שטרן נ' עמידר - החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ ואח'

התובע הגיש את התביעה שבכותרת להצהיר כי הוא בעל הזכות להירשם כבעלים של הדירה ברחוב קהילת לבוב 1 בתל אביב, הידועה כתת חלקה 1 בחלקה 318 בגוש 6636 (להלן: הדירה) וזאת מכוח הסכם מכר מיום 9.1.1961 שנחתם בינו לבין ניסים גבריאל ז"ל (להלן: המוכר).

רקע וטענות התובע

1. ביום 20.11.1953 רכש המוכר את הדירה מהנתבעת 1 (להלן: עמידר).

2. לטענת התובע ביום 9.1.1961 חתמו הוא ואשתו המנוחה חנה שטרן ז"ל (להלן: אשת התובע) על הסכם לרכישת הדירה מהמוכר (להלן: ההסכם), והמוכר אף מסר ייפוי כוח לפעול בשמו לצורך העברת הזכויות בדירה על שמם של התובע ואשתו (להלן: ייפוי הכוח). עוד טוען התובע כי לאחר חתימת ההסכם ותשלום מלוא התמורה, מסר לו המוכר את ההסכם המקורי שנחתם בין המוכר לעמידר.

3. אין חולק, כי משנת 1961 ועד היום, כ- 65 שנים, התובע מחזיק בדירה ומשלם את כל התשלומים השוטפים כגון ארנונה, חשמל, מים וכו'.

4. המוכר נפטר ביום 29.8.1984, והגב' רינה גבריאל ז"ל, אשתו של המוכר (להלן: אשת המוכר), נפטרה ביום 30.12.2006.

5. אשת התובע נפטרה ביום 14.5.2020, והתובע צירף כי הוא היורש היחידי שלה לאחר שילדיו הסתלקו לטובתו כעולה מצו ירושה מיום 8.2.2021.

6. לטענת התובע, נוכח גילו המופלג, פנה אל בא כוחו לשם טיפול בהעברת הזכויות בדירה על שמו, אך עמידר דחתה את בקשתו מהנימוק שחלפו למעלה מ- 10 שנים מהמועד שבו ייפוי הכוח ניתן וכן בשל כך שייפוי הכוח שניתן לתובע, אינו ייפוי כוח בלתי חוזר. כמו כן התובע נדרש להמציא אישור זכויות מרמ"י ואישור מיסים.

7. על כן הוגשה התביעה שבכותרת להצהיר על זכויות התובע בנכס.

   ההליכים בתיק

8. נוכח גילו של התובע (בן 91) התקבלה בקשתו לשמיעת עדותו המוקדמת. יוער, כי התובע צירף תצהיר עדות ראשית ובדיון מיום 6.3.2024 נחקר על תצהירו.

9. לאחר שכתב התביעה הוגש נגד עזבון המוכר, שאינו ישות משפטית, ולאחר שהתובע פעל לאיתור יורשי המוכר, התקבלה ביום 15.8.2024 בקשת התובע לתיקון כתב התביעה והוספת יורשי המוכר, וכן להוספת טענות ומסמכים.

10. בכתב התביעה המתוקן נוספו הנתבעים 5-2, שהם יורשיה של אשת המוכר, אשר ירשה את עזבון המוכר.

11. היורשים הגישו כתב הגנה במסגרתו נטען, בין היתר, כי יש לדחות את התביעה מחמת שיהוי והתיישנות, כי נוכח התנהלותו של התובע שינו מצבם לרעה וכי התובע מתנהל בחוסר תום לב. עוד טען כי המסמכים שצירף התובע : ההסכם וייפוי הכוח הם "מוכחשים בגדר מסמכים מזויפים ע"י התובע" (סעיף 8א לכתב ההגנה), וככל שאינם מזויפים חתימתו של המנוח עליהם, מוכחשת. עוד נטען כי אין חתימה של אשת המוכר, כי התובע לא הציג מסמכים על תשלום התמורה בגין הדירה וכי במשך 62 שנים התובע לא דיווח על העסקה המוכחשת לרשות המיסים כך שאין כל משמעות למסמכים שצירף בדבר תשלום ארנונה, חשמל או כל תשלום אחר. עוד נטען כי אשת המוכר אינה חתומה על ההסכם, ועל כן ולכל היותר נמכרה לתובע רק מחצית מהדירה, וכי המחצית השנייה שייכת לאשת המוכר, וליורשיה אחריה, וזאת מכוח הלכת השיתוף.

12. היורשים הגישו בקשה לסילוק התביעה על הסף מחמת התיישנות ושיהוי. בהחלטה מיום 31.12.2024 נדחתה הבקשה ונקבע, בין היתר, כי התובע מחזיק בנכס חזקה בלעדית מזה 60 שנה ועושה בו מנהג בעלים מבלי שהועלתה כל טענה על ידי מי מהיורשים, וכי גם לאחר פטירת הוריהם לא נטען כי מי מהיורשים פנו אל התובע וטענו, כי הבעלות בנכס אינה שלו אלא של מי מהמנוחים.

    עוד נקבע כי העובדות עליהן מבוסס כתב התביעה יכולות להעלות טענות משפטיות שונות אשר מתגברות על טענת ההתיישנות, כגון ""נאמנות קונסטרוקטיבית" בין הצדדים [ראו ע"א 1559/99 שושנה צימבלר נגד רבקה תורג'מן (29.6.03) וע"א 1249/03 חנא נ' ח'אזן ((22.10.03)].

    על כן נקבע כי אין מקום בשלב זה להורות על דחיית התביעה מחמת התיישנותה.

    אשר לטענת השיהוי נקבע כי אף היא מצריכה בירור עובדתי, ואין די בה בשלב זה, כדי להצדיק דחיית התביעה על הסף.

13. עמידר, הנתבעת 1, הגישה כתב הגנה בתיק, וביקשה במסגרת פרוטוקול דיון מיום 4.6.2025 כי יפטרו אותה מהתייצבות לדיון וכי תכבד את פסק דינו של בית המשפט, ופירטה בכתב הגנתה את המסמכים הדרושים לה לצורך העברת הזכויות.

