פלוני נ' מלונות פתאל בע"מ ואח'

לפניי תביעה לתשלום פיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע, עקב נפילה שאירעה ביום 29.7.2016 בבית מלון.

התובע, יליד X.X.1996, התארח במועד התאונה, בהיותו כבן 20, עם בני משפחתו במלון לאונרדו פלאזה אילת.

הנתבעת 1 הינה מלון לאונרדו פלאזה אילת (להלן: "המלון"), בו אירעה התאונה הנטענת.

הנתבעת 2 הינה איילון חברה לביטוח בע"מ (להלן: "איילון"), אשר ביטחה את המלון בביטוח חבות כלפי צד ג' במועדים הרלוונטיים.

על פי האמור בכתב התביעה, ביום 29.7.2016, סביבות השעה 20:15, במהלך שהותו במלון, נכנס התובע להתקלח באמבטיה שבחדרו. התובע טען כי בעת שיצא מהאמבטיה, דרך על מים שהרטיבו את רצפת חדר הרחצה, החליק ונפל, וראשו נחבט באסלה. לטענתו, המים הגיעו לרצפה דרך וילון האמבטיה שהיה קרוע, מפגע שלא ראה קודם לכן. עוד נטען כי לא היה שטיחון מונע החלקה או מעקה אחיזה ביציאה מהאמבטיה. כתוצאה מהנפילה, נגרם לתובע חתך עמוק במצח, דימום, וסחרחורות. עוד טוען התובע כי בהמשך אובחנו אצלו ירידה חדה בשמיעה באוזן שמאל, כאבי ראש וצלקת בולטת במצח.

התובע טען כי המלון אחראי לנזקיו הן באחריות ישירה והן באחריות שילוחית למעשי ומחדלי עובדיו, וזאת בשל תחזוקה לקויה של המלון ומתקניו (וילון קרוע, היעדר שטיחון ומעקה). התובע ייחס למלון רשלנות, הפרת חובות חקוקות (לרבות תקנות שירותי תיירות וחוקי תכנון ובנייה) והפרת חובה חוזית לדאוג לבטיחותו. איילון נתבעת כמבטחת המלון.

הנתבעות הכחישו את אירוע הנפילה כפי שתואר וטענו כי המלון עומד בכל התקנים המחמירים, וכי לא היה כל מפגע בטיחותי. לטענתן, המקרה, אם אירע, הינו בגדר "סיכון יום יומי" ואינו מקיים עילת תביעה. הנתבעות טענו כי הנפילה, ככל שאירעה, נבעה מרשלנותו התורמת המשמעותית של התובע עצמו, אשר לא נקט זהירות סבירה (למשל, לא סגר את וילון האמבטיה כנדרש או יצא מהאמבט בחופזה). הנתבעות ייחסו לתובע חוסר אמינות, בין היתר, בכך שהסתיר עבר רפואי (פגיעת ראש בילדותו) וניסה לייחס פגיעות קודמות לאירוע במלון. כמו כן, נטען כי גרסת התובע סותרת את הדיווחים הראשוניים מיד לאחר התאונה, בהם לא אוזכר וילון קרוע. הנתבעות טענו עוד כי חוות דעת המומחה מטעם בית המשפט קבעה כי אין קשר סיבתי בין אירוע המלון לבין בעיות השמיעה של התובע, שמקורן בפגיעה בילדות. לחילופין, טענו הנתבעות לאשם תורם משמעותי של התובע וכי יש לדחות את התביעה מחמת התיישנות או שיהוי.

לצורך הכרעה, אלה הן השאלות שבמחלוקת:

• האם התאונה אירעה כפי שנטען על ידי התובע (החלקה על מים שנגרמו מווילון אמבטיה קרוע), ובכלל זה, האם היו ליקויים בחדר האמבטיה (כגון היעדר שטיחון מונע החלקה או מעקה אחיזה)?

  • האם הנתבעת 1 הפרה את חובת הזהירות המוטלת עליה?

  • האם יש לייחס לתובע אשם תורם, ובאיזה שיעור?

  • מהם נזקי הגוף שנגרמו לתובע כתוצאה מהתאונה?

  • מהו סכום הפיצויים, שהתובע זכאי לו בגין נזקיו?

     

    האם התאונה אירעה כפי שנטען על ידי התובע (החלקה על מים שנגרמו מווילון אמבטיה קרוע), ובכלל זה, האם היו ליקויים בחדר האמבטיה (כגון היעדר שטיחון מונע החלקה או מעקה אחיזה)?

     

התובע העיד כי ביום האירוע, סביב השעה 20:00, נכנס להתקלח בחדרו במלון, כאשר וילון האמבטיה היה סגור ושוליו בתוך האמבטיה. לטענתו, כשסיים להתקלח ופתח את הוילון, דרך על מים שהרטיבו את רצפת חדר האמבטיה, החליק, נפל וראשו נחבט באסלה. התובע טען כי המים הגיעו לרצפה דרך וילון האמבטיה שהיה קרוע, וכי לא היה בחדר שטיחון או משטח נגד החלקה, וגם לא מעקה בצד האמבטיה שניתן להחזיק בו (סעיפים 3 – 8 לתצהיר התובע).

