פס"ד בתביעת נזיקין עפ"י חוק הפלת"ד

"החובל בחברו חייב עליו משום חמישה דברים: בנזק, בצער, ברפוי, בשבת ובבושת."

(סדר נזיקין, מסכת בבא קמא, פרק ח, משנה א)

רקע

1. לפניי התבררה תביעת נזיקין עפ"י חוק הפלת"ד. התובעת, ילידת 1974, נפגעה בתאונת דרכים ביום 21.08.14 בעת שהייתה רכובה על אופנוע הנהוג על ידי נתבע 1. הפגיעה היתה קשה ורב מערכתית.

    

2. בית המשפט מינה מומחים רפואיים בתחומי האורתופדיה, הנוירולוגיה, הרפואה הפנימית, הפסיכיאטריה והפלסטיקה בכדי לבדוק את התובעת. מחוות דעתם של המומחים עולה, כי התובעת נותרה עם נכות משוקללת צמיתה בשיעור של 77.52% כתוצאה מהתאונה.

    

3. לאחר שהוגשו תחשיבי נזק לתיק, ביום 19.10.21 העברתי לצדדים הצעת פשרה, אשר שקללה - באותה העת - את הסיכויים והסיכונים שבתיק.

    

4. הצעת בית המשפט לא השתכללה לכדי הסכם פשרה, והתיק נקבע להוכחות.

    

5. דיון ההוכחות הראשון התקיים ביום 31.10.22 בו העידו התובעת, מר יונתן רזניק ומר גוסטבו אלברטו. במועד ההוכחות השני, שהתקיים ביום 25.01.23 העידו הגב' נטשה קסרלס, הגב' ססיליה רזניק, מר חורחה קפלן, רו"ח אריה וורסל, והחוקרת הפרטית, הגב' אלונה פלד.

    

6. הצדדים ביקשו להגיש סיכומים בכתב. התביעה הגישה את סיכומיה ביום 20.06.23 וההגנה ביום 05.09.23.

    

7. ההגנה לא כפרה בחבות. הצדדים חלוקים בעיקר בעניין השפעת הנכות הרפואית שנקבעה, על תפקודה של התובעת לאחר התאונה, וכתוצאה מכך חלוקים גם בעניין גובה הנזק.

    

8. בית המשפט נתן פס"ד בתובענה ביום 22.10.023. על פסק הדין הוגש ערעור. ביום 9.9.025 פנה ב"כ התובעת לבית המשפט, וציין שערכאת מציעא החזירה את התיק לבית משפט זה. סיבת ההחזרה היא שפס"ד היה קצר מדיי בעיני ערכאת מציעא. משכך הועבר התיק בו ביום לכתיבת פס"ד ארוך.

    

    

    

    

   דיון והכרעה

    

   חישוב הנזק

   הנכות הרפואית

    

    

9. מומחה מטעם בית המשפט בתחום האורתופדי, פרופ' ישראל דודקביץ', קבע כי לתובעת נותרה כתוצאה מהתאונה נכות משוקללת צמיתה בשיעור של 9.75% בגין הפגיעה בעמוד שדרה. המומחה ציין בחוות דעתו, כי לתובעת שברים בחוליות D5 וD8 (חוליות באזור החזה) בנוסף לזיזים הרוחביים הפגועים באזור המותן.

    

10. מומחה מטעם בית המשפט בתחום הנוירולוגי, ד"ר דניאל עובד, קבע כי לתובעת נכות צמיתה בשיעור של 10% בשל פגיעה קוגניטיבית.

     

11. מומחה מטעם בית המשפט בתחום הרפואה הפנימית, פרופ' משה וינטרוב, קבע כי לתובעת נותרה נכות צמיתה מהתאונה בשיעור של 65% בגין אי ספיקת כליות.

     

12. מומחה מטעם בית המשפט בתחום הפסיכיאטרי, פרופ' משה קוטלר, קבע כי לתובעת נותרה נכות נפשית צמיתה מהתאונה בשיעור של 7.5% בגין הפרעת הסתגלות מתמשכת ושינויים אישיותיים על רקע אורגני. כמו כן ציין, שהתובעת סבלה מ 7.5% נכות שהייתה לה עובר לתאונה, בגין הפרעות חרדה ודיכאון.

     

13. מומחה מטעם בית המשפט בתחום הפלסטיקה, פרופ' חייק יוסף, קבע כי כתוצאה מהתאונה נותרה לתובעת נכות צמיתה בשיעור של 10% בגין הצלקות בגוף וכן 5% נכות צמיתה בגין הצלקת במצח.

     

14. ב"כ ההגנה המלומד, כופר בחומרת הפגיעות הנ"ל. בתחום הנוירולוגי טען כי התובעת סבלה מבעיות זיכרון וכאבי ראש עוד בטרם התאונה.

     

15. בתחום הפנימי טענה הנתבעת, כי אפשרות ההחמרה שציין המומחה מתייחסת ככל הנראה לעתיד הרחוק שהוא מעבר לשנות התעסוקה של התובעת, ואין להתייחס לכך כלל ולתת לכך משקל כלשהו, שכן התובעת לא שלחה למומחה שאלות הבהרה, ואף לא זימנה אותו לחקירה בשאלה מתי צפויה להיות החמרה במצבה.

     

16. ב"כ ההגנה ביקש להדגיש, שעל אף שלפי חוות הדעת של המומחה מטעם בית המשפט, הנכות הנפשית ממנה סובלת התובעת הינה בשיעור של 15% (שכאמור מחציתה נובעת מהתאונה – בשל הפרעת הסתגלות ממושכת ושינויים אישיותים על רקע אורגני, ומחציתה בשל עברה הנפשי), אין להתייחס לנכות זו בכלל.

     

17. לטענת הנתבעת, התובעת הסתירה מהמומחה פרטים רבים על עברה הנפשי, וגם מה שידע המומחה נבע מהחומר הרפואי שהגישה לו הנתבעת ולא מפיה של התובעת, דבר המלמד על המגמתיות של התובעת להאדיר את נזקיה ונסיונה לייחס כל תחלואיה לתאונה.

     

18. עוד טוענת הנתבעת, כי התובעת הסתירה מהמומחה גם את בעיותיה הכלכליות, ועל כך שהיא ובעלה הוכרזו פושטי רגל. לפיכך טוענת הנתבעת כי יש לייחס לתאונה שיעור מופחת מזה שקבע המומחה.

     

19. לעניין הנכות הפסיכיאטרית, אינני מקבל את טענות הנתבעת. המומחה כבר ייחס חלק מנכותה של התובעת לאירועים מהעבר. נראה לי שאותה טענה שהעלתה ההגנה כלפי התובעת בעניין אי משלוח שאלות הבהרה ואי זימונו של מומחה פנימאי לחקירה נגדית, יכולה להתהפך כלפיה.

     

20. הנתבעת לא זימנה את המומחה הנפשי בכדי לחקור אותו על דוכן העדים ולנסות להביא אותו להסכים להפחתת אחוזי הנכות הצמיתה שקבע לתובעת ולא הצליחה לשכנע אותי שיש לבצע זאת, לפיכך אין לקבל טענות אלו.

     

21. יתירה מזו, הלכה היא בידינו כי בהיעדר סיבות טובות לכך, לא יחרוג בית המשפט מקביעת המומחים הרפואיים מטעמו (ע"א 1156/92 סגל נ' סגל, ע"א 8288/00 קרנית נ' סיכסך, ע"א 3212/03‏ ‏יצחק נהרי נ' דולב חברה לביטוח).

     

     

22. המומחים לא הוזמנו להיחקר על ידי מי מהצדדים, ולא מצאתי סיבה טובה לחרוג מחוות הדעת. לפיכך אני קובע שנכותה הרפואית הצמיתה של התובעת תעמוד על שיעור משוקלל של 77.52%.

     

    נכות תפקודית

    הנכות התחום האורתופדי

     

23. הנתבעת טוענת כי סיבלה של התובעת ומגבלות התנועה שלה שייכים לפגיעה בעמ"ש מותני, פגיעה שאינה קשורה בתאונה, ואילו השברים בחוליות החזה שבגינם נקבעו לתובעת אחוזי נכות מתאונה, אינם בעלי השפעה תפקודית. זאת בשל הערתו של המומחה כי השברים התאחו ונמצאים בעמדה טובה, ואילו הפגיעה בעמ"ש מותני הינה בעלת השפעה תפקודית.

