פלוני נ' מדינת ישראל באמצעות ענבל חב' לביטוח בע"מ

תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף, שנגרמו לתובע בעקבות שתי תאונות; האחת, תאונת עבודה מיום 23.5.18 בעילת רשלנות על פי פקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: התאונה הראשונה); והשניה, מיום 11.9.19 על פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: התאונה השניה).

רקע כללי

1. התובע יליד X.X.89, שימש  בעת התאונה הראשונה כבאי מבצעי.

    

   התאונה הראשונה – שאלת האחריות

2. מחומר הראיות עולה כי אין מחלוקת שהתובע נפגע  במהלך מילוי מים בכבאית, בתום טיפול באירוע שריפה, כאשר נתקל בתא ציוד של הכבאית שהיה פתוח בעת מילוי המים.

    

   אומנם התגלו סתירות ואי ודיוקים בתיאור נסיבות ההיתקלות של התובע בתא הציוד הפתוח, כאשר בתצהירו ובחקירתו הוא ציין כי נפגע כאשר רץ זקוף ונתקל בתא הפתוח, בעוד שלמומחה הבטיחות מטעמו – מר זומר (להלן: זומר ), מסר כי הוא הלך שפוף כשנתקל בתא הפתוח (פרוטוקול הדיון מיום 20.4.25 (להלן: הפרוטוקול הראשון) עמוד 9, שורות 3-10).

    

   אך כאמור, מחומר הראיות עולה כי אין מחלוקת שהתובע נתקל בתא פתוח, ומכאן עדיין עומדת השאלה: האם הפגיעה שלו בנסיבות המקרה מקימה אחריות בעוולת רשלנות.

    

3. לטענת התובע, התשובה על שאלה זו היא חיובית וזאת נוכח החובה לסגור את דלתות ומדפי הציוד בכבאית. בעניין זה נסמך התובע  על הכבאים העדים מטעמו – לירן וג'ים, טל שנלר ודני וורקו, שמסרו בעדותם כי קיימת חובה לסגור דלתות בעת מילוי מים.

    

   התובע אף מתבסס על חוות דעת ועדות מומחה הבטיחות מטעמו, מר זומר, שלפיה קיימת הוראה לסגור את הדלתות במהלך מילוי המים.

    

   התובע נסמך גם על תחקיר הבטיחות שנערך ביחס לתאונה על ידי סגן מפקד התחנה האחראי על הבטיחות – מר אלי פילו (להלן: פילו), מיום 23.5.18 (צורף לחוות דעתו של זומר, עמוד 68 למוצגי התובע) (להלן: תחקיר התאונה). במסקנות התחקיר צוין כי "אין להשאיר תאים פתוחים לאחר הוצאת ציוד".

    

   התובע מבקש לזקוף לחובת הנתבעת אי הבאתו של מנהל התחקיר – מר פילו, לעדות מטעמה.

    

   התובע אף טוען כי גם מעדותם של עדי הנתבעת: דורון קוממי, אריה שילוביץ' ורוני קדם, ניתן להסיק כי אין להשאיר דלתות פתוחות במהלך מילוי המים.

    

4. מנגד, נטען על ידי הנתבעת כי התביעה  חסרת בסיס עובדתי או משפטי; בניגוד לטענת התובע שלפיה התאונה אירעה במהלך פעולת הכיבוי, מחומר ראיות עולה כי התאונה התרחשה במהלך פעולת מילוי מים שגרתית, לאחר שהצוות סיים את פעולת הכיבוי, ללא לחץ, ורק בשל חוסר תשומת לב מצד התובע; כך עולה מעדותו של דורון קוממי – מפקד הצוות בעת האירוע, ומעדתו של רוני קדם – מפקד התחנה במועד האירוע, ומעדותו של המומחה מטעם התובע – מר זומר.

    

   הנתבעת מוסיפה וטוענת כי בניגוד לטענת התובע, אין ולא הייתה כל הוראה או חובה לסגור את הדלתות בעת פעולת מילוי המים; כך עולה מעדותו של מומחה התובע מר זומר, ומעדותם של עדי הנתבעת – מר קדם, מר קוממי ומר שילוביץ'.

    

5. עוד נטען על ידי הנתבעת, כי אין בסיס לטענות התובע מכוח תחקיר התאונה; התחקיר כלל המלצה בלבד, אשר לא אומצה כהוראה מחייבת, כפי שעולה מעדות העדים מטעמה הנ''ל.