בעדותו, התובע מסר בתחילה שנפל על האמבטיה ולאחר הערת באת כוחו אמר שנפל על האסלה. אי-דיוק זה, אף שיכול להעיד על בלבול בפרטים שוליים, אינו פוגע במהימנות גרסתו העיקרית בדבר החלקה בחדר האמבטיה כתוצאה ממים. התובע גם נשאל על תמונות המציגות את שולי הוילון מחוץ לאמבטיה והשיב כי ייתכן שהוילון הוצא החוצה לאחר הנפילה (עמ' 23 שורה 29 עד עמ' 24 שורה 15 לפרוטוקול ישיבת ההוכחות מיום 14.09.25; להלן: "הפרוטוקול").

אביו של התובע, מר מ' ב', אשר הגיע לחדר מיד לאחר הנפילה, חיזק את גרסת בנו. הוא העיד כי ראה את רצפת חדר האמבטיה מלאה במים ומלוכלכת מדם, וכי בבדיקה שערכו במקום, יחד עם עובד המלון, ראו כי וילון האמבטיה היה קרוע ודרכו יצאו המים. האב אף ציין כי עובד המלון, ששמו "עלי", צילם את המקום ואת הוילון הקרוע, ואף אמר שידאג לנקות את החדר ולהחליף את הוילון הקרוע. האב הוסיף כי כשחזרו לחדר לאחר הטיפול הרפואי, החדר היה נקי, המגבות הוחלפו וגם הוילון הקרוע הוחלף (סעיפים 4 – 8 לתצהיר אבי התובע). לתצהירו צורף אישור הקב"ט מיום האירוע שאישר כי אבי התובע הודיע לקב"ט כדלקמן: "כאשר הבן שלי רצה לצאת מהאמבטיה הילד החליק ונפל עם המצח לתוך האסלה" (נספח 1 לתצהיר אבי התובע).

הנתבעות הכחישו את טענות התובע וטענו כי המלון מתוחזק ברמה גבוהה ועומד בתקנים מחמירים. מטעמן העיד מר איסק יעקובוב, קב"ט המלון. מר יעקובוב הודה כי החל לעבוד במלון רק בשנת 2023, כלומר, שבע שנים לאחר האירוע. מכאן שעדותו ביחס לנסיבות האירוע הספציפי בשנת 2016 אינה מידיעה אישית אלא מבוססת על מסמכים ועל נהלי עבודה כלליים, ועל כן מהווה ברובה עדות שמיעה.

מר יעקובוב טען כי בתמונות שהוצגו לו לא נראה חור בוילון. הוא אף טען כי רצפת האמבטיה מפוספסת ומונעת החלקה, וכי בכל אמבט מותקנת ידית אחיזה. עם זאת, בחקירתו הנגדית, הודה מר יעקובוב כי התמונות שצורפו על ידו אינן מציגות ידיות אחיזה, וכי הוא לא יכול לדעת אם בחדר הספציפי בשנת 2016 הייתה ידית. הוא גם הסביר כי המלון מצויד במגבת נוספת המיועדת לשמש כמשטח דריכה, אך התמונות שהציג התובע, אשר צולמו על ידי עובד המלון כנראה, לא מעידות על הימצאות מגבת כזו.

הנתבעות לא זימנו לעדות עדים מרכזיים שהיו מעורבים באירוע בזמן אמת, כגון גרג סושין (הקב"ט המטפל), עלי חיג'אזי (אחראי המשמרת בקבלה שליווה את התובע לטיפול רפואי) ובני נידם (הקב"ט הראשי שחתם על האישור על התאונה). מר יעקובוב העיד כי ניסו לאתר אותם אך ללא הצלחה לאור השנים הרבות שעברו מאז המקרה.

התמונות שהוצגו על ידי הנתבעות, אשר לטענתן לא הראו חור בוילון, אינן סותרות את גרסת התובע בדבר וילון קרוע. ייתכן שאכן הוילון הוחלף או הוזז לאחר האירוע, כפי שהעיד התובע. חשוב מכך, אף אם לא הוכח שהוילון היה קרוע, הרי שמהתמונות שהוצגו לא עולה קיומו של שטיחון ייעודי מונע החלקה או מאחז יד בחדר האמבטיה.

לאור העדויות שהוצגו, ועל אף אי-דיוקים מסוימים בגרסת התובע, הרי שגרסתו העיקרית נתמכת בעדות אביו ובאישור הקב"ט מיום התאונה. העד מטעם הנתבעות לא היה בעל ידיעה אישית על האירוע, ועדותו נגעה בעיקר לנהלים כלליים. הימנעות הנתבעות מלהביא עדים בעלי ידיעה אישית, אשר היו נוכחים במקום האירוע בזמן אמת, פועלת לחובתן.

