יצחק עפר חברה לבנין ופתוח בע"מ נ' קנגון

התביעה הנוכחית הוגשה על ידי התובעת כתביעה לקבלת סעד כספי בסך 1,282,000 ₪ מהנתבע.

רקע עובדתי:

1. התובעת היא חברה יזמית קבלנית העוסקת בקידום פרויקטים ובין היתר פרויקט התחדשות עירונית מסוג תמ"א 38/2 בבניין המצוי ברחוב ויצמן בתל אביב והמוכר כגוש 6212 חלקה 140 (להלן: "הפרויקט" ו"הבניין" בהתאמה)

    

2. הנתבע הוא אחד מהדיירים המתגורר בתת חלקה 15 (להלן: "הדירה") בבניין נשוא הפרויקט.

    

3. בין התובעת לבין דיירים אחרים בבניין נחתם בשנת 2019 הסכם תמ"א 38/2 (להלן: "הסכם התמ"א").

    

4. הנתבע ורעייתו לא חתמו על ההסכם ודיירי הבניין הגישו תביעה נגדם אצל כבוד המפקחת על רישום מקרקעין בתל אביב (להלן: "המפקחת").

    

5. בשלב מסויים, לאחר שהתנהל הליך אצל המפקחת, בו יוצגו הנתבע ורעייתו על ידי עו"ד מטעמם, ניתן ביום 6.2.2023 תוקף של פסק דין להסכמות הצדדים אצל המפקחת, במסגרתן הסכימו הנתבע ורעייתו לחתום על הסכם התמ"א ומלוא נספחיו, לרבות מסמכי הליווי הבנקאי וייפויי הכח וזאת כנגד תשלום כספי של בעלי הדירות, באמצעות יזם הפרוייקט, בסך של 200,000 ₪ וכן תשלום הוצאות משפטיות בהן נשאו הנתבע ורעייתו.

    

6. באותן הסכמות נקבע גם כי ככל שהנתבע ורעייתו לא יפנו את הדירה במועד, יחול עליהם קנס יומי של 3,000 ₪ בגין כל יום איחור. (ההסכמות שניתן להם תוקף של פסק דין יכונו להלן: "פסק הדין הראשון").

    

7. על ההסכמות חתמו ב"כ התובעים (דיירי הבניין כאמור), הנתבע, רעייתו ועורך דינם. בנוסף חתמה על ההסכמות גם התובעת בהליך הנוכחי (יזמית הפרוייקט) שלא היתה צד להליך אצל המפקחת, אך חתמה על ההסכמות כערבה "למילוי מלוא החיובים שחלים על התובעים יחד ולחוד" וכך גם נכתב בהסכמות עצמן.

    

    

8. כחודש ימים לאחר מכן, ביום 27.3.2023 הגיעו הצדדים (דיירי הבניין והנתבע ורעייתו) להסכמות מתוקנות אצל כבוד המפקחת ולפיהן הנתבע ורעייתו יחתמו על מסמכי הליווי בתוך שבוע ימים מן היום בו תימסר להם הודעה כי המסמכים מוכנים וזאת כנגד התשלום שישולם בהעברת זהב או בשיק בנקאי. בהסכמות נקבע כי "ככל שהנתבעים לא יתייצבו לחתום על מסמכי הליווי הבנקאי יחול עליהם קנס יומי בסך 3,000 ₪. מובהר בזאת כי הקנס ישולם לצד הניפר".

    

9. גם להסכמות אלה ניתן תוקף של פסק דין בו ביום (להלן: "פסק הדין המתוקן")

    

10. יומיים לאחר מכן, שולם לנתבע ורעייתו סך של 200,000 ₪ ולאחר מכן הועברו לב"כ הנתבע 58,000 ₪ נוספים. זמן קצר לאחר מכן הפסיק ב"כ הנתבע לייצג את הנתבע בהליך אצל המפקחת.

     

    תמצית טענות התובעת

     

11. כהמשך לרקע העובדתי טענה התובעת, כי לאחר שהנתבע קיבל את הכספים, חתם בעצמו על הסכם התמ"א ולפיכך הוראות ההסכם מחייבות אותו. להוכחת טענה זו הציגה התובעת את חתימתו של הנתבע על גבי הסכם התמ"א.

