סיוסה נ' חיים ואח'

תביעה כספית, שמהותה תשלום חלק יחסי בשווי נחלה חקלאית, שלגביה נחתם בין הצדדים הסכם שיתוף.

רקע ועובדות:

1.הנתבעת הינה אלמנתו של דן (דני) חיים ז"ל (להלן:- "המנוח"), אשר הלך לבית עולמו, במפתיע, בחודש אוגוסט 2015.

המנוח היה בעליו של משק חקלאי במושב חלץ, שבו התגורר יחד עם בני משפחתו ובנוסף, ירש משק חקלאי מאמו, משק מספר 89 במושב חלץ (להלן:- "המשק" או "הנחלה"), הוא המשק מושא התובענה שלפנינו.

ביום 17.10.10, נחתם בין המנוח ואשתו, הנתבעת, מצד אחד ובין מתן חזיז (להלן:- "מתן") מצד שני הסכם מכר, לפיו המשק נמכר למתן תמורת סכום של מיליון ₪.

ביום 28.3.12 נחתמו תצהירי ביטול עסקה עבור רשויות מיסוי המקרקעין, על פיהם בוטלה עסקת המכר.

בהתאם לתצהיר הביטול, עסקת המכירה בוטלה כיוון שמתן חזר בתשובה, עבר להתגורר בירושלים ולא היה מעוניין להתגורר במושב.

עוד צויין בתצהירי הביטול, כי הרוכש שילם/משלם למוכר במסגרת ביטול ההסכם את הסכום של 500,000 ₪.

ביום 12.4.12, נחתם בין המנוח והנתבעת, מצד אחד, ובין התובע, מר ציון סויסה (להלן:- "התובע" או סויסה"), מצד שני, ובין מר אבי חזיז (להלן:- "חזיז"), אביו של מתן, מצד שלישי, הסכם שיתוף בנחלה.

בהתאם להסכם זה, כל אחד מהצדדים להסכם הינו בעליו של 33% מהמשק (האחוז הנותר הוקדש לצדקה), כאשר הוסכם, כי המשק יירשם על שם המנוח.

כאמור, בשנת 2015 נפטר המנוח.

ביום 29.10.18, נחתם בין התובע ובין הנתבעת הסכם שיתוף חדש, לפיו השניים הם בעלי זכויות בחלקים שווים במשק.

עוד הוסכם בהסכם השיתוף החדש, כפי שהוסכם גם בהסכם השיתוף הראשון, כי אם מי מהצדדים יבקש למכור את המשק, הרי שלצד השני תהיה זכות סירוב ראשונה וכן נאסר על הנתבעת, כבעלת המשק הרשומה, לעשות במשק כל דיספוזיציה.

2.בתביעה אותה הגישו התובע ואבי חזיז כנגד הנתבעת, תבעו חזיז והתובע את פירוק השיתוף במשק.

בתביעתם תיארו התובעים את השתלשלות הדברים כך שהתמורה על פי הסכם המכר עם מתן שולמה. לאחר ביטול עסקת המכר, עקב אילוציהם של חזיז ומתן, נחתם הסכם השותפות הראשון, כאשר במסגרתו אמור היה המנוח לשלם עבור רכישת חלקו, אך לא עשה כן, תוך שהוא מתחייב לשלם עבור חלקו במשק.

לאחר פטירתו של המנוח, פנה אסף חיים, בנו של המנוח, אל התובע וביקש ממנו, כי ירכוש את חלקו של המנוח במשק, זאת למרות שהמנוח לא שילם את תמורתו.

התובע הציע מנגד, כי הנתבעת היא זו שתרכוש את חלקם של השותפים האחרים, כאשר את התמורה תשלם מתוך כספים שהיתה צפויה לקבל ממכירת מגרש אותו ירשה.

בהמשך, לבקשת הנתבעת ובני משפחתה, הוסכם, כי הנתבעת והתובע ירכשו את חלקו של חזיז במשק, כאשר הוסכם, כי שוויו של המשק הינו בסכום של 2.1 מיליון ₪, כך שחלקו של כל אחד מהשותפים יועמד על הסך של 700,000 ₪.

לטענת התובעים, הוסכם, כי הנתבעת תעביר לכל אחד מהשותפים האחרים את הסכום של 350,000 ₪, עבור חלקו של המנוח בשותפות, תשלום שלא שולם מלכתחילה וכן הוסכם, כי כיוון שחזיז יוצא מהשתפות, ישלמו הנתבעת והתובע כל אחד לחזיז את הסכום של 350,000 ₪.

לטענת התובעים, לאחר שנודע להם, כי הנתבעת מתכוונת להתנער מזכויותיהם במשק, פנו אליה בכתב ושעה שדרישתם נדחתה, עתרו לפירוק השיתוף במשק.

3.היות והמשק לא נרשם על שמם של חזיז והתובע, כך שממילא אין מה לפרק ובפרט כאשר מדובר בנחלה חקלאית, שחזיז וסויסה, שהם בעליה של נחלה חקלאית נוספת, לא יכלו להירשם כבעלים של נחלה, הוגש כתב תביעה מתוקן, במסגרתו עתרו חזיז וסויסה לחייב את הנתבעת לשלם להם את הסך של 1,050,000 ₪, הוא שווי מחצית הזכויות במשק, דהיינו שווי חלקו של התובע במשק, לפי הסכם השיתוף.

צויין, כי בתביעתם ובעת הגשת הראיות, טענו התובעים, כי טענתם לעניין שווי הזכויות במשק מבוססת על חוות דעת שמאית, שנטען, כי היא מצורפת, אלא שחוות דעת זו לא צורפה בשום שלב של ההליך.

בהמשך, ביקשו התובעים למחוק את שמו של חזיז כתובע, בשים לב לכך שעל פי הסכם השיתוף השני, הבעלים של המשק הם התובע והנתבעת בלבד, כך שאם מגיעה תמורה כלשהי, היא מגיעה לתובע בלבד.

4.הנתבעת מאשרת, כי חתמה על הסכם המכר אל מול מתן, לפיו נמכר לו המשק תמורת סכום של מיליון ₪. לטענתה, בסמוך לאחר עסקת המכר, סיפר לה המנוח, כי העסקה עם מתן לא יצאה אל הפועל.

