אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> ת"א 32454-02-12 פלוני נ' אשכנזי

ת"א 32454-02-12 פלוני נ' אשכנזי

תאריך פרסום : 22/04/2015 | גרסת הדפסה
ת"א
בית המשפט המחוזי תל אביב - יפו
32454-02-12
13/04/2015
בפני השופטת:
דליה גנות

- נגד -
תובע:
פלוני
עו"ד י. ויינברג
נתבע:
ד"ר אלי אשכנזי
עו"ד ב. בוטוש ויזל
פסק דין
 

 

 

 

1.לפני כתב תביעה, אשר הוגש על ידי מר פלוני, יליד 30.12.57, כנגד דר' אלי אשכנזי, בגין נזקים שנגרמו לו כתוצאה מהתרשלותו הנטענת של דר' אשכנזי, במהלך ביצוע ניתוח בעמוד השדרה.

 

העובדות הצריכות לעניין

 

2.מכתב התביעה עולה, כי התובע סבל מכאבי גב "במשך שנים" (סע' 7 לכתב התביעה). בראשית שנת 2010 החל התובע לחוש התכווצויות וחולשה קלה בגפיים, בעיקר בצידו הימני, בגינם פנה לנתבע, לצורך התייעצות.

 

הנתבע הפנה את התובע לביצוע הדמיית MRI, אשר בוצעה בפועל בתאריך 19.6.10 (בסע' 29 לתצהיר התובע נטען, שהתובע נשלח לבצע הדמיית MRI על ידי דר' יניב, ולא על ידי הנתבע), ותוצאתה הדגימה "כי התובע סובל, בין היתר, מבלט דיסק גדול הלוחץ על חוט השדרה, עם סימני נזק שדרתי (מילומלציה) בגובה החוליות הצוואריות וכן נצפו זיזים גרמיים גדולים הלוחצים על חוט השדרה ומצרים את תעלת השדרה, ועוד" (סע' 8 לכתב התביעה).

 

נוכח ממצאי הדמיית ה- MRI המליץ הנתבע לתובע לעבור ניתוח בעמוד השדרה "שכן אם לא יעבור, הוא עלול ללקות בשיתוק, אשר יכול להיגרם מכל טראומה קלה, כקפיצה ברכב. למעשה, התובע הבין מדברי הנתבע, כי 'אין לו ברירה', אלא לעבור ניתוח בעמוד שדרה, אף שהתובע עצמו תפקד באופן סדיר בחיי היומיום". (סע' 9 לכתב התביעה). התובע ממשיך ומבהיר בכתב התביעה, כי "הנתבע אמר לתובע כי קיימת סבירות גבוהה כי ניתוח יפתור את הבעיה שלו ואת הכאבים" (שם).

 

התובע קיבל את המלצתו של הנתבע, וסיכם עימו, כי הניתוח יבוצע על ידו בבית החולים "אסותא", ואכן, ובהמשך לאותו סיכום, בוצע הניתוח על ידי הנתבע, בתאריך 5.9.10, כאשר טרם ביצועו הובהר לתובע "כי בניתוח ייערך שחרור לחץ קדמי ואחורי כולל קיבוע" (סע' 12 לכתב התביעה).

 

התובע ממשיך ומתאר, כי לצורך ביצוע הניתוח הוא הושכב על בטנו, כאשר ראשו מקובע במסגרת קשיחה. במהלך הניתוח בוצעה למינקטומיה דו צדדית של חוליות 4C-5C. לדבריו, "לאחר פעולה זו, ניטור הפוטנציאליים נעלם מגובה הניתוח כלומר חוט השדרה של התובע הפסיק לייצר אותות חשמליים, ולכן התובע הוער מהניתוח ונהפך על גבו ואז נמצא כי התובע משותק וסובל מקוודרופלגיה ומשיתוק הגפיים מגובה הניתוח" (סע' 13 לכתב התביעה).

 

בסיכום המחלה צויין, כי בבדיקת MRI הודגם "שחרור אחורי של הלחץ על חוט השדרה מגובה 4c- 6c עם שארית לחץ קדמי ניכר מאחורי חולייה 5C" (סע' 14 לכתב התביעה).

 

לאחר הניתוח – שהופסק – חל שיפור מסויים במצבו הנוירולוגי של התובע, או אז הוחלט להשלים את הניתוח, ובתאריך 7/9/10, יומיים לאחר הפסקת הניתוח הראשון, בוצע ניתוח נוסף, הוא הניתוח המשלים.

 

בתאריך 14.9.10 התקבל התובע לאשפוז שיקומי בבית החולים "בית לוינשטיין". בקבלתו נמצאה חולשה ספסטית קשה של הגפיים.

 

התובע שוחרר מ"בית לוינשטיין" בתאריך 31.1.11, עם אבחנה של קוודריפרזיס ספסטי קשה – חולשת גפיים. לאחר שחרור התובע מהאשפוז ב"בית לוינשטיין", המשיךהתובע לקבל טיפול במסגרת של אשפוז יום ב"בית לוינשטיין", וזאת מתאריך 31.1.11 ועד תאריך 21.4.11, ולדבריו, הוא ממשיך בטיפולים ומעקבים עד עצם היום הזה.

 

3.התובע טוען, כי עובר לניתוחים נשוא כתב התביעה, וחרף הכאבים מהם סבל, הוא ניהל אורח חיים שגרתי, עסק בספורט והתפרנס מעיסוקו כמרצה למנהל עסקים. לדבריו, עובר לביצוע הניתוחים הוא עבד במספר מקומות עבודה במשך כ- 12 שעות ביום, ואף נסע לחו"ל לעיתים מזומנות, במסגרת עבודתו. עוד לדבריו, הוא "ביצע את מטלות הבית השונות, לרבות טיפול בילדיו, הסעתם לבית ספר ולחוגים..." (סע' 18 לכתב התביעה), וכן נהג לבלות עם משפחתו וחבריו, בעוד שכיום – עקב התרשלותו הנטענת של הנתבע וכשלון הניתוחים – הוא לוקה בנכות בשיעור של 100%, סובל מבעיות תפקודיות קשות, אינו יציב בהליכתו, מתהלך באיטיות בעזרת קביים, אינו מסוגל לבצע פעולות מוטוריות עדינות, אינו מסוגל להחזיק כוס, נדרש להתרוקנות בתדירות גבוהה בשל חולשה ניכרת של שרירי הבטן והאגן ואינו מסוגל להתאפק "דבר אשר גורם לו לא פעם להרטבה..." (סע' 64 לכתב התביעה), וכמו כן הוא סובל מקשיים ניכרים בזקפה ואין לו פליטה.

 

כתוצאה ממצבו תובע התובע פיצוי כספי בגין הפסדי השתכרות בעבר ובעתיד; פיצוי בגין עזרת הזולת; פיצוי בגין נסיעות מוגברות; פיצוי בגין הוצאות רפואיות שונות; ופיצוי בגין הוצאות מוגברות של כביסה, ייבוש ומיזוג אוויר.

 

עוד עותר התובע לפיצוי בגין היעדר הסכמה מדעת/פגיעה באוטונומיה, והוא מבקש להעביר את נטל השכנוע אל כתפי הנתבע, בקשה עליה אינו חוזר עוד בסיכומיו, וטוב שכך.

 

4.התובע נסמך בתביעתו על חוות הדעת – שלוש במספר – אשר הוגשו על ידי פרופ' יצחק שקד.

בחוות דעתו הראשונה, מתאריך 1.9.11, הסביר פרופ' שקד את ממצאי הדמיית ה- MRI מתאריך 19.6.10, אשר על סמכן החליט הנתבע לבצע את הניתוח.

 

פרופ' שקד מבהיר, כי "לפני הניתוח נמסר לו (לתובע – ד.ג.) על ידי המנתח, כי בניתוח ייערך שחרור לחץ קדמי ואחורי, כולל קיבוע, והוא הסכים לכך".

בחוות דעתו קובע פרופ' שקד, כי "כתוצאה מהניתוח אשר מר פלוני עבר בעמוד השדרה, נגרם לו נזק נוירולוגי עם חולשה ספסטית קשה של הגפיים, הפרעה בסוגרים ובתפקוד המיני. נזק זה הינו תוצאה של רצף שיקולים כירורגיים מוטעים, וביצוע שאינו עומד בסטנדרט של רפואה סבירה....".

 

לדבריו, הלחץ הגדול, הקשה והמשמעותי על חוט השדרה היה קדמי, ולא אחורי, וזאת כתוצאה מבלט דיסק גדול מאד שלחץ קשות על חוט השדרה מלפנים, במרווח 5-4C. פרופ' שקד הוסיף, כי ללחץ זה נלווה לחץ קדמי נוסף, כתוצאה מקיומם של זיזים גרמיים גדולים במרווח 6-5C ועל כן, לדבריו, "שחרור הלחץ חייב להיעשות מלפנים, מהחלק הקדמי של הצוואר, זאת כדי להסיר את גורם הלחץ, מבלי לפגוע בחוט השדרה, שהיה כבר במצוקה קשה".

 

עוד הבהיר פרופ' שקד, כי "הגישה האחורית במקרה כזה היא אסורה ומסוכנת, וקרוב לוודאי אף מיותרת. הסרת הקשתות מאחור, כשחוט השדרה לחוץ קשות מלפנים על ידי הדיסק הפרוץ וזיזי העצם ותעלת שדרה מוצרת מאוד, גורמת לפגיעה ונזק של חוט השדרה, מאחר ולא נותר כלל מרווח בין חוט השדרה והקשת, המאפשר הסרה בטוחה של הקשת, כפי שאכן אירע. הכנסת מכשירים מתכתיים המשמשים להסרת העצם, בליווי התנועה הקשורה בהפעלתם גורמת בנסיבות אלה לפגיעה בחוט השדרה", ועל כן, לדבריו, יש להימנע מסיכונים אלו.

 

פרופ' שקד מוסיף וקובע, כי אם בכל זאת מחליט המנתח לבצע את הניתוח "בגישה בלתי מתאימה", כי אז יש לנקוט בשורה של צעדים כירורגיים מגוננים, כגון: הסרת הקשתות מעל ומתחת לאיזור הלחוץ, במקום בו התעלה רחבה דיה, דבר שלא נעשה במקרה זה; באזור הלחוץ יש לבצע הסרה בעזרת מקדח מהיר, ואחר כך יש להשתמש במסירי עצם עדינים במיוחד – דבר שלא נעשה במקרה זה, ומכל מקום, השימוש בהם אינו מצויין בדוח הניתוח; וכן - אין די בהסרת שתי קשתות בלבד, שכן במקרה כזה נוצר פתח אחורי קטן, אליו נדחק מיד חוט השדרה עקב הלחץ, דבר הגורר היווצרותם של לחצים נוספים בשולי הפתח, הפוגעים עוד יותר בחוט השדרה, "כפי שקרה במקרה זה", וזאת מסיק פרופ' שקד מהיעלמותם הפתאומית של הפוטנציאליים המעוררים והשיתוק שהופיע מיד.

 

5.הנתבע מכחיש מכל וכל את הטענות המופנות כלפיו, בהסתמכו על חוות דעתו של המומחה דר' נמרוד רחמימוב.

 

דר' רחמימוב אינו מקבל את גישתו של פרופ' שקד בהתייחס לסוג הניתוח שנבחר – שחרור לחץ אחורי וקדמי. לדבריו, התובע סבל מהיצרות "במספר גבהים בחוט השדרה, ובמיוחד בגובה 5-4C, עם נזק לחוט השדרה", ועל כן ניתן היה לבחור בין שלוש טכניקות ניתוחיות: גישה קדמית בלבד; גישה אחורית בלבד; גישה משולבת אחורית – קדמית. לדבריו, "אין עוררין", כי השיטה המשולבת, אחורית - קדמית, "היא גישה מקובלת, מתועדת וממוסמכת בספרות הרפואית מזה שנים רבות. קימת גם עדות ברורה, כי בגישה המשולבת יש דווקא פחות סכנה (הדגשה במקור – ד.ג.) לנזק נוירולוגי, שהוא הסיבוך נשוא תביעה זו, וסיכויים טובים יותר (הדגשה במקור – ד.ג.) להתאוששות נוירולוגית בהמשך ההחלמה". בהמשך מחווה דר' רחמימוב את דעתו, על פיה בוצע הניתוח במיומנות הנדרשת, תוך נקיטת אמצעי הזהירות הנדרשים. כך למשל, המנתח נסמך על ממצאי הדמיית MRI שבוצעה עובר לביצוע הניתוח; מזכיר כי בוצע ניטור אלקטרופיזיולוגי של חוט השדרה, אשר במהלכו "נתגלתה ההחמרה הנוירולוגית לראשונה"; וטוען, כי הטכניקה הכירורגית שנבחרה הייתה טכניקה מקובלת. כך למשל נטען, כי בניגוד לסברתו של פרופ' שקד, חיתוך הלמינה נעשה משני צדדיה, "היכן שלא מודגם לחץ בבדיקות ה- MRI", ולא במרכזה באיזור שיא הלחץ, כפי שגורס פרופ' שקד".

 

דר' רחמימוב אף אינו מסכים עם ההנחה של פרופ' שקד, לפיה, במהלך הניתוח עשה המנתח שימוש במכשירים גסים, או חדים, שכן לא הייתה פגיעה בדורה (מעטפת חוט השדרה), עובדה שאין לגביה מחלוקת, כעולה ממצאי בדיקת ה- MRI שנעשתה לאחר הניתוח, אשר אינה מדגימה דלף של נוזל שדרה.

 

הנחה נוספת שדר' רחמימוב אינו מסכים עימה, היא הנחתו של פרופ' שקד, לפיה "המתנה של יומיים לפני הניתוח השני גרמה להחמרת הנזק הנוירולוגי ולקיבועו". לסברתו של דר' רחמימוב, "המתנה בין הניתוחים, תוך מעקב נוירולוגי, מעידים על שיקול דעת נבון מצד המנתח, ומתבקש בנסיבות", מה עוד, שלאחר הניתוח הראשון נרשמה הטבה נוירולוגית במצבו של התובע, ועל כן "אין כל טעם בביצוע ניתוח נוסף לאדם עם שיתוק בלתי הפיך. הדבר רק חושף אותו לסכנות הניתוח, מבלי להביא כל תועלת", אלא שבנקודה זו סתם דר' רחמימוב, ולא פירט, האם החשיפה לסכנות הניתוח פחתה כעבור יום, במועד בו בוצע הניתוח השני.

 

לאחר שדר' רחמימוב קבע, כי נזקו של התובע אינו נובע מהתנהלותו, או מהתרשלותו של הנתבע, הוא מונה מספר סיבות אפשריות, אשר בגינן ארע הנזק, בהבהירו, כי לשאלת סיבת הנזק "אין תשובה חד משמעית". לדבריו, הגורמים האפשריים לאירוע הנזק הם: "ירידה מקומית בלחץ הדם ונזק איסכמי לחוט השדרה עקב הרחבת מערכת הורידים האפידורלית מיד לאחר הסרת הלחץ, שינויים קיפוטיים במנח החוליות, מתיחת שורשי עצבים עגונים, ועוד".

 

6.במענה לחוות דעתו של דר' רחמימוב הגיש פרופ' שקד, בתאריך 28.10.12, חוות דעת משלימה, בגדרה הוא יוצא נגד קביעתו של דר' רחמימוב, על פיה הייתה לתובע היצרות במספר גבהים בחוט השדרה. לדבריו "לא היו הצרויות רבות בתעלה הרכה, אלא היצרויות גרמיות ומבניות קלות, ללא עדות ללחץ על חוט השדרה הצווארי. במקרה שלו הייתה הצרות קשה אחת ויחידה (הדגשה במקור – ד.ג.) עם לחץ ניכר על חוט השדרה וסימני נזק בתוכו במרווח אחד בלבד, בין החוליות 5-4C", כפי שניתן לראות בהדמיית ה- MRI שבוצעה לפני הניתוח, וכן מהתרשים שנעשה על ידי דר' ולד, אשר צורף על ידי דר' רחמימוב לחוות דעתו. משכך, טוען פרופ' שקד, כי בנסיבות אלו לא קיימת הנחייה רפואית לביצוע הניתוח בגישה משולבת אחורית וקדמית, "כי הן מסוכנות ואסורות".

 

באשר לאמצעי הזהירות שננקטו על ידי הנתבע, המפורטים בחוות דעתו של דר' רחמימוב, טוען פרופ' שקד, כי אין בהם כל ממש, שכן ממילא נבחרה טכניקת ניתוח שגויה ומסוכנת.

בהתייחס לדברי דר' רחמימוב, על פיהם בוצעה "למינקטומיה דו צדדית של החוליה 5-4C, כלומר, חיתוך הלמינה נעשה משני צדדיה... ולא במרכזה...", טוען פרופ' שקד, כי מדובר בהטעיה, "שכן כל מי שמצוי בתחום יודע, כי הביטוי הסרה דו צדדית של הלמינה, משמעותו הסרה דו צדדית מהאמצע לצדדים, בשונה מהסרה חד צדדית של הלמינה אשר נהוגה בניתוחים אחרים, אף היא מתבצעת מהאמצע לצד אחד....", קרי: הסרה חד צדדית, או צדדית של הלמינה, מבוצעת תמיד מהמרכז לצדדים, או לצד אחד. עוד טוען פרופ' שקד, כי אם השתמש הנתבע בטכניקה כירורגית שונה מהמקובל, היה עליו לפרטה בדוח הניתוח, דבר שלא נעשה. זאת ועוד. פרופ' שקד קובע, כי מעיון נוסף בדיסק ה- MRI מהמועד שלפני הניתוח, עולה, ש"פרט לדיסק הגדול הבולט לאחור ולוחץ על חוט השדרה, נראים זיזים גרמיים גדולים מאוד (אוסטאופיטים אחוריים) החודרים לתעלת השדרה מהצדדים, חוסמים ומצרים תעלת השדרה.. לכן גם כניסה צדדית (שכאמור לא בוצעה), הייתה פוגעת בחוט השדרה".

 

פרופ' שקד ממשיך ותוהה, הכיצד לא שחרר הנתבע את ההיצרויות "הרבות" בחוט השדרה הצווארי של התובע – לקיומן הוא טוען – ומדוע שחרר רק את ההיצרות במרווח 5-4C, והרי לדברי דר' רחמימוב, המנתח נקט מלכתחילה בגישה אחורית בשל קיומן של אותן "הצרויות רבות" לאורך עמוד השדרה הצווארי?!

 

באשר להתייחסותו של דר' רחמימוב למכשור בו נעשה שימוש במהלך הניתוח, וטענתו, כי לא יתכן שנגרמה פגיעה כתוצאה משימוש לא זהיר במכשיר שאינו מתאים, שכן לא נגרמה פגיעה בדורה, מבהיר פרופ' שקד, כי העובדה שלא נגרם קרע במעטפת חוט השדרה (הדורה) אינה שוללת את מנגנון יצירת לחץ מזיק על חוט השדרה, תוך כדי הסרת הלמינות בתעלה הצרה ביותר מ- 60% מקוטרה התקין.

 

באשר לפער הזמנים בין ביצוע שני הניתוחים – פער בין יומיים- שולל פרופ' שקד את האמור בחוות דעתו של דר' רחמימוב מכל וכל. ולדבריו "כלל יסוד ברפואה בכלל ובכירורגיה בפרט קובע: ככל שההתערבות נעשית מוקדם, כך גדלים סיכויי השיפור ומניעת נזק בלתי הפיך". פרופ' שקד מוסיף, כי "סיכוני הניתוח אותם מציין דר' רחמימוב הינם מזעריים, זניחים ובטלים בשישים לעומת הסיכוי הרב לשיפור בניתוח מוקדם, זה בדיוק ההבדל בין החלמה ושיתוק לכל החיים", מה עוד, שהרשומה הרפואית מציינת קיומו של שיפור במצבו של התובע בתוך מספר שעות לאחר הניתוח הראשון, ועל כן, לדברי פרופ' שקד, לא מובנת ההחלטה לדחות את הניתוח השני ביומיים שלמים.

 

באשר לנסיונו של דר' רחמימוב להעריך את הגורמים לנזקו של התובע, קובע פרופ' שקד, כי מדובר בדיון תיאורטי וסתמי, אשר קיימת היתכנות להתרחשותו אילו היה הניתוח מבוצע על פי כל הכללים, אולם הוא אינו מתאים למקרה של התובע "בו נעשתה פעולה כירורגית שגויה, מסוכנת, עם פתיחה צרה ובלתי מספקת, תוך כדי פגיעה בחוט השדרה והשהיה בלתי סבירה של השלמת הניתוח ועוד".

 

7.במענה לחוות דעתו המשלימה של פרופ' שקד, הגיש גם דר' רחמימוב חוות דעת משלימה (בתאריך 22.12.129), בגדרה חזר והבהיר, כי אין ספק שחיתוך הלמינה החל מהצדדים לכיוון המרכז, וכי "עובדה זו מצויינת מפורשות בדו"ח הניתוח".

 

באשר לזמן ההמתנה בין שני הניתוחים, ובניגוד לסברתו של פרופ' שקד, על פיה חלוף הזמן החמיר וקיבע את נזקו של התובע, טוען דר' רחמימוב, כי מהרשומה הרפואית עולה, שמצבו של התובע הלך והשתפר עד לביצוע הניתוח השני, ואילו היה פרופ' שקד צודק בסברתו, הרי שבתום הניתוח הראשון, אמורה הייתה להיות החמרה במצבו הנוירולוגי, דבר שלא קרה.

 

8.במענה לחוות דעתו המשלימה של דר' רחמימוב, הגיש פרופ' שקד חוות דעת נוספות – שלישית במספר – ולצערי הוא עשה כן ללא קבלת רשותו של בית המשפט.

 

בחוות דעתו זאת חוזר פרופ' שקד על התיזה, לפיה חובה הייתה להסיר את הקשתות "מעל ומתחת לאזור הלחץ המירבי והתעלה הצרה", והוא מפנה לספרות התומכת בקביעתו, על פיה אסור היה לבצע את הניתוח בגישה אחורית, אלא בגישה קדמית בלבד, וכן הוא מפנה לספרות המפרטת את שיעור הסיבוכים הגדול הצפוי כתוצאה מביצוע הניתוח בגישה אחורית, בהשוואה לביצוע ניתוח, מעין זה, בגישה הקדמית. בנוסף, חזר פרופ' שקד על קביעתו, לפיה חלוף הזמן בין הניתוחים גרם להתקבעות הנזק נשגרם במהלך הניתוח הראשון, וזאת חרף השיפור הנוירולוגי שנצפה במצבו של התובע לאחריו.

 

9.הנה כי כן, נשאלת השאלה, האם אכן התרשל הנתבע בביצוע הניתוח, וככל שהתשובה לשאלה זו הינה חיובית, האם קיים קשר סיבתי בין התרשלות זאת לבין מצבו הרפואי של התובע, ונזקיו.

 

במסגרת הדיון בשאלת ההתרשלות, אדון בשאלות הבאות:

 

א. מה היה מצבו הרפואי של התובע עובר לביצוע הניתוח.

ב. האם נבחרה הגישה הניתוחית הנכונה, או המקובלת במקרים כגון דא, וכן, האם הייתה הצדקה להפסקת הניתוח והמשכתו לאחר כ – 48 שעות.

ג. האם נעשה במהלך הניתוח שימוש במכשירים שאינם מתאימים.

ד. האם ניתנה הסכמה מדעת לביצוע הניתוח.

 

מצבו של התובע עובר לביצוע הניתוח

 

10.בכתב התביעה תיאר התובע את חייו עובר לניתוח, כחיים שגרתיים הסבים סביב משפחתו, עבודותיו וחבריו, את הפעילויות הספורטיביות בהן עסק, לרבות שחיה, וזאת חרף "הכאבים מהם סבל" (סע' 17 לכתב התביעה).

 

בתצהירו פרט התובע, כי סבל מכאבי צוואר מאז היותו בשנות העשרים לחייו, ועל כן הפסיק לשחק כדורסל בגיל 40, ומאז, לדבריו בתצהירו, "והכאבים, למעט אירועים יוצאי דופן, כמעט נפסקו לגמרי" (סע' 18 לתצהיר).

 

בהמשך תצהירו תיאר התובע, כי באוגוסט 2005 סבל מכאב "כזה" – יוצא דופן, בגינו פנה לרופא המשפחה, דר' שטרן, אשר הפנה אותו לנוירוכירורג, דר' עוזי בן דוד (סע' 19 לתצהיר).

 

מהרשומה הרפואית, שנערכה על ידי דר' בן דוד (נספח ב' לתצהיר התובע) בתאריך 9.10.05 עולה, כי התובע ביקר אצלו בתאריך 7.8.05 והתלונן על כאבי גב, כאשר הביקור מתאריך 9.10.05 הוגדר כ"ביקור חוזר", אולם לא הוצג בפני תיעוד לגבי הביקור הראשוני של התובע אצל דר' בן דוד, או מועדו.

 

ברשומה זו ציין דר' בן דוד "כאבי צוואר ידועים מזה כ- 25 שנה, מזה שנתיים החמרה בכאבים... צילום צוואר לאחרונה מראה יישור לורדוזיס צווארי והיצרות – מרווחים ביסקליים – 5-4C – 6 – 5C...".