     

12. עוד טענה התובעת כי לאחר החתימה, הנתבע ורעייתו התבקשו לחתום על מסמכי הליווי אולם סירבו לעשות כן. לאחר שדיירי הבניין הגישו למפקחת בקשה לפי פקודת בזיון בית המשפט, נאותה רעייתו של הנתבע לחתום על מסמכי הליווי, אולם הוא עצמו עמד בסירובו. בדיון שהתקיים אצל המפקחת הנכבדה ביום 11.12.2023 ניתן - בפעם השלישית - תוקף של פסק דין להתחייבות הנתבע לחתום על מסמכי הליווי הבנקאי. באותו פסק דין התירה המפקחת לעו"ד מאירסדורף לחתום על מסמכי הליווי, ככל שהנתבע ימשיך לעמוד בסירובו. לאחר ניסיונות שכנוע רבים שלא צלחו חתם לבסוף ב"כ התובעת על מסמכי הליווי במקום הנתבע.

     

13. טענות התובעת כפי שפורטו בכתב התביעה הן כי היא זכאית לקבל מהנתבע סכום פיצוי בסך כולל של 1,282,00 ₪ בשל כך שנמנע מלחתום על מסמכי הליווי בניגוד להתחייבויותיו בפסקי הדין ובניגוד להוראות הסכם התמ"א.

     

14. לטענת התובעת, בהתאם לפסק הדין המתוקן, על הנתבע לשלם לה קנס יומי בסך 3,000 ₪ אותו יש למנות החל ממועד אישור מסמכי הליווי על ידי ב"כ הדיירים שחל ביום 28.9.2023 ועד למועד בו חתם עו"ד מאירסדורף על המסמכים, במקומו של הנתבע, הוא יום 31.12.2023 ובסך הכל בסך של 282,000 ₪.

     

15. כאמור, לטענת התובעת היא זכאית גם לפיצוי המוסכם בסך 1,000,000 ₪ בשל הפרת הסכם התמ"א, וזאת במנותק משאלת הפרת ההסכמות שניתן להן תוקף של פסק דין.

     

    בסעיף 22.5.4 להסכם התמ"א נקבע כי: "הפרת ההסכם על ידי מי מיחידי הבעלים אשר יש בה כדי לגרום ו/או עלול לגרום לעיכוב בהתחייבויות היזם, כלפי איזה מהבעלים תקנה ליזם גם את הזכויות המפורטות להלן:....

     

    לקבל פיצויים בסך של 1,000,000 ₪ (מליון שקלים חדשים) אך ורק מאת הבעלים המפרים כפיצוי מוסכם ומוערך מראש של הנזק שיגרם ליזם כתוצאה מהפרה כאמור, וזאת מבלי לגרוע מכל סעד אחר הנתון ליזם..."

     

16. לטענת התובעת היא זכאית לקבלת הפיצוי המוסכם מאחר שהנתבע הפר את מחויבותו בהתאם לסעיפים 9.1.1. ו 9.1.3 להסכם התמ"א, הקובעות את מחויבות בעל הדירה לחתום על מסמכי הבנק המלווה בתוך 7 ימים ממועד אישור ב"כ הבעלים את נוסח המסמכים לחתימה ובהתאם להודעת היזם.

     

17. אעיר כי בכתב התביעה תחמה התובעת את דרישותיה לקבלת פיצוי מהנתבע בשל העדר החתימה על מסמכי הליוןי (ר' בין היתר, סעיפים 29,30 לכתב התביעה) ולא בשל אי פנויה של הדירה. בכתב הסיכומים טענה התובעת כי היא זכאית לקבלת פיצוי מהנתבע בשל "הפרה צפויה" של הנתבע לפנות את דירתו ובהתאם לסעיף 17 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) וכן לקבלת הקנס שנקבע בפסק הדין המתוקן בסך 3,000 ₪ לכל יום בגין 441 ימי איחור בפינוי הדירה.

