אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> ת"א 10507-05-11אברביה ואח' נ' חזן(אסיר) ואח'

ת"א 10507-05-11אברביה ואח' נ' חזן(אסיר) ואח'

תאריך פרסום : 28/12/2014 | גרסת הדפסה
ת"א
בית המשפט המחוזי תל אביב - יפו
10507-05-11
21/12/2014
בפני השופט:
אליהו בכר

- נגד -
התובע:
עיזבון המנוח אלי אברביה ז"ל באמצעות רינה אברביה
עו"ד רותי אלדר
הנתבע:
יוסי חזן (אסיר)
עו"ד דניאל ברוזה
פסק דין

לפני תביעה אזרחית נגררת להרשעה בפלילים שהוגשה לפי סעיף 77 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד- 1974 (להלן: "חוק בתי המשפט").

  1. רקע

  2. המנוח, יליד 29.10.1978, כבן 28 במותו, הגיע בתאריך 22.10.2006 למועדון ה"פלואו" בהרצליה על מנת לחגוג את יום הולדתו. במהלך הערב התפתחה במקום קטטה בה הותקף המנוח על ידי הנתבע וחבריו בצורה אכזרית וברוטלית, נפגע ונפטר מפצעיו בתאריך 23.10.2006.

    הכרעת הדין בעניינו של הנתבע

  3. בתאריך 27.6.2007 הורשע הנתבע בהריגת המנוח בצוותא לפי סעיף 298 לחוק העונשין, תשל"ז- 1978 (להלן: " חוק העונשין"). מעיון בהכרעת הדין, ת"פ (ת"א) 40333/06 מדינת ישראל נ' יוסי חזן (27.6.2007) (נספח 1 לתצהיר התובעים) עולה כי כב' השופט ח' כבוב קבע את עובדות האירוע כדלקמן:

    "לסיכום פרק העובדות

    אני קובע כי הנאשם זוהה באופן ברור ונחרץ כמי שנטל חלק באירועים מתחילתם ועד סופם. אני קובע כי גרסת הנאשם שהמנוח תקף אותו, היא גרסת כזב שאין לה כל יסוד ואחיזה בחומר הראיות. אני קובע כי הנאשם נטל חלק אקטיבי ופעיל החל משלביה הראשונים של הקטטה כמשתתף פעיל בה ולא כמי שביקש להפריד בין הניצים.

    אשר לחלקו השני של הארוע – הנאשם רדף אחר המאבטח כאחוז תזזית, עד אשר אין מנוס מן המסקנה כי התנהגות הנאשם בחלק השלישי היא המשכה של התנהגותו בחלק השני, (המרדף הפראי אחר המאבטח שנראה כמי שמנסה לנוס על חייו), ואני קובע כי הנאשם תקף את המנוח כאשר בעט בו 4 בעיטות לפחות, בעוצמה רבה ביותר, דווקא כאשר המנוח לא יכול היה להגן על עצמו, שעה ששכב על הקרקע מחוסר אונים, וספג בעיטות מחבורת תוקפים אלימה וברוטלית שכל מטרתה הייתה לכלות בו את זעמה מבלי לחוס על נפשו ותוך גילוי אדישות מוחלטת לגורלו ולחייו.