    

6. בנוסף נטען על ידי הנתבעת כי נוהל בית הספר לכבאות משנת 2021 שהובא בחוות דעתו של המומחה מטעם התובע, מר זומר, הוצא בשנת 2021 , כשלוש שנים לאחר התאונה, והוא חל על אך ורק על חניכים בבית הספר לכבאות.

    

7. עוד נטען על ידי הנתבעת, כי אין לזקוף לחובתה אי הבאתו של עורך תחקיר התאונה – מר פילו, לעדות; התובע עצמו לא ביקש להזמין את מר פילו לעדות; התחקיר  של מר פילו מכיל המלצה בלבד ולא הוראה מחייבת.

    

8. הנתבעת מוסיפה וטוענת, כי הסתירות שהתגלו בגרסת התובע לעניין נסיבות התאונה פוגעות קשות במהימנותו ואמינות גרסתו.

    

9. בנסיבות העניין, לאחר שנתתי דעתי לחומר הראיות וטענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי התובע הוכיח רשלנות של הנתבעת כלפיו.

    

10. ראשית, סבורני שמחומר הראיות עולה כי בעת התאונה לא הייתה הוראה ברורה או חד משמעית בדבר החובה לסגור דלתות ותאים של הכבאית בעת מילוי המים.

     

11. כך עולה מעדותו של מר שילוביץ' – קצין הבטיחות הראשי של הרשות לכבאות והצלה; הוא ציין בתצהירו כי אין נוהל שמורה על סגירת תאים או דלתות של הציוד במהלך פעולת מילוי המים; לדבריו, ההפך נכון – במצב זה יש יתרון לכך שהמדפים יהיו פתוחים לצורך תפעול נוח, יעיל ובטיחותי יותר (ראו סעיפים 3-4 לתצהירו).

     

    מר שילוביץ' הוסיף בתצהירו כי הוראת הבטיחות הכללית שצורפה על ידי המומחה מטעם התובע – מר זומר, אינה רלוונטית; זאת משום שהיא מתייחסת למצב שלפני כניסה לאירוע ועזיבת הכבאית, שאז נדרש לסגור תאים ודלתות כדי למנוע סיכון לגניבת ציוד וכדי לשמור על הבטיחות של התושבים ומשתמשי הכביש (סעיף 9 לתצהירו).

12. בחקירתו ציין מר שילוביץ' כי ההמלצה בתחקיר התאונה שנערך על ידי מר פילו, הינה בגדר המלצה ואינה הוראה מחייבת; לדבריו, המלצות כאלה מתקבלות כל הזמן, חלקן מאומצות וחלקן לא מאומצות; במקרה זה ההמלצה לא אומצה (עמוד 29 לפרוטוקול מיום 24.4.25 (להלן: הפרוטוקול השני)  שורות 15-33 ; עמוד 36 לפרוטוקול הראשון, שורות 16-22).

     

13. מר שילוביץ' אף התייחס בחקירתו להוראות הבטיחות של בית הספר לכבאות, וציין כי מדובר בהוראות שניתנות לחניכים אשר מגיעים כאזרחים ועוברים תהליך הכשרה ארוך עם המון אמצעי בטיחות הרלוונטיים למסגרת ההכשרה שלהם, וכי במכללה קיימות הוראות מחמירות יותר (עמוד 30 לפרוטוקול השני, שורות 35-39; עמוד 31, שורות 1-10).

     

    מר שילוביץ' הוסיף כי הוראה זו מתייחסת למקרה שבו מגיעים לאירוע ומטפלים בשריפה; שאז יש לשאוף לסגור דלתות הכבאית, משום שהיא נמצאת ברחובות צרים בסביבה של הולכי רגל, והדלתות והתאים מהווים מפגע בטיחות למשתמשי הדרך (עמוד 34 לפרוטוקול השני, שורות 20-30; עמוד 34 שורות 16-30).

     

    מר שילביץ' הוסיף כי הוראה זו לא מספיק מדויקת ומכוונת, אלא כללית (עמוד 35, שורות 10-13).

     

    עוד נמסר על ידי מר שילוביץ' במהלך חקירתו, כי תהליך מילוי המים הוא קצר יחסית ואין סיבה לסגור דלתות במהלך מילוי המים (עמוד 39 לפרוטוקול השני, שורות 13-26); רק במקרה של מילוי מים ברחבי העיר, הנסיבות מצדיקות סגירת דלתות כדי לא למנוע פגיעה בהולכי רגל (עמוד 39 לפרוטוקול השני, שורות 25-34); סגירת הדלתות היא תלוית נסיבות: ככל שיש סכנה או הפרעה לאזרחים, אזי יש מקום לסגור דלתות (עמוד 40 לפרוטוקול הראשון, שורות 10-13).