     

18. טענה זו בעניין קבלת פיצוי בשל אי פנויה של הדירה היא טענה חדשה, שלא נטענה בכתב התביעה – יתכן כי בשל העובדה שבמועד הגשת התביעה טרם הגיע מועד הפינוי – אולם מאחר שלא נטענה מלכתחילה לא ראיתי מקום להתייחס אליה, מה גם שכפי שאפרט בהמשך, בנתיים התקבל פסק דין לפנוי הנתבע מדירתו.

     

    תמצית טענות הנתבע

     

19. הנתבע טען כי הוא אינו מחויב בתשלום כלשהו לתובעת. בכתב ההגנה טען כי הוא כלל לא חתם על הסכם התמ"א (ס' 36 לכתב ההגנה) ועל כן הוא אינו מחויב לקיים את ההוראות הכלולות בו.

     

20. כבר כאן יצוין כי במהלך הדיונים שהתקיימו הסכים הנתבע כי חתם בפועל על ההסכם, אולם לטענתו - שנטענה רק בדיונים ולא בכתב ההגנה - החתימה נעשתה בהנחיית עורך דינו דאז, כאשר הוא עצמו לא הבין על מה חתם. (כך ציין הנתבע בין היתר בע' 11 לפרוטוקול מיום 4.11.2024 ובע' 13 -14 לפרוטוקול מיום 3.3.2025)

     

21. לדבריו, הוא אכן קיבל 200,000 ₪ כפיצוי ולאחר מכן חתם על ההסכם ("זה בדיוק נכון. זה היה תמורת זה אני חתמתי" ש' 19 בע' 27 לפרוטוקול מיום 3.3.2025) אולם יחד עם זאת, לטענתו, לא שולמו לו מלוא ההוצאות המשפטיות כפי שנפסק בפסקי הדין אצל המפקחת וגם ההוצאות החלקיות הועברו ישירות לעורך דינו ולא אליו ועל כן לשיטתו, התובעת לא מילאה את מלוא התחייבויותיה בהתאם לפסק הדין.

     

22. מאחר שהתובעת לא מילאה את התחייבויותיה, אזי, כך לשיטת הנתבע, גם הוא אינו מחויב במילוי התחייבויותיו.

     

23. ההליך הנוכחי לווה בטענות רבות של הנתבע כלפי כולי עלמא. לטענתו, היתר הבניה התקבל במרמה, עורך הדין שייצג אותו בהליך אצל המפקחת "מכר אותו" (ש' 5 בע' 9 לפרוטוקול), עשה יד אחת עם היזם (ש' 17 בע' 6 לפרוטוקול מיום 3.3.2025) והיזם עשה יד אחת עם הדיירים האחרים.

     

24. עוד טען הנתבע כי התובעת עצמה אינה רשאית להגיש את התביעה מאחר שהיא לא היתה צד לפסקי הדין אצל המפקחת, אלא חתמה עליו כערבה, כי אין מקום לנקוט בהליך של תשלום קנס בשל הפרת פסקי הדין שניתנו אצל המפקחת אלא יש לנקוט בהליך של בזיון בית משפט, וכי גם אם התקבל היתר בניה יש צורך בקבלת אישור הריסה לבניין. בעניין הפיצוי המוסכם שנקבע בהסכם, נטען כי הוא מופרז ואינו סביר.

     

25. הנתבע לא היה מיוצג בהליך הנוכחי, למעט בדיון ההוכחות אליו התייצב עם ב"כ, עו"ד צ'רנובילסקי.

     

26. להשלמת התמונה יצויין כי במקביל להגשת התביעה הנוכחית, הגישה התובעת תביעה נוספת בה התבקש פינויו של הנתבע מהדירה וביום 18.4.2025 ניתן פסק דין על ידי כבוד השופטת טל פישמן לוי לפיו על הנתבע להתפנות מהדירה (להלן: "פסק הדין בתביעת הפינוי"). לדברי הנתבע הוא הגיש ערעור על פסק הדין ובשלב זה הוא תלוי ועומד בבית המשפט המחוזי.

     

27. לאחר שהוגשו סיכומי הצדדים וניתן פסק הדין בתביעת הפינוי, התקיים דיון נוסף שגם אליו התייצבה עו"ד צ'רנובילסקי ובו ניסה בית המשפט להביא את הצדדים להסכמות, אולם למרבה הצער ניסיון זה לא צלח.

