אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> ק' נ' מוצרים לאנשים בע"מ ואח'

ק' נ' מוצרים לאנשים בע"מ ואח'

תאריך פרסום : 15/10/2017 | גרסת הדפסה
ת"א
בית משפט השלום צפת
27088-03-14
25/09/2017
בפני השופטת:
רבקה איזנברג

- נגד -
תובע:
ג.ק.
נתבעות:
1. פי.פור.פי מוצרים לאנשים בע"מ
2. איילון חברה לביטוח בע"מ

פסק דין
 

 

1.התביעה שלפני הינה תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע-יליד 1980,לטענתו במהלך עבודתו כעובד הנתבעת 1 (להלן: "הנתבעת"),במפעל הנתבעת לייצור חיתולים. הנתבעת 2 הייתה בכל הזמנים הרלוונטיים לתביעה מבטחת הנתבעת.

לטענת התובע, כמתואר בכתב התביעה, ביום 21.2.08 בעת שעבד אצל הנתבעת כמפעיל מכונה, בדרכו להחליף את חומר הגלם במסלול הצמוד למכונה, נתקלה רגלו בסף דלת מוגבה והוא מעד ונחבל בחזקה בקרסול וכף רגל שמאל. ע"פ הנטען, המדובר במסלול מכשולים שכן במסלול ההליכה היה מונח צינור ולאחר מכן סף הדלת המוגבה ולאחר שחצה כאמור את הצינור, נתקל בסף הדלת ונפל (להלן: "התאונה").

 

2.כתוצאה מהתאונה נחבל התובע ברגל שמאל ומצבו החמיר עד שביום 14.7.11 עבר ניתוח ארטרוסקופיה.

התובע צירף 2 חוות דעת רפואיות על פיהן, נותרה לתובע נכות אורטופדית לצמיתות בשיעור 10% בגין הפרעה לתפקוד מפרק קרסול שמאל וכן חוות דעת מטעם מומחה כאב, על פיה נותרה לתובע נכות לצמיתות בשיעור 20% בגין הפרעת כאב-הפרעה נירולוגית ותפקודית של מפרק קרסול שמאל.

הנתבעות הגישו חוות דעת רפואית על פיה נותרה לתובע נכות אורטופדית לצמיתות בשיעור5% בלבד.

לאור הפער בין חוות הדעת שהגישו הצדדים, מונה דר' איל מלמד כמומחה בתחום האורטופדי מטעם ביה"מ (להלן: "המומחה"). בהתאם לחוות דעת המומחה, אף שלא מצא כי לתובע נגרמה הפרעת כאב (CRPS), לתובע נותרה נכות משוקללת לצמיתות בשיעור של 16.75% המורכבת כדלקמן: 10% נכות ע"פ סעיף 35 (1)ב' לתקנות המל"ל (נכות הזהה לנכות הצמיתה שנקבעה ע"י המל"ל) וכן נכות נוספת בשיעור 7.5% בגין הפגיעה בעצב ע"פ תקנה 32 (3)א לתקנות המל"ל (דרגת ביניים בין תת סעיף 1 ל 2).

 

3.לטענת התובע, הנתבעת אחראית לנזקיו כתוצאה מהתאונה שכן התאונה ארעה מחמת רשלנותה ו/או הפרת חובותיה בכך שהנהיגה שיטת עבודה לקויה, סביבת עבודה בלתי בטוחה ואף לא הזהירה אותו ולא נקטה באמצעים הנדרשים למניעת התאונה.

 

הנתבעות הכחישו את אחריות הנתבעת לתאונה ,הוכחשה הרשלנות הנטענת וכן הנזקים

הנטענים והקשר הסיבתי בינם לבין התאונה.

 

מטעם התובע העידו התובע ואשתו. הנתבעת לא העידה עדים מטעמה והסתפקה בהגשת מסמכי המל"ל ומסמכים רפואיים.

 

דיון

 

4.לאחר שעיינתי בכל המסמכים שבפני והתרשמתי באופן בלתי אמצעי מעדות התובע, שוכנעתי כי התאונה התרחשה בנסיבות הנטענות על ידו וכי בנסיבות אלו קמה לנתבעת אחריות לפגיעתו ולנזקיו של התובע.

ע"פ הנטען בכתב התביעה ובתצהיר התובע, על המסלול הצמוד למכונה היה מונח צינור וסמוך לאחריו דלת שבתחתיתה סף מתכת מוגבה והתובע עבר את הצינור ,נתקל בסף הדלת ,מעד ונחבל.

לא מצאתי סתירות מהותיות בחקירת התובע וגרסתו זו, במהותה, חזרה גם בעדותו ואף נתמכה בתמונות שהוגשו ובהן נראה המקום. עדות התובע נמצאה מהימנה בעיני. הנתבעים לא העידו כל עד מטעמם ולא הציגו כל ראיה אשר תסתור את הנראה בתמונות שהגיש התובע ואשר מהן עולה כי אכן על הרצפה לצד המכונה היה מונח צינור ברזל ולאחריו סף דלת מוגבה שמעליו פס מתכת ואשר בהחלט, יש בו כדי להוות מכשול למי שהולך ועיניו אינן ברצפה.

כפי שהבהיר התובע בעדותו, וגם בעניין זה הנתבעות לא הציגו כל עדות סותרת בדבר שיטת העבודה:

"רוב החומרים לא מתחלפים אוטומט, כלומר אתה צריך פיזית להחליף, צריך לדאוג שהיא תעבוד רצוף עם אותם חומרים... אני עברתי את המכשול הראשון- הצינור, תוך כדי שאני מחויב לראות את החומר, אני צריך להגיע להחלפת החומר ולפני אני להגיע להחלפת חומר וחייב להסתכל על הקו ולראות שיש עדיין 2 חומרים ושזה תקין, ואז לעבור ולחבר ביניהם בחוץ, מחוץ לחדר, ששם בסף הזה החלקתי" (עמ' 10,11 לפרוטוקול).

הנה כי כן, ברי כי מי שאמור להיות מרוכז במהלך עבודתו במכונה, להביט בה ולהחליף בה חומרים, לא יכול בה בעת גם להביט לרצפה ועל הנתבעת הייתה חובה לוודא כי הרצפה נקיה ממכשולים.