לפיכך, אני קובעת כי התובע החליק בחדר האמבטיה עקב מים על הרצפה. אף אם לא הוכח באופן חד משמעי כי הוילון היה קרוע, הרי שמהתמונות שהוצגו, ובהיעדר הוכחה סותרת מהימנה מצד הנתבעות, עולה כי לא היה בחדר שטיחון ייעודי נגד החלקה או מאחז יד אשר יכלו למנוע את ההחלקה, או למצער להפחית את נזקיה. בכך, אני מקבלת את גרסת התובע כי החליק בגין הליקויים בחדר האמבטיה.

האם הנתבעת 1 הפרה את חובת הזהירות המוטלת עליה?

על פי ההלכה הפסוקה, בעל מקרקעין, ובכלל זה בעל בית מלון, חב בחובת זהירות מושגית וקונקרטית כלפי אורחיו ומוזמניו השוהים בשטחו. חובה זו כוללת את הצורך לדאוג לסביבה בטוחה ולנקוט באמצעי זהירות סבירים למניעת סיכונים צפויים (ראו, למשל, ע"א 862/80 עירית חדרה נ' זוהר (פ"ד לז(3) 757).

עם זאת, אין הדין מטיל אחריות מוחלטת על כל נזק שניתן לצפותו, וקיימת הבחנה בין סיכון "רגיל" או "טבעי" לבין סיכון "בלתי רגיל" או "בלתי סביר". החלקה על רצפה רטובה כתוצאה ממים שזלגו מהאמבטיה עשויה להיחשב, במקרים מסוימים, כחלק מסיכוני היום-יום הרגילים, שכן מים באמבטיה הם בגדר סיכון טבעי (כפי שנקבע, למשל, בע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש פ"ד לז (1) 113). אולם, גבולות חובת הזהירות הקונקרטית אינם סטטיים, והם נקבעים בהתאם לנסיבותיו של כל מקרה, תוך בחינת טיב הסיכון והאמצעים שניתן לנקוט כדי למנוע אותו. סיכון "בלתי סביר" הוא סיכון שהחברה רואה אותו בחומרה יתרה ודורשת נקיטת אמצעי זהירות סבירים למניעתו.

במקרה דנן, מצאתי כי הנתבעת 1 הפרה את חובת הזהירות המוטלת עליה, וזאת מן הטעמים הבאים:

הוכח בפניי כי בחדר הרחצה בו אירעה התאונה לא היו קיימים אמצעי בטיחות בסיסיים ונדרשים.

העדר ידית אחיזה: התובע טען כי לא הותקנה ידית אחיזה באמבטיה, שהייתה יכולה לסייע ביציאה בטוחה ממנה. טענה זו לא נסתרה על ידי הנתבעות. כפי שעלה בפסיקה בעניין ת"א (שלום ירושלים) 24343/99שם טוב שרה נ' "דן" רשת מלונות בע"מ(30.4.2002), שם נקבע כי העדרה של ידית אחיזה יציבה ובטוחה מהווה מחדל רשלני המונע יציאה בטוחה ויציבה מהאמבטיה. בהיעדר ידית אחיזה, פעולת היציאה מהאמבטיה הופכת למורכבת ומסוכנת יותר, במיוחד כאשר מדובר בכפות רגליים רטובות וסף אמבטיה שיש לעבור. זהו אינו סיכון טבעי ורגיל שעל האורח לקבלו, אלא סיכון בלתי סביר שהיה על המלון למנוע באמצעי פשוט ויעיל וראו גם ת"א (שלום י-ם) 2154-01-11בנימין לזמי נ' מלונות הכשרת הישוב בע"מ(נבו 15.9.2016).

העדר שטיחון מונע החלקה או מגבת ייעודית לרצפה: התובע טען כי לא סופק שטיחון או מגבת ייעודית לרצפת חדר האמבטיה למניעת החלקה. הנתבעות לא הוכיחו כי אמצעי בטיחות כזה אכן היה קיים בחדר. בפסיקה נקבע כי קיומה של מגבת מדרס או שטיחון ייעודי בחדרי אמבטיה בבתי מלון הוא עובדה מקובלת וידועה, וכי אי-אספקת אמצעי כזה מהווה רשלנות; ראו, למשל, ת"א (שלום ירושלים) 7046/02 אבידני שולמית נ' מלון נובה (29.03.2006). אמצעי זה הוא פשוט וזול, ויכול למנוע נזקי גוף חמורים כתוצאה מהחלקה על רצפה רטובה.

וילון אמבטיה קרוע שאיפשר זליגת מים מוגברת: התובע טען כי התאונה אירעה כתוצאה מזליגת מים מוגברת מרצפת האמבטיה עקב וילון קרוע. בעוד שהנתבעות טענו כי וילון הותקן ונועד למנוע נזילת מים, וכי התובע לא סגר אותו כנדרש, הרי שהתובע טען באופן מפורש להימצאותו של וילון קרוע, אשר איפשר את זליגת המים אל מחוץ לאמבטיה. עדותו של התובע ואביו בעניין זה לא נסתרה.

