אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> ת"א 36990-03-12 לייכטר ואח' נ' הכט

ת"א 36990-03-12 לייכטר ואח' נ' הכט

תאריך פרסום : 02/01/2017 | גרסת הדפסה
ת"א
בית משפט השלום אשקלון
36990-03-12
21/12/2016
בפני השופטת:
אורית חדד

- נגד -
התובעים:
1. רועי מאיר לייכטר
2. מרדכי לייכטר

עו"ד א.מושונוב
הנתבע:
סילביו הכט
עו"ד דוד קוגן
פסק דין
 

 

ההליך ותמצית כתב התביעה המתוקן

  1. עסקינן בתביעה שעיקרה פיצוי כספי בהשבת סך של 400,000 שקלים, שע"פ הנטען, שולמו ע"י התובעים לנתבע במסגרת הסכם התקשרות שנחתם ביניהם ביום 12.04.07 (מוצג 3 במוצגי הנתבע. להלן: "סכום ההשקעה", "ההסכם"). בנוסף, עותרים התובעים לפיצוי בסך של 115,306 שקלים המשקף שיעור תשואה סולידית אלטרנטיבית לסכום ההשקעה הנ"ל.

    יצוין כי התובעים לא היו עקביים בכל הנוגע לסעדים המבוקשים מעבר לסעד הכספי. בכתב התביעה המתוקן נתבקשו פיצויים ו/או ביטול והשבה (סעיפים 1, 7, 59) ובמבוא נתבקש אף צו מניעה זמני, שלא הועלה במסגרת בקשה כדין ולא נתברר כלל. בסופו של כתב זה נתבקש אך חיובו של הנתבע במתן חשבונות. בסיכומי התובעים, לעומת זאת, נתבקש לצד הסעד הכספי, סעד הצהרתי בדבר אי חוקיות פועלו של הנתבע כמפורט בסעיפים 64, 65 לסיכומים.

    הנתבע התנגד לכל הרחבת חזית. משכך, ולאור חוסר העקביות וזניחת יתרת הסעדים בסיכומים, תינתן הדעת בפסק דין זה לסעד הכספי ולביטול המבוקש בקשר לסעד זה.

     

  2. התובעים הם אב (תובע 2) ובנו (תובע 1) והנתבע הינו יזם בעיסוקו. לטענת השניים, התקשרו הם עם הנתבע בהסכם הנ"ל לשם הקמת מיזם שיעסוק בפיתוח וייצור מוצרים בתחום שלטי החוצות והפרסום ויתבסס בעיקרו על מתקן הפרפרית, שהינו מתקן שילוט חדש בעל שלושה או ארבעה שלטים דו צדדיים המשמשים לפרסום.

     

  3. לטענת התובעים, סוכם כי התובעים שניהם מצד אחד (בחלקים שווים שניהם) והנתבע מצד שני יחזיקו ב – 50% מהמיזם, כל צד, זאת על אף שהתובע 2 לא נרשם בפועל כצד בהסכם.

     

  4. בעקבות ההסכם הוקמה ביום 10.6.07 חברת פרפרית (להלן: "החברה") ובעלי מניותיה הרשומים הם התובע 1 והנתבע בחלקים שווים.

  5. התובעים מייחסים לנתבע מרמה, עשיית עושר שלא כדין, הפרת חובת הגילוי ותום הלב, לרבות כבעל מניות וכן הפרה של ההסכם וכל זאת במספר אופנים:

    ראשית, ביום 15.01.08 נרשמה אצל רשם הפטנטים בקשה לרישום פטנט ע"ש החברה. לטענת התובעים, טרם הגשת התביעה נודע להם, כי הנתבע ביצע העברה שלא כדין של בקשת הפטנט, שהינה הנכס העיקרי של החברה, משמה של זו לשמו הפרטי תוך שימוש לרעה במסמכי התאגיד. בעשותו כן, הפר את הוראות ההסכם, המחייבות הסכמה לכל החלטה מהותית, ואת פרוטוקול זכויות החתימה של החברה.

    שנית, אין חולק כי בהתאם להסכם העבירו התובעים סך השווה ל- 100,000$ (סכום ההשקעה) לשימוש המיזם, אולם זאת תוך שהוסכם על רקע יחסי הידידות בין התובע 2 לבין הנתבע ונוכח מצבו הכלכלי הקשה, כי הנתבע יהא רשאי לעשות בסך האמור שימוש אחר ובלבד שיעשה אחד משניים: יעביר למיזם מתקני שילוט באותו שווי או ישיב סך זה תוך שנה. דא עקא, הנתבע לא פעל בהתאם למי משתי החלופות (סעיף 4 להסכם).

    שלישית, הנתבע לא עמד בהתחייבותו ע"פ סעיף 5 להסכם לשעבד את זכויותיו במיזם "רובוטים לגידור" ולא נתן כל בטוחה חלופית אחרת.

    רביעית, בחודש יוני 2010 העביר הנתבע מכולה ובה 35 מנגנוני פרפריות שהיו בבעלות החברה (להלן: "35 המתקנים") ללא שיתוף התובעים בכך ופנייתם לברור מקום הימצאם לא נענתה.

    חמישית, חרף דרישות חוזרות ונשנות, הנתבע נמנע מהצגת דוחות מבוקרים של החברה .

    שישית, הנתבע ברשלנותו מנע פתיחתו של חשבון בנק ע"ש החברה כמתחייב לצורך ניהול שוטף ותקין של ענייניה הכספיים ובדרך זו מנע מעקב אחר השימוש שנעשה בכספים שקיבל.

    שביעית, משנת 2008 ובמשך שנתיים, התנהל מו"מ עם חברה בפיליפינים בענין העברת שרטוטי הפטנט של מתקן הפרפרית לשם ייצורו ושיווקו שם. אך ביום 12.3.10, בשלב מתקדם של המו"מ שהתנהל לקראת עסקה משמעותית ראשונה, ולאחר שהתובע 2 החל לפנות בדרישה להחזרתן של הלוואות אישיות שנתן לנתבע, טען הנתבע לראשונה כי הבעלות על הידע, השרטוטים וזכויות הפיתוח של מתקן הפרפרית שייכת לחברת "חיים קלים בע"מ" שבבעלותו (להלן:"חב' חיים קלים", "הידע והשרטוטים" -בהתאמה) ולא לחברה וכי משכך זכאית חב' חיים קלים לקבלת כספים מהחברה בשל זכויות פיתוח הפטנט/ מתקן הפרפרית.

    לטענת התובעים, טענה זו עומדת בניגוד להסכם לפיו זכויות הצדדים שוות ללא כל סייג. בנוסף לכך, הנתבע החל לטעון ובחוסר תום לב להוצאות ישנות במליוני שקלים שהוציא כביכול טרם חתימת ההסכם ודרש לקבלן חזרה, זאת ללא שהציג אסמכתאות.

     

  6. לטענת התובעים, בעקבות המציאות המתוארת, ולאחר פגישות ושלל תכתובות שהוצגו, הגיעו הצדדים למבוי סתום ולהפסקת שיתוף הפעולה בינהם. התובעים, שמצאו עצמם מנושלים מזכויותיהם בחברה, הגישו לבסוף תביעה זו ובמסגרתה טוענים הם להפרה יסודית של ההסכם, ולזכותם לפיכך לביטול ולהשבת סכום השקעתם כאמור ומכל מקום - לפיצויים.

    תמצית טענות ההגנה

  7. הנתבע טוען לחוסר יריבות עם התובע 1. לטענתו, המו"מ וההתקשרות נעשו עם התובע 2 בלבד שהוא אשר שילם את סכום ההשקעה, אולם רשם את בנו - התובע 1 - באופן פיקטיבי כצד להסכם השותפות, החתים את הבן וביקש כי הקבלות תיכתבנה על שמו בהתאמה. לטענתו, המניות בחברה חולקו בחלקים שווים בינו לבין התובע 2 ורק בשנת 2010 הודיע לו התובע 2 כי יש לראות בבנו כמי שמחזיק במחצית ממניותיו.

     

  8. הנתבע מודה בקבלת סכום ההשקעה הנטען, אולם מכחיש בתוקף את הפרת ההסכם ומבהיר כי אי השבת סכום ההשקעה לתובעים בדין היתה משהחל ממועד ההתקשרות, נשא הוא לבדו בכל הוצאותיה של החברה.