14. במסגרת פרוטוקול הדיון מיום 4.6.2025 הסכימו הצדדים על הגשת סיכומים בכתב, והעדר הצורך בקיום הוכחות, שכן התובע כבר נחקר.

15. יוער כי התביעה הוגשה במקור גם נגד עיריית תל אביב, ורשות מקרקעי ישראל ורשות המיסים. ביום 7.9.2023 נמחקה בהסכמה התביעה נגד עיריית תל אביב וזאת לאחר שהנפיקה לתובע אישור עירייה לטאבו.

    ביום 15.7.2024 נמחקה התביעה נגד רשות מקרקעי ישראל ונגד רשות המיסים, בהסכמה.

    טענות התובע

16. הנתבעים ויתרו על הגשת תצהירים, מתוך הנחה שגויה של יישום דוקטרינת "אין להשיב לאשמה" בהליך אזרחי. אי הגשת הראיות שמורה למקרים חריגים, ולא למקרה הנדון בו נדחתה בקשה לדחיית התביעה על הסף, בו כתב התביעה מבסס עילת תביעה ברורה, והוא מגובה באסמכתאות. דוקטרינה זו אינה מתאימה למקרה בו נתבע מעלה בכתב הגנתו טענות כגון זיוף, אי תשלום תמורה מלאה או זכויות של אשת המוכר בנכס. טענות שיש להוכיחן באופן פוזיטיבי.

17. בקשת הנתבעים לדחיית התביעה על הסף מטעמי התיישנות ושיהוי נדחתה ונקבע שטענת השיהוי דורשת בירור עובדתי, עליו ויתרו הנתבעים. בכל מקרה התובע מחזיק בנכס למעלה מ -61 שנים ולכן לא יכול להיות כאן שיהוי מצד התובע, שעה שההחזקה היא מימוש הזכות.

18. המוכר נפטר ביום 29.8.1984, ואשת המוכר נפטרה ביום 30.12.2006, מכאן כל טענה של יורשיה בקשר להיקף עיזבונה התיישנה בתום 15 שנה ממועד פטירתו של המוכר ולכל המאוחר במועד פטירתה של אשת המוכר וזאת בהתאם לפסק הדין בתיק תמ"ש (משפחה קריות) 14280/05 הבנות נ' האב (16.6.2008), ופסק הדין רע"א 8791/00 אניטה שלם נ' טווינקו בע"מ, פ"ד סב(1) 165 (2006). במצב זה כל טענה של מי מיורשי המנוחים כנגד התובע, או כנגד הדירה, או כנגד הסכם המכר, או כנגד היקף עזבונה של אשת המוכר התיישנו.

19. טענות התובע לא התיישנו שכן הוא מחזיק בנכס מזה 61 שנה, תביעתו איננה יכולה להתיישן, אלא מהרגע שהמוכר או יורשיו התכחשו לראשונה לעסקת המכר. לשיטת התובע תביעה הצהרתית להצהיר על זכות, שהתובע ממילא מחזיק בידו, איננה יכולה להתיישן לעולם.

20. אשר לסעיף 23 להחלטה מיום 31.12.2024 במסגרתו נקבע כי המדובר בתביעה לאכיפת זכות במקרקעין המתיישנת בתום 25 שנה מרגע שהמוכר מתכחש להסכם, טוען התובע כי תביעתו אינה לאכיפת הסכם המכר, שעה שהוא מבוצע מזה 61 שנים, אלא המדובר בתביעה הצהרתית המכוונת בעיקר כלפי רמ"י ועמידר להירשם במרשם כבעל זכויות. בהתאם לפסיקה בתביעות מעין אלו יש לצרף את שרשרת המחזיקים לא כנתבעים בסעד אכיפה אלא כנתבעים בתביעה הצהרתית שיש בכוחם לסתור את המידע שמוסר התובע.

21. בתביעה זו לא יכולה להיות תוצאה אופרטיבית לפיה ההסכם אינו בתוקף, שעה שכל טענה בעניין זה מטעם הנתבעים התיישנה לפני 35 שנה, ולכן לא מדובר בתביעת אכיפה. על מנת לזכות בסעד לפיו ההסכם בטל, היה על הנתבעים להגיש תביעה עצמאית מטעמם לעתור לסעד עצמאי ולשלם אגרה שאז היתה התביעה נדחית בשל התיישנות.

22. אם ייקבע שתקופת ההתיישנות הינה 25 שנה הרי שזו החלה במועד בו הגישו היורשים כתב ההגנה, שכן זו פעם ראשונה בה המוכר או יורשיו התכחשו להסכם המכר המקוים מזה 61 שנה.

23. עוד טוען התובע כי היורשים עושים שימוש לרעה בהליכי בית המשפט לצורך השגת מטרה כלכלית אף שידוע להם כי אין להם כל זכות מהותית בנכס מושא ההליך, וגילו עליו רק בעת הגשת התביעה. לטענתו היורשים ניהלו את ההליך תוך גרירת רגלים והסתירו את זהות עזבון המוכר, וכי צו הירושה של המוכר נחשף רק במסגרת הדיון לשמיעת עדותו המוקדמת של התובע.

24. אשר להסכם המכר נטען כי ההסכם המקורי של המוכר עם עמידר נמסר לתובע באופן אישי על ידי המוכר, לאחר חתימת הסכם המכר ותשלום מלוא התמורה; כי התשלום בוצע במזומן; כי אין אסמכתה על התשלום ומעולם לא הועלתה כלפי התובע הטענה כי התשלום לא בוצע; משנת 1961 ועד היום התובע מחזיק בנכס ודואג לביצוע כל התשלומים השוטפים ביחס אליו; מספר חודשים לאחר הרכישה החל התובע לקבל חשבונות בגין אגרות, מים, ואף נוהל נגדו הליך בענייני תכנון ובניה בקשר לדירות בבניין בו הוא מתגורר.

25. על כן עותר התובע לקבלת תביעתו וחיוב הנתבעים בהוצאות שלא יפחתו מסך של 70,000 ₪.