מעבר לכך, עד לאחר פטירתו של המנוח, לא ידעה הנתבעת על טענה כלשהי מצד התובעים לעניין בעלות או חוב כספי ועד לאחר הגשת התביעה, כלל לא ידעה שנחתם הסכם השיתוף הראשון וכן שנחתמו תצהירי הביטול שהוגשו לרשויות מס רכוש. הנתבעת אף כופרת בחתימתה הן על הסכם השיתוף משנת 2012 והן על תצהירי הביטול.

לטענת הנתבעת, לאחר פטירתו של המנוח, הגיעו אליה חזיז וסויסה וטענו לחוב כספי שחב כלפיהם המנוח, כאשר בשלב הראשון נטען, כי יש לסלק את חובו של חזיז ולהוציאו מהתמונה.

הנתבעת, שבינה ובין סויסה יש קרבה משפחתית, נתנה אמון בדבריו של סויסה, כאשר בכל העת ציינו גם חזיז וגם סויסה, כי יציגו בפניה אסמכתאות לכך שהמנוח אמנם חייב להם כספים.

לטענת הנתבעת, בשלב מסויים, הגיע אליה סויסה ולחץ עליה, כי תחתום על הסכם השיתוף עמו, כאשר הוא מתאר, כי בכך יצא חזיז מהתמונה, לאחר שהנתבעת תשלם לחזיז סכום של 350,000 ₪ וסויסה ישלם לו סכום של 350,000 ₪, כל זאת כאשר במקביל סויסה מתחייב להמציא אסמכתאות לחובו של המנוח וכן אסמכתאות לכך שלחזיז אין כל טענות כלפי הנתבעת.

בחודש אפריל 2019, בפגישה שהתקיימה בנוכחות הנתבעת, בנה ובתה וסויסה, הסתבר לנתבעת, כי אין לסויסה אסמכתאות כלשהן לטענותיו וכי הוא מנסה לקבל ממנה כספים, תוך שהוא טוען, כי כל הכספים שניתנו למנוח ניתנו לו במזומן. בשלב זה, אבדה הנתבעת כל אמון בסויסה וסירבה לסייע בקידום העסקה, תוך שהיא מתנערת ממנה ומתנערת מכל חלק שיש לתובע במשק. בתשובה למכתב התראה ששלח לה התובע בהמשך, חזרה הנתבעת על טענותיה. לאור טענותיה אלו, הוגשה התביעה שעניינה תשלום חלקו של סויסה במשק, זאת לאחר שלא ניתן לפרק בו את השיתוף מבחינה חוקית.

הראיות:

5.מטעם התובע העיד התובע לעצמו, לאחר שהקדים והגיש תצהיר עדות ראשית מטעמו.

כן העידו מטעם התובע מר אבי חזיז ועו"ד עמיקם פלד, הוא עורך הדין, אשר ערך את הסכם המכר למתן, את תצהירי הביטול ואת הסכם השיתוף משנת 2012. העדים לא הגישו תצהירי עדות ראשית ונחקרו גם בחקירה ראשית.

המסמכים שאותם צירף התובע לא היו רבים, כאשר ככל שהדבר נוגע לדרישת הנתבעת לאסמכתאות באשר לתשלומים שהועברו למנוח, הרי שאלו לא הוצגו על ידי התובע. התובע כאמור, לא צירף חוות דעת לעניין שווי המקרקעין.

מטעם הנתבעת העידה הנתבעת לעצמה, לאחר שהקדימה והגישה תצהיר עדות ראשית מטעמה. כן העידו מטעמה שני ילדיה, אסף ולירון, לאחר שהקדימו והגישו אף הם תצהירים מטעמם.

התובעת צרפה את חוות דעתו של המומחה להשוואת כתבי יד מר יונתן נפתלי, לשם תמיכה בטענתה, כי לא חתמה לא על תצהירי הביטול ולא על הסכם השיתוף הראשון.

כן צורף תיק הדיווח ברשויות מס רכוש, בדבר העסקה עם מתן.

העדים נחקרו והתובע ויתר על חקירתו של המומחה נפתלי.

דיון והכרעה:

6.כבר בפתח הדברים אומר, כי לאחר שמיעת העדים, נותר חוסר בהירות באשר להשתלשלות העניינים ולמערכת היחסים האמתית שבין התובע, חזיז והמנוח, ובפרט התובע והמנוח, כך שגם לאחר שמיעת העדים, לא ברורה מערכת היחסים האמתית שבין הצדדים ולא ברור מה עומד מאחורי ההסכמים שנחתמו בין הצדדים ומהי ההתחשבנות הכספית שבין התובע ובין המנוח, כאשר עיקר התרשמותי היא, כי למרות שנחתם הסכם שיתוף, לא היתה כוונה אמתית של הצדדים להיות שותפים במשק.

בית המשפט נותר לוט בערפל, שאותו יכול היה להפיג התובע, אלא שהתובע לא עשה זאת.

התובע נאחז בטענות, כי כל העסקאות בין הצדדים נעשו במזומן, אלא שבכל הכבוד, גם עסקאות במזומן, בפרט כאשר הן נעשות בסכומים של מאות אלפי שקלים, ניתן להוכיח.

7.ראשית הדברים בעסקה עם מתן.

עו"ד פלד נשאל בנוגע לעסקה זו ואף בנוגע לעסקה משנת 2012 והעיד, כי ככל הידוע לו, אין מדובר בעסקה אמתית, אלא בעסקה שנועדה להבטיח תשלום חובות ולסייע למנוח כלכלית (ראה עמ' 3 שורה 10 ואילך, עמ' 5 שורה 9 ואילך, עמ' 10 שורות 28-29). לכן, לטענת עו"ד פלד, לא הושלמה העברת הכספים בגין העסקה. כן העיד עו"ד פלד, כי בסמוך לאחר עריכת העסקה, כבר הודיעו הצדדים, כי אין בכוונתם להוציא את העסקה אל הפועל.

כך העיד עו"ד פלד (עמ' 9 שורות 16 ואילך)

"ש: שניה, בהסכם המכר היו צריכים לשלם מיליון שקל?

