא הספיקה להגיע לפח המחזור לפני שהתובע הגיע אליה.

  43. סיכומו של דבר, אין אמת בטענות המועלות במכתב התלונה ובכתבה שלפיהן הנתבעת השתמשה בכרטיס נסיעה בעת שעלתה לרכבת בתל אביב, העבירה אותו גם בעת שיצאה בתחנת פרדס חנה, וזרקה אותו לפח המחזור.

     

    האם התובע תפס בידה של הנתבעת?

  44. במכתב התלונה טענה הנתבעת כי כשניסתה לצאת מהתחנה התובע אחז בידה. בכתבה טענה הנתבעת כי התובע תפס לה את היד באגרסיביות. ואולם חומר הראיות, ובכלל זה גרסת התובע כי לא נגע בנתבעת, הסרט שמראה שהתובע לא תפס בידה של הנתבעת, והשינוי בגרסת הנתבעת, מלמדים שאין אמת בדברים.

  45. אציין כי הנתבעת שינתה גרסתה במהלך חקירתה במשטרה ביום 2.5.13, לאחר שהסרט הוצג לה. הנתבעת אישרה שבסרט לא רואים שהתובע תפס לה את היד, ובהמשך מסרה: "זה מה שאני זוכרת. שהוא תפס לי את היד. אולי זה הזווית של הצילום. אני זוכרת שהוא נגע לי ביד". בעקבות זאת נשאלה אם הוא תפס או נגע, והשיבה: "תפס" (עמ' 3 שו' 63-69).

  46. גם בעדותה מסרה הנתבעת מספר תיאורים לגבי אותה תפיסה:

    "הוא נגע לי באזור פרק כף היד לכמה שניות" (עמ' 42 שו' 17-18).

     

    "ש.נכון שלטענתך הוא אחז בידך בחוזקה?

    ת.כן. אני הרגשתי שזה היה חזק.

    ש.והוא אף תפס את ידך כפי שמתואר בעיתון באגרסיביות?

    ת.אני לא אחראית למה שכתוב בעיתון. הוא תפס לי את היד למנוע ממני לזוז. מבחינתי זה אגרסיביות כי לא מתנפלים על אישה" (עמ' 42 שו' 20-24).

  47. הנתבעת טוענת בסיכומיה כי התובע הודה בחקירתו הנגדית שהיה מגע פיזי בינו לבין הנתבעת, ולכן האמור בפרסומים בעניין זה הוא אמת. הנתבעת מפנה לדברים הבאים:

    "ש.לא היה ביניכם בגלל מגע גופני? אפילו לא קל?

    ת.רואים בסרטון. המקום צפוף ואם היה זה לא היה בכוונת מכוון. היא טוענת שתפסתי לה את הזרוע. רואים בפירוש.

    ש.האם היה ביניכם מגע גופני קל, בין בכוונת מכוון ובין בגלל מקום צפוף?

    ת.יכול להיות בגלל מקום צפוף, לא בכוונת מכוון" (עמ' 19 שו' 11-15).

    מקריאת הדברים עולה שאין ממש בטענה: הפרסומים אינם מדברים על מגע גופני מקרי, אלא על תפיסה בידה של הנתבעת, שבכתבה אף נטען שהייתה אגרסיבית.

  48. לסיכום: הטענה כי התובע אחז/תפס בידה של הנתבעת, המופיעה בפרסומים, אינה אמת.

     

    הגנת אמת הפרסום – סיכום:

  49. משקבעתי כי פרטים מהותיים במכתב התלונה ובכתבה אינם אמת, די בכך על מנת לדחות את טענת הנתבעת כי הגנה זו חלה על הפרסומים, ללא צורך להידרש לבחינת אמיתותם של פרטים נוספים הנזכרים בפרסומים.

     

    הגנת תום הלב לגבי מכתב התלונה

  50. הנתבעת טוענת לגבי מכתב התלונה, כי עומדת לה הגנת תום לב לפי כל אחת משתי החלופות הקבועות בסעיפים 15(4) ו- 15(8) לחוק.