הנתבעות לא הצליחו לסתור את גרסת התובע ביחס להיעדר אמצעי הבטיחות והוילון הקרוע. הנתבעות טענו כי המלון מתוחזק ברמה גבוהה ועומד בתקנים מחמירים, אך לא הציגו ראיות קונקרטיות הסותרות את טענות התובע בנוגע לחדר הספציפי במועד האירוע. יתרה מכך, הנתבעות לא הביאו לעדות עדים רלוונטיים מטעמן, כגון מי שצילם את התמונות לאחר האירוע, או עובדי משק הבית שיכלו לאשר את תקינות הוילון או קיום שטיחון. על פי ההלכה הפסוקה, הימנעות מהבאת ראיה רלוונטית הנמצאת בהישג ידו של בעל דין, וללא הסבר סביר, יכולה להוביל למסקנה שאילו הובאה הראיה, היא הייתה פועלת נגדו; ראו ע"א 9656/05 נפתלי שוורץ נ' רמנוף חברה לסחר וציוד בניה בע"מ (27.07.2008). עם זאת, כאשר התביעה לא הוגשה במשך זמן רב, מתחשב בית המשפט בעובדה שהשיהוי גורם לנזק ראייתי עקב אובדן מסמכים וחוסר יכולת להעיד גורמים רלוונטיים; ת"א (מחוזי חי') 53276-06-23 הנא נג'אר נ' מדינת ישראל – משרד הבריאות (19.08.2025). למרות האמור, הנתבעת יכולה היתה להביא ראיות אחרות כגון נהלים או הוראות המעידות כי בחדרי האמבטיה בעת הרלוונטית היו מותקנות ידיות אחיזה וכי היו שטיחונים, אולם לא עשתה כן.

לאור האמור, אני קובעת כי הנתבעת 1 הפרה את חובת הזהירות המוטלת עליה כלפי התובע, בכך שלא דאגה לקיום אמצעי בטיחות סבירים ונדרשים בחדר האמבטיה, לרבות ידית אחיזה ושטיחון מונע החלקה. מחדלים אלו הופכים את הסיכון להחלקה מסיכון רגיל וטבעי לסיכון בלתי סביר, שהיה על הנתבעת למנוע.

אשם תורם

בנסיבות המקרה גם לתובע תרומה לנזק. כפי שנפסק בעניין האשם התורם: "הלכה פסוקה היא, כי המבחן החל במקרים של חלוקת האחריות בגין קיומה של רשלנות תורמת, הוא מבחן המבוסס על מידת האשמה (ראה ע"א 267/58, (מרדכי לקריץ, ואח' נ' אברהם שפיר, ואח', פ"ד יג 1250 ; פ"ע מ 341.)). לפי מבחן זה, הרי בית-המשפט בבואו לחלק את האחריות בין הצדדים, צריך לשקול מבחינה מוסרית את התנהגותם הרשלנית, זו לעומת זו..." (ע"א 987/75 ווסטצ'סטר פייר אינשורנס נ' קורן, פ"ד לא(1), 660 ,עמ' 670-671.

רחצה באמבטיה הינה פעולה יומיומית שיש לצפות שאדם שמבצע אותה יהיה ער לסכנות הטמונות בה, וינהג באופן סביר ומותאם לתנאי השטח, גם ללא הדרכה או הסברים מיוחדים; ראו בעניין ת"א (שלום ירושלים) 24343/99שם טוב שרה נ' "דן" רשת מלונות בע"מ (30.4.2002) . עוד נאמר בפסק דין זה כי:

"לצד חובתה של הנתבעת להתקין בחדר האמבטיה אמצעי בטיחות אשר יבטיחו את המתרחץ הסביר, שומה על המתרחץ הסביר המכיר את מבנה גופו ומגבלותיו המיוחדות לנהוג משנה זהירות ולזכור כי הוא איננו נמצא בביתו, שם הכל מובן מאליו ושגרתי, אלא בסביבה חדשה אשר יש ללמוד אותה ולהכירה לפני ביצוע פעולות שיש בהן משום נטילת סיכון.".

הנתבעות טוענות כי התובע החליק כתוצאה מהתנהלות חסרת זהירות שלו. לטענתן, התובע לא סגר את וילון האמבטיה כנדרש, או לא סגר אותו כלל, מה שגרם לזליגת מים על הרצפה. עוד נטען כי התובע יצא מהאמבט במהירות ובחוסר זהירות, מבלי לשים לב לתנאי המקום ולמים שנוצרו על הרצפה, ואף נמנע מלהשתמש במגבת הסופגת המיועדת לדריכה בעת היציאה מהאמבט.

מנגד, התובע טוען כי התאונה אירעה בשל רשלנות הנתבעות, ובפרט בשל הימצאות וילון רחצה קרוע באמבטיה, שאפשר חדירת מים החוצה אל רצפת חדר הרחצה, וכן בשל היעדר שטיחון רצפה למניעת החלקה והיעדר ידיות אחיזה ליציאה בטוחה מהאמבטיה.