     

  9. בהתייחס לבקשה לרישום הפטנט טען הנתבע, כי יריבתו בהתייחס לנטען עשויה להיות אך החברה עצמה.

    כן טען כי הבקשה אינה מהווה נכס ואך בטעות נרשמה היא לכתחילה ע"ש החברה, אשר מעולם לא היתה זכאית להיות בעלת הפטנט. זאת ועוד, העברת הבקשה לשמו של הנתבע היתה ידועה לתובעים כשנתיים ואף אם תאמר כי נעשתה בניגוד לפרוטוקול מורשי החתימה, הרי שבפועל באותו אופן הוגשה הבקשה המקורית. מכל מקום, בסופו של יום, הבקשה נדחתה ע"י רשם הפטנטים משאיננה כשירת פטנט, כך שממילא אין לה כל ערך.

     

  10. בהתייחס ל – 35 המתקנים, טוען הנתבע, כי העביר לחברה את המתקנים וכי בהמשך אלו הועברו, בשל אילוצים שפורטו בתצהירו, ממקום למקום על דעת התובעים ותוך יידועם.

     

  11. בהתייחס לרישום השעבוד, טוען הנתבע כי נוסח הסעיף מלמד כי קיים את חלקו בעצם חתימתו על ההסכם תוך שהביע הסכמה לחתום על כל מסמך לשם רישום השעבוד.

     

  12. בהתייחס למו"מ עם החברה הפיליפינית מבהיר הנתבע, כי זה ארך זמן רב אך כשל פעם אחר פעם ובפועל אך לקראת סופו של זה הועלתה מצידה דרישה לייצר את מתקני הפרסום ולקבל לשם כך את הידע והשרטוטים.

    לשיטתו, דווקא התובע 2 הוא שעשה מפנה עת טען לראשונה בחודש מרץ 2010 כי החברה היא בעלת הידע והשרטוטים, שבפועל היו שייכים לחב' חיים קלים בלבד. התובע 2 עשה כן לאחר שהתבקש לשלם את חלקו בעלות ביצוע העבודות שביצעה חיים קלים עבור החברה, תוך שביקש לחמוק מכך ולסחוט את הנתבע באופן שיביא להעברת הידע והשרטוטים לחברה ללא תמורה, שאם לא כן ימוטט את ההסכם עם החברה הפיליפינית, כפי שאכן עשה.

  13. בהתייחס לדו"ח החשבונאי המבוקר טוען הנתבע כי אין כל סיבה להשית עליו דווקא את החובה להשיגו. לדידו, הגיש הוא בפועל לתובעים סיכום של הוצאותיו עבור החברה, הגם שלא היה חייב לעשות כן, אלא שהתובע 2 שסבר כי על הנתבע לשאת באלו לבדו, קרע אותו. הנתבע מבהיר כי הוא שנשא לבדו בכל עלויות החברה וכי זו בפועל לא ניהלה חשבונות, לא פתחה תיקים ברשויות המס ולא מינתה רואה חשבון, כך שלא היה מי שיבקר ומה שיבוקר.

     

  14. הנתבע מסכם וטוען כי אין מקום לייחס לו כל הפרה של ההסכם ובוודאי שלא יסודית וכי אין כל עילה לביטול ההסכם. מכל מקום ולשיטתו לתובעים ממילא לא יכולה להיות יריבות אישית מולו בכל הנוגע ל – 35 המתקנים ולכספים השייכים לחברה עצמה.

     

    העדויות

  15. עדויות הצדדים הוגשו בתצהירים שהיו תצהירי בעלי הדין בלבד ואלו נחקרו ביום 16.6.16.

    יצוין, כי אחיו של הנתבע זומן להעיד ע"י התובעים אך לא התייצב לדיון והתובעים החליטו לוותר על עדותו על מנת שלא לעכב את ברור ההליך.

     

  16. הצדדים שניהם צרפו לתצהירים מסמכים שונים שעיקרם תכתובות שהוחלפו בין הצדדים.

     

    דיון והכרעה

  17. עסקינן למעשה בתביעה שעניינה מיזם עסקי שהצדדים חברו לשם קידומו ואשר אין חולק כי לא צלח. השאלה הינה האם על התובעים לשלם את מחיר הסיכון אותו נטלו בהצטרפותם למיזם זה או שמא בנסיבות הנטענות קמה להם עילה לבטל הסכמתם ולקבל חזרה את סכום השקעתם או לקבל פיצוי כשיעורו של זה.

    לשם מענה לשאלה זו, אתייחס להלן למספר נושאים רלבנטיים שנתעוררו בהליך.

     

    שאלת היריבות - מעמדם של התובעים בתביעה זו.

  18. ע"פ נוסח ההסכם, נכרת הוא בין התובע 1 מצד אחד לבין הנתבע מצד שני בעוד התובע 2 מונה לשמש כמיופה כוחו של התובע 1. הצדדים שלושתם חתומים על הסכם זה.

    בהתאמה לנוסח ההסכם, החברה שנוסדה ביום 10.06.07 בבעלותם של התובע 2 והנתבע בחלקים שווים והם הרשומים אף כדירקטורים של התאגיד (נספחים א', ב' לכתב התביעה).

     

    באופן תמוה, הן התובעים והן הנתבע טוענים כי נוסח ההסכם אינו משקף את הצדדים האמיתיים לו, אלא שבעוד התובעים טוענים כי התובע 2 אף הוא צד להסכם, הרי שלשיטת הנתבע בכתב הגנתו, התובע 2 ורק הוא מהווה משום יריבו החוזי.

  19. לאחר שמיעת העדויות ולאור התרשמותי מטיב יחסי הצדדים, נחה דעתי כי אכן וכטענת הנתבע, ההתקשרות נועדה להיות, בראש ובראשונה, בין התובע 2 לבינו וזאת לאחר ובעקבות הכרות חברית ועסקית רבת שנים בין הצדדים כמשתקף מעדויות בע"פ וממסמכים שהוצגו (ראה תצהירי הצדדים ועדות התובע 2 בעמ' 13 רישא ובעמ' 20 שורות 12-14).

    אינני מוצאת כל הגיון בכך שהנתבע יתקשר אך עם התובע 1 שעימו לא היו לו יחסים קרובים וממושכים. למעשה, התובע 1 בעצמו מאשר למעשה הגיון זה (בעמ' 20 רישא).

    עדות התובעים אף חשפה את שעמד מאחורי בחירתו של התובע 2 להיוותר שותף סמוי בשעתו. לדברי התובע 1, בשעתו היה אביו נתון בהליכי גרושין ומכאן בחירתו שלא להרשם (עמ' 13 שורות 7-9). התובע 2 מאשר זאת בחקירתו (עמ' 21).

    אשר לצרופו של התובע 1 להסכם, הרי שלדבריו אביו ענין אותו במיזם והוא מצידו בחר להצטרף תוך תשלום חלקו ותוך שהנתבע ער לכך בזמן אמת ומראשית הדרך (עמ' 13, 20).

    בפועל, כמשתקף היטב ממוצג 5 למוצגי התובעים, הנושא תכתובות בין הצדדים ותמלילי פגישות, התובע 1 היה מעורה ומעורב בהתקשרות מושא ההסכם ותכתובת רבה הוחלפה בינו לבין הנתבע תוך שהנתבע מתנסח באופן המתיישב היטב עם טענת התובעים בדבר היותם שניהם משום יריביו החוזיים (ראה אף נוסח מכתבו מיום 5.1.10 שסומן ת/2).

     

    כאן המקום לציין כי התנהלותם זו של הצדדים אינה בגדר חריג בשים לב להתרשמות בית המשפט ממידת התחכום בה נהגו, לרבות זה כלפי זה. הנתבע אף הגדיל לעשות עת בסיכומיו התיימר לפתע לטעון כי התובע 1 דווקא הוא יריבו החוזי תוך שנצמד לנוסח ההסכם.

    משנתערערה מערכת היחסים בין הצדדים שעטו הם להכנות לקראת שלל הליכים משפטיים תוך השמצות הדדיות, ביצוע הקלטות ושליפת שלל מסמכים, מטעם התובעים בעיקר.

    בהקשר זה יצוין כי כבר ביום 19.10.14 ניתן פסק דין באחד ההליכים האמורים בבית משפט זה (תביעת הנתבע בת.א 37901-05-12) ובמסגרתו מתייחס בית המשפט לתופעה זו של התייחסות הצדדים למסמכים באופן שונה מהנחזה, כמו גם לטיבם ולהתנהלותם המלמדת כי דרכיהם נפתלות ומתוחכמות וכי רב הנסתר על הגלוי.