 

בתצהירו (סע' 20) חולק התובע על רישום זה, ולדבריו, לא אמר לדר' בן דוד, כי הוא סובל מכאבי צוואר מזה 25 שנים, אלא, לדבריו, הכאבים החלו לפני 25 שנים "ומאז תקפו אותי כאבים רק לעיתים רחוקות...", ולא נותר, אלא לתהות, הכיצד זכר התובע במאי 2014 (מועד חתימת התצהיר) מה אמר לדר' בן דוד בשנת 2005, ואומר מיד, כי ערכה הראייתי של רשומה רפואית הנעשית בזמן אמת, הינו עצום ורב, ויש להעדיפה על פני אמירות מאוחרות, הנאמרות שנים רבות לאחר כתיבת הרשומה הרפואית, על ידי בעל דין מעוניין.

 

מסקנה זו אף מתבקשת נוכח דברי התובע בעדותו בבית המשפט, שם הודה, כי הכאבים "התחילו לפני לא מעט שנים", אם כי "זה היה דבר שחלף, ולא מעבר לזה" (עמ' 38 לפרוטוקול, שורות 33-31), אולם הוא הודה, שהתייחסותו של דר' בן דוד היא "... לאותם כאבים, אבל זה היה משהו שלא היה רציני. היו תלונות" (עמ' 39 שורה 1), ובמענה לתהייתי, הכיצד הוא זוכר היום אמירות שאמר בשנת 2005, טען התובע, כי "במקרים האלה בפירוש זוכר, לא כל מה שאמרתי במשך 25 שנה, במקרים האלה בפירוש זוכר" (עמ' 39 שורות 11-10), וזאת בהתייחס הן לרשומה הרפואית שנערכה על ידי דר' בן דוד, והן בהתייחס לרשומה הרפואית שנערכה על ידי דר' ולד (כפי שיפורט בהמשך).

 

זאת ועוד. בסע' 21 לתצהירו טען התובע ש"... בכל 25 השנה לא הלכתי בכלל לרופא לעניין זה...", וכאשר הוסבה תשומת ליבו לסתירה העולה מהשוואת הצהרתו לרישומים ברשומות הרפואיות, תירץ זאת בכך, "שאולי פעם או פעמיים במהלך 25 שנה" היה אצל רופא בגין כאבי הגב (עמ' 39 שורות 16-15).

 

בהמשך הוברר, כי בניגוד לנסיונו של התובע להמעיט מחומרת כאביו במהלך השנים, הרי שכבר בביקורו אצל דר' בן דוד, בתאריך 9.10.05 הבהיר לו דר' בן דוד, כי יתכן שיידרש בעתיד לביצוע ניתוח, וכן הזהירו מפני ביצוע "תנועות רבות. ידוע לו שחבלת צוואר בנאלית יכולה לגרום לנכות נוירולוגית", ובביקור מתאריך 8.12.05 ציין דר' בן דוד קיומה של מיאלופאתיה צווארית ולחץ ניכר בגובה 5-4C (מוצג 20 למוצגי התובע), ועל כן ברור, כי בניגוד לדברי התובע, הוא סבל מאד מכאבים במהלך השנים.

 

בהמשך החקירה התברר, כי בספטמבר 2006 ביקר התובע אצל הנוירוכירורג דר' א. ולד, ביקור שלא הוזכר על ידי התובע בתצהירו, וכפועל יוצא, הרשומה הרפואית המתייחסת לביקור זה לא צורפה לתיק המוצגים מטעמו, אלא לתיק המוצגים מטעם הנתבע (מסמכים 12- 13).

 

מרשומה זו עולה, כי באותו שלב, בשנת 2006- סבל התובע מלחץ על חוט השדרה, ובעיקר "לחץ קשה בגובה 4C – 3C", ממיאלופתיה ומהפרעת יציבה.

 

בחקירתו נדרש התובע לביקורו אצל דר' ולד, אולם לא הייתה בפיו תשובה לשאלה מדוע השמיט קיומו של ביקור זה מתצהירו. התובע זכר את ביקורו אצל דר' ולד, ולדבריו, באותו ביקור הציע לו דר' ולד שתי אופציות טיפוליות: האחת שמרנית והשנייה ניתוחית "ובסופו של דבר אמר לי אני לא ממליץ בטווח הקצר לעשות ניתוח..." (עמ' 39 לפרוטוקול, שורות 29-27).

 

מהרשומה הרפואית עולה, שדר' ולד הסביר לתובע את מצבו, ואף צייר גרף המתאר את מצבו, לרבות ההרעה הצפויה במצבו בין השנים 2007 – 2012 (צרופה 13 למוצגי הנתבע).

 

התובע טען, כי אינו זוכר את ההסברים שנתן לו דר' ולד על פי הגרף האמור (עמ' 39 שורות 33-32), אולם הוא זכר שדר' ולד הסביר לו שהוא סובל מהיצרות של עמוד השדרה (עמ' 40 שורות 3-2), וכאשר נשאל לסיבת ביקורו אצל דר' ולד בשנת 2006 ענה "הייתה לי תקופה שהיו לי קצת כאבים, טיפול פיזיותרפיה עזר והפסיק את הכאבים, התחלתי להרגיש קצת חולשה בפעילות הספורטיבית, היכולת הפיזית יורדת". (עמ' 40 שורות 6-5), ודוק: בסע' 25 לתצהירו טען התובע, כי כשנתיים לפני הניתוחים נשוא כתב התביעה החל לחוש חולשה בצד גופו הימני "בעיקר ברגל ימין..." ולכן הפסיק את העיסוק בריצה והמירו בשחייה. דומה, כי האמור בתצהיר התובע אינו מדוייק, בלשון המעטה, שכן החולשה וחוסר היכולת לבצע את הפעילות הספורטיבית, לרבות קושי בעליה וירידה במדרגות (עמ' 40 לפרוטוקול, שורה 8) ורעד קל בידיים (עמ' 40 שורה 10) החלו כבר בשנת 2006, ולא כשנתיים לפני הניתוח שבוצע בתאריך 5.9.10, כפי שתועד בפירוט ברשומות הרפואיות.

 

בהמשך חקירתו הכחיש התובע את תוכן הרשומה הרפואית שנערכה על ידי דר' ולד בשנת 2006, לפיה כבר אז חש חוסר יציבות (עמ' 40 שורות 12-11), אולם פעם נוספת הנני קובעת, כי ערכה הראייתי של רשומה רפואית הנערכת בזמן אמת, עולה לאין ערוך על ערכה של אמירה, שנים רבות לאחר תאריך הרשומה, מה עוד שמדובר באמירה מכוונת של בעל דין, המעוניין בתוצאות המשפט לטובתו.

 

מתצהירו של התובע (סע' 28) עולה, כי בשנת 2010 פנה באופן פרטי לדר' מוקי יניב, לצורך קבלת טיפולי פיזיותרפיה. התובע נשאל מדוע פנה לדר' יניב, והשיב, כי "אותה חולשה, ירידה ביכולת בפעילות הספורטיבית, הרגשתי שאני לא מצליח לעשות דברים שבעבר עשיתי" (עמ' 40 שורות 16-15), ומהתצהיר עולה, כי דר' יניב הפנה את התובע להדמיית MRI, ונוכח תוצאותיה, הפנה אותו לנתבע, וההמשך ידוע.

 

מהאמור עולה, כי חרף נסיונו של התובע לתאר את מצבו הרפואי ואת תפקודו "התקין" עובר לביצוע הניתוח, הרי שבפועל הוברר, שבעייתו הרפואית של התובע החלה בשנות העשרים לחייו, והיא הוחמרה בהדרגה, עד כי הגבילה אותו בפעילותו הספורטיבית ובתפקודו הכללי, ולמעשה, התובע הודה, כי דובר באפשרות של אופציה ניתוחית כבר בשנת 2005, כחמש שנים קודם לביצוע הניתוח בפועל, תוך הבהרת מצבו הרפואי וההרעה הצפוייה, באם לא ינותח.

 

הניתוחים

 

11.אבהיר מיד, כי המומחים מטעם שני הצדדים אינם חלוקים בדעתם בדבר הצורך בביצוע הניתוח, וזאת נוכח מצבו של התובע, כפי שהודגם בבדיקת MRI שבוצעה עובר לביצוע הניתוח, אם כי הינם חלוקים בדעתם בדבר נכונות הגישה הניתוחית שננקטה ובדבר הסיבה להתרחשות הפגיעה הנוירוכירורגית במהלך הניתוח, לרבות בשאלת סוגי המכשירים בהם נעשה שימוש במהלך הניתוח, מחלוקות, אשר אנסה ליישבן במסגרת פסק דין זה.

 

הן התובע והן הנתבע הגישו כמוצגים את "טופס ביקור – פלוני", המעלה על הכתב את תלונותיו של התובע בפני דר' אשכנזי, ואת המלצותיו של דר' אשכנזי, אלא, שבאופן מפתיע ביותר, לא הייתה תאימות בין המסמך אשר הוגש על ידי התובע (צרופה 31 למוצגיו) לבין המסמך אשר הוגש על ידי הנתבע (צרופה 22 למוצגיו), שכן בעוד שבמסמך אשר הוגש על ידי התובע מתועד ביקור אחד בלבד, שנערך בתאריך 15.6.10, כולל המסמך אשר הוגש על ידי הנתבע תיעוד של שלושה ביקורים שנערכו, לכאורה, בתאריכים 15.6.10, 22.6.10, 25.8.10, כאשר לא היה בפי הנתבע הסבר מניח את הדעת לשוני שבין המסמכים, בהעדיפו להטיל את האחריות לשוני העצום בתוכן שני המסמכים על המזכירה שהדפיסה אותם (??)(עמ' 57-55).

 

מכל מקום, עיון בשני המסמכים מגלה, כי במסמך שהוגש על ידי התביעה נרשם "זקוק לניתוח אחורי קדמי", ואילו במסמך שהוגש על ידי ההגנה כתוב "ניתוח אחורי קדמי", ומשכך ברור, שכבר במועד ביקורו של התובע אצל דר' אשכנזי, בתאריך 15.6.10, החליט הנתבע, כי הניתוח שיבוצע לתובע יהיה בגישה אחורית קדמית, קרי: הגעה לעמוד השדרה הן מאחור, מכיוון הגב והן מקדימה, מכיוון הצוואר.

 

12.כפי שציינתי, לגישת מומחה התובע – פרופ' שקד – ההחלטה לבצע את הניתוח בגישה אחורית – קדמית הייתה שגויה, מסוכנת ובלתי מקובלת בנתוניו האישיים של התובע, גישה לה מתנגד מומחה הנתבע – דר' רחמימוב מכל וכל, ואומר כבר עתה, כי הנני מעדיפה את חוות דעתו ועדותו של פרופ' שקד על פני חוות דעתו ועדותו של דר' רחמימוב, ואבאר.

 

בעדותו בבית המשפט הסביר הנתבע, כי הוא סבור שבנתוניו של התובע, נכון היה לבחור בגישה ניתוחית משולבת, וכן הסביר, מדוע החל את הניתוח בגישה אחורית, תוך כוונה להמשיכו לאחר מכן בגישה קדמית. לדבריו "חוט השדרה לחוץ בתעלת השדרה על ידי דיסקים פרוצים אוסטיאופיטים (זיזים גרמיים ואחוריים). החוט לרוב כמו צינור גומי בתוך רקמה נוקשה. על מנת לשחרר את הלחץ יש אפשרות לבוא מקדימה, להוציא חלק מהחוליה, ואתה צריך להכניס מכשירים, כדי להוציא את החלק שלוחץ על החוט... כדי לשחרר את הלחץ חייבים להכניס בין חוט השדרה לבין החוליה להוצאת העצם. כל מכשיר, אפילו העדין ביותר שתכניס, יכול לגרום נזק לחוט השדרה. והחוט השדרה כבר היה לחוץ וניזוק כבר הרבה מאוד שנים... הסיבה שהתחלתי בניתוח האחורי, כי מה שקורה מאחור, אתה יכול להוציא את החוליה בלי להכניס מכשירים בין עמוד השדרה לעצם. אחר כך אתה הופך את החולה ונכנס מהחולה, מקדימה. בפרוצדורה הזאת, לחוט נגרם הרבה פחות נזק... מדובר בבחור יחסית צעיר, שסובל הרבה שנים מנזק מוכח לחוט השדרה, מלחץ משמעותי על החוט והדרדרות נוירולוגית, זאת קבוצת החולים שבגישה מקדימה הסיכון יותר גבוה, לכן מציעים גישה משולבת....". משכך נשאל הנתבע, מדוע לא החל את הניתוח בגישה קדמית והעדיף להתחילו בגישה אחורית, ותשובתו הייתה "... אם הייתי עושה גישה קדמית, לא הייתי עושה את האחורית. הגישה האחורית מאפשרת לך לעשות את הגישה הקדמית בצורה יותר בטוחה. בכל מקרה כזה, שאני ממליץ על ניתוח משולב, אני מתחיל בגישה אחורית, במקרים הספציפייים האלה. בכל מקרה, כשאני ממליץ על גישה משולבת, אני מתחיל בגישה אחורית" (עמ' 54 שורות 31-4). אלא מאי? בתשובה זאת לא הסביר הנתבע את עיקר העיקרים, את ההחלטה שבבסיס השאלה שבמחלוקת, ואת הסיבות הרפואיות שבגינן החליט לבצע את הניתוח בגישה משולבת, ולהתחילו בגישה אחורית דווקא. זאת ועוד. הנתבע טען, כי ההנחיות הרפואיות הן, שאם נבחר ניתוח בגישה משולבת, יש להתחילו בגישה אחורית, אולם מסיבות השמורות עמו, הוא לא הציג את ההנחיות הרפואיות האמורות, או מאמרים רפואיים, המאמתים את דבריו (עמ' 55 לפרוטוקול, שורות 14-6), ולדאבון הלב, הוא אף לא פסח על נסיון להטיל רפש בפרופ' שקד, באומרו "... אני לא רוצה להיכנס לעניינים אישיים עם פרופ' שקד, אבל הנייר סובל הכל... פרופ' שקד, עם כל הכבוד בפנסיה כבר עשר שנים.. ואני לא יודע כמה הוא מנתח, אם לא..." (עמ' 55 שורות 5-1), בבחינת "ההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה".

 

בעדותו הסביר פרופ' שקד, כי הוא מנתח "לפעמים מאחור, ולפעמים קדימה, ולפעמים התוצאות באמת זהות. אבל – בכל הספרות מצויין, שבכל ניתוח, לכל ניתוח יש הרבה פקטורים, וצריכים להביא את כל הגורמים הרבים בחשבון, ובנסיבות מסויימות, כמו במקרה הזה, היה אסור באיסור חמור לנתח מאחור. נכון שאפשר לנתח מאחור ומלפנים, אבל לא במקרה הזה" (עמ' 9 שורות 33-31, עמ' 10 שורות 2-1).

 

במהלך עדותו הפנה פרופ' שקד לספרות הרפואית שצירף, ממנה עולה, כי ההחלטה באשר לסוג הניתוח נתונה לשיקול דעתו של המנתח, כאשר הובהר בספרות, כי במצבים רפואיים, כמו של התובע, מן הראוי לבחור בגישה קדמית, ולא בגישה משולבת, ובוודאי שלא בגישה אחורית.

 

פרופ' שקד העיד, כי בבוקר מתן העדות התבונן פעם נוספת בממצאי ההדמיה, ולדבריו "ראיתי שישים אחוז מהתעלה הייתה חסומה על ידי הדיסק... וחוט השדרה המסכן, בעובי של אצבע, לחוץ מלפנים בצורה קשה מאוד, מלפנים, והוא נמצא במצוקה איומה, ואנחנו רואים שהתרחשו בתוכו תהליכים חולניים, מיאלופתיה, זאת אומרת שהוא כבר ניזוק. על ידי זה שאנחנו מוציאים את גוף החוליה ואת הדיסק מלפנים, אנחנו פתרנו את הבעיה, בלי לסכן את חוט השדרה, בלי צורך לנתח אותו מאחור..." (עמ' 11 שורות 30-19).

 

זה המקום לציין, כי פרופ' שקד ציין בעדותו שבהדמיית ה- MRI נראו בליטות גרמיות קדמיות גדולות, בעוד שבחוות דעתו מתאריך 1.9.11 ציין, כי בבדיקות ה- MRI נצפו אוסטאופיטים אחוריים גדולים, הלוחצים על חוט השדרה, ולדברי ב"כ הנתבע בסיכומיה, התעלם פרופ' שקד בעדותו מעובדת הימצאותם של האוסטיאופיטים האחוריים, על מנת להצדיק את טיעוניו בדבר בחירת טכניקת ניתוח שגויה על ידי הנתבע.

 

עוד טוענת ב"כ הנתבע בסיכומיה, כי בחוות דעתו הראשונה לא התייחס, כלל, פרופ' שקד לבחירת טכניקת הניתוח – בגישה משולבת, והוא עשה כן לראשונה, רק בחוות הדעת השנייה, שנכתבה בתגובה לחוות דעתו של דר' רחמימוב, וכן נטען, אמירות אלה הינן חסרות שחר ומטעות, שכן עיון בחוות דעתו הראשונה של פרופ' שקד מגלה, כי בפרק "הדיון והמסקנות" קובע פרופ' שקד, כי "הלחץ הגדול, הקשה והמשמעותי על חוט השדרה היה קדמי, ולא אחורי, כתוצאה מבלט דיסק גדול מאוד הלוחץ קשות על חוט השדרה מלפנים, במרווח 5-4C וגורם לנזק מוכח...". אמנם, בהמשך מציין פרופ' שקד קיומו של לחץ קדמי נוסף "כתוצאה מזיזים גרמיים גדולים במרווח 6-5-4C", אולם ברור, כי המילה "קדמי" – אינה אלא טעות קולמוס, שכן פרופ' שקד ציין בראשית חוות דעתו הראשונה את ממצאי הדמיית ה- MRI מתאריך 19.6.10, ובין היתר ציין קיומם של "אוסטואופיטים אחוריים (זיזים גרמיים) גדולים, הלוחצים על חוט השדרה ומצרים את תעלת השדרה", כלומר, אין כל ספק שהיה מודע לקיומם של האוסטאופיטים האחוריים, ולא התעלם מקיומם, לכאורה במכוון, לצורך הצדקת חוות דעתו.

 

באשר לטענה, כי פרופ' שקד לא התייחס בחוות דעתו הראשונה לבחירת טכניקת הניתוח – גישה משולבת, כאמור, גם בטענה זו אין כל ממש.

 

כבר בחוות דעתו הראשונה, הדגיש פרופ' שקד את האיסור שבביצוע הניתוח הספציפי בגישה אחורית, וזאת נוכח מצבו הרפואי של התובע, ולחיזוק עמדתו ציין, כי חרף ההחלטה השגוייה של הנתבע לבצע ניתוח בגישה משולבת, הוא לא הצליח לממש כוונה זאת, שכן לאחר ביצוע הגישה האחורית – האסורה, לדברי פרופ' שקד – נגרם הנזק הנוירולוגי לתובע, והניתוח הופסק.

 

ודוק: הסתייגותו של פרופ' שקד מבחירת טכניקת הניתוח בגישה משולבת הועלתה רק לאחר התייחסותו הנרחבת של דר' רחמימוב, בחוות דעתו, לנימוקים שהביאוהו לבחור בגישה זו. וזאת יש לזכור: פרופ' שקד הבהיר באופן שיטתי, כי ביצוע הניתוח בגישה אחורית – כפי שבוצע בפועל – אם כחלק מגישה משולבת, או כשלעצמו, הינו שגוי ופסול, ולא נמצאו כל סתירות, או פרכות בעדותו בעניין זה. ודוק: אחת היא לי, אם הנתבע בחר לבצע את הניתוח בגישה משולבת, או בגישה אחורית. בפועל בוצע הניתוח בגישה אחורית, וכוונת הנתבע להמשיכו לאחר מכן סוכלה בגין התרחשות הנזק הנוירולוגי, אשר לאחריו החליט הנתבע לעצור את המשך הניתוח. עובדה היא, שכעבור יומיים השלים הנתבע את הניתוח בגישה קדמית, אשר במהלכה לא נגרם לתובע נזק נוסף.

 

נשאלת השאלה, האם באמת חל איסור לבצע את הניתוח בגישה משולבת, אחורית תחילה, אם לאו.

 

ב"כ הנתבע טוענת בסיכומיה, כי "במקרה שלנו הוכח הצורך בביצוע ניתוח בגישה אחורית בשל קיום בלטי דיסק אחוריים וזיזים גרמיים אחוריים גדולים, המפעילים לחץ אחורי משמעותי על חוט השדרה, ובו בזמן צורך בניתוח גם בגישה קדמית להוצאת הדיסק הלוחץ (5C) ובעובדות בסיסיות אלו מודה פרופ' שקד" (סע' 51 לסיכומים).

 

הנני מצרה מאוד על הטעויות וחוסר הדיוקים הכלולים במשפט זה.

 

ראש וראשונה, לא רק שפרופ' שקד לא הודה "בעובדה הבסיסית" לפיה היה צורך בניתוח בגישה אחורית ולאחריו ניתוח בגישה קדמית, אלא הוא התנגד לכך מכל וכל, והלא שלושת חוות הדעת שהגיש, כמו גם אמירותיו במסגרת עדותו, מדגישים את הפסול והאיסור שבביצוע הניתוח בגישה אחורית!!! לא ברור מהיכן שאבה ב"כ הנתבע מסקנה שגויה ומטעה זאת, וחבל מאוד שעשתה כן. זאת ועוד. מסקנת ב"כ הנתבע, לפיה נוצר, לכאורה, הכרח בביצוע הניתוח בגישה אחורית בשל קיומם של בלטי דיסק אחוריים וזיזים גרמיים אחוריים, שהפעילו לחץ אחורי משמעותי על חוט השדרה, הינה מסקנה שהועלתה בסיכומי הנתבע יש מאין, מה עוד, שטענות אלו לא הועלו, לא על ידי הנתבע ואף לא על ידי המומחה מטעמו – דר' רחמימוב.

 

בתצהירו הבהיר הנתבע, כי בעת בדיקתו את התובע עובר לביצוע הניתוח, הוא הסביר לו, כי הוא יזדקק לכריתת חוליה 5C (סע' 3 לתצהיר), ולאחר ביצוע הדמיית MRI בתאריך 19.6.10 הגיע הנתבע למסקנה, כי קיים "לחץ ניכר", בעיקר בגובה 5-4C, וציין, כי הודגם גם לחץ בגובה 6-5C. קרי: הלחץ הרציני והניכר, אשר חייב התערבות ניתוחית, היה הלחץ בגובה 5-4C, שהיה לחץ קדמי, והוא זה שעמד בבסיס המלצת הנתבע לביצוע הניתוח, והחלטתו של התובע לבצעו, ומכאן ברור, כי ההמלצה לביצוע הניתוח לא נבעה מקיומו הלכאורי של לחץ "רב גבהי", כפי שנטען בסיכומי הנתבע, אלא בגין הלחץ הקשה בגובה 5-4C. ודוק: בחוות דעתו הראשונה טען דר' רחמימוב, כי התובע סבל מהצרויות "במספר גבהים בתעלת השדרה, ובמיוחד בגובה 5-4C", אלא שממצאי הדמיית ה- MRI הדגימו תעלה מוצרת ב- 1T ובמרווח 5-4C, קרי: הטענה על פיה היו הצרויות "במספר גבהים", איננה מדוייקת, בלשון המעטה, היא נועדה להצדיק, בדיעבד, את בחירת טכניקת הניתוח השגוייה.

 

הנתבע אישר בחקירתו, כי מטרת הניתוח הייתה לשחרר את הלחץ בגובה 5-4C, ואכן, מדו"ח הניתוח (מוצג 38 למוצגי ההגנה) עולה, כי מטרת הניתוח מוגדרת כ- Laminectomy c4-5, כאשר הוסבר על ידי דר' רחמימוב שהכוונה היא להסרת הקשת האחורית של חוליות 5C 4 C (עמ' 63 שורה 10). מהאמור ברור, שהן בהתאם לכוונתו המקורית של המנתח והן בהתאם לרשומות הרפואיות, הניתוח נועד לטפל, אך ורק, בחוליות 5C-4C, ומלכתחילה הוא לא כוון כדי לפתור בעיות אחרות, או נוספות בעמוד השדרה של התובע, וליתר דיוק, ובניגוד ל"מסקנותיה" של ב"כ הנתבע בסיכומים, ההחלטה לבחור בגישה ניתוחית משולבת אחורית תחילה, לא נבעה מקיומם של בלטי דיסק אחוריים, או מקיומם של זיזים אחוריים, שהפעילו לכאורה, לחץ אחורי "משמעותי" על עמוד השדרה, ולמעשה לא הוכח כל קשר בין קיומם של אותם בלטי דיסק וזיזים אחוריים לבין החלטת הנתבע לבצע את הניתוח בגישה משולבת אחורית קדמית. ודוק: בבדיקת ה- MRI לא צויין, כלל, קיומו של דיסק אחורי, ודומה, כי אמירה זו הוספה בסיכומי הנתבע, על מנת ליצור רושם מוטעה באשר למצבו הרפואי האמיתי של התובע, עובר לביצוע הניתוח.

