אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> ד"ר גולדשמיט נ' דרור

ד"ר גולדשמיט נ' דרור

תאריך פרסום : 17/10/2017 | גרסת הדפסה
ת"א
בית משפט השלום ירושלים
2723-09
02/10/2017
בפני השופטת:
דורית פיינשטיין

- נגד -
התובע:
ד"ר מיכאל גולדשמיט
הנתבע:
דפני דרור
פסק דין
 

 

 

לפני תביעה כספית על-סך 490,303 ₪ לפיצוי בגין לשון הרע ונזקי ממוניים ועוגמת נפש. כמו-כן עותר התובע לקבלת צווי מניעה וצווי עשה כנגד הנתבע שעניינם בתמצית הוא שבית המשפט יורה על אכיפת הסכם שימוש שנחתם בין הצדדים; שיורה לנתבע שלא להטריד את התובע; וכן שיינתנו צווים בנוגע להשגת גבול של הנתבע ברכוש המשותף.

העובדות הצריכות לעניין:

  1. שני הצדדים מתגוררים בבניין ברחוב נעמי 4 בשכונת אבו-טור בירושלים. הסכסוך שהובא לפני הוא על רקע יחסי השכנות העכורים בין הצדדים.

  2. הנתבע מתגורר בבניין מזה כ-30 שנים.

  3. התובע, שהוא רופא במקצועו, רכש את זכויותיו בדירה השכנה ביוני 2005 מאת הגב' צמרת וכהויזר (להלן: "צמרת").

  4. ביום 19.3.09 הוגש כתב התביעה המקורי בתיק זה. כתב התביעה כלל סעדים שונים כאמור בפתיח שלעיל ובין היתר נכללו בה דרישה לפיצויי בגין שלושה מקרים של לשון הרע. כשנה לאחר מכן, ביום 28.2.10 הוגש כתב תביעה מתוקן. התיקון הותר לאחר שהתובע טען שהנתבע פרסם פרסומים נוספים של לשון הרע לאחר שהוגשה התביעה, ותוך כדי ניהול ההליך, והתובע היה מעוניין לתבוע גם בגין פרסומים אלו.

     

    פסק הדין החלקי של כב' השופט שחם:

  5. ביום 3.9.12 ניתן פסק דין חלקי על-ידי כב' השופט עודד שחם, שדן בתיק הזה באותה עת. פסק הדין הכריע על יסוד הסכמה שהגיעו אליה הצדדים בסוגיות הבאות וקבע כך:

    • על הנתבע להסיר גדרות שהציב בשטח הציבורי (שאינו שייך לבניין) הסמוך לבניין ותחם אותו כחניה פרטית, ולהימנע מהדבקת מדבקות האוסרות את החניה במקום על מכוניות החונות שם.

    • לגבי החניה של הבניין – בית המשפט הורה לנתבע לפרק מדרגות שבנה שם המונעות מהתובע אפשרות חניה במקום.

    • לגבי שער הכניסה הראשי לבניין ורשת האינטרקום – נקבע כי על הנתבע לאפשר לתובע להתחבר לרשת האינטרקום של הבניין כך שיוכל התובע לפתוח את השער ע"י לחיצת כפתור מתוך דירתו.

    • לגבי השלט שתלה הנתבע עם הכיתוב "גולדשיט" (ר' בהמשך במסגרת הדיון בלשון הרע) נקבע שזהו כיתוב פוגעני ובית המשפט הורה לנתבע להסיר את השילוט הזה.

    • אשר לדלתות ושערים שונים בבניין המובילים אליו או לחדרים שונים בו (חדר חשמל, מקלט), הורה בית המשפט לנתבע למסור לתובע מפתחות לשערים אלה או לחילופין לדאוג שאלה יהיו פתוחים באופן קבוע כך שלא תימנע מהתובע הגישה אליהם.

    • בעקבות פסק הדין הוגשה בקשה לביזיון, אשר נשקלה כבר על ידי המותב הנוכחי, ונדחתה לאחר ביקור במקום.

      מהלך הדיון:

  6. תובענה זו התנהלה על פני שנים רבות, והוגשו בה מאות מסמכים, ומעת לעת התובעים ביקשו לצרף עוד מסמכים ובעיקר צילומים וסרטונים שמתעדים את התנהגות התובע. בנוסף התובעים ביקשו להעיד עשרות עדים ובסופו של יום העידו מעל לעשרה עדים, דבר שהכביד על שמיעת התיק. לכל זאת יש להוסיף כי הנתבע סבל ממחלות שונות, הגיע לדיונים לא מוכן לחקירות, והחליף את בא כוחו.

     

  7. נוכח מורכבות ההתנהלות בתיק זה, הרי שאתייחס לכל סוגיה וסוגיה בנפרד ואכריע בסוגיות בנפרד תוך התייחסות לטענות הצדדים. אפתח ואדון במחלוקת בנוגע להסכם השימוש שנכרת בין הצדדים, לאחר מכן אפנה לדון בטענות הנזקיות שמעלה התובע ולבסוף אדון בעילות לשון הרע, ובסעדים ההצהרתיים.

     

    המחלוקת בנוגע להסכם השימוש :

  8. בד בבד עם רכישת הדירה על ידי התובע, נחתם הסכם שימוש בין התובע לנתבע. עניינו של ההסכם הוא הסדרת השימוש ברכוש המשותף ובפרט בחדר המדרגות, בשער הכניסה לבניין, במערכת האינטרקום ובחניה. ההסכם נועד, בין היתר, להבטיח שמטופלים ומבקרים של התובע יוכלו להיכנס לבניין באין מפריע תוך שהם עושים שימוש בחדר המדרגות המשותף של הבניין כדי להגיע אל דירת התובע (להלן: "הסכם השימוש"). התובע טען כי אלמלא הסכם השימוש לא היה קונה את הדירה, שכן הוא התכוון מלכתחילה שתשמש גם לקבלת חולים ומטופלים.

     

  9. השימוש ברכוש המשותף ובחדר המדרגות הפך להיות נושא למחלוקות רבות בין התובע ואשתו לבין הנתבע.

  10. על רקע מחלוקות אלו וכדי להימנע מהחרפה של המחלוקות ב-9.7.2007 הכינו הצדדים תכנית חלופית לכניסה הקיימת לבניין וחתמו בתחתית התשריט כך:

    "אנו החתומים מטה מאשרים תכנית זו לביצוע. עם השלמת הביצוע, משפ' גולדשמיט לא תשמש יותר בכניסה של משפ' דפני ומשפ' דפני לא תשמש במדרגות של משפ' גולדשמיט".

    לצד הכיתוב הזה ולצד השרטוט של התכנית חתמו הצדדים בחתימת ידם.

    תכנית זו לרבות ההסכמה המופיעה בה תיקרא להלן: "תכנית שינוי הכניסה לבניין".

  11. בתכנית שינוי הכניסה לבניין אין כל התייחסות להסכם השימוש ולא ברור על פניו מה יחסי הגומלין בן תכנית הכניסה לבניין ובין הסכם השימוש. בעניין זה חלוקים הצדדים: בעוד שהתובע טוען שהסכם השימוש נותר בתוקפו, הרי שהנתבע מבקש ללמדנו שהסכם השימוש בוטל הן בשל הפרות שהפר אותו התובע והן בשל כך שתכנית שינוי הכניסה לבניין מהווה הסכם מאוחר יותר הבא תחת הסכם השימוש ומחליף אותו.

  12. לטענת התובע תכנית שינוי הכניסה לבניין לא ביטלה את הסכם השימוש. התכנית הוכנה מתוך רצון להגיע להסדר בין הצדדים בדרכי שלום. התובע הגיש בקשה לקבלת היתר בניה כדי לבצע את התכנית אך דווקא הנתבע הוא שהתנגד לבקשת ההיתר. על כן הנתבע לא יכול להישען על תכנית שינוי הכניסה לבניין.