ת: לפני שהעסקה מומשה, העסקה בוטלה....

כב' השופטת : אז לא שולמו כספים?

ת: לא. בעסקה, בעסקת המכר לא שולמו כספים....

ש: כמה זמן אחרי החתימה נעשה הביטול?

ת: שבוע שבועיים לא יותר מזה..."

בהמשך הבהיר עו"ד פלד:

"וכן היתה להם כוונה לבטל ולכן גם העסקה לא יצאה לפועל. היתה להם כוונה לבטל את העסקה, זה הכל. לא אמרתי שמיד עשו את הביטול."(עמ' 11 שורות 34-35)

8.מר חזיז אף הוא העיד, כי עסקה זו לא נמשכה זמן רב, ככל שהדבר נוגע אליו.

כך העיד חזיז:

"כב' השופטת: בעסקה של השותפות לא שילמת מיסים.

ת: לא, לא, זה התנהל ע"י, המעבר משותפות שלי ושל ציון מול דני עד למעבר שאני יוצא החוצה, זה לא היה פרק זמן ארוך, אלא, לא יודע גם, אני חושב אחרי חצי שנה, משהו כזה, אני כבר הייתי מחוץ לתמונה, אני חושב.

כב' השופטת: מחוץ לתמונה לגמרי.

ת: חוץ מהתמונה לגמרי, לא, הכנסתי את הבן שלי במקומי ואני ידעתי שהדברים מתנהלים ע"י ציון והעו"ד, סמכתי עליהם, אחר כך בשלב מסוים אני זוכר שעל הנושא של המגרש אני כבר לא, כל כך הייתי בפנים, המגרש, בכלל שזו הייתה עסקה משותפת עם הבית, המגרש נרשם על הבן של ציון, ליאור, וזהו...

כב' השופטת: אז מתי יצאת לגמרי, לא הבנתי.

ת: יצאתי לגמרי אחרי שקיבלתי את, אני יכול לתעד את זה בהעברה בנקאית שקיבלתי מאסף..."

אציין בעניינו של חזיז, כי עדותו היתה מבולבלת, פעמים רבות ציין חזיז, כי יצא מהתמונה ברגע שהמנוח שילם לו את חלקו, אך במקומות אחרים חזר לכך שיצא מהתמונה לאחר שהמנוח נפטר וחלקו שולם לו, בין היתר באמצעות סכום של 350,000 ₪ מהנתבעת, או מבנה.

כך העיד העד במספר הזדמנויות, בנוסף לכך שבתחילה תיאר את השתלשלות העניינים, כך שיצא מהתמונה, כאשר המנוח נכנס לתמונה, לפי בקשתו של התובע, אך תיקן והבהיר לאור השאלות שנשאל, באשר להתנהלות לאחר פטירת המנוח.

"ש: מתי קיבלת את המאה וחימשים:

ת: כשעברנו משני שותפים לשלושה שותפים, אני מנסה להסביר לך, כי אתה באמת לא מבין את זה. אדון, זכרונו לברכה, נכנס לשותפות, אני יצאתי מהתמונה, אני הייתי צריך לקבל את ה- 1,050,000, אני קיבלתי, הוא נכנס לשותפות הזו שבע מאות, אני שבע מאות, ציון שבע מאות, את היתרה הזאת התחלקה, ציון השלימים לי, הוא, הוא דני שילם חלק מסויים וזהו" (עמ' 34)

ביחס לפגישה שהתקיימה בבית הנתבעת לאחר פטירת המנוח העיד חזיז:

ש: ובפגישה הראשונה אמרת שהם, המנוח חייב לך 700,000 נכון? המנוח נפטר באוגוסט

ת: אני אמרתי, אני לא אמרתי שהמנוח חייב לי שבע מאות, אני אמרתי סך הכל, כשאני יצאתי מהעסקה, דני נכנס, נכנס לתמונה, וקיבלתי את חלקי ויצאתי החוזה, זהו, אני לא,

וכן:

"לא, אני יודע שהיו התחשבנויות ציון לדני, דני גידל ירקות עבורו, דני מכר את המשק לציון, הוא נכנס לתמונה, יצאתי, היתה איזושהי התנהלות שאם היום הייתי מבצע, אם הייתי מבצע אותם היום."(עמ' 23)

אעיר כבר עתה, כי התרשמתי מאופי עדותו של חזיז, כי חזיז יצא מהתמונה כבר בשלבים מוקדמים שלה, עוד טרם פטירת המנוח וכל ההתנהלות היתה אל מול התובע. לא ברור האם הסכם השיתוף השני אמנם יצר מערכת הסכמית חדשה, או האם הסדיר במסמך את המערכת ההסכמית שהיתה עובר לפטירתו של המנוח, או האם מדובר בהסכם יש מאין, לאחר שלא היתה מערכת יחסים הסכמית תקפה בין המנוח לבין אותם שותפים עובר לפטירתו.

9.מכל מקום, ביחס לתמורה, בפועל, הן חזיז והן התובע העידו, כי מלוא התמורה בגין העסקה שולמה במלואה, אם כי חזיז בעצמו לא יכול היה להעיד על מרבית העברות הכספים, שכן לטענתו, הם נעשו על ידי התובע, אשר התחשבן עם חזיז במקביל.

חזיז העיד, כי העביר סכום מסויים ואילו את יתרת הסכום העביר התובע, כאשר חזיז והתובע מתחשבנים ביניהם בנוגע ליתרת הסכום אשר הועברה על ידי התובע.

עו"ד פלד ציין בעדותו, כאמור, כי למיטב ידיעתו לא הועברו סכומים משמעותיים בגין העסקה, אם בכלל, כאשר כבר בסמוך לה, הודיעו הצדדים כי לא תצא אל הפועל.

עיון במסמכי רשויות המס מלמד, כי העסקה דווחה באיחור מה.

על ההסכם שצורף לתיק בית המשפט על ידי הצדדים, מופיע מועד העסקה כיום 17.10.10.

העסקה דווחה לרשויות המס בתאריך 20.1.11 ועל גבי ההסכם שהועבר לרשויות מופיע תאריך העסקה 16.12.10.

