אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> רוקנשטיין נ' אבו חסאן יוסף ובניו בע"מ ואח'

רוקנשטיין נ' אבו חסאן יוסף ובניו בע"מ ואח'

תאריך פרסום : 21/11/2017 | גרסת הדפסה
ת"א
בית משפט השלום קריות
30659-10-13
12/11/2017
בפני השופטת:
פנינה לוקיץ

- נגד -
תובע:
אברהם רוקנשטיין
עו"ד דוד דהאן
נתבעים:
1. אבו חסאן יוסף ובניו בע"מ
2. אבו חסאן מחרז

עו"ד עבד גני
פסק דין
 

 

בפני תביעה כספית על סך של 150,000 ₪ בה מבקש התובע לחייב את הנתבעים לשלם לו את הסך הנ"ל בגין אי קיום התחייבויותיהם כלפיו בהתאם להסכם מיום 7.5.10, לפיו הועמדו על ידי התובע מקרקעין לשימוש הנתבעים למשך שנה כנגד התחייבותם לבצע עבודות שונות באותם מקרקעין.

העובדות הרלבנטיות

  1. התובע חבר באגודה השיתופית מעונה, ומחזיק בפועל במקרקעין מושא התובענה, הידועים כמגרש 18, בשטח של 6,224 מ"ר, הכולל חלקי חלקות שונות בגוש 18376, ומצוי באזור התעשיה "פארק קורן" וכלול בשטח המשבצת של מושב מעונה. תחום המגרש מוגדר בתשריט חלוקה מיום 25.3.98 (להלן: "המקרקעין" או "המגרש"). התובע מחזיק במגרש מכוח היותו בעל זכויות בנחלה 106 במושב מעונה ומכוח חלוקה מוסדרת של אדמות המשבצת בין בעלי הנחלות במושב מעונה.

     

  2. הנתבע 2 (להלן: "הנתבע") הוא בעלים ומנכ"ל אצל הנתבעת 1 (להלן: "הנתבעת"), שהינה חברה לביצוע עבודות עפר, פיתוח וקידוחים.

     

  3. ביום 7.5.2010 נחתם בין הצדדים הסכם לביצוע עבודות עפר במקרקעין (להלן: "ההסכם"). ההסכם נכתב בכתב יד על דף לוגו של הנתבעת ועליו מופיעות חתימות התובע  והנתבעים, ועל פי האמור בו הנתבעת מתחייבת לבצע עבודות לצורך יישור המגרש.

    בהסכם מפורטות העבודות שהנתבעת נדרשת לעשות באופן הבא: "מיון ערימות בשטח, גריסת אבנים בשטח, יישור השטח עד להגעה למפלס, מילוי והידוק )להלן: " העבודות"). נקבע בו מועד להשלמתן: "4 חודשים מיום ההסכם". וכן נקבעה בו התמורה המוסכמת כמפורט בסיפת ההסכם הינה: "העבודה ללא תשלום. שכירות תמורת המגרש 12 חודשים".

     

  4. לאחר שמיעת הראיות התברר כי הנתבעת חדלה מביצוע העבודות במגרש כשבוע עד 10 ימים לאחר עריכת ההסכם בין הצדדים, דהיינו במהלך חודש 5/10 (ראה עדות התובע בעמ' 10 שורות 1-4, שורות 21-22), זאת מבלי שהושלמו העבודות. קיימת מחלוקת מתי החלה בביצוען, והאם החזיקה במגרש קודם לעריכת ההסכם, הכל כפי שיפורט בהמשך.

     

  5. ביום 7.11.2010 שלח התובע לנתבעים מכתב התראה המתרה בהם כי טרם החלו בעבודות (טענה שאינה עולה בקנה אחד עם עדות התובע כמפורט לעיל) וכי ניתנת להם ארכה להודיע על התחלת העבודות עד ליום 31.11.2010 או לחילופין הם נדרשים לשלם לו דמי שימוש בגין החזקת המקרקעין בסך כולל של 129,957 ₪ (נספח ה' לת/1).

     

  6. הנתבעים מכחישים קבלת המכתב (ובניגוד לטענות התובע אינני מוצאת כי יש בעדות הנתבע ב עמ' 2 לפרוטוקול שורות 17-18, כדי לסתור הכחשה זו), ובכל מקרה טוענים כי אין הם חבים בתשלום כלשהו לתובע שכן בסמוך לאחר עריכת ההסכם נדרשו, ע"י גורם מטעם מינהל מקרקעי ישראל דאז, להפסיק לבצע עבודות כלשהן במגרש, ולפיכך לא יכלו לבצע את העבודות, וממילא סילקו ידם מהמקרקעין שבוע לאחר שהחלו בביצוע העבודות, תוך מתן הודעה על כך לתובע, ולא עשו כל שימוש במקרקעין לאחר מועד זה.

     

  7. התובע צרף לכתב התביעה חוות דעת שמאי מטעמו, מר ניצן בניטה (להלן: "חוו"ד בניטה"), ממנה עולה כי דמי שכירות ראויים עבור המקרקעין למשך שנה עומדים על סך 130,000 ₪ ואילו את עלות העבודות במגרש, כפי שאלו פורטו בהסכם, העריך בסך של 125,000 ₪ (סעיף 10 לחוו"ד בניטה).

     

    טענות הצדדים

  8. לטענת התובע הנתבעים הפרו את ההסכם בכך שלא ביצעו את העבודות בהתאם להסכם וכן השתמשו במקרקעין למשך פרק זמן העולה על המוסכם.

    לטענת התובע יש לראות את יחידי הנתבעים כחייבים כלפיו מכוח חתימת כל אחד מהם, בנפרד, על גבי ההסכם.

     

  9. לטענת התובע על הנתבעים לשלם לו את שווי השימוש במקרקעין לתקופה של 12 חודשים, בסך של 130,000 ₪ בהתאם לחוות הדעת מטעמו, וזאת מאחר ולא ביצעו את העבודות, ולפיכך החזיקו במקרקעי התובע ללא שניתנה על ידם תמורה לכך.