    לאור כל האמור, הנני קובעת כי ההסכם נכרת בין התובעים שניהם מצד אחד לבין הנתבע מצד שני וכי בהתאמה התייחסו הם לזכויות בחברה.

     

    מהות ההתקשרות בהסכם והתחייבויות הצדדים בו

  20. בסיכומיהם טענו הצדדים בהתייחס לטיבה של התמורה שהנתבע נדרש לה כנגד תשלום סכום ההשקעה מצד התובעים. לשיטתו, אמורים היו הם לקבל מחצית מזכויות הבעלות בחברה, ובאין חולק כי את זאת קיבלו, הרי שאין כל עילה בפיהם.

    התובעים מצידם חולקים על כך תוך שהם נסמכים על לשון סעיף 4 להסכם ומדגישים שוב ושוב, כי הנתבע רוקן את החברה מנכסיה והותירה חסרת כל ערך בהתנהלותו.

  21. מחמת חשיבות הדבר אביא להלן את לשון הרישא להסכם ובכלל זאת, סעיף 4 הנ"ל:

     

    "היות ורועי וסילביו עומדים להקים מיזם שיעסוק בפיתוח וייצור מוצרים בתחום שלטי חוצות, מוצרים לתחום הפרסום, פרסום והצבת מתקני שילוט ומכירת הפרסום עליהם, הגיעו הצדדים להסכם כמפורט:

    1.הסכם זה מהווה הסכם מסגרת.

    הסכם סופי ומפורט יגובש בהתאם ליעוץ מקצועי ובתנאי שלא יחרוג משמעותית מהסכם זה ובתנאי שיהיה בהסכמת שני הצדדים.

    עד לחתימה על הסכם הסופי, וכל עוד לא נחתם הסכם סופי, הסכם זה יהיה בתוקף.

    2.     המיזם יתבסס על נסיונו, ידיעותיו וכישוריו של סילביו בתחום הנ"ל.

    3.רועי יעביר לסילביו במועד כפי שיקבע ביניהם, סך בשקלים השווה ל 100,000$

    4.   הסכום מיעוד לשימוש לטובת המיזם ואולם סילביו יוכל לעשות בו שימוש אחר ובלבד שיהיה אחראי להעביר למיזם פרפריות/מתקני שילוט בשווי הנ"ל או להחזיר הסכומים שלא שימשו באופן ישיר למיזם תוך שנה."

  22. עיון בלשון ההסכם תלמד כי זה אמור היה לשמש את הצדדים עד לחתימתו של הסכם סופי, אם כי אציין כי הצדדים לא פרטו בהליך זה מהו אותו הסכם סופי ומה היה מועדו הצפוי.

     

    עוד ניתן ללמוד מלשון ההסכם כי הצדדים ביקשו להקים עסק משותף, "מיזם" בלשונם, אשר יעסוק "בפיתוח וייצור מוצרים בתחום שלטי חוצות, מוצרים לתחום הפרסום, פרסום והצבת מתקני שילוט ומכירת הפרסום עליהם" וכי חיותו של עסק זה מחייבת היתה את פועלו של הנתבע אשר על נסיונו, ידיעותיו וכישוריו נסמכים הצדדים.

    כאן המקום לציין כי אין חולק שלחתימת ההסכם קדמו שנים של עבודה בפיתוח מתקן הפרפרית מצד הנתבע, אשר לשיטתו עשה כן החל משנת 2004 יחד עם אביו ז"ל במסגרת חב' חיים קלים (ראה סעיף 5 לתצהיר התובע 1 ופרק ב' בתצהיר הנתבע). ע"פ תצהיר הנתבע, בשנת 2007 החלה להרקם עסקה עם חברה ששמה "מגה מדיה" והתובעים מצידם (התובע 2 לשיטת הנתבע) אשר נחשפו לכך, ביקשו לצרפם כשותפים כשלאחר מספר שינויים שנתבקשו בנוסח, נחתם ההסכם בנוסחו הנתון (ראה פרק ג' לתצהיר הנתבע).

     

  23. ההסכם ע"פ לשונו, אינו מציין מפורשות דבר כינונה העתידי של החברה, אולם אין חולק כי בפועל הוקמה החברה בהמשך להסכם זה.

     

  24. התובעים שניהם מדגישים בתצהיריהם כי המיזם המשותף אמור היה להתבסס בראשיתו אך על מתקן הפרפרית (סעיפים 23-25 לתצהיר התובע 2) אשר בעניינו הוגשה בקשה לרישום פטנט בשם החברה ובעניינו התכתבו הצדדים וניהלו שיח עם משקיעים שונים.

    בחקירתו הנגדית של התובע 1 אישר הוא אמנם תחילה כי מהות העסקה היתה רכישת מחצית ממניות החברה, אולם מיד בהמשך פרט ודקדק יותר בציינו (בעמ' 15 שורות 22-26):

    "רכשנו 50% מחברה שלא היה בה כלום, בשווי 400,000 שקל עבור 50% מהמניות, כאשר גם לטענת הנתבע המחיר של ה 400,000 ₪ עבור 50% מהמניות היה מחיר אפסי ולשיטתו של הנתבע המיזם היה שווה מיליוני שקלים תוך חודשיים שלושה, כי משקיעים היתדפקו על דלתה, מדובר בחברה עם רעיון, על בסיס הרעיון היה המחיר, הרעיון היה ייצור פיתוח הפעלה , כל הזכויות בקשר למתקן הפרפרית בלי שום סייגים מעולם."

     

    אין ולא יכול שיהא חולק כי במועד חתימת ההסכם ותשלום סכום ההשקעה (שחלקו שולם אף לפני החתימה ע"פ תצהיר הנתבע), לא היתה קיימת החברה וכי לא היו לה נכסים מוחשיים כלשהם אשר בהם ניתן להיתלות. יתרה מכך, בפועל החברה לא תיפקדה כעסק חי ופעיל בדרך של פתיחת תיק ברשויות המס, פתיחת חשבון בנק וקיום ישיבות סדירות.

    מציאות זו, שוללת קיומו של הגיון כלכלי בטענת הנתבע ממנה משתמע, כי נסתתמו טענות התובעים משעה שקיבלו את חלקם במניות החברה.

    סבירה יותר בעיני האפשרות העולה מתצהירי התובעים ולפיה הנתבע הציג בשעתו תחזית אופטימית בנוגע לעתידו של המיזם, שלשיטתו יכול היה להתפרש בהיקף ארצי ובינלאומי, לשתף פעולה עם חברת פרסום אחרת וכד', אלא שהוא נזקק לכספי התובעים באותה נקודת זמן. יצוין כי לשיטת התובעים בתצהיריהם, הנתבע הוא שנקב בסכום ההשקעה הנדרש בעוד התובע 2 לא השיג על כך מחמת יחסי הקרבה ומצבו הכלכלי של הנתבע.

     

  25. אחזור עתה להוראת סעיף 4 להסכם. לשונו הברורה הינה כי סכום ההשקעה נועד לשמש את המיזם – העסק המשותף, אלא שכאן ועל רקע קשיים כלכליים שהיו לנתבע ויחסי החברות עם התובע ע"פ הצהרת התובעים, נאותו התובעים לסייע בידי הנתבע ולאפשר לו לעשות בסכום ההשקעה "שימוש אחר", תוך הכפפתו – התנייתו של היתר זה בחיובו של הנתבע לעשות תוך שנה אחד משניים: העברת פרפריות/מתקני שילוט כדי סכום ההשקעה למיזם או החזרתם למיזם של הסכומים שלא שימשו אותו באופן ישיר.

    הנתבע מצידו אינו חולק על החיוב המוטל עליו ע"פ סעיף 4 להסכם ובהמשך אתייחס לשאלת קיומו של חיוב זה, שהוא העומד במרכז המחלוקת בהליך זה.