     

  13. אשר לקיום ההסכם – התובע טוען שמיד לאחר חתימת ההסכם כבר הפר אותו הנתבע הפרות שונות. מפאת קוצר היריעה לא אפרט את כל הטענות שטוען התובע בעניין אך אומר שמדובר בהטרדות יומיומיות, במניעת חניה וגישה לשטח ציבורי ולרכוש המשותף, במניעת אפשרות חיבור של דירת התובע לרשת האינטרקום של הבניין, במניעת כניסת מבקרים דרך הכניסה הראשית של הבניין ועוד.

     

  14. התובע מצביע על כך שהדברים נעשו בניגוד להסכם השימוש ואף בניגוד לפסק הדין החלקי שניתן על-ידי כב' השופט שחם.

     

  15. על כן התובע מבקש מבית המשפט להורות על אכיפת הסכם השימוש.

     

  16. הנתבע טוען שהתובע הקים מרפאה בדירתו, בניגוד לחוק, ושהמרפאה מהווה מטרד עבור הנתבע. בכל יום מגיעים מטופלים רבים שיוצרים מטרד של רעש ולכלוך, מצלצלים לא פעם בפעמון דירת הנתבע ומפריעים את שגרת יומו.

     

  17. הנתבע טוען שהתובע הפר את הסכם השימוש בכך שבנה בניה ללא היתר ובתוך כך חפר וערער את יסודות הבניין, החליף צנרת בצורה לא תקנית והותיר אחריו מפגעים שונים.

     

  18. הנתבע טוען שהסכם השימוש נכפה עליו והוא הסכים לו בשל הבטחות שונות שהובטחו לו ולא קוימו. ההסכם הוכן ונוסח על-ידי התובע ועורכי דינו באופן חד צדדי.

     

  19. כמו כן, הנתבע מכחיש שמנע מהתובע שימוש ברכוש המשותף של הבניין.

     

  20. הנתבע טוען שלאור ההפרות שהפר התובע את הסכם השימוש הסכם זה בוטל כבר בשנת 2005, לא הרבה אחרי שנחתם. מעבר לכך בשנת 2007 נחתם ההסכם החדש שמבטל גם כן את הסכם השימוש.

     

    דיון והכרעה בנושא אכיפת הסכם השימוש:

  21. כאמור לעיל נחתם בין הצדדים הסכם שימוש המסדיר את השימוש שייעשה ברכוש המשותף בבניין ובפרט בכניסות אליו, על-ידי הצדדים.

     

  22. בהסכם נאמר כך:

    "(3) הצדדים מסכימים להסדר השימוש בחלקים השונים של הבית כלהלן:

    1. גולדשמיט יהיה רשאי לעשות שימוש בחלק מתת חלקה 2 (דירתו של גולדשמיט – הערה שלי) כמרפאה. דפני מסכימים לכך כי הכניסה למרפאה אפשר שתהיה, לפי בחירתו של גולדשמיט, דרך חדר המדרגות המשותף אשר הגישה אליו תתבצע דרך החצר...

    2.גולדשמיט יהיה רשאי, בתיאום עם הצדדים, להתחבר לרשת האינטרקום בשער הכניסה לחצר...

    3. גולדשמיט יהיה רשאי להתקין שלט לדירתו ו/או למרפאתו...

    4.גולדשמיט יהיה רשאי לעשות שימוש בחצר... לשם כניסה לחדר המדרגות המשותף.

    5.על אף האמור בכל מקום אחר, גולדשמיט יהיה רשאי להשכיר חלק מתת חלקה 2 לצדדים שלישיים. דפני מתחייב לאפשר את כניסת דיירים כאמור לדירת גולדשמיט דרך חדר המדרגות המשותף אשר הגישה אליו תתבצע דרך (ה)חצר...

    6.כל דיירי הבית יהיו רשאי(ם) לעשות שימוש בחניה הממוקמת מול (ה)חצר...

    7. כל דיירי הבית יהיו רשאים לעשות שימוש כחניה בשטח שהינו רכוש משותף והמסומן "0" הממוקם בקומת המרתף...

    ...

    ....

    12 . הצדדים נותנים הסכמתם לכל עבודת שיפוץ ו/או שינוי בתת חלקה 2 ו/או בגינה הצמודה ואשר יבקש גולדשמיט לבצע לפי שיקול דעתו וזאת כל עוד לא יפגע הקונטור של הבית ובתנאי שכל העבודות המבוצעות יעשו באופן שלא יפגעו בשלד הבניין, חוזקו ויציבותו ובתנאי שהעבודות יעשו עפ"י היתר כדין, אם נדרש היתר שכזה, ובלבד שהעבודות לא יהא בהן משום שינוי אופיו של הבית ות"ח 2 ממגורים לעסק".

  23. בחנתי את טענות הצדדים והגעתי לכלל מסקנה שהצדק עם התובע. טענותיו של הנתבע בעניין זה נגועות בחוסר תום לב לאור התנגדותו להיתר הבניה. התנגדות זו הביאה לביטול ההסכמה שהייתה כלולה בתכנית הכניסה לבניין וממילא לא יכול הנתבע להיבנות ממנה.

     

  24. מכל מקום, תכנית הכניסה לבניין לא כללה התייחסות לכל הנושאים שהועלו במסגרת הסכם השימוש ולא צוין בה במפורש שהיא באה במקום הסכם השימוש, ומחליפה אותו. מסקנה זו גם לא מתבקשת מתוכן הדברים, ובפרט לא מתוכן ההסכמה שנכתבה בתכנית שינוי הכניסה לבניין. טענת הנתבע לביטול הסכם השימוש בגין הפרות שהופרו כביכול על-ידי התובע לא הוכחה. לא הוכח שנשלחה הודעת ביטול כדין וכן לא הוכחו ההפרות הנטענות אציין שההפרות גם לא פורטו באופן ברור ונטענו על ידי הנתבע אלא רק באופן כללי ולא הוגשו ראיות לצורך הוכחת טענות אלו.

     

  25. על כן אני דוחה את טענות הנתבע וקובעת שהסכם השימוש שריר וקיים. ככל שהיה בתכנית הכניסה לבניין כדי לשנות מהסכם השימוש, הרי שאין לכך כל משמעות מרגע שהנתבע הפר את ההסכמה שנכללה בתכנית הכניסה לבניין, והתנגד לה הלכה למעשה. טענת הנתבע לפיה תכנית שינוי הכניסה לבניין החליפה וביטלה את הסכם השימוש שעה שהוא עצמו התנגד לה נגועה בחוסר תום לב קיצוני.

     

  26. על כן אני מורה על אכיפת הסכם השימוש ובפרט על מימוש זכותו של התובע להשתמש בכניסה הראשית לבניין שהגישה אליה היא דרך החצר המשותפת, הן עבורו והן עבור מבקרים ומטופלים, לצד השימוש שעושה התובע בכניסה הצדדית הנוספת לדירתו. בהתאם להסכם השימוש הדבר מסור לשיקול דעתו של התובע באיזו כניסה להשתמש ואין לשלול ממנו זכות זו, שהיא זכות קניינית לכל דבר שכן לתובע חלק ברכוש המשותף לרבות בחדר המדרגות ובכניסה לבניין.

     

  27. כמו-כן על הנתבע לאפשר לתובע לעשות שימוש במערכת האינטרקום – כפי שכבר קבע כב' השופט שחם.

     

  28. על הנתבע לאפשר לתובע לחנות בחניה המשותפת, בהתאם לקבוע בהסכם השימוש, ובכפוף לאפשרויות הכניסה לחנייה זו, שתוכננה בצורה שאינה מאפשרת כניסה קלה של רכבים.