  51. סעיף 15 לחוק קובע:

    "במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו:

    (4) הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד שיפוטי, רשמי או ציבורי, בשירות ציבורי או בקשר לענין ציבורי, או על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה התנהגות;

    ....

    (8) הפרסום היה בהגשת תלונה על הנפגע בענין שבו האדם שאליו הוגשה התלונה ממונה על הנפגע, מכוח דין או חוזה, או תלונה שהוגשה לרשות המוסמכת לקבל תלונות על הנפגע או לחקור בענין המשמש נושא התלונה; ואולם אין בהוראה זו כדי להקנות הגנה על פרסום אחר של התלונה, של דבר הגשתה או של תכנה".

     

    סעיף 16 לחוק, שעניינו "נטל ההוכחה", קובע:

    "(א) הוכיח הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום באחת הנסיבות האמורות בסעיף 15 ושהפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות, חזקה עליו שעשה את הפרסום בתום לב.

    (ב) חזקה על הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום שלא בתום לב אם נתקיים בפרסום אחת מאלה:

    (1) הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא האמין באמיתותו;

    (2) הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא אם לא;

    (3) הוא נתכוון על ידי הפרסום לפגוע במידה גדולה משהיתה סבירה להגנת הערכים המוגנים על-ידי סעיף 15".

  52. התובע טוען שהגנת תום הלב אינה חלה, הואיל והוכח כי תוכן מכתב התלונה אינו אמת, והדבר היה ידוע לנתבעת, שמסרה שלל גרסאות לגבי האירוע. לכן מתקיימת החזקה הקבועה בסעיף 16(ב) לחוק, שלפיה פעלה הנתבעת שלא בתום לב. לטענת התובע, גם עצם הגשת התלונה למשטרה מעידה על חוסר תום ליבה של הנתבעת.

  53. בדנא 2121/12 פלוני נ' ד"ר אילנה דיין אורבך (18.9.14) התייחס הנשיא גרוניס לתנאיה ולמטרותיה של הגנת תום הלב:

    "הגנת תום הלב, הקבועה בסעיף 15 לחוק, קמה לנתבע בהתקיים שני תנאים מצטברים. האחד הוא כי הנתבע עשה את הפרסום בתום לב, והשני הוא כי הפרסום נעשה באחת הנסיבות המנויות בסעיפי המשנה של סעיף 15 לחוק. החלופות שבסעיפי המשנה משקפות קשת רחבה של נסיבות שבהן אף אם לא הוכחו תנאי הגנת אמת הפרסום, מוצדק כי הפרסום ייהנה מהגנה. בכך ניתן ביטוי לאינטרסים שונים, נוספים על האינטרסים שביסוד הגנת אמת הפרסום, אשר ראויים להגנה, אף במחיר של פגיעה בשם הטוב של הנפגע (ולעיתים גם בזכויות אחרות). בכל אחת מן החלופות הקבועות בסעיפי המשנה של סעיף 15 לחוק ניתן ביטוי לאינטרס אחר. אינטרסים אלה מגוונים הם וקצרה היריעה מלהתייחס בהרחבה לכולם. לשם הדוגמה, החלופה שבסעיף 15(4) לחוק באה להגן על הבעת דעה על נפגע בתפקיד ציבורי או בקשר לעניין ציבורי (ראו, פיסקה 53 לחוות דעתו של המשנה לנשיאה ריבלין בפסק הדין). לצד זאת, תכליתה של החלופה שבסעיף 15(8) לחוק היא מתן הגנה לדיווחים על מעשים שעשויים לעלות כדי עבירה פלילית, על מנת לעודד הבאתם של עבריינים לדין (ראו, ע"א 788/79 ריימר נ' עיזבון רייבר, פ"ד לו(2) 141, 149 (1981), להלן – עניין ריימר)" (פסקה 43 לפסק דינו של הנשיא גרוניס).

  54. אבחן, איפוא, את שתי החלופות של ההגנה שהנתבעת טוענת שחלות במקרה זה.