     

    השתלשלות הארועים לאחר חתימת ההסכם

  26. התובעים לא פרטו את מהלכי החברה והצדדים לאחר חתימת ההסכם, אולם הנתבע מצידו בחר לפרט בפרק ד' לתצהירו את נסיונות החברה להצליח בפועלה ואת סיכול הצלחתה ע"י התובעים לשיטתו, תוך שהוא מפנה למוצגים רלבנטיים ואסקור את הדברים בתמצית: מאז חודש 7/07 ניהל הנתבע מו"מ עם משקיע פוטנציאלי בשם אמנון שקד אשר ביקש לרכוש ממניות החברה. בשלב ראשון התנהל המו"מ על בסיס שווי חברה של מליון דולר ולאחר שהתובע 2 הקשה, נוהל המו"מ על בסיס ערך כפול, אולם גם אפשרות זו סוכלה בפועל ע"י התובע 2 אשר הרתיע את מר שקד נוכח סכסוך לו גרם התובע 2 עם שותפה עסקית שהיתה לחברה – חב' מגה מדיה. סכסוך זה העמיק בהמשך בשל גישת התובע 2 שביקש לנשלה.

    מו"מ התנהל במקביל עם איש עסקים בשם עו"ד משעל, אולם אופן התערבותו של התובע 2 גרמה לעו"ד משעל לסגת מחמת חוסר אמון.

    במצב דברים זה נותרה החברה במחצית שנת 2008 ללא ערך כלכלי וללא אופק עסקי, אולם הנתבע טוען כי לא הרים ידיו. בשנת 2009 הוחל במו"מ עם חברה פיליפינית לרכישת מתקני הפרפרית ובהמשך – לייצורם על ידה, אלא שלשם כך היה צורך בהעברת הידע והשרטוטים. כאמור, התובעים ראו באלו משום נכס של החברה בעוד הנתבע עמד על היותם בבעלות חב' חיים קלים ועל ההכרח ברכישתם ע"י החברה לשם קידום העסקה, אלא שהתובעים סרבו ולו לתשלום מחיר עלות כמוצע ע"י הנתבע וכך הוכשלה שוב עסקה פוטנציאלית.

    הנתבע מוסיף ומפרט הכיצד אף רו"ח (אבי לולו) ומשרד עו"ד (בלטר גוט אלוני ושות') שנתנו בשעתו שירותים לחברה, סייעו בידה וביקשו להצטרף כמשקיעים, נאלצו בסופו של דבר שלא לממש את אפשרות ההשקעה ואף זאת מחמת התערבות שלילית מצד התובע 2.

     

  27. הגם שאין הכרח בהכרעה מדוקדקת בהתייחס לנסיבות אי הצלחתה של החברה, לא ניתן להתעלם מסוגיה זו שרלבנטית הינה אף לסוגיית תום הלב.

    ניתן להניח כי לצדדים כולם, ובוודאי לנתבע עצמו, היה ענין בקידומה של החברה ובגיוסם של משקיעים. התובעים מצידם בחרו באופן תמוה ביותר ואומר אף – מגמתי, להימנע מפירוט ולתאר את הנתבע כמי שקיבל את סכום ההשקעה ובחר להתעלם מהם ולעשות בחברה ככל העולה על רוחו תוך הימנעות מוחלטת משיתופם בכך, אלא שלא כך מתרשמת אנוכי. הפירוט שמסר הנתבע בתצהירו, אמנם לא גובה בעדויותיהם של עדים רלבנטיים ששמם נזכר לעיל, אולם התובעים לא טרחו לחקור אותו בענין זה ובמוצגים 5 ו-6 לתצהירו המשקפים תכתובות שונות ופרוספקט "תמצית מנהלים" שנעשה לחברה, יש כדי לחזק במידה מסויימת את תאורו שלו בכל הנוגע לנסיונותיו לקדם את ענייניה של החברה. יתרה מכך, לא התרשמתי כי התובעים והתובע 2 בפרט היו דמויות כנועות ונאיביות שלא עמדו על רצונן ולא זכו למעורבות כלשהי בענייני החברה. נחה דעתי מהצהרות הנתבע בכל הנוגע לידיעתם אודות מהלכי נסיונות ההשקעה הנ"ל (וראה אף התייחסות התובע 2 לנוכחותו הפיזית התכופה במפעל חב' חיים קלים – בעמ' 23). התכתובות המצורפות במסגרת מוצג 13 למוצגי הנתבע בענין מר שקד ורו"ח לולו אשר התובעים מכותבים בהם, מדברים בעד עצמם.

    למען הדיוק אציין, כי אמנם לא הוכח כי התובעים היו מעורבים באופן שוטף ומלא בכל הנוגע להוצאות הכספיות הרלבנטיות לגבי החברה, אולם ועדיין תאורם בכל הנוגע לשנים שחלפו עד לנקודת הקרע בין הצדדים ולסוגיית תום הלב, מגמתי מאד היה.

  28. ע"פ התכתובות שצורפו, נראה כי בשלהי שנת 2009 טרחו עדיין הצדדים להתכתב באופן מאופק יחסית, תוך שהתובעים מצידם מבקשים להתעמק בהוצאות החברה וזאת, כפי הנראה, על רקע המחלוקת הכספית שעוררה העסקה המיועדת עם הפיליפינים שהציפה את שאלת הבעלות בידע ובשירטוטים כאמור ואת דרישת הנתבע לתשלום עבור אלו.

    אולם, בראשית שנת 2010 ניכר היה כבר קיומו של קרע בין הצדדים והוחל בתכתובות אינטנסיביות ובהאשמות הדדיות קשות (ראה מכתבו של הנתבע מיום 30.1.10 הכלול במוצג 4 למוצגי התובעים ומטיח בהם אשם בכשלון החברה וכן תכתובות הכלולות במוצג 5. ומנגד – תכתובות במסגרת מוצג 7 למוצגי הנתבע ודרישות כספיות שהעלה כמפורט במוצג 4 הנ"ל).

     

    מכל מקום, נראה כי אין חולק כי בשנת 2010 ברור היה לצדדים כי מצבה של החברה הינו בכי רע וכי התחזית האופטימית שהיתה לגביה לא נתממשה. הצדדים אף נפגשו מספר פעמים במחצית שנת 2010 לערך ופגישות אלו לא נשאו פרי משכל צד עמד על עמדתו שלו (כמשתקף מהתמלילים - מוצג 6 למוצגי התובעים).

    כך הגיעו הדברים עד הלום ותביעה זו נפתחה בחודש מרץ 2012.

     

    השקעות הנתבע וזיקתה של חב' חיים קלים

  29. כאמור, חב' חיים קלים שבבעלות הנתבע עסקה בפיתוח מתקן הפרפרית עובר לחתימת ההסכם. (כמשתקף היטב מהמצגת שהיתה לה - מוצג 1 במוצגי הנתבע).

    התובע 1 אישר בעדותו, כי ידע זאת. כן אישר כי השם "פרפרית" ניתן לפיתוח ע"י הנתבע עובר לחתימת ההסכם וכי במועד ההסכם היה מוכן, לכל הפחות, מתקן אחד כאב טיפוס, אלא שלטענתו לאחר חתימת ההסכם שודרג המתקן (לא הובהר באיזה אופן) (עמ' 14-15 לפרוטוקול וראה אישור התובע 2 בעמ' 22, בשורות 19-23).

     

  30. התובע 2 מאשר בפה מלא כי לאחר חתימת ההסכם החל מימושו של המיזם ובכלל זאת הייצור הנדרש וזאת במפעלה של חב' חיים קלים ובאמצעות עובדיה ואמצעי הייצור שלה תוך שחב' חיים קלים נושאת בהוצאות הרלבנטיות (עמ' 23 וראה אישור התובע 1 בעמ' 15).

    בהמשך, מאשר התובע 2 את הצהרתו לפיה הוא מעריך כי הנתבע נשא, אם בעצמו ואם באמצעות חב' חיים קלים, בהוצאות בשיעור של 100,000 שקלים לכל היותר לצורך ייצורם של 35 המתקנים עבור החברה. הנתבע מדגיש כי זוהי הערכתו שלו כמי שניהל בעבר מפעל ועסק בייצור מתכת, שכן מעולם לא קיבל סימוכין להוצאות (עמ' 24). התובע 1 מאשר אף הוא ובפה מלא כי ניתן להניח שבמהלך 3 שנות עבודה כ- 100,000 שקלים מסכום ההשקעה שימשו בפועל לטובת המיזם (עמ' 18 שורות 5-9). כן העריך, באופן חובבני וגס לשיטתו, כי שווי 35 המתקנים שיוצרו הינו 50,000-60,000 שקלים (שם, שורות 19-22), זאת בעוד אביו טוען שהסך שננקב כולל את שווי 35 המתקנים (עמ' 23 שורות 4-9).