     

14. דברים דומים נאמרו בעדותו של מפקד מחוז מרכז – מר רוני קדם; גם הוא ציין בעדותו כי  אין הנחיה כזו לסגור דלתות ברגע שממלאים מים; סגירת דלתות צריכה להיות בעת סיום הפעילות, וגם בתחנה צריך לראות שכל התריסים למטה (עמוד 5 לפרוטוקול השני, שורות 1-24); בזמן אירוע הדלתות האלה נשארות פתוחות (עמוד 7 לפרוטוקול השני, שורות 9-10); בכל חודש מקבלים עשרות המלצות כמו זו שנתנה על ידי מר פילו, בוחנים כל המלצה והמלצה, מחליטים אם היא נכונה או לא, ורק אם היא נכונה מקבלים אותה; ההמלצה במקרה זה לסגור דלתות בעת מילוי מים לא נכונה ולכן לא אומצה (עמוד 8 לפרוטוקול השני, שורות 34-39; עמוד 9 שורות 1-33); יש עשרות דוחות כאלה ולא ניתן לאמץ את כל ההמלצות (עמוד 19 לפרוטוקול השני, שורות 1-8); אם יש סכנה ויעמידו את המשאית בצידי הכביש כדי למלא מים בהידרנט עירוני, ותא הציוד  ייכנס לתוך הכביש, אז יסגרו את התא, כי הוא יוצר סכנה; מדובר בשיקול דעת ואחריות של מפקד הצוות (עמוד 11 לפרוטוקול השני, שורות 10-21).

     

15. דברים דומים נמסרו על ידי מר דורון קוממי – מפקד הצוות בעת האירוע. הוא ציין בעדותו כי כשממלאים מים בשטח, לא מצופה לסגור את דלת הכבאים (עמוד 24 לפרוטוקול השני, שורות 1-5); אם ממלאים מים בעיר אז מקפידים לסגור  את התאים כדי לא לפגוע בעוברי אורח (עמוד 24 לפרוטוקול השני, שורות 15-17; עמוד ,25, שורות 33-36); התחקיר של מר פילו  היה תחנתי ולא ארצי; הוא רק ממליץ אבל לא מהווה הוראה של הנציבות (עמוד 26 לפרוטוקול השני, שורות 1-15).

     

     

16. גם מומחה הבטיחות מטעם התובע – מר זומר, מסר בעדותו כי הנחיית בית הספר לכבאות לא הייתה קיימת בזמן האירוע  (עמוד 4 לפרוטוקול הראשון, שורות 4-10; עמוד 5, שורות 16-18).

     

17. מחומר הראיות המובא עולה כאמור, כי בעת אירוע התאונה לא הייתה הוראה או הנחיה ברורה בנוגע לסגירת הדלתות והתאים של הכבאית בעת מילוי המים, אלא מדובר בעניין הנתון לשיקול דעת מפקד הצוות במהלך הפעולה בשטח.

     

18. יחד עם זאת, הגעתי למסקנה כי בנסיבות המקרה הייתה התרשלות מצד הנתבעת, וזאת בעיקר נוכח חובת הזהירות "המוגברת" החלה על מעביד כלפי עובדו. כידוע, על פי הפסיקה, חובת הזהירות של מעביד כלפי עובדו מחייבת אותו לנקוט באמצעים סבירים על מנת לוודא שעובד יוכל לבצע את עבודתו בצורה בטוחה, ואין היא מצטמצמת לנקיטת אמצעים למניעת סכנות בלתי רגילות או יוצאות דופן (ראו: ע"א 663/88 שירזיאן נ' לבידי אשקלון בע"מ, פס' 5 (נבו 12.5.93)).

     

    חובת זהירות זו כוללת הנהגת שיטת עבודה בטוחה, דאגה לקיומה, והדרכת העובד לגבי שיטת העבודה הבטוחה (ראו: ע"א 707/79 וינר את טיקו נ' אמסלם, פס' 3 (נבו 23.9.80); ע"א 477/85 בוארון נ' עיריית נתניה, פס' 7 (נבו 28.3.88)).

     

    כמו כן, כוללת חובת הזהירות של המעביד את חובתו לצפות רשלנות, ואפילו פזיזות, בביצוע העבודה מצד העובד (ראו: ע"א 211/63 יחזקאל נ' קלפר, פס' 15 (נבו 30.4.64)).