    סעיף 15(4) לחוק

  55. ההלכה הפסוקה קובעת לגבי רכיביה של הגנה זו:

    "כאמור, ההגנה הראשונה שנגד חלותה על המקרה יוצא המבקש היא הגנת סעיף 15(4) לחוק. התנאים הבסיסיים לתחולתה של הגנה זו, מעבר ליסודות שבסעיף, הינם כי מן הפרסום יהא זה מובן כי מדובר בדעה גרידא וכי ככל שלצורך הבעת הדעה הובאו עובדות, יהיו אלה עובדות אמת (אורי שנהר דיני לשון הרע (תשנ"ז) 308. להלן: שנהר)" (רעא 2572/04 רפאל פריג' נ' כל הזמן ואח' (16.6.08) בפסקה 16 לפסק דינה של השופטת ארבל).

    וכן:

    "כאמור, בכל הנוגע לתיאור ההתנהגות חייב הפרסום להתייחס לעובדות נכונות" (מפסק דינו של מ"מ הנשיא (לנדוי), שכתב את דעת הרוב בדנ 9/77 חברת החשמל לישראל בע"מ נ' הוצאת עתון הארץ, פד לב(3) 337, 350 (1978)).

    וראה גם: עא 89/04 ד"ר יולי נודלמן נ' נתן שרנסקי ואח' (4.8.08) בפסקה 34 לפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה.

  56. במקרה זה כולל מכתב התלונה עובדות שאינן אמת לגבי התנהגותו של התובע באירוע, לדוגמא הטענה שהתובע אחז בידה של הנתבעת. לפיכך לא מתקיימים תנאיו של הסעיף.

     

    סעיף 15(8) לחוק

  57. משמעות דרישת תום הלב בהקשר של סעיף 15(8) לחוק נדונה בע"א 788/79 אברהם ריימר נ' עיזבון המנוח ברקו (דב) רייבר, פ"ד לו(2) 141 (1981). השופט ברק קבע:

    "נראה לי, כי עלינו לפרש את "תום הלב" בהקשרה של הגנה זו כמתייחס לאמונה של המפרסם באמיתות הפרסום. אדם, המתלונן בפני המשטרה על עבירה שלפי אמונתו בוצעה על-ידי פלוני, זכאי להגנת החוק, גם אם מסתבר, כי אמונתו מוטעית היא, שכן בנסיבות אלה ראוי הוא, כי האינטרס הפרטי של הנפגע יפנה דרכו לאינטרס הציבורי, שאם לא כן יחששו בני הציבור להגיש תלונות. לעומת זאת, אם המתלונן אינו מאמין באמיתות תלונתו ויודע כי אינה אמת, אין כל אינטרס ציבורי במתן הגנה למתלונן, ואין כל אינטרס ציבורי בעידוד התנהגות שכזו" (סעיף 2 לפסק דינו של השופט ברק).

    ראה גם: עא (מחוזי חיפה) 2141/05 עופר שרון, עו"ד נ' גיורא פישר ואח' (16.1.07) בפסקה 14 לפסק הדין).

  58. הנתבעת טוענת כי בזמן אמת היא האמינה באמיתות הפרסום, שכן סברה שהתובע אחז בידה, ולכן חלה הגנת הסעיף. אני דוחה את הטענה כי הנתבעת האמינה באמיתות האמור במכתב התלונה. הנתבעת הייתה חלק מהאירוע, ופרטיו ידועים לה כהווייתם. הנתבעת ידעה שלא העבירה כרטיס נסיעה, אלא נצמדה לחברתה בעת היציאה מהתחנה. הנתבעת ידעה שלא שילמה על הנסיעה. הנתבעת ידעה שהתובע לא אחז בידה. אין בטענה שייתכן שנוצר בין השניים מגע מקרי כדי להועיל לנתבעת. הנתבעת כתבה במכתב התלונה שהתובע אחז בידה, דבר שמשמעותו היא מעשה מכוון ולא מגע מקרי. העובדה שהנתבעת מסרה בהזדמנויות שונות גרסאות שונות לגבי האירוע מלמדת שלא האמינה באמיתות טענותיה במכתב התלונה, שכן הנתבעת לא נתנה הסבר מניח את הדעת לשינויים בגרסתה בעת שנשאלה על כך בחקירתה הנגדית. נשאלת השאלה, אם אומנם האמינה התובעת באמור במכתב התלונה מדוע לא דבקה בגרסתה אלא שינתה אותה מספר פעמים? כאמור, בחקירתה הנגדית לא עלה בידי הנתבעת ליתן תשובה לשאלה זו, אפנה לקטע מחקירתה הנגדית בעניין זה:

    "ש.בעדות הראשונה במשטרה את אמרת שאת חשבת שזרקת את הכרטיס לפח המחזור, האם נכון?