  31. כאן המקום לומר כי ע"פ עמדת הנתבע, השקעתו שלו, לרבות ובעיקר באמצעות חב' חיים קלים, עולה פי כמה וכמה על הערכת התובעים.

    בסעיף 79 לתצהירו מפרט הנתבע הוצאות פיתוח ואחרות שהוצאו בהקשר הנטען בשנים 2007-2008 בשיעור כולל של כ – 790,000 שקלים וזאת תוך שהוא נסמך על מאזניה ודוחות רווח והפסד של חב' חיים קלים אשר צורפו כמוצגים 14 ו- 15 ועל רשימת הוצאות אישיות שערך – מוצג 16. הנתבע אף מתיימר לטעון כי סכום ההשקעה נרשם כהלוואת בעלים לחב' חיים קלים (ראה אף עדותו בעמ' 26-27 לפרוטוקול) ולכל זאת יש להוסיף את טענת הנתבע לבעלותה של חב' חיים קלים בידע ובשרטוטים הנ"ל ובחובת החברה לשלם עבור אלו.

     

  32. דא עקא, הגם שהנתבע מכוון בטיעוניו להוצאות קונקרטיות כשכר עבודה, תשלום אגרות, העברות כספים לחב' מגה מדיה, הוצאות משלוח וכד', הרי שבפועל אין בנמצא סימוכין ולו למרכיב אחד מבין כל אלו. יתרה מכך, המאזנים שהוצגו נמצא כי אין להיתלות בהם משאלו אינם חתומים ומאושרים ע"י רואה חשבון. אדרבא, במוצג 15 הנ"ל נתון מכתבו של רו"ח חסן אושר (טל) המציין מפורשות כי הדוחות הכספיים לשנים 2006-2007 אינם משקפים באופן נאות וע"פ כללי חשבונאות מקובלים את מצבה הכספי של חב' חיים קלים ואת תוצאות פעולותיה לשנים אלו.

    מכל מקום, ביודענו כי חב' חיים קלים פעלה אף עבור עצמה היא ובאין טענה וסימוכין כי כל פועלה היה לטובת החברה בלבד, הרי שלא ברור באיזה אופן מבקש הנתבע לחלץ מרישומיה הכספיים את חלקה של החברה בהוצאות. למעשה, הנתבע עצמו מודה בקושי זה במכתבו מיום 5.1.10 (שסומן ת/2) בו הוא מציין מפורשות כי רו"ח טל הבהיר כי לא ניתן להיתלות במאזנה של חב' חיים קלים לשם ברור הוצאות החברה.

     

    אין ולא יכול שיהא חולק כי במצב בו לחברה אין חשבון בנק, עובדים או מפעל לעבוד בו, אין מקום לעצימת עיניים ולהנחה כי הוצאות לא היו לה. ייצור 35 המתקנים בוודאי כרוך בעלויות, אולם בפני בית המשפט לא הונחה תשתית ראייתית מספקת להערכתן של אלו ולא ניתן אלא להאחז בהודאת התובעים לקיומן של הוצאות בשיעור של 100,000 שקלים בקרוב.

     

  33. אוסיף ואומר כי מהתכתובות שצורפו נראה כי רק בעקבות העסקה המיועדת עם החברה הפיליפינית, נתעורר ענין הבעלות בידע ובשירטוטים ודרישת הנתבע בהתאמה, כי התובעים יוסיפו על השקעתם למעשה על מנת שהחברה תוכל לרכוש את אלו מחב' חיים קלים.

    בעקבות מציאות זו והקרע שנוצר בהמשך, ניתן להיווכח משלהי שנת 2009 בשטף פניות מצד התובעים בכל הנוגע לקבלת דיווחים כספיים ונראה כי הוחל כבר אז בהכנת המערכה המשפטית מצידם כשמנגד דורש הנתבע סכומים המוכפלים ואף משולשים בהמשך ולו עבור הידע והשרטוטים (מוצגים 4 ו-5 למוצגי התובעים).

  34. הנתבע מצידו גילה הבנה לרצונם של התובעים בדיווח כספי כעולה מהתכתובת הנזכרת ולטענתו אף הגיש בחודש מרץ 2010 לערך דו"ח ראשוני באמצעות המייל וזה אף נמסר לתובע 2 באופן אישי, אלא שהלה קרע אותו בנוכחותו וכיום אין באמתחתו העתק מדו"ח זה.

    עוד ציין בתצהירו כי היה בכוונתו להסתייע ברואה חשבון לשם הגשת דו"ח מקצועי יותר.

    התובעים מכחישים טענה זו, והגם שאין ספק כי הוצאות נדרשו והוצאו, הרי שלא מצאתי כל חיזוק שיצדיק העדפת גרסתו של הנתבע בהתייחס להצגת הדו"ח ובפרט משלא טרח ולו גם לשחזר את המייל הנטען או את האסמכתאות להוצאות הנטענות. אין אלא להפנות לתמליל מחודש 5/10 (מוצג 6 לתצהירי התובעים), שם בעמ' 30 סיפא מאשר הנתבע לתובע 1 : "אני מסכים שלא ראית דוח אחד לגבי ההוצאות".

     

    אי פתיחת חשבון הבנק

  35. לכל צד גירסתו שלו בהתייחס לנסיבות אי פתיחת חשבון הבנק, אולם אין חולק כי תואם מועד לביצוע פעולה זו שלא הושלמה בסופו של דבר. מטבע הדברים, כל צד מייחס למשנהו אשם וכוונת זדון ואינני מוצאת מקום וצורך להעדיף גרסה אחת על רעותה בסוגיה זו.

     

  36. נראה כי משלחברה לא היו הכנסות, הרי שהתובעים לא ראו צורך לעמוד על פתיחתו בכל זאת של חשבון בנק, ענין שבנקל ניתן היה לבצעו, ובפרט עת בינתיים חב' חיים קלים היא שנושאת בהוצאות. אדרבא, דווקא לנתבע צריך היה להיות אינטרס בפתיחתו של חשבון על מנת לאפשר משיכה סדורה ומתועדת של הוצאות רלבנטיות (לאחר הפקדה מתאימה).

     

    רישום הפטנט והבעלות בידע ובשרטוטים

  37. אין חולק כי ענין הפטנט אינו מוזכר בהסכם ונראה כי אין אף חולק שהבקשה בשם החברה לרישומו, הבקשה למחיקתו (מחודש 1/09) והבקשה הנוספת (מחודש 6/11) להעברת הבקשה ע"ש הנתבע, נעשו ע"י הנתבע לבדו, ללא קבלת החלטה סדורה ע"י החברה וללא חתימה נוספת כנדרש של התובע 1 (נספחים ה' ו' לכתב התביעה, מוצג ת/3).

    התובעים טוענים בתצהיריהם כי כל עוד עשה כן הנתבע לטובת החברה, אין הם מלינים, אולם לא כך משעה שביקש מחיקת הבקשה ובהמשך – העברתה על שמו הפרטי.

    יצוין כי פרוטוקול זכויות החתימה בחברה (נספח ח' לכתב התביעה) נערך אך בחודש 1/10.

     

  38. פועלו של הנתבע בענין הפטנט היווה ביטוי נוסף להיותו בבחינת השותף הדומיננטי בנסיונות קידומה של החברה ונראה כי לא מצא צורך לייחס חשיבות להקפדה בענין זה על ההיבטים הפורמליים, כך לפחות עד למחיקת הבקשה, שאז טרם נוצר הקרע הממשי בין הצדדים.

     

  39. נראה עם זאת, כי העברת הבקשה לשמו הוא בחודש יוני 2011 נעשתה שלא על דעת התובעים ובשלב בו הצדדים רחוקים היו מלסמוך זה על זה ולכך לא היה מקום ובכל זאת, ראוי ליתן את הדעת להסבריו של הנתבע אשר יש בהם כדי להמחיש כי אין ממש בנסיונם של התובעים לייחס לסוגיית הפטנט חשיבות יתרה.