    אני קובע כי בעיטות הנאשם כוונו אל עבר פלג גופו העליון של המנוח (בטן ומעלה), והבעיטה האחרונה כוונה לראשו, כל זאת בהתבסס על הסרט (cam. 1) וגרסות העדים: העד זוהר אדרי, בעל המועדון שהכיר את הנאשם כלקוח של המועדון וסיפר על בעיטה בפלג גופו העליון של המנוח; העד שגיא צופן שסיפר על 'בעיטה אחרונה שנתנו לו בראש' וציין בעדותו במשטרה כי היה זה 'הבחור שהיה מקודם, עם הכיפה', עד זה זיהה את הנאשם כמי שנתן את הבעיטה האחרונה בסרט שהוקרן לו במשטרה עוד בשלב שהנאשם נראה בסרט בתוך המועדון; העד ז'אן טבנקין שהעיד גם הוא כי הבחור הגבוה עם הכיפה שהתחיל את הקטטה בתוך המועדון נתן בעיטה בראש והסביר כי הוא זוכר את הבעיטה הזו היטב כיוון שזו הייתה הבעיטה האחרונה, כאשר העד טבנקין הוא זה שהיה סמוך למנוח בעת הקטטה וניסה לחלצו מגוב האריות, הכל כפי שפורט בחלק הדן בראיות המאשימה. גרסתם של עדים אלה לא הופרכה ולא נסתרה בנדון. מצאתי לדחות דחייה מוחלטת את גרסת הנאשם כאילו בלהט היצרים בו היה נתון כיוון ובעט לבטנו של המנוח. זוהי גרסת כזב שנולדה בחלקה בתחילת המשפט וחלקה האחר רק בסוף המשפט במסגרת חקירתו של הנאשם, כאשר הנאשם ניסה לאורך כל המשפט להתאים ו'לשפץ' גרסתו, בהתאם לראיות התביעה שנחשפו בפניו. כך לדוגמא טען הנאשם כי הותקף על ידי המנוח וכי כל שניסה לעשות הוא להפריד בין הניצים אך תוך כדי הקרנת הסרט כאשר נשאל הנאשם היכן רואים שהותקף על ידי המנוח הודה בסופו של דבר כי אין כל זכר לכך בסרט וביקש לטעון כי הדבר נעשה מעבר לעדשות המצלמה; הנאשם טען כי כל שביקש לעשות הוא להפריד בין הניצים וגם תוך כדי הקרנת הסרט כאשר הנאשם נראה באופן ברור כמי שתוקף, המשיך וטען כי הוא מפריד, כאילו בית המשפט והצדדים שעומדים בפניו כולם עיוורים ואינם רואים את אשר הוא רואה. על כן מצאתי לדחות גרסתו על הסף.

    אשר לסיבת המוות אני קובע כי סיבת המוות היא חבלה/חבלות קהה/קהות שגרמו לדימום ולנזק חמור במוח, כפי שהוגדרה בחוות הדעת הפתלוגית, משום כך, ואף שהגעתי למסקנה כי הנאשם בעט במנוח את הבעיטה השלישית בראש, אין בידי כדי לקבוע כממצא עובדתי כי זוהי הבעיטה היחידה שגרמה למות המנוח. לא הוכח בפני שבעיטת הנאשם לבדה היא זו אשר גרמה למות המנוח כמו גם לא הוכח כי הנאשם הוא היחיד שבעט בראשו של המנוח וקיימת הסתברות לא מבוטלת כי אדם אחר מבני החברה בעט את הבעיטה המכרעת, או שבעיטת הנאשם ובעיטות יתר החבורה כולם יחד גרמו למוות."

     

    אשר לשאלה בדבר בהריגה בצוותא ציין כב' השופט ח' כבוב:

    "מדובר בחבורה אשר תקפה את המנוח באופן ברוטלי תוך שהפליאו בו מכותיהם, עד אשר בשלב מסוים כוחותיו לא עמדו לו והוא נפל לקרקע. אך עובדה זו לא הרתיעה אותם ודווקא בשלב זה כאשר מדובר במספר תוקפים מול קורבן אחד חסר אונים ששוכב על הקרקע, מקבלים מעשיהם נופך פלילי של כוונה לפגוע בו תוך גילוי אדישות מוחלטת לתוצאות תקיפה זו – בשלב זה מצטרף הנאשם לבני החבורה (אף שאינני שולל את האפשרות כי הנאשם הפליא מכותיו במנוח עוד בטרם שלב זה אך אינני בא לקבוע מסמרות בעניין), ומבצעים במנוח לינצ', תרתי משמע, בועטים בו בכל עוצמת רגליהם (והרי הנאשם התלונן לאחר הארוע בפני ידידתו עת/1 שהוא סובל מכאבים ברגלו), אינם נרתעים אף מנסיון המאבטח להרחיקם מהמקום (כאשר ניתן לצפות בסרט כיצד הורחק הנאשם לאחר הבעיטה הראשונה אך התעקש לחזור ולבעוט במנוח שוב) וממשיכים לבעוט בו גם לאחר שגופו מיטלטל עקב כל פגיעה שכזו (מצפייה בסרט ניתן להיווכח שכל בעיטה כזו גרמה לטלטול גופו), כאשר כל אותה עת ידיו היו שמוטות לצדדים מבלי שניסה להגן על גופו או על ראשו, ובעצם מוטל שם כחפץ ששימש מטרה לבעיטות הנאשם וחבורתו. כאשר בשלב בו בעט הנאשם במנוח ניתן להבחין בנקל כי המנוח היה נתון במצב פיסי קשה ביותר, עת ניסה המאבטח שוב ושוב לגרור אותו לכיוון כניסת המועדון כאשר המנוח באותו שלב היה מחוסר תגובה ובעיטות הנאשם מנעו מן המאבטח להביאו לתוך המועדון. "

