אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> ת"א 2704-07-13 מליחי נ' מינהל מקרקעי ישראל

ת"א 2704-07-13 מליחי נ' מינהל מקרקעי ישראל

תאריך פרסום : 02/07/2015 | גרסת הדפסה
ת"א
בית משפט השלום ירושלים
2704-07-13
28/06/2015
בפני השופט:
גד ארנברג - סגן הנשיא

- נגד -
תובעת:
שולמית מליחי
נתבע:
מינהל מקרקעי ישראל
פסק דין
 

 

 

בפניי תביעה בגין הפרת הסכם פשרה שניתן לן תוקף של פסק דין, שנערך בין הגב' שולמית מליחי (להלן: "התובעת") לבין מינהל מקרקעי ישראל (להלן: "הנתבע, המינהל") בנוגע למקרקעין הידועים כגוש 29947, חלקה 3 משק מס' 46 שנמצא במושב אורה (להלן: "המשק מס' 46, המקרקעין, נחלה מס' 46"), ובו הוקם בית קפה ומשתלה. הסכם הפשרה הושג במסגרת ת"א (י-ם) 21090/80 מינהל מקרקעי ישראל, מחוז ירושלים נ' יוסף כהן ואח' 35 תביעות מאוחדות (מיום, 25.12.11) (להלן: "ת"א 21090/80"). שהגיש המינהל כנגד האגודה שיתופית אורה מושב עובדים להתיישבות שיתופית בע"מ (להלן: "האגודה, מושב אורה") ואח'.

 

התובעת טוענת בתביעתה כי הטיפול הלקוי בבקשותיה והתנהגותו חסרת תום הלב של הנתבע לאורך כל ההליך כולו היא זו שהביא לאי הסדרת הפעילות הבלתי חקלאית בקרקע בתוך התקופה הקצובה בהסכם, ועל ידי כך להפרתו. מאידך גיסא, הנתבע טוען כי פעל באופן מקצועי ויעיל וכי לא נפל רבב בהתנהגותו. ובסופו של דבר לאחר בדיקה מקיפה וממצה על ידי מומחה ומשנמצא כי לא ניתן להסדיר את המקרקעין, ביקש לממש את פסק הדין. קרי, הריסת המבנה ומתן צו מניעה להמשך הפעילות בו.

 

רקע

העובדות שאינן שנויות במחלוקת בין הצדדים.

כמובא, ראשיתו של ההליך הינו בת"א 21090/80 שהגיש המינהל כנגד 35 מתושבי מושב אורה, בגין שימוש שלא כדין שנעשו במקרקעין שבמושב אורה. המינהל הינו הבעלים של הקרקע שעליה נמצאת מושב אורה ואילו הנתבעים בת"א 21090/80 הינם חברים באגודה השיתופית במושב אורה. האגודה קשורה בהסכם "משבצת" עם המינהל שמכוחו חוכרת האגודה מהמינהל מקרקעין, והנתבעים בת"א 21090/80 שהינם חברים באגודה, הינם בני רשות מטעם האגודה לעשות שימוש במקרקעין. בהתאם להסכם בין הצדדים , יועדו המקרקעין בעיקר לשימוש חקלאי. במסגרת תביעתו עתר המינהל לצו מניעה קבוע שיאסור על הנתבעים להשתמש בקרקעות שיועדו ללולים שלא למטרות חקלאיות וביניהם אחסנה, יצור ומסחר. בנוסף, עתר לחייב את הנתבעים בדמי שימוש שנעשו במקרקעין עד למועד הגשת התביעה בת"א 21090/80. בין רשימת הנתבעים בת"א 21090/80 הייתה גם התובעת שלפנינו, אשר נטען כנגדה כי היא עושה שימוש חורג בנחלה מס' 46, וללא היתר בכך שהסבה לול למשתלה ובתוך המשתלה הוקם בית קפה שלא למטרות חקלאיות (להלן: "המבנה, המשק"). יצוין, כי כל ענייני המשק והמשתלה ובית הקפה מופעלים על ידי בנה של התובעת מר דרור מליחי ואחיינה מר להב דורון. ביום 17.05.11, התקיימה ישיבת ההוכחות בתיק ת"א 21090/80, אשר במהלכו הודיעו המינהל וב"כ התובעת דאז עו"ד רוני דובר, כי בכוונתם להגיע להסדר מוסכם ביניהם בנוגע לנחלה מס' 46. ביום 25.06.11, לאחר שהצדדים ביקשו להפריד את הדיון בעניינה של התובעת מזה של שאר הנתבעים, ביהמ"ש (כב' השופטת תמר בר אשר צבן) נתן החלטה המפרידה את התובעת מיתר הנתבעים. בין לבין, עוד בטרם הגיעו הצדדים להסכם מוסכם, ביום 25.12.11 ניתן פסק דין בת"א 21090/80 , שבסופו של דבר נתקבלה טענת המינהל וניתן צו מניעה קבוע האוסר על כל אחד ואחת מהנתבעים או מי מטעמיהם להשתמש במקרקעין שימוש שאינו למגורים, או שימוש שאינו למטרה חקלאית, לרבות בדרך של השכרת המקרקעין למטרת שימוש לא חקלאי. כמו כן, ביהמ"ש פסק כי על כל אחד ואחת מהנתבעים לשלם דמי שימוש בגין השימוש הבלתי חקלאי שעשו בקרקע, וזאת בהתאם להחלטה 1101 של מועצת מקרקעי ישראל (להלן: "החלטה 1101").

