אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> סרוסי נ' ברטל

סרוסי נ' ברטל

תאריך פרסום : 04/01/2018 | גרסת הדפסה
ת"א
בית משפט השלום תל אביב - יפו
34330-03-15
28/12/2017
בפני השופט:
אביים ברקאי

- נגד -
תובע:
מאיר סרוסי
עו"ד אבי אברמוביץ'
עו"ד קארן בכור
נתבעת:
רחל ברטל
פסק דין
 

 

 

  1. פתח דבר

     

    1. על פסק הדין - עניינו של פסק דין זה הוא תביעה לפיצוי בסך 500,000 ₪ בבהתאם להוראות חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965. התביעה הוגשה על ידי יזם נדל"ן אשר עוסק, בין היתר, בשיפוץ בניין ברחוב ריינס 38 בתל-אביב (להלן: "הבניין") על פי הוראות תמ"א 38 כנגד דיירת בבניין ובעלת זכויות בדירה המצויה בקומת הקרקע שבו.

       

      1. שתי הערות והנחות יסוד

        עניינם של הצדדים לפני נדון בהליכים משפטיים והליכי תכנון שונים וכעת הגיע הדיון גם לתחום איסור לשון הרע. במסגרת ההליך שלפני ותוך ניסיון להוכיח בין היתר טענות "אמת דיברתי" נטו הצדדים לנסות ולשכנע בצידקת או פירכת החלטות שניתנו בהליכים שונים. כאילו תביעה בענייני איסור לשון הרע היא מעין דיון נוסף בהליכים שהסתיימו או ערעור על תוצאתם. אשר על כן יובהרו כבר מלכתחילה שניים:

         

        ראשית - פסק הדין הוא בשאלת הוצאת לשון הרע ומשכך יתמקד הדיון בעילת תביעה זו, וזו בלבד. ההליך המתנהל כאן אין מטרתו לבחון ולבדוק תביעות אשר התנהלו בין הצדדים בעבר ואין כוונתו לקיים "דיון נוסף" בעניינים אשר הוכרעו זה מכבר בערכאות קודמות. משכך, פסק הדין יעסוק בניתוח עילת התביעה בהתאם לכללים שהתוו בפסיקה ביחס לתביעות העוסקות בלשון הרע, ולא בטענות אשר התבררו או שמקומן להתברר במסגרות אחרות.

         

        שנית - על מנת להכריע במחלוקת בענייננו, יש לבחון את המכתבים אליהם אתייחס להלן ואשר הביאו לתביעה נושא התביעה ולקבוע לגביהם: ראשית - האם הם מהווים פרסום לשון הרע במשמעות הקבוע בחוק איסור לשון הרע; ככל שהתשובה לכך תהיה חיובית כי אז יש להמשיך ולבחון - שנית - האם קמה לנתבעת אחת מן ההגנות הקבועות בחוק; בשלב שלישי, וככל שהתשובה לשאלה השניה תהיה בשלילה, יש לדון ולקבוע מהו הפיצוי הראוי אותו יש לפסוק.

         

      2. על התביעה

        1. בין הצדדים נתגלע סכסוך על רקע פעולות שיפוץ ובניה בבית משותף ובעיקר ביחס לתכנית הוספת מעלית לבניין הכרוכה בשינויים במבנה ובקומת מגוריה של הנתבעת.

           

        2. על רקע אותו סכסוך, נוהלה שורה של הליכים משפטיים בערכאות שונות – בוועדות לתכנון ובניה, אצל המפקח על רישום מקרקעין בבית משפט השלום ובבית משפט המחוזי. לכך נוספו תלונות שונות אצל הרשויות וסכסוכים מתמידים. בשלב מסוים, לאחר דיונים, נחתם בין הצדדים הסכם פשרה אשר קיבל תוקף של פסק דין בבית משפט המחוזי בתל-אביב, ועיקרו הוא כי הנתבעת תסכים להוספת המעלית ותסיר את ההתנגדות שהגישה לוועדת הערר המחוזית לתכנון ובניה במחוז תל-אביב, וכי מנגד יסכים התובע להצמדת חצר המצויה בקומת הקרקע של הבניין לדירתה של הנתבעת.