    טענות הנתבעים

26. התובע לא עמד בנטל להוכיח את תביעתו, ולא נימק מדוע במשך עשרות שנים לא פעל לרישום הדירה על שמו אם לכאורה שילם את מלוא התמורה והחזיק במסמכים הרלוונטיים.

27. אשר לטענות התובע ביחס לדוקטרינת "אין להשיב לאשמה," מפנים היורשים לספרו של יניב ואקי, דיני ראיות, בעמוד 1931, שם הוא מציין כי במצב דברים בו הנתבע אינו מביא ראיות במשפט אזרחי, לאחר שהתובע הביא ראיותיו, אין המדובר בטענה של "אין להשיב לאשמה" אלא בוויתור על הבאת ראיות, באופן בו שלב ההוכחות מסתיים וניתנת הכרעה בתביעה לאחר שנבדק אם התובע עמד בנטל השכנוע המוטל עליו. וכי בנסיבות העניין הוגשו כל הראיות הרלוונטיות, התובע לא חלק על הגרסה העובדתית של הנתבעים וגם לא עמד בנטל השכנוע המוטל עליו.

28. התובע הסתפק בעדותו היחידה ולא זימן לעדות עדים נוספים, שחלקם צוין בסעיפים 33-28 לתצהירו כגון אמה של אשת התובע, גב' כרמלה רוטמן והוריה, ובתו רחלי אוסטר שטרן.

29. לטענת היורשים, הם הגישו תצהירים וראיות במסגרת בקשתם לסילוק התביעה על הסף ולעניין זה מפנים לרע"א 3312/04 אשורנס ג'נרל דה פרנס נ' הכונס הרשמי בתפקידו כמפרק בנק צפון אמריקה בע"מ, פ"ד ס(3) 245 (2005) (להלן: פסק דין אשורנס ג'נרל), שם ציין בית המשפט את הדברים הבאים: "לפני שנידרש לסוגיה של טענת "אין להשיב לאשמה" בהליך אזרחי, ראוי להזכיר את הבעיה של מעמד התצהירים בקדם המשפט. בעבר נקבע כי הנחת התצהירים בתיק בית המשפט לפני שלב ההוכחות אינה הופכת את התצהירים לחלק מן הראיות (פרשת ד. דני, בעמ' 643; אולם ייתכן שלגבי סוגי עניינים מסוימים ייחשב שלב ההוכחות כאילו החל כבר בעת הנחת התצהיר או חוות הדעת בתיק בית המשפט: שם, בעמ' 644, וכן רע"א 1619/93 "אליהו" חברה לביטוח בע"מ נ' טטרו). הואיל והתצהירים טרם הפכו לחלק מחומר הראיות, רשאי בעל הדין שתצהיר כלשהו הוגש מטעמו למשוך חזרה את התצהיר. במקרה כזה יהיה על בית המשפט להתעלם מן התצהיר שעה שיבוא ליתן את הכרעתו. מכל מקום, אף אם רשאי בעל דין לחזור בו מהבאתו של עד כאמור, ברי שעצם הצגתם של התצהירים במהלך קדם המשפט מאפשרת לבית המשפט להתייחס אליהם כבר בשלב זה. לא תהיה תועלת בקדם המשפט אם השופט או השופטת לא יהיו רשאים להסתמך על התצהירים על מנת להשיג את מטרותיו של קדם המשפט (וכן ראו פסקה 18 סיפה להלן)" (סעיף 10 לפסק הדין).

30. אשר להגשת ראיות מטעם היורשים נטען כי לאחר שהוגשו כתבי בי - דין מטעם הצדדים, הוגש תצהיר עדות ראשית מטעם התובע, והתובע נחקר. לאחר מכן הגישו היורשים בקשה לסילוק התביעה על הסף אליה צורפו תצהיריהם שלא נמשכו. התובע לא חלק על העובדות המפורטות במסגרת תצהירים אלו וויתר על חקירתם וכן ויתר על הבאת עדים אחרים מטעמו או הוספת ראיות אחרות. על כן, בהתאם לדין והפסיקה, היורשים הגישו ראיותיהם, זכויותיהם הדיוניות עומדות בעינן, הם לא ויתרו על שום זכות ואין לזקוף לחובתם את מה שלא קיים, לרבות טענת התיישנות ביחס לזכויות הירושה, היות ואין חולק כי עד עתה הבעלים הרשום של הדירה בספרי עמידר הוא המוכר. לכן הוכח כי אין כל מניעה, כי לאחר דחיית התביעה דנן, ירשמו היורשים כבעלים של הדירה לפי הוראות דין ובהתאם לצווי הירושה שהוגשו במסגרת התיק.

31. עוד הם טוענים כי אין נפקות לדחיית בקשת הנתבעים לדחיית התביעה על הסף נוכח קביעותיו של בית המשפט בהחלטתו מיום 31.12.2024, לפיהן יש לברר סוגיות עובדתיות לגופן.

32. אשר להסכם וייפוי הכוח שצורפו על ידי התובע, אזי בהסכם לא צוינו מספרי תעודת הזהות של הצדדים וגם שם המוכר נרשם תחת השם "גבריאל ניסים" כאשר בתמצית רישום שמו הוא "נסים" ושם משפחתו "גבריאלוב" אשר שונה לגבריאל רק ביום 1.8.1973. כך שעולה חשש ממשי ביחס לאמיתות שטר המכר ועצם חתימתו על ידי המוכר.

33. אף בייפוי הכוח נרשם שמו של מנוח פעמיים "ניסים" ולא "נסים".

34. ההסכם נחתם לכאורה ביום 9.1.1961 כאשר מועד העברת החזקה שצוין הוא ה- 22.3.1961 ואף התובע הצהיר וחזר בסעיף 29 לסיכומיו כי מאז שנת 1961 הוא מחזיק בדירה נשוא תובענה. ולכן והיות והעסקה מעולם לא נרשמה, אזי לפי סעיף 5(2) לחוק ההתיישנות תשי"ח-1958 (להלן: חוק ההתיישנות), לכל המאוחר זכות התביעה על פי ההסכם התיישנה ביום 23.3.1986.