    ערעור הנתבע

  4. בתאריך 9.2.2011 נדחה ערעורו של הנתבע הן לעניין עצם ההרשעה והן לעניין העונש. בע"פ 9090/07 יוסי חזן נ' מדינת ישראל (9.2.2011) (נספח 2 לתצהיר התובעים) ציינה כבוד השופטת מ' נאור לעניין ההרשעה כך:

    " 48.לאחר שבחנתי את פסק דינו של בית המשפט המחוזי, את הראיות ואת טענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי הערכאה הדיונית עשתה עבודה יסודית ומעמיקה, בחנה בתשומת לב רבה את העדויות והחומר הראייתי שהובא בפניה, וממצאיה העובדתיים מבוססים. ככלל, אין ערכאת הערעור מתערבת בממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה הראשונה שדנה בתיק, שמעה את העדים ובחנה את התשתית הראייתית לעומקה (ראו: ע"פ 1184/00 מחמיד נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(3) 159, 164 (2000); ע"פ 117/00 מדינת ישראל נ' פלוני, פ"ד נד(2) 408, 420-421 (2000)). לא מצאתי, לאחר בחינת התשתית הראייתית, כי במקרה שלפנינו מתקיימות אותן נסיבות יוצאות דופן, המצדיקות סטייה מן הכלל האמור: בית המשפט המחוזי בחן את המסכת העובדתית והראייתית ביסודיות, את גרסתו הכבושה של המערער אל מול גרסת העדים השונים ואת העולה ממצלמות האבטחה, וקבע, כי המערער הוא זה שבעט בראשו של המנוח, לכל הפחות חלק מן הבעיטות שהובילו למותו. בבחינה נוספת של המסכת הראייתית, הגעתי למסקנה זהה."

     

    אשר לעונש ציינה:

    "57.כפי שהעלה אף בית המשפט קמא, המקרה שבפנינו חריג בקיצוניות האלימות שבו והזלזול הבוטה בחיי אדם, שהובילו יחדיו למותו של המנוח בידי המערער ואחרים. הסרט, שהוצג בפני בית משפט קמא, כמו גם בפנינו, משקף את עוצמת האכזריות בה נהג המערער במנוח, כאשר המשיך לבעוט בו בעוצמה, בעוד הלה שוכב חסר אונים ונטול כל הגנה. אכן, אחרים לא נשפטו, אך המערער אינו מסגיר את זהותם.

    58.לאחר בחינת שיקולי הענישה השונים, ובכללם הבעת החרטה של המערער בפני בית המשפט קמא, סבורה אני כי העונש שקבע בית המשפט קמא ראוי הוא ומשרת את התכלית הרתעתית, כמו גם משקף את יחסה של החברה למעשי הריגה, קל וחומר אכזריים ואלימים כמקרה שבפנינו."

    טענות הצדדים

  5. ב"כ התובע בסיכומיו ציינה, כי הנתבע לא הכחיש במשפט הפלילי את מעורבותו בקטטה ואת תקיפתו של המנוח במכות ובבעיטות, יחד עם זאת, הנתבע טען, כי לא הוא זה שנתן את הבעיטה "המכרעת" בראשו של המנוח אולם טענה זו נדחתה בערכאה הפלילית.

    עוד טענה, כי בנסיבות המקרה מדובר במעוולים בצוותא שביצעו עוולה וגרמו למנוח יחד נזק בלתי ניתן לחלוקה ולכן חייבים לפצותו ביחד ולחוד. עוד טענה, כי סעיף 11 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], תשל"א- 1971 (להלן: "פקודת הנזיקין") דן באחריותם של מעוולים ביחד וכי העוולות שבוצעו על ידי הנתבע על פי דיני הנזיקין הינם: עוולת תקיפה לפי סעיף 23 לפקודת הנזיקין; הפרת חובה חקוקה לפי סעיף 63 לפקודת הנזיקין ועוולת הרשלנות לפי סעיף 35-36 לפקודת הנזיקין.