 

זה גם המקום לציין, כי מאמציו של דר' רחמימוב לסייע לנתבע היו כה גדולים, עד כי הוא בחר להשמיע אמירות שהיו מנוגדות הן לאמירותיו של הנתבע והן לרישומים ברשומה הרפואית. כך למשל, טען דר' רחמימוב בעדותו, כי הניתוח לא נועד "רק" כדי להסיר את דיסק 5-4, אלא "לשחרר את ההיצרות בתעלת השדרה לאורך כל האזור של שיא ההיצרות...." (עמ' 62 שורות 24-25), ולא בכדי תמה פרופ' שקד בעדותו " ואם היה מיאלופאתיה רב שכבתית, אז מדוע שחררו את הלחץ הזה בניתוח?" (עמ' 17 שורה 10). כאמור, טענות אלו הועלו רק על ידי דר' רחמימוב, והן אינן עולות מעדותו של הנתבע, או מהרישומים ברשומה הרפואית הרלבנטית.

 

בעניין זה ראוי לציין, כי מומחי הנתבע, דר' רחמימוב ודר' לנגר, הסתמכו בחוות דעתם על ספרות שאין בינה לבין נתוניו הרפואיים של התובע, עובר לניתוח, דבר וחצי דבר. כך למשל, דר' רחמימוב צירף לחוות דעתו את מאמר מס' 6, ממנו עולה, לכאורה, כי ניתן לבצע את הניתוח בגישה אחורית, או בגישה קדמית, או בגישה משולבת. אלא מאי? בחקירתו של פרופ' שקד הוברר, כי המאמר דן בשחרור לחץ בשלושה מימדים לטיפול במיאלופאתיה רב שכבתית, ופרופ' שקד הבהיר, כי "לתובע לא הייתה מיאלופאתיה רב שכבתית, אלא שרק בגובה שהיה דיסק פרוץ, רק שם הייתה עדות למיאלופאתיה, בגובה 4-5 ולא לאורך כל עמוד השדרה..." (עמ' 16 שורות 29-25).

 

כפי שציינתי, בעדותו עשה דר' רחמימוב כל מאמץ על מנת לסייע לנתבע ולהצדיק את התנהלותו, עד כי לעיתים הורמו גבות למשמע תשובותיו. כך למשל, כאשר נשאל האם היה לתובע דיסק מרכזי שלחץ לתוך תעלת השדרה, ענה ,לאדון פלוני היו מספר דיסקים...", וכאשר נשאל "ב- 4-5", תשובתו הייתה "לא שאלת" (!!), ורק כאשר "הבהיר" ב"כ התובע "עכשיו אני שואל", ניאות דר' רחמימוב לאשר את העובדה ש"הייתה לו התבלטות דיסקאלית מרכזית שלחצה על שק השדרה וחוט השדרה בגובה זה", ודומני, כי אין להוסיף מילים על חילופי דברים אלו, המדברים בעד עצמם (עמ' 64 שורות 20-14).

 

בהמשך הפכה החקירה לתמוהה משהו, כאשר ב"כ התובע הפך לנשאל, ואילו דר' רחמימוב הפך לשואל. דר' רחמימוב אישר, כי הוא מכיר את הטקסט בוק "ספיינל סרג'רי", וכן אישר שמדובר בספר חשוב (עמ' 63 שורות 21-13). ב"כ התובע ציטט לו מהטקסטבוק (עמ' 1379) את הקטע הקובע, כי "הגישה האחורית איננה אפקטיבית במקרים של לחץ מרכזי וגוררת סיכונים וקטסטרופות נוירולוגיות...", וביקש ממנו לאשר את האמור, או אז שאל דר' רחמימוב את ב"כ התובע "תוצאה נוירולוגית קטסטרופלית כתוב?" ב"כ התובע ענה לו "אתה צודק", או אז שאל המומחה דר' רחמימוב "תוצאה נוירולוגית קטסטרופלית זה, בין היתר, שיתוק?" ותשובתו של ב"כ התובע הייתה "כן, במידה ומנסים להזיז את חוט השדרה בגישה אחורית". מיותר לומר, כי חילופי דברים אלו יכולים היו להיחשב, בנסיבות אחרות, כמשעשעים, אולם בנסיבות בהן נאמרו, לא היה בהן, אלא להוכיח את התפלפלויותיו והתחמקויותיו של דר' רחמימוב, כמו גם את נסיונותיו להימנע ממתן תשובות, באותם מקרים בהם תשובת אמת לא שירתה את עניינו של הנתבע.

 

בהמשך חקירתו אישר דר' רחמימוב, כי במהלך הניתוח נוכח בחדר הניתוח אלקטרופיזיולוג, עובדה שלא צויינה בדוח הניתוח, אולם דר' רחמימוב לא ראה בכך כל פסול. ודוק: האלקטרופזיולוג, הוא זה שהבחין במהלך הניתוח, בהיעלמות הפוטנציאלים המעוררים, היעלמות המעידה על שיתוק עמוד השדרה.

 

זה המקום לציין, כי בהתאם לדוח הניתוח (צרופה 38 למוצגי ההגנה), נוכחו בחדר הניתוח, בעת ביצועו, נוסף על הנתבע, גם עוזר מנתח – דר מילגרם, מרדים – דר' קרייב ולדימיר ואחות – ואלרי, אולם באופן תמוה לחלוטין לא הובא איש מהם לעדות, כדי לשפוך אור על שהתרחש במהלך הניתוח, ויפים לכאן דברי המחבר י. קדמי בספרו "על הראיות", חלק שלישי, עמ' 1649:

 

"יש והדרך שבה מנהל בעל דין את עניינו בבית המשפט הינה בעלת משמעות ראייתית, כאילו הייתה זו ראיה נסיבתית. כך ניתן להעניק משמעות ראייתית לאי האת ראיה, לאי השמעת עד, לאי הצגת שאלות לעד או להימנעות מחקירה נגדית של מי שעדותו הוגשה בתעודה בכתב שהוגשה על ידו. התנהגות כזו, בהיעדר הסבר אמין וסביר, פועלת לחובתו של הנוקט בה; באשר על פניה, מתחייבת ממנה המסקנה שאילו  הובאה הראיה או הושמע העד, או הוצגו השאלות או קויימה החקירה נגדיתהיה בכך כדי לתמוך בגרסת היריב.

הימנעות מהבאת ראיהבמשמעות הרחבה של המושג כמוסבר לעילמקימה למעשה לחובתו של הנמנע חזקה שבעובדה, הנעוצה בהגיון ובנסיון החיים, לפיה: דין ההימנעות כדין הודאה בכך שאילו הובאה אותה ראיה, הייתה פועלת לחובת הנמנע. בדרך זו ניתן למעשה משקל ראייתי לראיה שלא הובאה".

 

הימנעות זאת מהבאתם לעדות של מי מהנוכחים בחדר הניתוח במועד ביצועו, מקבלת משנה תוקף נוכח דלותו של דו"ח הניתוח, אשר חסר פרטים רבים, עד כי, למעשה, לא ניתן ללמוד ממנו דבר על התנהלות הניתוח, על המכשירים שבהם נעשה שימוש במהלך הניתוח, ועל הפעולות שנעשו על ידי הנתבע עובר להתרחשות הנזק – היעלמות הפוטנציאליים המעוררים.

 

דר' רחמימוב נשאל על ידי, הכיצד הוא יכול להסיק מסקנות לגבי מהלך הניתוח, נוכח דלותו של דו"ח הניתוח, אשר חסר פרטים מהותיים רבים, מה עוד שהוא עצמו לא נכח במהלך ביצוע הניתוח ותשובתו הייתה, כי "כאדם שעוסק באופן שגרתי בניתוחים האלה, היה לי מאוד ברור מדו"ח הניתוח מה היה שם" (עמ' 67 שורות 19-18). דר' רחמימוב הגדיל לעשות, כאשר טען, כי "דוח הניתוח מפורט דיו" (עמ' 67 שורה 24), אולם בסופו של דבר נאות להסכים, כי למותב בית המשפט "... שנעדר השכלה רפואית, יהיה קשה להבחין מה היה, מבלי אדם שמבין את זה יתן אינטרפטציה" (עמ' 67 שורות 27-26), וכאשר הוצעה לו סברת התביעה, כפי שבאה לידי ביטוי בחוות דעתו ובעדותו של פרופ' שקד, לפיה נגרמה הפגיעה בגין התנהלותו השגויה של המנתח, ענה דר' רחמימוב, בהיתממות "כפי שמשתקף בדו"ח הניתוח, או באופן כללי, מה השאלה?" (עמ' 67 שורה 29), ואין לי, אלא להצר, על תשובותיו הפתלתלות של דר' רחמימוב, אשר, ללא ספק, לא תמכו בטענות ההגנה ולא הוסיפו להן נופך של אמינות.

 

זאת ועוד. במהלך הדיון נוצר הרושם שדר' רחמימוב ממציא הנחות ותאוריות יש מאין, לרבות בניגוד לכתוב ברשומות הרפואיות, שנכתבו על ידי הנתבע. כך למשל, דר' רחמימוב התעקש, כי הנזק של התובע לפני הניתוח היה נזק רק גבהי, וזאת על סמך הדמיית ה- MRI, וכי הניתוח המתוכנן אמור היה לפתור את בעיית הנזק הרב גבהי, אלא שמהרשומה הרפואית עולה, כי הנתבע לא סבר כמותו, ובדו"ח הביקור ציין "לחץ ניכר בעיקר בגובה 5-4C" ולא ציין, ולו ברמז, קיומו הלכאורי של לחץ רב גבהי, כאשר ברור, כי התייחסותו של הנתבע בתכנון הניתוח העתידי הייתה ללחץ בגובה 4-5 C, וכי כוונתו הייתה לשחרר, באמצעות הניתוח את הלחץ הזה, ואותו בלבד.

 

נוכח התעקשותו של דר' רחמימוב בדבר קיומו של לחץ רב גבהי, שאלתי אותו, האם הוא סבור שהנתבע טעה בפרשנות הדמיית ה- MRI, ותשובתו הייתה, שהנתבע לא טעה, אלא ציין את "עיקר הבעיה", אלא מאי? דר' רחמימוב עצמו הסכים, שבמקרה של נזק רב גבהי, הוא היה בוחר בגישה אחורית – ממש כמו הנתבע, ומדבריו הוברר, שאם מדובר בנזק בגובה 5-4C בלבד, הוא היה מעדיף גישה קדמית (עמ' 70 שורות 24-22), ומאליה מתבקשת המסקנה, כי אילו היה הנתבע סבור שמדובר בנזק רב גבהי, היה מציין זאת, שכן לקביעה זו חשיבות רבה להחלטה בדבר בחירת טכניקת הניתוח, ועל כן, משלא ציין באף אחת מהרשומות הרפואיות, כי מדובר בנזק רב גבהי, אלא בנזק שהוא בעיקרו בגובה 5-4C, חובה הייתה עליו לבחור בניתוח בגישה קדמית כפי שדר' רחמימוב – המומחה מטעמו – היה עושה, ממש כפי שאישר, בסופו של דבר, בעדותו.

 

המסקנה מהאמור הינה, כי ההנחה שבבסיס חוות דעתו של דר' רחמימוב, על פיה נועד הניתוח לפתור בעיה רב גבהית בעמוד השדרה של התובע, לא רק שלא הוכחה, אלא הוכחה כשגוייה, ממש כפי שעולה , הן מתצהירו של הנתבע והן מדו"ח הניתוח, מהם עולה בבירור, וללא כל ספק, כי מטרת הניתוח הייתה לכרות את דיסק 5, ועל כן ברור, כי חובה הייתה על הנתבע לנקוט בגישה ניתוחית קדמית, ממש כפי שמסכים המומחה מטעמו- דר' רחמימוב, וכפי שטוענים התובע והמומחה מטעמו – פרופ' שקד.

 

זה המקום לציין, כי עדותו של פרופ' שקד הייתה מקצועית, אמינה וקוהרנטית, והנני מעדיפה אותה על פני עדותו הפתלתלה של דר' רחמימוב, אשר מבוססת על הנחות, שלא תמיד תואמות את המציאות ואינן עולות בקנה אחד עם הרישומים ברשומות הרפואיות, ובולטת בנסיונה לנסות ולהצדיק את התנהלות הנתבע.

 

13.לא אוכל לסיים פרק זה, מבלי להתייחס, באופן ספציפי למשמעות דלותו של דו"ח הניתוח, אשר אף מומחה ההגנה – דר' רחמימוב – הסכים, כי אני, שופטת "חסרת השכלה רפואית", לא יכולה להסיק מדו"ח הניתוח, מה באמת התרחש במהלכו. ודוק: הלכה היא, כי קיימת חשיבות עצומה לעריכת רשומות רפואיות, מלאות ומדוייקות, וזאת לצורך ניהול מעקב שוטף ורציף אחר מצבו הרפואי של החולה, אך גם לצורך מתן אפשרות למטופל להוכיח, כי הטיפול שניתן לו היה רשלני. (ראו בעניין זה: ע"א 6696/00 בית החולים המרכזי עפולה נ' פינטו [פורסם בנבו, 2.9.02]; ע"א 10218/08 לארי אברמובסקי נ' דר' סיגל אפריים [ פורסם בנבו, 23/8/12]; ע"א 6160/99 דרוקמן נ' בית החולים לניאדו, פ"ד זה (3) 117), ובענייננו – באם אצרף את עובדת אפסותו ודלותו של דו"ח הניתוח, לעובדת הימנעות הנתבע מהבאתם לעדות את אנשי הצוות הנוספים שנכחו בניתוח, כי אז אין מנוס מהמסקנה, כי לא בכדי נוסח דו"ח הניתוח באופן בו נוסח, ולא בכדי לא הובאו העדים לעדות, וכי קרוב לוודאי, שבבסיס התנהלותו של הנתבע ניצב רצונו להסתיר את מהלך הניתוח ולהקשות על התובע להוכיח את טענתו בדבר התרשלותו של הנתבע, לא רק בבחירת טכניקת הניתוח, כי אם גם באופן ניהול הניתוח עצמו.

 

מסקנה זו אף מחוייבת המציאות נוכח העובדה שדר' מילגרם מיכאל, אשר נכח במהלך הניתוח וצויין בדו"ח הניתוח כעוזר מנתח, נכח באולם בית המשפט בישיבה מתאריך 23.7.14, וזוהה על ידי התובע (עמ' 43 שורה 11), ומאליה עולה השאלה, הכיצד זה, שדר' מילגרם התעניין במשפט במידה כזו, עד כי נכח באולם במהלך הדיון מחד גיסא, אולם לא הגיש, או לא התבקש להגיש, תצהיר עדות ראשית, מאידך גיסא?? וזאת חרף דלותו של דו"ח הניתוח, אשר רב בו הנסתר על הגלוי??

 

14.זה המקום להתייחס לאמור בסע' 5 לתצהיר הנתבע, שם הוא הסביר, כבדרך אגב, כי ההתוויה הרפואית לביצוע הניתוח במצבו של התובע, הייתה בגישה משולבת, וכל כך למה? "אדגיש, כי מאחר ומבחן האקסטנציה (הטיית הראש אחורנית – ד.ג.) הראה לחץ משמעותי על חוט השדרה, והרגשה לא טובה בזמן שכיבה על הגב והטיית הראש לאחור, הייתה התוויה רפואית להתחיל הניתוח בגישה אחורית ולשחרר הלחץ, ורק לאחר מכן לשחרר מקדימה ולקבע". אלא מאי? ביצוע מבחן האקסטנציה ותוצאתו אינו מופיע באף לא אחת מהרשומות הרפואיות שנוהלו על ידי הנתבע, כפי שהודה הנתבע בחקירתו (עמ' 53 שורות 17-12). בחקירתו הנגדית נשאל פרופ' שקד, מדוע לא התייחס לאמור בסע' 5 לתצהיר הנתבע, והוא הסביר, כי לא מצא לנכון להגיב על האמירה בתצהירו של דר' אשכנזי, לפיה מבחן האקסטנציה גרם לתובע תחושה "לא נוחה" והוא הסביר, כי "הרגשה לא טובה זה לא מושג רפואי, זה מושג ספרותי, זה לא אומר לי כלום הרגשה לא טובה" (עמ' 6 שורה 8).

 

זאת ועוד. בחקירתו הסביר פרופ' שקד, כי אין לו ספק, שאף אם היו מטים את ראשו של התובע לצדדים "הייתה לו אותה הרגשה 'לא טובה' שאינני יודע מה משמעותה" (עמ' 6 שורות 12-11) והבהיר, כי במקרה דנן אין כל משמעות למבחן האקסטנציה, כי אם למבחן הפלקסיה, "שהוא הטיית ראש קדימה, ואין לי ספק שאז היה מרגיש הרבה יותר גרוע ממבחן הטיית הראש אחורה, עם סימנים ברורים שמעידים על כך שהטיית הראש קדימה גורמת לו לנזק ולהפרעה קשה, בין אם חולפת, ובין אם לא..." (עמ' 6 שורות 16-11).

 

מדברי הנתבע עלה, כי היות ומבחן האקסטנציה גרם לתובע הרגשה "לא טובה", הוא הבין מכך שלא ניתן להשכיבו על גבו לצורך ביצוע ניתוח בשיטה קדמית, ולכאורה לא היה מנוס מהשכבתו על בטנו וביצוע הניתוח בשיטה אחורית. פרופ' שקד נדרש לכך בחקירתו הנגדית, ונשאל האם נכון שבעת ביצוע ניתוח בשיטה קדמית יש להטות את ראשו של המנותח אחורנית, והוא הבהיר, כי "בדרך כלל מבצעים משיכה קלה לאחור, שהיא חסרת משמעות בכלל לגבי אפקט הלחץ על חוט השדרה, שלא יכולה לגרום לנזק. ואם יש גורמים, בדרך כלל אחוריים, שגורמים לחץ בעת ההטיה לאחור, אז לא מטים את הראש לאחור, אלא משאירים את האדם ישר, מה שנקרא פוזיציה ניטראלית, וניתן לנתח באופן אופטימלי גם בתנאים האלה, בגישה קדמית. יתרה מזו, כדי לא להטות את הראש לאחור, מבקשים מהמרדים לא לעשות את האינטובציה על ידי הטיית הראש לאחור, אלא דרך האף, מבלי להזיז את הראש..." (עמ' 6 שורות 34-23).

הנה כי כן, חרף טענתו המרומזת של הנתבע בתצהירו, על פיה מבחן האקסטנציה חייב השכבתו של התובע על בטנו ונקיטת גישה אחורית, אין באמירות אלו כל ממש, כפי שאף אישר גם המומחה מטעמו, דר' רחמימוב, בהסכימו בחקירתו, כי יש מספר שיקולים שיש לשקול בטרם הגעה להחלטה בדבר ביצוע הניתוח בגישה אחורית "וזה (מבחן האקסטנציה – ד.ג.) לא החשוב בהם" (עמ' 72 שורה 23), והוא אף הודה, כי אין בנמצא ספרות רפואית הקובעת כי למבחן האקסטנציה יש משמעות כלשהי בבחירת הגישה הניתוחית, קדמית או אחורית.

 

ב"כ הצדדים שפכו דיו רב ומיותר בניתוח סוגיית מבחן האקסטנציה, אולם נוכח האמור, אין מנוס מהמסקנה, שאושרה כאמור על ידי דר' רחמימוב, כי למבחן האקסטנציה אין כל חשיבות, או משמעות, בתהליך קבלת ההחלטה בדבר בחירת ניתוח בגישה קדמית, או אחורית.

 

15.התובע טוען לקיומה של רשלנות נוספת, הבאה לידי ביטוי בשיהוי בביצוע הניתוח השני, המשלים, שנועד להתבצע מלכתחילה בגישה קדמית. לדבריו מדובר בשיהוי בן יומיים, בלתי מוצדק ולא נכון מבחינה רפואית, אשר העצים וקיבע את הנזק שנגרם במהלך הניתוח הראשון.

 

כבר בחוות דעתו הראשונה קבע פרופ' שקד, כי "התנהלות בלתי סבירה נוספת הייתה בכך, שלנוכח התפתחות קטסטרופלית זו, ועדות להמשך לחץ קדמי ניכר על חוט השדרה, הוא לא נותח מיד מלפנים. המתנה של יומיים לפני הניתוח השני גרמה להחמרת הנזק הנוירולוגי ולקיבועו...".

 

במענה לאמור, השיב דר' רחמימוב בחוות דעתו, כי לאחר הניתוח הראשון חלה הטבה נוירולוגית רבה במצבו של התובע "ולכן נותח שנית", והוסיף, "אין כל טעם בביצוע ניתוח נוסף לאדם עם שיתוק בלתי הפיך: הדבר רק חושף אותו לסכנות הניתוח, מבלי להביא כל תועלת. ההמתנה בין הניתוחים, תוך מעקב נוירולוגי מעידים על שיקול דעת נבון מצד המנתח, ומתבקש בנסיבות", ובכך סתם, ולא פירש.

 

אמירה זו תמוהה מאד, שכן לא היה חולק בדבר הצורך בהשלמת ההליך הניתוחי, ובעריכת הניתוח הנוסף בגישה קדמית, אשר בוצע בפועל יומיים לאחר הניתוח הראשון, ואם כך – מהי ההצדקה לשיהוי? ומדוע שיהוי זה מעיד על שיקול דעת נבון ומתבקש, לדברי מומחה הנתבע? מכל מקום, ניתן להבין את תגובתו של פרופ' שקד, בחוות דעתו השנייה, באומרו "קשה להסביר עד כמה מופרכת קביעה זו, כאילו רק הדיוטות קוראים חוות דעת זו. כלל יסוד ברפואה בכל, ובכירורגיה בפרט, קובע: ככל שההתערבות נעשית מוקדם, כך גדלים סיכויי השיפור ומניעת נזק בלתי הפיך". בתגובה טען דר' רחמימוב בחוות דעתו המשלימה, כי העובדות מנוגדות לטענותיו של פרופ' שקד, שכן "מר פלוני התעורר מהניתוח הראשון עם שיתוק מלא, אשר הלך והשתפר (הדגשה במקור – ד.ג.) עם הזמן, עד לניתוח השני. לו היה צודק פרופ' שקד, היה ניתן לצפות למהלך ההולך ומחמיר (הדגשה במקור – ד.ג.) עם הזמן שחולף, דבר שכידוע לא קרה".

 

לכך ענה פרופ' שקד, בחוות דעתו השלישית: "בספרות המקצועית, ברוב המקרים השיתוק חלף, השתפר תוך ימים, שבועות, ועובדה זו תומכת בצורך לבצע תיקון כירורגי מיידי ולא להמתין יומיים בהם הנזק מתקבע, כפי שקרה במקרה הנדון, זהו מחדל כבד וחשוב בהתנהלות של דר' אשכנזי במקרה זה".

 

הנתבע נדרש בחקירתו בבית המשפט לשאלת השיהוי בביצוע הניתוח השני, והסביר, כי "רצינו לראות אם הוא ממשיך להתאושש, כדי לראות מה הצ'אנס של שיפור של תפקוד חוט השדרה שלו, ולא חשבנו, סליחה, לא לא חשבנו, כל עוד הוא השתפר, לא הייתה סיבה לרוץ ולעשות משהו מהר, ורצינו לתת לחוט השדרה עוד אפשרות להתאושש, מאחר והמחשבה הייתה שהנזק שנגרם היה בגלל בצקת של חוט השדרה, כתגובה לשחרור הלחץ, וזאת תופעה שמוכרת" (עמ' 60 שורות 32-28). תשובה זו הפתיעה את כל הנוכחים, שכן הסברה, לפיה נגרם הנזק כתוצאה מקיומה של בצקת, תופעה הנלווית לשחרור הלחץ, לא צויינה באף לא אחת מהרשומות הרפואיות שנוהלו על ידי הנתבע, ואף לא בחוות דעתו של מומחה הנתבע, ועל כן נשאל הנתבע, הכיצד הוא זוכר עובדה כה רלבנטית, מקום שאינה מצויינת ברשומות הרפואיות, אולם תשובתו הייתה סתמית ובלתי מספקת, ולמעשה לא ניתנה תשובה לשאלה זו.

 

כצפוי, גם דר' רחמימוב לא ראה פסול בשיהוי בן יומיים בביצוע הניתוח השני, וטען כי הניתוח בוצע רק כאשר השיפור הנוירולוגי נעצר (עמ' 72 שורות 6-5), אולם הוא הודה, כי אין בנמצא מאמר, או הנחייה רפואית המורים, או ממליצים על המתנה בת 48 שעות בין עריכת הניתוחים (עמ' 72 שורות 13-12), ואילו פרופ' שקד חזר ואישר בחקירתו, כי "הכלל היסודי ברפואה, כמה שתעשה יותר מוקדם, התוצאות יהיו יותר טובות.... ואם היו מסירים (את הדיסק – ד.ג.) יותר מוקדם, התוצאות היו יותר טובות" (עמ' 20 שורות 25-23).

 

זאת ועוד. האמת היא, שעד מועד כתיבת שורות אלו, לא הבנתי מדוע הפסיק הנתבע את הניתוח, ועיכב את המשכו ביומיים.

 

בחקירתו טען הנתבע, באופן סתמי, כי "נעלמו הפוטנציאליים והיינו בסיום של הניתוח האחורי, בכל מקרה התכנון היה להפוך את החולה ולהמשיך את הניתוח מקדימה. בגלל שנעלמו הפוטנציאליים, החלטנו להעיר את החולה כדי לבדוק האם יש באמת נזק עצבי..." (עמ' 59 שורות 25-23), ואכן, לאחר שהחולה התעורר "נמצא שיתוק מלא של ארבעת הגפיים מתחת לגובה הניתוח" (עמ' 59 שורות 26-25).