     

    התביעה הנזיקית:

  29. בנוסף לתביעה לאכיפת הסכם השימוש התובע עותר לקבלת פיצוי בגין נזקים שונים שסבל מהנתבע. הנזקים הם נזקים ממוניים לרכושו, ועוגמת נפש שחוו התובע ואשתו, לפי הנטען, מהתנהגותו של הנתבע. התביעה הנזיקית מתייחסת לעוולות תקיפה, השגת גבול, נזק לרכוש, והטרדה שיטתית ותכופה מצד הנתבע.

  30. אין מחלוקת שבין הצדדים שוררים יחסי שכנות קשים במיוחד. בתוך כך התובע טוען שהנתבע גרם נזק לרכבו הפרטי (של התובע); פגע בדלת ובקיר בדירת התובע; תקף, ביזה והטריד את התובע, את אשתו ואת באי ביתם; מנע מהתובע ומאשתו גישה לרכוש המשותף בבניין.

  31. גם כאן, מפאת קוצר היריעה לא אפרט את מלוא טענות התובע בעניין ואומר רק שמדובר, על-פי הנטען, בהצקות ובהתנכלויות שיטתיות ותכופות מצד הנתבע. כמו-כן טוען התובע טענות לגבי השתלטות של הנתבע על רכוש ציבורי ורכוש משותף ללא היתר בניה כדין, ופגיעה ברכבו ובדירתו של התובע.

  32. אשר לפגיעה ברכוש טוען התובע שנגרם לו נזק בסך של 3,303 ₪ בגין הפגיעה ברכבו (על-פי חוות דעת שמאית). נזק זה אירע לטענת התובע, כאשר הנתבע הזיז את רכבו של התובע ממקומו. האירוע אירע עת שהה התובע בחו"ל אך הוא תועד במצלמות האבטחה שהציב התובע במקום. התובע עותר לפצות אותו במלוא גובה הנזק וכן בסכום נוסף של 3,000 ₪ בגין טרחה, עגמת נפש ואבדן ימי עבודה הכרוכים בתיקון הרכב.

  33. נזק נוסף בסך 24,995 ₪ נגרם לתובע לטענתו בגין הריסת קיר ודלת בביתו על ידי הנתבע . לטענת התובע סוכם בינו ובין הנתבע שהתובע יבנה מעין מבואת כניסה לביתו ואכן כך עשה התובע. למרות ההסכמה הנטענת הנתבע פירק את דלת הכניסה למבואה והרס אגב כך גם קירות פנימיים בביתו של התובע בטענה שהוא מתנגד למבואה זו. התובע טוען כי נאלץ לבנות מחדש את הכניסה לדירה כפי שהייתה קודם לכן ולהשיב את המצב לקדמותו והסכום הנתבע משקף את עלות הוצאות הבניה וכן את מחירה של הדלת שנעקרה ממקומה. התביעה הנזיקית.

  34. יובהר כי בכל הנוגע לעגמת הנפש ויתר הנזקים הנטענים לא נתבע פיצוי כספי אלא נתבעו רק סעדים של מתן צווים שונים המורים לנתבע להימנע מכל אותן פעולות מציקות ומזיקות. על כן יש לפסוק פיצוי רק בכל הנוגע לנזקי הרכוש הנטענים ואין מקום לפסוק פיצוי לנזקים לא ממוניים שסבל התובע (מעבר לנזקים הנטענים כתוצאה מפרסום לשון הרע כפי שאדון בהם להלן), חרף טענות התובע הרבות בעניין.

  35. הנתבע מכחיש את טענות התובע בדבר חבותו בפיצויי בגין נזקים לרכוש, אך הודה למעשה בחקירתו הנגדית כי הטריד את התובע ואשתו באופנים שונים.

  36. בטרם אדון ואכריע בנזקים של התובע אקדים ואומר שבפי שני הצדדים נטענו טענות לגבי עבירות בניה שונות ושימוש בלתי חוקי במקרקעין. אין זה המקום לדון בטענות אלה ועל כן אינני מתייחסת לטענות שני הצדדים בעניין. ככל שמי מהם עומד על טענות אלה הרי פתוחה בפניו הדרך לנקוט בהליך מתאים לבירור טענותיו, כפי שגם עשו הצדדים בעבר.

     

     

    הנזק לדלת ועלות תיקון המבואה:

  37. הנתבע אינו מכחיש שפירק את דלתו של התובע ממקומה וגם לא מכחיש את הנזקים שנגרמו אגב כך לקיר ביתו של התובע. טענתו של הנתבע בעניין זה היא שהוא התנגד להצבת הדלת במקום ולבניית מבואת הכניסה של התובע שלטענת הנתבע נבנתה תוך השתלטות על הרכוש המשותף.

  38. אין בידי לקבל את טענות הנתבע בעניין. גם לו היו טענותיו בקשר להשתלטות על רכוש משותף ובניה בלתי חוקית נכונות, הרי שאין לתקן עוול בעוול ואין לתת יד ללקיחת החוק לידיים ולמעשי בריונות. אזכיר שאין זה המקום לדון בטענות לגבי בניה בלתי חוקית. ככל שעומד על כך הנתבע היה עליו לפעול בדרכים המקובלות ולא לעשות דין לעצמו בהתנהגות אלימה ובריונית.

  39. מכיוון שאין מחלוקת שאכן נעקרה הדלת ממקומה ונגרם נזק לרכושו של התובע אני קובעת שיש לפסוק לתובע פיצוי בגין נזק זה.

  40. אשר לגובה הפיצוי – הנתבע הציג קבלה בסך 5,118 ₪ שקיבל עת רכש את הדלת המוכיחה את שוויה של הדלת שנהרסה ומכאן שעל הנתבע לפצות את התובע בסכום זה בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 5.9.06.

  41. כמו-כן טען התובע שכדי לבנות את מבואת הכניסה הם ביצעו עבודות בניה שונות, לרבות שינויים בחלונות שהיו קיימים וכד' כדי להתקין את המקום כמבואת כניסה. לאחר שהנתבע הרס את הדלת ולאור התנגדותו הנחרצת לקיומה של המבואה נאלצו התובע ואשתו להשיב את המצב לקדמותו והשקיעו כספים נוספים בעבודות הבניה. שווי עבודות אלה הועמד על-ידי התובע על סך של 19,877 ₪. סכום זה לא גובה באסמכתאות.

  42. בעניין זה אפתח ואומר כי לא הוכחה טענת התובע לפיה הסכים הנתבע כי יגדיל את המבואה לדירה על חשבון השטח המשותף. התובע טען כי היתה הסכמה כאמור בעל פה, אך אין בידי לקבל טענה זו וזאת משני טעמים. ראשית, ניתן היה להסכים על כך בהסכם השימוש, שהיה מאוד מפורט ודקדקני, והעובדה שלא עשו כן מעידה לכאורה שלא הייתה הסכמה כאמור. שנית, מעדויות הצדדים עולה כי מערכת היחסים העכורה החלה מיד עם תחילת השיפוץ של דירת התובע, ומכאן שאני מתקשה להאמין שהנתבע נתן הסכמתו לכך שיהיה שימוש בשטח המשותף. על כן אני קובעת כי התובע סגר את המבואה, ושינה את המבנה שלה על דעת עצמו, ועליו לתקן זאת על חשבונו. מכאן שחלק זה לתביעה נדחה.

    הנזק לרכב:

  43. התובע טוען שאירע נזק לרכבו בסך של 3,303 ₪ בגין טילטול הזזת הרכב בכוח על-ידי הנתבע. האירוע המפתיע תועד כאמור במצלמות האבטחה של התובע.

  44. הנתבע מכחיש שהוא זה שהזיז את הרכב. אין מחלוקת שרכבו של התובע הוזז ממקומו בכוח. צפיתי בסרטוני מצלמות האבטחה ושוכנעתי שאכן עולה מהתמונות כי היה זה הנתבע שהזיז את רכבו של התובע, וזאת מהטעם שהתובע חנה במקום חנייה שהנתבע היה מעוניין בו.