     

24. התובעת העידה (עמ' 7 ש' 23 בפרוט' הדיון מיום 22.10.22):

    "ש:או קיי. תספרי לי בבקשה, פלונית, הפגיעות בתחום האורתופדי איך הן משפיעות עלייך?

    ת:מה אפשר להגיד? נשברו לי 19 עצמות בגב. איך אפשר לתאר את זה? כאבים.

    ש:איך זה משפיע עלייך היום?

    ת:זה קשה, אני לא יכולה להיות בעמידה כמה דקות, אחר כך בישיבה כמה דקות, אפילו כשאני הולכת לישון אני קמה באמצע הלילה כי לא יכולה לשכב כל הזמן. אז קמה. קמה למה? אני לא יודעת. יושבת, עומדת, יושבת, הולכת לישון.

    ש:או קיי. תספרי לי,

    ת:בעבודה אני יודעת, כואב, אבל כואב כל הזמן. זה משהו שלא עוצר. אני שותה כדורים, ברור. שותה רק אקמול בגלל הכליות, אסור לי משהו אחר, אז להסתדר עם אקמול. לא מסתדר אז חבל. אין, אין הרבה ברירות, אין הרבה מה לעשות. אם אני לא לוקחת את זה שהכאב זה חבר שלי אז איך אני קיימת? זה לא רק זה, כואבות הרגליים, לפעמים נפוח בגלל ה-(לא ברור). ברור שלא אותו דבר, מה אפשר לעשות? מה אפשר לעשות?"התובעת הודתה שהיא מפעילה דוכנים ובעלת עסק להאכלה וכי זו פרנסתה.

     

     

25. ההגנה טוענת שבכך נשמטת טענת התביעה, על כי התאונה גרמה לפגיעה בכושר ההשתכרות של התובעת.

     

26. לא אוכל לקבל את טענות ההגנה בעניין זה. אינני סבור כי מאמציה של התובעת להתגבר על קשייה בכדי שלא להטיל את עצמה כנטל על החברה ולנסות להתפרנס ולהתגבר על הקשיים שיש לה צריכים לעמוד לה לרועץ, ואינני סבור גם, כי יש בראיות אלו בכדי להפחית את אחוזי הנכות התפקודית של התובעת.

     

27. עדותה של התובעת ויתר עדי התביעה בעניין זה היו אמינים בעיני וקוהרנטיים ואני בוחר לאמץ את גרסתה.

    הנכות בתחום הפנימי

28. התובעת טוענת כי לעניין השפעתה התפקודית של הנכות בשיעור 65% אותה ציין המומחה הרי שעניין זה מצביע על פגיעה קשה בתפקודה.

     

29. לעניין ההחמרה שעלולה להתרחש בעתיד, הרי שהתובעת נאלצת להתמודד עם אי וודאות מתי תתרחש החמרה. ההחמרה הזו, תביא את התובעת לצורך להיזקק בדיאליזה. הזדקקות לדיאליזה מביאה לרמת נכות תפקודית בשיעור של 100%.

     

30. הנתבעת טוענת שהמומחה קבע כי "התובעת מתפקדת היום היטב" ושלנוכח מה שציין המומחה בדבר העתיד הרחוק, והשנים שעברו ללא החמרה מאז קביעתו הרי שהעתיד הרחוק המדובר, כבר מעבר למועד פרישתה של התובעת.

     

31. התרשמתי עמוקות מסיבלה של התובעת. אני סבור שנכות פנימית בשל אי ספיקת כליות אינה דבר של מה בכך ויכולה להיות לה השפעה ניכרת על התפקוד, ולעיתים אף מעבר לאחוזי הנכות הרפואית. עם זאת, טענת ההגנה בקשר לאי משלוח שאלות הבהרה למומחה בקשר לסוגיה הנ"ל, מקובלת עלי ובדין יסודה, ולפיכך תשאר הנכות התיפקודית בתחום זה כשיעור הנכות הרפואית.

     

    הנכות בתחום הנוירולוגי

32. המומחה בתחום הנוירולוגי, ד"ר דניאל עובד ציין בפרק הדיון ומסקנות שבחוות דעתו כי התובעת: "אושפזה במחלקה נוירולוגית כשהיא מבולבלת, ולאחר התייצבות במצבה הועברה בתאריך 11.09.14 לשיקום במסגרת אשפוז בבית לוינשטיין. לאחר שיקום קוגנטיבי אינטנסיבי שוחררה עם קשיים בתפקודי זכרון העבודה והתפקודים הניהוליים להמשך שיקום קוגנטיבי אמבולטורי. במכתב מטעם המכון הלאומי לשיקום נפגעי ראש מתאריך 15.08.16, כשנתיים לאחר התאונה, נרשם ממצאי האבחון העלו קשיים קוגנטיביים בעיקר בתחום הקשב, וחלק מתפקודי הזכרון, וכי היא ממשיכה לסבול מקשיי קשב וריכוז ניכרים המשפיעים על חייה במישורי חיים שונים. לא מצאתי תיעוד דומה בתיקה הרפואי עובר לתאונה."

     

33. התובעת התייחסה לפגיעה הנוירולוגית בחקירתה וציינה, בין היתר ש(עמ' 8 ש' 5 בפרוט' הדיון מיום 22.10.22):

    "ש:בית משפט גם מינה מומחה בתחום הנוירולוגיה, קוגניטיבי. את יכולה לספר לי על ההשלכות של הפגיעה הזאת על עצמך? איך זה בא לידי ביטוי, איך זה מפריע לך בחיים?

    ת:מפריע זאת לא המילה. זה משהו שקיים שם, משהו ששם. איך מפריע? מפריע, לא יכולה להוציא ממני כי מפריע לי, לא. את הזיכרון, למה תלוי אם אני זוכרת לא זוכרת, לא יודעת. מה אני זוכרת, אפשר לזכור משהו שאני בגיל 14 או לא לזכור מה שקרה אתמול או לא לזכור שיחה חשובה לעבודה. קרה לי בשבוע, אבל דיברנו. אז מה מעניין מה שדיברנו אם אני לא זוכרת? לא קורה כלום. לא זוכרת, אנשים לא מבינים את זה, זה קשה שפתאום אתה מדבר חמש דקות אתה לא זוכר מה שאמרת. נקודה. מה אפשר לעשות? קוגניטיבית.

    ש:או קיי.

    ת:וחוץ מהזיכרון, מרוכזת. כמה זמן יכולה להיות מרוכזת? אם נכנס לי הרבה אינפורמציה לראש אני לא יכולה, זהו, אני קמה והולכת. קרה לי בפגישות, קמה והולכת, לא יכולה. מה אפשר להסביר לאחרים? 'סליחה, אני בנכות, אני לא יכולה, אני לא רגילה, אני לא אישה נורמלית'? לא. אני בנכות, למה כולם יודעים שאני לא אישה נורמלית? לא, אני נורמלית אבל יש לי קצת בעיות. קשה, קשה להיות עם אנשים רגילים. מי שמכיר אותי לוקח כמו שבא. מי לא, אני צריכה להסביר. זה קשה לי לעמוד בזה, קשה לי שכאילו 'וואו כמה אידיוטית היא', סליחה."

     

34. ב"כ ההגנה ציין כי לפי התיעוד הרפואי של התובעת (מוצג ו למוצגי הנתבעת מיום 29.09.22) היא סבלה מכאבי ראש ובעיות זיכרון עוד בטרם התאונה. עם זאת, הנתבעת לא טרחה לשלוח שאלות הבהרה למומחה או לזמנו לחקירה ולנסות לשכנעו להפחית מאחוזי הנכות שקבע בחוות דעתו. לדידי אין בתיעוד הרפואי הנזכר בכדי לשנות מקביעת המומחה.

     

35. ב"כ התובעת המלומד טוען, כי בשל אופיין של הנכויות הרבות, צריך לקבוע שנכותה התפקודית של התובעת היא לכל הפחות בגובה הנכות הרפואית, אם לא יותר.

     

36. הוא ציין שהתובעת נוטלת תרופות רבות שלא נטלה לפני התאונה: לייצוב לחץ דם, נגד התכווצויות בטן, לטיפול בכולסטרול ולדילול דם (בשל UMBRELLA המותקנת בעורק הראשי), וכן משככי כאבים נרקוטיים ומדבקות לשיכוך כאב.