     

19. במקרה דנן, מחומר הראיות עולה כי אין חולק שעבודת הכבאים נעשית בסביבה קשה ומליאת סיכונים על חייהם; כבאים נדרשים לעיתים להשקיע מאמצים פיזיים משמעותיים, לעבוד בתנאים קשים, כאשר הם לבושים בציוד כבד; הם עובדים במשמרות ממושכות ושעות עבודתם אינן סדירות; עבודתם מתבצעת  תחת תנאי לחץ פיזי ונפשי (ראו סעיף 4 בחוות דעתו של מר זומר, שבו הוא מביא דברים מתוך דף מקצוע כבאי שפורסם על ידי המוסד לבטיחות).

     

20. תנאי העבודה המתוארים מחייבים תשומת לב ופיקוח צמוד ומוגבר מצד המפקדים במהלך עבודתם של הכבאים. כך גם עלה מעדותו של קצין הבטיחות הראשי – מר שילוביץ', אשר ציין בעדותו כי מבחינתו ברירת המחדל היא לשמור כל הזמן על לוחם האש במהלך העבודה, עקב המתח של הפעילות המבצעית (עמוד 32 לפרוטוקול השני, שורות 5-9).

     

21. אומנם נמסר גם על ידי עדי הנתבעת כי כבאי מקצועי אמור להכיר את סביבת העבודה שלו ואת הסכנות האורבות לו, אולם עדיין אין בכך כדי לאיין או להפחית ממידת הפיקוח המוגבר הנדרש ממפקד הצוות נוכח תנאי העבודה הקשים והמלחיצים, על מנת לשמור על הכבאים.

     

22. במקרה דנן, התאונה אירעה לאחר אירוע כיבוי שריפה, שיש להניח כי הצריך מאמץ פיזי ונפשי; התובע והעדים מטעמו, שדבריהם לא נסתרו על ידי מפקד הצוות – מר קוממי, מסרו כי לאחר כיבוי השריפה והגעה למילוי המים, התובע נשאר בתא הכבאית כדי לנוח ולהתאוורר; לדעתי הדבר היה אמור למשוך את תשומת ליבו של מפקד הצוות בנוגע למידת הריכוז של התובע והכשירות המבצעית שלו; הדבר גם יכול להסביר את הסתירות שהתגלו בדברי התובע בנוגע לנסיבות המדויקות של היתקלותו בתא הכבאית הפתוח.

     

23. נוכח האמור, סבורני כי התובע הוכיח התרשלות הנתבעת כלפיו בשל מחדל פיקוח מצד מפקד הצוות.

     

    אשם תורם

24. כידוע, הכלל המנחה בפסיקה הוא כי בתאונת עבודה במסגרתה נפגע עובד, לא בנקל יוטל אשם תורם על העובד, אלא במקרים בהם אשמו לקרות התאונה בולט וברור (ע"א 1815/09 סופריור כבלים בע"מ נ' אלבז (נבו 27.12.10); ע"א 8133/03 יצחק נ' לוטם שיווק בע"מ (נבו 27.10.04)).

     

25. בענייננו, אומנם מחומר הראיות עולה כאמור כי התובע לא היה במיטבו לאחר פעולת כיבוי האש והגעה למילוי המים; הוא נשאר בתא הכבאית כדי לנוח ולהתאוורר;  אך מאידך, גם עולה מחומר הראיות כי בעת מילוי המים הצוות לא היה בלחץ מבצעי, ולא קיבל קריאה לאירוע דחוף כטענת התובע (ראו את עדותו של מר קוממי – מפקד הצוות, עמוד 19 לפרוטוקול השני, שורות 35-39; עמוד 20, שורות 1-30).

     

    הוסף על כך, שמחומר ראיות עולה  כי התובע היה כבאי מבצעי שקיבל הכשרה מתאימה והוא אמור להכיר את סביבת העבודה שלו, וכי התובע לא נפגע במהלך ביצוע פעולה מבצעית מורכבת אלא בפעולה רגילה של הליכה מסביב לכבאית והיתקלות בתא פתוח שניתן למנוע אותה בזהירות רגילה.

     

    בנסיבות אלה סבורני כי יש להטיל על התובע אשם תורם בשיעור 40% (השוו: ע"א 1062/15 ווהבי נ' נזאל (נבו 10.5.16)).