     

    בנוסף נטען כי התנהלות הנתבעים גרמה לו נזק שבא לידי ביטוי במניעת שימוש במקרקעין כשהם לאחר פיתוח ויישור, ובהשארת ערמות פסולת בניין במקרקעין, דבר שמנע מהתובע שימוש סביר במקרקעין. לטענת התובע יש להעריך את הנזק המצטבר שנגרם לו של מניעת הנאה ומניעת שימוש במקרקעין המפותחים, למשך זמן של 24 חודשים מאז המועד שהוסכם לסיום העבודות (חודש 9/10), בסך של 260,000₪, זאת כנגזרת מהערכת השמאי לדמי שימוש עבור 12 חודשים.

    בנוסף מבקש התובע לחייב את הנתבעים לפצותו בסך של 10,000 ₪ בגין עוגמת נפש.

     

    לצרכי אגרה הועמדה התביעה על סך של 150,000 ₪ בלבד, ואומר כבר עתה כי לאור זאת יש לראות את התובע כמי שהעמיד תביעתו על סכום מקסימאלי של 150,000 ש"ח.

     

    10. לטענת הנתבעים, יש לדחות את התביעה על הסף מחמת העדר עילה ביחס לנתבע 2 שאמנם חתום על ההסכם בהיותו מורשה חתימה של הנתבעת ובשמה, אולם אין בחתימתו על ההסכם, בשם הנתבעת כדי לחייבו, וההתחייבויות בהסכם אינן חלות עליו אלא על הנתבעת בלבד, מולה נערך ההסכם.

     

    כמו כן טוענים הנתבעים לשיהוי בהגשת התביעה לאחר חלוף למעלה משלוש שנים מיום החתימה על ההסכם.

     

    11. הנתבעים מודים כי לא השלימו את כל העבודות בהתאם להסכם, אולם זאת לטענתם כיוון שרשויות האכיפה (של המינהל או של גוף אחר) אסרו עליהם להמשיך בביצוע העבודות, ובנוסף סכסוך בין בעלי זכויות במגרשים השכנים לבין התובע, הביא להתנגדות מצידם לביצוע העבודות.

     

    בנוסף טענו הנתבעים כי חל עיכוב בתחילת ביצוע העבודות כיוון שהתובע התעכב במתן תשריט מדידה וסימון גבולות המגרש, ורק לאחר שהתובע מסר להם התחייבות מתאימה, החלו בביצוע העבודות. יצויין כי הנתבעים לא ציינו את משך זמן העיכוב בשל כך ואף לא ציינו באיזה מועד החלו בביצוע העבודות.

     

    12. הנתבעים מוסיפים וטוענים כי כשבוע לאחר שהחלו העבודות במגרש ועוד בטרם העבירה הנתבעת את מלוא ציוד העבודה שברשותה למגרש, הגיע למקום מפקח מטעם מינהל מקרקעי ישראל בשם מזייד פארס (להלן: "פארס") שדרש מהנתבעים להפסיק את העבודות לאלתר כיוון שמדובר בקרקע חקלאית שחל איסור מוחלט לבצע בה עבודות מסוג זה, ומסר לידיהם מכתב או צו הפסקת עבודה (שלא נשמר אצל הנתבעים ואינו בידיהם עוד). לטענת הנתבעים התובע עודכן בו במקום ואף נמסר לידיו עותק מהמכתב או צו הפסקת העבודות. בעקבות התרחשות זו נתן התובע לנתבעים הוראה להפסיק את העבודות עד להסדרת הנושא על ידו. כמו כן סוכם בע"פ, כי ביצוע ההסכם יוקפא למשך תקופת זמן של חודש, וככל שבמהלך תקופת זמן זו התובע לא יצליח להמציא אישורים מתאימים לצורך ביצוע העבודות, יבוטל ההסכם. לטענת הנתבעים לאחר חודש הודיע התובע על ביטול ההסכם ומאותו מועד לא התקיים כל קשר בין הצדדים ולא הועלתה על ידי התובע כל דרישה לתשלום עד להגשת התביעה.

     

    13. מכאן טוענים הנתבעים כי אינם חייבים בתשלום דמי שימוש לתובע כיוון שהנתבעת לא עשתה כל שימוש במגרש לאחר קבלת צו/הוראת הפסקת העבודות. הנתבעת מכחישה טענת התובע כי ציוד שלה אוחסן במקרקעין, למעט ציוד שהוכנס לצורך ביצוע עבודות יישור המגרש נשוא ההסכם. ציוד זה הוכנס למגרש לפי הצורך בלבד ולא הושאר בשטח לאחר שהנתבעת חדלה מביצוע העבודות.

     

    הראיות

    14. מטעם התובע הוגשו, מלבד תצהירו הוא (ת/1), תמונות של משאיות הנתבעים נוסעות ושופכות חומר כאשר נטען על ידו כי אלו צולמו במגרש (ת/1 ד' (8-1)); חוות דעת בניטה (ת/2) לרבות תמונות שצילם בניטה בעת ביקורו במגרש (ת/2 ב'); תע"צ שהתקבלו ממשרד הרישוי ביחס לבעלות במשאיות הנראות בתמונות ת/1 ד'(8-1)) (סומנו ת/3);

     

    כמו כן הותר לו להגיש כראית הזמה, את תצהירו של דוד בן דוד (להלן : "בנדה") מזכיר אגודת מושב מעונה וזאת לצורך סתירת עדותו של פארס ממנה עלה כי ביצע פניה לאגודה השיתופית מעונה בקשר למקרקעין (ת/4).

     

    15. מטעם הנתבעים הוגשו, מלבד תצהיר הנתבע 2 (נ/1), מפה מצבית של המגרש על גביה סימן פארס במהלך עדותו את האזור שבו מצא שמתבצעת שפיכת עודפי אדמה וחומרי בנין, וזאת בגבול הצפון מזרחי של המגרש (נ/2); תמונות שהוצגו לבנדה במהלך עדותו, אך הוא לא ידע לזהות באם מדובר בתמונות המתעדות את מגרש התובע, אם לאו (נ/5, נ/6). כמו כן נשמעה עדותו של פארס שזומן למתן עדות ללא שהוגש תצהירו.