העובדה שהתובע, עת נשאל בחקירתו ,פירט את כל האזור בו ארעה התאונה לרבות מכשולים קודמים וחומר שהיה על הרצפה, אינה סותרת את התיאור הבסיסי לגורם לנפילה ,אשר אותו תיאר התובע באופן עקבי כ-סף הדלת המוגבה(אשר כונה על ידו גם "משקוף"), שהיה לאחר הצינור ודוק, את המילה "משקוף" הזכיר ("שתל"), דווקא בא כוח הנתבעות בחקירתו את התובע (עמ' 11 שורה 11).

התובע לעומת זאת, תיאר:

"אני עברתי את המכשול הראשון- הצינור, תוך כדי שאני מחויב לראות את החומר, אני צריך להגיע להחלפת החומר ולפני אני להגיע להחלפת חומר וחייב להסתכל על הקו ולראות שיש עדיין 2 חומרים ושזה תקין, ואז לעבור ולחבר ביניהם בחוץ, מחוץ לחדר, ששם בסף הזה החלקתי" ( עמ' 11 שורות 17-20).

בניגוד לנטען בסיכומי הנתבעים, התובע לא שינה את גרסתו ביחס לגורם הנפילה, אלא ב"כ הנתבעת ניסה, במהלך חקירת התובע, לגרום לתובע לשנות את גרסתו, כאילו החליק מחמת החומר על הרצפה שהזכיר התובע בעדותו. יחד עם זאת,התובע עמד על הגרסה כי הנפילה ארעה מחמת הסף/המשקוף המוגבה, דווקא:

"ש. מה שאני מבין ממך, אתה החלקת בגלל החומר הזה או שנתקלת בסף הדלת.

ת. נתקלתי, מעדתי ואז החלקתי.

ש. מעדת ואז נפלת.

ת. כן. נפלתי מהמשקוף, עברתי תוך כדי דילוג, במכשול האחרון מעדתי ועפתי קדימה, שם היה לי עיקום .... תוך כדי שעברתי נתקלתי עם המשקוף האחרון ואז נפלתי קדימה, איך הרגל התעקמה או איך הדריכה היתה מלאה או 99% אני לא יודע בוודאות, אבל זה מהיתקלות במשקוף תוך כדי דריכה על החומר שמשכה אותי". הדגשות שלי ר.א(עמ' 11 שורות 21-32) .

הנה כי כן, גרסת התובע הייתה סדורה ועקבית ,התיישבה עם התמונות ממקום התאונה ולמרות טענות הנתבעות, לא מצאתי כי השתנתה בפעמים השונות בהן נשאל התובע אודות התרחשות התאונה.

גם העובדה שבטופס 250 –נ/1 נרשם :"לדברי העובד נתקל בברזל ונפל" וכך גם בתביעה למל"ל נ/2 :"נתקלתי בברזל שהיה מונח על הרצפה, נפלתי ועקמתי את רגל שמאל", תומכת דווקא בגרסת התובע ולא עומדת כנגדה. מתיאור זה עולה כי אכן סיבת הנפילה תוארה כהיתקלות במכשול ונפילה. התובע תיאר מלכתחילה את סף הדלת המוגבה כעשוי מתכת ולכן אינני מוצאת סתירה בתיאור המכשול כברזל. כפי שהבהיר התובע כשנשאל :"המשקוף זה ברזל" (עמ' 13 שורה 10) וכן: "יש שפה שלי, אני אמרתי ברזל במקום משקוף. הברזל הזה הוא משקוף" (עמ' 13 שורה 24).אין המדובר בסתירות מהותיות, כגון מקום אחר לאירוע, או סיבה אחרת לנפילה וגם במסמכים אלו, תואר מכשול מברזל בו נתקל התובע ונפל. העובדה שהתובע לא פירט בטפסים אלו את מהות המכשול-סף הדלת/משקוף, אינה מהווה סתירה ומצאתי לתת אימון בדברי התובע ועדותו שנמצאה מהימנה ומשכנעת בעיני.

 

5.הנתבעות הפנו לכך שמדובר בעדות יחידה של בעל דין. אמנם על פי סעיף 54(2) לפקודת הראיות, ככל שבית המשפט מכריע על פי עדות יחידה של בעל דין, עליו לנמק את הכרעתו. יחד עם זאת, אין פירוש הדבר שבכל מקרה שאין עדים לתאונה, נגזר על תביעה להידחות: "לדידי משמעות חלק מן האמרות בפסיקה ביחס לסעיף 54 לפקודת הראיות (נוסח חדש) (ראה למשל דברי השופט ח. כהן בע"א 761/79 חנוך פינקל נ. "הדר" חברה לביטוח בע"מ, פ"ד לה(2) 48) אינה שעל בעל דין לשאת באמתחתו עד לכל אשר יפנה שמא ייפול ויפגע, וכי אם אין עד ראיה- נגזר גורל התביעה לשבט. המשמעות היא שעל ביהמ"ש לבחון בקפידה אמינות הגרסה, משעה שאין לה תימוכין בעדות נוספת, אך אם לא נפלו בה פרכות לאחר בחינה "פנימית וחיצונית" של העדות, והיא נחזית מהימנה- אין מניעה לקבלה (ת"א (חי) 16005-05-09 פיליציה נשר נ. עירית קרית מוצקין). (הדגשה שלי ר.א).

 

במקרה דנן, עדות התובע הייתה כאמור, מהימנה והותירה בי רושם חיובי. העדות הייתה שוטפת ועקבית, נתמכה בתמונות שהוצגו בפני והייתה זהה במהותה גם לתיאור שמסר התובע בטפסי המל"ל שמילא.

 

נכון שהתובע לא זימן עדים נוספים. אולם, בהתאם לעדותו, העובד שעבד עימו במשמרת היה בעת התאונה בהפסקה (עמ' 12 שורה 15) ולא היה עימו : "הוא הגיע אחרי 10-15 דקות"(עמ' 12 שורה 32). הנה כי כן, לא היה בעדותו של עד זה ממילא, כדי לתרום לאופן התרחשות התאונה ונסיבותיה ולכן לא מצאתי לזקוף את אי זימונו לחובת התובע.