הנתבעים הגישו ערעור לביהמ"ש המחוזי, הערעור התקבלה בחלקו ביהמ"ש אישר את צו המניעה אך ביטל את החלטת ביהמ"ש קמא בכל הנוגע לסעד הצהרתי של דמי השימוש, ביהמ"ש פסק כי היה על המינהל להגיש תביעה נפרדת בעניין (ראו ע"א (י-ם) 32760-02-12 יוסף כהן ואח' (42) נ' מנהל מקרקעי ישראל מחוז ירושלים (מיום, 16.12.12)). בקשת הערעור שהוגשה על ידי הנתבעים נדחתה על ידי ביהמ"ש העליון ביום 07.05.2013 (ראו רע"א 327/13 יוסף כהן נ' מנהל מקרקעי ישראל (מיום, 07.05.13)). בתום ניהול משא ומתן ממושך הגיעו הצדדים (התובעת בתיק זה והנתבעת) להסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין ביום 13.03.12, וזאת לאחר שההסכם קיבל את אישורה של ועדת הפשרות. נציין כי הפרוטוקול של ועדת הפשרות הובא לידיעת התובעת רק במהלך דיון ההוכחות שהתקיים לפניי ביום 01.10.14 (ראו פרו' עמ' 13, ש' 5- 6).