    עוד הפנתה ב"כ תובעים ל"הלכת קורנהויזר" (ד"נ 15/88 שמואל מלך נ' ורדה קורנהויזר ואח' (13.3.1990) לפיו מעוולים שעוולו יחדיו כלפי ניזוק, וכאשר אין אפשרות להפריד בין הנזקים שכל אחד מהם הסב לניזוק, חייבים ביחד ולחוד ובמלוא נזקי הניזוק. ונטל הוכחת הטענה כי הנזק ניתן לחלוקה, מוטל על כתבי הנתבע, נטל בו הנתבע לא עמד.

  6. ב"כ הנתבע טען בסיכומיו, כי אין בעצם הרשעת הנתבע כדי להביא לחיובו במישור האזרחי, על התובעים להפנות אל ממצאים ומסקנות כפי שבאו לכלל ביטוי בהכרעת הדין ולא לעצם ההרשעה. בהכרעת הדין נקבע, כי הנתבע בעט 4 בעיטות בלבד במנוח כשהבעיטה האחרונה בלבד כוונה לראשו של המנוח ואין לקבוע כממצא עובדתי כי זוהי הבעיטה היחידה שגרמה למות המנוח. עוד לא הוכח כי הנתבע הוא היחיד שבעט בראשו של המנוח וקיימת הסתברות כי אדם אחר בעט את הבעיטה המכרעת.

    עוד טען, כי אחריותו של הנתבע הוכרעה ביחס להריגה בצוותא אך אין בכך כדי ללמד על אחריותו במישור האזרחי.

    אשר לסעיף 11 לפקודת הנזיקין, נטען, כי אין מדובר במעשה פלוני אלא באירוע פלוני המורכב ממספר מעשים.

    אשר להלכת קורנהויזר, נטען, כי הנתבע הורשע בהריגה בצוותא אולם אין ממצא עובדתי חד משמעי לפיו הנתבע הוא שגרם למותו של המנוח.

    עוד טען, כי הרשעה בעבירת הריגה בצוותא אינה זהה למעוולים ביחד.

    אשר על כן, לא הוכח לטעמו הקשר הסיבתי שבין תקיפת הנתבע למותו של המנוח ועל כן דין

    התביעה להידחות.

    דיון

  7. התובעים סמכו ידם על הרשעת הנתבע, הרשעה זו מהווה פסק דין חלוט ולפי סעיף 42 א' (א) לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א -1971 ( להלן: "פקודת הראיות") הינם מהווים ראיה קבילה במשפט האזרחי וכלשונו:

    " (א) הממצאים והמסקנות של פסק דין חלוט במשפט פלילי, המרשיע את הנאשם, יהיו קבילים במשפט אזרחי כראיה לכאורה לאמור בהם אם המורשע או חליפו או מי שאחריותו נובעת מאחריות המורשע, ובכלל זה מי שחב בחובו הפסוק, הוא בעל דין במשפט האזרחי."

     

    סעיף 42 ג' לפקודת הראיות מאפשר לבעל דין להביא ראיות לסתור את הממצאים והמסקנות שפורטו בהכרעת הדין הפלילית וזאת "ברשות בית המשפט, מטעמים שירשמו וכדי למנוע עיוות דין". אולם, כאשר נמנע המורשע מהגשת בקשה להבאת ראיות לסתור, משתנה מעמדה של הכרעת הדין הפלילית, והיא עולה מדרגה מ"ראיה לכאורה" לדרגת "ראיה כמעט מכרעת (ראה מאמרו של פרופ' דניאל פרידמן, "פסק דין פלילי כראייה במשפט האזרחי" הפרקליט כה, 372).

    בנסיבות המקרה, התובע הורשע בהריגת המנוח בצוותא. ערעור על הכרעת הדין וגזר הדין נדחה ומשכך הפך פסק הדין בעניינו לחלוט. מעבר לכך, הנתבע לא הגיש כל בקשה להבאת ראיות לסתור את הממצאים אשר עלו בהכרעת הדין ולפיכך, אין לו אלא להלין על עצמו בלבד.