35. אשר לייפוי הכוח אזי ייפוי הכוח בטל ממועד פטירת המוכר, החל מיום 29.8.1984, ואין התובע יכול לפעול על פיו, ככל והיה תקף אי פעם, היות והתובע לא הציג כל ראיה לפיה ייפוי הכוח נחתם על ידי המוכר. זאת ועוד, המדובר בייפוי כוח כללי, לא צוין בו כי הוא בלתי חוזר, או שהתובע הציג ראיה כי שילם את מלוא התמורה.

36. לגבי יתר המסמכים שהציג התובע, לרבות אישורי תשלום למיניהם, אין להם כל משמעות לצורך הוכחת זכות רכישה או בעלות בדירה.

37. לטענת היורשים כל הרשויות והמוסדות הרלוונטיים דחו את הסכם המכר על הסף, תוך ציון מפורש של הפגמים הרבים העולים מהמסמכים הקיימים, כגון מכתב דחייה מעמידר שצורף לכתב ההגנה של עמידר, כמו גם נספחים נוספים שצורפו לכתב הגנת עמידר.

38. מראיות התובע, עולה כי לראשונה העלה טענותיו ביחס לדירה רק בשנת 2022, ולאחר פטירת אשתו ביום 14.5.2020, וזאת על אף שידע היטב לרכוש זכויות בדירה אחרת בבניין הידועה כתת חלקה 2, כבר בשנת 2018, וכי טענותיו לעסקה הנדונה נדחו ע"י המוסדות הרלוונטיים.

39. התובע לא דיבר אמת, התחמק בחקירתו ממתן תשובות, הגיש תצהיר לקוני ביותר לפיו הנסתר עולה על הגלוי תוך בחירה מכוונת של הסתרת האמת והעלמת פרטים הכרחיים לצורך הוכחה עסקה במקרקעין, היות ולא הוצגה כל הוכחה כי רכש את הזכויות בדירה.

40. עדותו של התובע היא עדות יחידה של התובע שמעוניין בפסק דין לטובתו, אשר ויתר מרצונו על הבאת עדים רלוונטיים, למרות שציין במפורש כי קיימים כאלה (כגון ילדיו ,קרוביו ושכניו) וכל תביעתו מסתמכת על מסמכים פגומים שכלל לא ברור האם אותנטיים ולא מזויפים, ואף התובע נמנע מלספר את האמת ולתת הסבר כלשהו למחדליו הרבים.

41. לטענתם, מועד הגשת התביעה אינו מקרי, ונועד לגרום להם נזק ראייתי כך שלא יוכלו להביא עדים, שכן העדים נפטרו וזאת יש לזקוף לחובת התובע אשר פעל בניגוד לדין ולתקנת הציבור.

42. עוד טוענים הנתבעים כי המוכר ואשתו היו נשואים וניהלו משק בית משותף וזאת עד לפטירתו של המוכר בשנת 1984. אשת המוכר עבדה במשרה מלאה במפעל לייצור חוטי כותנה וזאת ככל הנראה עד לפטירת המוכר בשנת 1984. לכן המנוחה תרמה רבות למאמץ משותף של התא המשפחתי וניהול משק בית משותף יחד עם המוכר.

43. לעומת זאת, לפי הסכם המכר רכשו התובע ואשתו רק את חלקו של המוכר בדירה. קיומה של אשת המוכר הוסתר בכוונה על אף שהתובע היה שכן שלהם לכאורה, ולמרות ניסיונו הפסול להתחמק ממתן תשובה לפיה ידע שהמוכר היה נשוי, ומחצית הזכויות בדירה שייכות לאשת המוכר, בחקירתו אישר כי ידעה על קיומם של אשת המוכר וילדיו בזמן אמת.

44. הוכח כי במקרה זה כי חלה הלכת השיתוף ביחס לזכויות המוכר ואשתו בדירה, אשר נישאו טרם עלו ארצה, מעולם לא נפרדו, וכי אשת המוכר תרמה למאמץ המשותף. כמו כן, ועל אף שלא הייתה רשומה בעמידר כבעלת מחצית הזכויות בדירה, אין בכך לגרוע מהעובדה כי היא הבעלים של מחצית מהדירה ואף ירשה את המחצית השנייה של הזכויות של המוכר בדירה, היות והנתבעים הסתלקו מחלקם בעיזבון המוכר לטובת אמם המנוחה.

45. על כן, התובע הוא לכל היותר בעלים של מחצית מן הזכויות בדירה ולכן הוכח, לכל הפחות, כי התובע ואשתו ז"ל מעולם לא רכשו יותר ממחצית הזכויות בדירה אם בכלל.

46. עוד טוענים היורשים, כי בזמנים הרלוונטיים התובע היה בחובות ופושט רגל ולא ברור האם היה לו את ההון לצורך רכישת הדירה ואם הוא שולם למנוח. כמו כן, הוא פעל בניגוד לדין והפסיקה עת לא רשם את הדירה על שמו, ופעל בחוסר תום לב בהתנהלות ובגרימת נזק ראייתי ליורשים.

47. לטענתם יש לדחות התביעה מחמת התיישנות או שיהוי: שכן התובע זנח את זכותו לתבוע והודה כי במשך 62 שנים החזיק במסמכים ולכאורה יכול היה להשלים את העסקה. זאת ועוד, לגבי דירה אחרת באותו הבניין ידע התובע לפעול לרישומה כבר בשנת 2018 כאשר אשתו עוד הייתה בחיים; היורשים שינו מצבם לרעה שכן הוריהם אינם בחיים והנתבע 5 היה קטין במועד הרלוונטי ואינו זוכר את הדברים, ואף אשת התובע שלכאורה חתמה על ההסכם הלכה לעולמה לפני 4 שנים; זכותה של אשת המוכר לטעון להלכת השיתוף בדירה נפגעה וודאי אם המוכר חתם על ההסכם ללא רשותה, כאשר התובע בהתנהלותו פגע גם בזכויות יורשיה; התובע פעל בחוסר תום לב משווע עת לא נתן כל הסבר לגבי התנהלותו במשך עשרות שנים.

    דיון והכרעה

48. לאחר עיון בטענות הצדדים אני מקבלת את תביעתו של התובע. להלן אנמק.