     

     

     

    דיון והכרעה

    16. ראשית אסיר מעל דרכי את טענת הנתבעים לפיה יש לדחות את התביעה כנגד הנתבע 2 החתום על ההסכם בהעדר יריבות, וזאת לאחר שהנתבע הודה בחקירתו כי בחתימתו על ההסכם בשמו, בנוסף לחתימתו בשם הנתבעת, הוא התחייב בהתחייבות אישית: "ש. החתימה היא ללא החותמת של החברה. כלומר, אתה מתחייב באופן אישי? ת. אני לא אמרתי שלא. אני התחייבתי באופן אישי". (עמ' 17 לפרוטוקול שורות 7-2).

     

    צר עד מאוד כי למרות דברים מפורטים אלו הקדיש ב"כ הנתבעים בסיכומיו עמוד שלם לסקירת פסיקה רלבנטית, זאת תוך התעלמות מוחלטת מדברי הנתבע בחקירתו, דברים המביאים לדחיית טענת הנתבע להעדר חבות אישית.

     

    האם הנתבעים הפרו את ההסכם

    17. אין חולק כי ההסכם לא קוים שכן בהתאם להסכם היה על הנתבעים לסיים את העבודות בתוך 4 חודשים ממועד החתימה על ההסכם ועד ליום 7/9/10, כאשר במועד זה היה אמור שטח המגרש להיות בגובה המפלס מיושר ומהודק. בתמורה היו זכאים הנתבעים לעשות שימוש בקרקע לפרק זמן של 12 חודשים ללא תשלום דמי שכירות.

     

    לאור הודאת הנתבעים כי הם לא השלימו את ביצוע העבודות בהתאם להסכם, הרי שכל שנותר לקבוע הינו האם הנתבעים הוכיחו נסיבות לאי ביצוע העבודות אשר בגינן אין לראותם כמי שהפרו את ההסכם, כאשר בכתב הגנה ובתצהיר הנתבע נטענו 3 סיבות לעיכוב בביצוע העבודות: א. בשל התנגדות בעלי מגרשים שכנים; ב. בשל העדר תשריט חלוקה; ג. בשל צו הפסקת עבודה שהוצא על ידי מינהל מקרקעי ישראל (סעיף 8 ל-נ/1).

     

    18. לאחר שמיעת הראיות, ולנוכח הכחשת התובע כי חל עיכוב כלשהו הנובע מהעדרו של תשריט מדידה תוך צירוף תשריט חלוקה מאושר על ידי האגודה ועל ידי מינהל מקרקעי ישראל וכן תשריט מדידה ערוך על ידי מודד מוסמך עם סימון הגבולות המאושרים (נספח ב'2 לת/1), ובהעדר ראיה כלשהי להתנגדות שכנים, למעט תצהיר הנתבע, אני סבורה כי הנתבעים לא עמדו בנטל המוטל עליהם להוכיח כי אכן היו בגורמים אלו להביא לעיכוב בתחילת העבודות.

     

    ממילא, מאחר והעבודות הופסקו עוד במהלך חודש 5/10 כפי שהודה התובע, בנסיבות כפי שיתוארו להלן, אין לעיכוב שחל במועד תחילתן כדי להשפיע על הכרעתי באשר לקיום ו/או הפרת ההסכם. הנתבעים לא הוכיחו כי העיכוב הנטען מנע את השלמת העבודות בזמן, שכן, כאמור, טענתם המרכזית היתה כי עבודת הנתבעת הופסקה בסמוך לאחר מועד תחילתה, ומכאן שאין לעיכוב, באם היה בתחילת העבודות, כדי להשפיע על אי השלמתן.

     

    למעשה גם הנתבעים בסיכומיהם זנחו טענות אלו.

     

    19. לעומת זאת, באשר לטענתם המרכזית של הנתבעים בדבר מתן הוראה ע"י גורם מוסמך להפסיק את העבודות במגרש, אני סבורה שהנתבעים עמדו בנטל המוטל עליהם להוכיח טענה זו.

     

    אמנם נכון כי הנתבעים לא הוכיחו שנמסר להם צו, בכתב, להפסקת העבודות, וממילא לא הוכיחו כי צו כזה הוצג בפני התובע, אולם שוכנעתי כי במועד סמוך לאחר עריכת ההסכם בין הצדדים, הגיעו פארס למקום והורה לנתבעים לחדול מביצוע העבודות, וכי הנתבעים הודיעו לתובע על ארוע זה כהסבר להפסקת העבודות.

     

    קביעתי זו נסמכת בעיקרה על עדותו של פארס, אשר למרות שלא יכול היה להציג מסמכים כלשהם הנוגעים לביצוע הביקורת באזור, אישר כי ביקר בשטח, ראה את הנתבעת או מי מטעמה מבצעת עבודות עפר, והודיע למבצעי העבודות כי אין להמשיך בביצוען.

     

    נכון הדבר כי בתחילה לא יכלו הנתבעים לציין מי הוא הגורם השלטוני שהורה על הפסקת העבודות, ולפיכך נדרשתי לתת צווים שונים לצורך איתור דו"חות או רישומים אצל גורמים שונים הנוגעים למקרקעין הרלבנטיים. נכון גם שצווים אלו לא העלו דבר ולפיכך לא ניתן היה להציג צו כלשהו שנמסר לידי הנתבעים (בניגוד לטענתם בכתב ההגנה), אולם דבר זה עולה בקנה אחד עם עדות פארס כי הלה לא ערך דו"ח.

     

    20. לאחר שמיעת עדותו של פארס, ששימש במועדים הרלוונטיים לתביעה כמפקח במרחב שמירה צפון במינהל מקרקעי ישראל (רשות מקרקעי ישראל כיום – או בקיצור רמ"י, פ.ל.) שוכנעתי כי גרסת הנתבעים לגבי מתן הוראה מגורם שלטוני להפסקת העבודות הינה נכונה ומשקפת את מצב הדברים בפועל. שוכנעתי כי למרות חלוף הזמן פארס זוכר את עיקרי העובדות הרלבנטיות ואישר את גרסת הנתבעים באשר להפסקתם בביצוע העבודות במגרש, וכי אין לו כל אינטרס במתן עדות בהליך.