    ת.כן.

    ש.בעדות השנייה במשטרה יש לך גרסה אחרת, את אומרת שאת זרקת את הכרטיס לפח המחזור כי לא מצאת אותו, ולכן חשבת שזרקת אותו לפח המחזור, האם נכון?

    ת.כן. גם. לא זוכרת. מיהרתי מאוד ללכת באותו יום, היה לי אירוע מהעבודה והחוקרת לא הסכימה שאחזור בשעה 16:00 והתחננתי לחזור בשעה זו והחוקרת לא התנהגה אלי יפה.

    ש.אמרת בפתח עדותך היום שניסית להעביר את הכרטיס וזה לא עבר.

    ת.נכון.

    ש.קראת את הכתבה בעיתון?

    ת.כן.

    ש.בעיתון כתוב שאת העברת את הכרטיס וזרקת את זה לפח?

    ת.אני לא אחראית על מה שכתוב בעיתון.

    ש.אבל בכתב הגנתך הראשון בסעיפים 32 ו-12 ואני מציג לך אותו, ומקריא לך את הסעיף. כתבת שהעברת בשעה 16:40 את אותו כרטיס. זה סותר את מה שאמרת עכשיו?

    ת.זה לא סותר. (בית המשפט – הוא שואל מדוע לא אמרת בכתב ההגנה שניסית להעביר את הכרטיס והוא לא עבר). התיק הזה הוגש בתחילה בבית משפט לתביעות קטנות בחדרה. לא זוכרת אם היתה סיבה שלא כתבתי את זה, ישבתי עם עו"ד שעשתה את זה בהתנדבות כי מצבי הכלכלי היה קשה, בשלב מאוחר יותר, כשהתיק התנפח אז ניגשתי לאורי, בא כוחי וניסחנו הכל" (עמ' 39 שו' 30 – עמ' 40 שו' 17).

  59. סיכומו של דבר, לנוכח קביעתי כי הנתבעת לא האמינה באמיתות האמור במכתב התלונה, לא חלה ההגנה שבסעיף 15(8) לחוק.

    הגנת תום הלב לגבי הכתבה

  60. הנתבעת טוענת שלגבי הכתבה עומדת לה הגנת תום הלב שבסעיף 15(11) לחוק, המעניק הגנה לפרסום בתום לב כאשר "הפרסום לא היה אלא מסירת ידיעה לעורך אמצעי תקשורת או לנציגו כדי שיבחן שאלת פרסומה באמצעי התקשורת". דין הטענה להידחות. כמו לגבי מכתב התלונה, כך לגבי הכתבה – הנתבעת מסרה לכתבת מידע ביודעה שאינו אמת. בנסיבות אלה היא פעלה שלא בתום לב, וההגנה אינה חלה.

  61. אציין כי מטרתה של החלופה שבסעיף 15(11) לחוק היא להגן על אדם המוסר מידע לאמצעי תקשורת על מנת שיבדוק אם המידע אמת או שקר, שכן לפרט אין האמצעים הדרושים לבדיקת אמיתות המידע, בעוד שלאמצעי התקשורת יש מקורות ואמצעים שאין לאדם מן השורה (ראה: ח' גנאים, מ' קרמניצר וב' שנור לשון הרע הדין המצוי והרצוי בעמ' 353). הסעיף לא נועד להעניק הגנה לאדם שביודעין מוסר לאמצעי תקשורת מידע שאינו אמת.

     

    סיכום

  62. הנתבעת אחראית לפרסום לשון הרע הן במכתב התלונה והן בכתבה, ולא עומדת לה הגנה מההגנות הקבועות בחוק.