 

6.מושכלות ראשונים הם כי על מנת שתקום אחריות ברשלנות יש להוכיח חובת זהירות מושגית וקונקרטית של המזיק, הפרה של החובה וקשר סיבתי בין הפרה לנזק שנגרם (ע"א 145/80 ועקנין נ. מועצה מקומית בית שמש פ"ד ל"ז (1) 113).עוד אין חולק כי למעביד חובת זהירות כלפי עובדיו וכי הוא מחויב לנקוט באמצעי זהירות סבירים להבטחת סביבת עבודה בטוחה ותנאי עבודה בטוחים וכן לנקוט באמצעים למנוע סיכונים לשלום ובריאות עובדיו (ראה ע"א 547/67 גולדנברג נ. איזיק, ע"א 707/79 ויינר את טיקו נ. אמסלם פ"ד ל"ה 2 209).בנסיבות דנן, שוכנעתי כי הנתבעת הפרה את חובת הזהירות שלה כלפי התובע וכי הפרתה גרמה לתאונה. אמנם חובת מעביד אינה מוחלטת ומעביד לא יימצא אחראי בשל התממשות סיכונים המצויים באורח טבעי במקום העבודה. יחד עם זאת, ביחס לכל סיכון "שאינו רגיל", מוטלת על המעביד החובה לצפות את התממשותו ועליו לנקוט באמצעים סבירים כדי למנוע סיכון זה. אחריותו של מעביד הינה כאמור,לספק לתובע סביבת עבודה בטוחה ולמנוע ממנו סיכונים בלתי סבירים. עיון בתמונות מעלה כי אין המדובר בסביבת עבודה בטוחה ואין זה סביר, או "סיכון רגיל", שעובד המפעיל מכונה וצריך להיות מרוכז בה (כפי שתיאר התובע בעדותו),ייאלץ בה בעת ,גם להביט ברצפה ולהיזהר ממכשולים המצויים בה. בעניין זה אשוב ואפנה לעדות התובע על כך שהתובע היה צריך להביט במכונה תוך כדי הליכה:

"אני עברתי את המכשול הראשון- הצינור, תוך כדי שאני מחויב לראות את החומר, אני צריך להגיע להחלפת החומר ולפני אני להגיע להחלפת חומר וחייב להסתכל על הקו ולראות שיש עדיין 2 חומרים ושזה תקין, ואז לעבור ולחבר ביניהם בחוץ, מחוץ לחדר, ששם בסף הזה החלקתי" (עמ' 11 שורות 17-20) וכן:"אבל היו צריכים לעשות במה כמו שביקשנו כל פעם. חלק מהמכונה שדרגו לנו. כל המכונה הזו היא מסלול מכשולים, כולה גלגלי שיניים, גלילים שעוברים שם שאנחנו חייבים להיות גם כשאנחנו הולכים לאורך ולרוחב המכונה צריך להיות בקשר עין עם החומר. אתה חייב לעקוב אחרי החומרים. אם הייתי מפספס את החומר של ההחלפה, כל המכונה היתה נקרעת והיה סיפור של שעתיים ושלוש לשקם אותה".(עמ' 12 שורות 9-13).

גם אם המדובר בצינור המחובר למכונה וחיוני לעבודתה,יכולה הייתה הנתבעת ,כפי שתיאר התובע, לדאוג לרצפה /במה, מעל הצינור לרבות סף הדלת,כך שגם יימנע הסיכון של היתקלות בצינור וגם סף הדלת לא יהיה מוגבה, אלא בגובה אותה רצפה.

גם אם הנתבעת לא סברה שסף הדלת כשלעצמו מהווה מכשול מסוכן,הרי העובדה שהייתה בו הגבהה, בצירוף העובדה שהתובע נדרש כמפעיל המכונה,להביט ולהיות מרוכז במכונה במהלך הליכתו,חייבו את הנתבעת למנוע את הסכנה שבהיתקלות בסף דלת זו.התובע טען כאמור כי בחדרים אחרים במפעל קיימת במה מעל הצינור וסף הדלת כך שהמכשולים נמנעים. הנתבעות לא סתרו טענה זו ולא העידו כל עד ביחס למאמצים כלשהם שנעשו ע"י הנתבעת להבטחת סביבת עבודה בטוחה ונעדרת מיכשולים בנסיבות בהן התובע צריך לבצע עבודתו תוך הליכה ובשעה שעליו להיות מרוכז במכונה.

הלכה פסוקה היא כי "...המזיק אינו צריך לצפות את פרטי ההתרחשויות. ראייתו אינה צריכה להיות מדויקת וחדה. די לו שצריך הוא לראות את ההתרחשות בקווים הכלליים, מספיק לו שרואה הוא או שצריך הוא לראות את יסודות ההתרחשות ועיקריה" (ע"א 576/81 בן שמעון נ' ברדה, פ"ד לח (3) 1, 9 (1984); ע"א 2061/90 מרצ'לי נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(1), 802 (1993)). לכן, גם אם הנתבעת לא סברה כי סף הדלת מסוכן כשלעצמו, הרי הייתה צריכה לצפות שבנסיבות בהן מדובר במפעיל מכונה, הנאלץ במהלך עבודתו לנוע לצד המכונה, תוך כדי ריכוז ומבט המופנה אליה, עלול להיתקל ולמעוד מחמת מכשולים המצויים ברצפה ולפיכך, היה עליה לוודא סילוק מכשולים, לרבות הסף המוגבה, מהמקום.

 

7.אשם תורם- ההלכה הפסוקה קובעת כי לא בנקל יימצא עובד אחראי ברשלנות תורמת לתאונה שאירעה תוך ביצוע עבודתו (ראה ע"א 453/85 מחמוד בע"מ נ' אטדגי, פ"ד מא(4) 524, 527 (1987)). הטעם לכלל זה הינו שלמעביד בד"כ היכולת והאמצעים למניעת סיכונים והבטחת סביבת עבודה בטוחה.רק במקרים חריגים תוטל רשלנות תורמת על עובד.