     

    דיון והכרעה:

     

28. הפיצוי הכספי שהתבקש בכתב התביעה נשען על שני מקורות נפרדים: הפרת ההסכמות שקיבלו תוקף של פסק דין אצל המפקחת והפרת הוראות הסכם התמ"א

     

    הפרת ההסכמות שקיבלו תוקף של פסק דין

     

29. "ההלכה היא, כי בפסק-דין שבהסכמה מזוגות שתי תכונות, של הסכם ושל פסק-דין... מן ההבט של הפן ההסכמי של פסק הדין ניתן לצד הנפגע אפשרות להגיש תביעה חדשה שעילתה הפרת הסכם הפשרה, ובמסגרתה לתבוע אכיפת ההסכם וכן פיצויים בגין ההפרה". (רע"פ 7148/98 ארנון עזרא נ' יעל זלדניאק (נבו, 17.6.1999) וכן ע"א 1226/11 עוזי ישראל פור נ' יהודה אליהו (נבו, 28.7.2014)).

     

30. בהתאם לכך, קיימת לצדדים שהיו שותפים לפסק הדין שבהסכמה, זכות לאכוף את קיומו של הפן ההסכמי בפסק הדין. מכוחן של הסכמות אלה, מבקשת התובעת לחייב את הנתבע בתשלום הקנס היומי שנקבע, לעניין אי החתימה על מסמכי הליווי במועד.

     

31. טענתו של הנתבע בעניין זה היא כי מאחר שהתובעת לא מהווה "צד" ממשי להסכמות, אזי היא אינה רשאית להגיש תביעה כלפיו. לטענתו, ככל שקיימת זכות לדרוש את תשלום הפיצוי, אזי זכות זו מוקנית לדיירים עצמם, אשר הגישו את התביעה למפקחת והיוו הצד שכנגד.

     

32. יש ממש בטענה זו של הנתבע. התובעת, אשר מבקשת לאכוף את המחויבות על פי הסכם הפשרה בענייננו, לא היתה "הצד השני" מולו נחתם ההסכם שקיבל תוקף של פסק דין. בפסק הדין המתוקן עצמו גם צויין כי הקנס ישולם "לצד הניפר", כשהצד, באותן הסכמות, היו הדיירים. לפיכך, קשה לראות כיצד ניתן ללמוד מלשונו של פסק הדין המתוקן כי קיימת לתובעת זכות כלשהי לקבלת הפיצוי. יתכן כי הנתבע אכן מחוייב בתשלום קנס בגין אי מילוי הוראות ההסכם, אולם הצד שצריך לפנות אל הנתבע בדרישה לקבלתו הם הדיירים עצמם שהיו התובעים בתביעה אצל המפקחת. יתכן כי העלאת טענה זו בדבר אי יכולתה של התובעת לדרוש את תשלום הקנס, לאחר שהנתבע כבר קיבל לידיו את הכספים, עשויה להראות כעמידה בחוסר תום לב על ההסכמות להן היה שותף, אולם אין בכך כדי להקנות לתובעת זכות לקבלת הקנס בניגוד ללשון ההסכמות עצמן.

     

33. בנוסף ומבלי לגרוע מכך, בפסק הדין נקבע כי ישולמו לנתבע "מלוא ההוצאות המשפטיות", כשהסכום עצמו לא נקוב בפסק הדין. כאמור, לטענת הנתבע לא שולמו לו "מלוא ההוצאות המשפטיות" והוא הציג אסמכתאות לתשלום לעורך דינו ולשמאית מטעמו שעלו לדבריו על הסך של 58,000 ש"ח.

     

34. התובעת טענה מנגד כי הנתבע צירף אסמכתאות להוצאות משפטיות שאינן רלוונטיות להליך שהתנהל אצל המפקחת ולפיכך היא אינה מחוייבת בתשלום הוצאות אלה.