 

דר' רחמימוב לא התייחס בחוות הדעת שהגיש, ואף לא בחקירתו, להצדקה שבהפסקת הניתוח לאחר היעלמות הפוטנציאליים, והימנעותו מהתייחסות לשאלה זו, פועלת לחובתו של הנתבע, שכן נראה, שאפילו דר' רחמימוב לא הבין את הסיבה להפסקת הניתוח והערת החולה, כאשר היה ברור לכל הנוכחים בחדר הניתוח, שברגע שנעלמו הפוטנציאליים, נגרמה פגיעה לחוט השדרה.

 

פרופ' שקד הבהיר בחקירתו, שישנם מקרים, שבהם קיימת הנחייה רפואית להפסיק ניתוח ולהעיר את החולה, על מנת לעמוד על מצבו, לדבריו "בעקרון, זו בדיקה (הערת החולה – ד.ג.) שיכולה להביא תועלת במקרים מסויימים, בעיקר בניתוחים בתוך חוט השדרה, או בחדירה של גידולים לתוך חוט השדרה. הפוטנציאליים נעלמים. אז מה זה אומר? שקרה משהו. אז מעירים את החולה ורואים שהוא משותק. אז מה עזרו לנו הפוטנציאליים?..." (עמ' 8 שורות 26-19), אלא שהמקרה של התובע אינו נמנה על אותם מקרים שבהם נוצר צורך רפואי להפסיק את הניתוח ולהעיר את החולה, שכן לא היה מדובר בניתוח בתוך חוט השדרה, או בניתוח להסרת גידולים שחדרו לתוך חוט השדרה. לדבריו, כבר בעת היעלמות הפוטנציאליים היה ברור לנתבע ולצוות הרפואי, כי התובע לקה בשיתוק, ועל כך הוסיף פרופ' שקד והבהיר "אם היעלמות פוטנציאליים פתאומית, אז אין מה לעשות חוץ מלהתפלל" (עמ' 8 שורות 32-31), קרי: היעלמות הפוטנציאליים העידה על פגיעה ושיתוק של חוט השדרה, ואם כך, מדוע הופסק הניתוח והוער החולה, כאשר עוד טרם הפסקת הניתוח וטרם הערתו, ברור היה, כי נגרמה לו פגיעה בחוט השדרה??

 

מדברי הנתבע עלה, כי השיהוי בין היומיים בהמשך הניתוח נבע מרצונו להיווכח האם קיים שיפור, ולצורך מתן סטרואידים, אלא שפרופ' שקד הבהיר, כי מתן "סטרואידים זה פרוטוקול רגיל, שנותנים באופן שגרתי כשקורה אירוע קטסטרופלי מהסוג הזה, או נזק... מתועד של חוט שדרה. אז נותנים סטרואידים. זה אוטומטי" (עמ' 9 שורות 13-12), ומדברים אלו ברור, כי למעשה לא הייתה כל מניעה רפואית להמשיך את הניתוח ולסיימו, ולטפל בתובע בסטרואידים, ואודה, כי הנתבע לא פיזר את הערפל בשאלת סיבת החלטתו להעיר את התובע לאחר היעלמות הפוטנציאליים, ומכל מקום, לא הוכחה הצדקה רפואית להתנהלות זאת, ולמעשה, כפי שציינתי, הסיבה אשר בגינה הופסק הניתוח לאחר היעלמות הפוטנציאליים, והחולה הוער, נותרה עלומה עד עצם הרגע הזה, עובדה התומכת בקביעתו של פרופ' שקד, לפיה הפסקת הניתוח, לא רק שלא הועילה לחולה, אלא, קרוב לוודאי, גרמה לו נזק, הבא לידי ביטוי בהתקבעות הנזק הנוירולוגי שנגרם במהלך הניתוח.

 

מעבר לצורך אציין, כי הנתבע נקט בדבריו במילה "החלטנו" להעיר את החולה. כפי הנראה המינוח "החלטנו" מתייחס לו עצמו, לעוזרו – דר' מילגרם, ולמרדים – דר' קראייב. סביר להניח, כי אילו היו דר' מילגרם (שנכח כזכור באולם במהלך הדיון) ודר' קראייב מוזמנים ליתן תצהיר ולהעיד, ניתן היה ללמוד יותר על שיקולי הצוות הרפואי, בהחליטו להפסיק את הניתוח ולהעיר את החולה, אלא משבחר הנתבע שלא לנמק את החלטתו בדבר הפסקת הניתוח, וכן בחר שלא להעיד את הרופאים הנוספים שהיו עימו בעת ביצוע הניתוח, הרי שאין מנוס מהמסקנה המצערת, כי לעולם לא נדע מדוע הוחלט להפסיק את הניתוח, ולהמשיכו רק כעבור יומיים, ומכל מקום, אין ספק, כי עובדות אלו פועלות לחובתו של הנתבע, ומצביעות על כך, שאילו היו מובאים לעדות הרופאים הנוספים שנכחו במהלך ביצוע הניתוח, הייתה פועלת עדותם לחובת הנתבע.

 

למותר לציין, כי גם בעניין זה הנני מעדיפה את עדותו וחוות דעתו של פרופ' שקד, על פני זו של דר' רחמימוב. בסופו של יום, התובע נותר משותק בארבעת גפיו, אלא מאי? אין מדובר בשיתוק מלא, קרי: סביר ואף הגיוני להניח, כי אילו בוצע הניתוח השני בסמיכות לניתוח הראשון, מיד לאחריו, לא היה מתקבע הנזק שנגרם במהלך הניתוח, ומצבו של התובע היה טוב יותר, ונזקו היה קטן יותר, ודוק: אין בקביעה זו כדי להביא למסקנה, שהשיתוק היה חולף לחלוטין, אולם קרוב לוודאי שיכולתו של התובע להניע את גפיו הייתה טובה יותר, ומשכך הנני מקבלת את קביעתו של פרופ' שקד, לפיה העיכוב בן יומיים בביצוע הניתוח השני הנציח והחמיר את נזקו של התובע.

 

16.לסיכום פרק זה הנני קובעת, כי בחירתו של הנתבע בביצוע ניתוח בשיטה משולבת אחורית קדמית, כמו גם ההחלטה להתחיל בגישה אחורית, הייתה שגויה ורשלנית ולא התאימה למצבו הרפואי של התובע, והיא ננקטה על ידו בניגוד למקובל ובניגוד להנחיות הכלולות בספרות הרפואית, וזאת מבלי שניתן הסבר כלשהו, מתקבל על הדעת באשר לסיבת הבחירה בניתוח זה.

 

עוד אני קובעת, כי השיהוי בן היומיים בין שני הניתוחים לא היה סביר, וקרוב לוודאי שהעצים, הנציח וקיבע את נזקו של התובע, הוא הנזק שנגרם על ידי הנתבע במהלך הניתוח.

 

המכשור ששימש את הנתבע במהלך הניתוח

 

17.פרופ' שקד טוען בחוות דעתו הראשונה, כי חובה הייתה על המנתח לבצע הסרה באזור הלחוץ "בעזרת מקדח מהיר ואח"כ להשתמש במסירי עצם עדינים במיוחד... כל זאת לא נעשה, ואם נקטו בצעד כזה או אחר, זה לא מופיע בדו"ח הניתוח, גם לא בפרטי מהלך הניתוח", ואכן, עיון בדו"ח הניתוח מגלה, כי אין בו רמז כלשהו באשר לסוגי המכשירים בהם עשה הנתבע שימוש במהלך הניתוח.

 

בתצהירו טוען הנתבע, כי "הפרוצדורה נעשתה בעזרת הגדלה אופטית בכלים המקובלים מסוג לקסל קריסונים עדינים ומקדח high speed" (סע' 7 לתצהיר), אולם עובדה היא, כי דיווח זה, כמו גם פרטים רבים אחרים, חסר בדו"ח הניתוח, שדלותו כבר צויינה. ודוק: הנתבע הסכים בחקירתו, כי יש חשיבות לרישום כלל הפרטים הרלבנטיים, לרבות סוגם של המכשירים ששימשו לביצוע הניתוח, ברשומה הרפואית "שיהיה תיעוד לדברים שנעשו", אולם הוא טען במפתיע, כי הוא אינו נוהג לרשום את פעולותיו ושיקוליו ברשומה הרפואית, אלא "רק במקרים מיוחדים" (עמ' 51 שורה 23). ודוק: מחוות דעתו של פרופ' שקד עולה החשיבות העצומה של שימוש בכלים המתאימים במקרה זה, לצורך מניעת נזק, במיוחד בניתוח כה עדין, מסובך ומסוכן, כמו הניתוח נשוא כתב התביעה. האם אין מדובר באחד מאותם "מקרים מיוחדים", הדורשים פירוט של הכלים בהם נעשה שימוש במהלך הניתוח?

 

דר' רחמימוב מסיק, כי לא נעשה שימוש במכשירים גסים, או חדים באזור שיא הלחץ, משום שלא תועדה קיומה של פגיעה בדורה, ולסברתו, לא ניתן לגרום פגיעה לחוט השדרה מבלי לפגוע בדורה תחילה.

 

פרופ' שקד הגיב לאמור, בחוות דעתו השנייה, בקובעו, כי "העובדה שלא נגרם קרע במעטפת חוט השדרה, אינה שוללת כלל ועיקר את מנגנון יצירת לחץ מזיק על חוט השדרה תוך כדי הסרת הלמינות...", אמירה שדר' רחמימוב לא מצא לנכון להגיב לה בחוות דעתו המשלימה.

 

בחקירתו הנגדית בבית המשפט הסביר פרופ' שקד, כי הניתוח נשוא הדיון אינו ניתוח שגרתי. לדבריו "פה מדובר בניתוח מסובך ומיוחד, קדימה ואחורה, ונטען בדיעבד שהשתמשו בהגדלה והלכו מהצד וראו שזה לא סביר בעיניהם, והשתמשו במכשור כזה ומכשור כזה וקידוח כזה וכזה, בנסיבות אלה זה מנדטורי לציין כיצד ביצעו את הניתוח, כי זה לא ניתוח רגיל... זה מקרה מיוחד, נסיבות ניתוח מיוחד... אלה נסיבות מיוחדות ומאוד נדירות, יעלה על הדעת שלא מציינים איך עשו את זה? גם יש פה ערבוב של הגדלה, מי משתמש בהגדלה כשמסירים עצם? אפשר להשתמש בהגדלה כשמגיעים אל חוט השדרה, הכל הטעיה אחת גדולה" (עמ' 19 שורות 19-12).

 

אין כל ספק, כי הצדק עם פרופ' שקד. הניתוח שבוצע היה ניתוח בלתי שגרתי ומסובך, כפי שאף הנתבע הודה בחקירתו, באומרו שמדובר בניתוח עם סיכון מוגבר, ניתוח "שאינו רוטיני" (עמ' 52 שורות 15-13), ועל כן חובה כפולה ומכופלת על המנתח לפרט את מהלכיו, לרבות סוגי המכשירים שבהם נעשה שימוש. הנתבע לא פירט את הנדרש בדו"ח הניתוח, ואף לא הביא לעדות את מי מעמיתיו שנכחו בניתוח, ועל כן אין מנוס מהמסקנה, כי הימנעותו של הנתבע מפירוט מהלך הניתוח והכלים בהם השתמש, כמו גם הימנעותו מהבאת עדים להוכחת אמירותיו בתצהירו, פועלת לחובתו, והדעת נותנת, כי אילו היה מפרט בדו"ח הניתוח את מהלכי הניתוח ואת סוגי המכשירים בהם עשה שימוש, או שהיה מביא לעדות את מי מצוות חדר הניתוח שנכח וסייע במהלך הניתוח, היו אלו מחזקים את גרסת התביעה דווקא.

 

נוכח האמור, הנני מקבלת את עדותו של פרופ' שקד, אשר יצא מתוך הנחה, כי במהלך הניתוח נעשה שימוש בכלים ובמכשור בלתי מתאימים.

 

הסיבה להתרחשות הנזק

 

18.בחוות דעתו הראשונה קבע פרופ' שקד, כי הנזק נגרם כתוצאה מבחירת שיטת ניתוח לא נכונה, לא מתאימה ואסורה, ומשימוש במכשור בלתי מתאים.

 

דר' רחמימוב נמנע, בשתי חוות הדעת שהוגשו על ידו, ממתן הסבר, או השערה כלשהיא באשר לסיבת התרחשות "הסיבוך הנוירולוגי", כדבריו, ואילו הנתבע מצא לנכון לציין בתצהירו, כי "לא אירע בניתוח הנדון כל אירוע חריג שבגינו נעלמו הפוטנציאליים ושניתן היה למונעו" (סע' 14), ואף מצא לנכון לציין, כי "התובע התעורר מהניתוח במצב טוב...." (סע' 10 לתצהיר), הצהרה שהינה מקוממת משהו, נוכח מצבו הרפואי של התובע לאחר וכתוצאה מהניתוח.

 

בחקירתו, ובמענה לשאלתי, האם אין היתכנות שהאירוע קרה בשל התנהלות המנתח, ענה דר' רחמימוב "אני לא זוכר שכתבתי שאין אפשרות כזאת" (עמ' 67 שורות 11-10), אולם סירב להודות באופן פוזיטיבי, כי אפשרות כזאת קיימת, כפי שאף סירב להודות, כי דו"ח הניתוח דל וחסר (שם).

בהמשך טען דר' רחמימוב, כי באופן חד משמעי אינו יודע מה הסיבה להתרחשות הנזק הנוירולוגי במהלך הניתוח, ואף סירב להתייחס לשאלה, האם קיימת סבירות כלשהי שהנזק נגרם כתוצאה מהתנהלות רשלנית של המנתח.

 

19.מתצהירו ומעדותו של הנתבע עולה, כי "בשלב שסיימנו את שחרור הלחץ מאחור, הופיעה ירידה, או היעלמות של הפוטנציאליים, סליחה, לא אמרתי או. הופיעה היעלמות, נעלמו, לא הופיעה. נעלמו הפוטנציאליים והיינו בסיום של הניתוח האחורי..." (עמ' 59 שורות 23-21).

 

בשלב זה, ולנוכח "היעלמות" הפוטנציאליים "החלטנו" להעיר את החולה כדי לבדוק האם באמת יש נזק עצבי, "החולה התעורר, ואכן נמצא שיתוק מלא של ארבעת הגפיים מתחת לגובה הניתוח" (עמ' 59 שורות 26-23).

 

אין כל ספק, כי התובע ניזוק במהלך הניתוח, וקרוב לוודאי שהסיבה לנזקו הינה שילוב של הגורמים שפורטו על ידי פרופ' שקד, ובעיקר – בחירת טכניקה ניתוחית שגויה ואסורה ובלתי מתאימה למצבו של התובע, ושימוש במכשור שאינו מתאים.

 

נטל ההוכחה

 

20.כפי שהובהר, הנני בדעה, כי התובע הרים את הנטל המוטל עליו להוכיח את טענותיו, והיטה לטובתו את מאזן ההסתברות הנדרש במשפט האזרחי, ויפים לכך דברי המחבר י.קדמי בספרו "על הראיות" עמ' 1548, בהבהירו:

 

"הטיית מאזן ההסתברות מאי משמע? הלכה למעשה, משמעותה של מידת ההוכחה האמורה היא: שלדעת בית המשפט – על בסיס העמדה שהוא נוקט באשר למהימנותן של הראיות שבאו בפניו, כמותן, דיותן, והמשקל הראייתי, שיש להעניק להן – גרסה אחת (באשר לעניין השנוי במחלוקת) מסתברת יותר ומתקבלת יותר על הדעת מן הגרסה שכנגד.

באורח ציורי, נוהגים לומר 'שדרושה רק הרמת נטל ההוכחה עד למעלה מ- 50% לשון אחד די לנושא בנטל השכנוע, שגרסתו תשכנע את בית המשפט ב- 51%, מתוך ה- 100% המבטאים ודאות מוחלטת, על מנת לצאת ידי חובתו; ואין נפקא מינה שנותרים 49% של 'אי ודאות'".

(ראו גם: ע"א 6283/97 יאניקה אלכסנדרוב נ' מדינת ישראל פ"ד נב(3) 254; ע"א 1892/95 מוחמד קאסם אבו סעדה נ' שירות בתי הסוהר – משטרת ישראל פ"ד נא(2) 704).

 

ובאשר להבחנה בין נטל השכנוע לבין נטל הבאת הראיות, נקבע:

"'נטל השכנוע' הוא נטל ראייתי מהותי שהוא חלק מדיני הראיות. נטל זה הוא הנטל העיקרי המוטל על בעל-דין הנדרש להוכיח את העובדות ביסוד טענותיו. אי-עמידה בנטל זה משמעותה דחיית תביעתו של מי שהנטל מוטל עליו. 'נטל הבאת הראיות' הוא נטל דיוני, הוא חלק מסדרי הדין. נטל זה הוא הנטל המוטל על בעל-דין להביא את ראיותיו כדי לעמוד ב'נטל השכנוע' אם נטל זה מוטל עליו, או כדי לשמוט את הבסיס מתחת לכוחן של הטענות של יריבו וראיותיו. נטל זה הוא נטל משני, ועיקר קיומו הוא לצורכי הנטל העיקרי. (רע"א 3646/98 כ.ו.ע. לבנין בע"מ נ' מנהל מס ערך מוסף נז(4) 891, בעמ' 897). (ראה גם י. קדמי "על הראיות" (תשס"ד – 2003) בעמ' 1508-1505).

 

הקביעה מי מבעלי הדין נושא בנטל השכנוע נעשית על בסיסם של שני כללים יסודיים: האחד – 'המוציא מחברו עליו הראיה'; ויכול שיהא זה התובע שיכול שיהא זה הנתבע, הכל לפי העניין. והשני – 'דיני הראיות הולכים אחרי הדין המהותי'; הן לעניין הוכחת יסודות העילה/ההגנה והן לעניין הפרכתן של חזקות". 

באשר לכלל, 'המוציא מחברו עליו הראייה', נקבע בע"א 357/72, שנסי עזיז נ' סוראיה בצלציוני, פ"ד כז (1) 741) בעמ' 744:

"חובת שכנוע זו נובעת מהעקרון היסודי בדיני ראיות, לפיו בעל-דין במשפט אזרחי, הטוען טענה חשובה לעמדתו המשפטית, נושא בנטל השכנוע להוכחת העובדות הנחוצות לביסוס טענתו."

(ראה גם: יעקב קדמי על הראיות חלק שלישי ע' 1508-1515 (תשס"ד-2003); א. הרנון דיני ראיות כרך א' ע' 200 (תש"ל); ע"א 210/88 החברה להפצת פרי הארץ בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה כפר סבא, פ"מ מו(4) 627).

 

ובע"א 642/61 זאב טפר נ' שלמה מרלה (פ"ד טז 1000) הובהר מפי השופט זוסמן:

 

"תובע המביא דברו לפני בית המשפט מבקש לזכות ביתרון או בהנאה שנקבעו – לטובתו – בהלכה פלונית מהלכות המשפט המהותי. תוצאה זו, הזכות שהתובע טוען לה, מותנית בכך שנתקיימו העובדות המולידות את הזכות האמורה ("עילת התביעה").

כיוצא בזה הנתבע המבקש לנקות את עצמו ומסתמך לשם כך על הלכה אחרת הפוטרת אותו מחבות שנולדה. אם תופסת הלכת הפטור לטובת הנתבע, תלוי בכך אם נתקיימו עובדות אחרות ("עילות ההגנה").

 

באשר לכלל על פיו "דיני הראיות הולכים אחרי הדין המהותי" נקבע:

 

"הכל תלוי במשפט המהותי, כי דיני הראיות הולכים אחיו. פעמים יש והמשפט המהותי תולה את הזכות שהתובע טוען לה בכך שלא ארעה עובדה מפקיעה, ואם עשה כן – נטל השכנוע על התובע ועליו להוכיח שלא ארעה העובדה האמור, אף על פי שלעניין זכות אחרת – עובדה מפקעת היא".

(ע"א 210/88 החברה להפצת פרי הארץ בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה, כפר סבא, פ"ד מו(4), 627, בעמ' 643. (ראה גם: י. קדמי "על הראיות" (תשס"ד – 2003) בעמ' 1537-1516).

 

ובאשר לעמידה, או אי עמידה בנטל השכנוע נקבע:

"השאלה אם הרים בעל דין את נטל השכנוע המוטל עליו נבחנת בתום הדיון כולו; ובית המשפט משיב לשאלה זו, על פי כלל הראיות שבאו בפניו ואין נפקא מינה מיהו בעל הדין שהביאן – ועל בסיס הערכת מהימנותן של ראיות אלו וקביעת משקלן הראייתי"

(י. קדמי "על הראיות" (תשס"ד – 2003) בעמ' 1537).

 

"ואין צריך לומר, שחשיבותה המיוחדת של קביעת נטל השכנוע היא בכך: שאם בסוף המשפט העריך השופט שההוכחות של הצדדים הן שקולות ומאוזנות, כי אז יכריע את הדין לרעת הצד הנושא בנטל השכנוע'. 

(ד"נ 4/69 יצחק נוימן נ' פולה פסיה כהן ואח' פ"ד כד(2) 229, ע"א 8385/09 המועצה המקומית סאג'ור נ' סונול ישראל בע"מ (פורסם בנבו, 24.1.11).

 

בהחילי כללים אלו על התובענה שבפני, הרי שאין כל ספק, כי התובע הרים את הנטל המוטל עליו, הן משום שהעדפתי את חוות דעתו של המומחה מטעמו – פרופ' שקד – על פני חוות דעתו של מומחה הנתבע – דר' רחמימוב, והן בשל מחדליו הראייתיים של התובע, אשר באו לידי ביטוי ברשומות רפואיות חסרות, ובעיקר בדו"ח ניתוח עקר, וכן בהימנעות מהבאת עדים חיוניים, אשר נכחו עימו בחדר הניתוח בעת התרחשות האסון, ויכולים היו לאשר את גרסתו מכלי ראשון על סמך התרשמויותיהם במהלך הניתוח.

 

21.נוכח האמור הנני קובעת, כי הנתבע התרשל, וכי התרשלותו גרמה לתובע נזקים.

 

הסכמה מדעת

 

22.נוכח טענות התובע בדבר היעדר הסכמה מדעת, נשאלת השאלה, מה היה היקף ההסברים שנתן הנתבע לתובע, עובר לביצוע הניתוח, וככל שייקבע שההסבר לא היה מספק, ולא כלל, למשל, את הסיכון שהתממש – פגיעה בחוט השדרה ושיתוק ארבע גפיים, כי אז תישאל השאלה, האם הוכיח התובע, במאזן ההסתברות הנדרש, כי הוא לא היה מבצע את הניתוח, אילו נמסר לו המידע המלא.

 

23.מטבע הדברים, ההכרעה בדבר היקף ופירוט ההסבר שניתן לתובע, עובר לביצוע הניתוח או לפניו, נמצא בידיעתם הבלעדית של התובע והרופאים המטפלים, ולעניננו - הנתבע.

 

התובע טוען בכתב התביעה, כי עובר לביצוע הניתוח לא ערך הנתבע "הליך תקין של קבלת הסכמתו המודעת" (סע' 35). לדבריו, כל שנמסר לו "הוא כי בניתוח ייערך שחרור לחץ קדמי ואחורי, כולל קיבוע. הנתבע לא הסביר ו/או פירט מהם הסיבוכים... האפשריים שיכולים לקרות בניתוח מסוג זה" (שם). התובע מוסיף, כי הוא "הוחתם על טפסים שונים בלא שניתנו לו הסברים, או לא ניתנו לו הסברים מספיקים על הניתוח, מהלכו, סיבוכים אפשריים, מבלי שהתאפשר לו לשקול האם כדאי לו לבצע ניתוח מסובך כגון זה שבוצע לו בעמוד השדרה" (סע' 38 לכתב התביעה), לדבריו, "התובע למד מדברי הנתבע, כי הניתוח יגרום לשיפור מצבו בסבירות גבוהה מאוד" (שם).

 

בכתב ההגנה שולל הנתבע את טענותיו של התובע בנושא מתן ההסברים, והוא טוען, כי "לתובע הוסבר, כי מטרת הניתוח במצבו הינה לנסות ולמנוע החמרת המצב, ללא בטחון כלל, כי מצבו ישתפר. עוד הוסבר לתובע מפורשות, כי בניתוח טמונים סיכונים רבים, וביניהם – פגיעה בחוט השדרה עד כדי שיתוק ארבע הגפיים ופגיעה בשליטה על הסוגרים. התובע, אדם משכיל, שאל שאלות, הביע הבנה וחתם על שני טופסי ההסכמה לניתוח, בהם מפורטים הסיכונים באופן ברור. הנתבע ידגיש, כי לתובע נמסרו טופסי ההסכמה, עליהם חתם, כעשרה ימים לפני הניתוח, כדי שיקח אותם עימו לביתו, תוך המלצה, כי יקרא בביתו שנית את כל המידע בדבר הסיכונים הטמונים בניתוח, ויחליטו האם הוא מעוניין לבצע את הניתוח בכל זאת" (סע' 5 לכתב ההגנה).