 

ראה ע"א 7895/08,8364/05קלינה אליעזר ובניו הנדסה תכנון וביצוע עבודות חשמל בע"מ נ. מוחמד יאסין :

"נוכח זאת, ראוי להטיל אחריות בגין רשלנות תורמת על עובד, רק אם הוא נטל סיכון בלתי מחושב וממשי, כתוצאה מהחלטתו החופשית, ואותו סיכון הוא זה אשר גרם לנזק (שם, בעמ' 528). ודוק, עלינו לבחון כל מקרה ונסיבותיו. מקום שנמצא שהעובד סטה באופן ממשי מרמת הזהירות הנדרשת, כך שחטא ברשלנות של ממש, כי אז תוטל עליו אחריות בגין רשלנות תורמת"

לא מצאתי כי במקרה דנן, "סטה התובע באופן ממשי מרמת הזהירות הנדרשת". התובע הפעיל את המכונה כפי שנדרש ממנו וברי כי לא היה ביכולתו לכסות את הצינור, להגביה את הרצפה או למנוע את התאונה.

ייתכן שאכן, התובע היה אמור להיות מודע לסכנה ולמכשולים במקום, שכן לא היה עובד חדש ואולם, נוכח עמדת הפסיקה הדקדקנית בעניין, אין די במודעות זו כדי להטיל עליו אשם תורם וראה בפס"ד קלינה המוזכר לעיל:

" אף אם התנהגות המשיב 1 לוקה במידת מה של חוסר זהירות, נדמה שהיא אינה עולה כדי חריגה קיצונית מגבולות העבודה שהתוותה המערערת, או כדי נטילת סיכון בלתי מחושב וממשי, המחייב את הטלת חלק מהאחריות על על המשיב ".

 

8.הנכות הרפואית-כתוצאה מהתאונה נפגע התובע בקרסול שמאל ולמחרת לאור התגברות הכאבים, פנה לבדיקה רפואית והיה במעקב ובטיפולים רפואיים עד שביום 14.7.11 עבר ארתרוסקופיה. אולם, גם ניתוח זה לא הביא, לטענת התובע, לשיפור במצבו. התובע טען כי הוא סובל כיום מכאב כרוני נוירופטי בקרסול, צולע ומתקשה בהליכה ועמידה ממושכים.

למרות שהצדדים שמרו על חוות הדעת שהגישו כראיה מטעמם, לא מצאתי להעדיפן על פני חוות דעת מומחה ביה"מ. אף אחד מהצדדים לא ביקש לחקור את המומחה על חוות דעתו והיא לא נסתרה. קביעת שיעור הנכות תמיד היא בידי בית המשפט, אך בצד מושכל זה, אין לשכוח כי למומחה יתרון מכח מומחיותו וניסיונו ובעניין זה נקבע לא אחת:

"המומחה ממונה לחוות דעתו בעניינים מקצועיים שלבית המשפט אין המומחיות והידע המקצועי לגביהם" (אורי גורן ועופר דרורי: "עדויות מומחים- היבטים דיוניים ומהותיים" וכן ע"א 2099/08 עיריית אשקלון נ. תשלו"ז השקעות והחזקות 2010:

"יחד עם זאת והגם שעדות מומחה, אינה שונה מכל עדות הבאה בפני בית המשפט, יש להניח כי משהחליט בית המשפט למנות מומחה מטעמו בכדי שיביא בפני בית המשפט נתונים מקצועיים רלוונטיים להכרעה בסכסוך שבפניו, יאמץ הוא את ממצאי המומחה בהעדר סיבה משמעותית ובולטת שלא לעשות כן".

 

חוות דעתו של המומחה מפורטת ומנומקת היטב ומשלא נסתרה, מצאתי לאמצה.

בהתאם לחוות דעת המומחה, אף שפגיעת התובע אינה עונה למלוא ההגדרות של CRPS ולמרות שהממצאים האובייקטיביים אינם רבים, עדיין נגרמה לתובע פגיעה משמעותית המגבילה את תפקודו היומיומי(סעיף 6.8 לחוות הדעת). המומחה קבע כי התובע מוגבל עם מיחושים מכאניים ועצביים משמעותיים (ראה בפרק "סיכום" בחוות הדעת).

המומחה קבע לתובע לפיכך נכות בשיעור 10% ע"פ סעיף 35 (1) ב'-"השפעה קלה על כושר הפעולה הכללי או התנועות וכן נכות בשיעור 7.5% בגין הפגיעה בעצב ע"פ סעיף 32 (3)א' כדרגת ביניים בין סעיף 1 ל2 (בין הפרעה תפקודית קלה להפרעה תפקודית בינונית).

נכותו המשוקללת הצמיתה של התובע הינה לפיכך,16.75%.

 

9.כאב וסבל-.על פי ההלכה, פיצוי בגין כאב וסבל בתביעות נזיקין שאינן לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, איננו מוגבל לסכום הקבוע בתקנות לעניין תאונות דרכים. באשר לראש זה נקבע, כי: "... שיעור הנזק הלא ממוני צריך להיקבע בהתחשב בנסיבות המיוחדות של המקרה הקונקרטי, בכאבים ובסבל של התובע במקרה הנדון..." (ע"א 398/99 קופת חולים של ההסתדרות הכללית נ' דיין, פ"ד נה(1) 765, 768 .

הסכום בתביעות אלו, נקבע לגופו, בהתייחס לאופי הפגיעה, לנתונים הסוביקטיביים של הנפגע, ימי אשפוז, הליך שיקומו ,גילו של הנפגע, מידת הכאב והסבל שחווה בעת הפגיעה ולאחריה, אורך תקופת האשפוז ואופי הטיפול הרפואי שנכפה עליו, וכן מידת השפעתה של הפגיעה על מהלך חייו (ע"א 2055/99 פלוני נ' הרב זאב, פ"ד נה(5) 241, 274 (2001)).

 

לאחר שהבאתי בחשבון את כלל הנתונים הרלוונטיים, לאחר שעיינתי במסמכים הרפואיים המעידים על הסבל והכאבים שחווה התובע מאז התאונה ובהתחשב בגילו של התובע ומועד התאונה, הגעתי למסקנה כי פיצוי בסכום של 65,000 ₪ (שהינו בקירוב, כפעמיים הסכום המתקבל בראש נזק זה אילו היה מדובר בתאונת דרכים),יהיה סביר בנסיבות.