     

    פארס העיד כי הוא זוכר שביקר במקרקעין באזור בו מדובר ועצר את הנתבעים משפיכת חומר כיוון שפעולה זו, שלא בוצעה למטרה חקלאית נוגדת את ייעוד הקרקע בייעוד חקלאי:

    ".... שהקבלן הזה הוציא חומר מילוי ממגרש באזור התעשיה, ושפך אותו במשבצת החקלאית של מעונה שזה במרחק קצר מאזור התעשיה וביקשתי ממנו לא לשפוך שם כי מדובר במשבצת חקלאית שאינה מיועדת לשפיכת עודפי קרקע. זכור לי שעצרתי אותו מלשפוך את העודפים . לא עצרתי אותו מלבצע את העבודות במגרש ממנו הוא הוציא את העודפים... אני לא יודע מאיזה מגרש הוצאה האדמה, אבל ציינתי שאזור תעשיה פארק קורן, סמוך למשבצת החקלאית של מעונה ". (עמ' 19 לפרוטוקול שורות 19-15).

     

    פארס המשיך והעיד כי נוכח לדעת שהנתבעים מבצעים עבודות שאינן לייעוד חקלאי ולפיכך הורה על הפסקת העבודות, וכדבריו: "אם היה עושה עבודות חקלאות, לא הייתי מוציא אותו. מה שמעונה לא עושים, הם לא מיישרים את הקרקע למטרת חקלאות אלא סתם ממלאים את הקרקע ומיישרים אותה וזה לא שימוש לחקלאות... צריך להשיג היתר. הפסקתי לו את העבודות משום שהעבודות לא חקלאיות ואין לו אישורים מהוועדה" (עמ' 20 לפרוטוקול שורות 24-19).

     

    21. אמנם בעדותו לא יכול היה פארס להצביע על המגרש המסויים שבו ביצעו הנתבעים עבודות, אולם הוא זיהה את האזור שבו זיהה שפיכת חומר וסימן אותו בעיגול על גבי המפה המצבית (נ/2) כאזור הממוקם בגבול הצפון מזרחי של המגרש.

     

    פארס גם אישר כי קיימת אפשרות שלא הוציא צו הפסקת עבודה מנהלי כיוון שלא היה מדובר במקרה של הסגת גבול מקרקעין המינהל.

     

    מעדותו של פארס אנו למדים כי הפעולה של שפיכת חומר, כמו גם מילוי ופילוס הקרקע, נוגדים את ייעוד הקרקע שהיא בהגדרתה קרקע חקלאית, אלא אם קיים היתר כדין, וזאת לגישתו של פארס. אין בכוונתי לקבוע מסמרות באם עמדתו זו נכונה אם לאו, אולם יש בה להעיד כי אכן במועד הרלבנטי ביקש למנוע מהנתבעים לבצע עבודות שלטעמו טעונות היתר, ללא שיש באפשרותם להציג היתר כזה.

     

    22. נכון הדבר כי טענת פארס בעדותו כי פנה בעניין גם למזכיר הישוב מעונה (עמ' 20 שורות 29-32 לפרוטוקול, וכן עמ' 21 שורה 1) נסתרה מעדותו של בנדה אשר העיד כי אין במשרדי האגודה כל תיעוד ביחס לפנייה בכתב בנושא וגם לא זכור לו שפארס, המוכר לו היטב מתוקף תפקידי שניהם באותה העת, פנה אליו בקשר לעצירת עבודות במגרש התובע, או בקשר לכל עניין אחר הקשור למגרש.

     

    אולם למרות זאת, אינני מוצאת מקום לקבוע כי עדות פארס נסתרה בעיקרה, אלא היפוכו של דבר. שוכנעתי, כאמור, כי אכן הפסיק את הנתבעים מלבצע עבודות הכרוכות בשפיכת עפר וחומרי בניין במגרשים באזור התעשיה, וכי מצא אותם מבצעים שפיכה כזו באזור המצוי, ולו בחלקו, במגרש התובע.

     

    טענת בנדה כי חברי אגודה רבים הכשירו, באמצעות הנתבעים, משטחים מפולסים על אדמות המשבצת ללא כל התנגדות מצד רמ"י או גורם שלטוני אחר (סעיף 12 לת/4) אין בה כדי לסייע לתובע כאן או כדי לסתור את עדותו הברורה של פארס בדבר הפסקת עבודות שביצעו הנתבעים בקרבת מגרש התובע. עצם ביצוע עבודות דומות במגרשים אחרים, אין בו כדי להנביע את המסקנה כי מדובר בעבודות המותרות לביצוע ללא היתר, ועמדת פארס כפי שהובאה היתה ברורה בענין.

     

    23. חיזוק לגרסת הנתבעים באשר להפסקת ביצוע העבודות בהוראת פארס (גם באם לא הוכח שהוצג צו להפסקתן) נתמכת בעדותו של התובע, אשר הודה כי הנתבע פנה אליו בתקופה הרלוונטית וסיפר לו כי מפקח מטעם רמ"י הגיע למגרש. אמנם התובע מוסיף וטוען כי לאחר שהציג בפני המפקח את ההסכם כראיה לכך שאינו פולש למקרקעין אלא הוא בעל זכות להחזיק בהם, איפשר המפקח לנתבעים להמשיך בביצוע העבודה (סעיף 26(ב) לת/1), אולם פארס בעדותו לא תמך בטענה זו של התובע, והתובע לא הביא בדל ראיה להוכיחה ובחקירת פארס הלה ככל לא נשאל באם אכן היתה פנייה של התובע אליו, והאם מאן דהוא הצביע על זכות לבצע את העבודות.