    במהלך הדיון התובע נשאל כדלקמן:

    "ש: התביעה היא בסכום מאד גבוה. אתה לא חושב שהאחרים גם צריכים לקחת חלק מהנזק?

    ת: בית המשפט והמשטרה אמורים לעשות את העבודה. אני מביע צער עמוק, גם אני יצאתי לבלות. הלוואי ויכולתי להחזיר את הגלגל אחורה. יש חוק.

    לביהמ"ש, יכול להיות שיחייבו אותך בסכום עצום, מותר לך לבקש השתתפות של אחרים שהיו מעורבים בפרשה. תאמר מי השתתף, שאפשר יהיה לתבוע לא רק אותך.

    ת:הצעתי שהיו שומרים במקום שהיו מעורבים בקטטה, יש להם חברת ביטוח, משם אפשר לקבל כסף. לי אין כסף. אני חי על נדבות. הצעתי להם בעצמי שהם מעורבים בקטטה, השומרים היו מעורבים. שומר אחד נפתח לו הראש, היה מאושפז. אומר שאני הפרדתי." (פרוטוקול מתאריך10.9.2014 עמ' 12-13)

     

    משנקבע כי התובע הרג את המנוח בצוותא עם אחרים וכאשר בנסיבות לא ניתן להפריד בין הנזק שהסב הנתבע למנוח עת הפליא בו מכותיו עם הנזק שהסבו לו חבריו, כי אז מחוייבים כל המכים ובהם הנתבע ביחד ולחוד בנזקי המנוח ובנסיבות בנזקי עזבונו. חיוב ביחד ולחוד בנסיבות, מאפשר תביעת מלוא הנזק מהנתבע בלבד שרשאי לפנות בתביעת השתתפות ליתר חבריו המכים. מכאן שהנתבע חייב במלוא נזקי העזבון כפי שייקבעו להלן.

     

    הנזק

  8. אמו של המנוח הינה יורשת יחידה של המנוח כפי שנקבע בצו ירושה מתאריך 22.12.2010 (ראה נספח 6 לכתב התביעה).

    נזק לא ממוני

  9. ב"כ התובעים הפנה בסיכומיו לת"א (ת"א) 2271/04 עז' המנוחה תמר ברז נ' ביתילי (7.4.2010) ולת.א (י-ם) 1247/98 עז' המנוחה יצחק חן נ' טביב בצלאל (15.2.2007) בהם נפסקו סכומים העולים על מיליון ₪ בגין כאב וסבל וקיצור תוחלת חיים.

    ב"כ הנתבע סבר, כי אין מקום להטיל מלוא פיצוי זה על כתפי הנתבע.

  10. קביעת שיעור הפיצוי בגין הנזק הלא ממוני אינה קלה כלל ועיקר. בנושא זה משרתים יחדיו הן כאב וסבל והן קיצור תוחלת חייו של מי שהיה במועד פטירתו כבן 28 שנים. שניים אלה מעלים מדדים אובייקטיביים וסובייקטיבים כחלק מהמשוואה שתוביל אותנו לקביעת שיעור הפיצוי בראש נזק זה.

  11. מהכרעת הדין עולה, כי המנוח נהרג לאחר שהוכה בצורה ברוטאלית כאשר הנתבע וחבריו מכים ובועטים בו גם לאחר ששכב חסר אונים על הקרקע (ראה סעיף 3 לפסק הדין). קשה עד למאוד לדעת מה היתה מנת חלקו ותחושותיו של המנוח בפרק הזמן שחלף עד לפטירתו למחרת אך יש להניח כי סבל לא מעט בשל כך עד צאת נשמתו. מעבר להיבט סובייקטיבי זה לנזק הלא ממוני קיפד הנתבע את פתיל חייו של המנוח שהיה כאמור אדם צעיר לימים. קיצור זה של חייו יש בו כדי להוות חלק נכבד מהפיצוי לאור גילו הצעיר יחסית. בשכללי את עוצמת הכאב והאירוע הטראומטי שעבר על המנוח עד לפטירתו ובהתחשב בגילו הצעיר סברתי כי יש להעמיד הפיצוי בין ראש נזק על 1,000,000 ₪ נכון להיום.

