ד"ר יהלום הוסיף וקבע כי אין כל קשר רפואי בין הטיפול לתלונות על משיכת שפה תחתונה, בעמדו על כך שאין צלקות או עדות לפעולות כירורגיות באזור קדמי תחתון; ואף לא לבלוטות הרוק, בציינו כי עם העלייה בגיל קיימת ירידה בתפקוד בלוטות הרוק וההפרשה ללא קשר לכל טיפול דנטלי שהוא.
9.הנה כי כן, לדעת ד"ר יהלום, לבד מן הכשלים שנמצאו בניהול הרשומה הרפואית על-ידי הנתבע, ובכלל זה העדר תיעוד של הסכמה מדעת לתכנית הטיפול שבוצעה הלכה למעשה, הרי שבגוף הטיפול שבוצע על-ידי הנתבע נמצאה סטייה מפרקטיקה רפואית סבירה בשני אלה: עקירת שמונה שיניים ברות שיקום בלסת התחתונה; אי השגת נוחות בגשרים הזמניים בשתי הלסתות בפרק הזמן שחלף מתחילת הטיפול.
10.חוות דעתו של ד"ר יהלום מנומקת כנדרש, והטעמים שניתנו על-ידי המומחה למסקנותיו מפורטים ונהירים. מסקנתו בדבר עקירת שיניים ברות שיקום בלסת התחתונה למעשה אינה שנויה במחלוקת גם על-ידי המומחים מטעם הצדדים. אוסיף כי גם בחוות דעתו של ד"ר פרידמן מטעם הנתבע אין קביעה כי הבחירה באפשרות טיפול זו בלסת התחתונה, על פני האפשרות הנוספת שהוצעה על-ידי הנתבע, היא סבירה. אשר לאי השגת נוחות בשיקום הזמני, מסקנת ד"ר יהלום בדבר אי סבירות הטיפול שניתן לתובעת נתמכת גם בהמלצת ד"ר לאופר להחליף את הגשרים הזמניים, המלצה שאומצה על-ידי הנתבע, כאשר גם בגשר הזמני האחרון טרם הושגה נוחות לתובעת. כמו כן הנתבע העיד כי השיקום בוצע במרפאתו על-ידי ד"ר עציוני, אך זה לא הובא על-ידי הנתבע למתן עדות על מנת להפריך את מסקנת ד"ר יהלום ביחס לאיכות השיקום הזמני (עמ' 21 ש' 18-16). הדברים מקבלים משנה תוקף נוכח הנטל המוטל על הנתבע בשל הפגמים שנמצאו בתיעוד שברשומה הרפואית. לפיכך, לא הונח לפניי כל טעם שלא לאמץ את חוות דעתו של ד"ר יהלום ששימש מומחה מטעם בית המשפט (ראו, למשל: ע"א 3056/99 שטרן נ' המרכז הרפואי על שם חיים שיבא, פ"ד נו(2) 936, 948ה'-949ב' (4.2.2002)).
על כן, אני מאמצת את חוות דעת המומחה מטעם בית המשפט, ועל-פיה אני קובעת כי נפלה רשלנות בטיפול שניתן על-ידי הנתבע לתובעת בעקירת שמונה שיניים ברות שיקום בלסת התחתונה, ובטיפול שלא השיג נוחות בגשרים הזמניים בשתי הלסתות בפרק הזמן שחלף מתחילת הטיפול. על יסוד אלה אפנה לבחון את הפיצוי המגיע לתובעת.