     

35. אני סבורה כי יש מידה של טעם בטענות שני הצדדים בעניין העמידה על הוראות ההסכמות שניתן להם תוקף של פסק דין, אולם לא ראיתי צורך להכריע בהן, נוכח העובדה כי הדיירים, שהיו התובעים בהליך אצל המפקחת והם לכאורה ה"צד" שצריך היה לדרוש את תשלום הקנס, לא הגישו את התביעה הנוכחית. אציין עוד כי בפסק הדין בתביעת הפינוי ניתנה תרופה מסויימת לעניין ההוצאות, ובית המשפט שם הורה לצדדים לפנות למפקחת כדי לצקת תוכן ומסוימות לסכום ההוצאות המשפטיות.

     

36. אחר שציינתי זאת, ההסכמות שהובאו בפסקי הדין אצל המפקחת, אשר פורטו במסגרת דיון לו היה שותף הנתבע, כאשר היה מיוצג, ישמשו אותי בקביעת סכום הפיצוי אותו יש לפסוק מכוחו של הסכם התמ"א.

     

    החתימה על הסכם התמ"א

     

37. כפי שציינתי לעיל, אף שבכתב ההגנה טען הנתבע כי הוא לא חתם על ההסכם וטרח לפרט כיצד בדיוק ניתן ללמוד שלא הוא זה שחתם על ההסכם, התברר כי הוא אכן חתם על ההסכם והוא ציין כך כמה וכמה פעמים במהלך הדיונים שהתקיימו.

     

38. בשלב מאוחר יותר, בחר הנתבע להעלות טענות לפיהן לא הבין על מה חתם ועל כן לא ניתן לחייבו למלא אחר הוראות ההסכם. הנתבע טען כי לאחר החתימה החליט לנקוט בהליכים משפטיים כלפי עורך דין שהורה לו לחתום על המסמכים: "אני חתמתי בגלל הזה, ואני תובע אותו. הוא רימה אותי... תוך שיתוף פעולה איתם... ככה הם העבירו את זה לעיריה... וזה מרמה." (ע' 14 לפרוטוקול מיום 3.3.2025)

     

39. כלל ידוע הוא כי: "חתימתו של אדם על מסמך מהווה עדות לכך שאותו אדם קרא את המסמך, הסכים לאמור בו, והיה מודע למשמעות ולתוצאות חתימתו, ועל כן אין הוא יכול לנער חוצנו ממנו" (ע"א 1319/06 משה שלק נ' טנא נגה (נבו, 20.3.2007) וכן: "אדם החותם על מסמך מוחזק כמי שקרא אותו והבין את תוכנו וכי חתם עליו לאות הסכמתו, בייחוד כאשר מדובר במסמך מהותי ביחס לנכסיו, דוגמת שטר משכנתה שכן, ההיגיון מחייב כי החתימה עליהם לא תעשה בהיסח הדעת (ע"א 1513/99 דטיאשוילי נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (נבו, 17.8.2000) ; ע"א 6645/00 עו"ד ערד נ' אבן (נבו, 21.7.2002).

     

40. כלל זה חל גם כאשר לטענת אותו אדם הוא חתם: "מתוך הסתמכות עיוורת על עצת פרקליטו או יועץ אחר המהימן עליו"(ע"א 1319/06 לעיל).

     

41. יפים לעניין זה הדברים שנאמרו על ידי המלומדת נילי כהן והובאו ע"י כב' הש' רובינשטיין ברע"א 4525/07 א. בריל נ' מורן חברה לבניין (נבו, 22.11.2007):

    "פעולתהחתימהמהווההבעתהסכמהלתוכןהמסמךולכךשהואממצהאתיחסיהצדדים. היא משתיקה את החותם מלטעון כי לא הכיר את המסמך וכי חשב שתוכנו שונה, בין משום שלא קרא אותו, ובין משום שחשב שמה שהתרחש במהלך המשא ומתן, גם הוא חלק מהחוזה. החותם המתכחש לתוכנו של המסמך או המבקש להוסיף עליו, טוען למעשה טענת טעות, אולם קשה להצליח לבסס טענת טעות (או הטעיה) המתייחסת לתוכנו של מסמך הנמצא בידיו של הצד הטועה ואשר אושר על-ידו בחתימה".