     

37. התובעת שכנעה אותי שבנוסף לכאבים ולמגבלות ביום, היא סובלת מסיוטי לילה ונדודי שינה שמשפיעים לרעה על השינה ותפקודה למחרת.

     

38. הנתבעת טוענת שהנכויות אינן בעלות השפעה תפקודית, וההגבלה היחידה בעלת אופי תפקודי הינה הגבלה אורתופדית בגב, שנקבע כי אינה נובעת מהתאונה.

     

39. מונחה על ידי הפסיקה לפיה בדרך כלל הנכות הרפואית משקפת נאמנה את הנכות התפקודית, ומשלא מצאתי טיעונים כבדי משקל בכדי לחרוג מכך לחומרא או לקולא (ראה למשל ע"א 3049/93 גירגיסיאן נ' רמזי ואח' פ"ד נב(3) 792), הנני קובע כי נכותה התפקודית של התובעת בעקבות התאונה תהה 73.7%. (הופחתה צלקת שאינה תפקודית).

     

     

    חישוב הנזק

     

    ראשי הנזק לפי המשפט העברי

     

40. בית משפט חייב להכיר את עקרונות מהמשפט העברי בכדי ליישם את הוראת המחוקק שבחוק יסודות המשפט, התש"מ – 1980 המפנה לעקרונות הצדק, המוסר היושר והשלום של מורשת ישראל ושל המשפט העברי (לאחר התיקון לחוק יסודות המשפט, תש"ם-1980 [ס"ח תשע"ח מס' 2715 מיום 2.5.2018 עמ' 638, ה"ח הכנסת תשע"ז מס' 717 עמ' 210]) נהיה ברור ולא יכול להיות שנוי במחלוקת - כפי שהיה לפניכן מה הוראת המחוקק בנדון. שופטים חייבים להתמצא ברזי המשפט העברי, שאם לא כן, לא כשירים למלא את תפקידם בהתאם למצוות המחוקק.

     

41. בנוסף חשוב להכיר את עקרונות המשפט העברי שכן הוא מבטא את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית כפי שנקבע בס' 1א לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, וכפי שציין כב' הנשיא (בדימ') אהרון ברק בספרו "שופט בחברה דמוקרטית" (עמ' 290):

     

    "ערכי היסוד של המשפט העברי מעצבים את דמותנו כעם וכמדינה. בהם באים לידי ביטוי היותנו לא רק מדינה דמוקרטית אלא גם מדינה יהודית. ערכי יסוד אלה הם חלק מערכי היסוד של משפטנו. יושם נא אל לב: הפנייה לערכי היסוד של המשפט העברי אינה פנייה אל משפט משווה. זו פנייה אל משפט ישראל. זו פניית חובה." 

     

42. ערכי היושר וההגינות בעת קביעת גובה הפיצוי לפי ראשי הנזק השונים, הם ערכים המהווים חלק ממשפט המדינה וניתן לשאוב מהמשפט העברי הדרכה כיצד לנהוג על פיהם.

     

     

     

    כללי

     

43. כפי שציינתי בפתיח פסק דין זה - תוך ציטוט מהמשנה במסכת בבא קמא - במשפט העברי חמישה הם ראשי הנזק בהם חב המזיק: ריפוי, בושת, צער, שבת ונזק.

     

44. המקורות המקראיים לתשלומי הנזיקין נמצאים בספר שמות (פרק כ"א, פסוקים י"ח–כ"ה) ספר ויקרא (פרק כ"ד, פסוקים י"ט–כ') ובספר דברים (פרק כ"ה, פסוקים י"א–י"ב).

     

45. משם התפתחו המקורות התלמודיים במשנה (מסכת בבא קמא, פרק ח') ובתלמוד הבבלי (מסכת בבא קמא, דף פ"ג, עמוד ב' ודף צ"ג, עמוד א').

     

46. בעקבות הנחיות התלמוד ההלכה נפסקה בידי הרמב"ם במשנה תורה (ספר נזקים, הלכות חובל ומזיק, פרק א'–פרק ה') ובידי רב יוסף קארו בשולחן ערוך (חושן משפט, סימן ת"כ–סימן תכ"ד).

     

47. ראשית, חשוב להדגיש כי הבסיס הנורמטיבי לחיוב התשלומים בגין נזקי גוף במשפט העברי איננו מושתת על עיקרון השבת המצב לקדמותו. התשלום שמשיתים על המזיק הינו מעין קנס ולא פיצוי ריאלי על הפסדיו של הניזוק (ראו אילן סלע תשלומי הנזק של החובל בחברו במשפט העברי: בין דיני עונשין לדיני ממונות (עבודה לשם קבלת תואר דוקטור, הפקולטה למשפטים, אוניברסיטת בר אילן, רמת גן התשס"ז).

     

48. מדברי הרמב"ם (משנה תורה, חובל ומזיק, פרק ה, הלכה ו) הפיצוי בגין נזק איננו תשלום ממוני רגיל:

    "הודה החובל שהוא חבל משלם חמשה דברים, שהרי העדים היו שם שנכנס לתוך ידו שלם בשעת המריבה ויצא חבול, אבל אם לא היו שם עדים כלל והוא אומר חבלת בי והודה מעצמו פטור מן הנזק ומן הצער וחייב בשבת ובושת וריפוי על פי עצמו, לפיכך אם כפר ואמר לא חבלתי נשבע שבועת הסת."

     

49. המגיד משנה (חובל ומזיק, פרק ה, הלכה ו.) הבין שלשיטת הרמב"ם תשלומי החבלה, לפחות בראשי הנזק של נזק וצער, הם בגדר תשלום קנס המוטל על המזיק, כלומר מדובר בתשלום עונשי ולא בפיצוי, אלא שעמדה זו נתקלת בקושי ממקורות תלמודיים מהם עולה שהם מוגדרים כתשלומי ממון.

     

50. הרב איסר זלמן מלצר (אבן האזל, חובל ומזיק, פרק ה, הלכה ו) הסביר את דברי הרמב"ם על פי דברי ר' חיים מבריסק, על יסוד הכלל שאין דמים לבן חורין (בבלי, בבא קמא פד, ע"א). התשלום אינו על שוויו המופחת של הניזוק לאחר הפגיעה, ועל פי עקרונות דיני הנזיקין הרגילים לא הייתה צריכה להיות חובת תשלום וכפי שפסק הרמב"ם (משנה תורה, חובל ומזיק, פרק א, הלכה ג.):

     

    "מה שנאמר בתורה כאשר יתן מום באדם כן ינתן בו אינו לחבול בזה כמו שחבל בחבירו אלא שהוא ראוי לחסרו אבר או לחבול בו כמו שעשה ולפיכך משלם נזקו, והרי הוא אומר (במדבר לה, לא) "ולא תקחו כופר לנפש רוצח", לרוצח בלבד הוא שאין כופר אבל לחסרון איברים או לחבלות יש כופר".

     

51. מסביר הרב יחזקאל אברמסקי (חזון יחזקאל, תוספתא, בבא קמא ט, י) :

     

    "הרי מדבריו משמע שהחובל בחברו, תשלום החבלה אינו בעיקרו חיוב דמים של נזק ממון, והיינו משום שאין דמים לבן חורין... ועיקר החיוב הוא לחסרו אבר או לחבול בו כאשר עשה הוא בחברו, ורק מדין כופר נפשו משלם נזק וצער".

     

52. עולה מהאמור, שעמדת המשפט העברי לגבי תשלומי נזק בגין נזקי גוף, היא ששיפוי הניזוק הינו רק שיקול אחד בתוך כלל השיקולים, בעת פסיקת סכום הפיצוי.

     

     

     

    ריפוי

     

53. ראש נזק זה במשפט העברי מקביל למה שמכונה כיום במשפט הישראלי כ"הוצאות רפואיות".

     

54. המזיק חייב לשלם לניזוק את הוצאות הרופא, בית החולים, תרופות או הניתוח וכדומה, עד להבראתו השלימה של הניזוק.

     

55. במקרה שהמזיק מציע לניזק רופא שמרפא בחינם, הוא יכול לסרב לכך, והמזיק יהיה חייב לשלם לו את ההוצאות שהוציא על הרופא שבחר הניזוק ולא קיימת "חובת הקטנת הנזק" בנדון דידן.