     

    הנזק ושיעור הפיצויים - התאונה הראשונה

    הנכות הרפואית

     

     

    תחום האורתופדיה והכאב:

26. התובע צירף לתביעתו חוות דעת רפואית הערוכה על ידי ד"ר ליאור דיין; בחוות דעתו העריך ד"ר דיין את נכותו של התובע בשיעור 20% בגין תסמונת כאב עצבי שורשי וכאבי ראש כרוניים, כאשר נכות זו כוללת 10% בגין מגבלה בתנועות הצוואר.

     

27. מנגד, הנתבעת הגישה חוות דעת רפואית של ד"ר ליבני, אשר קבע כי לא נותרה לתובע  נכות אורתופדית צמיתה עקב פגיעתו בתאונה.

     

    בנוסף, הגישה הנתבעת חוות דעת מומחה רפואי בתחום הכאב מאת ד"ר ורבר, אשר העריך את נכותו של התובע בשיעור 5% בגין תסמונת כאב כרוני במידה קלה.

     

28. נוכח הפער בין חוות הדעת מטעם הצדדים מונה מומחה רפואי מטעם בית המשפט בתחום הכאב – ד"ר אייל בן בסט, אשר העריך את נכותו של התובע בתחום הכאב בשיעור 10%.

     

    בנוסף בית המשפט מינה מומחה רפואי בתחום האורתופדיה – ד"ר משה לוינקופף, אשר העריך את נכותו של התובע בשיעור 10%, כאשר 3.3% מנכות זו מיוחסים לתאונה הראשונה.

     

29. המומחים הרפואיים מטעם בית המשפט לא זומנו לחקירה. לפיכך יש לבכר את הערכתם על פני הערכת המומחים מטעם הצדדים, כמקובל בפסיקה.

     

    תחום הפסיכיאטריה:

30. מומחה רפואי מטעם התובע בתחום הפסיכיאטריה – ד"ר פורטנוי, העריך נכותו של התובע בגין PTSD בשיעור 30%. 

     

31. מומחית רפואית מטעם הנתבעת בתחום הפסיכיאטריה – ד"ר רושקה, העריכה את נכותו של התובע עקב התאונה בשיעור 10% למשך שלוש שנים, ולאחר מכן לצמיתות בשיעור 5%.

     

32. מומחה רפואי מטעם בית המשפט בתחום הפסיכיאטריה – פרופ' מיקי בלוך, העריך את נכותו של התובע בתחום הפסיכיאטריה בשיעור 15% בגין הפרעה בינונית בתפקוד הנפשי, או מגבלה בינונית בכושר עבודה.

     

    גם המומחה מטעם בית המשפט בתחום הפסיכיאטריה לא זומן לחקירה על ידי מי מהצדדים, לפיכך יש לאמץ את קביעתו כמקובל בפסיקה.

     

    סיכום הנכות הרפואית

33. מהאמור לעיל עולה כי נכותו הרפואית של התובע עקב התאונה עומדת על 26.02%: 10% בתחום הכאב, 3.3% בתחום האורתופדיה ו-15% בתחום הפסיכיאטריה.

     

    שיעור הפיצויים

    הפסדי שכר וגריעה מכושר ההשתכרות:

34. לטענת התובע, התאונה הראשונה השפיעה עליו מבחינה תפקודית בצורה משמעותית ביותר; בעקבותיה הוא החל לסבול מבעיות נפשיות, וכן מכאבים שהגבילו את יכולתו לבצע פעילות פיזית ממושכת; וועדה רפואית של שירותי הכבאות פסלה אותו ממילוי תפקיד כבאי מבצעי.

     

    בעקבות כך הוא נאלץ להיעדר מהעבודה מיום 1.7.18-13.11.18, וניצל בתקופה זו את ימי המחלה שלו.

     

    לאחר מכן, החל מיום 13.11.18-1.4.19 הוא שהה בחופשת מחלה ללא תשלום, משום שסיים את מכסת ימי המחלה שלו; סך הכל הוא נעדר מהעבודה במשך תשעה חודשים.

     

    לטענת התובע, הוא זכאי על פי הפסיקה לפיצוי מלא בגין הפסד ימי מחלה. לפיכך הוא מבקש לפצותו בגין כל  תקופת ההיעדרות שלו במשך תשעה חודשים לפי השכר הממוצע שלו בשנת 2018 בסך 13,886 ש"ח בחודש.

     

    לאחר מכן, טוען התובע, כי הוא חזר לעבודה בתפקיד מנהלתי, לאחר שנפסל מלשמש בתפקיד מבצעי, דבר שגרם לגריעה מהשכר שלו לעומת עמיתיו שמשמשים בתפקיד מבצעי. לפיכך הוא  מבקש פיצוי בגובה הפער הממוצע  בין שכרו לבין שכר עמיתיו בסך 5,561 ש"ח לחודש עד לגיל הפנסיה.