           

        3. הסכם הפשרה לא הביא לסיום המחלוקות וההתכתשות בין הצדדים וגם לאחריו עלו טענות שונות כנגד אופן קיומו או למעשה הפרתו, כך שהסכסוך בין הצדדים עודנו נמשך והוא שהוביל לאירועים העומדים ביסוד התביעה דנן.

           

           

      3. שני מכתבים המהווים פרסום לשון הרע

        1. עניינה של תביעה זו הוא שני מכתבים אותם כתבה הנתבעת ואשר לטענת התובע מהווים פרסומי לשון הרע נגדו: האחד, מכתב מיום 08/01/15 אותו שלחה הנתבעת לשני ילדיה – גילי ואורי ברטל, וכן לגב' ציפי גרשון אשת שותפו לעסקים של התובע אשר אמונה על הטיפול בהיתר לבניית המעלית; השני, מכתב מיום 07/02/15 אשר נשלח לגב' אלדה דקל – דיירת בבניין.

           

      4. כתיבת המכתבים בידי הנתבעת ופרסומם לנמענים, כנטען בכתב התביעה, אינם במחלוקת. ואולם לטענתה אין מדובר בלשון הרע כנגד התובע ולכל היותר מדובר בהבעת דעה מותרת אשר נעשתה בתום לב. הנתבעת טוענת לתחולתן של הגנות שונות על פרסום המכתבים, ובטיעוניה במסגרת ההליך התמקדה בעיקר בהגנת "אמת דיברתי", תוך שהיא מפנה להליכים אשר התקיימו בערכאות האחרות לביקורת עליהם או על התנהלותם ולהסתעפויותיו האחרות של הסכסוך.

         

         

    2. פרסום לשון הרעמסגרת נורמטיבית

       

      1. על פי ההגדרה הקבוע בסעיף 1 בחוק איסור לשון הרע, לשון הרע הוא דבר שפרסומו עלול להביא לאחת התוצאות הבאות:

         

        (1)להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;

        (2)לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;

        (3)לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;

        (4)לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו"

         

      2. השאלה האם פרסום מסוים מהוו לשון הרע כלפי נפגע היא שאלה אשר נבחנת בהתאם לסטנדרט האובייקטיבי של האדם הסביר [ע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ נ' הרציקוביץ', פ"ד נח(3) 558 (2004)]. היותו של הפרסום אמת או שקר אינו מעלה ואינו מוריד ביחס לקביעה כי מדובר בלשון הרע. כך, יתכן כי פרסום יכיל עובדות שהן אמת ועדיין יענה על הגדרת "לשון הרע" על פי החוק. במקרה זה יכול שתעמוד למפרסם הגנת "אמת דיברתי" או אחת ההגנות האחרות הקבועות בחוק, אך שאלה זו תיבחן רק בשלב מאוחר יותר, לאחר שייקבע כי הפרסום אכן מהווה "לשון הרע" [א' שנהר, דיני לשון הרע (תשנ"ד) 122].

         

      3. זאת ועוד, לצורך הקביעה כי פרסום מהווה לשון הרע אין הכרח כי הפרסום יביא לפגיעה וודאית בשמו הטוב של אדם על מנת להקים את יסודות העוולה, ודי בכך שלאותו פרסום יש פוטנציאל להביא לפגיעה. בהתאם להגדרת המחוקק די בכך שהפרסום "עלול" להביא לאחת מהתוצאות המפורטות בסעיף 1 בחוק על מנת שזה יחשב לשון הרע.

        בהתאם לאמור נקבע בפסיקה כי ייחוס עבירה פלילית לאדם או אף פרסומו של חשד לביצוע עבירה פלילית, מהווה לשון הרע כלפי הנפגע, באשר ייחוס כאמור די בו כדי לגרום לפוטנציאל הפגיעה המתואר [ע"א 788/79 ריימר נ' עזבון רייבר, פ"ד לו(2) 141, 145 (1981)].