  45. מכיוון שלא הוגשה חוות דעת נגדית אני רואה בכך הודאה מצד הנתבע בנוגע לגובה הנזק שנגרם לרכב. אציין בעניין זה שלמיטב הבנתי הנזק לא תוקן, לפחות לא באופן מידי, ועל כן יכול היה הנתבע להגיש חוות דעת נגדית ובכל זאת הוא לא עשה כן. לכן אני קובעת שעל הנתבע לפצות את התובע בסך של 3,303 ₪ בגין הנזק שנגרם לרכב.

  46. התובע עתר לחייב את הנתבע בסכום נוסף של 3,000 ₪ בגין טרחה, עגמת נפש ואבדן ימי עבודה הכרוכים בתיקון הרכב. בנסיבות העניין ובאופן חריג, היות ומדובר בנזק מכוון, הרי שאני פוסקת פיצויי בסכום של 1,500 ₪ בגין עוגמת נפש. הטענה בדבר הפסד ימי עבודה או טרחה, לא הוכחה, וממילא הטרחה תשקל במסגרת ההוצאות בתיק.

  47. בסך הכל על הנתבע לפצות את התובע בסך של 4,500 ₪ בגין הנזק לרכב ועגמת הנפש, סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.4.08 ועד התשלום בפועל.

    פרסום לשון הרע :

  48. התובע עותר לקבלת פיצוי מכוח חוק איסור לשון הרע תשכ"ה-1965בגין כמה וכמה פרסומים שאתייחס אליהם בהרחבה בהמשך. חלק מהפרסומים, אלה שנכללו בכתב התביעה המקורי, נעשו באמצעות תליית שלטים שונים בכניסה לביתו של התובע.

  49. כשנה לאחר שהוגשה התביעה תוקן כתב התביעה ונוספו בו עוד שלוש עילות בלשון הרע שעניינן משלוח מכתבי תלונה על התובע אל בכירים במשרד הבריאות בגין תקיפה שתקף לכאורה התובע את בנו של הנתבע, וכן תלונה אנונימית למנהלי מרפאת קופת חולים כללית בה מועסק התובע על כך שהתובע לוקח ציוד מהמרפאה בלא רשות.

  50. אין מחלוקת עובדתית בנוגע לעצם הפרסומים. הנתבע מודה בהם, אלא שהוא טוען לגבי הפרסומים שנכללו בכתב התביעה המקורי שהם אינם מהווים "פרסום" כמשמעו בסעיף 2 לחוק איסור לשון הרע.

  51. לגבי הפרסומים שנוספו בכתב התביעה המתוקן טוען הנתבע שעומדות לו ההגנות המתאימות הקבועות בחוק.

  52. התובע עותר לקבלת פיצוי בגין שישה פרסומים שונים במודעות בכניסה לביתו, המהווים לטענתו לשון הרע כמשמעו בחוק איסור לשון הרע:

    • הנתבע מחק את האות "מ" משלט הנושא את שמו של התובע כך שבמקום "גולדשמיט" נותר רק "גולדשיט". התובע טוען שהנתבע עשה זאת מתוך כוונה לבזות ולהשפיל את התובע בעיני הבריות. כמו-כן הנתבע פרסם באותו השלט ממנו הושמטה האות "מ", התלוי בכניסה הראשית של הבניין, הוראות בשם ועד הבית שכוללת הימנעות משימוש באינטרקום, בתאורת חדר המדרגות, איסור על שימוש בטלפון נייד ועוד. בסופה של מודעה זו נכתב: "אזהרה לכוהנים !" באותיות גדולות ומדגשות. גם זה נעשה מתוך כוונה לפגוע בתובע ובפרט במשלח ידו כרופא.

    • במועד אחר, הנתבע תלה שלט "וטרינר" בכניסה לבניין ליד שלט המרפאה. גם זה נעשה כדי לפגוע בתובע ובפרט במשלח ידו כרופא שכן המסר הוא ברור – התובע אינו רופא טוב לבני אדם אלא לבעלי חיים.

    • הנתבע הדביק על שלט המרפאה של התובע מדבקה של מרפאת ט.ר.ם. גם זה נעשה כדי לפגוע במשלח ידו של התובע וכדי שמטופלים ילכו אל מרפאת ט.ר.ם הסמוכה ולא אל התובע.

      ביחס לכל הפרסומים הנ"ל מדגיש התובע שהנתבע הודה בהם ושלא עומדות לו לגביהם ההגנות הקבועות בחוק.

      בכתב התביעה המתוקן הוסיף התובע שלוש עילות נוספות:

    • שני מכתבי תלונה שקריים ששלח הנתבע בשנת 2009 אל פרופ' הרשקו ופרופ' רכס ממשרד הבריאות. במכתבים אלה התלונן הנתבע כאילו שהתובע כלא ברכבו את בנו של הנתבע שהינו חסוי ובעל מוגבלויות, התעלל בו ופגע בו מילולית. במכתבי תלונה אלה נתבקש ביטול רישיון הרופא של התובע ובדיקה אם הרישיון תקף ואמיתי מלכתחילה.

      בהקשר זה טוען התובע שהתלונה השקרית הוגשה לגבי אירוע שאירע כביכול שנתיים לפני שהוגשה התלונה, עת נתן התובע טרמפ לבנו של הנתבע, חרף הסכסוך ביניהם, ומתוך רצון טוב כלפי הבן.

      התובע טוען שיש לראות בכל אחד מהמכתבים פרסום בפני עצמו ועילה נפרדת.

    • לקראת סוף שנת 2009 שלח הנתבע מכתב אנונימי לקופת חולים כללית, בה עובד התובע, והתריע מפני גניבת ציוד רפואי מהקופה ע"י התובע. המכתב עצמו אמנם לא הוצג אך הנתבע הודה בכך בחקירתו הנגדית. שלוש העילות המפורטות בסעיפים ד-ה לעיל נוספו בכתב התביעה המתוקן. לטענת התובע, הנתבע לא הגיש כתב הגנה מתוקן ולא התגונן בעניין זה. על כן יש לקבל את התביעה כמות שהיא ביחס לעילות אלה שהסעד המבוקש בגינן הוא 180,000 ₪.

  53. ביחס לכל העילות של לשון הרע טוען התובע שהנתבע עשה את הפרסומים מתוך כוונת זדון להזיק ולפגוע בתובע, בשמו הטוב, במשלח ידו ובפרנסתו.

  54. התובע עותר לחייב את הנתבע בפיצוי כולל בסך 360,000 ₪ בגין כל הפרסומים (60,000 ₪ לכל פרסום). כמו-כן עותר התובע לחייב את הנתבע לפרסם התנצלות בכניסה לבניין וכן לשלוח מכתבי התנצלות לפרופסורים ממשרד הבריאות.

  55. הנתבע טוען כי תליית מודעות בכניסה לבית אינה מהווה פרסום כמשמעות מושג זה בדין, אך הוא מודה שתלה את המודעות. עוד טוען הנתבע כי תוכן המודעות אינו מהווה לשון הרע. בכל הנוגע למכתבים הרי שהנתבע טוען כי קמות לו מספר הגנות על פי דין, ולהגנות אלו אתייחס בהמשך הדברים.

    דיון והכרעה בנוגע לעילות לשון הרע:

  56. כאמור התובע כלל בתביעתו שישה פרסומים שונים המהווים לשיטתו לשון הרע כמשמעו בחוק והוא עותר לקבלת פיצוי בסך 60,000 ₪ בגין כל אחד מהפרסומים.

    לשון הרע מהי

    1.לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול –

    (1)להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;

    (2)לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;

    (3)לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;

    (4)לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו;

    בסעיף זה "אדם" – יחיד או תאגיד;

    "מוגבלות" – לקות פיסית, נפשית או שכלית, לרבות קוגניטיבית, קבועה או זמנית.