לנוכח האמור לעיל, ובהתחשב בנסיבות המקרה שבפני, לרבות טענות הצדדים באשר לאופן התרחשות האירוע, והיות שרחצה באמבטיה טומנת בחובה סיכונים מסוימים הדורשים זהירות מצד המתרחץ, אני קובעת כי יש להטיל על התובע אשם תורם בשיעור של 35%.

מהם נזקי הגוף שנגרמו לתובע כתוצאה מהתאונה?

התובע טוען כי כתוצאה מהתאונה נגרמו לו נזקי גוף משמעותיים. לטענתו, עובר לאירוע התאונה היה בריא בגופו ובנפשו, אך לאחריה סבל מכאבי ראש וסחרחורות, הפרעות בשיווי משקל וירידה חדה בשמיעה באוזן שמאל, מה שמקשה על תפקודו הכללי, בחיי היומיום ובעבודתו. כמו כן, נותרה במצחו צלקת ברורה, מכערת ורגישה.

מומחה התובע, ד"ר אלי ולדנר, קבע בחוות דעתו כי לתובע נותרה נכות צמיתה בשיעור משוקלל של 19%: 10% בגין הירידה בשמיעה ו-10% בגין הצלקת בפנים. ד"ר ולדנר הדגיש כי מדובר בנזק שמיעה משמעותי באוזן שמאל, אשר אובחן בסמוך מאוד לאחר התאונה. הוא קובע כי ליקוי השמיעה התחושתי-עצבי באוזן שמאל, שלא חלף ואף לא הוטב, מעיד על נזק בלתי הפיך וקבוע לאוזן הפנימית, ושלא ניתן לשקם את השמיעה באמצעות מכשיר שמיעה. ד"ר ולדנר מציין כי התובע לא סבל לפני האירוע מבעיות אוזניים כלשהן ושמיעתו הייתה תקינה, וכי יומיים לאחר החבלה בראש החל להתלונן על ירידה בשמיעה באוזן שמאל, מה שיוצר קשר סיבתי ברור בין ליקוי השמיעה לאירוע החבלה. הוא גם מצא קשר סיבתי בין הצלקת במצח לאירוע. הוא הדגיש כי לא היו כל תלונות על ירידה בשמיעה לאורך כל תקופת ילדותו ובגרותו, וכי התלונות הראשונות על ירידה בשמיעה באוזן שמאל הופיעו מספר ימים לאחר התאונה במלון, מה שמעיד על קשר סיבתי לחבלה זו.

הנתבעות הגישו חוות דעת רפואית שנערכה על ידי ד"ר י. פלוטקין, מומחה אף אוזן גרון, ועל פי האמור בחוות דעתו, טוענות כי החרשות באוזן שמאל של התובע נובעת מחבלת ראש חמורה שאירעה לו בילדותו. ד"ר פלוטקין מציין כי ביום 23.10.98, בהיותו בן שנתיים ותשעה חודשים, הגיע התובע לחדר הלם ברמב"ם עם דימום מאוזן שמאל, ובבדיקת דימות (CT) נראה שבר קווי טמפורופריאטלי בשמאל והמטומה אפידורלית משמאל, אשר הצריכה ניתוח קרניוטומיה. לדבריו, שבר בעצם הטמפורלית, במיוחד אם הוא רוחבי ופוגע בקופסית האוזן הפנימית, גורם לפגיעה קשה בשמיעה. הוא הדגיש כי בבדיקת ה-CT שבוצעה לאחר חבלת הראש במלון, לא נמצא תיעוד לנזק גרמי טרי בעצמות הגולגולת או נזק לרקמת המוח, אלא רק סימנים מניתוח הקרניוטומיה בעבר הרחוק. ד"ר פלוטקין קבע כי הופעת ליקוי שמיעה כבד עד כדי חרשות אינה הפרעה קלה שהסובל ממנה שם לב אליה במקרה ומברר אותה כבדרך אגב, וכי תיעוד רפואי משנת 2008 מראה כי ליקוי שמיעה משמאל היה ידוע למטופל כבר אז. ד"ר פלוטקין קבע לתובע נותרה נכות בשיעור 5% בגין הצלקת בלבד.

לאור הפערים בין חוות דעת הצדדים, מונה ד"ר דן ניר כמומחה בית המשפט בתחום אף אוזן גרון. ד"ר ניר קבע בחוות דעתו כי לא נגרם לתובע נזק לאוזניים - לא בתחום השמיעה ולא במערכת שיווי המשקל - כתוצאה מאירוע הנפילה במלון ב-29.7.16, וכי גם לא הוחמר נזק קודם. ד"ר ניר הסיק כי החרשות באוזן שמאל שאכן קיימת ומוכחת אצל התובע, נובעת במלואה מחבלת הראש שאירעה לו בגיל שנתיים ועשרה חודשים (תאונת הילדות). הוא קבע כי הנפילה במלון ב-2016 לא שינתה את מצבו השמיעתי ולא החמירה אותו. בנוסף, ד"ר ניר קבע כי כתוצאה מהנפילה במלון נותרה צלקת מצחית שאינה מכערת את מראה פניו של התובע, וכי נכותו כתוצאה מהצלקת הינה 5%. הוא ציין כי תלונות התובע על סחרחורת ואי יציבות אינן נובעות מפגיעה במערכת היציבות באוזן הפנימית, כפי שהוכח בבדיקת ENG תקינה.