         

    3. בענייננו - שני המכתבים מכילים תוכן המהווה לשון הרע כלפי התובע

      טרם אפנה לדיון בכל אחד מן המכתבים, יוער כבר עתה כי מדובר במכתבים רוויי עלבונות ואמירות מכפישות כלפי התובע ודי בעיון כללי בהם על מנת לקבל את הרושם הנחוץ ולהגיע למסקנה כי מדובר במכתבים הכוללים מסרים פוגעניים כלפי התובע:

      1. המכתב הראשוןמכתב מיום 08/01/15

        מכתב זה מחזיק שלושה עמודים ונפתח במילים "לכבוד הבריון השכונתי". במכתב פונה הנתבעת אל התובע כאשר היא מכנה אותו "בריון", מאשימה אותו בלקיחת החוק לידיים, בשליחת מתחזים מטעמו אשר התחזו לשליחי העירייה ולשוטרים.

         

        הנתבעת כינתה את התובע "עבריין בנייה מדופלם" אשר "משתין בקשת" על שכניו, על העירייה ועל החוק. הנתבעת ייחסה לתובע זכיה בערר במרמה וקבלת היתר בניה בלתי חוקי, האשימה את התובע בהיזק, כניסה ללא רשות וגניבה של רכוש מחצר ביתה. הנתבעת האשימה את התובע כי רימה את המפקחת על המקרקעין וכן באיומים על חייה.

        כך לפי המכתב אמר התובע לנתבעת במהלך פגישה כי "מישהו פה צריך כדור בראש". הנתבעת כותבת כי בעקבות אותה אמירה חששה לחייה, רכשה ביטוח חיים וכתבה צוואה. הנתבעת ייחסה לתובע מזימה לגנוב את יחידת הדיור שלה בבניין, האשימה אותו בגניבת מונה מים השייך לה ובהפעלת חניון פרטי ובלתי חוקי בחצר הבניין. הנתבעת ממשיכה במכתבה ומייחסת לתובע מעשי בריונות ונוכלות והיא מסיימת אותו בכיתוב הבא:

         

        "אני חוששת לשלומיומקווה שלא תפגע בי.

        העתק: לבני גילי ברטל ואורי ברטל

        נ.ב. גילי ואורי, במקרה ואפגע, אבקש להעביר את מכתבי לעו"ד משה ברטל ולמשטרה".

         

      2. המכתב השנימכתב מיום 07/02/15

        במכתב השני מתייחסת הנתבעת להתנהלות שערורייתית של התובע. מציינת כי התובע בנה 5 דירות לא חוקיות, וכן זכה במרמה בהיתר בניה לא חוקי, טוענת כי התובע הוא מפוקפק וסודי, וכן כי נטל את החוק לידיו והתקין מוני מים לא חוקיים בדירותיו. הנתבעת מייחסת לתובע הגשת בקשות שקריות להוספת מעלית תוך שינוי מספרי הדירות בבניין "בזדון", שבירת מנעול והשתלטות על תיבת דואר, תוך שהיא מציינת כי בגין התנהלות זו הוגשה תלונה למשטרה. עוד היא מציינת באותו מכתב כי יש חשש שהתובע יבצע "תרגיל עוקץ" בדירתה.

         

      3. עינינו רואות כי שני המכתבים עמוסים בעלבונות ובאמירות מכפישות המכוונות אל התובע. המכתבים מייחסים לתובע התנהגות בריונית וביצוע עבירות שונות, תוך אמירה ברורה כי התובע מאיים על הנתבעת, כי זו האחרונה חוששת לחייה ואף רומזת כי התובע עלול לפגוע בה באופן פיזי. המכתבים מציירים את התובע, בשלל תיאורים כעבריין, גנב, המרמה את הרשויות ומקבל החלטות שיפוטיות על סמך ושא מסוגל, ברמת ודאות המחייבת התארגנות, לרצוח ולבצע מעשי עוקץ ביחס לדירות.

         

        המכתבים לא צמחו בקרקע בתולה אלא בכזו שדושנה בהליכים משפטיים, תלונות למשטרה ולרשויות ומלחמה תמידית ומכוחם הוגשה התביעה.

         

        אדם אשר נחשף למכתבים אלה מגבש דעה שלילית ביחס לתובע, או לכל הפחות עלול לגבש דעה שכזו. אין גם ספק כי פרסום הדברים כאמור, ביחס לאלימות מירמה ויכולת לרצוח במסגרת עבודתו עלול לפגוע בפרנסתו של התובע, שהוא יזם נדל"ן אשר מטבע הדברים מהווה שמו הטוב הוא אחד מנכסיו היקרים.