 

10.הפסדי שכר-ההלכה הינה כי לצורך קביעת הפיצוי בגין הגריעה מכושר ההשתכרות, יש להביא בחשבון את טיב הנכות הרפואית, מקצועו של התובע, הסתגלותו לעבודה על אף הנכות, כישוריו וסגולותיו ( ראה ע"א 4302/08 שלמאייב נ' בדארנה.), כלומר הקביעה הינה אישית לנפגע עצמו ולנתוניו.

בצד האמור, יש לזכור כי בהתאם להלכה הפסוקה, שיעור הנכות הרפואית, בדרך כלל, ובעיקר בנכות אורתופדית, מהווה בסיס לבחינת שיעור נכותו התפקודית של הניזוק. במקרה דנן, המדובר בנכות אורתופדית שהינה נכות תפקודית במהותה.

וראה בעניין זה ע"א 3049/93 ג'ריגיסאן נ. רמזי ואח' פ"ד נ"ב (3) בעמ' 792:

"בין הנתונים המסייעים לבית המשפט לקבוע נזק זה, יש חשיבות לנתון של הנכות הרפואית שנגרמו עקב התאונה. לנכות זה המגבילה את התובע בפעילותו, יש השלכה לכושר השתכרותו. זה, כמובן, אינו הנתון היחיד שיובא בחשבון. כדי לקבוע את הפסד כושר ההשתכרות יש חשיבות גם למקצועו ולמקום עבודתו של התובע.

נכות רפואית בשיעור מסוים יכולה להשפיע על יכולת התפקוד של תובע פלוני בשיעור גדול יותר מאשר על תובע אלמוני, הן בהתחשב במקצועו, והן משום שלתובע האחד מובטח מקום עבודה שבו יוכל להתמיד בעבודתו, על אף נכותו, ולתובע האחר אין מובטח מקום עבודה. יש חשיבות למצב התעסוקה בשוק, וכן לגורמים נוספים אשר יכולים להשפיע על כושר השתכרותו של התובע בנכותו... ובמילים אחרות, אותה נכות יכולה להשפיע באופן שונה על כשור השתכרותו של האחד לעומת רעהו, וכל אימת שניתן להוכיח את הפסד כושר ההשתכרות הממשי, אין נזקקים לשיעור הנכות כמודד לקביעת הפסד זה. אך הנתון של הנכות הרפואית יש לו, בדרך כלל, משקל רב כשבאים לקבוע בכמה נפגע כושר השתכרותו של התובע. באותן מקרים שעתידו המקצועי של התובע בנכותו אינו ברור, ובאין נתונים אחרים שיהיה בהם לסייע בקביעת הגריעה מכושר ההשתכרות עקב התאונה, יכול שיעור הנכות הרפואית אף לשמש מודד למידת הפגיעה בכושר ההשתכרות. כך נוהגים בתי המשפט לפסוק במקרים שבהם אין להם נתונים אחרים לקבוע את כושרו של התובע להשתכר בנכותו".

 

נתוניו של התובע- עובר לתאונה עבד התובע כפועל המפעיל מכונה. המדובר בעבודה פיסית הדורשת הליכה ועמידה על הרגליים. בהתאם לדעת המומחה, אותה מצאתי כאמור, לאמץ ,נותרה לתובע נכות לצמיתות שהינה במהותה תפקודית שכן מתייחסת להשפעה על כושר הפעולה והתפקוד: 10% ע"פ סעיף 35 (1) ב'-"השפעה קלה על כושר הפעולה הכללי או התנועות" 7.5% בגין הפגיעה בעצב ע"פ סעיף 32 (3)א' כדרגת ביניים בין סעיף 1 ל2 (בין הפרעה תפקודית קלה להפרעה תפקודית בינונית). יצוין כי מומחה ביה"מ אף הביע דעה כי מבחינה סוביקטיבית ותפקודית, ההשפעה אף גדולה יותר בגין הכאבים העצביים מהם סובל התובע. מצאתי ליתן אימון בטענת התובע כי פעילות המצריכה שימוש בכף הרגל, או הקרסול, גורמת לו כאבים המתגברים בהליכה או עמידה ממושכת (סעיפים 25-26 לתצהירו). טענות אלו נתמכות במהות הנכות שנקבעה לתובע ובמסמכים הרפואיים שבפני. וראה גם בחוות דעת המומחה: "למרות שלג' אין CRPS,אין זאת אומרת הוא לא סובל מפגיעה משמעותית המגבילה את תפקודו היומיומי...מבחינה סובייקטיבית ותפקודית המגבלה של ג' משמעותית הרבה יותר, אולם אני חש שיש חשיבות להיצמד במידה סבירה לממצאים האובייקטיבים אלו..."(סעיפים 6.8,6.9 לחוות הדעת).

יחד עם זאת, עדיין המדובר בהשפעה קלה ואף את הפגיעה העצבית העריך המומחה ככזו שבין הפרעה תפקודית קלה לבינונית. אשוב ואציין כי אף אחד מהצדדים לא ביקש לחקור את המומחה על חוות דעתו.

לאור האמור, מחד גיסא, אינני מוצאת מקום לקבוע נכות תפקודית הכפולה משיעור הנכות הרפואית כפי שטען התובע. התובע לא הציג כל ראיה לכך שניסה להשתלב בעבודות אחרות בישיבה, או כיוב' וטענותיו בעניין זה בחקירתו, כאילו ניסה למצוא עבודה ולא מצא(עמ' 16 שורות 31,32 וכן עמ' 18 שורות 1-2),נטענו על דרך הסתם. ואולם מאידך גיסא, שוכנעתי כי בנסיבות עבודתו הפיסית של התובע ומהות הנכות כפי שתוארה בחוות דעת המומחה וכעולה מכל המסמכים שבפני, המדובר בנכות המשפיעה על תפקוד התובע באופן גבוה יותר מהנכות הרפואית כשלעצמה ואני מעריכה את הנכות התפקודית של התובע ב20%.