מובן, כי עם מדובר בעסקה אשר בוצעה ביום 17.10.10 ודווחה לרשויות המס רק כעבור שלושה חודשים, הרי שמדובר בדיווח באיחור, אשר עלול לגרור קנסות.

יש לפיכך ממש בטענת עו"ד פלד, כי כבר עם חתימת ההסכם דובר על ביטולו וייתכן ובשל כך דווחה העסקה באיחור.

10.עוד ניתן לראות בתיק רשויות המס, צילום של שני שיקים ששילם חזיז (באמצעות חברה שבבעלותו) על חשבון התמורה. השיקים שניהם משנת 2011.

סוגיית תשלום מס השבח לא הוסדרה מיידית על פי הדיווח לרשויות המס והיא נפתרה, לאחר שהוגשה על ידי המנוח השגה, שבתמיכה לה צורפה חוות דעת שמאית, ממנה עולה, כי שווי המשק עומד על מיליון ₪.

ביום 28.3.12 נחתם הסכם פשרה באשר לסוגיית מס השבח ובהתאם לו, ביום 4.4.12 יצאה החלטה פורמלית בהשגה.

כמקובל, בעסקת מקרקעין שבה ישנו חיוב במס, מותיר הרוכש בידיו, או בידי עוה"ד המטפל בעסקה סכום כסף על מנת לוודא תשלום המס בגין העסקה, אלא שכאן לא הושאר סכום כלשהו, חזיז טען כי סמך בעניין זה על התובע ועל עורך הדין.

עוד טענו סויסה וחזיז, כי עסקת המכר הושלמה, אלא, שלא הוכח, כי אכן העסקה הושלמה, עו"ד פלד לא אישר את הדברים, כאשר לשיטתו העסקה בוטלה עוד בשלבים מוקדמים שלה (לטעמי, מעצם התנהלותו של עו"ד פלד מול רשויות המס, במשך למעלה משנה לאחר חתימת ההסכם, ניתן ללמוד, כי עו"ד פלד לא ידע בסמוך לעסקה, כי העסקה בוטלה, או כי הדברים לא היו ברורים ורק בשלב מאוחר יותר העניין הובהר לו ואת עדותו הוא נותן בריחוק זמן מהדברים, כך שזכרונו אינו שלם וכשעל פי זכורנו, ברקע הדברים עמדה שאלת ביטול העסקה). על פי הסכם המכר היו אמורים להיות מומצאים אישורים לשם השלמתם, לא הוצגו המסמכים, גם לא הוצג אישור כלשהו מהרשויות, כי העסקה הושלמה ומטבע הדברים, גם לא ניתן להשלים עסקה, עד אשר לא מתקבלים אישורי מס השבח בגין העסקה.

11.מה שבפועל נעשה, הוא שביום 30.3.12, יומיים לאחר שעו"ד פלד חתם בשם המנוח על הסכם הפשרה עם רשויות המס, נחתמו תצהירי הביטול, אשר הוגשו לרשויות המס ביום 2.4.12 וביום 12.4.12 נחתם הסכם השיתוף הראשון.

דהיינו, ברגע שנולדה החובה לשלם את מס השבח, הודיעו הצדדים על ביטול ההסכם.

ייתכן ומדובר בצירוף מקרים, אך על פניו, בשלב זה, נולדה החובה לשלם מס ולצדדים לא היה כל אינטרס לשלם את המס ולטענתם גם לא היה להם אינטרס להשלים את העסקה, כיוון שהסתבר למנוח, כי אם תושלם העסקה, לא יוכל להמשיך ולהחזיק בתפקידים באגודה השיתופית, עקב שלילת חברותו באגודה עם העברת הזכויות (זאת כיוון שהמנוח העביר את המשק החקלאי שהיה על שמו לבנו).

12.חזיז והתובע טוענים, כי באותו שלב, דהיינו השלב שמבחינתם הושלמה העסקה מול מתן, הם שילמו עבור רכישת המשק את הסכום של 2.1 מיליון ₪, הוא סכום התמורה שהוסכם.

בתיק מיסוי המקרקעין, מצויה אסמכתא לתשלום סכום של 200,000 ₪. לבד מסכום זה, הרי שאין כל אסמכתא לתשלומים נוספים ששולמו.

13.התובע ציין, כי המנוח היה חייב לו כספים ובשלב מסויים טען, כי התחשבנות זו היוותה חלק מההתחשבנות בגין תמורת המשק.

כך העיד התובע:

"כב' השופטת: אבל איך שילמת על המשק? איך שלמת על המשק?

ת:שילמתי, קודם כל, זכרונו לברכה, המנוח היה חייב לי המון כסף."

ובהמשך:

"כב' השופטת: אבל אז הוא עוד לא היה חייב לך כסף.

ת הוא היה חייב לי המון כסף, בגלל זה.

כב' השופטת: בשנת 2010?

ת: כן, בשביל זה הוא רצה למכור את המשק." (עמ' 28)

בין המנוח ובין התובע היתה מערכת יחסים עסקית. המנוח גידל עבור התובע גידולים חקלאיים. ייתכן וההתחשבנות בין השניים בגין אותם גידולים היתה במזומן, כפי שטוען התובע וייתכן ולא נערכו מסמכים בכתב בנוגע לאותה התחשבנות, אלא שבכל הכבוד, היאחזות במילה 'מזומן', אין די בה. התובע יכול היה להציג את ספרי החשבונות שלו, בנוגע להתחשבנות העסקית, ניתן היה ללמוד מתוכם את היקף העסקאות שהיו בינו ובין המנוח וניתן היה ללמוד מתוכה כמה כסף חייב לו המנוח, אם בכלל. אך דבר לא הוצג.

14.גם ככל שהדבר נוגע להתחשבנות בין חזיז לתובע לא הוצג דבר. חזיז והתובע טוענים שניהם, כי יש להם עסקאות משותפות, שההתחשבנות בעניינן אף היא נעשית בעל פה.