    לשיטתו, סמוך להקמת החברה ביקשו התובעים להגיש בקשה לרישום פטנט על מתקני הפרפרית. הנתבע מבהיר כי לאורך השנים שקדמו, לא מצא כי יש מקום לבקשה זו משום שאינה מעשית באין עסקינן בהמצאה חדשה ועמדתו זו מוצאת ביטוי מפורש בתשובתו לתובע 1 במכתב מיום 21.7.07 (מוצג 8 בתצהירו). מטרת התובעים לטענתו, היתה להרתיע את שותפתם - חב' מגה מדיה – מעקיפת החברה בדרך כלשהי. בשעתו, הנתבע לא ייחס לכך חשיבות ומשכך והגם שלא היה חייב לכך, הגיש את הבקשה בשם החברה בעודו מציין בפרטיה כי הוא הממציא. עוד הבהיר בתצהירו, כי לו סבר שיש ממש בבקשה, לא היה מוחק אותה, שכן הדבר עלול להקנות קדימות לממציא מקביל אחר אם היה. מכל מקום, במציאות זו לא היה כדי לומר כי מוקנים לחברה הידע והשרטוטים או כל קנין רוחני שלא היה לה כלל.

    כך או כך, בסופו של דבר הבקשה נדחתה ע"י רשות הפטנטים מחמת שההמצאה המוגדרת בה אינה כשירת פטנט ועל כך אין חולק (מכתב מיום 20.11.11 של הרשות נספח לכתב ההגנה).

     

  40. במצב דברים זה עת ניכר כי הנתבע לא התחייב בהסכם לרישום פטנט ע"ש החברה ועת הבהיר הנתבע באופן מניח את הדעת מדוע הוגשה הבקשה הראשונית ע"ש החברה דווקא, כשלצד זאת נתונה עובדת דחיית הבקשה לרישום פטנט, לא ברור על מה תולים התובעים יהבם בהדגשת סוגיה זו ובהעמדתה אף היא במרכז תביעתם.

    אסייג ואומר עם זאת, כי בהחלט אין הדעת נוחה מכך שהנתבע עשה דין לעצמו ופעל להעברת הבקשה על שמו בשנת 2011 בעוד הצדדים נתונים במחלוקת בענין זה.

     

  41. עמדת התובעים לפיה הידע והשרטוטים, אשר קדמו להסכם, הועברו במלואם ובמתכונתם לחברה, אם ע"י הנתבע ואם ע"י חב' חיים קלים, מעוררת קושי לאור ההשתלשלות המתוארת ובהינתן נוסחו של ההסכם, שאינו מציין מפורשות מהם הנכסים שיעמדו לרשות החברה ויוקנו לה ובאין מומחשת הקנייה סדורה מטעם מאן שהוא.

    הנתבע מצידו טען כי החברה לא היתה צריכה לייצר כלל מתקנים, כי אם לשווק מתקנים שיירכשו מחב' חיים קלים. החברה עסקה לדבריו בפיתוחים נוספים שכשלו (עמ' 34 סיפא – 35 רישא). משכך לא נזקקה החברה לדידו לידע והשרטוטים, זאת עד לשלב בו נדרשה לספק מתקנים לפיליפינים במסגרת העסקה שהסתמנה (עמ' 39 שורות 9-13).

    עמדה זו אף היא מעוררת קושי בשים לב לכך שההסכם מציין מפורשות אף ייצור כחלק מעיסוקי המיזם ומשזה אינו משקף התקשרות סדורה עם חב' חיים קלים, אולם מוצאת אני כי ההכרעה במחלוקת זו אינה הכרחית בהליך זה.

    המצאת מתקני פרפרית לחברה

  42. כאמור, ע"פ סעיף 4 להסכם רשאי היה הנתבע ליתן מענה לסכום ההשקעה ע"י המצאת פרפריות או מתקני שילוט למיזם כשווי הסכום. בתצהירו בפרק ז' טוען הנתבע כי בחודש 5/08 הושלם ייצור 35 מתקני פרפריות, אלא שאז נאלץ למכור את חב' חיים קלים ומשכך השאיר את 35 המתקנים לאחסון במבנה המפעל עם ציוד נוסף שלא נמכר. לאחר מספר חודשים, משנדרש פינוי המקום, הועברו 35 המתקנים בפיקוח התובע 2, בנוכחותו ולבקשתו ל"מסגריית יאיר" השייכת לשותפו לשעבר של התובע 2. בחודש 4/09 נדרש פינוי מהמסגריה ומשכך התובע 2 רכש מכולה במימון הנתבע, והשניים ביחד עם עובד לשעבר של הנתבע, העמיסו את 35 המתקנים על המכולה שהועברה למגרש של חבר משותף לשניים – יוסף שמילוביץ - באזור התעשיה הצפוני באשקלון. לאחר כשנה, מכר שמילוביץ את המגרש ומשכך ולטענת הנתבע בתצהירו, העביר את המכולה למגרש שכן.

     

    הנתבע לא הבהיר בתצהירו וכך עד עתה, מהו אותו מגרש שכן ולמי הוא שייך ולא הוצגה כל ראיה שיש בה כדי לאמת נתון זה. אדרבא, תשובות הנתבע בחקירתו היו חמקניות (עמ' 36) והתכתובת שהוצגה (מוצגים 9, 10 בתצהיר הנתבע) יש בה כדי ללמד כי ביום 29.6.10 שלח הנתבע לתובעים מייל המיידע אותם באופן לאקוני כי המכולה הועברה ל"מגרש אחר באזור" וכי ביום 30.6.10 השיבו התובעים כי הם מבקשים לדעת להיכן בדיוק הועברה המכולה על תכולתה (מייל שהועבר בפועל ביום 5.7.10), אך הם לא נענים.

     

  43. אין אלא לתמוה ולהעמיד בעוכרי הנתבע את העובדה שהגם שהוא שהעביר את 35 המתקנים, חלש על מיקומם והיה בעל המידע הרלבנטי והגם עת נוכח שתביעה מרחפת מעל ראשו, בחר הוא להותיר בעינה את העמימות שיצר ולהימנע מלפרט את המיקום הרלבנטי, כמו גם להמחיש את היותם של 35 המתקנים קיימים עדיין לרשות החברה כטענתו.

     

    מציאות זו זועקת להחלת הכלל הראייתי לפיו אי הבאת ראיה נחוצה מצד בעל דין ללא הסבר סביר מקימה הנחה לפיה אילו הובאה, היתה זו פועלת נגדו (ראה ע"א  9656/05 נפתלי שוורץ נ' רמנוף חברה לסחר וציוד בניה בע"מ (27.7.08); ע"א 55/89 קופל בע"מ נ' טלקאר חברה בע"מ, פ"ד מד(4) 595).

     

  44. במצב דברים זה, לא ניתן לומר כי הנתבע הותיר בחזקת המיזם או החברה את 35 המתקנים. אף אם תאמר כי אלו סופקו בפועל לחברה בעצם ייצורם והעמדתם לרשותה עד להעברתם, וכי די בכך ע"פ סעיף 4 להסכם, עדיין – לא ניתן לומר כי הוכח שווים של אלו ובפרט – כי הוכח ששווים מגיע לכדי סכום ההשקעה כנדרש ע"פ סעיף 4 להסכם.

     

    שאלת הזכות לביטול ההסכם ו/או לפיצוי

  45. התובעים טוענים להפרה יסודית מצד הנתבע ולפחות ככל שהדבר נוגע להוראת סעיף 4 להסכם המתייחס לגורלו של סכום ההשקעה המשמעותי, אכן יש מקום לטענה כי הפרתו של זה, הפרה יסודית הינה. עם זאת, בכל הנוגע לסעד הביטול, הרי שקובע סעיף 8 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) התשל"א – 1970 (להלן: "חוק התרופות"):

    "ביטול החוזה יהיה בהודעת הנפגע למפר תוך זמן סביר לאחר שנודע לו על ההפרה..."

     

    למעשה, נפגע שאינו עומד במגבלת הזמן הנתונה בחוק, מאבד את זכות הביטול לצמיתות והטעם לכך ברור, שכן לביטול תוצאות מפליגות רבות על זכויות הצדדים ויש חשיבות לפיכך לוודאות בכל הנוגע לתוקפו של חוזה.

     

    בהתייחס לשאלה מהו "זמן סביר", הרי שהדבר תלוי כל מקרה ונסיבותיו.