    הוצאות קבורה ומצבה

  12. ב"כ התובעים טען בסיכומיו כי בפסיקה נקבעו פיצוים בגין ראש נזק זה בסך 15,000 ש"ח ללא הצגת קבלות.

    ב"כ הנתבע לא התייחס לראש נזק זה בסיכומיו.

  13. משלא הוגשו קבלות המעידות על גובה ההוצאה מחד אך בהעדר התייחסות לכך מאידך,כי אז יש להעמיד שיעור הפיצוי על סכום גלובאלי בסך 15,000 ₪ נכון להיום.

    שנים אבודות

  14. ב"כ התובע טענה בסיכומיה, כי עובר למקרה התובע עבד בעבודות זמניות, הן בשליחויות והן בחנות ספרים עתיקים שבה מיין ספרים ואף ניהל את ספרי החשבונות של החנות.

    עוד טענה, כי בתי עסק אלו נסגרו ובשל חלוף הזמן מאז פטירת המנוח ועד להגשת תביעת הנזיקין, לא ניתן היה למצוא את מעסיקיו של המנוח ו/או תלושי שכר שיעידו על גובה הכנסותיו. יחד עם זאת במהלך הדיון העידו אימו של המנוח וכן, רב שהיה מורהו הרוחני ומהם למדה כי המנוח השתכר למעלה מ-7,000 ₪ בחודש. השכר הממוצע במשק בתקופה הרלוונטית עמד על 7,641 ₪ ולפיכך סברה כי יש להעמיד את הפיצוי עד גיל 67 על 3,484,296 ₪ מכיוון שהמנוח לא היה נשוי יש לנכות 70% כך שהפיצוי יעמוד על 1,045,289 ₪. אשר לשנות גיל הזהב, העמידה ב"כ התובע את הפיצוי על 11,178 ₪ (כולל אבדן קצבת זקנה בסך 1,242 ₪ לחודש).

    עוד נטענה, כי העובדה שהמנוח נפצע בתאונת דרכים מספר חודשים לפני מותו אינה צריכה לעמוד לו לרועץ היות והמנוח חזר בהדרגה לעבודותיו הקודמות. לפיכך, דין טענת הנתבע לפיה המנוח סבל מפגיעת ראש דינה להידחות וכך גם טענת הנתבע בכל הקשור עם שימוש בתחליף סם מסוג אדולן, וכן שאריות המתדון שנמצאו בגופו של המנוח בנתיחה שלאחר המוות אותם סברה כי יש לייחסם למשככי הכאבים שהמנוח קיבל בעקבות תאונת הקטנוע שעבר.

  15. ב"כ הנתבע, מצידו ציין, כי לא צורפו תלושי שכר או זומנו מעסיקיו הקודמים של המנוח ועל כן אין מקום לעריכת חישוב השנים האבודות בהתאם לשכר הממוצע במשק.

    עוד טען, כי נעשה ניסיון להסתיר את תאונת האופנוע של המנוח וכי המנוח לא שב למעגל העבודה ממועד התאונה שעבר.

    בנוסף טען, כי התובעים לא הגישו ראיות בנוגע לטענה לפיה בדו"ח הפתולוגי נמצאו שאריות מתדון בדמו של המנוח. ב"כ הנתבע התנגד גם לצירוף הנספחים לסיכומי התובעים המתייחסים לשימושי המתדון.

     

    דיון

  16. אמו של המנוח, הגב' רינה אברביה ציינה בתצהירה ת/1 כך:

    "5. ...בני היה אדם נורמטיבי, שעד מותו ניהל אורח חיים תקין וחיובי, הייתה לו בת זוג, ואני יודעת מידיעה אישית שהוא לא צרך סמים בכלל ולא אדולן בפרט."