בחקירתו הנגדית של חזיז הסתבר, כי אותם עסקים משותפים, בחלקם הם עסקים שכלל אינם מניבים, מדובר ברכישת קרקעות, שנרכשו עובר לעסקה עם המנוח ושאין בהן שימוש, כך שלא אמורה להיות התחשבנות שוטפת בגינן ואם ישנה, הרי שהיא בהיקפים קטנים מאוד. גם בנוגע לעסקאות אחרות, או גידולים חקלאיים אחרים, הרי שגם אם הצדדים מתחשבנים ביניהם בעל פה, על העסקאות להיות מדווחות לרשויות המס ומתוך ספרי החשבונות שלהם, ניתן יהיה ללמוד מה היקף ההתחשבנות והאם היא מגיעה למיליוני שקלים. העדר אסמכתאות לתשלומים מעמיד בספק רב את טענת התובע לכספים שהועברו למנוח.

15.עובדה תמוהה היא, כי במסגרת תצהירי הביטול, שבהם אמורים הצדדים להצהיר על תשלומים שעליהם לשלם במסגרת הביטול, לא צויין דבר באשר לתשלומים שעל המוכר להחזיר לרוכש, בין היתר על חשבון תמורה ששולמה.

מה שכן צויין, הוא שהרוכש שילם או ישלם למוכר סכום של 500,000 ₪, כפיצוי בגין הביטול.

גם אם אתייחס לאמור בטופס כטעות (שלא עולה מעדותו של עו"ד פלד), ניתן יהיה לומר, כי לכל היותר, התייחסו הצדדים בטופס לתשלומים ששילם הרוכש למוכר על חשבון התמורה, כאשר הטופס מתייחס גם לתשלומים ששולמו בעבר.

דהיינו, ניתן לכל היותר לומר, כי הצדדים לא התכוונו לכתוב בטופס מהו הפיצוי שישולם, אלא ציינו מהם התשלומים ששולמו על החשבון. ואם נקרא את הטופס בפרשנות מקלה, לא נאמר, כי על הרוכש לשלם למוכר פיצוי, אלא כי הרוכש שילם לכל היותר על חשבון התמורה את הסכום של 500,000 ₪. ומכאן, לכל היותר יש לומר, כי בהתאם להסכם עם מתן, מדובר בעסקה בסכום של מיליון ₪, במסגרתה, בשלב כלשהו, על פי הצהרות הצדדים, אמור היה המוכר לקבל, או קיבל מהרוכש סכום של 500,000 ₪ ולא מעבר לכך.

16.בהתאם לעדותם של התובע וחזיז, במסגרת הסכם המכר עם מתן, סוכמה תמורה בסכום של 2.1. מיליון ₪.

אף לא אחד מהם ידע לתת מענה מדוע צויין בהסכם סכום התמורה מיליון ₪ ולא סכום התמורה האמיתי, כאשר התובע מצדו גלגל זאת לפתחו של המנוח, שהוא זה שביקש ככל הנראה לרשום את הסכום האמור.

מכל מקום, לשיטתם של השניים, בשלב זה, בו טענו, כי שילמו את מלוא התמורה, אם ניקח בחשבון, כי התשלום בשיקים הוא זה שמופיע בתיק רשויות המס, הרי שסכום של 1.9 מיליון ₪, שולם במזומן.

17.בהתאם לגרסת התובע, במועד בו נחתם הסכם השיתוף, שולמה, כאמור מלוא התמורה, כך שבשלב זה, רוכש המנוח שליש מהנכס, תמורת סכום של 700,000 ₪. התובע טוען, כי המנוח לא שילם סכום זה ולאחר פטירת המנוח, מחל עליו.

מצופה היה, כי התובע ייתן הסבר למה נעשה על ידי המנוח בסכום של 2.1 מיליון ₪, שמתוכם היה עליו להחזיר רק 700,000 ₪ ומדוע לא עלה בידי המנוח להחזיר סכום זה, מבלי שהתובע ידחק בו.

בנו של המנוח ציין, כי בשעת מותו של האב, לא דיווח האב על חובות כלשהם שיש לו. עוד ידוע, כי המנוח ירש מגרש, שממנו ניתן היה להיפרע, כפי שנעשה בסופו של יום. התובע אף יכול היה במסגרת הליכי הגילוי לבקש מהנתבעת, כי תציג אסמכתאות לעניין התנהלותו הכספית של בעלה במועדים הרלוונטיים; וגם התובע, שהיתה לו התחשבנות כספית עם המנוח, יכול היה להציג אותה, אך דבר לא הוצג ולא ידוע למה שימשו הכספים, באופן שבו לא ניתן היה להשיבם בטווח של חודשים אחדים לאחר התשלום.

העדר התייחסות לכך שהתובע לא עמד בזמן אמת על תשלום הסכומים האמורים, אך הוא מעמיד בספק את גרסתו של התובע לעניין התשלום האמור.

18.אלא, שבעניין זה יש עוד להוסיף, כי חזיז העיד, בניגוד לנטען על ידי התובע ולנטען בכתב התביעה (המקורי), כי חלקו הושב לו. דהיינו מתוך 1,050,000 ₪ ששילם (מחצית משווי המשק, שכן המחצית השניה שולמה על ידי התובע), 350,000 ₪. מר חזיז ציין, כי סכום של כ- 150,000 – 100,000 ₪ הוחזר לו על ידי המנוח בשיקים והיתרה הוחזרה על ידי התובע.

ב"כ הנתבעת הציג לחזיז שיק בסכום של 100,000 ₪, שהוחזר על ידי המנוח, עובדה המתיישבת עם גרסתו של חזיז. אלא, שאם הושב לחזיז מלוא הסכום, הרי שמי שאמור היה להעביר אותו, אם לשיטתו של התובע, המנוח לא העביר דבר, הוא התובע עצמו.

דהיינו, מעבר לסכום של 1.9 מיליון ₪ ששילם למנוח, בשמו ובשמו של חזיז, הרי ששילם לחזיז עוד סכום של כ-200,000 ₪, עבור החזר התמורה.

19.התנהלות כספית בהיקפים כה גדולים, מבלי שאין לה כל תימוכין, היא התנהלות כספית שעל פניו לא הוכחה, כאשר די היה להציג בעניין זה את היקף העסקים המשותפים של התובע וחזיז, לרבות ההיקף התזרימי של העסקים, על מנת לראות האם יש בסיס לטענה.