יצוין כי הסכם הפשרה קבע כי ביצועם של צו המניעה לגבי המשתלה ובית הקפה, יעוכב לתקופה של שנה ממועד מתן פסק הדין, וכל זאת על מנת שבפרק זמן זה תוכל התובעת לפעול להסדרת השימוש במשתלה (כולל בית הקפה) המבנה כולו, וזאת בהתאם להחלטת המועצה 1101. עוד נקבע כי התובעת תשלם עבור דמי שימוש בגין השימוש במקרקעין, וזאת עבור התקופה שמיום 01.01.08, ועד לתום השימוש בפועל (שנת 2013). בנוסף, יצוין כי בהסכם הוכנס סעיף מתלה לפיו נקבע כי תוקפו של הסכם הפשרה מותנה באישורה של ועדת הפשרות של המינהל, היה ויאושר ההסכם על ידי הוועדה יוגש ההסכם לאישור ביהמ"ש, ולקבלת תוקף של פס"ד, היה ולא יאושר, יתבטל ההסכם ויהיה חסר כל תוקף וההליכים בתיק יימשכו כסדרם. קרי, יינתן צו מניעה האוסר על התובעת או על מי מטעמה להשתמש במקרקעין כל שימוש שאינו למגורים ו/או חקלאי לרבות שימוש כחנות לממכר בגדים ו/או כמשתלה ו/או כבית קפה ולרבות השכרת המקרקעין לצרכים אלו. בנוסף יינתן צו עשה שיורה לתובעת להרוס את המבנה המשמש כבית קפה. (להלן: "ההסכם, הסכם הפשרה"). אלא שכעבור שבעה חודשים מאז שההסכם קבל תוקף של פסק דין, התקבלה במועצה החלטה מס' 1265 שתיקנה את החלטה 1101. כאשר על פי החלטה זו נקבע כי יאושרו שימושים בלתי חקלאיים מחוץ לחלקת המגורים רק כאשר חלקת המגורים קטנה מ- 1.5 דונם (להלן: "החלטה מס' 1265"). בהתאם למתווה החלטה זו, מינה המינהל מומחה מטעמו בשם מר מנחם וייס (להלן: "המומחה וייס"). המומחה וייס קבע בחוו"ד מיום 21.07.2013 לאחר בדיקה מקיפה של השטח, על פי התב"ע ולפי חוק תכנון ובנייה והחלטות המועצה, כי לא ניתן להסדיר את פעילות בלתי חקלאית בנחלה מס' 46, היות ששטח חלקת המגורים של המגרשים 46 ו- 46ב עולה על 1.5, וזאת בניגוד להחלטה 1265. ואילו במגרש 46א אסורה הבנייה למגורים מאחר שהוא מופרד פיזית ממגרשים 46 ו- 46ב. עוד ציין המומחה כי גם בהתאם להחלטה מס' 1101 לא ניתן להסדיר את הפעילות הלא חקלאית במקרקעין מפני שהשטח כולו והשימוש בו עולה על 500 מ"ר. מסקנתו הסופית של המומחה הינה שלא ניתן כלל להסדיר את הפעילות הבלתי חקלאית בנחלה מס' 46 – נחלת התובעת.

 

בהתאם לחוו"ד של המומחה ביקש הנתבע מהתובעת לפנות את המשק בנחלה מס' 46, ומכאן התביעה שבפנינו.

 

טענות התובעת 

התובעת טוענת, כי התנהלותו והתנהגותו חסרת תום הלב של הנתבע והעיכובים בטיפול בבקשות התובעת, מנעו ממנה להסדיר את השימוש במשתלה ובית הקפה והמבנה בכלל, בתוך פרק זמן של שנה כמצוין בהסכם. כך, בקצרה מציינת התובעת, כי :

עד שהצדדים הגיעו לכדי הסכם הבנות עברו מספר חודשים, ובסופו של יום לאחר שהצדדים העבירו את הסכם הפשרה לאישורה של ועדת הפשרות, הועדה לא אישרה את ההסכם ואף לא דחתה אותו למעלה מארבע חודשים. למעשה נוצר מצב אבסורדי שההסכם היה מונח על שולחנה של ועדת הפשרות מספר חודשים ללא כל מעשה, וכל זאת למרות שהנתבע וועדת הפשרות ידעו כי קיומו של ההסכם הפשרה כפוף לאישורה של הועדה. יתרה מזאת, טוענת התובעת כי בהתאם להסכם הפשרה, היה על הנתבע לדון בבקשתה בהתאם להחלטת מועצה מס' 1101 (על פי החריג שבסעיף 2.5 להחלטה) ולא לפי החלטת המועצה מס' 1265 שנכנסה לתוקף כשבעה חודשים לאחר שניתן תוקף של פסק דין להסכם. לטענתה, לאורך כל ההליך הנתבע הערים קשיים שונים ומשונים וניסה למצוא סיבות במטרה שההסכם לא יצא לפועל. לדבריה, על חוסר תום ליבו והיעדר הגינותו של הנתבע בקיומו של החוזה ניתן ללמוד גם מהעבודה שרק כעבור שבעה חודשים מיום הגשת התוכנית לנתבע, קיבלה התובעת לראשונה נימוקים ראשונים מדוע לא ניתן לאשר את התוכנית. כמו כן, עוד בטרם חלפה התקופה המצוינת בהסכם, בחר הנתבע לפתוח בהליכי הוצאה לפועל ולנסות לממש את ההסכם ולדרוש פינוי והריסה של המבנה.