סוגיית הנזק
נזק בלתי ממוני והוצאות נסיעה
11.עקירת שמונה שיניים בלסת התחתונה שהיו ברות שיקום, בגינה נקבעה נכות צמיתה בשיעור 8%, מקימה לתובעת זכות לפיצוי בגין נזק לא ממוני, הן על עצם אובדן השיניים הן על הכאב והסבל הכרוכים בעקירות. שעה שקבעתי כי נפלה רשלנות מצד הנתבע בעקירת שיניים אלה, אין לי צורך להידרש לטענת התובעת כי לא נתנה הסכמתה מדעת לתכנית טיפול זו בלסת התחתונה. אמנם "רשלנות, היעדר הסכמה מדעת ופגיעה באוטונומיה לא חד-הם, אך בפרקטיקה, שלוש העילות מוציאות זו את זו. כאשר מוכחת רשלנות בטיפול הרפואי (על רכיבי הנזק והקשר הסיבתי) ממילא אין טעם לדון בהפרת חובת הגילוי והיעדר הסכמה מדעת. אם לא הוכחה רשלנות בטיפול הרפואי עובר בית המשפט לבחון את העילה של הפרת חובת הגילוי והיעדר הסכמה מדעת (על רכיב הנזק והקשר הסיבתי). משלא הוכחה עילה של היעדר הסכמה מדעת, או-אז נדרש בית המשפט לבחון קיומה של פגיעה באוטונומיה." (ע"א 1303/09 קדוש נ' בית החולים ביקור חולים, פ"ד סה(3) 164, 186 (5.3.2012)). כך בענייננו ממילא הפיצוי הלא ממוני בגין ביצוע עקירות שיניים מיותרות, משקף פיצוי בגין קבלת הטיפול עצמו, גם אם אכן כטענת התובעת לא ניתנה הסכמתה מדעת לטיפול והיא לא הייתה מבצעת אותו לוּ קיבלה הסבר ראוי. כמו כן, אין לפסוק פיצוי בגין פגיעה באוטונומיה בנוסף לפיצוי שנפסק בגין הנזק הלא ממוני בעילה של התרשלות בטיפול או של הסכמה שלא מדעת (ע"א 2278/16 פלונית נ' מדינת ישראל, פסקאות 24-23 לפסק דינו של כבוד השופט י' עמית (12.3.2018)).
12. גם משך הזמן שחלף מתחילת הטיפול בחודש אוגוסט 2012 מבלי שהושגה נוחות עם הגשרים הזמניים בשתי הלסתות, גם לאחר ההחלפה האחרונה של הגשר הזמני בחודש פברואר 2016, מצדיקה פיצוי על נזק לא ממוני שנגרם לתובעת בגין כך. עם זאת, בהקשר זה נתתי דעתי גם לעדותו של ד"ר יהלום שלפיה אי הנוחות אצל התובעת עשויה להיות קשורה גם בהיבטים סובייקטיביים הקשורים לאופיהּ. בנוסף לכך הבאתי בחשבון את עובדת היעדרותה של התובעת מן הטיפול במשך כשנתיים, מתחילת שנת 2014 ועד תחילת שנת 2016. טענת התובעת כי היעדרותה בתקופה זו לא נעוצה בחוסר יכולתה לשלם את יתרת התשלום עבור הטיפול בסך 36,000 ₪ עומדת בסתירה לכתוב ברשומה שלפיו "אין לה כסף לשלם", כאשר ההיגיון נותן שהרישום בוצע מפיה ולא הונח טעם אחר מדוע יירשם כך. טענתה כי הגיעה לטיפולים גם בשנת 2014 וגם בשנת 2015 כאשר אז הנתבע "הכניס אותי לחדר וצרחות 'הבאת את הכסף' אני פשוט נבהלתי שברחתי, עד רחוב בצלאל לא עצרתי" (עמ' 9 ש' 33-31), אינה מוצאת ביטוי ברשומה הרפואית ולא הונחה כל ראיה אחרת לתמוך בה. הוא הדין ביחס לטענתה כי במהלך תקופה זו פנתה לרופאים אחרים שלא הסכימו להתקין גשרים קבועים על השתלים שעשה הנתבע, שנותרה כטענה בעלמא מבלי שהונחה כל אסמכתא לתמוך בה. לא מצאתי לפסוק פיצוי על חוסר הנוחות שנגרמה לתובעת בגין הגשרים הזמניים ממועד הפסקת הטיפול אצל הנתבע בחודש פברואר 2016. כעולה מן הרשומה הרפואית בביקורה האחרון היא הונחתה ללכת עם הגשר הזמני החדש מספר ימים נוספים, ואם יפריע לה עדיין, תשוב למרפאה. הסברי התובעת כי לא שבה למרפאה רק בשל כך שלא קיבלה טלפון מן המרפאה לשם קביעת תור, אינו מניח את הדעת (ראו גם בעמ' 33 ש' 25-19).