 

11.בהתאם לאישור המל"ל, שכרו הרבע שנתי של התובע עובר לתאונה עמד ע"ס 15,510 ₪. דהיינו 5,170 ₪ לחודש ובשערוך להיום (במעוגל),6,000 ₪.

אינני מקבלת את טענת התובע כאילו יש לחשב את הפסדי השכר לעבר ע"פ משכורת גבוהה יותר, שכן אין בפני כל ראיה כי בתקופה זו, שכרו היה אמור לגדול. כפי שיפורט להלן, אפילו ביחס לעבודתו של התובע כעצמאי, לא צורפה כל ראיה כאילו שכרו עלה על האמור.

בהתאם לאישורי אי כושר שניתנו לתובע, היה התובע לאחר התאונה באי כושר מלא לעבודה במשך 39 יום (עד ליום 31.3.08).. ע"פ קביעת המל"ל ,נקבעה לתובע נכות זמנית בשיעור 100% לתקופה שבין 14.7.11 ועד 31.8.11. במהלך תקופה זו עבר התובע ניתוח ארטרוסקפייה. לכן יש מקום לקבל את טענתו כי גם בתקופת הנכות הזמנית בשיעור 100% בשנת 2011,לא עבד התובע מחמת מצבו הרפואי והוא זכאי לפיכך להפסדי שכר מלאים גם לתקופה זו.

לפיכך זכאי התובע להפסדי שכר מלאים לתקופה של 86 ימים ,סה"כ 17,200 ₪.

 

אציין כי לא נעלמה מעיני טענת התובע כי: "היו לי באמצע הרבה הפסקות וחופשים שהייתי חייב לקחת"(עמ' 16 שורה 9) ואולם, ככל שהתובע טען כי במהלך התקופה בה חזר לאותה עבודה, נגרמו לו הפסדי שכר חלקיים, היה צריך להוכיחם באמצעות אישורי מחלה, תוך הפניה לתלושי השכר הרלוונטיים ולהוכיח נזק מיוחד זה. בהעדר ראיות להפסדי שכר חלקיים אלו עד 7/11,אין לפסקם.

 

התובע פוטר מהעבודה ב7/11 ואולם גם בתום תקופת אי הכושר הזמנית בגין הניתוח שעבר, לא חזר התובע לכל עבודה אחרת וזאת עד ליום 1.9.13,אז חזר לעבוד כעצמאי-טכנאי בחברת הוט. אינני מוצאת כי התובע זכאי להפסדי שכר מלאים בכל התקופה הנ"ל ובהתחשב בכך כי גם המל"ל הכיר בנכות זמנית בשיעור 50% לתקופה שבין 1.9.11- 31.12.11,יחושבו ההפסדים לתקופה זו ע"פ הנכות הזמנית 50%*6,000*4=12,000 ₪.

 

מיום 1.1.12 ועד שהחל התובע לעבוד כעצמאי ב1.9.13 כבר התייצבה נכותו הצמיתה, ואע"פ שהתובע לא עבד, הרי שיש לחשב את הפסדיו בהתאם לנכותו התפקודית אותה מצאתי להעמיד כאמור על 20%.סה"כ 20%*6,000*20=24,000 ש"ח.

 

התובע הפסיק לעבוד לחלוטין ב1.5.15. כאמור, למרות נכותו ומגבלותיו, לא מצאתי הצדקה לכך שהתובע לא השתלב בכל עבודה אחרת אשר אינה מצריכה מאמץ פיסי ברגל. התובע לא הוכיח כי ניסה להשתלב בעבודות בישיבה, עבודות פקידות או כיוב'.הפסדי שכרו של התובע יחושבו לפיכך לתקופה זו ועד היום, בהתאם לנכותו התפקודית. עוד אציין באשר לטענת התובע כאילו כעצמאי השביח את שכרו והשתכר מעל 10,000 ₪ לחודש, הרי שהטענה נטענה על דרך הסתם וללא כל אסמכתא לעניין הכנסות התובע בתקופה זו. אמנם לתצהירו צירף התובע אישור רוא"ח על פיו המחזור הממוצע החודשי כעצמאי עמד ע"ס 10,125 ₪. אלא שמעבר לעובדה כי מדובר במחזור ולא בשיעור הכנסה, הרי בכל מקרה, המדובר במסמך שאינו קביל באשר לא הוגש ע"י עורכו. אכן בהתאם להסכמת הצדדים בראשית הדיון מיום 27.2.17 הוצא המסמך מהתיק. התובע יכול היה להגיש שומות מס וכיוב' על מנת להוכיח את גובה הכנסתו בתקופה זו ומשלא צירף כל ראיה קבילה בעניין, יש בכך להעיד כי הכנסתו כעצמאי לא גדלה כנטען על ידו. בעניין זה אפנה לחזקה הראייתית בדבר הימנעות צד מהבאת ראיה רלוונטית, הקובעת, כי אם בעל דין נמנע מהבאת ראיה רלוונטית שבהישג ידו, ניתן להסיק שאילו הובאה הראיה היא הייתה פועלת נגדו, ויש בהימנעותו כדי לאשש את גרסת הצד שכנגד: "מעמידים בעל דין בחזקתו שלא ימנע מבית המשפט ראיה שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלוונטית שהיא בהישג ידו ואין לכך הסבר סביר – ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה הייתה פועלת כנגדו (602ז')". ע"א 55/89 קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נ' טלקאר חברה בע"מ מ"ד (4) 595.

לאור האמור ובהעדר ראיה להכנסה גבוהה יותר, ומשאין המדובר בקטין, אלא במי שבעת התאונה היה כבר בן 28 ובשנת 2015 בן 35 ולמרות זאת כאמור, בחר שלא להציג ראיות להכנסה גבוהה יותר מזו שהרוויח עובר לתאונה, הרי גם הפסדי השתכרותו מאז שפסק לעבוד לחלוטין ולעתיד יחושבו ע"פ שכר של 6,000 ₪ כפי שפורט לעיל.

הפסדי שכר לעבר מ1.5.15 ועד היום הינם לפיכך,29*6000*20%=34,800 ₪.

 

הפסדי שכר לעבר עומדים לפיכך ע"ס:

34,800+24,000+12,000+17,200=88,000 ₪.