 

כמו כן, מוסיפה התובעת וטוענת, כי הנתבע התנה את הטיפול בבקשה בתשלום דמי השימוש, וזאת בניגוד לאמור בהסכם. לטענתה, הנתבע סירב לטפל בבקשתה כל עוד לא שולמו דמי השימוש. כיוון שחששה כי הנתבע יגיש בקשה לביטול ההסכם, ואי תשלום דמי השימוש יהווה טריגר לכך, גייסה כספים במהירות ושילמה ביום 28.05.13, סכום של למעלה מחצי מיליון ₪ (596,700 ₪) עבור דמי השימוש. התובעת מציינת כי דרישתה מהנתבע להאריך את מועד התשלום סורבה.

 

לא זו אף זו, עוד מוסיפה, כי בקשותיה מהנתבע להאריך את המועד שצוין בהסכם עד שתאושר התוכנית, נדחתה, הגם שברור ונהיר, כי הנתבע הוא זה שמנע ועיכב במכוון את ביצועו של ההסכם. לטענתה, מהתנהגותו של הנתבע ניתן ללמוד כי מלכתחילה לא התכוון למלא את חלקו בהסכם ולא התכוון לאשר את התוכנית, וכל שרצה היה להוציא כספים מהתובעת ובסופו של דבר לדרוש את פינוייה מהמקרקעין. מלבד זאת, טוענת כי פסק הדין שניתן נגדה, שנתן תוקף להסכם שבין הצדדים, לא רק מורה על איסור שימוש אלא גם מורה על הריסת המבנה. זאת בניגוד ליתר הנתבעים בת"א 21090/80 שניתן כנגדם רק צו מניעה ואף לא שילמו כל דמי שימוש. כך, יוצא כי יתר הנתבעים בתיק הנ"ל ממשיכים לנהל את עסקיהם חרף כך שניתן פסק דין כנגדם, ואילו דינה של התובעת חרף עמידתה בהסכם הפשרה יהא לפנות את המקרקעין. לדבריה, למרות פניותיה החוזרות והנשנות לנתבע לטפל בעניינה בהקדם האפשרי, הנתבע נהג בסחבת ממושכת והשתהה זמן רב בכוונה עד שיינתן פסק הדין בת"א 21090/80.

 

לאור האמור לעיל טוענת התובעת שהתנהלותו של הנתבע עולה לכדי הפרת הסכם ומבקשת להאריך את תוקפו של הסכם הפשרה לשנה נוספת או לחילופין לבטלו על מנת שתוכל להגיש תביעה בביהמ"ש.

טענות הנתבע 

התובעת, ניהלה במשך שנים ארוכות (החל משנת 1995) פעילות מסחרית בקרקע שנמסרה לה לצרכים חקלאיים, תוך הפרת תנאי ההרשאה והתעלמות מהתראות הנתבע. כך למרות שננקטו הליכים משפטיים כנגדה, ההליכים לא הרתיעוה, אלא אדרבא, העסק הלך וגדל והגיע להיקפים גדולים. בשנת 1998 משנואש המינהל מהאפשרות כי חברי המושב יסדירו את הפעילות הבלתי חוקית בקרקעות, החל להגיש תביעות. כך, נקט הליכים במסגרת ת"א 21090/80 כנגד 35 מתושבי מושב אורה וביניהם התובעת בתיק דנא. בשלב מאוחר של ההליך הנתבע והתובעת הגיעו להסכם פשרה שבסופו של דבר קיבל תוקף של פסק דין על ידי ביהמ"ש. בהתאם להסכם הפשרה היה על התובעת לפעול להכשרת השימוש במשתלה ובית הקפה תוך שנה מרגע שהסכם הפשרה קיבל תוקף של פסק הדין, והתובעת לא עמדה בכך. לדברי הנתבע, לאחר שערך בדיקה ומקיפה ומקצועית בניסיון להסדיר את הפעילות במקרקעין, בתוך התקופה הקצובה בהסכם הפשרה, ומשמצא כי לא ניתן להסדיר את הפעילות הבלתי חקלאית בקרקע הן על פי החלטה מועצה מס' 1101 והן על פי החלטה מועצה מס' 1265, הודיע לתובעת כי לא ניתן לקיים את הסכם הפשרה. כן מציין הנתבע, כי אכן במועד חתימה על הסכם הפשרה ומתן פסק הדין עמדה בתוקפה החלטה 1101 של מועצת מקרקעי ישראל שנועדה להכשיר שימושים בלתי חקלאיים במושבים, רק בתחום חלקת המגורים (המוגדרת כשטח רציף של עד 2.5 דונם המיועד למגורים) . אך עם כניסתה לתוקף של החלטה מועצה מס' 1265, הרי שהחלטה מס' 1101 מתבטלת. ומכל מקום, בהתאם לקביעתו של המומחה וייס הרי שלא ניתן להסדיר את השימוש במקרקעין גם בהתאם להחלטה 1101 וקל וחומר בהתאם להחלטה 1265. לדבריו, אין ממש בטענות התובעת לפיה המינהל מחויב לדון בתוכנית עפ"י החלטה 1101 וזאת לאחר כניסתה לתוקף של החלטה מס' 1265. ומעבר לכך, מציין הנתבע כי אישורה של ועדת הפשרות ניתנה עוד בטרם כניסתה לתוקף של החלטה מס' 1265, ומכל מקום בהתאם לסעיף 4 להסכם הפשרה הרי שיש לדחות את טענות התובעת. שכן סעיף 4 להסכם קובע כדלקמן:

 

"למען הסר ספק, אין בהסכם זה משום התחייבות המינהל לעריכת עסקה כנ"ל ו/או כי עריכת עסקה כזו אפשרית והבקשה לעריכת העסקה, ככל שתוגש, תידון עפ"י נהלי המינהל בעת הגשתה".

 

לטענתו, ניסיונות התובעת לטעון כי המקרקעין לא הוסדרו לכאורה בשל מחדלי הנתבע וכי יש לדחות את כניסתם לתוקף של צווי המניעה וההריסה לתקופה בלתי ידועה, אין בהם ממש, שכן ברור ונהיר כי אין כל סיכוי להסדיר את השימוש במקרקע.

 

באשר לדמי השימוש טוען הנתבע כי ללא קשר לאישורה של התוכנית היה על התובעת לשלם את דמי השימוש.

 

באשר להליכי הוצאה לפועל טוען כי אכן נפלו טעויות, אך ניסיון התובעות לתלות בטעויות אלה את תביעתה אין בה ממש.

 

בנסיבות האמורות טוען התובע כי משלא ניתן להכשיר את המבנים, הרי שאין כל הצדקה להתיר לתובעת להמשיך ולנהל במקרקעין פעילות לא חקלאית בהיקף נרחב, בניגוד לתנאי ההרשאה וללא היתרים. לפיכך מבקש לדחות את התביעה.

 

דיון 

אין מחלוקת בין הצדדים כי המקרקעין מושא התביעה עליהם מצויים בית הקפה והמשתלה השייכים לתובעת, הינם מקרקעין שבבעלות הנתבע, ויועדו למטרות חקלאיות. עוד אין חולק כי השימוש במבנים אלו אינו שימוש חקלאי בהתאם להחלטת מועצת מינהל מקרקעי ישראל וחוק התכנון והבנייה. יחד עם זאת, אין עוררין כי במקרים מסוימים וחריגים ניתן להסדיר פעילות לא חקלאית במקרקעין שבהם נעשה שימוש לא חקלאי, זאת אם עומדים בקריטריונים שקבע המינהל בהחלטות השונות של מועצת מינהל מקרקעי ישראל וחוק מינהל מקרקעי ישראל.

 

בעניינו טוענת התובעת כי הגיע להסכם פשרה עם התובע על מנת להסדיר את הפעילות בנחלה מס' 46 על פי החלטת מועצה מס' 1101 או החלטה מס' 1082 או כל החלטה אחרת. אלא שהסדרת הפעילות במקרקעין בתוך התקופה שנקבע בהסכם הפשרה (תוך שנה) נמנעה בשל התנהגות הנתבע עת הפעיל שיקולים זרים ונהג בחוסר תום לב, וכתוצאה מכך הופר ההסכם שמשמעותו המשפטית הינה פינוי משק התובעת מהמקרקעין. מנגד, הנתבע טוען כי עמד בהתחייבויותיו בהסכם, ומשמצא לאחר בדיקה מקיפה כי לא ניתן להסדיר את השימוש במקרקעין לפעילות עסקית ומסחרית, ביקש מהתובעת לפנות את הקרקע, וכל זאת בהתאם להסכם שקיבל תוקף של פסק דין.