    פרסום מהו

    2.(א)פרסום, לענין לשון הרע - בין בעל פה ובין בכתב או בדפוס, לרבות ציור, דמות, תנועה, צליל וכל אמצעי אחר.

    (ב)רואים כפרסום לשון הרע, בלי למעט מדרכי פרסום אחרות:

    (1)אם היתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע;

    (2)אם היתה בכתב והכתב עשוי היה, לפי הנסיבות להגיע לאדם זולת הנפגע.

    דרכי הבעת לשון הרע

    3.אין נפקא מינה אם לשון הרע הובעה במישרין ובשלמות, או אם היא והתייחסותה לאדם הטוען שנפגע בה משתמעות מן הפרסום או מנסיבות חיצוניות, או מקצתן מזה ומקצתן מזה.

     

     

    שיבוש שמו של התובע ל"גולדשיט":

  57. הנתבע מודה שהוא זה שתלה את השלט וכן מודה שעיוות את שמו של התובע.

  58. כבר בפסק דינו החלקי של השופט שחם נקבע שמדובר בכיתוב פוגעני. אף אני סבורה כך. מדובר בפרסום לשון הרע כמובנם של מושגים אלה בחוק איסור לשון הרע. עיוות השם ל"גולדשיט" יש בו כדי להשפיל את התובע ולעשותו מטרה לבוז וללעג מצד הבריות.

    על כן מתקיים האמור בסעיף 1(1) לחוק איסור לשון הרע.

  59. הכיתוב הפוגעני "גולדשיט" נכתב על גבי שלט שנתלה בכניסה הראשית לבניין. על כן מתקיים האמור בסעיף 2(3) לחוק איסור לשון הרע שכן הפרסום היה בכתב והיה עשוי להגיע לכל אדם העובר בסמוך לבניין או מבקש להיכנס אליו ונתקל בשלט שנתלה בכניסה הראשית. מה גם שמהעדויות שנשמעו לפני, ובפרט עדותו של הנתבע דווקא, נדמה שזו הייתה המטרה, שבאי ביתו של התובע ייתקלו בשלט הזה, אחרת הנתבע לא היה משיג את מטרתו.

  60. הנתבע טוען שמדובר בגידוף גרידא ושהפסיקה אינה נוטה לראות בגידופים משום פרסום לשון הרע כמשמעו בחוק. אינני יכולה לקבל את הטענה. אין מדובר בשימוש בקללה רווחת כפי שדובר בפסקי הדין אליהם הפנה הנתבע, אלא בעיוות שמו של התובע ומתוך כוונה לפגוע בו ולבזות אותו על רקע יחסי השכנות העכורים בין הצדדים. הטענה שמדובר בגידוף סתם היא בגדר היתממות שאיננה מתקבלת.

  61. בית משפט העליון עמד פעמים רבות על כך ש:

    "חוק איסור לשון הרע משקף איזון בין זכות היסוד לשם טוב, מזה, לבין זכות היסוד לחופש ביטוי, מזה (ראו ע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ נ' אילון (לוני) הרציקוביץ', פ"ד נח(3) 558; רע"א 4740/00 לימור אמר נ' יוסף, פ"ד נה(5) 510; ע"א 214/89 אבנרי נ' שפירא, פ"ד מג(3) 840). "שתי זכויות יסוד אלה" – כך נפסק מפי הנשיא א' ברק – "נגזרות מהערך החוקתי של כבוד האדם" (בפרשת הרציקוביץ' הנ"ל, בעמ' 565). ואכן, "שתי זכויות היסוד האלה - חופש הביטוי והזכות לשם טוב - שתיהן ענפים בעץ אחד - כבוד האדם...

    חופש הביטוי אינו חופש הביזוי, והזכות להשמיע אינה הזכות להשפיל. הזרוע המילולית המשתלחת כואבת, לעיתים, לא פחות מן הזרוע הפיזית, וכשם שהחירות להניף את האחרונה מוגבלת על-ידי קצה אפו של הזולת, כך גם החופש לשגר את הראשונה מתוחם על-ידי כבודו של האחר..."

    (רע"א 10520/03 איתמר בן גביר נ' אמנון דנקנר [פורסם בנבו] (12.11.06) להלן: "עניין בן גביר").

  62. בעיוות שמו של התובע אין משום הפגנת חופש הביטוי של הנתבע אלא מתן פורקן לזעמו, כעסו ותסכולו של הנתבע מתוך כוונה לפגוע בתובע. על כל פנים בנסיבות העניין באיזון בין זכותו של הנתבע להתבטא בחופשיות, בצורה פוגענית, ובין זכותו של התובע לשם טוב – זכותו של התובע גוברת.

  63. על כן אני קובעת שהכיתוב הפוגעני "גולדשיט" מהווה לשון הרע כמשמעו בחוק. לא עומדת לנתבע הגנה מההגנות הקבועות בחוק בקשר לפרסום זה, וממילא הנתבע גם לא טען לכך.

    האזהרה לכוהנים:

  64. הנתבע מודה שפרסם את האזהרה לכוהנים אך לטענתו מדובר באזהרה עניינית על רקע עצמות אדם שנתגלו במקום 30 שנים קודם לכן, עת נחפרו יסודות הבניין. גם טענה זו היא טענה מיתממת שאינני יכולה לקבל. האזהרה פורסמה על גבי שלטו של התובע ולא באופן כללי שהיה יכול אולי לתמוך בגרסתו של הנתבע לאזהרה תמימה. כמו-כן אין מחלוקת שהאזהרה פורסמה רק לאחר פרוץ הסכסוך עם התובע ועל רקע אותו סכסוך. אם אכן הייתה זו אזהרה תמימה ואם אכן כה חשובה לו לנתבע טהרתם של כוהנים עוברי אורח ומבקרים – מדוע לא פרסם את האזהרה קודם לכן?

  65. אין זאת אלא שהאזהרה פורסמה מתוך כוונה לפגוע בתובע ובפרט בהיותו רופא באופן הבא להזהיר את ציבור המטופלים מפניו כאילו שאינו רופא מקצועי או שהוא עוסק בפתולוגיה ולא בטיפול בחולים.

  66. על כן אני קובעת שגם בפרסום האזהרה לכוהנים יש משום פרסום לשון הרע כמשמעם בחוק.

    שלט הווטרינר:

  67. הנתבע הודה שהוא זה שתלה את השלט. כאמור בסיכומיו זנח הנתבע תירוצים שונים שסיפק לדבר וטען שוב שמדובר בזוטי דברים ובגידוף סתמי שאין לראות בו משום לשון הרע.

  68. גם טענות אלה דינן להידחות. אין מדובר בגידוף כלל אלא בלגלוג על התובע כרופא ובהצגתו כרופא של בעלי חיים, ולא של בני אדם. אני קובעת שגם פרסום זה נעשה על רקע זעמו של הנתבע מיחסי השכנות עם התובע מתוך כוונה לפגוע בתובע ובפרט במשלח ידו ולעשותו מושא ללעג ולבוז בעיני הבריות. לאור כל האמור מדובר בפרסום לשון הרע.

     

     

    כרטיס הביקור של ט.ר.ם :

  69. בתצהירו הכחיש הנתבע שהוא זה שהדביק את כרטיס הביקור של ט.ר.ם על גבי שלט המרפאה של התובע. לעומת זאת בחקירתו הודה הנתבע שעשה זאת ולא סתם אלא כדי שמטופליו של התובע ידעו שיש להם אופציה טובה יותר, אחראית ומודרנית יותר מהתובע (ר' עמ' 198, ש' 9-27).

  70. למרות זאת וחרף כוונתו של הנתבע לפגוע בתובע ובפרנסתו באמצעות הפרסום היצירתי אינני סבורה שמדובר בלשון הרע.