 

בתצהירו מפרט התובע, כי פנה למרפאתו של הנתבע, על סמך המלצתו של דר' יניב, ולאחר שהנתבע עיין בממצאי הדמיית ה- MRI, המליץ "לעשות ניתוח" (סע' 30 לתצהיר). במועד הביקור, מסר הנתבע בידי התובע טופס הסכמה לניתוח "לקרוא בבית. קראתי את הטופס ונבהלתי" (סע' 31 לתצהיר). עוד עולה מהתצהיר, כי התובע הגיע למרפאת הנתבע פעם נוספת, בתאריך 25.8.10 ו"באותו מועד התבקשתי לחתום על שלושה טפסים. טופס הסכמה לניתוח שחרור לחץ עמוד שדרה צווארי, טופס הסכמה ניתוח לכריתת דיסקיות ו/או חוליה/יות וקיבוע בעמוד שדרה צווארי וטופס הסכמה להרדמה וקבלת דם. עוד בתחילת הפגישה עם דר' אשכנזי, באותו מועד, ניסיתי לברר אם אכן הסיכונים המפורטים בטופס הם ממשיים, שכן אם כך היה הדבר, החלטתי שלא אבצע את הניתוח. שאלתי את דר' אשכנזי שאלות שונות לגבי הסיכונים והסיכויים הכרוכים בניתוח. דר' אשכנזי השיב לי בחוסר סבלנות בולט ואמר את המשפט הבא הזכור לי היטב: 'אתה הרי לא רוצה לעשות את הניתוח'. השבתי לדר' אשכנזי שאם יש כאלה סיכונים, לא אעשה ניתוח, ואני מבקש הסבר מפורט מה הם באמת הסיכונים האמיתיים בניתוח. דר' אשכנזי הרגיע אותי וענה לי, ששיעורי ההצלחה בניתוחים כאלה מאוד גבוהים... הוסיף שאין מדובר בניתוח מסוכן והצפי שאחזור לעבודה ולשגרת חיים רגילה תוך שבועיים. דר' אשכנזי הוסיף שאם לא אעשה את הניתוח, אהפוך בעתיד למשותק בנסיבות מסויימות" (סע' 32 – 35 לתצהיר התובע).

 

אומר מיד, כי דברי התובע בתצהירו תואמים, למעשה את טענותיו של הנתבע בשאלת מתן ההסברים. מהאמור עולה, כי התובע – אדם אינטליגנטי, כפי שהגדירו הנתבע – ידע היטב את הסיכונים והסיכויים הצפויים מעצם ביצוע הניתוח, לרבות הסיכון ללקות בשיתוק בארבע גפיים, אולם נראה, כי נוכח מצבו, אשר הלך והחמיר, ולמרות שנבהל מהסיכונים האפשריים, הוא הבין כי לא נותרה בידו ברירה, וחרף הסיכונים העצומים שהובאו לידיעתו, הן בהסבריו של הנתבע שניתנו בעל פה, והן ממקרא טופסי ההסכמה לניתוח, הוא החליט לבצע את הניתוח, למרות שידע והבין, כי מדובר בניתוח קשה הכולל בחובו סיכונים קשים, עד כדי שיתוק ארבע גפיים.

 

באשר לטענה בדבר תשובותיו חסרות הסבלנות של הנתבע בעת הצגת השאלות על ידי התובע, אינני מחווה דעה, אולם אקבע, כי ככל שאכן השיב הנתבע לתובע בחוסר סבלנות, אין לייחס לחוסר סבלנות זה משקל ראייתי בשאלת ההסכמה מדעת, שכן אין קשר בין היות הנתבע חסר סבלנות, - ואף עויין לעיתים, כפי שהובהר בדיון – לבין מילוי חובתו במתן ההסברים הנדרשים באשר לסיכויים, או הסיכונים הצפויים מביצוע הניתוח. ודוק: התובע טוען, כי הנתבע אמר לו ששיעורי ההצלחה של הניתוח גבוהים, וקרוב לוודאי שאמירה זו נכונה, ומכל מקום, לא הובאה חוות דעת רפואית הקובעת אחרת, וזאת, יש להבהיר, בשאלת עצם ביצוע הניתוח, להבדיל מאופן ביצועו.

 

זאת ועוד. חרף נסיונו של התובע לתאר בתצהירו את מצבו הרפואי והתפקודי לפני ביצוע הניתוח, כתקין, למרות כאבי הגב מהם סבל, אין ספק, כי תיאור זה אינו תואם את המציאות, ולמעשה הובהר, כי מצבו הרפואי של התובע הלך והידרדר בצורה מדאיגה. התובע סבל מכאבים וביקר אצל רופאים שונים, בנסיון למצוא מזור לבעייתו. הוברר, כי בשנת 2005 ביקר התובע אצל הנוירוכירורג – דר' אוריאל ולד, אשר כבר אז הסביר לו, שממצאי הדמיית ה -MRI מחודש 8/05 הדגימו לחץ על חוט השדרה הצווארי, וכי "הותרת הלחץ על החוט הצווארי עשויה לפגוע בתפקוד העצבי, עליו הוא אחראי" (סע' 4 לתצהירו של דר' ולד). עוד עולה מהרשומה הרפואית אשר נערכה באותו מועד על ידי דר' ולד, כי התובע התלונן על קושי בנשיאת רגליו בזמן ריצה, ובבדיקה התגלתה "יציבות בעייתית" (מבחן TANDEM פגוע), ובתשובה לשאלות אישר התובע קיומו של מאמץ ברגליו בעת עלייה במדרגות, וחשש מנפילה בעת ירידה במדרגות, בשל הפרעת היציבות. נוכח הממצאים המדאיגים היפנה דר' ולד את התובע לביצוע הדמיית MRI, בה צויין, כי נשקלת התערבות ניתוחית (סע' 5-4 לתצהירו של דר' ולד), ובחקירתו אישר דר' ולד, כי כבר בשנת 2005 שקל התערבות ניתוחית בעניינו של התובע. (עמ' 50 לפרוטוקול, שורות 15-14).

 

בחקירתו בבית המשפט טען התובע, כי האמירות המופיעות ברשומות הרפואיות שנכתבו על ידי דר' בן דוד ודר' ולד אינן מדויקות, ורמז, כי הציטוטים מפיו בהתייחס למצבו באותה עת אינם מדוייקים, אולם, כפי שציינתי, לא נתתי אמון באמירותיו אלו, שכן מדובר באמירות שנאמרו כחמש שנים לפני ביצוע הניתוח, ונרשמו על ידי הרופאים בזמן אמת, מה עוד שברור שאין לרופא כל סיבה לרשום אמירות שאינן אמת, אשר לכאורה לא נאמרו על ידי המטופל, ומשכך הנני קובעת, כי האמירות ברשומות הרפואיות שנערכו על ידי דר' בן דוד ודר' ולד הינן מדוייקות, נאמרו מפי התובע ומשקפות את מצבו באותה עת. בנוסף, דר' ולד מתאר בתצהירו את ההסברים שנתן לתובע בהתייחס למצבו, והוא אף צייר לו סכימה של חוליות הגב הצוואריות, תוך סימון המקומות הבעייתיים, וכן צייר דיאגרמה המראה את ציר הזמן בין שנת 2007 לבין שנת 2012, וציין, כי במהלך שנים אלו צפויה לתובע החמרה במצבו עקב התקדמות התהליך החולני של הצרות תעלת השדרה והשפעתה על חוט השדרה, והוא אף ציין, כי ניתן למנוע הידרדרות זאת "עם ביצוע ניתוח, "הדרדרות שיכולה להימנע עם ביצוע ניתוח, ואשר תחמיר ללא ביצועו" (סע' 6 לתצהירו של דר' ולד). מהאמור עולה, כי עובר לביקורו של התובע אצל הנתבע, הוא היה מודע היטב למצבו הרפואי ולהידרדרות הוודאית הצפויה לו באם לא ינותח, וזאת על סמך ההסברים המפורטים שקיבל הן מדר' בן דוד, ובעיקר מדר' ולד, אשר פישט בעבור התובע את תיאור מצבו, וצייר לו הן את החוליות החולות והן את ההידרדרות הצפוייה, וזאת בנוסף להסברים שקיבל מהנתבע ולאינפורמציה שנכללה בטופסי ההסכמה לביצוע הניתוח, עליהן חתם. מכל האמור ברור, כי התובע הבין היטב את מצבו הרפואי, והיה מודע להמלצות הרפואיות, לפיהן, באם לא יבצע את הניתוח, מצבו יחמיר וידרדר, והוא אף עלול ללקות בשיתוק. אין לי כל ספק, כי הנתבע – כמו גם דר' ולד בשנת 2005 – הסביר לתובע את מצבו, כמו גם את ההחמרה הוודאית במצבו באם לא ינותח, וכמו כן, אין ספק, כי התובע היה מודע היטב לכלל הסיכונים הצפויים, לרבות שיתוק בארבע גפיים (סיכונים, אשר על פי עדותו הבהילו אותו) ולמרות זאת, וחרף חששו הרב מהניתוח, החליט לבצעו.

 

24.בשלב זה נשאלת השאלה, האם הסביר הנתבע לתובע את טכניקת הניתוח בה בחר, והאם יידע אותו בדבר קיומן של אופציות ניתוחיות נוספות לביצוע הניתוח, וכן - מדוע בחר בגישה משולבת אחורית קדמית, ובשאלה זו, אין ספק, כי התשובה היא שלילית, ואבאר.

 

הנתבע נשאל, במהלך חקירתו, האם הסביר לתובע מדוע הוא מתכוון לנקוט בגישה ניתוחית משולבת אחורית קדמית, ותשובתו הייתה "אני הסברתי לתובע שהמצב שלו היה מצב יותר קשה, או יותר בעייתי מחולים אחרים... הסברתי לו שהניתוח יבוצע בגישה משולבת, אחורית וקדמית באותו ניתוח, בגלל מצבו המיוחד" (עמ' 52 שורות 4-1). בהמשך הודה הנתבע, כי "עוד לפני ה- MRI כתבתי שהוא יזדקק לניתוח משולב, ולא פרטתי, למה? נכון, כי אני יודע את הסיבה, יש לי סיבות ש... תראי, אני, נכון שאני לא עונה עכשיו לשאלה. עשיתי למעלה מ- 2000 ניתוחים עמוד שדרה, ו- 95% מהם בגישה קדמית, וזאת הגישה שאני נוקט בדרך כלל, וזאת הגישה, כמו שנאמר כאן אתמול על ידי פרופ' שקד, בדרך כלל המקובלת. ישנם מקרים מיוחדים ... שבהם אני חושב שנדרשת הגישה המשולבת, בגלל הסיכון המוגבר בניתוח..." (עמ' 52 שורות 15-14), וכאשר נשאל מדוע לא ציין ברשומה הרפואית, כי מדובר בניתוח בעל סיכון מוגבר, ענה הנתבע "כתבתי ברשומה הרפואית שהוא יצטרך ניתוח קדמי אחורי", ולדבריו, הוא לא פירט את המצב המיוחד של התובע "כי לא ראיתי סיבה, מבחינתי, כרגע שאני כותב שחולה צריך ניתוח קדמי ואחורי. לחולה הסברתי ועובדה שהוא חתם על שתי ההסכמות לניתוח, כל אחת מסבירה מה הולכים לעשות לו ומה הסיכון, וזה לא דבר רגיל, לא כל חולה חותם שתי הסכמות, רק אחת. פה היה מדובר על שני ניתוחים באותו זמן, אחורי וקדמי. באותה הרדמה, זה שני ניתוחים שונים באותה הרדמה" (עמ' 52 שורות 23-14).

 

מהאמור עולה, כי הנתבע, כמו רופאים רבים אחרים, מתנהג ביהירות ובהתנשאות, וחמור מכך, בניגוד לדין, המחייבו ליתן למטופל הסברים מקיפים בדבר הטיפול הצפוי, לרבות אלטרנטיבות טיפוליות אחרות. המטופל, ובמיוחד התובע, הינו אדם אינטליגנטי, וזכותו האנושית והחוקית לקבל הסבר מפורט מהרופא, אשר אמור לנתחו. הנתבע העיד, כי התובע שאל שאלות רבות, עובדה המדגישה ביתר שאת את דאגתו של הנתבע ואת חשיבות ההסברים שהנתבע אמור היה ליתן לו. הנתבע לא עשה כן. הוא החליט את החלטותיו באשר לסוג הניתוח שיבוצע, מבלי להסביר לנתבע דבר וחצי דבר, והוא אף נמנע מפירוט מניעיו לבחור דווקא בשיטה הניתוחית בה בחר, ברשומה הרפואית, לרבות הסיבה להחלטתו לחרוג ממנהגו לבצע ניתוחים דומים בשיטה קדמית, ומבלי לפרט דבר וחצי דבר לגבי החלטתו לבצע את הניתוח בשיטה משולבת, ונוצר הרושם המצער, כי הנתבע סבר שהוא אינו מסוגל לשגות, ועל כן אין כל סיכוי שפעולותיו ואופן קבלת החלטותיו יבוקרו אי פעם על ידי מאן דהוא. גישה פטרנליסטית זו חלפה עברה לה מן העולם זה מכבר, ויש להצר על כי עדיין קיימים רופאים הדבקים בתפיסתם על פיה הם אדוני החולים, והינם רשאים לבצע כל טיפול, אף אם מדובר בטיפול מסוכן, או חריג, ללא מתן הסברים מפורטים לחולים, לרבות, ובעיקר – לגבי האופציות הניתוחיות העומדות בפניהם, ודוק: הנתבע הודה כי הניתוח נשוא כתב התביעה היה ניתוח מסוכן ולא שגרתי. נוכח האמור, ובהינתן, כי הנתבע העריך את התובע כאדם אינטליגנטי, כיצד זה לא מצא לנכון לשתפו בהחלטה לגבי סוג הניתוח, תוך פירוט האופציות הניתוחיות הקיימות?? הנני מניחה, כי אילו ידע התובע, שהינו בהחלט אדם אינטליגנטי, שקיימות אופציות וטכניקות ניתוחיות שונות במצבו, היה מבקש מהנתבע הסבר באשר לסיבת בחירת הניתוח בשיטה המשולבת דווקא, ויתכן אף שהיה פונה לקבלת ייעוץ אצל נוירוכירורג נוסף, על מנת לוודא, כי שיטת הניתוח המוצעת היא השיטה המתאימה ביותר למצבו.

 

הנחה זו אף מקבלת משנה תוקף מדברי הנתבע בתצהירו, לפיהן במהלך מתן ההסברים, התובע "שאל שאלות" (סע' 6 לתצהיר), כאשר ברור, כי השאלות לא נשאלו באשר לאופן ביצוע הניתוח, ולא התייחסו לקיומן האפשרי של טכניקות ניתוח נוספות המתאימות למצבו, וממילא לא התקיים דיון ברמת הסיכויים והסיכונים בכל אחת מהשיטות, ונראה, כי השאלות שהוצגו התייחסו לסיכונים הצפויים, הא ותו לא, שאלות שהנתבע פטר אותן בתשובה, שסיכויי הצלחת הניתוח גבוהים. ויובהר: בשאלת בחירת אופן ביצוע הניתוח הנדרש, דומה התובע ל"מי שאינו יודע מה לשאול", שכן ברור שאין לו השכלה רפואית, המאפשרת לו לבחון את החלטת הנתבע לבצע את הניתוח בשיטה האחורית – קדמית. האינפורמציה שהובאה לידיעת התובע התייחסה לעובדת היות הניתוח משולב אחורי וקדמי, עובדת השכבתו על הבטן ולאחר מכן הפיכתו על גבו וכו', אולם לא כללה מידע באשר לאופציות ניתוחיות אחרות, וממילא לא נדונו סיכוייהן וסיכוניהן של הפרוצדורות האחרות, אל מול הפרוצדורה שנבחרה על ידי המנתח, קרי: הנתבע תיאר לתובע באופן אינפורמטיבי את אופן ביצוע הניתוח, אולם נמנע מליידעו בדבר קיומן של אופציות ניתוחיות נוספות, ובכך נמנעה זכותו של התובע מבדיקת נושא זה לרבות בירורים נוספים אצל רופאים אחרים, ומשכך הנני קובעת, כי בשאלת ההסכמה מדעת לעניין ביצוע הניתוח בשיטה שנבחרה על ידי הנתבע, כשל הנתבע, והסכמתו של התובע לביצוע ניתוח משולב אחורי – קדמי, אינה מהווה הסכמה מדעת. ודוק: אין לי כל ספק, כי הנתבע לא התכוון להרע לתובע, ונראה , כי באמת ובתמים הוא סבר שהשיטה הניתוחית שנבחרה על ידו היא היא השיטה המתאימה לתובע במצבו, ולא נותר, אלא להצר, על כי הנתבע, אשר הודה כי מדובר בניתוח חריג ומסוכן, לא מצא לנכון להתייעץ עם עמיתיו באשר לבחירת טכניקת הניתוח, וכאמור, נמנע מיידוע התובע בדבר קיומן של טכניקות ניתוחיות אחרות, אשר בדיעבד התברר, כי היה צורך לבחור בהן ולא בטכניקה שנבחרה על ידי הנתבע, וגרמה לנזקו של התובע.

 

25.משכך, יש לדון בשאלה, האם היה התובע מבצע את הניתוח בשיטה שנבחרה על ידי הנתבע, באם היה מקבל ממנו הסבר לגבי קיומן של אופציות ניתוחיות נוספות, עובדה, שכאמור, לא הובאה לידיעתו.

 

הנני בדעה, כי התשובה לשאלה זו הינה חיובית, ואבאר. מתצהירו של התובע עולה, כי התנהגותו של הנתבע כלפיו לא הייתה נעימה, וכי הוא התייחס אליו בחוסר סבלנות, אלא שחוסר סבלנות זה לא גרם לתובע להטיל דופי בכישוריו הרפואיים של הנתבע, וממילא לא גרמו לתובע לוותר על הניתוח, או להתייעץ עם רופא נוסף, בטרם החליט לבצעו. ודוק: מהרשומות הרפואיות של דר' בן דוד, דר' ולד, הנתבע וממצאי הדמיית ה- MRI, עולה, כי אין כל ספק, שהתובע נזקק בדחיפות לניתוח, שכן מצבו הלך והדרדר, ועל כן, הנני מניחה, כי אף אם הנתבע היה פורש בפני התובע את כל האופציות הניתוחיות הקיימות, והיה מסביר את החלטתו לנקוט בגישה משולבת אחורית – קדמית, היה התובע מקבל את המלצתו, שכן, ככלות הכל, התובע פנה לנתבע בעקבות המלצתו של מר גיל יובל, וחרף היותו מודע לסיכונים העצומים, הצפויים במהלך ניתוח זה, היה לו אמון בכישוריו הרפואיים והניתוחיים של הנתבע, וקרוב לוודאי שהיה פועל על פי המלצותיו. ודוק: הנתבע הינו רופא ידוע, אינו קוטל קנים, ולזכותו מספר רב של הצלחות ניתוחיות, וכן – ובעיקר – הוא בעל הידע הרפואי, אשר מכשירו לשקול את כל השיקולים הרלבנטיים, וכמובן שיש לו אינטרס להצליח בניתוח, ועל כן, למרות שלא פירט באזני התובע את השיקולים שהביאוהו לבחור דווקא בשיטת ניתוח משולבת, מקום שקיימות שיטות ניתוחיות נוספות, אינני סבורה, כי היה בהתנהלות זו כדי להשפיע על החלטתו של התובע לבצע את הניתוח, ולכל היותר, ניתן לקבוע, כי קיימת פגיעה באוטונומיה של התובע, אולם לא הוכח קשר סיבתי בין הפרת חובת הגילוי – הבאה לידי ביטוי באי התייחסות לשיטות ניתוחיות נוספות – ובין מתן ההסכמה המודעת לעצם ביצוע הניתוח. קרי: יש לפצות את התובע בגין עוגמת הנפש שנגרמה לו בשל הימנעות הנתבע מפירוט מלוא האינפורמציה הרלבנטית המתייחסת לשיטת הניתוח שנבחרה, אל מול אופציות ניתוחיות אחרות.

 

נכותו של התובע

 

26.ראש וראשונה אציין, כי התובע עותר לקביעת נכות, בין היתר, בגין אי שליטה על הסוגרים, או אי שליטה על מתן שתן והפרעות קשות בתפקוד המיני, אלא שהוא לא הביא חוות דעת רפואיות בתחומים הרלבנטיים לאימות טענותיו, מה עוד שאמירות המומחים מטעמו בהתייחס לנכויות אלו, אינן נסמכות על תיעוד רפואי עדכני, כי אם על דבריו של התובע, אשר אין בהם די לצורך קביעת נכות בתחומים האמורים.

 

בחוות דעתו הראשונה קבע המומחה מטעם התובע, פרופ' שקד, כי נכותו הנוירולוגית של התובע הינה בשיעור של 100% לצמיתות.

 

לעומתו קבע דר' רחמימוב, המומחה מטעם הנתבע, כי נכותו של התובע הינה בשיעור של 60%, לפי תקנה 29(3) לתקנות המל"ל, כאשר מחצית מהנכות יש לזקוף למצבו הקודם של התובע, שכן סבל שנים רבות, טרם הניתוח, ממיאלופתיה צווארית, והידרדרותו התפקודית היא זו שגרמה לצורך בניתוח.

 

בחוות הדעת השנייה שהוגשה על ידי פרופ' שקד, במענה לחוות דעתו של דר' רחמימוב, התייחס פרופ' שקד, לראשונה, לנכותו של התובע עובר לביצוע הניתוח, בקובעו כי מדובר "בנכות רפואית פורמלית ולא תפקודית משוערת, של 10% - 20%", בציינו, כי לא הוא ולא דר' רחמימוב בדקו את התובע לפני ביצוע הניתוח, ועל כן מדובר בהערכות המתבססות, כפי הנראה, על התיעוד הרפואי ואמירותיו של התובע.

 

פרופ' עורי – המומחה בתחום השיקום מטעם התובע – קבע בחוות דעתו, כי נכותו של התובע הינה בשיעור של 100% בגין טטרפלגיה לא שלמה ספסטית, בהתאם לתקנה 29(3) לתקנות המל"ל, ואילו דר' לנגר – המומחה בתחום השיקום מטעם הנתבע, קבע בחוות דעתו, כי אינו מסכים עם קביעתו של פרופ' עורי בשאלת שיעור נכותו הצמיתה של התובע, אולם נמנע מקביעת שיעור נכותו הצמיתה של התובע, אליבא דדעתו.

 

במהלך חקירתו של מומחה הנתבע – דר' לנגר – אישר דר' לנגר, כי התובע סובל מחולשה ספסטית ברגליים, אולם סרב להסכים עם ב"כ התובע להנחה, כי נכותו של התובע הינה בשיעור של 100%, ולדבריו, "מבחינת הדיפלגיה, שזה התחום שלי – 80% כיוון שהוא מצליח ללכת" (עמ' 75 שורה 4). אלא מאי? דר' לנגר, בהגינותו, הבהיר בעדותו, כי לדעתו התובע "הולך על הכוחות הנפשיים שלו. זה בן אדם שהולך בקושי רב. אני מתכוון לומר שהוא מצליח ללכת בזכות הכוחות הנפשיים שלו. אני חושב שיש לו אופי מאוד חזק..." (עמ' 74 שורות 21-19), והוא הוסיף, כי אדם אחר במצבו היה מתנייד באמצעות כסא גלגלים, ועל כן נשאל, האם נוכח עובדות אלו, אין מקום להשוות את מצבו הרפואי למצבם הרפואי של נכים אחרים במצבו של התובע, ולהקנות לו 100% נכות, אולם דר' לנגר הסביר, שאף אם היה התובע מתנייד באמצעות כסא גלגלים, היה נכון לקבוע, כי נכותו היא בשיעור של 80%, שכן אין לו שיתוק מלא, אלא שיתוק חלקי בלבד, והוסיף: "אם אני נותן לתובע 100%, מה אני נותן לנכה שהרגליים שלו משותקות, עד כדי כך, שאפילו עם גדולת הנפש שלו, הוא לא מצליח להזיז כלום?" (עמ' 75 שורות 14-6). דר' לנגר הסביר, שבשונה מחולים הסובלים משיתוק מלא כתוצאה מחתך של חוט שדרה, סובל התובע משיתוק חלקי, כתוצאה ממחלה של חוט שדרה (עמ' 75, שורות 17-16), אלא, שאינני משוכנעת שהצדק עם דר' לנגר, שכן חרף העובדה שאין מחלוקת שהתובע סובל ממחלה של חוט השדרה, מחלה בגינה נזקק לניתוח מלכתחילה, סובל התובע בנוסף גם מפגיעה בחוט השדרה, פגיעה שנגרמה במהלך הניתוח נשוא כתב התביעה, ובסופו של יום, פגיעה זו היא שהביאה את התובע למצבו העגום, הרפואי והתפקודי דהיום.

 

נוכח האמור הנני בדעה, כי נכותו הרפואית הכוללת והצמיתה של התובע הינה בשיעור של 100%.

 

27.משכך, נשאלת השאלה, האם הנכות, כולה, נובעת מהתרשלותו של הנתבע, או שמא יש להפחית מהנכות הצמיתה שנקבעה על ידי, את הנכות הרפואית בגין מצבו הקודם של התובע, מצב שהוערך על ידי פרופ' שקד כנכות בשיעור שבין 10%-20%, ועל ידי דר' רחמימוב, בשיעור של 30%.

 

היות ושני המומחים תמימי דעים בעובדת קיומה של נכות קודמת, שהוחמרה בגין הניתוח הכושל, ונוכח הפערים הנמוכים שבין קביעות המומחים, הנני בדעה, כי יש להפחית מנכותו הרפואית הצמיתה של התובע, בשיעור של 100%, נכות רפואית קודמת בשיעור של 20%, ואשר על כן הנני קובעת, כי נכותו הרפואית הצמיתה של התובע בגין כשלון הניתוח נשוא כתב התביעה, הינה בשיעור של 80%.