    השיקולים העיקריים שיש לשקול הינם: האופן בו משפיעה ההפרה הקונקרטית על הכדאיות בהמשך העסקה מבחינת הנפגע, התנהגות הצדדים ומצבם, כשבכלל זאת מצבו האישי או הכללי של הנפגע אשר עשוי להקשות על גיבוש החלטה לגבי עתיד העסקה ומנגד שאלת גילויו של מאמץ כן מצד המפר לתקן את ההפרה ומידת ההשפעה לרעה של שיהוי בהודעת הביטול על עסקי המפר. שיקול נוסף הינו משמעותה הדרסטית של תרופת הביטול, כאשר בשל כך יש מקום לגישה ליברלית בקביעת הזמן הסביר באופן המעודד את הנפגע לשקול צעדיו היטב טרם יחליט על הודעת ביטול. כן יש להביא בחשבון התפתחויות לאחר ההפרה כדוגמת ארכה הניתנת למפר אשר מציג מצג לפיו יש בכוונתו לתקן את ההפרה, כשבכך יש למעשה כדי להאריך את משך הזמן הסביר לביטול.

    מכל מקום, לעיתים מסתכם הזמן הסביר במספר ימים ויש ומדובר בשבועות וחודשים, אך בדרך כלל, לא בשנים.

    ראה בענין זה בספרה של פרופ' ג.שלו/ דיני חוזים – התרופות, תשס"ט בעמ' 656-659, לרבות הדוגמאות המובאות בה"ש 426 (כך למשל בסיפא מובא מקרה בו נקבע כי תקופה של שנה מההפרה לביטול חוזה מכר אינו סביר וכך גם במקרה בו תביעה ששימשה כהודעת ביטול הוגשה לאחר כשנתיים).

    כן ראה בספרו של ד.קציר, תרופות בשל הפרת חוזה, מהד' 1991 בעמ' 680-685; וסריקת הפסיקה בע"א 48255-12-10 שורש מושב שיתופי נ' עיריית ירושלים ואח' (20.2.14).

     

  46. בעניננו, אין חולק כי לא נשלחה כל הודעת ביטול הסכם מצד התובעים עובר להגשת כתב תביעה זה המשמש כהודעת ביטול ואשר הוגש בחודש 3/12, קרי – כשנתיים לאחר קיומו של קרע ממשי בין הצדדים ולאחר התרחשותן של ההפרות הנטענות ובחלוף כארבע שנים מאז אמור היה הנתבע ליתן מענה לסכום ההשקעה ע"פ סעיף 4 להסכם.

  47. התובע 1 בחקירתו מודה כי הוא ואביו לא העלו דרישה להחזר סכום ההשקעה (ולביטול למעשה), גם בחלוף 3 שנים מההסכם, אולם לדבריו, כבר במהלך שנים אלו נדרש הנתבע ליתן אסמכתאות לשימוש שנעשה בו לטובת המיזם. הדבר נעשה לשיטתו בזהירות רבה מתוך חשש לפגיעה ביחסי הצדדים שכללו בשעתו מספר התקשרויות עסקיות (עמ' 16-17, 19 סיפא).

    התובע 2 הסביר את מחדלו בענין זה בכך שהכל היה נתון בידי הנתבע, תשובה סתמית שאינה מובנת ושאין בה כדי לסייע (עמ' 25 רישא).

     

  48. לטעמי, לא ניתן לומר כי התובעים מספקים הסבר מניח את הדעת לשיהוי הניכר במשלוח הודעת הביטול לגבי ההסכם דכאן. למעשה, כבר בחודש 4/08 רשאים היו הם לעמוד על המחשת קיומו של סעיף 4 להסכם, אולם נראה כי לעת ההיא לא מצאו הכרח בכך, כי אם רק בשלב מאוחר יותר, עת נתגלעה מחלוקת שגררה דרישות תובעניות יותר מצידם לקבלת דין וחשבון, דרישות שלא נענו באופן מניח את הדעת והובילו אותם להיווכח ובאופן מוחשי יותר, כי הוראת סעיף 4 להסכם הופרה. אף אם בחרו התובעים להמתין עם הגשתה של תביעה משפטית, אין להבין מה מנע מהם במחצית שנת 2010 או בסמוך לכך, משנוכחו והיטב כי נפרדו דרכי הצדדים וכי הקרע בינהם אינו בר איחוי, לגבש עמדה ולעמוד על ביטול ההסכם, אם בכך הם חפצים. בהינתן הדעת להוראתו המדוקדקת של סעיף 4 ולמצב המתואר, אין כל מקום להגדרת הזמן הסביר כמי שחוצה שבועות ספורים בנסיבות אלה.

    נראה כי התובעים נעורו "לשלוף" את אפשרות הביטול לאחר קבלת ייעוץ משפטי ומתוך מגמה להקל על קבלת סכום ההשקעה במסגרת סעד של השבה, אלא שלכך לא מצאתי מקום.

     

  49. אציין, אף אם במאמר מוסגר, כי התנהגות הנפגע באי עמידתו על קיומה של תניה חוזית זמן ממושך, עשויה להפוך תניה יסודית לכזו שאינה יסודית ומשכך לחייב מתן ארכה טרם ביטול ע"פ סעיף 7(ב) לחוק התרופות. ביטול במצב זה צריך אף לעמוד במבחן הצדק (ראה ע"א 2825/97 אבו זייד נ' מקל, פ"ד נג(1) 42). אין לשלול אף טעם זה לשלילת זכות הביטול בעניננו.

     

  50. עם זאת ועדיין, אבדן זכות הביטול, אין בו כדי לשלול את הזכות לפיצויים בגין ההפרה ע"פ חוק התרופות. אלו יכולים להיתבע אף שלא בזיקה לתרופת האכיפה או הביטול. אף במצב בו החוזה אינו מבוטל ואין קמה חובת השבה, יכול ולמעשה הזכות לתרופת הפיצויים היא שתצמיח את הסעד הכספי הזהה בשיעורו לסעד לו היה זכאי הנפגע לו בוטל החוזה וזאת בבחינת הזכות לפיצויי קיום, אשר יפצו את הנפגע על הפער בין המצב החוקי שבו הוא זכאי לעמוד לבין המצב העוולתי בו הוא נתון עקב ההפרה.

    הזכות לפיצויים כוללת אף נזק כלכלי טהור ובכלל זאת "אבדן ערך" .

    (ראה בענין זה בספרה של פרופ' ג.שלו, הנ"ל, בעמ' 324, 420).

    בענייננו, התובעים אינם מתיימרים לתבוע נזקים עקיפים והם מתמקדים בחלק המרכזי של פיצויי הקיום – בסכום ההשקעה אשר משקף את שווי התמורה שאמור היה הנתבע לתת מנגד. סכום ההשקעה משקף למעשה נזק ישיר מבחינת התובעים וחיוב הנתבע בתשלומו יש בו גם כדי לשקף את הצורך למנוע התעשרות בלתי צודקת מצידו ע"י עצם חיובו בפיצוי בשווי התמורה החוזית שהיה עליו לתת. (ראה בענין זה בספרה של פרופ' ג.שלו, הנ"ל, בעמ' 570).

    למעשה, ניתן למצוא בדברי הנתבע ששורבבו באחד משלל שיחותיו עם התובעים בחודש 5/10 חיזוק למסקנה הנ"ל. בתמליל (מוצג 6 לתצהירי התובעים) בעמ' 30 סיפא מאשר הנתבע לתובע 1: "אני מסכים שלא ראית דוח אחד לגבי ההוצאות", כשבהמשך בעמ' 33 הוסיף: "כל עוד לא בדקתם המצב החשבונאי נשאר כפי שהיה כאילו לא נערך שום התחשבנות, כלומר אתם השקעתם מה שהשקעתם והכסף עבר אלי ומבחינה חשבונאית אני חייב אותו עד שאתם תראו את המסמכים ותאשרו את זה".

     

  51. יוצא אם כן, כי התובעים זכאים לפיצוי כדי סכום ההשקעה, אלא שמשלא אושר ביטולו של ההסכם, אין הם זכאים להחזר מלא, כי אם לאותו הפרש כספי שנמנע מהם, קרי – כדי היקף ההפרה והפגיעה בפועל מצד הנתבע ובענין זה כזכור, הודו הנתבעים כי הנתבע השקיע כ – 100,000 שקלים במיזם. יש להניח כי התובעים כבעלי ענין לא הפריזו בהערכתם, זאת בלשון המעטה. מכל מקום, על פניו וכאמור השקעה ניכרת וברורה מצד הנתבע היתה.

    זאת ועוד, בנסיבות הענין עת התובע 1 לפחות אינו טוען כי שווי 35 המתקנים שסופקו הובא בחשבון האמדן בו נקב כהשקעת הנתבע ובשים לב להערכתו "הגסה" לגבי שווים (ראה סעיף 30 לעיל), מצאתי מקום על דרך האמדן ובזהירות הנדרשת להוסיף 30,000 שקלים בגין אלו ולקבוע כי הנתבע השקיע מכיסו 130,000 שקלים לפחות לטובת המיזם וכי את אלו יש להפחית מהפיצויים הנתבעים.