 

לאחר שעיינתי ושקלתי את טענות הצדדים, ושמעתי את העדים שהעידו בפניי ועיינתי בראיות ובמסמכים השונים שהוגשו, הגעתי למסקנה כי הצדק הינו עם התובעת, וכי הפרת הסכם שנגרמה לה הינה כתוצאה ישירה מהעיכובים ומאי עמידתו של הנתבע בלוח זמנים סביר כפי שהיה מצופה מרשות מינהלית לפעול, האמור מקבל משנה תוקף כשעסקינן בהסכם המוגבל בזמן.

 

אציין כי מעיון במסמכים הרבים שהגישו הצדדים מתקבל הרושם כי התובעת עשתה את הניתן ובתוך הזמן שעמד לרשותה, על מנת לנסות ולהסדיר את הפעילות במקרקעין. אולם, העיכובים במתן תשובות על ידי הנתבע, הביאו לכך כי התובעת לא עמדה בלוח הזמנים, דבר שגרם להפרת ההסכם. והכל כפי שיפורט כדלקמן:

 

כאמור, לאחר שהצדדים גיבשו את הסכם הפשרה, והוגש ההסכם לוועדת הפשרות, ועדת הפשרות התמהמהה במתן תשובה ובסופו של דבר, האישור ניתן רק בחלוף למעלה מארבע חודשים. וזאת מבלי שוועדת הפשרות נתנה את נימוקיה לתובעת הגם שהנתבע ידע על חשיבותו הקריטית של המסמך לתובעת ועל המשך פעילותה למען הסדרת הפעילות במשק. למעשה רק במהלך הדיון ההוכחות שהתקיים לפני ביום 01.10.14 הוצג לראשונה הפרוטוקול של ועדת הפשרות הנושא את התאריך 10.11.11.

 

מפאת חשיבותו של הפרוטוקול והנימוק שניתן בו למחלוקת בין הצדדים, יובא הנימוק במלואו: וכך נכתב:

 

"ממליץ לאשר את הפשרה. היקף הבינוי מתאים להגדרות 1101 ואולם נדרש יהיה לקבל אישור חריג עפ"י סע' 2.5 לעיל (לענ"ד, לאור הטופוגרפיה במושב אורה שאינה מאפשרת ניצול ההחלטה בחלקות המגורים, יש מקום לשקול מתן אישור כנ"ל)".

 

לא זו אף זו, גם לאחר שההסכם קיבל תוקף של פסק דין ביום 13.03.12, למרות שהתובעת שלחה את התוכנית לאישור הנתבע ביום 15.05.12, התובעת קיבל מענה לפנייתה רק ביום 27.09.12, קרי כעבור כארבעה חודשיים. וזאת עשה הנתבע למרות שידע היטב כי השעון החול של התובעת הולך ואוזל. וכאן ויש לתהות מדוע הנתבעת השתהתה במתן תשובה משך ארבעה חודשים תמימים. אין ספק כי לו הנתבע היה נותן את תשובתו לתוכנית תוך זמן סביר, היה ניתן להניח כי הסדרת הפעילות במקרקעין הייתה נבחנת בהתאם להחלטת מועצה מס' 1101. האמור מקבל משנה תוקף לאור הנימוק של ועדת הפשרות כמבוא לעיל שקבע כי היקף הבינוי במשק מס' 46 מתאים להגדרות 1101, אך נדרש יהיה לקבל אישור חריג עפ"י סעיף 2.5 להחלטה. האמור בפרוטוקול של ועדת הפשרות עולה בקנה אחד עם רצונה של התובעת. אולם, בשל השיהוי במתן התשובה מצד הנתבע בסופו של יום התוכנית נבחנה בעיקר על פי החלטת מועצה מס' 1265, שנכנסה לתוקף כשבעה חודשים לאחר מתן פסק הדין. החלטה שללא ספק מונעת לחלוטין את הסדרת הפעילות במקרקעין. על רמת חובת ההגינות בקיום החוזה המוטל על המינהל או על רשות ציבורית, כבר צוין לא אחת כי מדובר ברמה גבוהה בהרבה מאשר הרמה הנדרשת מאדם פרטי, וכי על הרשות לפעול בתום לב, בסבירות ולעשות את המיטב לקיום החוזה. חובות אלו נגזרות הן מהמשפט הציבורי והן מהמשפט האזרחי כקביעת בית המשפט העליון בבגצ 4422/92 שלמה עפרן נ' מינהל מקרקעי ישראל ואח', פד מז(3), 853, פסקה 12 לפסק הדין:

 

"הפרת חובת ההגינות: חובתה של הרשות המינהלית לנהוג בתום-לב בהתקשרויותיה החוזיות נגזרת הן מן המשפט האזרחי, המטיל חובת תום-לב על כל מתקשר, והן מן מהמשפט הציבורי, המחייב רשות ציבורית לנהוג בהגינות וביושר כלפי אזרחיה בכל מגעיה עימם. ואולם, חובת ההגינות המינהלית - שיסודה במעמדה של הרשות כנאמנה כלפי הציבור - מחמירה יותר מחובת תום-הלב הנדרשת מן הפרט. המידה המחמירה חלה בין אם פועלת הרשות בתחום המשפט האזרחי, ובין אם פועלת היא בתחום המשפט הציבורי (בג"צ 262/62 פרץ נ' המועצה המקומית כפר שמריהו, פ"ד טז 2155 ,2101; בג"צ 294/75 בן-חיים נ' מינהל מקרקעי ישראל, פ"ד ל(415 ,412 (1; בג"צ 135/75 סאי-טקס נ' שר המסחר והתעשיה, פ"ד ל(676 ,673 (1; בג"צ 840/79, מרכז הקבלנים והבונים בישראל נ' ממשלת ישראל, פ"ד לד(747,729 (3. בג"צ 376/81, שם, 470 ,456 וראה גם ג' שלו, דיני חוזים (תש"ן) 661-660)."

 

עוד יפים לעניינו דבריה של כב' השו' א' לושי- עבודי, כפי שנאמרו בת"א 2081/08 מינהל מקרקעי ישראל נ' דבוש אברהם ואח' (מיום, 15.08.13), פסקה 61 לפסק הדין:

 

" מחובתו של המינהל, כנאמן הציבור, להגן על ייעודם של מקרקעי המדינה לתכליות שלשמן נועדו. ראו, למשל, ע"א 1257,1414,1437/01 אביעזר ואח' נ' מדינת ישראל - מינהל מקרקעי ישראל ואח' (1.7.2003). ואולם, לצד חובה זו מוטלת על המינהל החובה לעשות זאת כראוי, תוך שמירה על עקרונות תום-הלב, סבירות, הגינות ומתן שירות ראוי וברור לציבור, דבר אשר לא נעשה בענייננו.

 

יתרה מזאת, בעוד התובעת מנסה להשיג את האישורים הרלוונטיים לאישור התוכנית ולהסדרת המקרקעין, הנתבע פתח בהליכי הוצאה לפועל כנגד התובעת בתוך תקופת ההסכם, ובו ביקש לממש את ההסכם על התובעת. אין ספק כי פעולה זו של הנתבע מלמדת יותר מכל, כי הנתבע בחר לנקוט בפעולה זו באופן שרירותי, עוד לפני שתמה התקופה המצוינת בהסכם, ובניגוד לאמור בהסכם. פתיחת הליכי הוצאה לפועל על ידי הנתבע מצביעה על התנהגות חסרת תום לב והתנהגות שאינה הולמת רשות מינהלית. המינהל בהיותו גוף ציבורי, ומתוקף היותו כזה, מחויב הוא לנקוט במשנה זהירות בטרם יפעיל את האמצעים הלגיטימיים וינקוט בהליכי משפטיים ויבקש סעד דרסטי של פינוי/הריסת מבנה.