 

תפקודיותה של הנכות

 

28.התובע התייחס בתצהירו למצבו התפקודי לפני הניתוח, וטען, כי "במשך כל השנים עבדתי ללא מגבלות, הן בעבודתי כמרצה, שכאמור הייתה כרוכה בעמידה ממושכת על רגלי, והן בעבודתי בייעוץ שיווקי, ונסעתי פעמים רבות לחו"ל במסגרת העבודה. אבהיר, כי החולשה הקלה ברגל ימין לא הפריעה לתפקודי התקין בעבודתי שנמשכה שעות רבות כל יום" (סע' 26 לתצהיר).

 

אשת התובע – גב' פלונית – אישרה את הדברים בתצהירה, ותיארה את עבודתו האינטנסיבית של התובע ונסיעותיו הרבות לחו"ל (סע' 11 לתצהירה), וכן הוסיפה, כי התובע היה "שותף מלא בגידול הילדים... ובשנים מסויימות אף סייע בקניות, תיקונים, צביעה וכו'..." ( 11 לתצהירה).

 

בחקירת התובע הוברר, כי במהלך כל השנים סבל, לסירוגין, מכאבי גב צוואריים, ובסוף שנת 2006 – תחילת שנת 2007 אף סבל מכאבים מוגברים, והחל "להרגיש קצת חולשה בפעילות הספורטיבית, היכולת הפיסית יורדת... הרגשתי פחות כח בעליה ובירידה במדרגות... רעד קל ביד שמאל... הרגשתי שאני לא מצליח לעשות דברים שבעבר עשיתי...." (עמ' 40 שורות 17-5), אם כי הוא הכחיש שסבל מאי יציבות (שורה 12, שם), למרות שאי יציבות זו תועדה כבר בביקורו אצל דר' ולד בשנת 2005, אשר כבר אז המליץ על אופציה ניתוחית. זאת ועוד. בתצהירו (סע' 26) טוען התובע, כי לפני הניתוח לא הייתה לו כל בעיה לעמוד על רגליו במשך זמן ממושך, בתפקידו כמרצה, אולם במהלך חקירתו, ולמרות שטען תחילה, כי לא היו לו כל בעיות תפקודיות לפני הניתוח, מיתן לאחר מכן את תשובתו, באומרו "בגדול לא" היו בעיות תפקודיות, ולבסוף, כאשר הוצגה לו הרשומה הרפואית (מס' 227 למוצגי הנתבע), הודה, כי בינואר 2009 "היה לי קצת קשה באותה תקופה" (עמ' 44 שורות 14-8), כאשר מהרשומה הרפואית עולה, כי הוא התלונן, בין היתר, על כאב גב בזמן עמידתו במהלך ההרצאה, ועל כן הומלצה לו תוכנית טיפול, אשר מטרתה לטווח הקצר הייתה "יעמוד עם הישענות על השולחן בתקופה הקרובה", ומטרתה לטווח ארוך הייתה "עמידה בהרצאה ללא כאב בגב התחתון כשעה".

 

במהלך חקירתה של אשת התובע, גב' ג', היא טענה, כי לפני הניתוח תפקודו של התובע היה מלא וללא כל בעיות, וכי הוא נתן גיבוי "מלא בכל דבר" (עמ' 48 שורה 26) בבית. גב' פלונית נשאלה, הכיצד יכול היה התובע לתת גיבוי מלא בעבודות הבית ועזרה בטיפול בילדים, לרבות הסעתם לחוגים (כנטען בתצהירה), כאשר לדבריה הוא עבד כ-12 שעות ביממה, והיא ענתה: "פלוני אדם חרוץ, המשפחה מאוד חשובה לו, כמו שאומרים על אמא משרה שניה, הוא היה עושה, הולך עם הילדים לגני שעשועים, לקניות, רוחץ את הילדים... שותף מלא" (עמ' 48 שורות 32-29), אלא שברור, שתיאור זה לא התייחס למועדים הסמוכים למועד ביצוע הניתוח, ואף לא למספר שנים עובר לביצוע הניתוח, שכן מתשובתה עולה, כי כיום ילדי בני הזוג הינם בגילאים 15, 17 ו- 26 (עמ' 48 שורה 20), ועל כן, אף אחד מהילדים לא נזקק לעזרה ברחצה, או ליווי לגן שעשועים במועדים עובר למועד ביצוע הניתוח. זאת ועוד. אין ספק, שהגב' פלונית הינה אשה מרשימה, אולם, מטבע הדברים, גם היא נפגעה מהפגיעה החמורה במצבו הרפואי של בעלה, וממילא אין ספק, כי היא התגייסה לסייע לבעלה – התובע בניהול תביעתו. ובעניין זה אין מנוס מהעלאת השאלה – התיאורטית - הכיצד אדם העובד 12 שעות ביממה, ומקפיד על ביצוע פעילות ספורטיבית מספר פעמים בשובע, מוצא את הזמן גם לביצוע קניות, צביעת הבית וכו'? ודוק: אין לי כל ספק שהתובע איש משפחה מסור, אולם קיימות מגבלות אובייקטיביות על מספר שעות הערות של בן אנוש, ויכולתו לנצלן, ועל כן אינני סבורה, שהתובע אכן סייע במטלות הבית, או טיפול בילדיו, פשוט משום שלא נותר לו זמן פנוי לעשות כן לאחר השלמת יום עבודה בן 12 שעות וביצוע פעילות ספורטיבית. יתכן שמידי פעם "... החליף מנורה, רחץ כלים אם צריך..." (עמ' 48 שורה 34), אולם אין בהתנהלות זו כדי להצביע על מתן סיוע קבוע במטלות הבית, או עזרה בגידול הילדים, בוודאי שלא בתקופה הסמוכה לביצוע הניתוח, ואף שנים לפני כן.

 

מכל האמור עולה, כי אין כל ספק, שבמהלך השנים סבל התובע מפגיעה תפקודית בשל כאבי הצוואר, מהם סבל, אשר באה לידי ביטול בהפחתה דרמתית של הפעילות הספורטיבית, בחירה בענף ספורט המתאים למגבלותיו (שחיה במקום ריצה), הישענות על השולחן בעת עמידה ממושכת במהלך הרצאה, וכו', ואשר על כן הנני מעריכה את שיעור תפקודיותה של הנכות הרפואית, עובר לביצוע הניתוח, כזהה לנכותו הרפואית, קרי: 20%, כאשר ספק רב מאד האם הפגיעה התפקודית באה לידי ביטוי ביכולת ההשתכרות של התובע, וממילא, וכפי שיובהר בהמשך, נראה כי פגיעה זו לא פגעה פגיעה של ממש בהכנסתו הכספית ובכושרו להשתכר, לא בתקופה שלפני ביצוע הניתוחים, ואף לא לאחר ביצועם.

 

29.נוכח האמור נשאלת השאלה, מהו שיעור תפקודיותה של הנכות הרפואית הצמיתה, בשיעור של 80%.

 

התובע מתאר בתצהירו את מצבו הנוכחי. לדבריו "כיום אני מוגבל מאוד בתפקוד שלי בחיי היומיום ובעבודה. אני 'הולך' בקצב מאוד איטי ונעזר רוב הזמן בשני קביים, מסוגל ללכת מרחקים קצרים בלבד... וכאשר הדרך ידועה לי, אני נעזר בקב אחד. אינני מסוגל ללכת במשטחים משובשים, מתעייף לעיתים קרובות והסיבולת שלי חלשה. אני מבצע חלק מפעולות היומיום במאמץ, באיטיות ובקושי רב. יד שמאל שלי חלשה ורועדת ביותר... אני מתקשה לגרוב גרביים, לרכוס כפתורים, ללבוש ז'קט, לשרוך נעליים. אני יכול לחתוך לעצמי אוכל , אין לי כח ודיוק ביד שמאל חזק ולחתוך... אני יכול לנייד דברים בביתי... בשירותים אני מתקשה לקום מהמושב. אני זקוק למנוחות רבות לאחר מאמץ, ולא קל" (סע' 60-59 לתצהיר התובע).

 

פרופ' עורי- מומחה שיקום מטעם התובע – תיאר בחוות הדעת את מצבו ומגבלותיו התפקודיות הרבות של התובע, ועל כן הופתעתי למקרא הכתוב בחוות דעתו של דר' לנגר – מומחה בתחום השיקום מטעם הנתבע – על פיהם התובע "עצמאי בתפקודו היומיומי (אמנם עם קשיים)", אמירה עליה הגיב התובע בסעיף 63 לתצהירו, באומרו שהוא מאחל לשונאיו להיות "עצמאי בפעולות היום יום" כמוהו.

 

אשת התובע – גב' פלונית – תיארה בתצהיר את קשייו התפקודיים של בעלה – התובע (סע' 26 – 27 לתצהיר), ובבית המשפט העידה, כי מאז הניתוח זקוק התובע לעזרה "בכל דבר" (עמ' 47 שורה 7), ופירטה, כי "קשה לו לקום מהמיטה – צריך סיוע, קשה לו לגרוב גרביים, קשה לו להתלבש, קשה לו לרכוס כפתורים, קשה לו לסגור רוכסן וחגורה, ללבוש ג'קט לפעמים, תלוי במידת החולשה שלו, כמה עבד באותו יום, או כמה הוא עייף, כשהוא עייף הוא לא מסוגל לעשות דבר...קשה לו לפתוח משחת שיניים" (עמ' 47 שורות 15-9). כאשר נשאלה העדה האם היא פותחת לו את משחת השיניים (שאלה קנטרנית ומיותרת בעליל), תשובתה הייתה "או שהיא נשארת פתוחה" (עמ' 47 שורה 17). העדה המשיכה ותיארה, כי בימי הקור היא גורבת לתובע את גרביו (שם) וציינה, כי "הוא לא אוכל מרק בכף, לא מסוגל" (עמ' 47 שורה 5), ועל פי התרשמותי, דבריה של גב' פלונית אכן משקפים במידה רבה מאד את מצבו התפקודי של התובע, אשר, כפי הנראה, עושה מאמצים עצומים לתפקד בכוחות עצמו, ולהמעיט בהיזקקות לסיוע ועזרה.

 

לשבחו של התובע יצויין, כי חרף מצבו הקשה, הוא שב לעבודתו במחצית חודש נובמבר, לאחר שחרורו מ"בית לוינשטיין", אולם התובע מציין, כי "מאז הניתוחים וכיום אני מתקשה בעבודה, מתעייף לעיתים קרובות, אינני יכול לעמוד בהרצאות, אלא לפרקי זמן קצרים ביותר ולכן מעביר את ההרצאה בישיבה, אני מתקשה לשבת זמן ממושך. עבודתי כיועץ שיווקי נפגעה במידה רבה כתוצאה ממגבלותיי... אני מתקשה לנסוע או להתנייע אל הלקוחות במקומות שונים בארץ, ונאלצתי להפסיק לחלוטין את נסיעותיי העסקיות... לחו"ל..." (סע' 70 לתצהיר).

 

מכל האמור עולה, כי תפקודיותו של התובע נפגעה במידה ניכרת כתוצאה מהניתוח הכושל, וכן עולה, כי נכון להיום, הפגיעה התפקודית באה לידי ביטוי מוגבר בחיי היומיום, ופחות בחיי העבודה, וזאת, במידה רבה, תודות לנחישותו של התובע להמשיך את חייו, נחישות המעוררת הערכה רבה מאד.

 

אשר על כן, הנני קובעת, כי שיעור הנכות התפקודית של התובע, כתוצאה מהניתוח הכושל, זהה לשיעור הנכות הרפואית, קרי: 80%.

 

תוחלת החיים

 

30.המומחים, פרופ' שקד ודר' רחמימוב, לא התייחסו בחוות דעתם לשאלת קיצור תוחלת חייו של התובע, וההתייחסות הראשונה לשאלה זו הופיעה בחוות דעתו של דר' לנגר – מומחה מטעם הנתבע- אשר התייחס באריכות רבה לנושא, תוך הסתמכות על טבלאות שונות, בהגיעו למסקנה, כי תוחלת חייו של התובע קוצרה, והינה עד גיל 66.

 

בחוות דעתו המשלימה התייחס פרופ' עורי – המומחה מטעם הנתבע – לאמירותיו של דר' לנגר בחוות דעתו, וקבע, כי "אין כל קיצור בתוחלת חייו. אין כל איום מכל תחלואה נלווית שלא קיימת".

 

בחקירתו נדרש דר' לנגר לשאלת קיצור תוחלת חיי התובע, והודה, כי אין לו מומחיות באפידמיולוגיה (תוחלת חיים) (עמ' 74 שורות 8-7) ובהמשך הודה, כי "אני לא יודע להגיד כמה הוא יחיה" (עמ' 77 שורות 23-22), ולאחר מכן אף הודה, כי נוכח התפתחות והתקדמות הידע הרפואי, עלתה היכולת הרפואית להתמודד עם סיבוכים, ככל שקיימים, אם כי, הוא סירב להודות, כי נתון זה מאריך את תוחלת חיי החולים, בהסתמכו על מחקרים שנעשו בחו"ל, אלא שבהמשך התברר – באופן מפתיע, יש לומר – כי למרות שהמומחה העריך כי נכותו של התובע הינה בשיעור של 60% כאשר לדבריו, יש לייחס את מחציתה לנכותו הקודמת בגין מחלתו הבסיסית (כאשר בדיון ניאות להסכים שנכותו של התובע היא בשיעור של 80%, עמ' 75 שורה 4), הרי שאת חישוביו לגבי תוחלת החיים הסטטיסטית הצפוייה לתובע ערך על סמך טבלאות שנערכו בהתייחס לנכים שנכותם הינה בשיעור של 100% (!!) (עמ' 80 שורות 5-2), והוא הודה, שאין בידו ספרות רפואית וטבלאות המתייחסות לתוחלת החיים של נכים, בשיעור של 80%, או נכים במצבו של התובע.

 

נוכח האמור הנני קובעת, כי הנתבע לא הרים את נטל השכנוע המוטל עליו, ולא הוכיח כי תוחלת החיים של התובע קוצרה.

 

במאמר מוסגר אציין, כי יש צורך במידה רבה של ציניות על מנת להתכחש, מחד גיסא, לכשלון הניתוח ותוצאתו, ומאידך גיסא – להיתלות במצבו הרפואי של התובע, ובנכותו הקשה כתוצאה מהניתוח הכושל, ולקבוע על סמכה קיצור תוחלת חיים.

 

הנזקים

 

31.התובע עותר לפיצוי בגין הפסדי הכנסה לעבר ולעתיד, הפסדי פנסיה, כאב וסבל, פגיעה באוטונומיה, עזרת זולת לעבר ולעתיד, הוצאות רפואיות לעבר ולעתיד, עזרים רפואיים לעתיד, ניידות לעבר ולעתיד, התאמת דיור, הוצאות כביסה וייבוש מוגברים לעבר ולעתיד ושימוש מוגבר במיזוג אוויר.

 

32.הפסדי השתכרות לעבר – מתצהירו של התובע עולה, כי עובר לניתוח עבד כמרצה לשיווק ב*** **** **** *****, ***** **** ****** ******, **** **** ********.

 

בנוסף, התובע עבד כיועץ שיווקי, בין היתר, עם חברת ******. לטענתו, מאז הניתוחים, וכתוצאה מהם, צומצמה עבודתו כמרצה, ואילו עבודתו עם חב' ****** הצטמצמה, עד כי פסקה לחלוטין בשנת 2013. לדבריו, נוכח צמצום עבודתו כמרצה, והפסקת מתן ייעוץ שיווקי ל*******, נגרמה פגיעה בהכנסתו.

 

להוכחת טענותיו לגבי צמצום היקף עבודתו כמרצה, צירף התובע את תצהירה של גב' ** *****, המשמשת כ**** **** **** ***** ***** **** *****.

 

לדברי גב' ****** בתצהירה "מאז הניתוחים ממשיך פלוני להרצות ב**** ***** – אך בהיקפים מצומצמים ומבלי יכולת לצאת לנסיעות. לפיכך, לעיתים קרובות, כאשר יש צורך בנסיעות, מוזמן מרצה חלופי במקומו. מאז הניתוחים אופן מתן ההרצאות על ידי פלוני השתנה. מאז הניתוחים פלוני נאלץ לשבת במהלך כל הרצאה – דבר הפוגם מאוד בדינמיקה, באיכות של ההרצאה ובאפשרות לגשת למשתתפים ו/או ללוח לצורך כתיבה..." (סע' 10-9 לתצהירה).

 

אומר מיד, כי עדות זאת, ככל שמטרתה להוכיח את נזקיו הכספיים של התובע, הינה חסרת ערך ראייתי. ראש וראשונה, לא הובהר מהי השכלתה של גב' *****, ומהם כישוריה לבקר את איכות הרצאותיו של התובע, או את הדינמיקה שבינו לבין תלמידיו. זאת ועוד. מדובר בתצהיר כללי מאוד, אשר אין בו נתונים שניתן להסיק מהם פגיעה אמיתית בהכנסתו של התובע, ועל כן לא ברור, מדוע הוגש תצהיר זה מלכתחילה.

 

במהלך חקירתה של גב' ברזילי הוברר, כי הסכם העסקתו של התובע אינו מצוי ברשותה, למרות שלדבריה, מדובר בהסכם סטנדרטי הנכרת עם כל המרצים, ומדבריה עלה, כי עותק ההסכם החתום על ידי התובע מצוי, כפי הנראה, במשרדי המכון, אלא שהוא לא הוצג בפני בית המשפט, ותוכנו ותנאי ההעסקה הכלולים בו נותרו עלומים.

 

חרף האמור, בהגינותה, ניסתה ב"כ הנתבע לחלץ מהעדה פרטים על השתכרותו של התובע במכון לפני ואחרי הניתוחים, אולם העדה הבהירה, כי פרטים אלו אינם מצויים בידיעתה, ולדבריה "אין לי מסמכים כאן. יכולה לאסוף מסמכים ולראות כמה שעות הועסק לפני. אסכם ואגיד שלפני הניתוח העסקנו אותו הרבה יותר, אם בקורסים ב** ****, או מחוץ ל** **** ואחרי הניתוח הוא לא עבד, וכשהוא חזר מספר השעות הצטמצם ואנחנו לא שולחים (אותו – ד.ג.) להעביר קורסים מחוץ ל** ****" (עמ' 37 שורות 26-23), אלא שמדובר באמירות שנאמרו על דרך הסתם, ומכל מקום, אין הן יכולות לתמוך בטענת התובע בדבר הפסד הכנסות, או שיעורו של ההפסד הנטען.

 

עד נוסף שהובא בנסיון לתמוך בטענותיו של התובע בדבר הפסד השתכרותו לאחר הניתוח, וכתוצאה ממנו, הוא מר *** **** - מנכ"ל משותף של ***** ומערכות בע"מ (להלן: "******").

 

מר *** ***** הצהיר, כי ****** החלה לעבוד עם התובע "מאז שנת 2009 לערך" (סע' 5 לתצהיר), ולדבריו בתצהירו "פלוני עסק בייעוץ צמוד לחברת ****** ולמנהל הפיתוח העסקי של החברה, מר **** ******, במהלך תקופה של השלוש שנים. הפעילות של פלוני עם חברתנו התמקדה אך ורק בשווקי חו"ל" (סע' 7-6 לתצהיר).

 

מר **** *** הצהיר, כי פעילותו של התובע תרמה רבות לביסוס פעילות החברה בחו"ל, וכן הצהיר, כי בשנת 2009 היה היקף הפעילות העסקית של התובע עם החברה בשווי של 170,293 ₪, ובשנת 2010 היה היקף הפעילות בשווי 141,644 ₪, כאשר מדובר בסכומים לפני מע"מ. עוד הצהיר מנכ"ל ******, כי לאחר ביצוע הניתוחים פחת מאוד היקף הפעילות של החברה עם התובע, עד כי בשנת 2013 פסק כליל.

 

התובע טען, כי חלק גדול מפעילותו עם חברת ****** כלל נסיעות לחו"ל, נסיעות שלא יכול היה לבצען לאחר ביצוע הניתוחים, דבר שגרם להפחתת הפעילות, עד הפסקתה המלאה, עובדה שאושרה על ידי מר *** **** בסע' 13 לתצהירו.

 

בחקירתו הבהיר מר **** ***, כי לא היה לחברה הסכם עבודה עם ****** וכי הוא "לא קיבל משכורת. הוא עבד כקבלן חוץ וקיבל תמורה על פי שעות עבודה, על פי דו"חות שהוגשו" (עמ' 21 שורות 32-31, עמ' 23 שורות 4-3).

 

מנכ"ל ****** העיד, כי נתוני ההכנסה של התובע, המפורטים בסע' 10 לתצהירו, נלקחו "ממערכת הנהלת החשבונות של החברה" (עמ' 23 שורה 8), אולם לא הייתה בפיו תשובה לשאלה מדוע לא צורפה אסמכתא לאימות נתוני ההכנסה הנטענים (עמ' 22 שורות 30-29), ופעם נוספת, אין מנוס מהמסקנה, כי מדובר בתצהיר חסר כל ערך ראייתי, באשר הוא כולל אמירות שנאמרו על דרך הסתם, מבלי לאמתם במסמכים, מקום שלא הייתה כל מניעה לצרפם, ומכל מקום, אין באמירות סתמיות אלו כדי להוכיח את שיעור השתכרותו של התובע ב******* לפני ואחרי הניתוחים.

 

33.נוכח האמור, ועל מנת שניתן יהיה לקבוע את בסיס שכרו של התובע עובר לביצוע הניתוחים, וכן על מנת שניתן יהיה לקבוע האם קיים הפסד השתכרות בתקופה שלאחר ביצוע הניתוחים, לעומת התקופה שלפני ביצועם, יש להשוות בין נתוני השתכרותו המוכחים של התובע לפני הניתוחים לנתוני השתכרותו המוכחים לאחריהם.

 

התובע צירף את תצהירו של רו"ח **** ****, המשמש כרו"ח של התובע מאז שנת 1992 (סע' 2 לתצהיר ציוני).

 

רו"ח ***** ניתח בתצהירו את הכנסותיו של התובע לפני ואחרי ביצוע הניתוחים, והגיע למסקנה, כי לתובע נגרם נזק כספי עצום, אלא שטענותיו לא הוכחו, ואבאר.

 

ראש וראשונה יצויין, כי למקרא סיכומי הצדדים עולה, כי אין ביניהם מחלוקת באשר לנתוני השתכרותו של התובע בשנים 2008 ו- 2009, ומהראיות שהוצגו בפני עולה, כי בשנת 2008 השתכר התובע סך של 171,056 ₪ כשכיר, וסך נוסף של 189,500 ₪ כעצמאי, סה"כ סך 360,556 ₪ ובממוצע לחודש, סך 30,046 ₪ ובשערוך (הצמדה בלבד) לתאריך היום, סך 34,339 ₪.

 

בשנת 2009 השתכר התובע כשכיר, סך 282,985 ₪, וכעצמאי השתכר סך 305,511 ₪, סה"כ 588,496 ₪ ובמוצע לחודש סך 49,041 ₪ ובשערוך (הצמדה בלבד) להיום, סך 54,525 ₪.

 

הצדדים חלוקים ביניהם בחישוב שכרו של התובע בשנת 2010, היא השנה בה בוצעו הניתוחים (9/10).

 

בעוד שהתובע טוען, כי השתכר כעצמאי במשך 8 חודשים בשנה זו (עד מועד ביצוע הניתוחים) סך של 151,997 ₪, וכשכיר, סך 201,962 ₪, סה"כ 353,960 ₪, טוען הנתבע, כי התובע השתכר כשכיר סך של 233,186 ₪, וזאת במצטבר למשך כל השנה, שכן גם לאחר הניתוחים המשיך לקבל שכר (ראו נספח 289 למוצגי התובע), וכן השתכר כעצמאי סך של 85,744 ₪, וזאת במהלך שמונת החודשים שחלפו עד ביצוע הניתוחים, ועל כן לגרסת הנתבע, סך כל השתכרותו של התובע לשנת 2010 היה בסך של 318,930 ₪, ובממוצע לחודש סך 30,150 ₪.

 

לאחר עיון במסמכים הרלבנטיים, אשר צורפו לתצהיר התובע, הגעתי לכלל מסקנה, כי חישובה של ב"כ הנתבע הוא החישוב הנכון, ויש להעדיפו, ואבאר. רו"ח ***** טוען בתצהירו, כי בשנת 2010 השתכר התובע כשכיר סך של 201,962 ₪, אולם אמירה זו עומדת בניגוד למכתבו של רו"ח ***** לפקיד שומה *** *** (צרופה 289 למוצגי התובע), שם נכתב, כי כלל הכנסותיו של התובע כשכיר בשנת 2010 הינם בסך 233,186 ₪ ולא כנטען על ידו בתצהירו. ודוק: אין מחלוקת, כי התובע המשיך וקיבל את שכרו כשכיר במשך כל שנת המס, ועל כן הכנסתו החודשית כשכיר, בשנת 2010, הייתה בסך של 19,432 ₪.

 

בסיכומי התשובה טען ב"כ התובע, כי הכנסתו של התובע כשכיר שולמה לו בשנת 2010, לאחר ביצוע הניתוחים, על חשבון ימי מחלה, אלא שטענה זו הועלתה לראשונה בסיכומי התשובה, וממילא לא הוכחה.