     

    הסעדים

  63. התובע טוען כי מאחר שהפרסומים נעשו בכוונה לפגוע בו, יש לפסוק לו פיצוי בסך 100,000 ₪ ללא הוכחת נזק בגין כל אחד משני הפרסומים. ואילו הנתבעת טוענת כי לא נגרם לתובע כל נזק, וכי יש להפחית את הפיצוי לנוכח הראיות שהביאה, שמהן עולה, לטענתה, כי לתובע לא היה שם טוב.

  64. פיצויים בגין פרסום לשון הרע נועדו, ככל פיצויים בנזיקין, להעמיד את הנפגע באותו מצב שבו היה נתון אלמלא הפרסום. עקרונות הפיצוי בגין עוולה של פרסום לשון הרע פורטו בפסק דינו של בית המשפט העליון ברע"א 4740/00 לימור אמר נ' אורנה יוסף (14.8.01):

    "הפיצוי התרופתי בגין לשון הרע נועד להשיג שלושה יעדים: לעודד את רוחו (consolution) של הניזוק שנפגעה בגין לשון הרע; לתקן (repair) את הנזק לשמו הטוב; למרק (to vindicate) את זכותו לשם הטוב שנפגעה בגין לשון הרע (ראו גטלי, שם, עמ' 201). לשם השגתן של מטרות תרופתיות אלה אין להסתפק בפיצוי סמלי. אך אין גם להטיל פיצויים העולים על שיעור הנזק שנגרם. הפיצוי התרופתי לא נועד אך להצהיר על הפגיעה. הוא גם לא נועד להעשיר את הנפגע. הפיצוי התרופתי נועד להעניק פיצוי מלא על הנזק שנגרם - לא פחות ולא יותר (השוו ע"א 357/80 נעים נ' ברדה, פ"ד לו(3) 762).

    ...

    בפסיקת פיצויים בגין לשון הרע יתחשב בית המשפט, בין היתר, בהיקף הפגיעה, במעמדו של הניזוק בקהילתו, בהשפלה שסבל, בכאב והסבל שהיו מנת חלקו, ובתוצאות הצפויות מכל אלה בעתיד. הבחינה היא אינדיבידואלית. אין לקבוע "תעריפים". בכל מקרה יש להתחשב בטיב הפרסום, בהיקפו, באמינותו, במידת פגיעתו ובהתנהגות הצדדים. אכן, התנהגותו של הניזוק לפני פרסום ולאחריו עשוי להוות אמצעי בעזרתו ניתן לעמוד על נזקו. בדומה, התנהגותו של המזיק אף היא עשויה להשפיע על שיעור הנזק והערכתו".

  65. התובע העיד כי בעקבות משלוח מכתב התלונה הוא התבקש להעביר תגובה בכתב, ואף נאמר לו בשיחת טלפון שרוצים לזמנו לבירור. הוא העביר תגובה בכתב ואת הסרט, ובכך הסתיים העניין. הוא לא זומן לוועדת בירור בעקבות מכתב התלונה (ראה עדותו בעמ' 14 שו' 20-21, בעמ' 14 שו' 30 – עמ' 15 שו' 2 ובעמ' 15 שו' 13-14). התובע מסר עוד כי הכתבה החמירה את הדברים, שכן בעקבות פרסומה פנה אליו טלפונית מנהל האגף, מר יחיאל טובול, ושאל לפשר התנהגותו "הבוטה והאלימה", ואף נוסעים העירו הערות גינוי לגבי התנהגותו כלפי הנתבעת (ראה: סעיף 9 לתצהירו השני – ת/4, ועדותו בעמ' 28 שו' 10-24 ובעמ' 30 שו' 11-12).

  66. לתובע לא נגרם, אומנם, נזק ממוני בעקבות הפרסומים. ואולם אין ספק שנגרמו לו עוגמת נפש וסבל עקב הצורך להגיב למכתב התלונה ולשכנע את מעבידתו באי אמיתות הנטען בו, כשידוע לו שאם לא תתקבל גרסתו הוא יכול להיות מובא בפני וועדת בירור, והעסקתו במשרתו יכולה להיפגע. עם פרסום הכתבה הדברים אף נפוצו ברבים, והוסיפו על סבלו של התובע ועל עוגמת הנפש שלו.