     

    ממילא, עפ"י עדות פארס, הסיבה להפסקת העבודות לא היתה קשורה להשגת גבול מקרקעי המינהל, אלא לביצוע עבודות ללא היתר נדרש (לטעמו) ולפיכך טענת התובע כי מפקח כלשהו התיר את המשך ביצוע העבודות, לא הוכחה.

     

    24. מכאן עולה כי הוכח שבמועד כלשהו לאחר תחילת העבודות, ובסמוך לאחר כריתת ההסכם בין הצדדים, קבלו הנתבעים הוראה להפסיק ולבצע את העבודות במגרש, והתובע היה מודע לעובדה כי מפקח רמ"י דרש את הפסקת העבודות.

     

    אינני מתעלמת מהעובדה כי פארס לא ידע בדיוק מה טיב העבודות שהוסכם כי הנתבעים יבצעו במגרש, אולם מרגע שפארס העיד כי כל עבודה הכרוכה באחסון עפר וחומרי בניין, וכן עבודות הכרוכות במילוי ופילוס השטח טעונות היתר, אזי אינני סבורה שהנתבעים היו רשאים להמשיך בביצוע העבודות עד לקבלת היתר ו/או אישור מגורם מוסמך להמשך ביצוען.

     

    מאחר והתובע הוא מזמין העבודות, ומי שמחזיק במקרקעין, הרי שמשלב זה ואילך, ככל שביקש להמשיך בביצוע העבודות היה עליו לפעול להוצאת היתר מתאים או להוכיח כי אכן קיבל את הסכמת המפקח להמשך ביצוע העבודות.

     

    25. אני סבורה כי בנסיבות שנוצרו, יש לראות את התובע כמי שחייב להסדיר את אפשרות ביצוע העבודות במגרש, וזאת לנוכח העובדה כי הובא לידיעתו שהמפקח אסר על המשך ביצוען.

     

    כפי שציינתי לעיל, אין בכוונתי להכריע באם עמדת המפקח נכונה אם לאו, שכן אין זו שאלה הדרושה לצורך הכרעתי כאן, די בכך, מבחינת הנתבעים, כי הביאו לידיעת התובע את דבר קיום הוראת המפקח, שהוא נציג גוף שלטוני, בכדי שהחובה להביא פתרון שיאפשר את המשך ביצוע העבודות יועבר לכתפי התובע.

     

    26.מאחר והנתבעים לא טענו לקיום נסיבות המצדיקות את תחולת דיני הסיכול, אין צורך לדון בטענה זו על אף שהתובע התיחס אליה בסיכומיו. אציין רק כי צודק ב"כ התובע בטיעונו כי אין במקרה דנן תחולה לדיני סיכול חוזה, שכל לא הוכח כי המניעה שנוצרה לביצוע העבודות, בשל הוראותו של פארס, הינה מניעה של קבע (זאת בדומה לאחר נקבע בע"א 5054/11 ספיר וברקת נדל"ן (הולילנד) בע"מ נ' עו"ד אמסטר (7.3.13)).

     

    27. למרות שאין מדובר במצב העולה לכדי סיכול, אני סבורה כי נכון לראות את המקרה ככזה שבו היתה בבסיס ההסכם טעות משותפת באשר לאפשרות ביצוע העבודות, וכי טעות משותפת זו הביאה את הצדדים להתקשר בהסכם. בכך דומה המצב, בשינויים המחוייבים למקרה שנדון בת.א. (מחוזי י-ם) 57651-05-11 חמש מערכות ייזום והפקות בע"מ נ' אגודת העיתונאים ירושלים (10.6.14), בו נקבע כי את העדר הידיעה אודות חוסר אפשרות לעשות שימוש במושכר מאחר והעיריה אסרה, לאחר עריכת ההסכם, על השימוש בו בהיותו "מבנה מסוכן", אין לזקוף לחובת אחד הצדדים להסכם, אלא יש לראות בו טעות משותפת המביאה לביטול ההסכם.

     

    במקרה שלפנינו משהתבררה הטעות, בעת שפארס הגיע למגרש ועצר את המשך ביצוע העבודות. כפי שהודעה התובע, הנתבעים הודיעו לו על כך, וטענתו כי הם גם מסרו לו שהענין הוסדר, לא הוכחה. משהתובע לא הוכיח כי פנה לגורמים הנדרשים והציג בפני הנתבעים אישור, בכתב או בעל פה, כי בניגוד לעמדת פארס הם יכולים להמשיך בעבודות, הרי שיש לראותו כמי שקיבל, בהכנעה, את הפסקת העבודות ונתן הסכמתו מכללא לאי השלמת העבודות בשל העדר אפשרות להשלימן עד להסדרת הענין מול הרשות המתאימה.

     

    יתירה מכך, מכתב ההתראה ששלח התובע (ואשר כאמור לעיל, לא הוכח כי התקבל אצל הנתבעים) מתעלם לחלוטין מהסיבה שהביאה להפסקת העבודות, אשר כאמור לעיל, היתה ידועה לתובע, ואין בו כל אמירה בדבר פתרון לבעיה שנוצרה לאור עמדת פארס, או טענה כי עמדה זו שגויה ואל לנתבעים להסתמך עליה. המכתב כפי שהוצא הינו לקוני ביותר ומשתמע ממנו, לכאורה, כאילו כלל לא הוחל בביצוע העבודות (דבר שהתובע עצמו מודה שאינו נכון), ומשכך, אינני סבורה כי התובע יכול להסתמך על המכתב כמעיד על דרישה כנה מצידו להשלמת העבודות. יתירה מכך, באם הוצאת המכתב יכולה להעיד על דבר מה אזי דווקא יש לראות בו חיזוק לגרסת הנתבעים כי התובע אכן ידע על המניעות להמשך ביצוע העבודות, שכן אחרת מדוע המתין 6 חודשים לערך ממועד הפסקת העבודות, לגרסתו, ועד להוצאת המכתב?