         

      4. די באמור על מנת לקבוע כי המכתבים עונים להגדרה הקבועה בחוק איסור לשון הרע ומהווים לשון הרע כלפי התובע.

         

         

    4. פרסום המכתבים לאדם אחר זולת הנפגע

       

      1. אין מחלוקת על כך ששני המכתבים הופצו ונמסרו לידי אנשים שאינם התובע: המכתב הראשון נמסר לשני ילדיה של הנתבעת ולגב' ציפי גרשון, ואילו המכתב השני נמסר לגב' אלדה דקל, דיירת בבניין, והועבר לאחר מכן גם לגב' ציפי גרשון על מנת שיועבר לתובע.

         

        לפיכך, אין ספק כי המכתבים "פורסמו" במשמעות הקבועה בסעיף 2 בחוק איסור לשון הרע, הקובע כי פרסום הוא כזה שהגיע "לאדם אחר זולת הנפגע".

         

      2. בהקשר זה יוער כי אין לקבל טענתה של הנתבעת לפיה המכתב נמסר לידי מזכירתו של התובע (כשכוונתה לגב' ציפי גרשון) כשלוחתו של התובע. ראשית, בפסיקה נדחתה הטענה לפיה "שלוחו של אדם כמותו" כאשר דנים בשאלת פרסום לשון הרע נגד אדם. להלכה נקבע כי תקשורת בין המפרסם לנפגע אשר נעשית באמצעות אדם שלישי, ואפילו היה הוא מזכיר או עובד של הנפגע, תיחשב לפרסום [א' שנהר דיני לשון הרע 88 (1997)]. שנית, פרט לגב' גרשון נמסרו המכתבים לידי אנשים נוספים – המכתב הראשון נמסר גם לילדיה של הנתבעת ואילו המכתב השני נמסר גם לגב' אלדה דקל. בנסיבות אלה, אפילו היתה טענתה מתקבלת, לא היה בכך כדי לשנות מן המסקנה כי המכתבים אכן פורסמו במובנו של סעיף 2 בחוק.

         

      3. יתרה מכך – משבוצע פרסום בכתב ובאמצעות הדוא"ל הרי קמה חזקת הפרסום כאמור בסעיף 2 (ב)(2) לחוק יעסור לשון הרע לפיה פרסום חל "אם היה בכתב והכתב עשוי היה, לפי הנסיבות, להגיע לאדם זולת הנפגע".

         

    5. המסקנה העולה מן האמור היא כי המכתבים שאותם כתבה הנתבעת, האחד מיום 08/01/15 והשני מיום 07/02/15, הם פרסום לשון הרע כנגד התובע.

       

       

    6. העדר הגנה לנתבעת

      הנתבעת טענה לתחולתן של הגנות שונות על הפרסומים המיוחסים לה. בין היתר טענה להגנת סעיף 13(5) בחוק שענייננו פרסומים שאותם עשה בעל דין במסגרת הליך משפטי. להגנות הקבועות בסעיפים 15(2), 15(3), 15(5) בחוק שעניינן קיומה של חובה חוקית, חברתית או מוסרית לביצוע הפרסום, הגנה על עניין אישי כשר, והבעת דעה על התנהגות הנפגע כבעל דין או כאדם שענייננו משמש נושא לחקירה (בהתאמה). כמו כן טענה להגנה הקבועה בסעיף 14 בחוק – הגנת אמת הפרסום.

      כבר עתה אציין כי לא מצאתי שמתקיימות בענייננו הנסיבות המקימות הגנה לנתבעת מפני העוולות המיוחסות לה, ואפרט טעמי להלן:

       

      1. הפרסומים אינם פרסומים מותרים

        המכתבים אותם פרסמה הנתבעת אינם בגדר "פרסומים מותרים" במובנו של סעיף 13 בחוק ואין לקבל טענתה לתחולתה של ההגנה הקבועה בסעיף 13(5).

        סעיף 13(5) עוסק בפרסומים אשר נעשו במסגרת הליכים משפטיים ואולם בענייננו, על אף קיומם של הליכים משפטיים בין הצדדים ברקע הדברים, המכתבים נושא התביעה לא פורסמו במסגרת אותם הליכים משפטיים ולא היו חלק מהם. משכך, לא ניתן להתייחס למכתבים כאל פרסום שנעשה "תוך כדי דיון".