     

56. התלמוד הבבלי (מסכת בבא קמא, דף פ"ה, עמוד א') מנמק זאת בצורה קצת צינית:

     

    "אסיא דמגן במגן מגן שוה"

     

    ובתרגום מארמית לעברית =רופא שמרפא בחינם - שווה חינם.

     

    בושת

     

57. ראש נזק זה במשפט העברי מקביל במידת מה למה שמכונה כיום "עוגמת נפש".

     

58. חיוב בושת, כולל חיוב תשלומים על הבושה שנגרמה לניזק בשעת הנזק, כגון בעקבות צפייה של אנשים שראו את מעשה הנזק, או שם רע שיצא בעקבות מעשה הנזק (למשל בעקבות מעשה אונס).

     

59. המדובר בפיצוי סובייקטיבי וכפי שקובעת המשנה במסכת כתובות (דף מ' עמ' א'):

     

    ”איזהו בושת? הכל לפי המבייש והמתבייש”.

     

60. המבייש קטינה (מתחת לגיל 12), נותן את תשלומי הבושת לאביה. אם מת האב לפני שזכה בפועל בתשלומים, זוכה הנערה עצמה בפיצוי בגין ראש נזק זה, מכיוון שתשלומי הבושת הוקשו לקנס שבהם החיוב חל רק בזמן ניהול המשפט. אם מת האב לאחר שזכה בתשלומים, יורשים הבנים של האב המנוח את התשלומים מאביהם מדין ירושה.

     

61. לפי רבי שמעון, עד שבאים התשלומים לידי האב הוא אינו זוכה בהם, כי כתוב "ונתן לאבי הנערה". לא זיכתה תורה לאב אלא משעת נתינה, ולכן אם מת לאחר שניתן פס"ד אך בטרם שולם לו הפיצוי, אין יורשים בניו מכוחו אלא הנערה עצמה זוכה בתשלומים.

     

62. המבייש אשה נשואה, בושתה שלה וצריך לשלם לה את הפיצוי, אך לפי רבי יהודה בן בתירא יש לבעל שותפות בתשלומי הבושת. אם הכה אדם אשה במכה הגורמת לבושה, אם מדובר ב"בושת שבסתר", שביישה בינו לבינה, כך שעיקר הבושה הייתה שלה עצמה, מגיע לאשה שני שלישים מהפיצוי בגין הבושת ולבעל שליש אחד. אך אם הכה אדם אשה במקום ציבורי לעיני אנשים אחרים, מגיע לבעל שני חלקים ולאשה רק שליש, שכן הבושה היא גם שלו אישית.

     

63. בתלמוד הירושלמי הובאה תמיהה מדוע שיקבל הבעל תשלומים על בושת של אשתו, וכי אם ירקוק אדם בבגד של חבירו (כשהוא לא לובש אותו) ישלם לו בושת? והוסבר, כי כאשר מבייש אדם אשתו של חבירו יש לבעל עצמו בושה, ולכן יש לו חלק בפיצוי על ראש הנזק של בושת ( לבעל יש צער בבושת אשה, כי צערה - צערו, כי הוא משתתף בצערה).

     

64. האמורא רבינא, שואל אם כך למה לא ישלם אדם דמי בושת - כאשר בייש אדם ממשפחה מכובדת - לכל המשפחה המורחבת, והסביר רב אשי כי "אשתו כגופו", אך בני משפחתו אינם נחשבים כגופו.

     

     

     

     

    צער

65. ראש הנזק של 'צער', הוא המקביל, פחות או יותר, למה שמכונה במשפט הישראלי "כאב וסבל".

     

66. המשנה (בבא קמא, פרק ח, משנה א) מתארת שיטת חישוב של הפיצוי בגין ראש נזק זה, בזו הלשון:

     

    "וכמה הוא יפה צער? הכהו בשפוד או במסמר ואפילו על ציפורנו מקום שאינו עושה חבורה, אומדין כמה אדם כיוצא בזה רוצה ליטול להיות מצטער כך".

     

67. כלומר, על מנת להעריך את שוויו הכלכלי של הצער יש להעריך את הסכום שהיה האדם מוכן לקבל כדי להסכים לשאת בצער שסבל ממנו.

     

68. בתלמוד הבבלי מבואר, ששיטת החישוב האמורה נועדה לשם חישובו של צער שאינו כרוך בפגיעה בלתי הפיכה (צער שלא במקום נזק), בעוד שכאשר הצער כרוך גם בנכות בלתי הפיכה (נכות צמיתה), שיטת החישוב משתנה. וכך אומרת הגמרא:

     

    "אומדין כמה אדם רוצה ליתן לקטוע לו ידו המוכתב למלכות בין סייף לסם".

     

69. כאשר הכאב והסבל כרוכים גם בנכות צמיתה, שיטת החישוב המבקשת להעריך כמה היה הניזק מוכן לקבל כדי לסבול, אינה משקפת בצורה מהימנה את ערכו של הנזק, שכן, הערכה שכזו תכלול בהכרח גם את הערך הכלכלי של הנכות עצמה, שאותו אמור המזיק לשלם במסגרת ראש הנזק של 'נזק'.

     

70. לפיכך, יש להעריך את הסכום שהיה הניזק מוכן לתת כדי לחסוך ממנו את הסבל הכרוך בנכות הצמיתה. למשל, באמצעות הערכת הסכום שהיה מוכן לשלם עבור תרופה משככת כאבים או עבור סם הרדמה, שימנע ממנו את הסבל שבקטיעת היד בסייף.

     

71. הרמב"ם ביד החזקה מתאר את שיטת חישוב ערכו הכלכלי של הצער בלשון זו (חובל ומזיק, פרק ב, הלכה ט):

     

    "כמה הוא הצער, הכל לפי הניזק, יש אדם שהוא רך וענוג ביותר ובעל ממון ואילו נתנו לו ממון הרבה לא היה מצטער מעט ויש אדם שהוא עמל וחזק ועני ומפני זוז אחד מצטער צער הרבה, ועל פי הדברים האלה אומדין ופוסקין הצער."

     

72. מן הדברים עולה, שיש להתחשב גם בחוסנו של הניזוק ("רך וענוג" או "עמל וחזק"), וגם ביכולתו הכלכלית, ובהתאם לכך לחשב כמה היה הניזוק מוכן לקבל על מנת לסבול את הצער שנגרם לו.

     

73. חלק מהפוסקים (ראו דרישה, חושן משפט, סימן תכ, ס"ק יז; ספר הליקוטים, הלכות נערה בתולה) מציינים שכאשר הצער אינו כרוך בנכות, יש להעריך את השווי של הכאב והסבל בהתאם לנכונות הניזק לקבל כסף כדי לתת את הסכמתו לכך שיגרמו לו סבל דומה במהותו, בעוד שכאשר הצער כרוך בנכות, יש להעריך את השווי של הפיצוי בהתאם לנכונות הניזק להוציא כסף כדי לחסוך מעליו את הצער.

     

74. רבנו אשר (פסקי הרא"ש, בבא קמא, פרק ח, סימן א) חולק על כך ומציין שהאדם הסביר לעולם לא יהיה מוכן לקבל כסף כדי לסבול. לכן הוא קובע, שלשם הערכת שוויו הכלכלי של הצער, בכל מקרה, יש להעריך את הסכום שהיה האדם מוכן לתת כדי שלא להצטער.

     

75. להלכה, נפסק בשולחן ערוך (חושן משפט, סימן תכ, סעיף טז):

     

    "צער כיצד, הרי שקטע אצבעו, אומדים כמה אדם רוצה ליתן בו לקטע לו אבר זה בסייף או לקטוע אותו בסם, אם גזר המלך לקטוע אבר (בסייף), ומה שיש בין זה לזה משלם לו"

     

76. ועל דברים אלו מעיר שם הרמ"א:

     

    "ובמקום דאיכא צער לחוד, משערין אם היה גוזר המלך לכוות אותו בשפוד על צפרנו וכדומה, כמה היה נותן להנצל מצער זה".

     

77. מכאן שלהלכה, ההבחנה שבין כאב וסבל הכרוכים בנכות צמיתה לבין כאב וסבל שאינם כרוכים בכך, נדחתה. בין אם הצער כרוך בנכות ובין אם לאו, שוויו הכלכלי יחושב בהתאם לנכונות הניזק לשלם על מנת להסיר מעליו את הצער.