     

    28. אני דוחה מכל וכל את טענת ב"כ התובע בסיכומיו, כי הצדדים ערכו ביניהם הסכם בלתי חוקי שיש להורות על אכיפתו (או תשלום פיצוי המתאים לאכיפה), שכן לא הובאה בפני כל ראיה התומכת באפשרות שהנתבעים ידעו, בעת ההתקשרות בהסכם, על מניעה חוקית לבצע את העבודות, ומשכך בוודאי שאין מקום לקבוע כי הנתבעים נטלו על עצמם לבצע את עבודות הפיתוח במגרש תוך ידיעה שמדובר בעבודות טענות היתר ואין להן היתר. טענה זו גם עומדת בניגוד לטענתו האחרת של ב"כ התובע, לפיה עמדת פארס שגויה!! מדובר בשתי טענות שאינן יכולות לדור בכפיפה אחת.

     

    29. אין גם מקום להטיל על הנתבעים את החובה לברר מראש באם העבודות טענות היתר (בודאי שלא מקום בו בוצעו על ידם עבודות דומות באזור כפי שעלה מעדות בנדה), ולפיכך משעה שמפקח מטעם רמ"י הורה להם להפסיק את העבודות, והם הודיעו זאת לתובע, אין לראותם כמי שהפרו את התחייבותם בהתאם להסכם. משהודה התובע שהנתבעים הודיעו לו אודות ביקורו של פארס והוראתו, היתה מוטלת עליו החובה לפנות לרשויות ולפעול לצורך הוצאת היתר כדין או קבלת אישור להמשך ביצוע העבודות, באם לטענתו הן אינן טעונות היתר.

     

    מכל האמור עולה כי אינני סבורה כי יש לראות את הנתבעים כמי שהפרו את ההסכם, אלא שחלה טעות משותפת של הצדדים, אשר בעת שזו התגלתה מנעה את קיום ההסכם, והתובע בהתנהלותו למעשה נתן הסכמתו לאי השלמת העבודות בכך שלא פעל להסרת המניעה שנוצרה.

     

    משך תקופת השימוש במקרקעין

    30. אין בקביעתי כי הנתבעים לא הפרו את ההסכם כדי להביא לדחיית תביעת התובע, שכן כאמור לעיל, לא יכולה להיות לטעמי מחלוקת כי הנתבעים החזיקו ו/או עשו שימוש במגרש, בין אם להוצאת אדמה ממנו ובין אם להבאת עפר ואבנים אליו לצורך גריסתם, וזאת למשך תקופה העולה על שבוע ימים, כפי שעולה לכאורה מטענת הנתבעים.

     

    יתירה מכך, לאור העובדה כי אין מחלוקת שהנתבעים לא השלימו את העבודות נשוא ההסכם, ולא הביאו לתוצאה של יישור מגרש התובע כפי שהוסכם, אין הם זכאים ליהנות מאותו שימוש שעשו במגרש, ואשר לא יועד אך ורק לצורך ביצוע העבודות במגרש עצמו.

     

    31. התובע במהלך ההליך לא מסר גרסה קוהרנטית באשר לתקופה שבה החזיקו הנתבעים במגרש בפועל, אלא רק טען כי עשו כן למשך פרק זמן העולה על המוסכם. בעוד שבכתב התביעה ובתצהירו טען התובע כי הנתבעים עשו שימוש במגרש למשך פרק זמן העולה על שנה (12 חודשים ויותר כאמור בסעיף 9 לכתב התביעה) כאשר בתצהיר הוא טוען לתקופה של כ- 18 חודשים (סעיף 26(ג) לת/1), הרי שבעדותו התברר כי הנתבעים עשו שימוש במקרקעין לכל היותר למשך 10 חודשים החל מיום 19.7.09 לערך (עמ' 10 לפרוטוקול שורות 4-1) ועד למועד הפסקת העבודות במהלך חודש 5/10 (עמ' 10 לפרוטוקול שורות 21-22).

     

    לתמיכה במועד תחילת ביצוע עבודות במגרש והחזקת הנתבעים בו צרף התובע תמונות של רכבי הנתבעת בהם ניתן לראות, כטענתו, שהנתבעת עשתה שימוש במקרקעין (נספח ד' לת/1), שכן נראות בהן מכונת גריסה ומשאיות של הנתבעת. אמנם בתחילה כפרו הנתבעים בכך שמדובר ברכבים שלהם, אולם לאחר שהומצאו תעודות עובד ציבור ביחס לבעלות בשתיים מהמשאיות, ורק במהלך חקירת הנתבע, הלה הודה כי אכן מדובר ברכבים של הנתבעת.

     

    לטענת התובע הוא כתב בכתב יד את תאריך הצילום (במהלך חודש 7/09) בגב התמונות.

     

    32. הנתבעים מכחישים כי התחילו את השימוש במקרקעין לפני מועד החתימה על ההסכם. לטענתם הם נכנסו למגרש בסמוך לאחר עריכת ההסכם והיו במגרש למשך שבוע עד למועד בו נדרשו להפסיק את העבודות ואז עזבו את המגרש. הם כופרים בטענה כי אחסנו במגרש ציוד שלהם, מלבד בתקופת ביצוע עבודות במגרש למשך כשבוע.

     

    בסיכומיהם לא כופרים עוד הנתבעים כי המשאיות הנראות בתמונות שייכות להם, אך לטענתם אין בתמונות להוכיח כי כלים שלהם היו במגרש במועד הצילום, שכן לא ניתן ללמוד מהתמונות כי אלו אכן צולמו במגרש התובע, ולא ניתן להסיק את מועדן צילומן.

     

    עוד מוסיפים הנתבעים כי מקריאת ההסכם ניתן ללמוד שמדובר בהסכם הצופה פני עתיד, ולפיכך יש לדחות את טענת התובע לפיה השימוש החל עוד לפני החתימה על ההסכם. חיזוק לכך הם מוצאים באמור בחוות דעת בניטה, שהוגשה מטעם התובע, בה הוא מציין כי שירותיו נרכשו לצורך הערכת דמי שימוש ראויים לתקופה החלה מיום 7.5.10 ועד ליום 7.5.11 (עמ' 14 לפרוטוקול שורות 19-22), דבר המצביע על כך שהתובע או בא כוחו מסרו לשמאי מטעם התובע כי הנתבעים חבים בתשלום דמי שימוש למשך שנה ממועד עריכת ההסכם ואילך (סעיפים 15 -14 לסיכומי הנתבעים).