         

      2. הפרסומים לא נעשו בתום לב

        סעיף 15 לחוק מונה רשימה של תתי סעיפים בהם מפורטות נסיבות שבהתקיימן תהיה לנתבע הגנה מפני עוולת לשון הרע. המשותף לכל אותם סעיפים הוא תנאי היסוד הנדרש להתקיימותם והוא – יסוד תום הלב.

         

        כלומר, על מנת שתקום לנתבעת הגנה על פי אחת מהחלופות המנויות בסעיף 15 בחוק, נדרש להראות כי הפרסומים נעשו בתום לב מצידה של הנתבעת. בעניין זה קבע בית המשפט העליון בע"א 844/12 דניאל מולקנדוב נ' שרה פורוש (פורסם ביום 22/02/17) את הדברים הבאים:

         

        "מדובר, אם כן, בקשת של נסיבות שבהן תקום לנתבע הגנה אף במחיר פגיעה בשם הטוב של הנפגע, בהתקיים שני התנאים המצטברים: האחד, כי הנתבע עשה את הפרסום בתום לב; והשני, כי הפרסום נעשה באחת הנסיבות המנויות בסעיפי המשנה של סעיף 15 לחוק (שנהר, עמ' 250; דנ"א דיין, פסקה 43 לחוות דעתו של הנשיא גרוניס)".

         

      3. על מנת לקבוע כי הפרסומים נעשו בתום לב יש לבחון בין היתר את נסיבות הפרסומים, את התנהגותה של הנתבעת ואת סבירות הפרסום. בענייננו, אין מדובר בפרסום אשר נעשה בעידנא דריתחא, כפי שטענה הנתבעת במסגרת סיכומיה, כי אם בפרסום אשר נעשה לאחר מחשבה ושקילה מצד הנתבעת על רקע סכסוך מתמשך בין הצדדים ומתוך כוונה של הנתבעת לקדם את מטרותיה במסגרת אותו סכסוך, תוך פגיעה בתובע.

         

        הנתבעת העידה על עצמה כי היא אדם משכיל ושקול אשר אינו פועל באימפולסיביות, במקצועה היתה עיתונאית משך שנים ארוכות כך שמטבע הדברים ברורה לה המשמעות וההשלכות שיכולות להיות לפרסומי לשון הרע (עמ' 22 ש' 18-25 בפרוטוקול). במהלך דיון ההוכחות ציינה הנתבעת לפרוטוקול את הדברים הבאים: "המייל לא נשלח בחופזה, אני לא קמתי ב4:20 בבוקר, אני אישה, הייתי עיתונאית שנים רבות, זה המקצוע שלי, יש לי תואר שני, אני אדם, אני לא השכמתי קום ב-4:20. זה בא כשנודע לי באקראי כי ביקשתי לראות את התיק, שהיא (עוה"ד של התובע – א.ב) הסירה את ההתנגדות שלי למעלית, לא סתם שלחתי מייל. מה, חשבת שאני השתגעתי? נראה לך" (עמ' 9 ש' 18-22 בפרוטוקול).

         

        על אף האמור, הפרסומים אינם זהירים ואינם מתונים כי אם משתלחים ופוגעניים, ניסוחם בוטה וכולל הכפשות וכינויי גנאי המכוונים כלפי התובע, באופן המלמד על העדר תום ליבה של הנתבעת בכתיבתם.

         

         

      4. פרט לנסיבות המתוארות, אופן הפרסום והגורמים שלידיהם הופץ אינם מתיישבים עם מטרתה המוצהרת של הנתבעת לכתיבת המכתבים. לכאורה, הנתבעת טוענת כי חשה מאוימת על ידי התובע ופנתה במסגרת המכתב הראשון לילדיה על מנת להעביר את מכתבה הלאה לגורמי האכיפה, במידה שיאונה לה רע. ועם זאת, הנתבעת כתבה מכתב המגולל את פרטי סכסוכה עם התובע ומכיל הכפשות מרובות ביחס לתובע, ושלחה אותו גם לתובע עצמו. כך למעשה, הנתבעת, המאוימת לכאורה, שלחה מכתב רווי עלבונות לגורם המאיים עליה, לכאורה, תוך שהיא מציינת כי היא חוששת לשלומה ומקווה שלא יפגע בה ומורה את ילדיה להעביר את המכתב לגורמי אכיפה. מדובר בצעד שאינו סביר לאדם אשר חש מאוים. ההיפך הוא הנכון. מדובר במכתב כוחני אשר משתמע ממנו איום דווקא על התובע ולא על הנתבעת.