בעדותו, חזר ד"ר ניר על מסקנותיו. הוא הסביר כי "חבלה קהה לא תגרום לחירשות. נקודה" (עמ' 8 שורות 18 – 23 וכן עמ' 10 שורות 25 – 28 לפרוטוקול) וכי "אני חד משמעית לא מייחס את פגיעת החירשות לחבלה הקהה שהייתה בשנת 2016" (עמ' 7 שורה 25 לפרוטוקול). הוא פירט כי חבלת הראש בילדות הייתה חמורה וכללה שבר טמפורופריאטלי, דימום אפידורלי ודלף נוזל שדרתי מהאוזן, מה שמעיד על פגיעה נרחבת באזור האוזן. לדבריו, "העובדה שנוזל השדרה יצא מהאוזן מעידה שהשבר עירב את האוזן" (עמ' 9 שורות 2 – 15 לפרוטוקול). באשר להיעדר תלונות על שמיעה במשך שנים, הסביר ד"ר ניר כי "ילד שאיבד שמיעה בגיל 2.8 בכלל לא מודע לזה אח"כ שיש לו בעיה כי הוא שומע ומתפקד. מאוד יכול להיות שהוא כלל לא היה מודע לזה" (עמ' 10 שורות 7 – 22 לפרוטוקול).

התובע חולק באופן נחרץ על קביעותיו של ד"ר דן ניר. הוא טוען כי אובייקטיביות המומחה נפגעה בשל התכתבויות עם באת כוח הנתבעות ללא ידיעתו. התובע מלין על כך שד"ר ניר נטל לעצמו תפקיד שיפוטי, הצליב רישומים ועדויות והגיע למסקנה שהתובע "מאדיר" את תיאור התאונה, פעולה שאינה בתחום מומחיותו הרפואית. לגופו של עניין, התובע טוען כי קביעתו של ד"ר ניר לפיה רק חבלת ראש הגורמת לשבר בגולגולת יכולה לגרום לנזק שמיעה, אינה הגיונית, וכי נזק שמיעה יכול להיגרם גם מחבלה קהה ללא שבר. התובע מדגיש כי ד"ר ניר לא עיין בכל המסמכים הרפואיים מהאשפוז בילדות, וכי לא הוכח שהשבר בילדות היה רוחבי ופגע בעצב השמיעה. התובע חוזר על הטענה כי לא סביר שאדם יסבול מחרשות מגיל 3 ועד גיל 20 מבלי להיות מודע לכך או לטפל בזה, וכי היעדר תיעוד על תלונות בתחום זה תומך בכך שהפגיעה נגרמה בתאונה במלון. לעניין הצלקת, התובע טוען כי היא מכערת ובולטת ומצדיקה נכות בשיעור 10% ולא 5%. התובע טען בסיכומיו כי הוא אינו מגיש בקשה לפסילתו של ד"ר ניר, אולם מבקש שבית המשפט לא יאמץ את חוות דעתו.

הנתבעות, לעומת זאת, מקבלות את חוות דעתו של ד"ר דן ניר במלואה ותומכות בה. הן מדגישות כי חוות הדעת קובעת באופן חד משמעי כי אין קשר סיבתי בין אירוע הנפילה במלון לבעיות השמיעה של התובע, וכי בעיות אלו נובעות מחבלת הראש בילדותו. הנתבעות מציינות כי ממצאי הבדיקות האובייקטיביות (CT ו-ENG) תומכים במלואם במסקנות המומחה ושוללים כל קשר לאירוע במלון. הן מדגישות כי חוות הדעת של ד"ר ניר לא נסתרה למרות חקירה ממושכת של כמעט שעתיים.

למעלה מן המידה אציין כי גם לו היתה מוגשת בקשה לפסילת חוות דעתו של ד"ר ניר, היא היתה נדחית וזאת כיוון שפסילת חוות דעת של מומחה מטעם בית המשפט היא סעד קיצוני השמור למקרים חריגים בלבד. בית המשפט ינקוט בצעד זה רק כאשר נפל בהתנהלות המומחה או בחוות דעתו פגם מהותי היורד לשורש העניין, אשר עלול לגרום לעיוות דין לאחד מבעלי הדין ; ראו רע"א 1834/18 שירותי בריאות כללית נ' פלונית (03.05.2018) וכן רע"א 7352/21 פלוני (קטין) נ' קרנית, קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים (17.11.2021). בענייננו, גם אם ב"כ הנתבעת שלחה למומחה את תיקו הרפואי המלא מרמב"ם שהוא חומר המותר בהצגה, מבלי לשלוח העתק לב"כ התובע, אין בכך כדי לגרום עיוות דין ואין בכך כדי להוות פגם מהותי היורד לשורש העניין.