20.על רקע כל הספקות האמורים, יש לבחון את הסכם השיתוף במשנת 2012.

ראשית יש לומר, כי הסכם השיתוף מהווה עסקה החייבת בדיווח לרשויות המס. מדובר בהעברת זכויות במשק חקלאי ועסקה מסוג זה חייבת בדיווח.

עסקה מסוג זה כלל אינה יכולה להתקיים במישור המעשי, רישומי, שכן עסקינן בנחלה חקלאית, שהעברת הזכויות בה כרוכה ברישום. מעמד המחזיק בנחה הוא במעמד של בר רשות או חוכר והרשות ניתנת לו על ידי רשות מקרקעי ישראל (לבדה או בנוסף לגופים אחרים) העברת זכויות כזו אף טעונה את הסכמת האגודה השיתופית, שכן בעל הנחלה הופך לחבר אגודה.

זאת ועוד, בהתאם למדיניות רמ"י, מי שהוא בעל נחלה, אינו יכול לרכוש נחלה נוספת ולא בכדי המנוח העביר את הזכויות בנחלה שלו לבנו, לאחר שירש את הזכויות בנחלה מושא התובענה (ראה פרק 8 לקובץ החלטות מועצת מקרקעי ישראל).

עו"ד פלד העיד בעניין והעיד, כי העסקה לא דווחה לרשויות המס, שכן לא מדובר היה בעסקה אמתית, אלא במסמך שנועד למשמש כערובה להבטחת תשלום חובותיו של המנוח. וכדבריו (בעמ' 5-6):

"זאת לא עסקה...

כב' השופטת: שותפות במקרקעין זו לא עסקה.

ת: לא אבל הכוונה,

כב' השופטת: אז מה זה?

ת: לא , זה מן מסמך ערבות לגבי החוב שהם נותנים לו, זה כל.

כב' השופטת: זאת אומרת, אין כוונה לשותפות אמיתית, ברגע שהחוב מוחזר,

ת: כן

כב' השופטת: השותפות מתבטלת

ת: בדיוק בדיוק."

טענה זו מתיישבת עם העובדה שעו"ד פלד לא דיווח על העסקה לרשויות המס ומתיישבת עם עצם העובדה שעו"ד פלד ערך מסמך בעניינה של עסקה שאינה ניתנת לאכיפה, היא מנוגדת להוראות רמ"י וביצועה אף עלול להביא לבטלות ההסכם עם רמ"י, כאשר לצדה של עסקה זו אין ביטחונות לביצועה, או להבטחת הסכומים שעומדים מאחוריה.

ספק בעיני, אם התובע וחזיז היו מסכימים להשקיע סכום של 700,000 ₪ כל אחד, כאשר הבטוחה היחידה לכספם הינה מילתו של המנוח, כאשר העסקה לא נרשמה אצל אף גורם, גם לא אצל רשם המשכונות. בוודאי אין להניח, כי עו"ד היה מייעץ ללקוחותיו להבטיח את סכום נשייתם בהסכם המוחזק בידי הצדדים בלבד.

21.כאמור, חזיז אינו טוען לחוב כלשהו כלפיו. לטענתו, קיבל את כל כספו בחזרה.

מכאן, יש לבחון את היקף החיובים ביחס לתובע.

הסכם השיתוף אינו נוקב בשווי המשק. מכאן, מכוח ההסכם, לא ניתן ללמוד מהו סכום נשייתו של התובע.

למעשה, לטענת הנתבעת, ידעה על הסכם המכר בסכום של מיליון ₪, שלהבנתה מדברי בעלה המנוח, בוטל ואת סכום החוב ידעה לטענתה מדבריהם של חזיז והתובע.

לטענת הנתבעת, הגיעו חזיז והתובע לביתה וטענו, כי המנוח חייב לכל אחד מהם סכום של 700,000 ₪ וכן חייב עבור הריבית, כך שסכום חובו כלפי כל אחד מהשניים עומד על הסכום של 830,000 ₪.

לטענת הנתבעת, באותו שלב, כלל לא ידעה על הסכם השיתוף הראשון.

22.יש קושי בהבנת גרסת הנתבעת ככל שהדבר נוגע להסכם השיתוף הראשון, שכן לא ברור לפי גרסתה, כיצד מקיומו של חוב עברו הצדדים לדבר על מכירת המשק. ייתכן והנושא עלה, כיוון שעצם קיומו של חוב לחזיז קשור במכירת המשק לראשונה, וכשם שזה היה הפתרון שמצא בעלה בעבר, הרי שהפתרון היה נכון גם באותו שלב. מכל מקום, לשיטתה, הציעה לתובע לרכוש את המשק כנגד סילוק החוב ואילו התובע הציע להיכנס כשותף במשק.

בשלב הזה, כבר דובר עם הנתבעת על סכומי חוב, כאשר נטען בפניה, כי חזיז הסכים לוותר על הריבית וכי יסכים לוותר על חובו כנגד תשלום סכום של 700,000 ₪. כן נאמר לה, כי שווי המשק מוערך בסכום של 2.1 מיליון ₪.

23.הגם שישנו קושי עם גרסת הנתבעת לעניין עצם הסכמתה לחתום על הסכם שיתוף מבלי שהוצגה לה כל אסמכתא לעניין גובה החוב של בעלה המנוח כלפי התובע וחזיז, מצאתי מקום להעדיף את גרסת הנתבעת על פני גרסת התובע בעניין זה.

ראשית יש לומר, גרסתה של הנתבעת היתה עקבית למן תחילתו של ההליך ועד סופו. הנתבעת וילדיה דייקו בעובדות ולא סטו מגרסתם ולו לרגע.

לעומת זאת, גרסתו של התובעת היתה גרסה מתפתחת, שהשתנתה לאורך ההליך ותוך כדי החקירה הנגדית והיא לא נתמכה בראיות כלשהן, שיכול היה להביאן.