     

78. התלמוד (מסכת בבא קמא פד ע"ב – פה ע"א) דן גם בשאלה מדוע מציינת התורה (שמות כא, כה) גם "כְּוִיָּה תַּחַת כְּוִיָּה" וגם "חַבּוּרָה תַּחַת חַבּוּרָה", ומסקנתו היא שהמילים "חַבּוּרָה תַּחַת חַבּוּרָה" נועדו "לדמים יתרים".

     

79. לפי פירושם של בעלי התוספות בשם ר"י (תוספות בבא קמא פה ע"א, ד"ה לדמים יתרים) משמעות המונח "לדמים יתרים" הוא:

     

    "שמשלם בצער שיש בו רושם יותר מבצער שאין בו רושם, אף על פי שאין מצטער בזה יותר מבזה, משלם יותר, לפי שמתגנה מחמת הרושם".

     

80. הרב חיים גריינימן הסביר את דבריהם בספרו חידושים וביאורים למסכת בבא קמא (בני ברק, תש"ס), עמ' קלד כך:

     

    "והדבר ידוע שאדם ייתן יותר למנוע ממנו חבורה מכוויה, אף שצערן שווה. ואשמועינן קרא דגם זה שמצטער יותר מחמת דמינכרא - בכלל צער, ולא אמרינן דזה בושת או גרמא בעלמא".

     

    כלומר, כאשר הפגיעה גורמת לניזק גם מום גלוי (צלקת, חסרון אבר וכדומה), זכאי התובע להגדלת הפיצוי עבור ראש הנזק של צער.

     

81. מן הראוי להדגיש, שבהתאם לעיקרון האמור, גם פגיעה חיצונית שלא תוגדר נכות, כצלקת, עשויה להגדיל את שוויו של הפיצוי בגין 'צער'. יתר על כן, מאחר שהמדד העיקרי להגדלת שוויו של הצער הוא הביטוי החיצוני של הנזק, ערכו של הצער בפגיעה שגרמה לניזק נכות קשה שיש לה ביטוי חיצוני קל, יהיה נמוך מערכו של צער בפגיעה שגרמה לניזק נכות קלה, שיש לה ביטוי חיצוני רב יותר.

     

82. מלשון המשנה ("אדם כיוצא בזה") משמע, שיש להעריך את שוויו הכלכלי של הצער

    הסובייקטיבי שסבל ממנו הניזק. כך עולה גם מהלכת הרמב"ם הנזכרת, המתחשבת באופיו וחוסנו של הניזק וביכולתו הכלכלית. אולם כזכור, לדעת רבים מן הפוסקים, הלכה זו נאמרה בעניינו של צער שאינו כרוך בנכות צמיתה.

     

83. בעניין שיטת החישוב של צער הכרוך בנכות צמיתה, מנוסח ההלכה שבשולחן ערוך ("כמה אדם רוצה ליתן") משמע, שמדידת שוויו הכלכלי של הצער היא על פי שיטת חישוב אובייקטיבית, המבקשת להעריך כמה היה "האדם הסביר" מוכן לשלם כדי להסיר מעליו את הסבל.

     

84. ייתכן שההסבר להבדלים אלו נובע משיטות החישוב השונות. כאשר מחשבים את הסכום שהיה מוכן האדם לקבל כדי לסבול, לא ניתן לעשות שימוש ב"אדם הסביר", משום שהאדם הסביר לא יהיה מוכן לסבול תמורת כל סכום שבעולם. לכן, אין מנוס

    מהערכת נכונותו של הניזק הספציפי שלפנינו, לקבל כסף תמורת נכונותו לסבול. לפי הסבר זה, לשיטת הרא"ש, שאומצה על ידי הרמ"א, לפיה בכל מקרה מעריכים את נכונותו של הניזק לשלם כדי להסיר מעליו את הסבל, החישוב של ערכו הכלכלי של הצער ייעשה בהתאם לאמות מידה אובייקטיביות, הבוחנות את נכונותו של האדם הסביר לשלם כסף כדי להסיר מעליו את הצער.

     

85. לא אחת, הצער שנגרם לניזק בעת התרחשות הנזק, הוא רק תחילתו של תהליך החלמה ארוך ומייגע, הכרוך בצער רב.

     

86. האם בחישוב ערכו של הצער יש לשקול אך ורק את הצער הישיר, זה שממנו סבל הניזק בעת שנחבל, או שמא יש לחשב גם את ערכו של הצער של הניזק משעה שנחבל ועד להחלמתו המלאה?

     

87. לדעת רבנו יצחק (תוספות, כתובות לט ע"א, ד"ה צער דמאי) המזיק נדרש לשלם רק עבור הצער שנגרם לניזק בעת הפגיעה בו, ואילו הצער שהוא עתיד לסבול נחשב כנזק עקיף (גרמא), שאין המזיק נדרש לשלמו. לעומתו, רבנו שמשון בן אברהם (הובא בפסקי הרא"ש, כתובות לט ע"א) סבר, שהמזיק נדרש לשלם גם עבור הצער שעתיד הניזק לסבול עד להחלמתו המלאה.

     

88. להלכה, רבנו יעקב בעל הטורים הכריע בשם אביו הרא"ש כדעתו של רבנו שמשון, שבהערכת הצער יש להעריך גם את הצער שהניזק עתיד לסבול עד להחלמתו המלאה. (ראו יישום ניתוח זה בת"א 64658-07 ד"ר דורון ואח' נ' כץ ואח' ( כ"ד אב תש"ע, 04 אוגוסט 2010).

     

    שֶבֶת

     

89. פיצוי בגין 'שבת' מקביל במשפט הישראלי, לפיצוי בגין הפסד השתכרות לעבר (פחות או יותר מקביל לזמן שהוכר כ'ימי מחלה').

     

90. הפסד זה מטבעו הוא זמני ומתייחס לתקופת ההחלמה מן הפגיעה בלבד, כלומר מעת שהניזוק הפסיק את עבודתו ועד שחזר אליה או לכל עבודה אחרת, אף שההכנסה הצפויה ממנה נמוכה יותר. ראש נזק זה אינו כולל את הפגיעה בכושר ההשתכרות העתידי של הניזוק.

     

91. הבסיס לחישוב במקרה של תשלומי שבת כשלא נגרם נזק פיזי בלתי הפיך לניזוק, כלומר כאשר לא נותרה לו נכות צמיתה והוא צפוי להחלים מן הפגיעה, הוא גובה השכר הריאלי של הניזוק קודם הפגיעה.

     

92. אם זאת, יש להפחית מסכום זה את הערך הכספי של המאמץ שנחסך מן הניזוק בכך שבפועל הוא איננו עובד כלל, וכך נפסקה ההלכה בשולחן ערוך (חושן משפט, סימן תכ, סעיף יז) :

     

    "כיצד משערין השבת, אם לא חסרו אבר אלא חלה ונפל למשכב, או צבתה ידו וסופה לחזור, נותן לו שבתו של כל יום ויום כפועל בטל של אותה מלאכה שבטל ממנה."

     

93. עם זאת, אם הישיבה בבית קשה לניזוק מבחינה פיזית או נפשית יותר מהיציאה לעבודה, משלמים לו שכר מלא (משנה תורה, שכירות, פרק ט, הלכה ז; שולחן ערוך, חושן משפט, סימן שלה, סעיף א; סמ"ע, סימן תכ, ס"ק כ).

     

94. אם מדובר בפגיעה בלתי הפיכה, והניזוק לא יכול לחזור לעבודתו הקודמת, דמי השבת יחושבו לפי כושר ההשתכרות האקטואלי וכפי שנקבע בשולחן ערוך (שם, סימן תכ, סעיף יז):

     

    "ואם חסרו אבר, כגון שקטע ידו, נותן לו דמי ידו שהוא הנזק, ושבת רואין אותו כאילו הוא שומר קשואין, ורואין כמה הוא שכר שומר קשואין בכל יום, ועושין חשבון כל ימי חוליו של זה ונותן לו. וכן אם קטע רגלו, רואין אותו כאלו הוא שומר על הפתח. סימא את עינו, רואין אותו כאלו הוא טוחן בריחים; וכן כל כיוצא בזה".

95. חישוב זה נעשה בהתאם לנסיבות הפגיעה הפיזית, לפיהן בית הדין מעריך באיזה סוג מלאכה יכול הניזוק לעסוק. ניתן להגדיר זאת כהערכה תפקודית של הניזוק לאחר הפגיעה, כלומר הפוטנציאל התפקודי שלו.