49. התובע הציג הסכם מכר חתום על ידו ועל ידי אשתו המנוחה, לפיו הוא ואשתו רכשו את כל הזכויות בדירה מושא התביעה, וכן צירף ייפוי כוח חתום על ידי המוכר. אין חולק כי התובע מחזיק בדירה ועושה בה שימוש בלעדי משנת 1961 ועד היום.

50. התובע הגיש תצהיר מטעמו ונחקר בעדות מוקדמת, ביחס לרכישת הנכס מושא ההליך. התובע עמד על טענותיו לפיהן רכש את הנכס במזומן, וכי מעת הרכישה ועד היום הוא מחזיק בו ועושה בו שימוש בלעדי.

51. אומנם ועת נחקר התובע עלה כי זה אינו זוכר פרטים מסוימים, וכן לא נתן תשובה מוחלטת אשר להיותו מיוצג אם לאו במסגרת עסקת רכישת הדירה, אך בשים לב לגילו המתקדם בעת מתן העדות (91) ולמרחק השנים מעת החתימה על ההסכם ועד לעדותו (מעל ל- 60 שנה), לא מצאתי כי יש בתשובותיו בעניינים אלו, כדי לסתור את עדותו ביחס לתשלום התמורה ורכישת הנכס, המוחזק על ידו בבלעדיות מאז ועד היום.

52. למול גרסתו של התובע לא הוצגה כל גרסה עובדתית מטעם הנתבעים.

    הנתבעים טוענים כי צירפו תצהירים בתמיכה לבקשתם לסילוק התביעה על הסף, וככל שהתובע רצה יכול היה לעתור בבקשה לחקור אותם על תצהירם. על כן לטענתם, הוצגה על ידם גרסה עובדתית ביחס לטענותיהם בכתב ההגנה. דין טענה זאת להידחות.

53. במסגרת פרוטוקול דיון מיום 4.6.2025, לא נאמר על ידי ב"כ היורשים כי הם מבקשים להסתמך על תצהירם שהוגש במסגרת הבקשה לסילוק התביעה על הסף, אלא נאמר כי אין להם עדים מידיעה אישית והוסכם על הגשת סיכומים בתיק: "עו"ד גילר: למעשה כל בעלי הדין לא מכירים את העובדות ולכן לא יכלו להגיד שום דבר מידיעה אישית לכן אין לנו עדים למעשה. כל מה שיש זה העדות של התובע, מסמכים וטענות משפטיות. רק בעקבות הפניה שקדמה לתביעה נודע למרשיי כי לסבא ולאביו של הנתבע 5 היתה דירה רשומה על שמו ברחוב קהילת לבוב" (ההדגשה הוספה – ע' ר').

54. בענייננו, היורשים לא עמדו על חקירת המצהירים מטעמם, ואף הודיעו כאמור כי אין להם כוונה להעיד נוכח העדר ידיעה אישית. בנסיבות אלו, הרי שאלו לא הציגו כל גרסה עובדתית הסותרת את טענותיו של התובע ביחס לחתימת ההסכם, תשלום התמורה או ביחס לטענות עובדתיות אחרות שהעלו בכתב ההגנה.

55. לעניין זה ראו ע"א 8493/06 עיזבון המנוח ציון כהן ז"ל נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ, סד(2) 256 (2010) שם ציין בית המשפט את הדברים הבאים היפים אף לענייננו:

    "מצהיר בהליך עיקרי או מצהיר שהוא בעל דין בהליך ביניים, חייבים להעמיד עצמם לחקירת הצד שכנגד, ובאין התייצבות המצהיר לחקירה, התצהיר לא ישמש ראיה במשפט (ע"א 52/87 הראל נ' הראל, פ"ד מג(4) 201 (1989); אוריגורן סוגיות בסדר דין אזרחי 758 (מהדורה עשירית, 2009)...".

56. על כן, ובהעדר תצהירים מטעם היורשים, אין גרסה עובדתית מטעמם העומדת למול גרסתו העובדתית של התובע.

57. אשר לפסק הדין בעניין אשורנס ג'נרל, הרי שלא מצאתי כי יש בציטוט אליו הפנו היורשים כדי לסייע להם, שכן בית המשפט מציין שם, כי במסגרת קדם המשפט, בית המשפט יכול להתייחס לתצהירים שהגישו הצדדים, וזאת לצורך קידום מטרותיו של קדם המשפט. אמירה זאת אינה רלוונטית לענייננו, עת היורשים בחרו שלא להגיש תצהירי עדות ראשית כפי שהודיעו בקדם המשפט מיום 4.6.2025, או להעמיד את המצהירים מטעמם לחקירה על התצהירים שצורפו לבקשתם לסילוק התביעה על הסף.

    על כן, וככל שרצו היורשים כי התצהירים שהוגשו במסגרת בקשת ביניים ישמשו כתצהירים מטעמם בהליך היה עליהם לציין זאת בצורה מפורשת, ולאפשר לתובע להחליט אם לחקור אותם אם לאו. בהעדר הודעה כזאת לא ניתן לקבל את התצהירים של היורשים כעובדות מוכחות שאין עליהן חולק.

58. מעבר לכל האמור אוסיף, כי מעיון בתצהירי היורשים שהוגש בתמיכה לבקשתם לסילוק התביעה על הסף, הרי שאין באמור בהם כדי לסייע ליורשים שכן אין בהם כל טענה עובדתית מידיעה אישית או כל אסמכתה ביחס לזיוף או חוסר אותנטיות של ההסכם או המסמכים שצורפו וכל שנטען בהם הוא כדלהלן:

    

59. על כן, טענות היורשים בסיכומיהם ביחס לאותנטיות של ההסכם וייפוי הכוח וטענותיהם ביחס לאופן כתיבת שמו של המוכר כמו גם ביחס לפגמים צורניים כגון העדר מספרי תעודות זהות, דינן להידחות.

60. ככל שהיורשים עמדו על טענתם להעדר אותנטיות של ההסכם וייפוי הכוח היה עליהם לתמוך טענה זאת בתצהיר כדין ולהוכיחה, ואין די בהעלאת טענות בעלמא.