באשר לבקשת התובע שבית המשפט יסטה מחוות דעתו של ד"ר ניר, אומר כי אמנם בית המשפט אינו מחויב לאמץ את חוות הדעת של המומחה מטעמו כ"כזה ראה וקדש", וההכרעה הסופית מסורה תמיד לבית המשפט, אשר רשאי לסטות מהמסקנות באופן חלקי או מלא בהתאם לשיקול דעתו ולכלל הראיות בתיק, אולם סטייה זו נעשית באופן זהיר ולאחר נימוקים; ראו דנ"א 4960/18 שולמית זליגמן נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ (04.07.2021); קרן מילר מומחים במשפט האזרחי (2025) פרק 9: סטייה מחוות דעת מומחה מטעם בית המשפט, מינוי מומחה נוסף ומינוי מומחה אחר.

בית המשפט יסטה מחוות הדעת כאשר מתגלים בה קשיים מקצועיים היורדים לשורש העניין, כגון סתירות פנימיות בעמדת המומחה, חוסר מהימנות מקצועית, או כאשר המסקנות אינן עומדות במבחן הביקורת וההיגיון אל מול חומר הראיות (רע"א 7863/17 פלונית נ' הפול חברה לביטוח בע"מ (17.12.2017). עילה מרכזית נוספת לסטייה היא כאשר המומחה ביסס את מסקנותיו על עובדות שהופרכו, על תשתית עובדתית בלתי מהימנה או על הנחות יסוד שגויות. כמו כן, בית המשפט יסטה מחוות הדעת אם המומחה חרג מתחום מומחיותו או מהסמכויות שהוקנו לו בכתב המינוי, או אם התגלה חשש למשוא פנים או ניגוד עניינים הפוגע באובייקטיביות שלו (רע"א 53413-04-25 דרך נכסי החצב בע"מ נ' "נוף הארץ" ייזום ובנין בע"מ (14.05.2025)).

בענייננו, אין בחוות דעתו של ד"ר ניר קושי מקצועי, סתירה פנימית או חוסר מהימנות מקצועית. ד"ר ניר קבע באופן חד משמעי כי "אני חד משמעית לא מייחס את פגיעת החירשות לחבלה הקהה שהייתה בשנת 2016" וכי "חבלה קהה לא תגרום לחירשות. נקודה". ההסבר כי החרשות נובעת מחבלת הראש הקשה שאירעה לתובע בילדותו, אשר כללה שבר בגולגולת, דימום מהאוזן ונזילת נוזל שדרתי, עולה בקנה אחד עם הידוע בספרות הרפואית לגבי פגיעות מסוג זה, ובעוד מומחה התובע כלל לא התייחס לעניין זה, ד"ר ניר הסביר הן מדוע החבלה הקהה לא יכולה לגרום לחירשות ומדוע, מתוך החומר הרפואי שהיה בפניו באשר לחבלה שסבל התובע בילדותו החבלה בילדות היא זו שגרמה לחירשות . כמו כן, הסברו של ד"ר ניר בדבר יכולת הסתגלותם של ילדים לפגיעות שמיעה בגיל צעיר, באופן שהם עשויים שלא להיות מודעים לכך במשך שנים, מספק מענה לטענת התובע בדבר היעדר תלונות לאורך תקופה ארוכה.

בנוסף, העובדה כי בדיקות ה-CT וה-ENG שבוצעו לאחר התאונה במלון לא מצאו נזק טרי או ממצא וסטיבולרי פתולוגי, תומכת במסקנה כי התאונה במלון לא גרמה לנזק שמיעתי או להפרעות בשיווי משקל.

לגבי הצלקת, תיאורו של ד"ר ניר כצלקת שטחית שאינה מכערת באופן משמעותי, וקביעתו לנכות בשיעור 5%, נראית סבירה ומתאימה לממצאים האובייקטיביים.

לאור האמור, ולאחר ששקלתי את טענות הצדדים ואת חוות הדעת שהוגשו לרבות האמור בחקירתו של ד"ר ניר, אני מקבלת את מסקנותיו של ד"ר דן ניר, מומחה בית המשפט. חוות דעתו מבוססת על ניתוח מעמיק של התיעוד הרפואי, היא מציגה הסבר מניח את הדעת למקור החרשות של התובע ובחקירתו העמיק המומחה את ההסבר ונימק את קביעותיו.

לפיכך, אני קובעת כי אין קשר סיבתי בין התאונה במלון לבין ליקוי השמיעה באוזן שמאל של התובע, וכי נכותו השמיעתית נובעת מתאונת הילדות. הנכות היחידה שנותרה לתובע כתוצאה מהתאונה במלון היא צלקת במצח, בגינה נקבעת נכות רפואית בשיעור 5%.

מהו סכום הפיצויים, שהתובע זכאי לו בגין נזקיו?