     

96. הרא"ש מסייג הלכה זו וקובע ( רא"ש, בבא קמא, פרק ח, סימן ד):

     

    "ונראה דכל זה איירי בסתם בני אדם שאינן בני אומנות. אבל אם היה בעל מלאכה שמין אותו לפי אותה מלאכה שיכול לעשות אחר שיתרפא. כגון אם היה מלמד תנוקות וקטע ידו ושבר רגלו כשיתרפא עדיין הוא ראוי למלאכתו. וכן אם היה נוקב מרגליות ושבר רגלו עדיין הוא ראוי למלאכתו הראשונה".

     

97. דמי השבת נקבעים אפוא לא לפי הערכה אובייקטיבית של הפוטנציאל התפקודי בסוג כזה של פגיעה אצל אדם רגיל, אלא הערכה של יכולתו התפקודית הסובייקטיבית של הנפגע, בהתאם לעיסוקו וכישוריו.

     

98. חשוב לציין שלפי המשפט העברי, למזיק יש את הזכות לקבוע אם לשלם לניזוק את דמי השבת בתשלום חד פעמי או בתשלומים עיתיים (שולחן ערוך, שם, סעיף יח).

     

99. עם זאת, יש חשש שבחישוב של תשלומים עיתיים, יהיה לניזוק אינטרס להאריך את תקופת ההחלמה. הסמ"ע (סמ"ע, שם, ס"ק כא) מציין שנדיר הוא שהערכת תקופת ההחלמה על ידי בית הדין תהיה ארוכה מתקופת ההחלמה בפועל, ומכאן שהערכת בית הדין הינה בדרך כלל מחמירה עם הניזוק.

     

100. המהרש"ל (ים של שלמה, בבא קמא, פרק ח, סימן יא) קובע שאין המזיק חייב לפצות את הניזוק בדמי שבת אם הוא סוחר בגין הפסד הרווח הצפוי, או במקרה של מובטל, מכח הטענה שמעתה נחסמה אפשרותו לצאת לעבוד. המהרש"ל מדייק מהפסוק נאמר "שבתו" (שמות כא, יט), "כלומר שבת שלו, שהיה עוסק בראשונה".

      

101. ר' יעקב ריישר חולק על דבריו ומבקרם בחריפות בשו"ת שבות יעקב, חלק א, סימן קעט:

      

     "...וכל לשון הפוסקים משמע דכל בעלי אומנת שמין השבת לפי מה שהוא, דגם הסוחרים בכלל, דלא כמהרש"ל שמחלק מסברות הכרס".

      

      

      

      

      

      

      

      

      

     נזק

      

102. המקבילה הישראלית לראש נזק של "נזק" הוא פגיעה בכושר ההשתכרות (או כפי שמכונה לעיתים: "הפסד השתכרות לעתיד").

      

103. המשנה (בבא קמא ח, א) קבעה בצורה תמציתית את דרך הערכת ראש הנזק הזה:

      

     "רואין אותו כאילו הוא עבד נמכר בשוק ושמין כמה היה יפה וכמה הוא יפה"

      

104. וכך נפסק להלכה (שולחן ערוך, חושן משפט, סימן א, סעיף ב):

      

     "נזק, אם חסרו אבר או חבל חבורה שאין סופה לחזור שמין אותו כאלו הוא עבד נמכר בשוק, כמה היה שווה קודם שחבל בו וכמה נפחתו דמיו אחר החבלה, וכך יתן לו."

      

105. בית הדין מעריך את שוויו של הניזוק בטרם הפגיעה, ואת שוויו האקטואלי, וההפרש בין הסכומים הוא גובה הנזק. לכאורה עולה מכאן שהזכות לפיצוי אינה על הוויתו החדשה של הניזוק כנכה אלא על התוצאות של נכות זו, על הפגיעה בתפקודו. עיקרון נוסף העולה מכאן הוא שהנכות התפקודית אינה נגזרת כתוצאה מהערכה רפואית מוקדמת אלא על פי הערכה כלכלית.

      

106. הרא"ש (בבא קמא, פרק ח, סימן א) והמאירי (בית הבחירה, בבא קמא פג, ע"ב, ד"ה אמר) מסבירים שדרך החישוב מטרתו שלא להכביד על המזיק יתר על המידה. לולא הכלל שאין להכביד על המזיק, שומת הנזק הייתה צריכה להיעשות ע"פ הערכה כמה אדם מוכן לשלם כדי לא להיות בעל מום, כפי שהוא אחר הפגיעה (כפי שהערכה מקובלת בנזק של "צער" כמפורט לעיל). בהערכה כזו עשויים להיות גלומים לא רק שיקולים של הפסד השתכרות אלא גם עצם הווייתו כיום בעל מום, הפגם האסתטי, ועוד.

      

107. הכרעת הפוסקים שהשומה נערכת על פי שוויו של עבד כנעני ולא כשל עבד עברי, פורשה אף היא לאור המגמה שלא להכביד על המזיק, שכן שומה מתחדשת כל שש שנים כעבד עברי הייתה מסתכמת ככל הנראה בסכום יותר גדול.

      

108. על אף מגמת ההקלה בשומה קבע הרא"ש, בדומה לחישוב דמי שבת, ששומת הנזק תיערך באופן סובייקטיבי, אך רק אם התוצאה תהיה לטובת הניזוק (רא"ש, בבא קמא, פרק ח, סימן ד):

      

     "ושומת הנזק לכל אדם לפי מלאכתו. ואם היה נוקב מרגליות ושבר רגלו שמין עבד נוקב מרגליות כמה יפחתו דמיו בחסרון רגלו והוא דבר מועט. ואם קטע ידו דבר מרובה. ומיהו יראה דשומא זו שעושין לכל אדם לפי מלאכתו היינו דוקא להוסיף בשומה. כגון אם קטע ידיו של עבד ונוקב מרגליות. אבל לא אם קטע רגליו והיתה שומתה פחותה משומת עבד העומד לשמש לעשות מה שרבו מצוה".

      

109. צירוף של שני ראשי הנזק לפי הרא"ש, יביא לכך שבמקרה של פגיעה שאינה מפריעה למקצועו של הניזוק, אך מפחיתה משוויו כעבד, הוא יזכה לפיצוי מלא בגין שבת, ולפיצוי נוסף בגין נזק, שהוא הפגיעה בכושר ההשתכרות שלו אילו יבחר לעסוק במקצוע אחר. ומכאן, שלשיטת הרא"ש יש להתחשב בזכותו של הניזוק לטעון שיכול הוא לבחור מקצוע אחר.

      

110. מנימוקו של הרא"ש עולה, שהפיצוי אינו בהכרח על הפגיעה בפועל אלא על הפגיעה בפוטנציאל ההשתכרות של הניזוק, שהרי במלאכתו יכול הוא להמשיך לעסוק אם ירצה, אלא שנחסמות בפניו אפשרויות עיסוק אחרות, ועל כן יש לקחת אותן בחשבון. טענה טובה בפי הניזוק, היא שעיקרון חופש העיסוק מאפשר לו להחליף עיסוק בכל עת שירצה מבלי שהמזיק יוכל להגבילו, שהרי לא ייתכן שהמזיק ירוויח מכך שהוא בחר בעבר עיסוק שלפגיעה אין השלכה עליו. הש"ך, (חושן משפט, סימן תכ, ס"ק ג,) הכריע כדעת הרא"ש.

      

111. המהרש"ל חולק על גישת הרא"ש, וסובר שההערכה הסובייקטיבית היא אך ורק ביחס לנתונים הפיזיים הנגלים לעין הרלבנטיים במכירת עבד, אך לא לגבי עיסוקו וכישוריו (ים של שלמה, בבא קמא, פרק ח, סימן יא) :

      

      

     "אם כן לא שמינן ג"כ רק סתם, כעבד שאינו יודע שום אומנות. רק לעבוד ולמשא, ולכל צרכי הבית, כדרך שאר העבדים. ולא שמינן אלא במעלת גופו, כגון איש ארוך וחזק ויפה חן, דברים פשוטים, הנראים לעינים. אז שמין כמה היה יפה עם אותו האבר, וכמה נפחתו דמיו. אבל במה שתלוי באומנות האדם ושכלו. אין שומא לזו."