     

42. אני מתקשה לקבל את טענת הנתבע, אשר נטענה כאמור רק במהלך הדיון, לפיה לא הבין על מה חתם, או כי אין לחתימה זו משמעות. מלבד ההלכות אותן ציינתי לעיל בעניין חתימתו של אדם, ובפרט בעניינו של נכס מהותי, קשה להניח כי לאחר שניהל הנתבע את ההליך בעניין דירת מגוריו ולאחר שהסכים בפסקי הדין אצל המפקחת לחתום על הסכם התמ"א, יחתום על ההסכם מבלי שיהיה מודע למשמעות החתימה עליו.

     

43. הנתבע עצמו העיד בכתב ההגנה על עצמו "הנתבע הוא אדם קפדן והוא לא היה חותם על מסמך שלא מפרט בצורה מדוייקת את מספר תעודת הזהות שלו".

     

44. ניתן ללמוד מעדותו זו כלפי עצמו לפיה אדם קפדן, כי גם חתימתו נעשתה לאחר שבחן את ההסכם בצורה מדויקת.

     

    הפרת ההסכמות בהסכם התמ"א

     

45. אחר שהובהר כי הנתבע אכן חתם על הסכם התמ"א וכי הוא מודע לתוכנו, יש לבחון אם אמנם הופרו סעיפים בהסכם התמ"א על ידי הנתבע.

     

46. ההפרה שנטענה בכתב התביעה שהתרחשה בפועל לטענת התובעת היא העדר החתימה על מסמכי הליוי הבנקאי בתוך 7 ימים ממועד שאושרו על ידי ב"כ הדיירים.

     

47. אכן הנתבע הודה כי לא חתם על מסמכי הלווי וזאת אף שהתחייב לעשות כן הן במסגרת ההסכמות אצל המפקחת שקיבלו תוקף של פסק דין והן בהסכם התמא עליו חתם. התובעת הבהירה בתצהיר מטעמה כי יום אישור מסמכי הליוי היה יום 28.9.2023 ואף הציגה תכתובות מאותו היום שנשלחו לנתבע בדרישה לחתום על מסמכי הליווי. במסגרת עדותו גם נשאל הנתבע אם קיבל לידיו את מסמכי החתימה והוא השיב כי אכן קיבל אותם, לפני שפרצה מלחמת "חרבות ברזל" אך לא חתם עליהם מכיוון שלטענתו גילה אז כי נפל קרבן לתרמית (ע' 32 – 34 לפרוטוקול מיום 3.3.2025)

     

48. אין ספק לפיכך, כי סעיף 9.1.1 וסעיף 9.1.3 להסכם התמ"א אכן הופרו על ידי הנתבע.

     

    הפיצוי המוסכם

     

49. התובעת טענה כי עקב הפרותיו של הנתבע היא זכאית לקבלת הפיצוי המוסכם בסך 1,000,000 ₪ כפי שנקבע בהסכם התמ"א.

     

50. הכלל בעניין פיצוי מוסכם הוא כי בית המשפט יטה שלא להתערב בגובה הפיצוי שהוסכם בין הצדדים, ואולם, כאשר בהסכם קיימת תניית פיצויים גורפת, כבענייננו, אזי, שעור הפיצויים יהיה חשוף לביקורתו של בית המשפט. בין היתר נפסק בע"א 8506/13 זאבי נ' בנק הפועלים (נבו, 23.8.2015) כך: "נקבע בפסיקה כי אם מדובר בתניית פיצויים מוסכמים שמנוסחת כתניה גורפת – דהיינו, תניה שאינה מבחינה לצורך הפיצוי המוסכם בין הפרה קלה ("הפרה סתם") לבין הפרה יסודית של החוזה – אזי אין צורך להניח תשתית ראייתית מיוחדת, ודי בניסוחה הגורף כדי לחשוף אותה לבדיקת בית המשפט. ניסוח גורף של תניית פיצויים מוסכמים מלמד לכאורה על העדר בולט של כל יחס סביר בין הפיצוי לנזק שניתן היה לצפותו מראש בשעת כריתת החוזה כתוצאה מסתברת של ההפרה, משל הדבר מדבר בעד עצמו".