     

    לפני סיום - שאלת יריבות נוספת

  52. לטענת הנתבע, אף אם תאמר כי יש עילת תביעה נגדו, הרי שיריבתו בנסיבות הענין הינה החברה ולא התובעים עצמם. האם לתובעים דכאן, זכות תביעה אישית נגד הנתבע או שמא היה עליהם לפעול במסגרת תביעה נגזרת לפי סעיף 194 לחוק החברות, תשנ"ט-1999?

     

  53. תביעה נגזרת מוגדרת בסעיף 1 לחוק החברות הנ"ל כ- "תובענה שהגיש תובע בשם חברה בשל עילת תביעה שלה".

    בע"א 3051/98 ברוך דרין נ' חברת השקעות דיסקונט בע"מ ואח' (09.09.04) נקבע, כי הליך של תביעה נגזרת מהווה את "דרך המלך" להתערבות מותרת של בעל מניות בעמידה על זכויות החברה מקום שאלה מופקרות על ידי מנהליה. זהו הכלי שהדין מקנה לבעל המניות לקידום תביעה שעניינה נזק שנגרם לחברה. עוד נקבע, כי ככל שהנזק האישי הנטען הינו נגזרת מנזקה של הנטען של החברה, קרי נזק משני, לא תקום עילת תביעה אישית לבעל מניות כלפי מזיקים לחברה, אולם בע"א 2718/09 "גדיש" קרנות גמולים בע"מ נ' אלסינט בע"מ (28.5.12) נקבעו חריגים לכלל זה: "... כאשר נפגעת זכות חוזית של בעל מניות; כאשר קיים הבדל בין הנזק שנגרם לבעל מניות מסוים או לקבוצת בעלי מניות לבין נזקם של בעלי מניות אחרים; ובמצבי קיפוח של בעלי מניות המיעוט...".

     

  54. טענה זו מצד הנתבע דינה להידחות. נכון אמנם כי התובעים מייחסים לנתבע מעשים ומחדלים שאינם עולים בקנה אחד עם טובת החברה, לרבות העברת בקשת הפטנט משמה והברחה של נכסיה – 35 המתקנים - ולו היו טוענים להפסדים הכספיים שנגרמו לחברה בשל אלו או כנגזרת מכך – להם (בגין ירידת ערך מניותיהם למשל), היה מקום לטענה זו, אלא שבפועל התובעים אינם מתיימרים לתבוע בשם החברה בגין עילת תביעה הנתונה לה כאישיות משפטית עצמאית. תביעתם של התובעים נתלית בהתחייבות אישית מצד הנתבע כלפיהם הם באופן אישי, כפי שהדבר מוצא ביטוי בהסכם שנכרת בינהם (וראה הודאת הנתבע בעמ' 31 שורות 16-17) וממילא, הלכה היא כי עילת תביעה אישית קמה בכל זאת לבעל מניות מקום שהוא סובל מנזק אישי בלתי תלוי בנזקה של החברה (ראה בע"א 2718/09 הנ"ל בעמ' 32).

    סכום ההשקעה שניתן לידי הנתבע, על תנאי ניתן והעובדה שבסופו של דבר נועד לשרת את המיזם ובהמשך – את החברה, אין בה כדי לגרוע מעצם קיומה של יריבות חוזית ישירה בין התובעים לבין הנתבע בהקשר לו. למעשה, אם נתייחס להסכם כחוזה לטובת צד שלישי, הרי שע"פ הדין זכותו של הנושה עצמו לדרוש את קיום החיוב לטובת המוטב אינה נגרעת (ראה סעיף 38 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג – 1973).

     

    לצד זאת, יש הכרח לציין כי עילות אחרות להן טענו התובעים, כדוגמת הברחת 35 המתקנים מהחברה ונטילת בקשת הפטנט ממנה הינן, במובחן, עילות מובהקות שהיריב הרלבנטי להן הינו החברה עצמה ולא התובעים, כך שממילא אין הם יכולים לטעון כי אלו מהווים משום הפרת ההסכם. הרלבנטיות הינה אך להמחשת התנהלות הנתבע וחוסר תום הלב המיוחס לו.

     

    הערות לסיום והכרעה

  55. לטענת הנתבע, סעיפים 20-26 לתצהיר התובע 1 המייחסים לנתבע שימוש כיום במתקני הפרפרית תחת יישות משפטית אחרת, חב' אקטימדיה, מהווים הרחבת חזית. עסקינן בחברה שהוקמה לאחר הגשת התביעה ואשר הנתבע משמש בה כמנכ"ל ואחיו בעל מניותיה (כאמור בנספח 1 א' לתצהיר התובע), והתובעים מצידם לא טרחו לבקש תיקון כתב לשם התבססות אף על עילה זו. משעה שכך, עסקינן בהרחבת חזית אסורה, אולם אציין, אף אם מעבר לצורך כי לא ניתן שלא לתהות אודות הדמיון בין מתקני חב' אקטימדיה (מוצג 1ב במוצגי התובעים) לבין מתקן הפרפרית (מוצג 5 למוצגי הנתבע) ולציין כי הנתבע השיב באופן חמקני (עמ' 38).

  56. בחינה ראשונית של התביעה עלולה להביא למסקנה לפיה עסקינן במשקיע, אשר מבקש בדיעבד ובחוסר תום לב לבטל השקעתו לאחר שנוכח בכשלון העסק. אינני סבורה כי זהו המצב. תביעה זו בכל הנוגע להפרתו של סעיף 4 רלבנטית בין שהעסק – המיזם כושל ובין אם הוא מצליח. לו היה הנתבע ממחיש כי קיים מי מחיוביו ע"פ סעיף 4, לא יכולה היתה תביעה זו לבוא לעולם, אף אם המיזם כשל והתובע 2 מאשר זאת בעדותו (עמ' 24 סיפא).

     

  57. אין מקום לקבל הרושם כי לפנינו צדדים שפערים בינהם בהיותו של האחד חלש ותם לב והאחר כוחני וערמומי. כפי שצוין לעיל, התובע 2 והנתבע אנשי עסקים דעתנים. משעה שנתגלעה מחלוקת בינהם, התישו הם זה את זה במכתבים מיגעים וחדי לשון ובדרך דומה ביקשו הם לנהוג בהליך המשפטי תוך העמסה מיותרת של עובדות ומסמכים (ראה החלטה מיום 27.11.13 ולגבי הנתבע – החלטות מיום 28.1.14 ומיום 9.2.14). בית המשפט מצא עצמו מול בעלי דין אשר לא ניתן לומר כי מי מהם מפגין אמינות עודפת על רעהו. עדות בעלי הדין כולם היתה מגמתית ונבחנה בזהירות רבה על רקע מכלול התשתית הראייתית.

     

  58. הצדדים העלו שלל טענות, אשר לא מצאתי מקום להידרש לכולן, אם מפאת משקלן והיותן שוליות ואם מפאת זניחתן בסיכומים. התובעים, יש לציין, הקשו מאד על ברור הטענות משיצקו שלל טענות ודרישות ללא עקביות וללא אבחנה בין ענייני החברה לעניינם הם.

     

  59. אשר על כן, תביעה זו מתקבלת באופן חלקי והנני מורה כדלקמן:

    א.הנתבע ישלם לתובעים פיצויים בסך של 270,000 שקלים (400,000 בקיזוז 130,000). לא הומחש כי ההפרש הנתבע 115,306 שקלים משקף תשואה סולידית כנטען.

    בשים לב להשתהות התובעים והתנהלותם, הסך הפסוק ישא הפרשי הצמדה בלבד מיום הגשת התביעה ומהיום – הצמדה וריבית כחוק.

    ב.בהינתן, בין השאר, הערות בית המשפט בהתייחס להתנהלות הצדדים, לרבות בהליך המשפטי עצמו ודחיית חלק מטענות התובעים, ישלם הנתבע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בשיעור כולל המועמד ע"ס של 14,000 שקלים בלבד.

     

    ניתן היום, כ"א כסלו תשע"ז, 21 דצמבר 2016, בהעדר הצדדים.

    Picture 1


בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
קוד אבטחה
הקש קוד אבטחה*
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