      

112. גישת המהרש"ל מסתמכת על כך שהמשנה קבעה כי שומת הנזק נערכת לפי דמי מכירת הניזוק כעבד ומכאן, שהמדד אינו הפגיעה האמיתית בכושר ההשתכרות של הניזוק, אלא דרך למתן פיצוי על הפגיעה הפיזית, שאחד מביטוייה המרכזיים הוא אי יכולתו לעבוד בעבודתו הקודמת.

      

113. טענתו של המהרש"ל מתחזקת מהכרעת הפוסקים שהכוונה היא לשומת עבד כנעני ולא עבד עברי, שכן עבד כנעני נמכר לצמיתות ואילו עבד עברי לשש שנים. השומה כעבד כנעני נמוכה יותר משומת עבד עברי שיש לשערכה מחדש כל שש שנים, אך מלבד זאת שומת עבד כנעני מובנת יותר כנוטה לכיוון של פיצוי כולל על היות הניזוק עתה בעל מום, ואילו שומת עבד עברי מובנת יותר כנוטה לכיוון של פיצוי בגין הפסד כושר ההשתכרות, שכן זהו כעין חוזה עבודה מתחדש כל שש שנים, ומבטא קירבה לרעיון של פיצוי ריאלי בגין אובדן כושר ההשתכרות. (ראו בת"א 11463-05 דיין יעקב ואח' נ' כלל חברה לביטוח בע"מ-ת"א ואח' ( 09 מרץ 2011).

      

     ולעניינינו:

      

     הפסדי השתכרות

      

114. התובעת טוענת כי מאמציה ויכולותיה להשתכר הינם גבוהים, וחישבה הפסדי השתכרות לעבר ולעתיד בסך כולל של 3,098,475 ₪ בהתחשב בבסיס שכר של השכר המומצע במשק.

      

115. ההגנה טוענת כי למרות היות התובעת ובעלה בחובות עובר לתאונה, חזרתם לעבודה לאחר התאונה, עבודתם המשותפת בעסק והקמת העסק על שם הבעל לאחר התאונה, יש לחשב את בסיס השכר של התובעת באופן נפרד מבעלה ולהעמידו על סך 4,000 ₪ ולחשב נכות תפקודית בשיעור של 15% וכך הגיע לפיצוי כולל של 54,000 ₪ (מחצית החישוב האקטוארי).

      

116. לעניין עבודתה של התובעת כשכירה, טוענת הנתבעת שהתובעת הפסיקה לעבוד כשכירה בחברת ההסעות ברעננה בשל מעבר הדירה לאור עקיבא ולא בשל התאונה, ולפיכך אין מקום ליחס לתאונה כל נזק מהסוג הזה. יתירה מזו, בהיותה עצמאית אין לזכות את התובעת בהפסדי פנסיה והטבות סוציאליות.

      

117. אכן מהראיות בתיק עולה, כי התובעת סיימה את עבודתה כשכירה וכי היא יזמה הקמת עסק והתפתחה בו יפה. יחד עם זאת יש לזכור כי כל זה נעשה בשל יוזמתה ולמרות מומה המשמעותי. התרשמתי מכישוריה ומאמציה של התובעת ובעלה להתפרנס, בדוכני המזון בו מסייעים בני משפחתה וידידים.

      

118. סבורני כי במקרה דנן לאור האמור לעיל, יש קושי משמעותי לאמוד את הכנסותיה של התובעת והפסדיה שנגרמו כתוצאה מהנכות התפקודית ומהפגיעה בכושר ההשתכרות, תוך שאני לוקח בחשבון את נכותה האורתופדית שאינה קשורה לתאונה.

      

119. לפיכך אני סבור כי יש להעריך את הפיצוי בגין ראש נזק זה על דרך האומדן (ראו ע"א 525/74 אסבסטוס וכימיקלים חברה בע"מ נ' פזגז חברה לשווק בע"מ (10.07.76) פ"מ ל(3) 281, בעמ' 284 וכן ע"א 801/89 אהרון כהן נ' יוסף שבאם , מו (2) [18/03/1992] וכן ד. קציר בספרו "פיצויים בשל נזקי גוף" מהדורה רביעית בעמ' 857-858).

      

120. על כן אני פוסק לתובעת פיצוי גלובאלי עבור הפסד השתכרות בעבר ופגיעה בכושר ההשתכרות לעתיד, בסך 950,000 ₪ כולל סוציאליות.

      

     עזרת הזולת

121. התובעת דורשת בגין ראש נזק זה סכום של 703,791 ₪, בגין העזרה שקיבלה ותקבל מבני המשפחה בהם היא נעזרת בכל פעולה הן בחייה הפרטיים והן בעסק, וכן בגין העזרה שאינה מסוגלת להעניק לבני המשפחה.

      

122. התובעת חישבה את הפיצוי לראש נזק זה כך:

     • עזרת בני המשפחה בזמן האשפוז 2,500 ₪ כפול 6 חודשי אשפוז= 15,000 ₪.

     • עזרת בני המשפחה בתקופת האשפוז יום לפי 4,000 ₪ לחודש כפול 11 חודשים= 44,000 ₪.

     • ממועד שובה למעגל העבודה ועד היום לפי עזרה בעלות של 350 ₪ לשבוע המשקף עזרה בניקיון הבית פעם בשבוע במשך 7.5 שנים = 135,450 ₪.

     • לעתיד עד תוחלת חיה בגיל 84 שנים לפי 400 ₪ לשבוע = 509,341 ₪.

        

123. כן מציינת התובעת, כי בכל עת היא עלולה להיקלע לאובדן כושר מלא על רקע אי ספיקת כליות אשר תצריך עזרה בהיקף סיעוד מלא.

      

124. הנתבעת מציינת כי אין מחלוקת שהתובעת לא העסיקה עזרה בשכר. בתקופת האשפוז היא טופלה על ידי צוות בית החולים וביקורי בני המשפחה אינם חורגים מן המקובל ואינם מצדיקים פיצוי.

      

125. ההגנה מוסיפה וטוענת שככל שמגיע פיצוי לתובעת הרי שמדובר בתקופה שלאחר האשפוז, תקופה של כשנתיים והיום התובעת אינה זקוקה לעזרה כלל, כפי שהתובעת העידה וכפי שעולה מסרטוני המעקב שהוצגו בבית המשפט ובהם רואים את התובעת עובדת שעות רבות על הרגליים מכינה אוכל ומשרתת לקוחות.

     לאור האמור לעיל הנתבעת מציעה לשלם בגין ראש נזק זה סך של 50,000 ₪.

      

126. בסוגיה זו התובעת העידה (עמ' 5 ש' 23 בפרוט' הדיון מיום 31.10.22):

      

     "ש:מי עזר לך בכל התקופה הזו של בית החולים? מי היה סביבך?

     ת:כולם.

     ש:מי זה כולם?

     ת:משפחה כולם, חברים כולם, חבר'ה מהשכונה גם כן היו כולם. כולם היו ממש.

     ש:או קיי. מה המצב שלך בשנתיים אחרי שיצאת מבית החולים? איפה היית?

     ת:אני הייתי באור עקיבא גרתי.

     ש:מה היה מצבך אבל בשנה השנייה של אחרי התאונה?

     ת:המשכתי בטיפול פוסט טראומה בשנה השנייה כי אני בהתחלה לא רציתי, אחר כך כן. את הטיפול פוסט טראומה, עברתי במים, פיזיותרפיה אני ממשיכה עד היום."

      

127. ובהמשך (עמ' 11 ש' 19 בפרוט' הדיון מיום 22.10.22):

      

     "ש:זאת אומרת, את לא נוהגת?

     ת:לא, אני לא יכולה.

     ש:טוב, מה הטיפול התרופתי,

     ת:אני עשיתי רישיון בארץ יקר מאד כשהייתי לגור ברעננה, ופתאום לקחו אחרי התאונה, לקחו לי, ואני אמרתי מה נעשה עכשיו? היה מאד קשה לי, אני עשיתי יותר מ-100 שיעורים כאילו.

     ש:טוב. מה הטיפול התרופתי,

     ת:והייתי שם (לא ברור) וקיבלתי חזרה אבל בעצם, אני רק רוצה להיות מתי שאני אהיה מוכנה לנהוג."

      

128. הגב' נטשה קסרלס שהייתה בגיל 22 שנים ביום התאונה העידה (עמ' 57 ש' 3 בפרוט' הדיון מיום 25.01.23):

      

     "עו"ד אלזם: מה זה השתנו מבחינתך? מה כשהיא הייתה באשפוז, מה זה צריך ממך באותה תקופה?