        גם מכתבה השני של הנתבעת אינו מקיים איזה מיסודות הסבירות ותום הלב הדרוש להגנת הפרסום. מדובר במכתב מכפיש גרידא, אשר מייחס לתובע מרמה, עבירות בניה, כוונת זדון ו"תרגיל עוקץ".

         

      5. לא התקיימו הנסיבות המנויות בתתי הסעיפים שאליהם הפנתה הנתבעת

         

        1. אין מדובר בהבעת דעה לגיטימית של הנתבעת על התנהגותו של התובע כבעל דין. המכתבים אינם מנוסחים בלשון של הבעת דעה, אלא מתיימרים לקבוע עובדות נחרצות ביחס לתובע כאדם אלים, "בריון" אשר מבצע עבירות למכביר. אין מדובר במכתבים עניינים אלא במכתבים גדושים במילות גנאי כלפי התובע.

           

        2. המכתבים לא נועדו להגן על עניינה האישי הכשר של הנתבעת. על מנת להגן על עניינה האישי הכשר היה על התובעת לפנות לרשויות המתאימות בהליכים המתאימים - בין אם מדובר ברשות המנהלית האמונה על עניינני התכנות והבנייה ובין אם מדובר ברשות האכיפה, ככל שאכן הנתבעת חשה מאוימת מצד התובע. המכתבים שאותם כתבה הנתבעת אינם מיועדים לא לזה ולא לזה. בנוסף, לא מדובר בפרסום שהייתה על הנתבעת חובה חוקית, חברתית או מוסרית לעשותו. הנתבעת אמנם העידה על עצמה כי שימשה עיתונאית חוקרת משך שנים ארוכות והביאה לפרסום ידיעות שונות על אישי ציבור, אשר בעקבות חלקן אף הוגשו כתבי אישום (עמ' 22 בפרוטוקול). עם זאת, בפרסומים המיוחסים לה בתביעה זו לא פעלה בכובעה כעיתונאית אלא כאדם פרטי, ואף לא פרסמה דברים המכוונים כנגד איש ציבור, כי אם כנגד אדם פרטי. על כן לא ברור איזו חובה היתה עליה להביא לפרסום המכתבים המכוונים כנגד התובע.

           

      6. על ה"אמת" בפרסומים

        1. הגנת אמת הפרסום זכתה להתייחסות נרחבת בפסק דינו של בית המשפט העליון אשר פורסם בע"א 844/12 דניאל מולקנדוב נ' שרה פורוש ( מיום 22.02.2017). בפסק דינו קבע בית המשפט ביחס להגנת אמת הפרסום את הדברים הבאים:

           

          "הגנה זו משקפת את נכונות המחוקק להתיר פרסומים עובדתיים שיש בהם משום פגיעה בשם הטוב ואף בכבודו של מושא הפרסום, מקום שמתקיימים שני תנאים: (1) מדובר ב"אמת"; (2) מדובר במידע שיש בו עניין לציבור. היסוד הראשון הוא עובדתי בעיקרו, והוא נוגע להשוואה בין הפרסום לבין המציאות העובדתית. היסוד השני עוסק בשאלה האם קיימים לפרסום יתרונות חברתיים המצדיקים אותו, למרות לשון הרע שבו. שאלה זו היא ערכית בעיקרה (שנהר, עמ' 215)".

           

        2. המלומד שנהר מתייחס בספרו בהרחבה לרכיבי הגנת אמת הפרסום וביחס לתנאי העוסק ב"עניין לציבור" הוא כותב כי "התנאי של "עניין ציבורי" ... מחייב את קיומו של אינטרס ציבורי בפרסום, דהיינו: ש"הציבור בתור שכזה מעוניין בפרסום, ואין די בכך שלפרטים המרכיבים את הציבור ישנו ענין לדעת את הפרטים שפורסמו" (שנהר, 225).