 

עוד נציין כי אינטרס ההסתמכות של התובעת נפגע עת שינתה הנתבעת את נהליה בהחלטה 1265 שלא איפשרה כלל את קיומו של ההסכם מצידו של המינהל. לא די בהוכחת המינהל כי ישנו סעיף בחוזה המאפשר לה לשנות את נהליה וכי אישור התכניות יהיה כפוף לנהליה בעת מתן האישורים. על המינהל להוכיח כי התחשב באינטרס ההסתמכות שנוצר ושמכוחו נוצר ההסכם, ולאפשר במקרים אלו הגמשה מצידו. על הרשות המנהלית להתנהל בסבירות ובזהירות יתירה.

 

באשר לטענת התובעת כי הנתבע התנה את הטיפול בבקשתה בכפוף לתשלום דמי השימוש, דבר שהצריך את התובעת לגייס סכום של למעלה מחצי מיליון ₪ תוך שבועות ספורים, וכל זאת בעוד שיתר הנתבעים בת"א 2190/80 טרם שילמו דבר. בעניין זה אציין כי יתכן שהפעלת הלחץ מצד הנתבע לתשלום החוב באופן מידי לא הייתה סבירה ואף ההתניה. יחד עם זאת, משאין מחולקת בין הצדדים כי סכום זה הייתה צריכה לשלם התובעת בין כה וכה בהתאם להסכם, וללא כל קשר להתנהגות הנתבע, הרי שאין בידי לקבל את טענות התובעת בעניין זה. חרף האמור, אציין כי אני מקבל את טענת התובעת כי העיכוב בתשלום דמי השימוש נגרם בשל השיהוי בהגשת השומה על ידי הנתבע שבסופו של דבר גרם גם לעיכוב במתן התשובה לתובעת.

 

לנוכח האמור לעיל, ומשקבעתי כי העיכובים השונים אצל הנתבע הם אלה שמנעו מהתובעת למצות את זכויותיה ולהסדיר כיאות את הפעילות במקרקעין, אני מקבל את התביעה ומאריך את תוקפו של הסכם הפשרה ואת האמור בו בשנה נוספת, כדי שהתובעת תפעל מול הנתבע והגופים הרלוונטיים לשם הסדר הפעילות הלא חקלאית במשק מס' 46. אציין כי ככל שלא יעלה בידי התובעת להסדיר את השימושים במקרקעין מושא התביעה בתוך פרק הזמן הקבוע, הנתבע יהא רשאי לאכוף את הסכם הפשרה בהתאם לאמור בו. כמו כן, אציין כי ללא קשר לתוצאות ההליך, הנתבע יהא ראשי לגבות כספים עבור דמי שימוש גם בגין תקופה זו. יוער כי אין במסקנתי זו משום הבעת עמדה לגופה במחלוקת בין הצדדים באשר לשאלה, האם ניתן להסדיר את הפעילות במקרקעין, ואם לאו.

 

סוף דבר

 

לאור האמור, אני מאריך את תוקפו של הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין ביום 13.03.12, בכשנה נוספת מהיום  עד ליום 1/7/2016. יצוין כי כל תנאי ההסכם עומדים בעינם. במסגרת בחינת האפשרות להסדיר את הפעילות במשק של התובעת, תביא הנתבעת בחשבון את המועד שבו נחתם ההסכם והחלטות המינהל שהיו תקיפות באותו מועד, אך אין בכך כדי לחייבה לדון בעניין לפי הוראות החלטה 1101. 

 

בנסיבות העניין לא מצאתי לנכון לפסוק הוצאות, וכל צד יישא בהוצאותיו.

 

 

 

 

המזכירות תשלח את העתק פסק הדין לב"כ הצדדים בדואר רשום עם אישור מסירה.

 

 

ניתן היום, י"א תמוז תשע"ה, 28 יוני 2015, בהעדר הצדדים.

 

Picture 1

 

 

 

 

 

 

 

 

קלדנית: כרמלה עובדיה


בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
קוד אבטחה
הקש קוד אבטחה*
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