רק על מנת לסבר את האוזן, אציין מספר דוגמאות לעניין השינוי בגרסת התובע:

• התובע ציין, כבר בכתב התביעה, כי המנוח לא החזיר את הפרש התמורה בעת המעבר מהסכם המכר מול מתן להסכם השותפות הראשון, וכי בנדיבותו, הוא ויתר על ההפרש עם פטירת המנוח, בעוד שחזיז טען, כי המנוח החזיר את התשלום .

• התובע ציין, כי את הסכם השיתוף השני ערכה הנתבעת באמצעות עו"ד קרוב משפחתה מירושלים, הסתבר, כי הסכם השותפות נערך על ידי עורך דינו של התובע מחיפה, כפי שטענה הנתבעת מלכתחילה.

• התובע טען תחילה, כי את חלק מהתמורה ייחס לכספים שהמנוח היה חייב לו וכי הוא סייע למנוח בביצוע העסקה, אך בהמשך התחמק מגרסה זו. בך העיד התובע בהמשך:

  ש: אמרת לעו"ד שלך שהכספים האלה לטענתך זה בכלל בגין חובות שאתה שילמת למנוח? אמרת לו את זה או לא אמרת?

  ת:אני לא יודע מאיפה אתה מכניס דברים...

  וכן:

  לא היה בכלל הלוואה, המשק הזה נקנה כדין, לא היה הלוואה, הוא אמר בכלל הלוואות, אמר דברים לי,... אני עזרתי למנוח בזה שקנינו את המשק. נקודה, זה הכל.

  אדוני הנכבד, המשק שולם בכסף טהור, אל תנסה להביא דברים מסביב שולם.

  הלוואה ייתכן ולא היתה, אך פרעון חוב היה גם היה.

  • התובע הכחיש שיחה עם מנהלת הכספים שלו ולאחר מכן, אישר כי אמנם התקיימה שיחה כאמור.

  • בכתב התביעה המקורי הופיע חזיז כתובע נוסף, אלא שמסתבר מעדותו של חזיז, כי כלל לא ידע שהתובע שרבב את שמו לתביעה.

     

    24.לפי גרסת הנתבעת לא חתמה על הסכם השיתוף משנת 2012 וידעה על קיומו רק לאחר הגשת התביעה, שעה שצורף לכתבי הטענות.

    הנתבעת תמכה טענותיה בחוות דעתו של מומחה להשוואת כתבי יד. חוות דעתו לא נסתרה.

     

    עו"ד פלד טען, כי אם אימת חתימתו של אדם, הרי שהוא חתם לפניו ולכן הניח, כי אם אימת את חתימת הנתבעת, הרי שהיא חתמה לפניו.

    איני יודעת מה הסיבה לתקלה אצל עו"ד פלד, אך על פניו, גם בעין בלתי מקצועית, ניתן לראות כי אין דימיון בין כתב היד בחתימות המיוחסות לנתבעת על תצהירי הביטול למס שבח והסכם השיתוף הראשון, ובין יתר חתימותיה של הנתבעת, כפי שהן מופיעות בהזדמנויות שונות. יצויין, כי לא תמיד הנתבעת חותמת באותו אופן. הדוגמא המובהקת לכך הינה החתימה על ההסכמים עם מתן. בשתי הגרסאות של ההסכם, חתמה הנתבעת באופן אחר, אך ניתן לראות, כי מדובר באותו כתב יד, כפי שניתן לראות גם ביחס ליתר דוגמאות החתימה, לרבות אלו שהוצגו לפני המומחה.

    לאור האמור, נוכח השונות הרבה בכתבי היד, שונות שניתן לראות גם בעין בלתי מקצועית, כשלנתבעת אין כל אינטרס שלא לחתום על אותם מסמכים, או להכחיש חתימתה עליהם, הרי שיש לקבל את גרסת הנתבעת, כי אמנם לא ידעה על קיומו של הסכם השיתוף משנת 2012, עד להצגתו לפניה בעת שקיבלה את כתב התביעה.

     

    25.מכאן ובהעדר כל מסמך אחר שבו פירוט של חובו של המנוח כלפי הנתבע, הרי שבעת שחתמה הנתבעת מול התובע על הסכם השיתוף השני, נעשה הדבר על סמך מצגים שהציג לה התובע באשר לגובה חובו של המנוח כלפיו, כאשר מצגים אלו לא גובו באסמכתא כלשהי.

     

    26.סביר בעיניי, כי בעת שהתובע פונה אל הנתבעת, טוען לחוב ולא מציג אסמכתאות לעניין קיומו, כי הנתבעת תבקש הסברים באשר לטיבו של החוב, זאת בפרט נוכח היקפו הגדול והידיעה, כי ההסכם עם מתן בוטל.

    בעדותו טען התובע, כי הנתבעת לא דרשה ממנו אסמכתאות, או כי לא זכר דרישה כזו וכן אישר, כי בסופו של יום שאל האם יוציא את המנוח מהקבר, לשם הוכחת טענה זו (התובע טען שאמר את הדברים בשיחה טלפונית (עמ' 54) לעומת טענת הנתבעת, כי הדברים נאמרו בפגישה מחודש אפריל 2019).

    כמו כן, אישר התובע, כי בעת ששוחח עם הנתבעת וילדיה בחודש אפריל 2019, שוחח עם מנהלת הכספים שלו בנוגע לתשלומים שיש לבצע, כאשר אמנם גרסאות הצדדים באשר לשאלה שנשאלה מנהלת הכספים שונה, אך המהות לא השתנה, שכן אין חולק, כי באותה פגישה עימתה הנתבעת את התובע עם טענותיה.

     

    27.סבורתני לפיכך, כי יש לבחון את טענות הנתבעת באשר לביטול הסכם השיתוף משנת 2018 כטענות שעיקרן ביטול העסקה עקב הטעיה.

    התובע מסר לנתבעת, כי המנוח חייב לו כספים, טענה זו לא הוכחה מעולם, למרות שהתובע ציין, כי יש בידיו אסמכתאות, שעה שאלו לא הוכחו, הרי שנשמט הבסיס לחתימה על הסכם השיתוף.

    איני סבורה כי ניתן לבחון את עילת הביטול מכוח דיני העושק או הכפיה. הנתבעת אמנם סמכה על התובע וייתכן, כי התובע שכנע אותה, תוך הפעלת לחץ זה או אחר, אך הדבר לא נעשה באיום, לכל היותר מדובר בהפחדה בדבר היקף חובותיה של הנתבעת כלפיו וכלפי חזיז, אך אל מעבר לזה.