    זאת ועוד, ליורשים אין כל ידיעה אישית, וטענותיהם הן בגדר ספקולציות שהועלו על ידם, שעה שכלל לא ידעו על קיומה של הדירה, ושעה שזאת מוחזקת על ידי התובע במשך עשרות שנים, והוא נוהג בה מנהג בעלים.

    על כן טענות אלו נדחות על ידי.

61. עוד העלו היורשים טענות ביחס לכך שלא ניתן לעשות שימוש בייפוי הכוח לאחר פטירת המנוח שכן המדובר בייפוי כוח כללי. לעניין זה טען התובע, כי הצגת ייפוי הכוח בהליך הנדון נעשתה אך לשם חיזוק טענותיו לחתימת ההסכם על ידי המוכר, באמצעות הצגת ייפוי הכוח שנחתם על ידי המוכר.

    הטענה לחזקת השיתוף בדירה

62. אשר לטענת השיתוף שהעלו היורשים, ולפיה לאמם המנוחה, היה חלק בדירה, אך היא לא חתומה על הסכם המכר, ועל כן וככל שאביהם המנוח מכר את הדירה, הייתה לו הזכות למכור מחצית מהדירה בלבד, קרי המחצית השייכת לו, ולא את מחצית הדירה השייכת לאם. אף טענה זאת נדחית.

63. היורשים טענו כאמור לקיומה של חזקת שיתוף אך המדובר בטענה עובדתית אשר לא הוכחה על ידם. יחד עם זאת, ואף אם הייתי קובעת כי בין המוכר לאשתו המנוחה התקיימו יחסי שיתוף, אין בכך כדי לסייע ליורשים.

64. בע"א 177/87 וינפלד נ' מנהל מס שבח מקרקעין, פ"ד מד(4) 607 (1990) (להלן: הלכת וינפלד) נקבעה ההלכה לפיה יש לאפשר לבן זוג לטעון ולהוכיח קיומו של שיתוף נכסים, אף אם הוא עושה כן בפעם הראשונה שנים רבות לאחר שנוצר השיתוף ובנסיבות אלו. על כן, אין לומר כי צד ויתר על זכויותיו מכח חזקת השיתוף, למרות שלא טען להן בהזדמנויות קודמות ועושה זאת לראשונה לאחר פטירת בן זוגו ובעת מכירת נכסים.

65. הלכה זו צומצמה בע"א 5774/91 מרים יהלום נ' מנהל מס שבח מקרקעין בחיפה פ"ד מח(3) (1994) להלן: פסק דין יהלום) שם נעשתה הבחנה בין תביעת בן זוג להחיל את חזקת השיתוף לבין תביעה שהוגשה על ידי יורשיו, נקבע כדלהלן:

    "גם במקרה דנן מוטל עלינו לתחום התחומין ולהכריע עד כמה יש להרחיב גבולותיה של ההלכה הקיימת, היא הלכת וינפלד. הנקודה הגאומטרית הראויה היא, כאמור, אותו מצב שבו הלך בן הזוג לעולמו, לאחר שניתנה לו הזדמנות סבירה להעלות את טענת השיתוף והוא בחר שלא לעשות כן. במקרה כזה, כפי שכבר הבהרתי, ניטה לייחס לו ויתור על זכותו לטעון כי הבעלות הפורמאלית, שלכאורה היתה כולה בידי הצד האחר, אינה משקפת את המצב כיום כהוויתו.

    הטעם לכך נעוץ בשיקולי מדיניות משפטית ראויה.

    ראשית, כפי שכבר הבהרתי, הזכויות המשותפות בנכסים, ועל-כן גם הזכות לטעון לקיומן הן, בראש ובראשונה, זכויותיו של בן הזוג עצמו. בידיו אפוא נתונה גם הזכות לבחור שלא לממשן ולא לטעון בעניין זה.

    אין מקום איפוא, שעה שבן הזוג בחר שלא לנצל את ההזדמנות שעמדה לו ולא טען לשיתוף, לאפשר ליורשיו לטעון לשיתוף בשמו, שהרי בכך אנו מתעלמים מכך שבן הזוג בחר שלא לעמוד על זכויותיו הנטענות.

    שנית, וזה העיקר בעיניי, אם נאפשר ליורשים להעלות טענות בדבר השיתוף בנכסים לאחר מותם של שני בני הזוג, כי אז נביא להתעוררותן של סיטואציות בעייתיות ובלתי רצויות. כדי להקים את חזקת השיתוף נדרש, כפי שכבר הבהרתי, להוכיח מה היה אורח חייהם של בני הזוג. והנה, אותם שניים, אשר על טיבם ואופיים של היחסים שביניהם מושתתת ונסמכת החזקה, אינם עוד בין החיים. אחרים (אפילו הם קרובי משפחה) הם אשר טוענים בשמם כיצד הסדירו את חייהם המשותפים, מה היה טיב יחסיהם ומהו משטר השיתוף שהנהיגו ביניהם, עניינים אשר מעצם טיבם מצויים, בראש ובראשונה, בידיעתם של בני הזוג עצמם.

    אפשר שהמצב אינו כה חמור שעה שמדובר בילדיהם של בני הזוג, שהיו קרובים להוריהם ויכלו לעמוד, עד כמה שהדבר אפשרי, על מצב היחסים שררו ביניהם בעודם בחיים. אלא שאם לא נראה את בן הזוג כמוותר על זכותו לטעון לשיתוף בנכסים, מקום שלא עורר אותה עד ליום מותו, הרי שלא נוכל לעצור את מעבר הזכות גם הלאה, והיא תהא שמורה לא רק לילדיו אלא גם לנכדיו, לניניו ואין לדבר סוף. בית המשפט ימצא עצמו במצב אבסורדי ובלתי אפשרי, שבו יידרש להכריע מה היו טיבן ואופיין של מערכות יחסים שהתקיימו, חמישים, שמונים ואף מאה שנים קודם לכן. ודוק: כבר במקרה דנן מדובר במערכות יחסים שתחילתן בראשית המאה ופקיעתן במות אחד מבני הזוג, למעלה מעשרים שנה לפני שהובא העניין לפני בית המשפט" (סעיף 24 לפסק הדין, ההדגשה הוספה – ע' ר').