 

 

הפסדי שכר לעתיד בהתאם לנכות התפקודית בשיעור 20%- 20%*6,000*234.7319(מקדם הוון עד גיל 67)=281,678 ₪.

 

12.הפסדי פנסיה-בהתאם להלכה הפסוקה, את הפסדי הפנסיה של התובע לעתיד יש לחשב

ע"פ 12% מהפסדי שכרו כאמור וראה ב ת"א (מחוזי חיפה) 16951-04-10 ע.מ.מ. נ' ע.מ.ר: "על פי צו הרחבה [נוסח משולב] לפנסיה חובה לפי חוק הסכמים קיבוציים, התשי"ז-1957 (להלן: "צו ההרחבה") (ראו ילקוט הפרסומים 6302, כ"ח באלול התשע"א), מחויב כל מעסיק בביטוח פנסיוני את עובדיו החל מיום 1.1.08. סעיף 6 של צו ההרחבה כולל טבלה בה מפורט שיעור ההפרשות מן השכר המבוטח (להלן: "הטבלה"); נקבע כי הפרשות העובד, כמוהן הפרשות המעביד, יועלו בהדרגה החל משנת 2008 ועד לשנת 2014, כך שהחל מיום 1.1.14 יפריש המעביד סך הכל, ולרבות הפרשה למרכיב הפיצויים, 12% מן השכר המבוטח. על כן, ולאור הוראות צו ההרחבה, במצב הדברים הרגיל בו הוסבו לניזוק בתאונה הפסדי השתכרות, ראוי לפסוק פיצוי בראש הנזק של הפסד פנסיה בגובה 12% מכלל הפסדי ההשתכרות של הניזוק." דרך חישוב זו אושרה על ידי בית המשפט העליון ב ע"א 7548/13 שפורן נ' תורג'מן וכן ע"א 8930/12 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' טוויג.

 

לאור האמור זכאי התובע לפיצוי בגין הפסדי פנסיה לעבר ולעתיד לסך של (88,000+281,678)*12%=44,361 .

 

13.הוצאות רפואיות, לרבות הוצאות נסיעה לטיפולים רפואיים -בהתאם לחוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ"ד – 1994 (להלן: "חוק הבריאות"), קיימת זכות לכל תושבי המדינה לשירותי בריאות, כמשמעותם בסעיף 3 לחוק האמור. שירותי הבריאות יינתנו על פי סל שירותי הבריאות, בתחומים המוגדרים בחוק (ס' 6 לחוק). התובע לא הוכיח כי הטיפולים הרפואיים להם נזקק אינם נכללים בסל שירותי הבריאות.

בנוסף המדובר בתאונת עבודה וככלל, הוצאות הריפוי של מי שנפגע בתאונת עבודה יכוסו על ידי המוסד לביטוח הלאומי (ראו פרק ה' סימן ג' לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (להלן: "חוק הביטוח הלאומי"), וכן התקנות מכוח חוק זה).

 

בצד האמור אציין כי מהמסמכים הרפואיים שצירף התובע עולה כי נזקק לבדיקות ולטיפולים רפואיים רבים .לפיכך אין ספק כי נגרמו לתובע הוצאות נסיעה לטיפולים הרפואיים וכן בגין השתתפות ברכישת תרופות.

 

בנוסף, הציג התובע רישיון שניתן לו ממשרד הבריאות לשימוש בקנאביס רפואי. יחד עם זאת הרישיון שהוצג הינו לתקופות מוגבלות בין 3.12.15-6.12.16 וכן בין 15.11.16-15.5.17. המדובר ברישיונות זמניים ולא ברישיון לצמיתות. בנוסף וביחס להוצאות לרכישת קנאביס רפואי לעבר צירף התובע קבלות ביחס לשנת 2016 בלבד: תשלום בסך 470 ₪ לחודש לחודשים 1/16-12/16 –סה"כ 5,640 ₪.(לחודש 4/16 לא צורפה קבלה אך אניח כי נשמטה, לאור רצף הקבלות שהציג לשנה זו). המדובר בנזק מיוחד הטעון הוכחה ולכן בהעדר קבלות נוספות, לא הוכחו הוצאות נוספות לעבר בגין רכישת קנאביס. הנתבעות טענו בסיכומיהן כי התובע לא הראה כי פנה למל"ל לכיסוי הוצאות אלו וכי מאחר שמדובר בתאונת עבודה ההוצאות אמורות להיות מכוסות ע"י המל"ל. מחד הנתבעות לא הציגו כל מסמך על פיו המל"ל משתתף (ובאיזה שיעור) בתרופה בלתי סטנדרטית זו. מאידך, גם התובע לא הציג כל ראיה כאילו פנה ונדחה ביחס להשתתפות בהוצאות אלו, או לפחות בחלקן וטענתו בעניין זה בחקירתו, לא נתמכה בכל ראיה שהיא. עובדה זו במצורף לכך שהרישיון הינו זמני ולא ברור אם בכלל ולכמה זמן בעתיד יינתן רישיון נוסף, הביאו אותי למסקנה כי יש להעריך את ההוצאות הרפואיות(כולל משככי כאבים ותקופות מסוימות קנאביס רפואי) ולרבות הוצאות נסיעה לטיפולים רפואיים, לעבר ולעתיד, על דרך האומדן ואני מעריכה אותן בסכום של 18,000 ₪.

 

14.עזרת צד ג'-. לאור העובדה שהתובע היה בתקופת אי כושר במשך כ 3 חודשים (39 יום לאחר התאונה ואח"כ חודש וחצי נוספים בגין הניתוח שעבר),אין ספק כי התובע נזקק לעזרה. בהתאם לתצהיר אשת התובע אשר לא נסתר, לאחר התאונה ובמיוחד בתקופת הניתוח סעדה אותו ועזרה לו בפעולות יומיומיות כמו החלפת בגדים, עזרה במקלחת הרמת חפצים, ליווי לטיפולים רפואיים (סעיף 6 לתצהירה). אמנם אשת התובע לא צירפה ראיות להפסדי שכר שנגרמו לה עקב העזרה והטיפול בתובע. יחד עם זאת, בהתאם לפסיקה ניתן להכיר גם בעזרת קרובי משפחה בסמוך לאחר תאונה ככזו המצדיקה פיצוי(ע.א 5774/95 שכטר נ' כץ). לאור האמור, מצאתי לפסוק לתובע פיצוי בגין עזרת צד ג' לעבר בסך של 8,000 ₪.