           

        3. לכאורה, מניסוחם של סעיפים 14 ו-15 בחוק - כאשר בזה האחרון נדרשת הוכחת תום ליבו של המפרסם על מנת לזכות בהגנה מפני אחריות, ואילו בראשון נעדרת דרישה זו - ניתן היה להניח כי אין משמעות לתום ליבו של מפרסם המבקש להסתמך על הגנת אמת הפרסום. זאת, להבדיל ממפרסם המבקש להסתמך על ההגנות הקבועות בתתי הסעיפים של סעיף 15, המותנות בקיומו של יסוד תום הלב. ואולם בפועל המבחנים בהם נבדקת דרישת העניין הציבורי הקבועה בסיפא של סעיף 14 בחוק, דומים עד זהים לאלה בהן נבדקות חלק מהגנות תום הלב ובשני המקרים שוקל בית-המשפט את התועלת הציבורית שבפרסום (שנהר, 226).

           

          כך למשל, בדנ"א 7325/95 ידיעות אחרונות בע"מ נ' יוסף קראוס, פד"י נב(3) 1 (1998) בית המשפט העליון שלל את הגנת אמת הפרסום על יסוד הכלל הקבוע בסעיף 17 בחוק, אשר מתייחס להגנת תום הלב ולא להגנת אמת דיברתי. כך נראה כי דרישת תום הלב, שהיא עקרון יסוד החולש על כל תחומי המשפט, מחלחלת ומוצאת את ביטויה גם בטענה להגנת אמת הפרסום, במסגרתה נדרש בית המשפט להכריע גם בשאלת הערכים המתנגשים וקיומו של אינטרס ציבורי בפרסום.

           

        4. כאמור, על מנת לזכות בהגנת אמת הפרסום על הנתבעת לעמוד בשני תנאים מצטברים. ראשית עליה להראות כי לשון הרע שפורסמה במסגרת המכתבים היא אמת, שנית עליה להראות כי היה בפרסום עניין ציבורי. מדובר בתנאים מצטברים שבלעדי אחד מהם לא תהיה תחולה להגנה מפני אחריות.

           

        5. בענייננו, עיקר טיעוניה של הנתבעת התמקדו בשאלת קיומה של אמת בפרסומים ובמידת התאמתם של אלה למציאות האובייקטיבית, תוך הזנחת המישור הערכי שעניינו בשאלת קיומו של עניין ציבורי בפרסומים. התמקדות זו הביאה לכך שהנתבעת מבקשת למעשה במסגרת הליך זה לנהל מחדש את כל אותן מחלוקות אשר התנהלו בעבר בין הצדדים במסגרת הליכים משפטיים קודמים תוך סטייה ניכרת מההליך הממוקד המצוי לפני.

           

        6. בהקשר זה יוער כי בסיום שמיעת הראיות הנתבעת אף צרפה לתיק בית המשפט מסמכים נוספים – תשריטים ונספחים שונים – שבאמצעותם היא ביקשה להוכיח טענותיה השונות כנגד התובע, וזאת על דעת עצמה. יובהר כי מסמכים אלה אינם מהווים חלק מההליך המתנהל לפני וכלל לא היה מקום להגשתם לתיק בלא קבלת רשות.

           

        7. כאן השלב להדגיש פעם נוספת כי אין מקום לנהל במסגרת הליך זה דיון נוסף בשאלות שהוכרעו זה מכבר בין הצדדים בהליכים הקודמים שנוהלו בינים בבתי המשפט ובוועדות השונות לתכנון ובניה. אין מקום אף לדון בשאלות אשר מקומן להידון בערכאות אחרות. כפי שהובהר בראשית הדברים – פסק דין זה לא עוסק בענייני תכנון ובניה, בבקשות שהגישו מי מהצדדים לוועדות התכנות השונות, בהתנגדויות ובהיתרים שניתנו או לא ניתנו או בחוקיותם של היתרים אלה. פסק הדין אף אינו מבקר או מעביר תחת שבטו החלטות שיפוטיות אחרות. מסגרת הדיון כאן מצומצמת לבחינת עוולת לשון הרע בלבד בשני המכתבים שאותם הפיצה הנתבעת.

