ת"א 13589-01-15 שיינברגר נ' ברגר ואח'

לפניי בקשת הנתבעת לביטול העיקול הזמני שהוטל בתיק זה על מחצית מהזכויות בדירה מושא התביעה, הרשומות כיום על שמה, ועל התמורה שניתנה בגין מכירתן.

הנתבעים היו נשואים זה לזה משנת 1989 ועד לגירושיהם בשנת 2014, והתגוררו ברחוב מנחת יצחק מס' 20 בירושלים, בשתי דירות מגורים שאוחדו לדירה אחת – תת חלקה 44 ותת חלקה 45. הדירה שבתת חלקה 45 רשומה על שם הנתבע והנתבעת בחלקים שווים, ואילו הדירה שבתת חלקה 44, היא מושא התביעה, רשומה במלואה על שם הנתבעת.

התובע הגיש ללשכת ההוצאה לפועל תביעה לביצוע שטר כנגד הנתבע, בגין שיקים רבים של הנתבע המוחזקים על ידיו. הנתבע הגיש התנגדות לביצוע השטר, אשר התקבלה (ת"ט 4009-01-15), והתביעה מתנהלת בבית משפט השלום בירושלים.

במקביל הגיש התובע לבית משפט זה את התביעה שבכותרת, בה התבקש בית המשפט להצהיר כי מחצית מהזכויות בדירה שבתת חלקה 44 ומהתמורה שניתנה בגין מכירתן שייכות לנתבע ולצוות על עיקולן. זאת על יסוד סעיף 34(ב) לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967 לפיו "בית המשפט רשאי, לבקשת הזוכה ולאחר ששוכנע שמקרקעין שאינם רשומים על שם החייב הם של החייב, להצהיר על כך ולצוות על עיקולם".

הבקשה לעיקול זמני הוגשה בהתאם לסעיף 35(א) לחוק ההוצאה לפועל, הקובע כי "נתבקש בית המשפט לעקל מקרקעי החייב שאינם רשומים על שמו וטרם החליט בבקשה, רשאי הוא, לבקשת הזוכה ולאחר שניתנה ערובה להנחת דעתו, לצוות על עיקול זמני של המקרקעין".

בבקשה לעיקול זמני נטען כי אף שהנכס מושא התביעה רשום במלואו על שם הנתבעת, הנכס נרכש במאמץ משותף ותוך כוונת שיתוף ובהתאם לכך מחצית מזכויות הבעלות עליו שייכת לנתבע. עוד צוין כי ביום 23.10.14 חתמו המשיבים על הסכם למכירת שתי הדירות לצד שלישי, וכי ככל הנראה התמורה שולמה או שולמה חלקית.

בבקשת הנתבעת לביטול העיקול נטען כי התביעה הוגשה בשיהוי, כי הסמכות לדון בה נתונה לבית המשפט לענייני משפחה וכי אין בסיס לטענה כי מחצית הזכויות בדירה שייכת לנתבע – הנכס לא נרכש מתוך "מאמץ משותף", לא הוצגו כל אותות מרמה ורישום הזכויות על שם הנתבעת נעשה כבר עם רכישת הדירה בשנת 1999.

לטענת הנתבעת עם רכישת הדירה נרשמה כולה על שמה בעוד דירה הנוספת נרשמה על שם שני הצדדים, וזאת באופן המשקף את זכויותיהם בדירה הקודמת שהייתה בבעלותם ואשר תמורת מכירתה שימשה, בצירוף הלוואת משכנתה, למימון רכישת הדירות. עוד מבוססת החלוקה על הסכמות שנעשו בין בני הזוג באותה עת בשל בעיות זוגיות שהיו קיימות ביניהם ושבגינן דרשה המשיבה ששתי הדירות יירשמו על שמה בלבד, הן משום שחלק הארי של ההון ששימש לרכישת הדירה הראשונה הגיע ממשפחתה והן משום חששה מפני גירושין ורצונה להבטיח קורת גג לה ולשלושת ילדיה הקטינים. בסופו של דבר ולאחר ויכוחים סיכמו הצדדים על חלוקה של 75% למשיבה ו-25% לנתבע 2 וכך נעשה. הנכס לא נרכש במאמץ משותף ולא תוך כוונת שיתוף. אין כל אותות מרמה והרישום נעשה כ-13 שנה לפני מתן ההלוואה הנטענת.

עוד העלתה הנתבעת טענות כנגד התביעה לביצוע שטר המתנהלת כנגד הנתבע, וטענה כי תנאי ההלוואה הנטענת מופרכים ומלמדים כי מדובר בכסות לקנוניה כלשהי; כי לא צורפה אסמכתא למתן ההלוואה; כי משטר ההלוואה עולה כי ניתנה עבור תלמוד תורה לעלוב – מקום עבודתו של הנתבע - ולא ברור מדוע הנתבע נדרש לפרוע באופן אישי הלוואות שניתנו לכאורה לצרכי עבודתו; כי שטר ההלוואה אינו עולה בקנה אחד עם הוראות חוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות, התשנ"ג-1993; וכי משהתקבלה התנגדות הנתבע לביצוע התביעה השטרית ועניינו תלוי ועומד בפני בית משפט השלום, טרם בשלו התנאים להגשת עיקולים בתביעה נגדו.

לטענת התובע, בית המשפט המחוזי הוא המוסמך לדון בתובענה שכן הצדדים אינם בני משפחה. עוד לטענתו, בהליך זה על בית המשפט לבחון האם כתב התביעה מגלה ראיות מהימנות לקיומה של עילת התביעה, מבלי להידרש לממצאי מהימנות או קביעת עובדות, ומהראיות שהובאו וחקירת הנתבעת על תצהירה עולה כי הוא עמד בנטל המוטל עליו. הוכח כי הנתבעים ניהלו חיים משותפים במשך כ-25 שנה, כי רכשו את הנכס בשנת 1999, כי נלקחה לצורך רכישת הנכס משכנתה משמעותית מבנק דיסקונט אשר שולמה על ידי הנתבעים מהקופה המשותפת וכי הנתבעים התגוררו בנכס במשך כ-15 שנה, דהיינו הנכס נקנה לאחר 15 שנות נישואין ולאחר הולדת ילדיהם המשותפים ושימש כאכסניה היחידה של בני הזוג עד למועד גירושיהם. הנכס הוא רכוש משותף ובהתאם לסעיף 5(א) לחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973 יש לאזן את שוויו של הנכס בין הנתבעים וכפועל יוצא להצהיר כי מחצית מזכויות הבעלות בו שייכות לנתבע.