  71. בנסיבות העניין אינני סבורה שהאדם הסביר היה רואה בכך משום לשון הרע. נדרש ידע מוקדם לגבי הסכסוך שבין השניים ומערכת של הנחות והסקת מסקנות כדי להסיק מקיומה של המדבקה במקום את המסקנה שהתובע אינו רופא טוב ושזו המלצה למטופלים להעדיף את מרפאת ט.ר.ם הסמוכה על פני ביקור אצל התובע. דווקא בשל הקרבה הפיזית של מרפאת ט.ר.ם למרפאתו של התובע ניתן אולי להניח שט.ר.ם הם שהדביקו את המדבקה כדי לפרסם עצמם באזור; או לחילופין שהתובע עובד בשיתוף פעולה עם ט.ר.ם וממליץ עליה כמרפאה לשעת חירום במידה ומרפאתו אינה פתוחה וכדומה. אין הכרח להסיק מקיומה של המדבקה שם דווקא את גנותו של התובע ,ונדרשת לשם כך חשיבה יצירתית ביותר.

  72. על כן אני קובעת שאין בהדבקת המדבקה של ט.ר.ם משום פרסום לשון הרע כמובנם בחוק.

    מכתבי התלונה לבכירים במשרד הבריאות ולקופת חולים כללית :

  73. במסגרת זו עותר התובע לפיצוי נפרד בגין כל אחד מהמכתבים.

  74. בכל הנוגע למכתב התלונה למשרד הבריאות – הצדדים חלוקים ביניהם בשאלה האם תוכן הפרסום הוא נכון או לא. בעוד שהתובע טוען שמדובר בטרמפ תמים שהציע לבנו של הנתבע ומכחיש מכל וכל שפגע בו, הנתבע – שלא נכח ברכב ועדותו בעניין נשענת על מה ששמע מבנו – טוען שהתובע התעלל בבנו המוגבל.

  75. בכל הנוגע למכתב לקופת החולים – לא הוצג לפני המכתב עצמו ולא הוכח התוכן המדויק של הדברים אך אין מחלוקת שהתלונה הייתה על לקיחת ציוד של קופת החולים למרפאת התובע ללא רשות.

  76. ביחס לשתי התלונות הנתבע לא טען להגנת אמת הפרסום. אזכיר שהנתבע לא הגיש כתב הגנה מתוקן ולכן בכתב ההגנה שלו אין כל התייחסות לעילות שנוספו בכתב התביעה המתוקן.

    גם בתצהיר של הנתבע אין כל התייחסות לעילות הנוספות העוסקות במכתבי התלונה למשרד הבריאות ולקופת החולים.

    רק בסיכומים התייחס הנתבע לראשונה לטענות התובע בעניין וטען שעומדות לו ההגנות הקבועות בסעיפים 15(3) ו-15(8) לחוק. סעיף 15 מקנה הגנה לפרסומים שנעשו בתום לב.

    וזו לשון הסעיפים הרלוונטיים:

    הגנת תום לב

    15. במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו:

    ...

    (3)הפרסום נעשה לשם הגנה על ענין אישי כשר של הנאשם או הנתבע, של האדם שאליו הופנה הפרסום או של מי שאותו אדם מעונין בו ענין אישי כשר;

    ...

    (8)הפרסום היה בהגשת תלונה על הנפגע בענין שבו האדם שאליו הוגשה התלונה ממונה על הנפגע, מכוח דין או חוזה, או תלונה שהוגשה לרשות המוסמכת לקבל תלונות על הנפגע או לחקור בענין המשמש נושא התלונה; ואולם אין בהוראה זו כדי להקנות הגנה על פרסום אחר של התלונה, של דבר הגשתה או של תכנה.

  77. סעיף 15(3) עוסק כאמור בהגנה על עניין אישי כשר של המפרסם – הנתבע.

  78. בכל הנוגע למכתבי התלונה למשרד הבריאות על תקיפה לכאורה שתקף התובע את בנו של הנתבע – אינני רואה כיצד הגשת תלונה על התובע לגורמים, בכירים ככל שיהיו, במשרד הבריאות מסייעת לקידום הגנה על עניין אישי כשר של הנתבע. ככל שאכן בנו של הנתבע סבל התעללות מצד התובע הרי שהכתובת להתלונן ולדווח על כך היא משטרת ישראל, וגורמי הרווחה על מנת שאלה יחקרו את הסוגיה ויגישו עזרה לבן. הגורמים אליהם הופנו התלונות אינם יכולים לסייע לנתבע בהגנה על עניינו האישי – שאמנם לא פורט מה הוא אך ניתן להניח שהכוונה להגנה על בנו המוגבל של הנתבע שנפגע לכאורה מהתובע – אלא לכל היותר יכולים להרחיק את התובע מעיסוקו כרופא. מאחר שאין מחלוקת שהנתבע כלל לא מבקש את שירותי הרפואה של התובע ומכיוון שאירוע ההתעללות הנטען לא אירע במסגרת מתן שירות רפואי לבנו של הנתבע, הרי ברור שאין מדובר באקט של הגנה על עניין כשר של הנתבע.

  79. כך גם וביתר שאת בכל הקשור למכתב שנשלח לקופת החולים. בהקשר זה כלל לא ברור מהו אותו עניין אישי כשר שהנתבע ביקש לכאורה להגן עליו באמצעות אותה תלונה. אזכיר שבמכתב זה התריע הנתבע לפני מנהלי קופת החולים שהתובע לוקח בלא רשות ציוד רפואי מקופת החולים לטובת שימוש במרפאה הפרטית שלו. מובן שאין מדובר בעניין אישי של הנתבע.

  80. על כן אני קובעת שלא חלה ההגנה הקבועה בסעיף 15(3) לחוק.

  81. סעיף 15(8) עוסק בהגשת תלונה אל הממונה על הנפגע שגם מוסמך לחקור בעניין המשמש נושא התלונה.

  82. המחוקק הישראלי הכיר בכך שישנם מצבים ואינטרסים שונים המצדיקים הגנה על פרסומים משמיצים בנסיבות מסוימות, אפילו אם תוכן הפרסום התברר כשגוי. אחד האינטרסים המצדיק הגנה על פרסומים הוא האינטרס של מי שממונה על אנשים אחרים לקבל מידע על הכפופים לו, בקשר לנושא שבגללו קיימת הכפיפות (ר' שנהר, שם, 281). כזה הוא האינטרס המוגן בסעיף 15(8). ודוק – הדגש מושם על יחסי הכפיפות בין הממונה לנילון ועל כך שתוכן התלונה קשור ורלוונטי ליחסים אלה (שנהר, שם, 302).

  83. בכל הנוגע לתלונות למשרד הבריאות, להבדיל ממכתב התלונה לקופת החולים, כלל לא ברור שהממונים אליהם הוגשה התלונה מוסמכים לחקור אותה שכן שהאירוע הנטען (ההתעללות בבנו של הנתבע) לא קשור ליחסי הכפיפות שבין התובע למשרד הבריאות והוא לא נעשה במסגרת טיפול רפואי אלא בכובעו של התובע כאדם פרטי, ושָכֵן. די בכך כדי לקבוע שלא מתקיימת ההגנה הקבועה בסעיף 15(8) לגבי פרסומים אלה.

  84. בכל הנוגע למכתב התלונה לקופת החולים, לכאורה נדמה שתוכן התלונה רלוונטי ליחסי הכפיפות שבין התובע ובין קופת החולים. אלא שלא די בכך. יש להראות שהפרסומים נעשו בתום לב, אחרת אין כל תועלת בכך שמתקיימות הנסיבות האמורות בסעיף. שכן סעיף 15 דורש כתנאי מקדים שהפרסום ייעשה בתום לב במסגרת הנסיבות המנויות בסעיף המהוות רשימה סגורה.