     

51. במקרה הנוכחי, בשל קיומה של תניית פיצויים גורפת, אשר זוקפת פיצוי מוסכם בסך של מליון ₪, בשל כל הפרה שתגרום לעיכוב בהתחייבויות היזם, ולו בגין הפרה קטנה שתגרום לעיכוב קל, ניתן ללמוד לכאורה על העדר יחס סביר. קשה לקבל דרישה לקבלת פיצוי בסך מליון ₪ גם במקרה של הפרה קלה וגם במקרה של הפרה חמורה שעשויה לגרום לעיכוב משמעותי בפרוייקט. למסקנה זו ניתן להגיע גם כאשר בוחנים את היחס הסביר אותו יכלו הצדדים לצפות במועד החתימה על ההסכם.

     

52. בע"א 4481/90 ישראל אהרון נ' ג. פרץ מ. בן גיאת (נבו, 18.7.1993) נפסק כי במקרה שבו בית המשפט בוחן את תניית הפיצוי המוסכם אזי: "בית המשפט קובע את טיבה של ההפרה, ולאחר קביעה זו מסיע הוא עצמו לאחור, אל עבר יום כריתת ההסכם". עוד נקבע כי על בית המשפט לבחון: "אלו נזקים יכלו עקרונית הצדדים לצפות במועד כריתת החוזה כפועל יוצא של ההפרה הקונקרטית והאם הפיצויים המוסכמים משקפים יחס סביר לנזקים אלו" (ע"א 8506/13 לעיל).

     

53. במקרה הנוכחי, הנסיעה לאחור אל עבר יום כריתת ההסכם וביחס להפרה הקונקרטית היא קלה ופשוטה. סמוך מאוד למועד החתימה של שני הצדדים על הסכם התמ"א, תחמו הצדדים את הנזק הקונקרטי בגין העדר החתימה על מסמכי הליוי בהסכמות שהותוו בפסק הדין אצל המפקחת. הצדדים הסכימו כי איחור בחתימה יצדיק פיצוי בסך 3,000 ₪ ליום. נראה כי הפיצוי שנקבע בהסכמות באופן בו יפסק פיצוי בסכום קבוע בהתאם לימי העיכוב, משקף יחס סביר לנזקים אותם יכלו הצדדים לצפות במועד החתימה, בניגוד לקביעה גורפת לפיה כל הפרה, או כל עיכוב, גם קטן, יצדיק פיצוי בסך מליון ₪.

     

54. כאמור, מכוחו של פסק הדין אצל המפקחת קשה לקבוע חיוב בקנס כלפי התובעת כיזם הפרוייקט, אולם מכוחן של ההסכמות באותו פסק דין ניתן בהחלט ללמוד על שיעור פיצוי בגין נזק אותו יכלו לצפות הצדדים באותו המועד ושהיה מקובל הן על התובעת והן על הנתבע.

     

55. לפיכך, יש לקבוע פיצוי בסך 3,000 ₪ לכל יום שבו לא נחתמו מסמכי הליווי הבנקאי החל מתום שבעה ימים מהמועד בו אושרו מסמכי הלווי ע"י ב"כ הדיירים (הוא יום 28.9.2023) דהיינו החל מיום 5.10.2023 ועד ליום 31.12.2025 ובסך הכל 87 ימים. מכפלת הימים בסכום הקבוע מגיעה לסך של 261,000 ₪ וזה הסכום אותו על הנתבע לשלם כפיצוי לתובעת.

     

56. לסיכום, הנתבע ישלם לתובעת סך של 261,000 ₪ בצרוף ריבית שקלית ממועד הגשת התביעה ועד היום.

     

57. בנוסף, מאחר שקיבלתי את התביעה, גם אם באופן חלקי, ומאחר שהתובעת נאלצה לנהל את ההליך מתחילתו ועד סופו, על הנתבע לשאת בהוצאותיה של התובעת ובשכ"ט עו"ד בסך 20,000 ₪ וכן להשיב לה את האגרה אותה שילמה.

     

    הסכום ישולם בתוך 30 יום מהיום שאם לא כן יתוספו לו דמי פיגורים מהיום ועד התשלום בפועל.

     

    ניתן היום, בכ"ד אלול תשפ"ה, ב17 ספטמבר 2025, בהעדר הצדדים.