  67. יתירה מכך: הנתבעת לא הסתפקה בשני הפרסומים. לאחר שהתובע הגיש תביעתו בבית המשפט לתביעות קטנות, הנתבעת אף הגישה נגדו תלונה כוזבת במשטרה בגין תקיפה, שהובילה לחקירתו תחת אזהרה, ואף שלחה מכתב למנכ"ל הרכבת (נספח ט' לתצהיר התובע) שבו חזרה על טענותיה, לרבות זו בדבר אחיזה בידה.

  68. בין הצדדים מחלוקת לגבי כוונת הנתבעת, דהיינו אם הוכח שהפרסומים נעשו בכוונה לפגוע בתובע. אני סבורה שהתשובה לשאלה זו היא חיובית. אדם השולח מכתב תלונה לממונה על אדם אחר יודע כי תלונתו תוביל לבירור הדברים באופן כזה או אחר, ולבירור זה עשויות להיות השלכות על עבודתו של אותו אדם. אין בליבי ספק שהנתבעת ידעה שהתובע עלול להיפגע ממשלוח מכתב התלונה. איני מוצאת הסבר סביר אחר למשלוח תלונה שפרטים משמעותיים בה אינם אמת, אלא שהנתבעת חפצה שיינקטו צעדים כלשהם נגד התובע. אציין כי בסעיף 27 לכתב ההגנה שהגישה הנתבעת לבית המשפט לתביעות קטנות היא ציינה שהיא מבקשת שיטפלו בתובע במישור המשמעתי. גם העובדה שהנתבעת לא הסתפקה במשלוח מכתב התלונה, אלא יזמה פרסום של הכתבה, ובהמשך אף הגשת תלונה במשטרה, מצביעה על כך שפעלה בכוונה לפגוע בתובע.

  69. הנתבעת הביאה ראיות על מנת להוכיח שלתובע אין שם טוב. לצורך כך הגישה הנתבעת מכתבי תלונה רבים על התובע מתוך תיקו האישי ומתוך מאגר התלונות שבפניות הציבור של הרכבת. הנתבעת אף הזמינה לעדות מטעמה את העדות איילה לביא וגלית רייטר, נוסעות ברכבת שהלינו על יחס התובע כלפיהן.

  70. בהתייחסו לתלונות אלה מסר התובע כי כל תלונה המוגשת נגד עובד מתויקת בתיקו האישי, ובמקרים שבהם סבורה הנהלת הרכבת שתלונה מצדיקה בירור, מוזמן העובד לוועדת בירור, וממצאי הוועדה מתויקים אף הם בתיק האישי. התובע מסר כי לא זומן לוועדת בירור לגבי אף אחת מהתלונות שהגישה הנתבעת (ראה: סעיף 3 לתצהירו השני – ת/4). בחקירתו הנגדית מסר התובע כי פעם אחת בלבד הוזמן לוועדת בירור. הדבר היה בשנת 2006 והסתיים באזהרה חמורה. הדבר לא נגע לתלונה של נוסע (עמ' 18 שו' 20-23).

  71. התובע אף העיד כי עבודתו כרוכה בלא מעט חיכוכים עם נוסעים, שכן יש כאלה המנסים לרמות את הרכבת או לא לציית לתקנות המחייבות את כל נוסעי הרכבת. מדובר באירועים שמתרחשים מידי יום, כאשר בתחנת פרדס חנה עוברים מידי יום כ- 4,000 נוסעים, שהם כ-80,000 נוסעים לחודש (ראה: סעיף 2 לתצהירו השני – ת/4). בעדותו מסר כי רבים ממגישי התלונות הם כאלה שנתגלע ביניהם לבינו ויכוח על רקע רצונם לקבל דבר מה שאינו מגיע להם, ואינם מספרים בתלונתם את ההתרחשות במלואה (ראה עדותו בעמ' 22 שו' 1 – עמ' 23 שו' 5). דברים דומים מסר העד משה עדרי, שמשמש כמנהל תחנה בתחנות שונות מאז 2001.