  85. לגבי התלונה לקופת החולים. נסיבות הגשתה לרבות העובדה שהוגשה באופן אנונימי למרות שנראה שלא הייתה הצדקה לכך, העיתוי בו הוגשה התלונה תוך כדי ניהול ההליך דכאן, אופיו של הסכסוך בין השניים לצד הפרסומים השונים שכבר פרסום הנתבע בעבר – כל אלה הובילו אותי למסקנה כי התלונה לקופת החולים לא הייתה תמת לב אלא היא נועדה לפגוע בתובע. לא מאהבת קופת החולים ודאגה לציוד שלה פנה הנתבע בתלונה, אלא משנאת התובע ורצון להתנכל לו.

  86. על כן, חרף העובדה שמתקיימים תנאי הסעיף 15(8) לגבי מכתב התלונה לקופת החולים, הרי שלא מתקיים התנאי הבסיסי שבלעדיו אין לתחולת סעיף 15 בכללותו והוא – תום הלב.

  87. במאמר מוסגר אציין שגם נסיבות הגשת מכתבי התלונה למשרד הבריאות מצביעים על חוסר תום לב בהגשתם. העובדה שהתלונות למשרד הבריאות הוגשו רק בחלוף כשנתיים מאז האירוע הנטען, ולא לפני שהוגשה תביעה זו, מחזקת את המסקנה שהתלונות הללו הוגשו בחוסר תום לב וכנקמה בתובע על שהגיש תביעה זו.

  88. אורי שנהר התייחס להגנה הקבועה בסעיף 15(8) וכתב כך:

    הגנת סעיף 15(8) מותנית בכך שהתלונה הוגשה ב"תום לב". לתום הלב הנדרש במסגרת סעיף 15(8) יש מאפיינים ייחודיים הנובעים מהצורך לאזן בין האינטרס הציבורי שבקבלת מידע מהציבור על עבירות ומעשים פסולים לבין האינטרס שבשמירה על שמו הטוב של אדם (ע"א 788/79 ריימר נ' עיזבון רייבר פ"ד לו(2) 141, 149). כוונה לפגוע בנפגע וזדון מצידו של המפרסם ישללו בדרך כלל את קיומו של מרכיב "תום הלב" הנדרש במסגרת הגנות סעיף 15 (ע"א 250/69 הוצאת מודיעין בע"מ ואח' נ' חתוקה פ"ד כג(2) 135, 140; ר"ע 57/86 נגר נ' הראל [פורסם בנבו] (5.2.86)). (שנהר, שם, 305)

    עוד קודם לכן התייחס שנהר למניע של המפרסם כאינדיקציה לתום ליבו:

    "מניעיו של המפרסם עשויים ללמד על תום ליבו... עשיית הפרסום מתוך מניעים טהורים תהווה אינדיקציה לקיומו של תום לב, בעוד שעשיית הפרסום בזדון ומתוך מטרה לפגוע בנפגע תלמד על היעדרו של תום הלב" (שנהר, שם, 262 וההפניות הנזכרות שם).

  89. כפי שציינתי לעיל שוכנעתי שהמניע של הנתבע להגשת התלונות, הן למשרד הבריאות והן לקופת החולים, היה מתוך נקמנות על הגשת התביעה, וכדי לתת פורקן לזעם ולתסכול של הנתבע ולפגוע בתובע. הדבר היווה המשך ישיר לסכסוך ולפעולות שנקט הנתבע נגד התובע קודם לכן.

  90. לאור הקביעה החד משמעית בנוגע להיעדר תום הלב של הנתבע ממילא מתייתר הצורך לדון בחזקת תום הלב הקבועה בסעיף 16 לחוק איסור לשון הרע העוסק בנטל להוכיח את קיומו או היעדרו של תום הלב של המפרסם. אציין גם שהנתבע כלל לא טען לקיומה של חזקת תום הלב. למרות זאת, ובבחינת למעלה מן הצורך, אדון בכך להלן ואראה שגם החזקה לא פועלת לטובתו של הנתבע.

     

     

  91. סעיף 16 לחוק איסור לשון הרע קובע חזקות לגבי קיום או היעדר תום לב:

    נטל ההוכחה

    16.(א)הוכיח הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום באחת הנסיבות האמורות בסעיף 15 ושהפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות, חזקה עליו שעשה את הפרסום בתום לב.

    (ב)חזקה על הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום שלא בתום לב אם נתקיים בפרסום אחת מאלה:

    (1)הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא האמין באמיתותו;

    (2)הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא אם לא;

    (3)הוא נתכוון על ידי הפרסום לפגוע במידה גדולה משהייתה סבירה להגנת הערכים המוגנים על-ידי סעיף 15.

  92. אשר לסעיף 16(א) העוסק בחזקת תום הלב – ככל שנבקש להחיל אותו על ההגנה הקבועה בסעיף 15(3), הרי שלא מתקיימים תנאי הסעיף שכן, כפי שקבעתי לעיל, הפרסומים לא נעשו כדי להגן על עניין אישי כשר של הנתבע.

  93. ככל שנבקש להחיל את החזקה האמורה בסעיף 16(א) על ההגנה הקבועה בסעיף 15(8) – יתכן שניתן להגיע למסקנה שמתקיימים תנאי הסעיף, לפחות בכל הנוגע לתלונה לקופת החולים, שכן הפרסום נעשה בנסיבות האמורות בסעיף 15(8) (תלונה אל הממונים של התובע בנושא הקשור ליחסי הכפיפות שביניהם).

  94. אלא שלא די בכך. גם כאשר מוכח שמתקיימים התנאים האמורים בסעיף 16(א) עדיין יש לבחון גם את תנאיו של סעיף 16(ב) המקים חזקה הפוכה וסותרת לחובת הנתבע בדבר היעדר תום לב (ר' אורי שנהר דיני לשון הרע 257 (1997) וההפניות הנזכרות שם בהערת שוליים 7). ככל שמתקיימים התנאים האמורים בסעיף 16(ב) שוב מוסר הנטל מעל כתפי התובע ועובר אל הנתבע להוכיח שהפרסום נעשה בתום לב.

  95. בענייננו אני סבורה שהתקיים האמור בסעיף 16(ב)(3) שכן במשלוח מכתבי התלונה הן למשרד הבריאות והן לקופת החולים התכוון הנתבע לפגוע בתובע במידה גדולה משהייתה סבירה בנסיבות העניין לצורך הגנה על זכותו של הנתבע להתלונן לפני הממונים על התובע. על כן קמה חזקה לחובת הנתבע בדבר היעדר תום ליבו בפרסום. הנתבע לא הרים את הנטל, לא סתר את החזקה ולא הוכיח שהפרסום נעשה בתום לב.

  96. למען הסר ספק אבהיר שבין אם הנטל הוטל על התובע להוכיח את היעדר תום הלב של הנתבע בפרסום ובין אם הנטל הוטל על הנתבע להוכיח את ההיפך – הרי שהוכח שהפרסומים נעשו בחוסר תום לב כפי שקבעתי לעיל ועל כן אין משמעות לקיומה או היעדרה של איזו מן החזקות הקבועות בסעיף 16 שכן הן ניתנות לסתירה.

    סיכום ביניים

  97. אני קובעת שלא הוכחו הנסיבות המקימות את ההגנות הקבועות בסעיפים 15(3) ו-15(8) שטען להן הנתבע בסיכומיו. הוכח שהפרסומים נעשו בחוסר תום לב ומתוך כוונת זדון לפגוע בתובע.