 

באשר להשתכרותו של התובע כעצמאי בשנת 2010 – רו"ח ציוני ציין בתצהירו, כי הכנסה זו הייתה בסך של 201,962 ₪ אלא שציון סכום זה בתצהירו עומד בסתירה "להודעה על שומת מס לשנת 2010" (צרופה 286-285 למוצגי התובע), שהוגשה על ידו לשלטונות המס, שם צויין על ידי רו"ח ציוני, כי הכנסתו של התובע, כעצמאי, בשנת 2010 הייתה בסך של 85,744 ₪.

 

רו"ח ציוני נדרש לסתירה שבין האמור בתצהירו לבין הדיווח שנעשה על ידו לשלטונות המס, וטען "זה חילקנו את ההכנסה השנתית לחלק שני שליש מהשנה, שהוא חייב במס ושליש מהשנה בהתאם לחלוקה של הנכות שהוא פטור ממס, זה החלק שחייב במס" (עמ' 29 שורה 31, עמ' 30 שורה 1), אלא מאי? רו"ח ציוני הודה, כי השומה איננה כוללת הכנסות פטורות ממס, למרות שלדבריו "זה היה צריך להופיע בשומה", ובאופן מפתיע טען, כי "זה רשלנות של מס הכנסה שלא העבירו את הנתונים לשומה..." (עמ' 30 שורות 9-6).

 

בהמשך נשאל רו"ח ציוני האם יש בידיו אישור מס הכנסה לגבי מתן הפטור הנטען, ותשובתו, המפתיעה יש לומר, הייתה "אני לא צריך להחזיק דבר כזה, הדו"ח כולל כמה מרכיבים", וכאשר נשאל איך ניתן לדעת מהם מרכיבי הדו"ח ענה "השומה לא כוללת את הנתונים בדו"ח, זה תקציר של הרבה דברים" והוא אישר, כי במסמכים שצירף לא מופיע סכום הפטור, או גובה הפטור, שאושר לכאורה (עמ' 30 שורות 23-10).

 

מהאמור עולה, כי לא הורם נטל ההוכחה לגבי הסכומים המופיעים בתצהירו של רו"ח *****, בהתייחס להשתכרותו של התובע, כעצמאי, בשנת 2010, ואשר על כן, ובהסתמך על הודעת השומה (צרופה 286 למוצגי התובע) הנני קובעת, כי בשנת 2010 השתכר התובע, כעצמאי, סך של 85,744 ₪.

 

היות ואין חולק, שהכנסתו של התובע, כעצמאי, בשנת 2010 השתרעה על פני 8 חודשי עבודה בלבד, עד מועד ביצוע הניתוחים, יש לחלק את כלל הכנסתו של התובע, בסך של 85,744 ₪ ל- 8, ומשכך, המסקנה היא, כי הכנסתו החודשית של התובע כעצמאי בשנת 2010 הייתה בסך 10,718 ₪.

 

נוכח האמור, הנני קובעת, כי כלל הכנסתו החודשית של התובע בשנת המס 2010, הן כשכיר והן כעצמאי, הייתה בסך 30,150 ₪, ממש בהתאם לחישוביה של ב"כ הנתבע, ובשערוך לתאריך היום (הצמדה בלבד), סך 32,537 ₪.

 

ב"כ הנתבע חישבה, בסיכומיה, את הכנסתו החודשית של התובע לשנים 2011, 2012 ו- 2013 הן כשכיר והן כעצמאי, והיות וב"כ התובע לא התייחס להשתכרותו של התובע בשנים אלו, לא בסיכומיו, ואף לא בסיכומי התשובה, הנני מקבלת את חישוביה של ב"כ הנתבע, וקובעת, כי בשנת המס 2011 השתכר התובע סך 44,485 ₪ לחודש, ובשערוך לתאריך היום (הצמדה בלבד) – סך 46,224 ₪ ; בשנת המס 2012 השתכר התובע סך 35,343 ₪ לחודש, ובשערוך לתאריך היום (הצמדה בלבד) – סך 36,051 ₪; ובשנת המס 2013 השתכר התובע סך של 36,492 ₪ לחודש, ובשערוך לתאריך היום (הצמדה בלבד) – סך 36,894 ₪.

 

באשר להשתכרות התובע בשנת 2011, טען רו"ח ***** בעדותו, כי ההכנסה "החריגה" בחודשים נובמבר – דצמבר בשנה זו, נבעה "מהקדמה של הכנסות, שהם בעצם מתפרשות על פני תקופה ארוכה..." ( עמ' 31 שורות 4-3), וכאשר נשאל מהיכן לו מידע זה, השיב "אני בטוח בזה, אבל אין לי אסמכתא. ברגע זה אין לי אסמכתא" (עמ' 31 שורה 11), ולא נותר אלא לקבוע, שטענתו של רו"ח ציוני, בדבר הקדמת הכנסות הינה טענה שהועלתה על דרך הסתם, בבחינת ספקולציה, ואין לקבלה.

 

34.מאמור עולה, כי על מנת לקבוע, האם קיימת פגיעה בהכנסתו של התובע בתקופה שלאחר ביצוע הניתוחים יש להשוות את ממוצע הכנסתו בשנים 2008 – 2010 לממוצע הכנסתו בשנים 2011- 2013 (שכן לא הוצגו נתוני הכנסתו לשנת 2014). חישוב הכנסתו החודשית הממוצעת של התובע בשנים 2008-2010 מביאנו לסך 40,467 ₪, ואילו חישוב הכנסתו החודשית הממוצעת של התובע בשנים 2011- 2013 מביאנו לסך 39,723 ₪, קרי: קיימת גריעה בסך של 744 ₪ בהכנסתו החודשית של התובע במועדים שלאחר ביצוע הניתוחים.

 

נוכח האמור, הפסדי הכנסתו של התובע לעבר (החל משנת 2011 ועד תאריך היום) הינם בסך 38,199 (מכפלת הסך 744 ₪ במספר החודשים שחלפו), ובצירוף ריבית מאמצע התקופה – סך 39,050 ₪.

 

35.זה המקום לציין, כי ב"כ התובע ערך, בסיכומיו, חישוב שונה לצורך הערכת הפסדי התובע לעבר, אלא שחישוב זה אינו נכון ואינני מקבלת אותו. במה דברים אמורים? ב"כ התובע טוען בסיכומיו, כי "תקופה קצרה לאחר הניתוחים התובע הפסיק לעבוד עם ******" (סע' 29 לסיכומים), ומשכך הוא חישב בנפרד את הפסדי ההשתכרות הנטענים, כתוצאה מהפסקת עבודתו של התובע עם *******, לעומת כלל ההפסדים, אלא, כפי שציינתי, חישוב זה אינו נכון ואינו יכול להתקבל על הדעת, וזאת בשל מספר סיבות. ראש וראשונה, התובע לא הפסיק לעבוד עם ******* "תקופה קצרה" לאחר הניתוחים, אלא כשלוש שנים לאחר מכן, ועל כן לא הוכח הקשר הסיבתי בין הפסקת עבודתו של התובע ב****** לבין נזקיו כתוצאה מהניתוח הכושל.

 

אמנם התובע, כמו גם מנכ"ל ******, טענו, כי עבודתו של התובע ב******* התאפיינה בנסיעות רבות לחו"ל, נסיעות שהתובע מתקשה לעשותן במצבו, ולכאורה, זו הסיבה להפסקת העבודה ב*******, אולם לא שוכנעתי באמיתות הטענה, והנני בדעה, כי התובע, שהינו יועץ שיווקי, וזו הייתה הגדרת עבודתו ב*******, נשכר לעבודתו ב******* לצורך שינוי אסטרטגיית העבודה בחברה, בעיקר מול השווקים בחו"ל, ממש כפי שעלה מעדותו של מנכ"ל *******, ולאחר שהצליח במשימתו והצליח לשנות, בהצלחה רבה, את אסטרטגיית העבודה ב******, ומיצב אותה, לא היה עוד צורך בנסיעותיו התכופות לחו"ל, ולמעשה לא הובאה כל סיבה להפסקת עבודתו כיועץ שיווקי לחברה, ולו בהיקף פחות, לכאורה בשל מצבו הרפואי. זאת ועוד. מר *** **** ציין בתצהירו, כי התובע עסק במתן ייעוץ צמוד ל******* ולמנהל הפיתוח העסקי של החברה, מר **** ******. עוד עולה מתצהירו של מנכ"ל *******, כי בזכות הייעוץ השיווקי של התובע, חדרה ******* לשווקים חדשים בחו"ל – אנגליה, צ'כיה, תורכיה וספרד. ודוק: מר **** *** העיד כי "המשאב הפנימי שהיה לי הוא בחור בשם **** ******, היה צעיר, ומר פלוני בעצם שימש כחונך, מנטור, לימד אותו, תוך כדי עשייה, איך לממש את אותן תוכניות" (עמ' 22 שורות 18-16). מהאמור עולה, כי למעשה התובע לימד את מר ****** את רזי העבודה בהתאם לתוכנית השיווק שהגה, ועל כן, הדעת נותנת, כי בחלוף שלוש שנים של עבודה צמודה עם מר ******, למד מר ****** והפנים את עיקרי התוכנית וההתנהלות על פיה, ולא היה זקוק עוד להדרכתו הצמודה ולהנחייתו של התובע. ויובהר, מר ******* לא הובא לעדות, ולנוכח טענותיו של ב"כ התובע בנושא הפסד ההכנסות כתוצאה מהפסקת העבודה מול ******, מדובר בעד חיוני ונדרש, אשר ההימנעות מהבאתו פועלת לחובת התובע.

 

זאת ועוד. ב"כ התובע, ערך בסיכומיו, חישוב כפול של ההפסדים להם הוא טוען. במה דברים אמורים? מחד גיסא סיכם את הכנסתו הכוללת של התובע בין השנים 2008- 2010 (כאשר החישוב לגבי שנת 2010 לא התקבל על דעתי), כאשר ברור, כי הכנסה זו כוללת גם את הכנסתו של התובע כעצמאי בעבודתו כיועץ שיווקי ל******, ולאחר מכן, חישב בנפרד את הפסדיו של התובע בעבודתו עם *******, בשנים 2011- 2013, ואף הגדיל לעשות, וערך חישוב ספקולטיבי של ההפסדים הנטענים לגבי שנת 2014, כאשר הכנסה זו כבר נלקחה בחשבון בעת חישוב הפסדיו הכלליים של התובע, וזאת לא ייעשה. עוד יוסף כי התובע נמנע מהמצאת אסמכתאות המעידות על הכנסותיו בשנת 2014, ועל כן לא ברור הכיצד חושבו הפסדיו הלכאוריים והספקולטיביים של התובע כתוצאה מהפסקת עבודתו עם *******, גם בהתייחס לשנת 2014, מה עוד שאין כל ספק שהתובע יכול היה, וצריך היה להמציא אסמכתאות אלו, ועל כן אין מנוס מזקיפת הימנעותו מהוכחת הפסדיו הנטענים בשנת 2014 – לחובתו.

 

כפי שציינתי, חישובו של התובע מוטעה לחלוטין. לא ניתן להפריד את הכנסתו של התובע מעבודתו כיועץ שיווקי ל******* מכלל הכנסתו בשנים הרלבנטיות, כפי שהיא באה לידי ביטוי בדיווחיו לשלטונות המס, הכוללת גם את הכנסתו מ*******, ועל כן, כאמור,החישוב המוצע אינו אפשרי, וממילא אינו יכול להתקבל.

 

36.הפסדי השתכרות לעתיד – ב"כ התובע מציע בסיכומיו לחשב את הפסדי השכר העתידיים על בסיס הכנסתו הממוצעת של התובע עובר לביצוע הניתוחים, ועל פי מדרג נכויות, כאשר עד גיל 60 יחושבו הפסדיו לפי 50% מהסכום, מגיל 60 ועד גיל 65 יחושבו הפסדיו לפי 70% מהסכום, ואילו מגיל 65 עד גיל 70 יחושבו הפסדיו המלאים, לפי 100% נכות.

 

לעומתו, טוענת ב"כ הנתבע כי הנתבע אינו צפוי לסבול מפגיעה בהכנסתו ולחילופין, היא מציעה לחשב את הפסדיו לפי 30% מהסך 30,150 ₪ עד הגיע התובע לגיל 57.

 

זה המקום לציין, כי נוכח כישוריו המוכחים ויוצאי הדופן של התובע, ודווקא נוכח נחישותו להתגבר על נכותו ולהשתכר לפרנסתו, למרות נכותו הקשה, אין לי כל ספק שמן הראוי לחשב את הפסדי שכרו העתידיים של התובע, עד הגיעו לגיל 70.

 

באשר לאופן החישוב, אינני מקבלת את טיעוניה המקפחים של ב"כ הנתבע, והנני מעדיפה את השיטה המדורגת שהוצעה על ידי התובע, אם כי במדרג שונה, באופן שהפסדיו יחושבו על בסיס מיצוע הכנסתו החודשית עובר לביצוע הניתוחים, בסך של 40,467 ₪, כאשר חישוב ההפסדים יחולק לשתי תקופות.

 

בשלב הראשון יחושב ההפסד מתאריך היום עד הגיע התובע לגיל 65, לפי שווי של 40% מהכנסתו עובר לביצוע הניתוחים, ובשלב השני יחושב הפסדו מגיל 65 עד גיל 70 לפי שווי של 80% מהכנסתו עובר לביצוע הניתוחים.

 

משכך יחושב ההפסד כדלקמן:

 

תקופה ראשונה: מתאריך היום עד הגיע התובע לגיל 65:

12,950 ₪ (80% מההכנסה החודשית X 40%) X 75.6813 (מקדם היוון) = 980,073 ₪.

 

תקופה שניה: מהגיע התובע לגיל 65 ועד הגיעו לגיל 70:

26,000 ₪ (80% מההכנסה חודשית X 80%) X 55.6524 X 0.8131 (מקדם היוון כפול) = 1,176,525 ₪ .

 

נוכח האמור הנני קובעת, כי הפסדי השתכרותו של התובע לעתיד הינם בסך של 2,156,598 ₪.

 

37.הפסדי פנסיה – התובע עתה בסיכומיו לחשב את הפסדי הפנסיה בהתאם לצו ההרחבה ובהתאם לפסיקה שהובאה על ידו, לפי 12% מסך הפסדי ההכנסה שנגרמו ויגרמו לתובע בעבר ובעתיד.

 

ב"כ הנתבע לא התנגדה בסיכומיה לחישוב זה, ועל כן יבוצע החישוב כדלקמן: 12% X 2,156,598 ₪ (הפסדי השתכרות לעבר ולעתיד) = 258,792 ₪. 

 

38.כאב וסבל ופגיעה באוטונומיה – התובע עותר בראש נזק זה לפיצוי בסך של 1,000,000 ₪, סכום לו מתנגדת ב"כ הנתבע, ובצדק. ודוק: אין כל ספק, כי נזקיו של התובע כתוצאה מהניתוח הכושל, הינם קשים ומכבידים עד מאוד על חייו. אלא מאי? יאמר האומר, כי מצבו הרפואי של התובע לא היה טוב כבר לפני ביצוע הניתוחים, וללא קשר אליהם, אמירה שהיא נכונה בהחלט, אולם זאת יש לזכור: התובע החליט לעבור את הניתוח על מנת לשפר את מצבו הרפואי ואת איכות חייו, והנה, לא רק שמצבו לא הוטב לאחר הניתוח, אלא הוא הורע עד מאוד, וזאת כתוצאה מהתרשלותו של הנתבע. ויובהר: אילו התובע לא היה מתרשל, היה משתפר מאד מצבו הרפואי של התובע, וממילא היה נמנע נזקו, כולו, או חלקו, ועל כן, אין כל ספק שהוא זכאי לפיצוי, אשר יביא לידי ביטוי את עוצמת ההתרשלות ואת הנזק הקשה שנגרם לתובע בגינה, וזאת מבלי להתעלם ממצבו הרפואי של התובע עובר לביצוע הניתוחים, ואשר על כן, הנני קובעת, כי התובע יפוצה בראש נזק זה בסכום של 600,000 ₪, כאשר סכום זה כולל בחובו הן פיצוי בגין כאב וסבל, והן פיצוי בגין פגיעה באוטונומיה.

 

39.עזרת זולת בעבר – התובע ורעייתו פירטו בתצהיריהם ובעדויותיהם את מצבו של התובע, ואת העזרה הרבה שהוא נזקק לה, מידי יום, בפעולות שגרתיות ופשוטות, שרובנו איננו מתייחסים כלל לביצוען, כגון: פתיחת שפופרת משחת שיניים, רכיסת כפתורים, סגירת רוכסן, חגירת חגורה וכו'.

 

עוד הוברר, כי התובע היה מאושפז בבית החולים "אסותא" מתאריך 4.9.10 עד תאריך 14.9.10, שאז הועבר להמשך אשפוז לבית חולים השיקומי "בית לוינשטיין", שם שהה עד תאריך 30.12.10.

 

התובע הצהיר, כי בתקופת אשפוזו ב"בית לוינשטיין" סעדה אותו רעייתו מידי יום, ורעייתו אף תיארה בתצהירה כיצד סעדה את התובע באותה תקופה, וכיצד "הייתי מגיעה כל יום מביתנו ברמת השרון לבית החולים ברעננה, וחוזרת בלילה, ולא פעם הייתי חוזרת באמצע היום הביתה כדי לטפל בילדים, וחוזרת שוב לאחר מכן לבית החולים..." (סע' 24 לתצהיר), והיא אף תיארה את מצבו הקשה של התובע בתקופת אשפוזו ב"בית לוינשטיין", ואת העזרה הרבה שהוא נזקק לה, ואשר הוענקה לו על ידה. זאת ועוד. מתצהירי התובע ורעייתו ומהעדויות שנשמעו עולה, כי גם לאחר שחרורו של התובע מ"בית לוינשטיין", ולמעשה עד עצם היום הזה מסייעת הגב' פלונית רבות לבעלה, ואין כל ספק, כי התובע זכאי לפיצוי בגין עזרה זו.

 

בסיכומיה, מתנגדת ב"כ הנתבע לפיצוי התובע בגין העזרה שמוענקת לו על ידי רעייתו, והיא מצטטת את הפסיקה, אשר עקרונותיה מקובלים על הכל, על פיה "כאשר מדובר בעזרה של בני משפחה, יש לפצות רק בגין עזרה מיוחדת וחריגה..." (סע' 96 לסיכומים), אלא מאי? למקרא הנטען בסיכומי הנתבע, יש לי תהיות בנוגע לפרשנות אופייה של עזרה חריגה, כפי שנתפסת על ידי הנתבע ובאת כוחו. ב"כ הנתבע טוענת בסיכומיה, כי העזרה שמעניקה אשת התובע לתובע איננה חורגת מעזרה רגילה של בת זוג, אלא שאינני רואה, ואינני יכולה לראות את הדברים עין בעין עימה, ומאליה נשאלת השאלה, האם סיוע לבן זוג בקימה מהמיטה, בפתיחת שפופרת משחת השיניים, ברכיסת כפתוריו, בסגירת רוכסנו, בחגירת חגורתו, בלבושו, בהליכתו, ועוד כהנה וכהנה פעולות סיוע יומיומיות, אינו מהווה עזרה חריגה, כנטען? התשובה ברורה מאליה. מדובר בעזרה חריגה מאד, ובלתי מקובלת בעליל, שאין למוצאה ברגיל בין בני זוג, ועל כן, אין כל ספק בדבר זכותו של התובע לפיצוי בראש נזק זה, וזאת תוך עריכת חישוב נפרד בהתייחס לתקופות השונות.

 

נוכח האמור הנני קובעת כדלקמן:

 

בתקופה שמיום אשפוזו של התובע, בתאריך 5/9/10, ועד לשחרורו מבית לוינשטיין, בתאריך 30.12.10 יחושב הפיצוי לפי 5,000 ₪ לחודש, וסה"כ – 20,000 ₪, לתאריך היום.

 

מתאריך 30.12.10 ועד תאריך היום יחושב הפיצוי לפי 1,400 ₪ לחודש, ובסה"כ – 71,400 ₪, לתאריך היום.

 

40.עזרת זולת לעתיד – פרופ' עורי קבע בחוות דעתו, כי התובע יזדקק לעזרה יומיומית בת 4 - 5 שעות, ואילו דר' לנגר קבע, כי התובע לא יזדקק לעזרה כלל, למעט במשך 3 שנים "לקראת סוף החיים", שאז יזדקק לעזרה סיעודית, קביעה שהינה תמוהה משהו, שכן בבסיסה התעלמות מוחלטת ממצבו הרפואי של התובע כתוצאה מהתרשלות הנתבע, והצורך המוגבר שלו בסיוע יומיומי, לרבות בפעולות פשוטות ושגרתיות לחלוטין.

 

מחקירתו של פרופ' עורי עלה, שהוא לא ביקר בבית התובע, עובר להכנת חוות דעתו, וממילא לא התרשם במו עיניו מרמת תפקודו של התובע בביתו, ומקשייו הנטענים. כאשר נשאל פרופ' עורי, מדוע הוא סבור שהתובע יזדקק לעזרה בהיקף של 5-4 שעות ביום, ענה, כי קביעה זו מבוססת על ההנחה "שהאיש עושה לעצמו כל דבר לבד" (עמ' 25 שורה 17), אולם הוא הודה, כי כיום אינו זוכר אילו שאלות הציג לתובע, על מנת להעריך את תפקודו, ולמעשה הודה, כי "אני לא יודע לומר מה הוא עושה היום בבית לבדו" (עמ' 25 שורות 22-21), ובהמשך הוברר, כי פרופ' עורי אינו יודע אילו פעולות ביתיות יומיומיות ביצע התובע בעצמו לפני ביצוע הניתוחים, והוא אפילו לא ידע להשיב על השאלה האם התובע נוהג כיום במכונית, והמסקנה הינה, כי לא ניתן להסיק מתוכן חוות הדעת את ההמלצה הכלולה בה לעניין היקף העזרה לה נזקק התובע.

 

במאמר מוסגר אציין, כי הנני תמהה על אופן עריכת חוות הדעת על ידי פרופ' עורי, בנושא העזרה לעתיד, כאשר הוא לא מצא לנכון להציג לתובע ולבני משפחתו את השאלות הנדרשות בנושא תפקודו היומיומי של התובע, ואף לא מצא לנכון להתרשם במו עיניו מרמת תפקודו של התובע בביתו, בנהיגתו ובמהלך עבודתו. מדובר בהתנהלות שאיננה מכבדת את עורך חוות הדעת, וממילא איננה מסייעת בידי התובע להוכיח את טענותיו.

 

במהלך שמיעת הראיות נחקר גם דר' לנגר על חוות דעתו, אולם, למרבה הצער, גם הוא לא סייע בידי בית המשפט להעריך את משך העזרה היומית לה נזקק התובע.

 

זה המקום לציין, כי בסיכום טיפול שנערך לתובע, בתאריך 21.5.12 במכון בעיסוק (צרופה 234 למוצגי ההגנה) נרשם, כי באותו מועד התקשה עדיין התובע לרכוס כפתורים, וכן נרשם, כי כאשר הוא עייף, או רעב, הוא סובל מרעד מוגבר בידיו, ו"מלבד זאת מתפקד באופן עצמאי ביום יום".

 

על פי התרשמותי מאישיותו של התובע, אין לי כל ספק, שהוא עושה מאמץ אדיר לנסות ולתפקד באופן עצמאי, ויתכן שהוא אף מצליח בכך באופן חלקי, אולם אין כל ספק שעם חלוף השנים ייחלש כוחו, ומאמציו לתפקד באופן עצמאי לא יצלחו. זאת ועוד. נתתי אמון בדברי התובע ורעייתו בדבר העזרה לה נזקק התובע בפעולות יומיומיות פשוטות, אלא שלעניות דעתי, עזרה זו איננה מצדיקה בשלב זה שכירת שירותיו של מטפל, מה עוד, שהתובע אינו נזקק בעת הזאת לעזרה נוספת, מעבר לעזרה המוגברת המושטת לו על ידי רעייתו, ואשר בגינה יש לפסוק לו פיצוי כספי.

 

עוד הנני סבורה, כי בעוד שנים ספורות, יזדקק התובע לעזרה מוגברת, אשר ספק אם רעייתו תהיה מסוגלת להושיטה, אם כי אינני מקבלת את דברי גב' ענת שטולברג, לפיהם יזדקק להעסקת מטפל קבוע, ואשר על כן הנני מעריכה את הפיצוי בגין עזרה לעתיד באופן כדלקמן:

 

למשך השנתיים הבאות, ממועד מתן פסק הדין, יחושב הפיצוי לפי סך של 1,400 ₪ לחודש באופן כדלקמן: 1,400 ₪ X 23.2660 (מקדם היוון) = 32,572 ₪.

 

מהגיע התובע לגיל 60 ועד הגיעו לגיל 70 יחושב הפיצוי לפי 4,000 ₪ לחודש, כדלקמן: 4,000 ש"ח X 0.9425 X 103.5618 = 390,428 ₪ .

 

מהגיע התובע לגיל 70 ועד תום תוחלת חיים (גיל 83), יחושב הפיצוי לפי סך של 7,000 ₪ לחודש, כדלקמן: 7,000 ₪ X 0.7013 X 129.0454 = 633,497 ₪. 