  72. במהלך הדיון הגיש התובע אסופת מכתבי תודה והערכה ששלחו נוסעים, וכן המלצות של הממונים עליו, המצויים בתיקו האישי (ת/5-ת/6).

  73. איני סבורה כי מכלול הראיות מצביע על כך שלתובע היה שם רע לפני הפרסומים. התמונה העולה מן הראיות היא של עובד ציבור, שמתוקף תפקידו בא במגע יום-יומי עם אנשים רבים, ואחראי, בין היתר, לאכיפת הכללים והנהלים של הרכבת עליהם. הדברים מובילים לעיתים לחיכוכים, שחלקם מובילים להגשת תלונות. עצם הגשת תלונה אינו מהווה הוכחה לנכונות הנטען בה (ומכתב התלונה ששלחה הנתבעת ממחיש זאת היטב). במקרה זה לא זומן התובע לבירור התלונות ולא ננקטו נגדו צעדים. כאמור, הנתבעת הזמינה לעדות שתי נוסעות, שמעדויותיהן ניתן ללמוד על קפדנות ועל חוסר אדיבות מצד התובע. מנגד היו גם נוסעים שבחרו להודות לתובע על יחסו כלפיהם. דא עקא כי אף אם מדובר באדם שיחסו לעיתים קפדני, קשוח ולא אדיב, בוודאי שיש פער עצום בין דברים אלה לבין תיאורו כ"גנגסטר", הנוקט באלימות כלפי נוסעים, או כמי שנהג בנתבעת באופן לא הולם, כולל תקיפתה, על לא עוול בכפה.

  74. בהביאי בחשבון את מכלול השיקולים האמורים, אני סבורה כי הפיצוי ההולם בגין שני הפרסומים הוא בסכום של 40,000 ₪.

  75. התובע מבקש גם כי אורה לנתבעת לשלוח מכתב התנצלות להנהלת הרכבת, ולפרסם התנצלות בעיתון, בנוסח שיהיה מוסכם עליו. סעיף 9(א)(2) לחוק איסור לשון הרע מסמיך את בית המשפט להורות "על פרסום תיקון או הכחשה של דבר המהווה לשון הרע" בנוסף לכל סעד אחר. החוק אינו כולל גם את המונח "התנצלות", אשר נכלל בהצעת החוק אך הושמט בנוסח שהתקבל (ראה: בש"א (שלום ת"א) 153607/08 מיקי רוזנטל נ' עידן עופר (8.4.08)).

  76. איני סבורה שבמקרה זה יש מקום להורות לנתבעת לשלוח מכתב תיקון להנהלת הרכבת. הבירור שערכו הגורמים הרלבנטיים בעקבות מכתב התלונה הסתיים מבלי שהתובע זומן לוועדת בירור ומבלי שננקטו כלפיו צעדים כלשהם, ולנתבעת אף נשלח מטעם הרכבת מכתב דרישה לתשלום קנס. מכתב התלונה נמצא, אומנם, בתיקו האישי של התובע, אך הדבר היכול לבוא על תיקונו בכך שהתובע יעביר עותק מפסק דין זה לתיוק בתיקו האישי.

  77. באשר לכתבה בעיתון – מדובר בפרסום בעל תפוצה רחבה. אני סבורה שיש להורות על פרסום תוכנו של פסק דין זה באחד הגיליונות הקרובים של העיתון.

     

    ההודעה לצדדים שלישיים

  78. הנתבעת טוענת שיש לחייב את הצדדים השלישיים לשאת בכל סכום שנפסק נגדה עקב פרסום הכתבה. לטענתה הצדדים השלישיים הם שאחראית לפרסום הכתבה ולתוכנה.

  79. הצדדים השלישיים טוענים כי דין ההודעה להידחות. לטענתם הם לא נתבעו על ידי התובע, ולא בכדי, שכן העיתון פעל במשנה זהירות כשלא פרסם את שמות הצדדים, ואף דאג לקבל את תגובת רכבת ישראל.