נכותו הרפואית של התובע היא נכות פלסטית, שאינה תפקודית במהותה ולפיכך הפסדי השכר ניתנים על פי סכום גלובלי ולא על פי חישוב אריתמטי.

הפסדי שכר - לטענת התובע, לאחר התאונה לא עבד כשנה ולפיכך יש לפצותו בסך של 84,000 ₪ בגין שנה זו. כמו כן התובע טוען כי גם מאז ששב לעבודה ועד היום ישנם הפסדי שכר בסך של 150,000 ₪.

התובע צירף אישורי מחלה מיום 29.07.2016 ועד יום 31.10.2016 (במשך 78 יום). בהנחה שהתובע לא יכול היה לעבוד עד סוף אוקטובר 2016, כאשר התאונה אירעה ביום 19.07.2016, אני סבורה שיש מקום לפצות את התובע על שלושה חודשי אי כושר לעבודה בהתאם לאישורי המחלה שהוצגו. על פי נתוני ההשתכרות, התובע השתכר סך של 5,500 ₪ עובר לתאונה ובשערוך להיום (מאמצע התקופה) סך של 7,100 ₪ - כך שלעבר הפיצוי עומד ע"ס 21,300 ₪.

התובע טען כי יש לפצותו גם בגין אבדן כושר השתכרות לעתיד, כיוון שלטענתו, גם הירידה בשמיעה מקורה בתאונה מושא התביעה, אולם משקבעתי שהנכות הקשורה לתאונה היא נכות פלסטית בגין הצלקת, הרי הנחת המוצא היא שנכות פלסטית בגין צלקות אינה פוגעת בכושר ההשתכרות, ולכן בדרך כלל לא יבוצע חישוב אקטוארי. עם זאת, כאשר מדובר בנפגעים צעירים שטרם גיבשו מסלול תעסוקתי, או במקרים שבהם לצלקת יש פוטנציאל להשפיע על קבלת עבודה בעתיד, נוהגים בתי המשפט לפסוק פיצוי גלובלי בדרך של אומדנה המשקף את הסיכון לעתיד; ראו ת"א (שלום נצרת) 71749-11-21 פלונית נ' אלוניאל בע"מ (07.11.2024); ברכיה יוסי, יוליה שנקר תחשיבי נזק בדיני נזיקין (2022) | פרק 18 - דוגמאות לחישוב נזק בראי בית המשפט.

בענייננו, התובע עובד במפעל מזה שנים רבות, ועל פי דו"ח רציפות הביטוח בשנת 2024 השתכר התובע סך של 127,000, כך ששכרו החודשי הממוצע עמד ע"ס 10,583 ₪ בעוד שערוך שכרו מלפני התאונה (כאמור לעיל) עומד על סך של כ- 7,100 ₪, כך שנראה שנכותו של התובע אינה משפיעה על כושר השתכרותו. למרות האמור, אני פוסקת פיצוי גלובלי על דרך האומדנה בסך של 15,000 ₪ לעתיד כאשר פיצוי זה כולל גם הפסדי פנסיה.

עזרת צד ג' והוצאות - התובע העיד שמאז התאונה הוא נזקק לעזרת בני משפחתו הנתבעת טענה כי התובע לא הוכיח כי נזקק לעזרה בשכר וכי גם עדות אחיו אין בה כדי להוכיח שהתובע אכן זקוק לעזרה מיוחדת. התובע העיד כי מאז התאונה היו לו הוצאות ברכישת תרופות ולצורך נסיעות לטיפולים. לטענת הנתבעת לתובע לא נגרמו הוצאות כלל והוצאותיו של התובע צריכות להיות משולמות על ידי קופת החולים, אולם מציאות החיים מלמדת כי פעמים רבות נאלצים נפגעים לשלם מכיסם בגין תרופות והוצאות אחרות.

על דרך האומדנה, אעריך את הוצאות התובע, בשני ראשי הנזק הללו בסך של 5,000 ₪

כאב וסבל - בהתחשב באופי הפגיעה, משך הטיפולים ותקופת ההיעדרות מהעבודה, אני פוסקת לתובע פיצוי בגין כאב וסבל בסך של 35,000 ש"ח.

סך נזקי התובע

כאב וסבל 35,000 ₪

הפסד השתכרות לעבר21,300 ₪

אבדן כושר השתכרות לעתיד15,000 ₪

עזרת צד ג' והוצאות 5,000 ₪

סה"כ76,300 ₪

בניכוי אשם תורם בשיעור 35% 26,705 ₪ -

סה"כ לאחר ניכוי אשם תורם49,595 ₪

על הנתבעת לשלם לתובע סך של 49,575 ₪ בתוספת שכ"ט עו"ד ומע"מ בשיעור 20% וכן החזר עלות חוות הדעת מטעם התובע, מחצית עלות חוות דעת מומחה ביהמ"ש ואגרה.

הסכום ישולם בתוך 30 יום מהיום שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד יום התשלום.

ניתן היום, כ"ח שבט תשפ"ו, 15 פברואר 2026, בהעדר הצדדים.