ת"א 16322-09-15

עניינה של החלטה זו הינה בקשת המבקש ליתן צו מניעה זמני אשר יאסור על המשיב (להלן: "הקיבוץ") לעשות שימוש או דיספוזיציה כלשהי במהדק, עגלת ביניים ועגלת שירות (להלן: "הציוד") השייך למבקש ונמצא בחזקת הקיבוץ.

ביום 20.9.15 התקיים דיון במעמד הצדדים, בו טען כל צד טענותיו והרי הן בתמצית:

לטענת המבקש, הוא התקשר עם הקיבוץ לטובת שיתוף פעולה בקטיף כותנה בעונת קטיף שנת 2013, כשותף בעסק בשם "בועז שרות טכני חקלאי (להלן: "העסק"), הנמצא בכפר גליקסון והעוסק, בין היתר, במכירת והשכרת מכונות חקלאיות. בין הצדדים סוכם כי המבקש יעמיד את הציוד המכני הנדרש לביצוע הקטיף, בעוד הקיבוץ יעמיד 1200 דונם לקטיף באותה עונה, כמו גם ציוד המצוי ברשותו. בהמשך לסיכום בין הצדדים, רכש המבקש את הציוד לצורך עמידה בהתחייבויותיו.

בסיום עונת הקטיף התברר למבקש כי הקיבוץ לא שילם לו את מלוא הסכומים שהיה עליו לשלם עבור הקטיף המשותף ובגין כך הוגשה תביעה כספית. כן נטען כי הקיבוץ עושה שימוש בציוד השייך למבקש, אשר נשאר בהסכמה בחצר הקיבוץ, ללא אישור וכי דרישותיו להשיב לידיו את הציוד, נותרו ללא מענה.

לכן נדרש הסעד המבוקש, עד מתן הכרעה בתביעה.

בדיון שבה ב"כ המבקש על הטענות, כפי שפורטו בבקשה והוסיפה כי קיימת יריבות בין הצדדים שכן המבקש שותף בעסק, למעט תחילת המו"מ שנעשתה על יד בנו, הוא שזה שהתנהל מול הקיבוץ לאורך כל הדרך ומשכך קמה לו זכות תביעה.

ב"כ הקיבוץ, אשר לא הגישה תגובה בכתב, טענה בדיון כי יש לדחות הבקשה על הסף בשל העדר יריבות בין הצדדים, שכן הסכם ההתקשרות היה בין הקיבוץ לבין "בועז שירות טכני חקלאי" שהינו עוסק מורשה, שהוא בנו של המבקש ושותפו והוא בעל העסק העיקרי ומשכך המבקש אינו יכול להגיש תביעה באופן אישי מקום שההתקשרות והחשבוניות היו על שם העסק.

ב"כ הקיבוץ טענה כי הקיבוץ שילם למבקש 25% מערך הציוד, בעוד המבקש שילם את היתרה וכי אכן הייתה הסכמה להותרת הציוד אצל הקיבוץ והבקשה הראשונה להשבתו נעשתה בחלוף שנתיים.

ב"כ הקיבוץ אישרה כי הקיבוץ לא עושה שימוש בציוד, אולם ציינה כי הוא מעוניין לעשות בו שימוש.