 

סבורתני כי משנכותו הרפואית הצמיתה של התובע עומדת על 16.75% ומשמצאתי להעריך את נכותו התפקודית בשיעור של 20% ולאור דעת המומחה מטעם ביה"מ ביחס להשפעת הנכות והכאבים על תפקוד התובע, יש לקבל את טענת התובע ואשתו, כי התובע אינו מסוגל לעזור עוד בבית כבעבר ואף נזקק לעזרה מסוימת בעצמו. יחד עם זאת, טענת אשת התובע בתצהירה כאילו התובע נזקק לעזרה בשיעור 3 שעות ביום, הינה מוגזמת ומופרזת ביותר. האשה העידה כי היא עובדת במשרה מלאה (עמ' 20 שורות 30-31) וברי כי אילו היה התובע נזקק לעזרה כה מקיפה גם היום ולעתיד, לא הייתה אשתו יכולה לעבוד במשרה מלאה. התובע לא טען ולא הוכיח כי הוא נוטל עזרה חיצונית בשכר. לאור האמור, אני מעריכה עזרת צד ג' לעתיד בסך גלובלי של 18,000 ₪.

 

15.לאור האמור, זכאי התובע לפיצוי כדלקמן:

א. כאב וסבל-65,000 ₪

ב. הפסדי שכר לעבר-88,000 ₪

ג. הפסדי שכר לעתיד-281,678

ד. הפסדי פנסיה ותנאים סוציאליים- 44,361 ₪

ה. הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה לטיפולים רפואיים-18,000

ו. עזרת צד ג'לעבר-8,000 ₪

ז. עזרת צד ג' לעתיד 18,000 ₪

 

סה"כ:523,039

 

16.מסכום זה יש לנכות תגמולי מל"ל משוערכים שקיבל התובע. התובע לא טען בסיכומיו כנגד הסכום המשוערך של תשלומי המל"ל לו טענו הנתבעות עוד בתחשיבן-63,255 ₪ ולפיכך, לאחר ניכוי מל"ל המדובר בסך של 459,784 ₪.

 

בעניין זה, אציין כי אינני מקבלת את טענת הנתבעת כי על התובע היה להגיש בקשה נוספת להחמרת מצב בעקבות חוות דעתו של מומחה ביה"מ. התובע העיד כי הגיש בקשה להחמרת מצב וב"כ הנתבעות הודה בסיכומיו (סעיף 5) וכן בחקירתו את התובע, כי התביעה להחמרת מצב נדחתה(עמ' 16 שורה 21). עיון במסמכי המל"ל שצרפו הנתבעות לתחשיב הנזק שהגישו לתיק מעלה כי הבקשה להחמרת מצב נדחתה ביום 13.8.15 כאשר בועדת המל"ל ישב אורטופד. אמנם נקבע בפסיקה כי מיצוי הזכויות במל"ל צריך להיעשות על ידי הנפגע בכנות, בסבירות ובתום לב, ואלו כוללים פניה בתביעה להחמרה (ראו תקנה 36 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956). זאת, מקום בו קיימת עילה לתביעה להחמרה, לרבות במקרה שמומחה בית המשפט בתביעה הנזיקית העריך את הנכות בשיעור גבוה משמעותית מהנכות שנקבעה במל"ל (ע"א 3901/15 נחום בסה אביב תעשיות מתכת נ' ח'אלד בשאראת).

יחד עם זאת במקרה דנן, ראשית אינני סבורה כי מדובר בפער משמעותי ,אלא מדובר בהפרש של 7.5% נכות בלבד. שנית, בין דחיית הבקשה להחמרת מצב לבין מתן חוות הדעת ע"י מומחה ביה"מ, חלפו בסה"כ כ 8 חודשים, כאשר אין כל ראיה כי בתקופה זו חלה החמרה כלשהיא במצב התובע ועל פניו הפער נובע מהערכות שונות של מומחים בתחום האורטופדי (בדיוק כפי שהיה קיים פער בין דעת המומחה מטעם התובע למומחה מטעם הנתבעות. פער שברי כי לא נבע מהחמרה, אלא מדעות שונות של מומחים באותו תחום). וראה בעניין זה בת"א 4616/95 עמאשה אמל תאופיק נ. אנוש שירותי בניה בע"מ ואח' מפי כב' השופט עמית עוד בכהונתו בביה"מ שלום בעכו:

"דין הטענה להדחות באשר מצבו של התובע לא השתנה ולא חלה החמרה במצבו. הפער בין הנכות שנקבעה על ידי פרופ' רייס לבין החלטת המל"ל לא נובע מהחמרת מצב אלא מהערכה שונה של המומחה הרפואי. הבדלים בחוות דעת של רופאים אין בהם לכשעצמם עילה להגשת תביעה בגין החמרת מצב. מה עוד שלא נטען, וממילא לא הוכח, כי בין קביעת המל"ל לבין קביעת המומחה מטעם ביתה משפט היה מאורע חריג שהביא להחמרה במצבו האורטופדי של התובע".

אם לא די באמור, הנתבעת גם לא הציגה כל ראיה ביחס לסכום אותו היה התובע זכאי לקבל מהמל"ל, אילו הייתה מתקבלת תביעה נוספת להחמרת מצב ובמקום נכות לצמיתות של 10% הייתה נקבעת לתובע נכות צמיתה בשיעור 16.75% כפי שקבע המומחה.

 

17.לסיכום ולאור כל האמור, אני מחייבת את הנתבעות לשלם לתובע באמצעות נתבעת 2

סך של 459,784 . לסכום זה יש להוסיף שכ"ט עו"ד בשיעור 20%,החזר אגרה משוערכת

וכן את הוצאות התובע לצורך תשלום למומחים מטעמו.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

ניתן היום, ה' תשרי תשע"ח, 25 ספטמבר 2017, בהעדר הצדדים.

 

Picture 1

 

 


בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