  80. לגבי אחריותם לפרסום טוענים הצדדים השלישיים כי הם חוסים בצילה של הגנת תום הלב שבסעיף 15(8) לחוק לנוכח התלונה שהוגשה. דין הטענה להידחות. הסעיף מקנה, בתנאים הנקובים בו, הגנה לתלונה המוגשת לממונה על הנפגע או לרשות מוסמכת לקבל תלונות עליו או לחקור בנושא התלונה, ואולם הסעיף קובע שאין בהוראתו "כדי להקנות הגנה על פרסום אחר של התלונה, של דבר הגשתה או של תכנה". מכאן שלצדדים השלישיים לא עומדת הגנה בגין פרסום הכתבה. עם זאת, משלא נתבעו הצדדים השלישיים על ידי התובע, השאלה העומדת להכרעה היא אם יש מקום להורות לצדדים השלישיים לשפות את הנתבעת, באופן חלקי או מלא, בגין הפיצוי שבו חויבה בשל פרסום הכתבה. לאחר בחינת טענות הצדדים מצאתי כי אין מקום לעשות כן.

  81. הזכות לשיפוי בן מעוולים קבועה בסעיף 84 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], התשכ"ח-1968. סעיף 84(ב) קובע:

    "בהליכים על השתתפות לפי סעיף זה יהיו דמי-ההשתתפות בסכום שיקבע בית המשפט על פי הצדק והיושר בהתחשב עם מידת-אחריותו של האדם לנזק; בית המשפט מוסמך לפטור אדם מחובת-השתתפות או להורות שהשתתפותו של אדם תהא כדי שיפוי מלא".

    על בית המשפט לבחון, איפוא, את מידת האשם המוסרי של כל אחד מהמעוולים.

  82. כפי שקבעתי לעיל, הנתבעת היא שפנתה לכתבת והביאה לידיעתה את דבר האירוע על מנת שהדברים יתפרסמו בעיתון. הכתבת ביקשה אסמכתאות לדברים, והנתבעת העבירה אליה תמונה המציגה שהתובע חוסם יציאתה של הנתבעת בשער סגור, וכן את מכתב התלונה (ראה: סעיפים 6-8 לתצהיר הכתבת, וכן עדות הנתבעת בעמ' 47 שו' 24-25). הנתבעת לא טענה כי הדברים שמסרה לכתבת ביחס לתובע סולפו, נהפוך הוא: היא טענה כי העובדות המפורטות בכתבה הן אמת (ראה: סעיף 33 לתצהירה, וכן עדותה בעמ' 49 שו' 1-14). העיתון אף פנה לפני הפרסום להנהלת רכבת ישראל, ביקש תגובתה לדברים ופרסם את התגובה בכתבה. הכתבת מסרה בעדותה כי כאשר מדובר בעובד רשות נהוג לפנות לקבלת תגובת דובר הרשות ולא לאדם עצמו (ראה עדותה בעמ' 56 שו' 4-9).

  83. בנסיבות אלה, שבהן יזמה הנתבעת את הפניה לעיתון ומסרה לו מידע שאינו אמת על מנת שיפרסמו, ומנגד העיתון פעל באופן סביר לבדיקת המידע טרם פרסומו, אין מקום להורות לצדדים השלישיים לשפות את הנתבעת בסכום כלשהו.

  84. לפיכך אני דוחה את ההודעה לצדדים שלישיים.

     

    סוף דבר

  85. התוצאה היא כדלקמן:

    • הנתבעת תשלם לתובע סכום של 40,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד התשלום המלא בפועל.

    • אני דוחה את ההודעה לצדדים שלישיים.

    • הצדדים השלישיים יפרסמו תוכנו של פסק דין זה באחד הגיליונות הקרובים של העיתון.

    • הנתבעת תשלם לתובע שכ"ט עו"ד בסך 9,440 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל, וכן תחזיר לו את החלק היחסי מהאגרה ששילם בהתאם לסכום שנפסק.

    • הנתבעת תשלם לצדדים השלישיים הוצאותיהם בסך 9,440 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

  86. זכות ערעור כחוק.

     

     

    ניתן היום, ד' אלול תשע"ה, 19 אוגוסט 2015, בהעדר הצדדים.

     

    Picture 1

     


בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
קוד אבטחה
הקש קוד אבטחה*
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