     

35. מנגד, נטען על ידי הנתבעת כי אין בנכויות שנקבעו לתובע עקב התאונה כדי לפגוע בתפקוד שלו;  התובע החסיר מעבודתו עקב התאונה שמונה ימים בלבד, ויתר החופשות שלקח היה בגין ניתוחים קוסמטיים שעבר; לאחר מכן התובע חזר לעבודה ושכרו לא ירד אלא רק עלה במשך השנים;  אין בסיס לטענת התובע שלפיה המעבר שלו לתפקיד מנהלתי גרם לפגיעה בשכרו; התובע חזר לעבודה מבצעית מיד אחרי התאונה; רק מאוחר יותר עבר לתפקיד מנהלתי.

     

    הנתבעת ממשיכה וטוענת כי ההבדל בין שכרו של התובע לבין כבאי מבצעי נובע בעיקר ממשמרות שעושים עובדים בתפקידים מבצעיים, ולא מהמשרה עצמה; ההשוואה שהתובע מנסה לעשות בין שכרו לבין שכרם של כבאים אחרים אינה במקומה, וזאת נוכח השוני בוותק ובדרגה בינו לבין עמיתיו.

     

36. לאחר שנתתי דעתי לטענות הצדדים וחומר הראיות, אני מחליט כדלקמן:

     

    מעדותו של התובע שלא נסתרה, עולה כי בעקבות התאונה הוא אכן נעדר מהעבודה במשך תשעה חודשים; הוא ניצל ימי מחלה במשך כ-4.5 חודשים, ושהה בחופשה ללא תשלום במשך כ-4.5 חודשים נוספים (ראו עמודים 54-55 לפרוטוקול הראשון).

     

37. על פי הפסיקה, ניזוק זכאי לפיצוי בגין הפסד ימי מחלה:

    "הנזק האפשרי שנגרם או עלול להגרם למערער יכול להתבטא בשניים: ראשית, שבעתיד, כשיחלה, לא יזקפו לו ימי מחלה, ובמקרה כזה לא יקבל את משכורתו בגין אותם ימי מחלה. ובמילים אחרות, בשל ניצול ימי מחלה עקב תאונה יפסיד בעתיד משכורת, אם יחלה; שנית, אם על-פי יחסי העבודה בינו לבין מעבידו הוא זכאי בעת פרישתו מהעבודה לפיצוי בגין אותם ימי מחלה צבורים שלא ניצל – ניצול ימי מחלה אלה עקב התאונה יקטין את הפיצוי." (ע"א 587/89 ‏רוזנשטיין נ' כהן (נבו 22.12.93)).

    בענייננו, התובע הוא עובד מדינה וצפויות לו שנות עבודה רבות לפניו. לפיכך מצד אחד הוא צפוי לצבור ימי מחלה נוספים שיוכל לממש בעת הצורך, אך מצד שני הוא עלול להזדקק לימי מחלה נוספים נוכח נכותו.

     

    בנסיבות אלה, סבורני כי סביר לפצות את התובע בגין הפסד ימי המחלה בשיעור מחצית השכר, וזאת לפי ממוצע שכרו בשנת 2018 בסך 13,886 ש"ח, כפי שנטען בסיכום טענותיו (סעיף 45 (ז)). בנוסף, יש לפצותו בגין יתרת ימי ההיעדרות מעבודה, בחופשת מחלה ללא תשלום, לפי הפסד שכר מלא.

     

38. אשר לתקופה שלאחר חזרת התובע לעבודה, החל מ-1.4.19: סבורני כי יש בסיס מסוים לטענת התובע בדבר הפער בין שכר של כבאי מנהלתי לבין שכר של כבאי מבצעי, וזאת נוכח עדותה של חשבת השכר – גב' בן יעקב, שלפיה ההבדל העיקרי בגובה המשכורת הוא בין דורות שונים של כבאים, ובין כבאי מבצעי לבין כבאי לא מבצעי (עמוד 45 לפרוטוקול השני, שורות 1-5).

     

    יחד עם זאת, ההשוואה שהתובע מבקש לעשות בינו לבין עמיתיו אינה מדויקת; זאת נוכח הפער בוותק בינו לבין עמיתיו, וכן נוכח הפער בדורות בינו לבין עמיתיו, כפי שעלה מתצהירה ועדותה של גברת בן יעקב.