 

41.הוצאות רפואיות לעבר – פרופ' עורי קבע בחוות דעתו, כי התובע זקוק לייעוץ מיני, לתמיכה פסיכולוגית ומשפחתית, לשחייה טיפולית/הידרותרפיה פעמיים בשבוע, לפיזיותרפיה שלוש פעמים בשבוע ולריפוי בעיסוק שלוש פעמים בשבוע, אלא מאי? למרות שחוות דעתו של פרופ' עורי ניתנה בתאריך 4.11.11, לא הובאו בפני ראיות, כי התובע שעה לעצותיו והוא מקבל בפועל את כל הטיפולים המומלצים מחד גיסא, ומאידך גיסא, לא הוכח, כי אינו עושה כן מחמת חסרון כיס. לזאת יש להוסיף, כי קופת חולים מממנת חלק מהטיפולים הנדרשים, וכן יש להוסיף את העובדה, כי עקב מחלתו הבסיסית של התובע – מיאלופתיה צווארית – וללא כל קשר לכשלון הניתוחים, הוא היה נדרש ממילא לטיפולים המוצעים, או לחלקם, אלא שאין כל ספק, שמצבו של התובע הוחמר עד מאוד כתוצאה מהניתוח הרשלני, ועל כן יש לפצות את התובע, באופן חלקי, בגין הוצאותיו הרפואיות.

 

התובע הציג קבלות על סך 26,150 ₪ בגין הוצאות רפואיות שהוצאו בעבר, והוא עותר למתן פיצוי גלובאלי בסך של 70,000 ₪, אלא שהלכה היא, שיש להוכיח את הוצאות העבר במסמכים ובאסמכתאות, ובמקרה זה לא הוצגו אסמכתאות, אשר יצדיקו מתן הפיצוי המבוקש בגין הוצאות רפואיות בעבר.

 

עם זאת, ונוכח נכותו הקשה של התובע, הנני יוצאת מתוך הנחה, כי בנוסף להוצאות המוכחות באמצעות קבלות, הוא הוציא הוצאות רפואיות נוספות, ואשר על כן, הנני מעריכה את הפיצוי בראש נזק זה, על דרך האומדנה, בסך של 30,000 ₪ לתאריך היום.

 

42.הוצאות רפואיות לעתיד – התובע הוכיח בהתנהגותו, כי חרף ההמלצה לבצע טיפולים שונים, הוא נמנע מכך, ומבצעם באופן חלקי בלבד. אלא מאי? יש לקוות שבעתיד ישתכנע התובע לבצע את הטיפולים המומלצים, וזאת לצורך שימור מצבו הרפואי ומניעת הידרדרות במצבו, והנני מאמינה, כי הוא אכן יעשה כן. עם זאת יובהר, כי בהעדר חוות דעת בתחום האורולוגי ובתחום הנפשי, אין מקום לפסוק פיצוי בגין הוצאות על טיפולים פסיכולוגיים, או ייעוץ מיני.

 

הן פרופ' עורי והן דר' לנגר מסכימים, כי התובע יזדקק בעתיד לטיפולי שחיה/הידרותרפיה, לטיפולי פיזיותרפיה ולטיפולים בריפוי בעיסוק, אם כי המחירים המוצעים על ידי גב' שטולברג ומר האס, בהתייחס לטיפולים הפיזיותרפיים והריפוי בעיסוק, הינם כה שונים, עד כי יש קושי של ממש לגשר על הפערים ביניהם.

 

כפי שציינתי, אין כל ספק, כי התובע נדרש לטיפולים אלו גם נוכח מחלתו הבסיסית, מיאלופתיה צווארית, ואשר על כן, אעריך את שווי הטיפולים הנדרשים בגין ההתרשלות הרפואית על פי 50% מהמחירים שיקבעו.

 

באשר לטיפולי הפיזיותרפיה- גב' שטולברג העריכה עלות טיפול בסך 292.5 ₪ בעוד שמר האס העריך עלות טיפול בקופת חולים, בסך 104 ₪, מבלי להתייחס לעובדת הגבלת מספר הטיפולים שניתן לקבל בקופת חולים.

 

התובע צרף לתצהירו רשימה של טיפולי פיזיותרפיה שקיבל במכון ספורטופדיה ברמת השרון, ובהתאם לצרופה לא' לתצהירו עולה, כי הוא שילם סך של 300 ₪ עבור כל טיפול, ומכאן הנני מסיקה, כי הערכת העלות של גב' שטולברג הינה נכונה והוגנת, ואשר על כן הנני מעדיפה את הערכתה על פני הערכתו של מר האס.

 

פרופ' עורי המליץ על שלושה טיפולי פיזיותרפיה בשבוע, ואילו דר' לנגר המליץ על טיפול אחד בשבוע, ואשר על כן אבחר בדרך המיצוע, ואחשב את הפיצוי בהתאם לשני טיפולים בשבוע, עד תום תוחלת חיים, תוך הפחתת 50% מעלותם בגין מחלתו הבסיסית של התובע, המצריכה אף היא טיפולי פיזיותרפיה.

 

אשר על כן, יחושב הפיצוי כדלקמן:

1,170 ₪ (מחצית עלות חודשית) X 210.8765 (מקדם היוון עד תום תוחלת חיים) = 246,726 ₪.

 

באשר לטיפולי ההידרותרפיה – גב' שטולברג נקבה בעלות של 150 ₪ לטיפול, ואילו מר האס נקב בעלות של 140 ₪ לטיפול, ועל כן אבצע את החישוב לפי עלות הטיפול בסך 145 ₪.

 

הן פרופ' שקד והן דר' לנגר מסכימים, כי התובע זקוק לשני טיפולים בשבוע, ובהתחשב בעקרון שפורט, יש לפצות את התובע בעלות 50% מההוצאה הצפוייה, כדלקמן:

 

580 ₪ (מחצית עלות חודשית) X 210.8765 (מקדם היוון עד תום תוחלת חיים) – 122,308 ₪.

 

בהתייחס לטיפולי ריפוי בעיסוק – פרופ' שקד ממליץ על 3 טיפולים בשבוע, ואילו דר' לנגר ממליץ על טיפול אחד בשבוע למשך שנתיים.

 

אודה, כי לא ירדתי לסוף דעתו של דר לנגר. האם הוא סבור, שבעוד שנתיים ימים יחלוף השיתוק?? קביעה זו איננה סבירה, ואין בידי לקבלה.

 

נוכח הפער בין המומחים בשאלת מספר הטיפולים בשבוע, אקבע, על דרך האומדנה, כי התובע זקוק לשני טיפולים בשבוע בריפוי בעיסוק.

 

גב' שטולברג מעריכה את עלות הטיפול בסך של 264 ₪ ואילו מר האס מעריך את עלותו בסך של 140 ₪ "באופן פרטי בטיפול ארוך טווח", אם כי לא הובאה, ולו שמץ ראיה, להיתכנות האפשרות של הפחתה במחיר הטיפול, כאשר מדובר בטיפול "ארוך טווח", ואשר על כן הנני מעדיפה את הערכת העלות שנעשתה על ידי גב' שטולברג.

 

נוכח האמור, ובהתאם לעקרון שהותווה, יבוצע החישוב כדלקמן:

1,056 ₪ (מחצית עלות חודשית) X 210.8765 (מקדם היוון תוחלת חיים) = 222,686 ₪. 

 

43.עזרים רפואיים לעתיד – פרופ' עורי קבע בחוות דעתו כי התובע יזדקק בעתיד לכסא גלגלים, כרית ישיבה, כסא שירותים, עמידון, קביים, מיטה עם מנגנון הידראולי, מזרון יחיד מותאם, קביעות שדר' לנגר הסכים עימן ואף הוסיף את הצורך במעקות אחיזה בשירותים ובאמבטיה וכן מאחזים.

 

כסא גלגלים - גב' שטולברג העריכה את עלותו של הכסא בסך של 19,252 ₪, ואילו מר האס העריך את מחירו של הכסא הנדרש – קל משקל – בעלות של 4,000 ₪.

 

גב' שטולברג נשאלה בחקירתה, על סמך מה העריכה את העלויות, והיא השיבה, כי היא מסתמכת הן על הצעת מחיר והן על הכרתה את מחירי השוק, בציינה, כי היא מעריכה את המחיר של הכסא "ברמת איכות מסויימת. שטיינר הוא הספק מספר אחד במזרח התיכון" (עמ' 36 שורות 8-7).

 

גם מר האס נחקר בהתייחס לאופן הערכת עלות הכסא על ידו. ויובהר: הן פרופ' עורי והן דר' לנגר קבעו, כי התובע זקוק לכסא גלגלים קל משקל. מר האס נשאל בחקירתו, מהו משקל הכסא המומלץ על ידו, ותשובתו הייתה "כסא קל משקל" וכאשר התבקש לפרט, בכל זאת מהו משקלו של הכסא המוצע על ידו, עיין ארוכות במסמכיו, וענה "לא כתוב בפרוספקט". בהמשך הבהיר מר האס, כי "כסא קל משקל זה עד 15.5 ק"ג. יש לי את הפרוספקט", אולם כאשר הוצג הפרוספקט לעיני, הוברר שמדובר בכסא שמשקלו נע בין 18.4 ק"ג ל- 19.8 ק"ג, קרי: ברור שאין מדובר בכסא קל משקל, ומשכך, הערכתו של מר האס באשר לעלות הכסא הנדרש הינה חסרת כל ערך.

 

נוכח האמור, הנני מעדיפה את הערכתה של גב' שטולברג, וקובעת, כי עלות הכסא הנדרש הינה בסך של 19,252 ₪.

 

גב' שטולברג קבעה, כי יש להחליף את הכסא בכל 5-4 שנים, ואילו מר האס קבע, כי יש להחליפו כל 5-6 שנים, אשר על כן הנני קובעת כי החישוב ייעשה בהתאם להחלפת הכסא כל חמש שנים, החל מגיל 60 (סך הכל חמש החלפות), סה"כ סך של 68,991 ₪.  

 

כרית ישיבה – הכרית נועדה למנוע פצעי לחץ, ומכאן חשיבותה.

 

גב' שטולברג העריכה את עלות הכרית בסך 2,218.32 ₪, וקבעה כי יש להחליפה אחת לשנתיים. לעומתה, העריך מר האס את עלות הכרית בסך 1,490 ₪, וקבע כי יש להחליפה אחת לארבע שנים.

 

הפערים בין המומחים ניתנים לגישור הן לעניין מחיר הכרית והן לעניין מועדי החלפתה, ואשר על כן הנני קובעת כי לצורך החישוב תוערך עלות הכרית בסך של 1,854 ₪, והיא תוחלף אחת ל- 3 שנים, החל מגיל 60 (שמונה החלפות) ואשר על כן, סך הפיצוי בגין ראש נזק זה הינו בסך של 10,508 ₪.

 

כסא שירותים – גב' שטולברג העריכה את עלות הכסא בסך 4,112 ₪, וקבעה כי יש להחליפו אחת לשלוש שנים.

 

מר האס טוען, כי ניתן להסתפק בכסא מפלסטיק, בעלות 55 ₪, אולם בהנחה שנכותו ומגבלותיו של התובע יצריכו בעתיד דחיפת הכסא בעזרת מטפל, הוא הציע שני סוגי כסאות. האחד בעלות של 1,498 ₪, והשני בעלות של 3,225 ₪, תוך קביעה כי יש צורך להחליפו אחת לחמש שנים.

הנני סבורה כי הערכת העלות של גב' שטולברג הינה מוגזמת, ונוכח פירוט מפרט כסא השירותים בחוות דעתו של מר האס, הנני בדעה, כי ניתן בהחלט להסתפק בכסא בעלות של 1,498 ₪, החל מהגיע התובע לגיל 60, והחלפתו אחת לחמש שנים (סך הכל חמש החלפות), ועל כן הפיצוי בראש נזק זה הינו בסך של 5,815 ₪.

 

 

עמידון – גב' שטולברג המליצה על עמידון בעלות של 27,641 ₪ ואילו מר האס המליץ על עמידון בעלות של 6,000 ₪.

 

נוכח הפער העצום בין קביעות המומחים, ונוכח הודאת מר האס בחקירתו, כי התובע לא יוכל להפעיל את העמידון המוצע על ידו, בעצמו וללא עזרת אחר (עמ' 84 שורות 26-25), מחד גיסא, ונוכח המלצתה של גב' שטולברג על עמידון יקר מאד, ללא כל הסבר, מאידך גיסא, הנני מעריכה את עלות העמידון, על דרך האומדנה בסך של 15,000 ₪, כאשר ברור, כי לא יהיה צורך בהחלפתו.

 

קביים – גב' שטולברג העריכה את עלות הקביים בסך של 485 ₪ ואילו מר האס העריך את עלותם בסך של 192 ₪.

 

נוכח האמור, בהתחשב בפער בין המומחים, ובצורך להחליף את הקביים מידי מספר שנים, הנני קובעת על דרך האומדנה את עלותם – לרבות החלפות – בסך של 8,000 ₪.

 

מיטה עם מנגנון הידראולי + מזרן – גב' שטולברג המליצה על רכישת מיטה עם שלט להפעלה מרחוק + מזרון, בעלות של 39,638 ₪, וכן קבעה, כי יש להחליף את המזרן אחת לחמש שנים. לעומתה, המליץ מר האס על מיטה בעלות של 5,452 ₪, אולם בחקירתו הודה כי מדובר למעשה בהערכת מחיר של מיטת יחיד המצוייה בשימושם של בתי חולים (עמ' 84 שורות 13-2), ונשאלת השאלה, מדוע חייב התובע להסתפק במיטת יחיד של בית חולים? האם אין לו זכות להנות ממיטה רגילה עם הפעלה הידראולית? והאם אין לו זכות לישון במיטה אחת עם רעייתו? נוכח האמור, הנני מעדיפה את המלצת גב' שטולברג, וקובעת כי התובע זכאי לפיצוי בגין מיטה הידראולית זוגית, לרבות החלפת מזרון יחיד, בסך כולל של 33,901 ₪.

 

44.ניידות לעבר – התובע עותר לפיצוי בסך של 55,000 ₪, וזאת ללא הצגת אסמכתאות להוכחת שוויה של הדרישה, בטענה לפיה מאז שהשתחרר מ"בית לוינשטיין", היו לו הוצאות נסיעה רבות הן ל"בית לוינשטיין" והן למרכז שיקום ברעננה.

 

לעומתו טוענת ב"כ הנתבע, כי שווי קיצבת הניידות שמקבל התובע מהמוסד לביטוח לאומי, בהתאם לחוות דעתו של האקטואר שי ספיר, הינה בסך של 304,018 ₪, נכון לתאריך 8.8.13, וכי גמלת הניידות החודשית הינה בסך של 2,364 ₪, נכון ליולי 2013, וזו משולמת לתובע החל מתאריך 1.12.11.

 

מהאמור עולה, כי למעט בשנת 2011 , משולמות לתובע הוצאות הניידות העודפות שלו על ידי המוסד לביטוח לאומי, ועל כן יש לפצותו רק בגין הוצאות הניידות העודפות שנגרמו לו בשנת 2011, באופן שהוצאות הניידות המשולמות לתובע על ידי המוסד לביטוח לאומי, החל משנת 2012 לא יקוזזו מסכום פסק הדין.

 

נוכח האמור, הנני מקבלת את הצעתה של ב"כ הנתבע לחשב את הוצאות הניידות למהלך שנת 2011 לפי 500 ₪ לחודש, ואשר על כן יפוצה התובע בסך של 6,000 ₪  לתאריך היום.

 

45.הוצאות ניידות לעתיד – ב"כ התובע טוען בסיכומיו, כי בעתיד, כאשר התובע יזדקק לכסא גלגלים, הוא יזדקק לרכב מסוג ואן, דבר שיגרום להוצאות ניידות גבוהות.

 

מסיכומי הנתבע עולה, כפי שציינתי, כי התובע מקבל גמלת ניידות חודשית בסך של 2,364 ₪ (נכון ליולי 2013), ומתצהיר התובע (סע' 82) עולה, כי קיבל מהמוסד הלאומי הלוואה עומדת לרכישת רכב, לרבות מימון רכישת עזרי נהיגה המותאמים לנכה.

 

יש להניח, כי אם יחמיר מצבו של התובע, והוא יידרש לשימוש בכסא גלגלים, הרי שהמוסד לביטוח לאומי יעמיד לזכותו הלוואה עומדת נוספת לצורך רכישת רכב המותאם לנשיאת כסא גלגלים, לרבות מימון עזרי הנהיגה להם הוא נדרש, ועל כן הנני בדעה, כי אין לפצות את התובע בגין הוצאות ניידות לעתיד, ובמקביל אין לנכות מסכום פסק הדין את שווי גימלות הניידות המשולמות לו ותשולמנה לו על ידי המוסד לביטוח לאומי. ודוק: התובע לא הציג אסמכתא כלשהי לפיה הוצאות הניידות שלו עתה, או בעתיד, צפויות להיות גבוהות מסכום גימלת הניידות המשולמת לו, או מחובתו של המוסד לביטוח לאומי להעמיד לזכותו בעתיד הלוואה עומדת לצורך רכישת רכב המתאים לצרכיו.

 

46.התאמת דיור – מתצהירי ועדויות התובע ורעייתו עולה, כי בביתם מספר מפלסי מגורים, כאשר הגישה לכל אחד מהם היא באמצעות 7 או 8 מדרגות. עוד עלה, כי חדר השינה של התובע ורעייתו ממוקם בקומה העליונה, ואילו חדר העבודה של התובע ממוקם בקומה התחתונה, דבר המחייב אותו לעלות ולרדת במדרגות, פעולה שהינה קשה לתובע במצבו, ועל כן מבוקש לממן לתובע התקנת מעלון.

 

ב"כ הנתבע מתנגדת למבוקש. לדבריה, המומחה מטעם התובעים – פרופ' עורי- הודה בחקירתו, כי לא ביקר כלל בבית התובעים, וממילא לא ראה במו עיניו את המדרגות המדוברות, ואילו גב' שטולברג הודתה, כי "התאמות דיור זה לא התמחותי" (עמ' 34 שורה 5).

 

לא ברור, האם ב"כ הנתבע בסיכומיה מטילה ספק בטענה בדבר קיומן של המדרגות, או בקושי של התובע לעשות בהן שימוש. ודוק: גב' שטולברג אישרה כי ביקרה בבית התובעים בתאריך 11.11.12 (עמ' 34 שורה 25), אולם ב"כ הנתבע נמנעה מלשאול אותה על מבנה הדירה, או על מספר המדרגות המצויות בה.

 

למען הסר ספק אבהיר, כי אין לי כל סיבה שלא להאמין לדברי התובע ורעייתו בדבר עצם קיומן של המדרגות בביתם, לרבות לגבי מספר המדרגות שבין המפלסים, מה עוד שהנתבע לא הביא עדות נגדית המוכיחה, כי דברי התובע ורעייתו אינם אמת, ומשכך הנני קובעת, כי תיאורי התובע ורעייתו באשר למספר המפלסים בבית (4) ובאשר לקיומם של גרמי המדרגות ביניהם, הינם תיאורי אמת.

 

זאת, אף זאת, אמנם פרופ' עורי הודה, כי לא ביקר בבית התובע, ולא ראה במו עיניו את המפלסים ואת המדרגות, אולם נוכח מצבו הרפואי של התובע, הוא קבע בחוות דעתו, כי "דירתו צריכה להיות מותאמת לתנועה על כסא גלגלים, כלומר רחבה עם מפתחים רחבים, שירותים מתאימים, מאחזים בקירות בקומת קרקע או בדירה עם מעלית...", ולמקרא הכתוב, הנני משערת, כי המומחה לא העלה כלל על דעתו, כי התובע מתגורר בבית ובו ארבעה מפלסים, ולמעלה מעשרים מדרגות.

 

הדעת נותנת, כי נוכח מצבו הנוכחי, או העתידי של התובע, הוא לא יוכל להמשיך ולהתגורר עוד בבית זה, וחרף האמור, אין התובע עותר לפיצוי בגין הצורך הוודאי בהחלפת מקום מגוריו, כנראה משום שהתמורה שתתקבל בגין מכירת ביתו אמורה להבטיח רכישת דירה אחרת, מותאמת למצבו, ותחת זאת הוא מסתפק בעתירה למימון רכישת מעלון והתקנתו, כפי שכותבת ב"כ הנתבע "הא ותו לא" (סע' 95 לסיכומיה).

 

אינני סבורה, כי יש צורך בחוות דעת רפואית על מנת לקבוע, כי התובע נזקק כיום, ובוודאי ייזדקק בעתיד למעלון, שכן לא יוכל עוד לעלות ולרדת במדרגות. מדובר בבקשה לגיטימית ומוצדקת, אשר אין כל ספק, כי יש להיענות לה.

 

אשת התובע העידה, כי קיבלה הצעות להתקנת מעלון משתי חברות, והיא אף צרפה הצעת מחיר להתקנת מעלון, שקיבלה מאחת החברות – סינכרוקינטיק בע"מ – (נספח ב' לתצהירה), על פיה הוערכה רכישת והתקנת המעלון בסך של 79,000 ₪. בהתייחס להצעת המחיר הנוספת, אשר לא צורפה לתצהירה של גב' פלונית– הבהירה גב' ג', כי אין מדובר בהצעת מחיר, אלא בהערכה בלבד, אשר לפי זכרונה הייתה בעלות של למעלה מ- 100,000 ₪.

 

עוד העידה אשת התובע, כי התקנת המעלון תצריך בניית כניסה נוספת לבית, שכן, לדבריה "הייתה בעיה טכנית לעשות... מעלון צורך טעינה, והייתה שאלה איך תהיה טעינה, זה משהו טכני שלא נכנסתי אליו..." (עמ' 48 שורות 11-3).

 

באופן תמוה לחלוטין הסיקה ב"כ הנתבע מהאמור, כי "מתשובתה ברור כי לא ניתן להתקין מעלון בבית בן ה- 4 מפלסים" (סע' 95 לסיכומיה), אולם לא ירדתי לסוף דעתה, באשר לוודאות הנטענת. כל שאמרה העדה הוא שהייתה איזושהי בעיה טכנית שצריך וניתן היה להתגבר עליה לצורך התקנת המעלון, ובשום פנים ואופן לא השתמע מדבריה ש"ברור" שלא ניתן להתקינו. ודוק: עובדה היא שהעדה צרפה לתצהירה הצעת מחיר להתקנת המעלון, כלומר, אין כל ספק שניתן להתקינו, גם אם התקנתו כרוכה בפתרון של בעיות טכניות כאלו ואחרות.

 

נוכח האמור, נוכח ההגיון שבדרישת התובע, ונוכח מצבו הרפואי, הנני קובעת, כי התובע זכאי לפיצוי בסך 79,000 ₪ (לתאריך היום), לצורך התקנת מעלון.

 

עוד עותר התובע למימון הרחבת פתחים בביתו וכן הכנת חדר למטפל, אלא, משלא הובאה חוות דעת להערכת עלות הרחבת הפתחים והכנת חדר למטפל, דינה של עתירה זו להידחות.

 

מעבר לצורך אציין, כי מעדות גב' פלונית עולה, שהיא ובעלה מתגוררים עם אחד מבניהם בבית גדול, הכולל ארבעה מפלסים, ולא יהיה זה מופרך להניח, כי בית זה גדול דיו כדי לייחד בו חדר למגורי המטפל, אם וכאשר יזדקק לכך התובע, וזאת ללא צורך בביצוע שינויים כלשהם לשם כך.

 

47.הוצאות כביסה וייבוש מוגברים – עתירה זו מבוססת על דברי התובע, הטוען, כי לעיתים אינו שולט על סוגריו.

 

כפי שציינתי, התובע לא המציא חוות דעת רפואית לאימות הנטען, ואשר על כן לא ניתן לפצותו בגין נזקים הנגרמים לו לכאורה, בשל כך, ואשר על כן נדחית עתירה זו.

 

48.שימוש מוגבר במיזוג אויר - פרופ' עורי ציין בחוות דעתו, כי על דירתו ומכוניתו של התובע להיות ממוזגים, שכן התובע אינו מסוגל לווסת בצורה מלאה את חום גופו, ומשכך עותר התובע לפיצוי בסך 50,000 ₪ בגין הוצאות מיזוג מוגברות.

 

הנני בדעה, כי סכום זה מוגזם, מה עוד שהתובע אינו שוהה בביתו במרבית שעות היום, אלא במקום עבודתו, ואין כל ספק, כי הוא נוהג במכונית שמותקן בה מזגן, אולם משלא הובעה התנגדות לתשלום סכום זה על ידי ב"כ הנתבע, הנני נעתרת למבוקש וקובעת, כי התובע זכאי לפיצוי בגין הוצאות מיזוג מוגברות בסך של 50,000 ש"ח.

 

49.סוף דבר, התובע זכאי לפיצוי בסך של 5,120,524 ₪, בהפחתת תשלומי המוסד לביטוח לאומי, בהתאם לחוות דעתו של האקטואר, מר שי ספיר (נספח ו' למוצגי התביעה), למעט התשלומים המשולמים על ידי המוסד לביטוח לאומי בגין קצבת וגמלת ניידות.

 

לסכום זה יש להוסיף שכ"ט עו"ד בשיעור 20% בתופסת מע"מ כחוק, שכ"ט מומחי התובע, על פי קבלות וכן הוצאות אגרה.

 

 

ניתן היום, כ"ד ניסן תשע"ה, 13 אפריל 2015, בהעדר הצדדים.

 

Picture 1


בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
קוד אבטחה
הקש קוד אבטחה*
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