           

        8. כאשר בוחנים את שאלת קיומו של עניין ציבורי אובייקטיבי בפרסום המכתבים, לא ניתן להצביע על תועלת ציבורית העולה מהפרסומים המיוחסים לנתבעת במכתבים לאור האופן שבו נכתבו והתוכן שהם מכילים.

           

          כאשר בוחנים את שני המכתבים, אי אפשר להתעלם מהלשון הבוטה בה נוקטת הנתבעת כלפי התובע ומהשתלחויותיה כלפיו. בכל אחד מן המכתבים ישנם ביטויים פוגעניים אשר אין מטרתם אלא לעלוב בתובע. אין מדובר במכתבים ענייניים המגוללים תלונות ענייניות כלפי התובע. תלונות ענייניות יכולות היו להיבחן דרך משקפיי ההגנות המוקנות בחוק איסור לשון הרע. לא זה המצב. בענייננו, ניכר על פניו כי מטרת הפרסומים אינה להגן על אינטרס לגיטימי כזה או אחר של הנתבעת, כי אם דווקא לפגוע ולעלוב בתובע ובמידה מסוימת אף להפעיל עליו לחץ במסגרת אותו סכסוך ארוך ומתמשך שהתנהל בין הצדדים.

           

          במסגרת אותם מכתבים מכונה התובע בשלל כינויים פוגעניים כגון: "בריון שכונתי" "עבריין בנייה מדופלם", התובע מתואר כמי ש"משתין בקשת" על שכניו מרמה את רשויות החוק, מבצע מעשי נוכלות, גונב ומאיים איומים לפגיעה פיזית. לא זו בלבד ששלל הביטויים הפוגעניים הללו כלל לא הוכחו כנכונים ואין לקבלם כ"אמת", אלא שמתחילה אין הצדק ערכי ועקרוני להכיר בדרך התבטאות פוגענית שכזו כדרך החוסה תחת הגנות החוק.

           

        9. היוצא מן האמור הוא כי לא מתקיים בפרסומים המיוחסים לנתבעת אותו היבט שעניינו "עניין ציבורי", שכן האינטרס הציבורי מחייב הקפדה על אופן ההתבטאות גם במקרים שבהם מדובר בפרסום אמת ואין אני קובע כי בענייננו היה אמת בפרסום.

           

          בהעדר עניין ציבורי, אין תחולה להגנת "אמת הפרסום" בפרסומים המיוחסים לנתבעת, באשר יסוד זה הוא תנאי בלעדיו אין. משכך אני דוחה את טענת הנתבעת להגנת "אמת הפרסום".

           

           

    7. הפיצוי 

       

      1. בטרם קביעת הפיצוי הראוי נתתי דעתי לעובדה שמדובר בפרסום של שני מכתבים, כאשר התייחסתי אל כל אחד מהם כאל מכלול על שלל הביטויים הפוגעניים הכלולים בו. עוד התייחסתי לעובדה שהמכתבים לא הופצו בתפוצה רחבה אלא נשלחו לשלושה אנשים פרט לתובע (המכתב הראשון), ולשניים נוספים (המכתב השני).

         

        נתתי דעתי לעובדה שמכתבים אלה באו על רקע סכסוך מתמשך בין הצדדים וכן לעובדה שניכר בהם על פניהם כי נועדו להפעיל על התובע לחץ במסגרת אותו סכסוך.

         

        לאחר התייחסות להיקף הפרסום, לחומרתו, לעובדה שנעשה בכתב, למסגרת בה נעשה ולעובדה כי חזר על עצמו פעם אחר פעם – אני מחייב את הנתבעת בפיצוי בסך של 30,000 ש"ח בגין שלל ההכפשות בשני המכתבים.

         

         

         

    8. סוף דבר

      התביעה מתקבלת. אני מחייב את הנתבעת בתשלום הסך של 30,000 ₪. בנוסף אני מחייב את הנתבעת בתשלום הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך כולל של 20,000 ש"ח. הסכומים דלעיל יישאו הפרשי הצמדה וריבית ממועד פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל.

       

       

       

       

       

       

       

      ניתן היום, י' טבת תשע"ח, 28 דצמבר 2017, בהעדר הצדדים.

       

      Picture 1

       

       


בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