     

39. בנסיבות העניין, סבורני יש להעריך את אובדן כושר ההשתכרות של התובע בשיעור 17%, וזאת נוכח מהות פגיעתו והנכויות שנקבעו לו, מהותן ושיעורן, ובשים לב לכך שהוא הצליח להמשיך  בעבודה במשרה מלאה בתפקיד מנהלתי.

     

    אשר לבסיס השכר: סבורני כי יש להעמיד את בסיס השכר על ממוצע שכרו של התובע עובר לתאונה, כשהוא צמוד למדד שעומד על סך של 15,500 ₪ במעוגל.

     

40. לפיכך יש לפצות את התובע בגין הפסדי שכר ואובדן כושר השתכרות כדלקמן:

     

    בגין  הפסד ימי מחלה במשך 4.5 חודשים: לפי הפסד מחצית שכרו הממוצע עובר לתאונה (13,866 ₪), סך של31,200 ש"ח במעוגל.

     

    לאחר מכן, יש לפצותו בגין 4.5 חודשים של חופשת מחלה ללא תשלום לפי הפסד שכר מלא, סך של 62,400 ש"ח במעוגל (בהתאם לשיטת החישוב של התובע בסיכום טענותיו).

     

    לאחר מכן, ממועד חזרתו לעבודה ועד היום לפי הפסד בשיעור 17% משכר ממוצע בסך 15,500 ₪. סה"כ 213,400 ש"ח במעוגל.

     

    סה"כ הפסדי שכר לעבר 307,000 ש"ח.

     

    אשר לעתיד: מהיום עד לגיל הפרישה יש לפסוק לתובע פיצוי בסך של 640,300 ש"ח, המשקף אובדן כושר השתכרות בשיעור 17%, בסיס שכר של 15,500 ₪, ומקדם היון מתאים עד גיל 67.

     

    הפסדי פנסיה:

41. יש לפסוק בגין הפסד תנאים סוציאליים 12.5% מהפסדי השכר והגריעה מכושר ההשתכרות (ראו: ע"א 8930/12 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' טוויג (נבו 31.7.14)), סך של 118,400 ש"ח במעוגל.

     

    עזרת הזולת:

42. לטענת התובע, לאחר התאונה הוא סבל מכאבים רבים ונזקק לטיפול וסיוע יומיומי החורג מעזרה רגילה מבני משפחתו. בנוסף הוא נזקק לטיפולים רפואיים רבים בעקבות התאונה, ולצורך כך הוא נעזר רבות בליווי והסעה. התובע מבקש פיצוי בגין עזרת הזולת בסכום גלובלי של 200,000 ש"ח.

     

43. מנגד, נטען על ידי הנתבעת כי התובע לא הביא ראיות או כל תיעוד על עזרת הזולת או על הוצאות עקב התאונה, לפיכך מציעה הנתבעת לפצות את התובע בגין עזרת הזולת בסכום גלובלי סמלי של 5,000 ש"ח.

     

44. בנסיבות העניין, בשים לב לאופי פגיעתו של התובע והנכויות שנקבעו לו לרבות הנכויות הזמניות, ותקופת המחלה שלו, סבורני כי סביר לפסוק עבורו פיצוי גלובלי בגין עזרת הזולת לעבר לעתיד בסך של 80,000 ש"ח.

     

    הוצאות רפואיות:

45. לטענת התובע הוא נזקק לטיפולים רפואיים ושיקומיים עקב פגיעתו בתאונה; בנוסף, עקב תסמונת הכאב הוא נאלץ להשתמש בקנאביס רפואי. התובע מבקש לפסוק עבורו פיצוי בגין הוצאות רפואיות, לרבות שימוש בקנאביס רפואי, בסכום גלובלי של 100,000 ש"ח.

     

46. מנגד, נטען על ידי הנתבעת כי התובע לא הוכיח הוצאות רפואיות. בנוסף מדובר בתאונת עבודה וכל הוצאותיו של התובע מכוסות על ידי המוסד לביטוח לאומי (להלן: המל"ל), ולכן אין מקום לפסוק לו פיצוי בגין הוצאות רפואיות.

     

47. בנסיבות העניין, בשים לב לאופי פגיעתו של התובע ולעובדה כי עיקר הוצאותיו הרפואיות אמורות להיות מכוסות על ידי המל"ל, אני מחליט לפסוק לו פיצוי גלובלי בגין הוצאות רפואיות  בסך  20,000 ש"ח.

     

    כאב וסבל:

48. לטענת התובע, בנסיבות המקרה יש לפסוק לו פיצוי בגין כאב וסבל בסך של כ-216,000 ש"ח, וזאת בשים לב לסבל שלו עקב התאונה במשך תקופה ארוכה.