13.על רקע כל האמור אני מוצאת להעמיד את הפיצוי בגין מכלול הנזק לא ממוני, וכן אומדן להוצאות נסיעה על ביקורים חוזרים שנדרשו לאור אי הנוחות בשיקום הזמני, על סך של 75,000 ₪. אוסיף כי התובעת לא חזרה בסיכומיה על טענתה לצורך בעזרת הזולת (סעיף 28 לתצהירה), וממילא בשים לב לטיב הרשלנות בטיפול שנקבעה, לא מצאתי הצדקה לפסוק פיצוי בראש זה.
הוצאות רפואיות
14.אין בתצהיר הנתבע כל התייחסות לשאלת התמורה שנקבעה לטיפול, כמו גם לתשלומים ששילמה לו התובעת עבורו. גם בחקירתו העיד כי הוא אינו יודע את עלות הטיפול של התובעת, וכלל אינו מעורב בענייני כספים שמטופלים על-ידי מזכירתו. זו לא הובאה לעדות מטעם הנתבע. עם זאת טען הנתבע שלנוכח נסיבותיה האישיות של התובעת "נהגתי לפנים משורת הדין ומחקתי את מחיר השיקום והורדתי את המחיר לפלוס מינוס עלות שלי"; אך אין בכך כדי לקבל את טענת הנתבע, שהועלתה לראשונה בסיכומיו, כאילו התובעת שילמה אך ורק עבור השתלים, במיוחד כאשר העיד כאמור שאינו יודע מה הייתה עלות הטיפול של התובעת ואינו מעורב בענייני כספים (עמ' 17 ש' 8 – עמ' 18 ש' 1). לפיכך, לא נסתרה טענת התובעת בתצהירה, וכך אני קובעת, כי עבור הטיפול הכולל היא נדרשה לשלם סך של 128,000 ₪ (64,000 ₪ לכל לסת), והיא אכן שילמה סכום זה בניכוי 200 ₪ שהנתבע הסכים להשתתף בתשלום ששילמה לד"ר לאופר (סעיפים 5, 6, 14, 21 ו-31 לתצהיר התובעת ועדותה בעמ' 9 ש' 23-17, עמ' 11 ש' 4-3, 16-7, עמ' 13 ש' 15-13; וראו גם מוצג 2 לתיק מוצגי הנתבע – הרישום על גבי המסמך בעמ' 11).
15.נוכח העובדה שלא נמצאה רשלנות בביצוע השתלים בשתי הלסתות על-ידי הנתבע, שעל בסיסם אף בוצע בהמשך שיקום קבוע בהדסה, הרי שהנתבע זכאי לתשלום עבור חלק זה של הטיפול. עם זאת, תמורת הטיפול כללה גם התקנת גשר קבוע בכל לסת. אין חולק כי הטיפול בתובעת נעצר בטרם הנתבע התקין לתובעת גשר קבוע. כאמור לראשונה בעדותו טען הנתבע כי שילם לטכנאי עבור גשר קבוע שהוזמן כבר (עמ' 19 ש' 22-19, עמ' 22 ש' 16-7). אלא שטענה זו אינה מוצאת ביטוי ברשומה הרפואית והיא אינה נתמכת במאומה, למשל: בקבלה על תשלום למעבדה; כמו כן, טעמיי המומחה מטעם בית המשפט לעיל מדוע אין הדבר סביר, מקובלים עליי. מכאן עולה מסקנתי שלפיה התובעת זכאית לתשלום עבור גשר קבוע בכל לסת, עבורו שילמה לנתבע אך לא בוצע לה על ידו. ד"ר יהלום מומחה בית המשפט העיד כי המחיר שנגבה מן התובעת בהדסה עבור גשר קבוע בסך 99,000 ₪ (כ-3,800 ₪ לכתר מוברג על שתל X 26 שיניים) הוא מחיר סביר (עמ' 28 ש' 25-23, עמ' 29 ש' 26-25; נספח 3 לתצהיר התובעת – עמ' 32). אמנם סכום זה מהווה חלק ניכר