     

    33. בשאלת מועד תחילת השימוש של הנתבעים במגרש אני מעדיפה את גרסת התובע כי השימוש החל בחודש 7/09 בביצוע עבודות שונות של גריסת אבנים והוצאת או הבאת חומר מילוי למגרש.

     

    אמנם נכון כי מהתמונות עצמן לא ניתן ללמוד את מועד צילומן, אולם בענין זה אני סבורה שעדות התובע מספקת על מנת לקבוע כי אלו צולמו במהלך חודש 7/09 וכי הרישום בכתב ידו על גב התמונות נעשה בזמן אמת, בעת צילומן. אמנם נכון כי מלבד עדות התובע, אין ראיה התומכת בטענתו כי התמונות צולמו בעת ביצוע עבודות במגרשו דווקא (שכן התברר מעדות בנדה, כאמור, כי הנתבעים ביצעו עבודות עפר בכמה מגרשים באותו האזור), אולם דווקא מהכחשת הנתבעים בתחילה את שיוך המשאיות אליהם, אני מוצאת חיזוק לעדות התובע.

     

    איזה טעם היה לנתבעים להכחיש את זיהוי המשאיות אלא באם הבינו כי זיהויים יוביל למסקנה כי אכן ביצעו עבודות במגרש התובע ולא רק למשך 7 ימים לאחר מועד עריכת ההסכם? אין זאת אלא שהנתבעים ניסו, בכל דרך, להרחיק עצמם מקשר לנראה בתמונות, דבר שהצריך את התובע לפנות לקבלת תע"צים ממשרד הרישוי, כאשר תוצאת הליך זה, היתה צריכה להיות ידועה לנתבעים מלכתחילה. לטעמי, צד בהליך, המכחיש עובדה המתבררת כנכונה, עושה זאת כאשר יש בעובדה זו לפגוע בגרסתו, וכך נהגו הנתבעים כאן.

     

    נכון שלא ניתן לשלול כי מדובר בתמונות שצילם התובע במגרש אחר ובמועד אחר, אולם במאזן ההסתברות הנדרש במשפט אזרחי, אני סבורה כי גרסתו שהתמונות צולמו בחודש 7/09 במגרשו, הוכחה במידה מספקת.

     

    34. לגרסת התובע מצאתי חיזוק דווקא בטענות שהעלו הנתבעים בכתב הגנתם ביחס לעיכוב בתחילת ביצוע העבודות. אמנם טענות אלו נזנחו על ידם בסיכומיהם, אולם יש בעצם העלאתם משום סתירה לטענתם הנוכחית כי ההסכם צפה פני עתיד וכי קודם לכן לא החלו בביצוע עבודות. באם אכן הופסקה עבודתם בסמוך לאחר עריכת ההסכם, מתי בדיוק חל אותו עיכוב בביצוען?

     

    אני מוצאת כי צרוף טענת התובע ביחס למועד תחילת השימוש בצרוף להוראות ההסכם מובילות דווקא למסקנה הפוכה מהמסקנה אליה מכוונים הנתבעים. ראשית, בין מועד השימוש אליו טוען התובע (19.7.09) לבין מועד תחילת העבודה באם החלו בעת עריכת ההסכם יש פער של 9 חודשים ולא 11 חודשים, כנטען על ידי הנתבעים בסיכומיהם. מכאן, שבהתאם להסכם, לו היו הנתבעים משלימים את העבודות בתוך פרק הזמן המוסכם, היו אלו מסתיימות עד ליום 7.9.10, דהיינו כ- 13 וחצי חודשים מהמועד בו הוחל בביצוע העבודות, דבר העולה בקנה אחד, גם אם לא באופן מדוייק, אם הסכמת הצדדים כי הנתבעים יחזיקו במגרש ללא תשלום למשך תקופה של שנה.

     

    שנית, אינני סבורה שלשון ההסכם מלמדת על כך שההסכם צופה פני עתיד לעניין תקופת השימוש. מסכימה אני כי מדובר בחוזה הצופה פני עתיד לעניין העבודות (מבלי שיש בו התיחסות לעבודות כלשהן שבוצעו עד לאותו המועד), אולם אין בכך לשלול את האפשרות כי תקופת השימוש, שהיא התמורה לאותן עבודות, תמנה מתקופה קודמת למועד עריכת ההסכם. יתירה מכך, מהעובדה שהנתבעים ביצעו עבודות עפר לבעלי מגרשים נוספים באזור, אני מסיקה כי היה להם צורך בקיום מקום קרוב בו יוכלו לבצע את גריסת האבנים והפיכת העפר, גם קודם להזמנת עבודת מילוי והידוק של מגרש התובע. דהיינו שגם באם הוסכם שהעבודות למילוי ופילוס מגרש התובע יחלו לאחר מועד עריכת ההסכם, אין בכך לשלול טענת התובע כי גם קודם למועד זה עשו הנתבעים שימוש במגרשו.

     

    משכך אני קובעת כי הנתבעים עשו שימוש ו/או החזיקו במגרש התובע מחודש 7/09 ועד לחודש 5/10, דהיינו במשך 10 חודשים.

     

    35. לא יכולה להיות לטעמי מחלוקת כי הנתבעים חבים לתובע תשלום בגין שימוש זה, שכן אין מחלוקת כי לא ניתנה על ידם, במלואה, תמורה אחרת בגין אותו שימוש.