     

49. מנגד, נטען על ידי הנתבעת כי יש להעמיד את הפיצוי בגין כאב וסבל על סך של 50,000 ש"ח.

     

50. בנסיבות העניין, סבורני כי בשים לב לאופי פגיעתו של התובע והנכויות שנגרמו לו עקב התאונה, סביר לפסוק לו פיצוי בגין כאב וסבל על סך של 130,000 ש"ח.

     

     

     

     

    ניכוי תגמולי מל"ל:

51. כאמור, התאונה הוכרה כתאונת עבודה על ידי המל"ל, ולתובע נקבעה  נכות צמיתה בשיעור 15% על ידי וועדות המל"ל; בגין כך הוא קיבל תגמולים מהמל"ל בסך כולל של 160,300 ש"ח במעוגל. סכום זה יש לנכות מהפיצוי המגיע לו עקב התאונה. 

     

52. אין מקום לקבל את טענת הנתבעת שלפיה יש לבצע ניכוי רעיוני לפי  הנכות שנקבעה על ידי המומחים מטעם בית המשפט בשיעור 26.02%; זאת משום שהתובע מיצה את זכויותיו במל"ל בתום לב, ולא נטען אחרת על ידי הנתבעת בעניין זה, וודאי שלא הוכח אחרת. מעבר לכך, שיעור הפגיעה בכושר העבודה שנקבעה לעיל דומה לשיעור הנכות שנקבעה על ידי המל"ל, כך שגם הסימטריה מחייבת לדחות את טענת הנתבעת בעניין זה.

     

53. סיכום הפיצויים בגין התאונה הראשונה:

    א.הפסדי שכר לעבר307,000 ₪

    ב.גריעה מכושר השתכרות 640,300 ₪

    ג.הפסדי פנסיה118,400 ₪

    ד.כאב וסבל130,000 ₪

    ה.עזרת הזולת80,000 ₪

    ו.הוצאות רפואיות20,000 ₪

    1,295,700 ₪

    -

    בניכוי אשם תורם-40% (518,280)₪

    777,420 ₪

    בניכוי תקבולי מל"ל(160,300)₪

    617,120 ₪

     

    התאונה השניה

54. כאמור, התאונה השניה היתה תאונת דרכים; מדובר בתאונה קלה שהוכרה על ידי המל"ל כתאונת עבודה;  וועדה רפואית של המל"ל קבעה כי לא נותרה לתובע נכות בגינה.

     

55. בעקבות בקשה של התובע להביא ראיות לסתור את קביעת המל"ל, הסכימו הצדדים על נכות רפואית אורתופדית עקב תאונה זו בשיעור 3.35%.

     

56. בנסיבות העניין, בשים לב לכל מה שתואר בעניינו של התובע בדיון בתאונה הראשונה, ובשים לנסיבות התאונה הקלות ומהות הפגיעה הקלה עקב התאונה השניה, סבורני כי סביר לפסוק לתובע בגיל תאונה זו פיצויים כדלקמן:

     

    הפסדי שכר וגריעה מכושר השתכרות: פיצוי גלובלי בסך 25,000 ש"ח.

     

    כאב וסבל: פיצוי  בסך של 8,000 ש"ח

     

    עזרת זולת והוצאות נוספות: פיצוי גלובלי בסך  7,000 ש"ח.

     

    בניכוי תגמולי מל"ל בסך 10,700 ש"ח במעוגל.

     

    סה"כ פיצוי בגין התאונה השניה 39,300 ש"ח.

     

57. לסכום הפיצויים שנפסק בגין התאונה הראשונה יש להוסיף שכ"ט עו"ד בשיעור 23.6% והוצאות משפט, ולסכום הפיצויים בגין התאונה השניה יצורף שכ"ט בשיעור 15.34% והוצאות משפט. הסכום ישולם בתוך 30 יום, שאם לא כן, הוא יישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד ליום התשלום בפועל.

     

    בשים לב לסכום שנפסק, התובע יישא בתשלום האגרה המתחייב מניהול ההליך בבית המשפט המחוזי בניכוי האגרה החלה על הליך המתנהל בבית משפט השלום, שישולם על ידי הנתבעת, וזאת בהתאם לתקנה 5(ג)לתקנות בתי המשפט (אגרות), התשס"ז-2007.

     

     

    ניתן היום, כ"ה טבת תשפ"ו, 14 ינואר 2026, בהעדר הצדדים.