    ובהמשך :

    "ברוח זו, לאחר ששקלתי את השיקולים השונים, ומתוך ראיית התמונה הכוללת, ובכללה הקשיים שתעורר הרחבה נוספת של הלכת וינפלד, הגעתי לכלל המסקנה הנ"ל, שלפיה מקום שהייתה לבן הזוג הזדמנות סבירה לטעון לשותפות בנכסים והוא בחר שלא לעשות כן, יש לראותו כמוותר עלהזכות לטעון להלכת השיתוף, ועל-כן אין להתיר גם ליורשיו להעלות טענה זו במקומ." (סעיף 26 לפסק הדין).

66. לעניין זה ראו גם פסק דין בע"א 4696/90 א' מצא מרים פישלר נ' ברוך שיין (26.7.1994), שם נקבע כי יורשי בן זוג שנפטר מנועים מלתבוע זכויות מכוח חזקת השיתוף אם בן הזוג ויתר עליהן בחייו, או אם השיהוי בהגשת התביעה פוגע בזכויות צדדים שלישיים שהסתמכו על הרישום. ראו גם ע"א 8753-07 עזבון המנוח עטאללה ח'ליל בהיג' נ' האפוטרופוס הכללי לנכסי נפקדים (16.11.2010), פסקה י"ג.

67. מהפסיקה לעיל עולה כי הלכת וינפלד צומצמה ונקבע כי היא לא תחול מקום בו הועברו הזכויות לצד שלישי, וכן לא תחול מקום בו הייתה לבן הזוג של המוריש הזדמנות סבירה להעלות את טענותיו בעודו בחיים והוא נמנע מלעשות כן, שאז ייחשב הדבר כוויתור מצידו.

68. בענייננו, המוכר מכר את הדירה בשנת 1961, נפטר ביום 29.8.1984, ואשתו נפטרה ביום 30.12.2006. אף כי לטענת היורשים בעת שהדירה נמכרה בשנת 1961, היא שימשה למגוריהם, אזי במשך כל אותן שנים מעת מכירת הדירה בשנת 1961, ועד לפטירתה של אשת המוכר בשנת 2006, לא העלתה אשת המוכר כל טענה ביחס לחזקת השיתוף ולזכויותיה בדירה.

    לעניין זה חשוב להדגיש כי בין פטירת המוכר לבין פטירת אשתו המנוחה חלפו למעלה מ- 20 שנים, כאשר בכל אותן שנים לא הועלתה כל טענה מצידה לחזקת שיתוף בנכס זה.

69. על כן, ובהתאם לפסיקה לעיל אין ליורשים כל זכות בדירה מכוח חזקת השיתוף הנטענת של אמם המנוחה.

    טענות התיישנות והשיהוי

70. בסיכומיהם חזרו התובעים על הטענות להתיישנות התביעה וכן לשיהוי בהגשתה.

71. בהחלטה מיום 31.12.2024 התייחסתי לטענות ההתיישנות והשיהוי, וקבעתי כי המדובר בטענות המצריכות בירור עובדתי.

72. לא מצאתי כי יש בטענות הנתבעים בסיכומיהם כדי להוכיח את טענתם לפיה יש להורות על דחיית התביעה מחמת שיהוי או התיישנות.

73. סעיף 5(2) לחוק ההתיישנות קובע תקופות ההתיישנות במקרקעין כדלהלן: "במקרקעין-חמש עשרה שנה, ואם נרשמו בספרי האחוזה לאחר סידור זכות קניין לפי פקודת הקרקעות (סידור זכות הקניין) עשרים וחמש שנה". לטענת היורשים כאמור היות והחזקה בנכס הועברה לתובע לטענתו ביום 22.3.1961, אזי לכל המאוחר זכות התביעה על פי ההסכם התיישנה ביום 23.3.1986.

74. בהתאם לפסיקה "ככלל, נקודת המוצא היא שתקופת ההתיישנות נמנית החל מיום לידת עילת התובענה (סעיף 6 לחוק ההתיישנות), אלא אם נעלמו מהתובע עובדות רלבנטיות, שלא היה עליו לגלותן (סעיף 8 לחוק ההתיישנות). יחד עם זאת, במקרים מסוימים, שבהם יש במערכת יחסים הסכמית בין התובע לנתבע, כדי להשפיע באופן מהותי על מערך הציפיות וההסתמכות של הצדדים – נקודת המוצא עשויה להשתנות. הדוגמא המובהקת ביותר לעניין זה, הוא השימוש שנעשה בדוקטרינת הנאמנות הקונסטרוקטיבית..." רע"א 4705/22 חוה אליהו נ' עדנה ישראל-פור (אליהו) (29.9.2022, להלן: פסק דין אליהו).

75. מוסד הנאמנות הקונסטרוקטיבית נועד לספק הגנה לרוכש זכויות במקרקעין בתמורה, כאשר המוכר, לאחר קבלת התמורה, מסרב להעביר על שם הקונה את הבעלות. כדי למנוע חוסר צדק במקרה בו המוכר מתכחש לעסקה לאחר קבלת התמורה, בתי משפט הנהיגו חריג לפיו אם כל הפעולות להעברת הבעלות הושלמו, למעט פעולת הרישום, אזי ניתן לראות בעסקה ככמעט מושלמת ולהכיר במוכר כנאמן של הקונה.