     

    נקודת המוצא בעת ביטולו של הסכם בשל טעות משותפת, היא שחל עיקרון ההשבה ההדדית מכוחו של ס' 21 לחוק החוזים הקובע כי "משבוטל החוזה, חייב כל צד להשיב לצד השני מה שקיבל על פי החוזה, ואם ההשבה היתה בלתי אפשרית או בלתי סבירה - לשלם לו את שוויו של מה שקיבל". תכלית ההשבה היא לקדם מצב של החזרת מצב לקדמותו, או תכלית של מניעת התעשרות שלא כדין, או שילוב של שניהם, כאשר "היסוד הרעיוני העומד מאחורי ההשבה הוא מניעת התעשרות... הדגש הוא על הנזק הנגרם למעביר ההטבה, תוך חלוקת הסיכונים בין הצדדים" (ע"א 1445/04 בייזמן השקעות בע"מ נ' חליוה (13.11.08), דנ"א 10901/08 בייזמן השקעות בע"מ נ' משכן בנק הפועלים למשכנתאות בע"מ, (17.7.11), סע' 30 לפסק דינה של כב' הנשיאה נאור). בית המשפט רשאי, במסגרת כלל ההשבה, לסטות מכללי ההשבה הבסיסיים כדי לעשות "צדק יחסי בין הצדדים" תוך איזון האינטרסים הלגיטימיים של שני הצדדים (ענין בייזמן, ג' שלו, דיני חוזים – החלק הכללי (תשס"ה), בע' 289).

     

    שווי העבודות שבוצעו במגרש

    36. הצדדים אינם חלוקים ביחס לעובדה כי הנתבעים ביצעו חלק מהעבודות.

     

    בניגוד לטענותיו בכתב התביעה ובתצהירו, מודה התובע בעדותו כי הנתבעים ביצעו חלק מהעבודות של גריסת אבנים ומילוי: " ... צילמתי ביום הראשון שהוא התחיל לשפוך את החומר כדי שלא יהיה ויכוח בעתיד, באיזה יום הוא התחיל לשפוך את החומר. אחרי 19.7 הוא עבד שם 10 חודשים את השטח שלי הוא לא יישר, אך הוא גרס.

    ...... ש. אתה במשך 6 חודשים שלמים אתה רואה שהחברה לא מקיימת את ההסכם... ת. מקיימת. מקיימת. הוא גרס במקום. ללא תשלום. בחינם.... ת. הוא עבד שם. הוא גרס..." (ההדגשות לא במקור פ.ל. – עמ' 10 לפרוטוקול שורה , ושורות 15-18).

     

    מכאן שברי כי התובע אינו זכאי למלוא דמי השימוש בעבור התקופה שבה החזיקו הנתבעים במגרש, שכן גם הוא מודה כי הם ביצעו עבודות במגרש, דהיינו ששפכו בו חומר, אך לא הדקו או פילסו אותו.

     

    37. מנגד הנתבע טען בעדותו כי עד למועד בו נאלצו להפסיק את ביצוע העבודות הם ביצעו חלק מהעבודות מושא ההסכם, בשווי של 30,000 ₪ - 40,000 ₪ (עמ' 16 לפרוטוקול שורות 10-9), אך לעומת זאת בסיכומים טענו כי ביצעו עבודה בשווי שאינו נופל מ-25,000 ₪ (סעיף 38 לסיכומי הנתבעים).

     

    נכון הדבר כי הנתבעים לא הביאו ראיה התומכת בטענה לשווי העבודות שבוצעו, אולם לאור הודאת התובע כי ביצעו במגרש עבודות, וזאת עוד החל מחודש 7/09, דהיינו במשך תקופה של למעלה מ-9 חודשים לפני מועד עריכת ההסכם, ואישורו כי הנתבעים ביצעו חלק מהעבודות נשוא ההסכם, אך לא השלימו אותן, אני סבורה כי יש לקבל את טענת הנתבעים, כפי שהועלתה בסיכומיהם, באשר לביצוע עבודות בהיקף של 25,000 ₪.

     

    יש לזכור שהתובע, על אף שהצטייד בחוות דעת מטעמו, לא טרח לפרט בפני השמאי מה היה מצב המגרש קודם לתחילת השימוש בו ע"י הנתבעים, ואף לא טרח לציין, לא בפני השמאי ולא בכתב תביעתו, כי אכן הנתבעים ביצעו עבודות במגרש. אני סבורה כי עצם הודאת התובע בעדותו בביצוע חלק מהעבודות מחייבת את הפחתת שווין, ולו על דרך האומדן הנמוך יותר שעשו הנתבעים.

     

    לסיכום

    38. משקבלתי את טענת התובע כי הנתבעים עשו שימוש במקרקעין ו/או החזיקו בהם החל מיום 19.7.09 ועד כעשרה ימים לאחר מועד החתימה על ההסכם, דהיינו למשך 10 חודשים, זכאי התובע לתשלום דמי שימוש עבור תקופה זו.

     

    בהתאם לחוות דעת בניטה שלא נסתרה, עלות דמי שימוש עומדים על סך של 130,000 ₪ לשנה, דהיינו 10,833 ₪ לחודש, ו-108,000 ₪ (במעוגל) למשך 10 חודשים.

     

    39. מסכום זה יש לנכות את שווי העבודות שביצעו הנתבעים במגרש בסך 25,000 ₪.

     

    40. אין מקום לחיוב את הנתבעים בפיצוי התובע מעבר לחיוב בתשלום דמי השימוש כאמור בניכוי שווי העבודות, שכן קבעתי כי הם לא הפרו את ההסכם, וכי ההסכם בוטל למעשה בשל המניעה שקמה להמשך ביצועו, מניעה שלגביה אני רואה את הצדדים כמי שטעו "טעות משותפת" בעת כריתת ההסכם.

     

    לפיכך אני מחייבת את הנתבעים לשלם לתובע, ביחד ולחוד, את הסך של 83,000 בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד היום.

     

    כמו כן יישאו הנתבעים בהוצאות התובע בגין אגרת משפט ושכ"ט השמאי (כנגד הצגת קבלות) בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד ההוצאה ועד היום, ובשכ"ט עו"ד בסך של 12,000 ₪ בצרוף מע"מ.

     

    את המחצית השניה של האגרה על התובע לשלם באופן מיידי, ולא יאוחר מתוך 7 ימים.

     

    ניתן היום, כ"ג חשוון תשע"ח, 12 נובמבר 2017, בהעדר הצדדים.

     

    Picture 1

     

     


בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
קוד אבטחה
הקש קוד אבטחה*
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