     העדה, גב' קסרס: לדאוג לאחותי, הייתה לי קטנה בת 16-17 לבתי חולים, היה לה מאוד קשה לאחותי היינו צריכים להחליף לה בית ספר, כל הסיפור, בעצם הפכתי להיות מין אמא של אחותי, והייתי הרבה עם אבא שהוא לא מדבר עברית אז ממש דאגתי לבית לאחותי בעיקר וכמובן לאמא שלי.

     עו"ד אלזם: ולפני התאונה את זאת שהיית עושה את הדברים האלה בבית?

     העדה, גב' קסרס: הייתי, כן, אני ואמא שלי.

     עו"ד אלזם: אוקי. וכשאמא שלך לא הייתה אז אני מבין שזה הכל נפל עלייך?

     העדה, גב' קסרס: הכל עליי."

      

129. ובהמשך (ש' 28):

      

     "העדה, גב' קסרס: ההורים שלי העובדים דוכנים אני עוזרת להם למכור, ואני עובדת בעבודה שלי.

     עו"ד אלזם: או-קיי. ומה העזרה שאת עושה, נותנת בבית?

     העדה, גב' קסרס: מנקה, מה שצריך, אני עוזרת לאמא שלי לסדר את הארון,"

      

      

130. התרשמתי גם מעדותה של גב' ססיליה רזניק שהעידה (פרוט' הדיון מיום 25/1/025, עמ' 63, שורות 1-11):

      

     "עו"ד אלזם: ססיליה התאונה הייתה בשנת 2014, התאונה של אמא הייתה בשנת 2014, בת כמה את היית בשנת 2014?

     העדה, גב' רזניק: 17.

     עו"ד אלזם: 17. תספרי לנו בבקשה על השנתיים הראשונות של אחרי התאונה בתמציתיות באופן כרונולוגי מהרגע ששמעת על התאונה, ועד הרגע שאמא השתחררה נאמר מבית החולים.

     העדה, גב' רזניק: וואו, זה היה תקופה מאוד מאוד קשה, אני אישית מאוד איבדתי את עצמי, אני מאוד עזרתי במשפחה, מאוד הייתי עם ההורים שלי, אני אישית נאלצתי לעזוב את הלימודים שלי, לא יכולתי להחזיק יותר מעמד בלימודים, גם בהמשך לא יכולתי להשלים בגרויות כמו שצריך לא הצלחתי ללמוד."

      

131. גם העדויות של מר חורחה קפלן ומר גוסטבו רזניק, מצביעים על העזרה הרבה אותה העניקו לתובעת והיזקקותה הרבה שלה לכך. כך למשל העיד מר קפלן (עמ' 69 שורות 19- 35 לפרוטוקול):

      

     "עו"ד אלזם: או-קיי. מה אתה עשית עבור גב' ר' ובני המשפחה אחרי התאונה? אני אשמח לשמוע.

     העד, מר קפלן: אני עזרתי להם הרבה, הייתי איתם,

     עו"ד אלזם: איך העזרה שלך באה לידי ביטוי? תן לנו דוגמאות בבקשה.

     העד, מר קפלן: לקחתי את גב' ר' כמה פעמים לבית חולים, ולרופאים שלה, עזרתי להם עם קניות, עזרתי גם לגוסטבו,

     עו"ד אלזם: איך העזרה, באיזה פעולות? תן לנו דוגמאות של הפעולות בבקשה, כמו מה?

     העד, מר קפלן: לקחתי אותה לבית חולים, לקחתי אותה לרופאים שלה, לקניות, אם לא הייתה יכולה לעשות משהו הייתה מבקשת ואם הייתי יכול הייתי עוזר לה.

     עו"ד אלזם: או-קיי. ובזמן האשפוז, שהיא הייתה בבית חולים באשפוז מה אתה עשית עבור המשפחה?

     העד, מר קפלן: קודם כל עזרתי לגוסטבו כי לא הייתה לו עזרה, והייתה, היה תמיד צריך להיות בבית חולים כל הזמן.

     עו"ד אלזם: או-קיי. ותספר לי בבקשה באופן כללי האם פלונית שלפני התאונה זאת אותה פלונית שאתה מכיר אותה היום?

     העד, מר קפלן: לא יש הבדל גדול.

     עו"ד אלזם: במה זה בא לידי ביטוי? בקצרה.

     העד, מר קפלן: כל קודם כל המהירות שלה, כל המהירות שלה לעשות משהו, היא הייתה בחורה מאוד מהירה..."

      

132. עדויות התביעה בסוגיה זו היו קוהרנטיות ואמינות בעיני והגעתי למסקנה שהעזרה לה נזקקה התובעת חרגה מעזרה רגילה מבני משפחה.

      

133. בהתחשב בפגימותיה של התובעת והשפעותיהן על תפקודה, ובאפשרות שיתדרדר מצבה בעתיד, אני סבור כי בגין ראש נזק זה יש מקום לפיצוי התובעת בסכום גלובלי של 180,000 ₪ .

      

      

     הוצאות רפואיות ונסיעות

      

134. התביעה טוענת שכתוצאה מפגיעותיה בתאונה נזקקה התובעת לטיפולים רפואיים, להתייעצות עם מומחים, לטיפולי פיזיותרפיה, להתייצב לביקורות ומעקבים, לרכוש תרופות, משחות ומשככי כאבים, ובמשך כל תקופת האשפוז נזקקו היא ובני משפחתה לשלם עבור שירותים ובהם רכישת מזון מוכן, נסיעות מרובות, חניות בבתי חולים, ומשלוחים מהסופר. התובעת לא השכילה לשמור את כל הקבלות על הטיפולים ונסיעות, אך לפי חישובה דורשת בגין ראשי הנזק אלו סכום של 202,064 ₪.

      

135. הנתבעת טוענת שהתובעת זכאית כנפגעת תאונת דרכים לקבל את כל הטיפול שהיא זקוקה לו, מקופת החולים ללא עלות וללא השתתפות עצמית, ואיש מהמומחים לא קבע שהתובעת צריכה טיפול או תרופה שאינה כלולה בסל התרופות.

      

136. עוד טוענת הנתבעת, שהקבלות שהתובעת הגישה שבוע לפני דיון ההוכחות שייכות לכלל ההוצאות של המשפחה ושהוגשו במסגרת תיק פשיטת הרגל, אך אינן קשורות בהכרח לתאונה, והקבלות עבור טיפולים רפואיים הינם עבור בעלה של התובעת.

      

137. עוד טוענת הנתבעת, שהתובעת הגישה קבלות כפולות לדוגמא בגין הוצאות חניה בבית לוינשטיין.

      

138. לסיכום ראש נזק זה מציעה הנתבעת, כי לפנים משורת הדין ניתן להציע סכום של 5,000 ₪.

      

139. לאחר שלקחתי בחשבון את טענות הצדדים, אני סבור כי בגין ראש נזק זה יש מקום לפיצוי התובעת, בסכום גלובלי בסך 18,000 ש"ח.

      

     כאב וסבל

      

140. לאור הנתונים בתיק ולפי תקנות הפלת"ד , שיעור הנכות, גילה של התובעת ו - 183 ימי אשפוז, הנתבעת תפצה את התובעת, בגין ראש נזק זה, בסך של 215,165 ₪.

      

     סך הכל הנזק

      

      

141. לסיכום ראשי הנזק עומד הפיצוי המגיע לתובעת כתוצאה מהתאונה על סך של 1,363,165 ₪

      

     ניכוי תשלום תכוף ותגמולי מל"ל

      

142. מהסכומים שצוינו לעיל ינוכו התשלום התכוף בסך 15,000 ₪ כשהוא משוערך להיום וכן סך 920,129 ₪ תגמולי מל"ל לפי הדוח האקטוארי שהגישה הנתבעת.

      

      

      

      

     סוף דבר

      

143. התביעה מתקבלת והנתבעת תשלם לתובעת את הסכומים דלעיל בצירוף הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בשיעור 15.34% מהסך הנ"ל.

      

     המזכירות תמציא פסק דין זה לצדדים בדואר רשום

      

      

      

      

      

      

     ניתן היום, י"א תשרי תשפ"ו, 03 אוקטובר 2025, בהעדר הצדדים.