76. לשם בחינת מועד תחילת מרוץ ההתיישנות בנאמנות קונסטרוקטיבית ביחסי מוכר-קונה במקרקעין, יש לבחון מתי הגיע לידיעת הרוכש מידע שיש בו ללמד שהנאמן, המוכר, מפר את חובותיו כנאמן או כופר בנאמנותו, להבדיל מעצם הפרת החיוב החוזי להעברת הנכס על שם הרוכש:

    "תפיסת היחסים שבין רוכש למוכר, כיחסי נאמנות קונסטרוקטיבית, משפיעה על סוגיית ההתיישנות בשני היבטים מרכזיים, הכרוכים זה בזה. ראשית, בנוגע למועד תחילת מרוץ ההתיישנות, נקבע כי בנסיבות של נאמנות קונסטרוקטיבית, "יושהה מירוץ תקופת ההתיישנות כל עוד הנאמן אינו כופר בנאמנות או כל עוד הוא אינו מפר את חובת הנאמנות" (ע"א 7231/10 תלמוד תורה בית יהודה קרית אתא ע"ש יהודה גפן זצ"ל נ' עיריית קרית אתא, פסקה 13 לחוות-דעתו של השופט י' עמית (17.10.2012) (להלן: עניין תלמוד תורה); ההדגשות במקור – נ' ס'). שנית, באשר לסטנדרט הזהירות האובייקטיבי הנדרש מהתובע-הנהנה, לגבי גילוי העובדות המהוות את עילת התביעה, נקבע כי "אמת המידה לזהירות הסבירה הנדרשת לעניין גילוי העובדות המהוות את עילת התביעה נקבעת על יסוד הכלל שבאין מידע סותר רשאי נהנה להניח כי הנאמן ממלא את חובתו" (ע"א 3322/95 גמזו נ' גושן, פ"ד נ(4) 520, 526 (1997)). בכך משתנה למעשה נקודת המוצא, כך ש"במסגרת של יחסי נאמנות, נקודת המוצא היא עיכוב תקופת ההתיישנות כל עוד אין בידי הנהנה מידע המצביע על הפרת החובה מצד הנאמן (סעיף 8 לחוק [ההתיישנות]), ורק בהינתן מידע כאמור תבוא לעולם עילת התובענה ויחל מירוץ תקופת ההתיישנות (סעיף 6 לחוק [ההתיישנות]). בכך מוסט מרכז הכובד לטובת הגנה על האינטרס של התובע-הנהנה, על חשבון יכולתו של הנתבע-הנאמן לחסות תחת כנפיה של טענת התיישנות" (עניין תלמוד תורה, פסקה 16 לחוות-דעתו של השופט י' עמית)"(פסקה 19 לפסק דין אליהו).

77. במקרה זה, קמה לתובע נאמנות קונסטרוקטיבית, אשר יש בה כדי לדחות את מרוץ ההתיישנות, שכן המוכר קיבל תמורה עבור הנכס, והחזקה בו הועברה לידי התובע ואשתו, אשר במשך עשרות שנים רבות, ומאז ההסכם, עושים שימוש בלעדי במקרקעין.

78. אשר לטענת השיהוי נקבע בפסיקה ששיהוי בתוך תקופת ההתיישנות ייווצר רק במקרים בהם יוכיח הנתבע שהתובע זנח את זכות התביעה, שבמשך הזמן שינה הנתבע את מצבו לרעה עקב זניחת התביעה או שהשיהוי נגרם עקב חוסר תום ליבו של התובע. על מנת שתתקבל טענת השיהוי נדרשת רמת הוכחה גבוהה מצד הטוען לשיהוי, כי היה מצג ברור מצד התובע אודות ויתורו על זכות התביעה שלו, ובתי המשפט יקבלו טענה זו רק במקרים נדירים. זאת ועוד, על הטוען לשיהוי להוכיח ששינה את מצבו לרעה עקב התנהגותו של התובע ולא כתוצאה של שינוי נסיבות אובייקטיביות. אשר על כן עליו להוכיח שהתובע הציג מצג ממשי של ויתור על זכותו וארעה פגיעה בציפייה הלגיטימית של הנתבע שלא להיפגע, עד כדי ניצול לרעה של התובע את ההליך השיפוטי. בנוסף, גם בהתקיים התנאים להיווצרותו של שיהוי, לבית המשפט מסור שיקול הדעת לקבוע מתי יש להחיל את השיהוי ומתי יש להימנע מכך. ראוע"א 6805/99תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה ירושליםפ"ד נז (5) 433 (2003).

79. במקרה זה לא מצאתי לקבל את טענת השיהוי, שכן התובע לא הציג כל מצג לפיו הוא מוותר על זכותו בנכס. ההפך הוא הנכון, משנת 1961 ועד היום התובע מחזיק בנכס ועושה בו מנהג בעלים מבלי שהועלתה כל טענה או תביעה מצד המנוחים או מצד היורשים. מנגד, היורשים הם אלו שנקטו בשיהוי והטענה לגבי חזקת השיתוף וזכותה של המנוחה בנכס הועלתה רק במסגרת התביעה הנדונה, ועת אלו הודו כי כלל לא ידעו על זכויות כלשהן בדירה וטענותים הועלו רק מעת שהתביעה הובאה לידיעתם.

80. היורשים טוענים לחוסר תום לב בהתנהלות התובע אשר במשך שנים רבות לא פעל לרישום הדירה על שמו, לא מצאתי לייחס לתובע חוסר תום לב על שעמד על זכותו לרישום הזכויות בדירה על שמו, למרות חלוף השנים.

    הוצאות

81. למרות שדחיתי את טענות היורשים, ובהתחשב בכך שלא נוהלו הליכי הוכחות, כמו גם העובדה כי התובע עצמו לא נקט בכל פעולה לאורך השנים להסדיר את זכויותיו, שאז ייתכן ולא היה נדרש להגשת תביעה זו, וללא שנעלמו מעיני הסכמי שכר הטרחה והחשבוניות, שצורפו לסיכומי התובע, אני פוסקת הוצאות לטובת התובע בסך של 20,000 ₪.

    סוף דבר

82. התביעה מתקבלת, ונקבע כי התובע זכאי להירשם כבעלים של הדירה ברחוב קהילת לבוב 1 בתל אביב, הידועה כתת חלקה 1 בחלקה 318 בגוש 6636.

83. רישום הדירה על שמו של התובע ייעשה בכפוף לאמור בכתב הגנתה של עמידר ובכפוף לנהלי המרשם וכל דין.

84. היורשים ישלמו הוצאות התובע בסך של 20,000 ₪.

     

    ניתן היום, כ"ה טבת תשפ"ו, 14 ינואר 2026, בהעדר הצדדים.