    התובע אף עשה שימוש לא הוגן בחזיז באותו שלב. בהתאם להתרשמותי מעדותו של חזיז, הרי שחזיז כבר לא היתה בתמונה באותו שלב ונראה, כי הוא גוייס על מנת לשכנע את הנתבעת, כי קיים חוב עבר, התגייסות שהויתה חלק מהטעיית הנתבעת, אך לא מעבר.

    הנתבעת הינה אשה בגירה, עצמאית, כשירה וגם אם חולה במחלה זו או אחרת, אין בכך כדי לפגוע בשיקול דעתה ולכן יש לומר, כי סמכה על התובע, אשר הטעה אותה.

    הנתבעת נתנה לתובע, גם שיטתו, הודעה בדבר ביטול ההסכם בזמן, כאשר לפי עדותו, מספר חודשים לאחר ההסכם, הודיעה לו הנתבעת, כי אין לו זכויות במשק (עמ' 35).

    לפי גרסתה של הנתבעת, המתינה לאסמכתאות ולכן, כאשר הסתבר לה, בפרט לאחר הפגישה באפריל 2019, כי לא תוצגנה אסמכתאות, הרי שהודיעה על ביטול ההסכם.

    כאמור, בהעדר מידע באשר להיקף חובותיו של הבעל המנוח, אשר יתמכו בטענה מכוחה נכרת ההסכם, ביטול ההסכם נעשה כדין.

     

    28.לטענת התובע, גם אם יורה בית המשפט על ביטולו של ההסכם משנת 2018, עדיין יש לקיים את ההסכם משנת 2012 ומכוחו חייב המנוח לתובע תשלום בגין שליש מהמשק.

    כפי שציינתי מעלה, התרשמותי היא, כי אין מדובר בהסכם שותפות, אלא כבטוחה לתשלום חוב. אין היגיון בכריתת הסכם שאין יכולת לאכוף אותו. עוד התרשמתי, כי כבר בשלבים ראשונים, חזיז יצא מהתמונה ונותרה התנהלות בין התובע ובין המנוח.

    אוסיף עוד, כי לאחר שמיעת עדותו של חזיז, עולה ספק, האם הסכום של 350,000 ₪ אמנם מהווה תשלום עבור חלקו של חזיז על פי הסכם השיתוף, או תשלום אחר. עדותו של חזיז בעניין מועד פרישתו מהשותפות לא היתה עקבית ולא היתה סדורה ולא מן הנמנע, כי התשלום לחזיז הסדיר התחשבנות בינו ובין התובע ולא התחשבנות בינו ובין המנוח, כאשר ממילא, כי ההתחשבנות של חזיז נעשתה באמצעות התובע, כך שיכול והתובע הסדיר גם עתה את אותה התחשבנות.

     

    29.אין בידי לדעת האם המנוח נותר חב כספים כלשהם לתובע ומהו היקף חובו כלפיו. יש להניח, כי אם מדובר היה בהתחשבנות בעניין הגידולים החקלאיים, לתקופה הסמוכה לפטירה המנוח, הנושא היה עולה, לאחר פטירת המנוח, מול היורשים, תוך כדי הצגת אסמכתאות לעניין.

    בנה של הנתבעת ציין, כי בתקופת האבל פנה אליו התובע ושוחח עמו על גידולים עתידיים וסוגיית החוב לא עלתה בשלב הראשון.

     

    30.התובע מבקש ללמוד על גובה החוב משווי המשק, אלא שהתובע אף לא תמך טענותיו לעניין שווי המשק באסמכתא כלשהי, למרות שטען, כי יש בידיו חוות דעת שמאית, אשר שמה את שוויו של המשק.

    חוות הדעת השמאית היחידה הינה זו שהוגשה לרשויות המס ושהתקבלה על ידם ובהתאם לה, שווי המשק בעת ביצוע העסקאות מול המנוח עמד על מיליון ₪.

    הסכם המכר בוטל כשנה לאחר עריכת חוות הדעת, כך שסביר להניח, כי אין פערים משמעותיים בשווי המשק בין שלהי שנת 2010 למחצית הראשונה של שנת 2012, כך שבשלב זה, גם אם אאמץ את הסכם השיתוף הראשון בהתאם לשווי המשק באותה עת, הרי שלכל היותר, עסקינן בחוב בגובה של כ- 333,000 ₪, שהלוא בהתאם לעדותו של חזיז, חובו סולק.

     

    בהינתן עדותו של עו"ד פלד, כי מדובר בהסכם שנועד לשמש כבטוחה, הרי שגם שווי זה אינו וודאי (ויש כמובן לזכור, כי אמנם שווי המשק הינו מיליון ₪, אך במכירתו יש לשלם מסים, כך שחלקו של התובע בעת מכירת המשק צפוי היה להיות נמוך יותר).

     

    בידי התובע ובידיו בלבד, עקב פטירת המנוח, היתה היכולת להוכיח את החשבון הכספי, הן בזמן עריכת הסכם השיתוף והן לאחריו והוא לא עשה כן.

    פועל יוצא של האמור, כי גם אם הייתי מבקשת לפסוק לתובע סכומי כסף המבוססים על החוב האמתי כלפיו, הרי שהתובע לא הציג כל ראיה לעניין גובה החוב ולכן בהיעדר הוכחה לעניין גובהו, הרי שדין תביעתו של התובע להידחות.

     

    31.אני מורה לפיכך על דחיית התביעה.

    בנסיבות העניין ובשים לב לכך שישנה אפשרות, כי המנוח אמנם נותר חייב כספים בשיעור זה או אחר לתובע, והנתבעת יצאה נשכרת מתוצאת פסק הדין, מצאתי מקום לחייב את התובע בהוצאות הנתבעת באופן מינימאלי בלבד.

    אני מחייבת את התובע בהוצאות הנתבעת בסכום של 10,000 ₪.

     

    ניתן היום, י"א אלול תשפ"ה, 04 ספטמבר 2025, בהעדר הצדדים.