מן התמורה ששילמה התובעת לנתבע עבור הטיפול כולו. אולם, הנתבע מצדו לא התייחס כאמור כלל לשאלת גובה תמורת הטיפול לתובעת, וממילא גם לא לעלות השיקום הקבוע כחלק ממנה (וראו גם תשובות ד"ר יהלום מיום 21.10.20 לשאלות 6-5 שלפיהן לפי המסמכים עלות הטיפול אצל הנתבע ובהדסה כמעט זהה). בנסיבות אלה אני מוצאת לחייב את הנתבע לשאת בעלות הגשר הקבוע שבוצע לתובעת בהדסה, וכן בעלות הצילומים והביקור בהדסה שמהווים חלק מן הטיפול הנדרש לצורך ביצוע השיקום הקבוע. סכום זה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מכל תשלום, עומד במעוגל על סך של 111,000 ₪ נכון להיום.
16.לא מצאתי לחייב את הנתבע לשאת בעלות הגשרים הזמניים הנוספים שבוצעו לתובעת בהדסה קודם להתקנת השיקום הקבוע (בסכום של 9,880 ₪). כל כך למה? סמוך לפני הפסקת הטיפול אצל הנתבע בחודש פברואר 2016 הותקן לתובעת גשר זמני חדש. אף שברשומה תועד כי עדיין מעט מפריע לה הסגר, התובעת לא שבה למרפאת הנתבע כעבור מספר ימים על-פי ההנחיה שניתנה לה. גם אם כפי שקבע ד"ר יהלום "הגיוני שמטופל שלא מרוצה שלוש שנים ילך לרופא אחר", הרי שהתובעת פנתה לתחילת טיפול בהדסה רק בחודש אוגוסט 2018. ד"ר יהלום העיד כי אורך חיי גשר זמני, כפי שהיה בפיה של התובעת באותה העת, מוגבל ודורש תחזוקה אחת למספר חודשים, שאם לא כן יכולים להיגרם לו נזקים (עמ' 31 ש' 27-26). בהתאם בהדסה הוסר השיקום הזמני, שהיה בפיה של התובעת זמן רב וכבר נשחק מעצם חלוף הזמן, בוצע שיקום זמני חדש, ורק לאחריו השיקום הקבוע (עמ' 27 ש' 15-11, עמ' 34 ש' 3-1). במצב דברים זה איני מוצאת להשית את עלות השיקום הזמני הנוסף על הנתבע, שעה שחלוף הזמן מונח לפתחה של התובעת (עמ' 34 ש' 6-4). עם זאת את עלות הייעוץ אצל ד"ר לאופר, שנמצא דרוש בקשר לגשרים הזמניים שהותקנו על-ידי הנתבע ואומץ על ידו, מצאתי כי יש להשיב לתובעת. הסכום ששולם לד"ר לאופר, בניכוי השתתפותו החלקית של הנתבע, ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית, עומד על סך של 600 ₪ נכון להיום.
סוף דבר
17.תביעת התובעת מתקבלת כך שעל הנתבע לשלם לתובעת פיצוי בסך 186,600 ₪.
לסכום הפיצוי יש להוסיף שכ"ט עו"ד בשיעור 23.4% (כולל מע"מ). בנוסף על הנתבע לשאת בהוצאות המשפט שבהן נשאה התובעת בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד כל הוצאה ועד ההחזר בפועל.
הסכומים האמורים ישולמו בתוך 30 ימים מעת המצאת פסק הדין, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד יום התשלום בפועל.
18.המזכירות תמציא פסק דין זה לצדדים.
ניתן היום, י"ב טבת תשפ"ג, 05 ינואר 2023, בהעדר הצדדים.