    הפיצוי

  98. פסיקת פיצוי בגין הוצאת דיבה ופגיעה בשם הטוב מקדמת שלוש תכליות שונות. עמד על כך כב' השופט פוגלמן בע"א 6903/12 Canwest Global Communications Crop נ' עזור [פורסם בנבו] (22.7.15):

    "ראשונה היא התכלית התרופתית, שנועדה להשיב את המצב לקדמותו, קרי: למצב ששרר בטרם נפגע שמו הטוב של הנפגע[...]. בהקשר זה יש אף הסבורים כי פסיקת הפיצויים משיבה במידת מה את זכותו של הנפגע לשם טוב, נוכח ההכרה השיפוטית בפגיעה שנגרמה לו. שנייה – התכלית החינוכית-הרתעתית, שמטרתה 'שיחנכו את הקהל ויחדירו לתודעתו כי שמו הטוב של אדם, בין אם הוא איש פרטי, ובין אם איש ציבור, אינו הפקר' [...] שלישית ואחרונה היא התכלית העונשית (אשר לעתים נכרכת בתכלית החינוכית-הרתעתית),הקשורה בכוונת המפרסם, ושלפיה יש ליתן את הדעת בפסיקת פיצויים בגין לשון הרע לשאלה אם הפרסום נעשה בכוונה תחילה לפגוע" (ההדגשות במקור).

  99. בענייננו התובע בחר במסלול תביעה ללא הוכחת נזק הקבוע בסעיף 7א לחוק שזו לשונו:

    פיצוי ללא הוכחת נזק (תיקון מס' 6) תשנ"ט-1998

    7א.

    ...

    (ב) במשפט בשל עוולה אזרחית לפי חוק זה, רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על 50,000 ₪, ללא הוכחת נזק.

    (ג) במשפט על עוולה אזרחית לפי חוק זה, שבו הוכח כי לשון הרע פורסמה בכוונה לפגוע, רשאי בית המשפט לחייה את הנתבע לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על כפל הסכום כאמור בסעיף קטן (ב), ללא הוכחת נזק.

    (ד) לא יקבל אדם פיצוי ללא הוכחת נזק, לפי סעיף זה, בשל אותה לשון הרע, יותר מפעם אחת.

  100. מיום 5.11.1998כלומר, ניתן לפסוק פיצוי בגין פרסום לשון הרע, גם בלא שהוכח נזק לנפגע, עד לסכום של 50,000 ₪ או עד 100,000 ₪ אם הוכחה כוונה לפגוע באמצעות הפרסום.

  101. בענייננו, כפי שקבעתי לעיל, כל הפרסומים שפרסם הנתבע נעשו מתוך כוונה לפגוע בתובע על רקע יחסי השכנות העכורים שבין הצדדים (ר' בעניין הוכחת כוונה לפגוע את נימוקי בית המשפט המחוזי בע"א (מרכז) 32031-10-12 דנון תקשורת תדמיתית בע"מ נ' הרב אמנון יצחק שליט"א [פורסם בנבו] (9.5.13); ת"א (כ"ס) 4494/09, ת"א (כ"ס) 14856-12-10 חיים בלומנפלד נ' אליאב בצלאל [פורסם בנבו] (27.9.14); רעא 5022/13 הרב אמנון יצחק נ' דנון תקשורת בע"מ [פורסם בנבו] (08/09/13); עא 6903/12 Canwest Global Communications Corp נ' אלי עזור [פורסם בנבו] (22/07/15)).

  102. על כן, באופן פורמאלי ניתן היה לתבוע פיצוי של עד 100,000 ₪ בגין כל אחד מהפרסומים. אלא שהתובע הגביל את תביעתו ל-60,000 ₪ בגין כל פרסום (נתבעו 360,000 ₪ בגין כל ששת הפרסומים).

  103. בבוא בית המשפט לפסוק פיצוי ראוי לנפגע מפרסום לשון הרע עליו לבחון את היקף הפרסום, עוצמת הפגיעה שבדברים, כוונת המפרסם לפגוע, אופיו של הנפגע (האם הוא איש ציבור או אדם פרטי ועד כמה הוא חושף עצמו מרצון לדברי לשון הרע) ועוד.

  104. אחלק את התייחסותי לפרסומים שנכללו בכתב התביעה המקורי – השלטים המבזים – ולפרסומים שנכללו בכתב התביעה המתוקן – מכתבי התלונה.

  105. אשר לשלטים המבזים: אני סבורה שתוכן שהיות והפרסומים נעשו בשטח ציבורי הפונה לרחוב באופן כזה שקהל רב יכול היה להיחשף אליהם, והפרסומים כוונו לפגוע בפרנסתו ובמשלח ידו של התובע ועל כן נוספת להם חומרה מיוחדת.

  106. לאור האמור אני קובעת שעל הנתבע לפצות את התובע בסך של 40,000 ₪ בגין כל אחד משני הפרסומים שקבעתי לעיל שהם מהווים לשון הרע: (1) השלט עם הכיתוב הפוגעני "גולדשיט" והאזהרה לכוהנים (2) השלט של הווטרינר ובסה"כ – 80,000 ₪.

  107. אשר למכתבי התלונה: היקף הפרסום היה מצומצם ולא הוכח שהוא חרג מעבר לנמענים הספציפיים ולכל היותר סביבתם הקרובה ביותר והרלוונטית לתלונה (מכתב התלונה לקופת החולים הגיע לקצין הביטחון של הסניף שהעביר אותו או פנה בעקבותיו למנהלת הסניף). מאידך, גם מכתבים אלה נשלחו מתוך כוונה לפגוע במשלח ידו של התובע, ונשלחו לאנשים בכירים ביותר בתחומו, ועל כן נוספת להם אותה החומרה המיוחדת כאמור לעיל.

  108. לאור האמור אני קובעת שעל הנתבע לפצות את התובע בסך של 30,000 ₪ בגין כל אחד ממכתבי התלונה (90,000 ₪ בגין שלושת המכתבים יחד).

  109. בסך הכל על הנתבע לפצות את התובע בסכום כולל של 170,000 ₪ בגין חמישה פרסומים שונים של לשון הרע שפרסם הנתבע אודות התובע.

     

    פרסום התנצלות על הפרסום הפוגע :

    התובע דורש כי הנתבע יתנצל על הפרסום הפוגעני, ואף ישלח את ההתנצלות לגורמים השונים שקיבלו ממנו מכתבים. לטעמי דרישה זו היא קנטרנית. ראשית, איני סבורה שהתנצלות כפויה היא התנצלות אמיתית; שנית, לטעמי משלוח מכתבים נוספים רק יחמיר את הסכסוך בין התובע לנתבע. שלוש, התובע יכול להשיג את מטרתו בכך שיודיע לכל הצדדים שנחשפו לפרסומים כי תבע את הנתבע וזכה בתביעתו. על כן דרישה זו נדחית.

     

    התביעה למתן צווים שונים:

    לבסוף דורש התובע כי אורה לנתבע להימנע מהתנהגויות שונות שהטרידו את התובע ואשתו בעבר. ככל שהנתבע ימשיך בהטרדות אלו יכול התובע לשוב ולפנות למשטרה או לבית המשפט, אך כולי תקווה כי בעקבות התוצאות של הליך זה ימנע הנתבע מיצירת כל קשר או מגע עם התובע.

    סיכום

  110. אני קובעת שעל הנתבע לפצות את התובע בסכום של 170,000₪ בגין חמש עוולות לשון הרע, שהוכח שהייתה בהם כוונה לפגוע בתובע ובפרט בפרנסתו ובמשלח ידו. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית ממועד מתן פסק הדין ועד התשלום בפועל.

  111. בנוסף ישלם הנתבע לתובע פיצויים בגין הרכב, עוגמת הנפש והדלת כמפורט בספק הדין.

  112. עוד אני קובעת שיש לאכוף על הנתבע את הסכם השימוש שנחתם בין הצדדים. ההסכם לא בוטל ויש לקיימו.

  113. הנתבע ישא בהוצאות התובע בגין הליכים אלו בסכום של 10,000 ₪ ובשכר טרחת בא כוחו בסכום של 25,000 ₪ כולל מע"מ.

     

    ניתן היום, י"ב תשרי תשע"ח, 02 אוקטובר 2017, בהעדר הצדדים.

     

    Picture 1

     

     


בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
קוד אבטחה
הקש קוד אבטחה*
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