     

    בחקירתה הנגדית ציינה:

    "לבימ"ש, בני המנוח היה בן 28 כשנפטר. חגג את יום הולדתו במועדון. מבחינת עבודה הוא עבד בספרים עתיקים בחנות בדיזינגוף, המלך ג'ורג', יש שם שתי חנויות. עבד כל יום במשך 5 שנים מהבוקר עד הערב, משכורת מלאה, הרוויח כ- 7,000  ברוטו, מלא. ראיתי את תלוש המשכורת אז. היה שם את זה על השולחן, ראיתי. לפי התלוש הרוויח 7,000 . נטו פעם יותר, פעם יותר, תלוי בנסיעות וכו'. הרקע ההשכלתי: למד 12 שנים, עשה בגרות כמעט מלאה, שירת בצבא מלא, 3 שנים, היה מוכשר במחשבים, בצבא היה במחשבים, בחיל הים. לא היה לוחם בשייטת, רצה להיות במחשבים, ראו שהוא מתאים, הוא היה בריא וחזק. פרופיל היה לו 97 למיטב ידיעתי, ראיתי בתעודת החוגר. לא נרשם לאוניברסיטה, זה לא מחייב. מספיק היו לו נתונים טובים, לא משנה אם היה באוניברסיטה, היה גם מחזיק בית כנסת, היה בחור דתי, את הנשמה נתן לדת, אהב לעזור לאנשים במצוקה, תרם לחולי סרטן." (שם בעמ' 6-7)

     

    אשר לתאונת האופנוע השיבה:

     

    "ש: בתצהירך את מאשרת שלבנך ז"ל ארעה תאונת אופנוע חצי שנה טרם האירוע.

    ת: נכון.

    ש: אמרת גם שנפגעו לו בעיקר איברים פנימיים בתאונה.

    ת: בתצהירי אני מציינת וחוזרת שהוא לא נפגע בראש. היתה לו תאונה, לא היתה מכה בראש שיכולה להעיד שלא יכול היה להרוויח. הוא קיבל מכות ויצא מזה.

    עמ' 6: איזה פגיעה נוספת עבר מעבר לאיברים הפנימיים?

    ת: שום דבר אחר." (שם בעמ' 5)

    ...

    "ש: סמוך לאירוע הוא לא עבד.

    ת: הוא עבד כדי להשתקם מהמכה שקיבל.

    ש: עדין לא התאושש מהתאונה.

    ת: מהרגל, כן אח"כ זה עבר לו, הכל היה בסדר גמור. עבד לפי יכולתו הפיזית.

    ש: נכון לומר שעבד עבודות מזדמנות לפי יכולתו בגלל התאונה תוך כדי שהתאושש.

    ת: כן, הוא התאושש, היה בסדר גמור ואז קרה מה שקרה, רצה לעבוד מלא.

    ש: למה לא יכל לעבוד?

    ת: כי לקח לו זמן לחפש, רצה עבודה שמתאימה לו.

    לבימ"ש, עזב את העבודה בחנות ספרים בגלל התאונה, אמרתי לבעל המקום, בעל המקום אמר שלא הבין למה הוא לא בא. תאונת האופנוע מנעה ממנו לחזור לחנות, ברור, היה חלש.

    ש: מה היתה עבודתו?

    ת: היה ממיין ספרים, למכירה או לא למכירה, היה מנהל את החשבונות של העסק." (שם בעמ' 7)

     

    אשר לטענה בדבר צריכת סמים השיבה:

    "ש: האם נהג לצרוך סמים?

    ת: לא.

    ש: תרופות כלשהן?

    ת: לא. אני אומרת את האמת בלבד. שום תרופה לא.

    ש: הדו"ח הפתלוגי שהוגש מטעמכם, יש מסמך השלמה שמהווה בדיקה טוקסולוגית קובע שבדמו של המנוח נמצאו 27 מ"ג של מתאדון שהוא תחליף סם.

    ת: תחליף סם? הוא לא היה צורך סמים.

    ...

    ש: מתאדון הוא סם נרקוטי מלאכותי שחוסם השפעות של סמים אחרים. איני יודע אם הוא צרך את החומר כטיפול בכאבים או לצורך אחר, אני מבין שלא צרך שום תרופות ולא היית מודעת שהוא נוטל מתאדון. נכון?

    ת: כל מה שהוא לקח הוא סיפר לי, הוא יודע שאם יהיה לו נזק הוא יוכל לספר לי, אני רציתי לדעת מהעובר עליו בשעת צרה. הוא סיפר שאינו צורך סמים. אמרתי לו כשאתה הולך למקום לא לצרוך סמים, אתה יכול לשתות קצת , אך לא יומיום.

    ש: תרופות?

    ת: לא לוקח סמים, את זה אני יודעת.

    ש: תרופות לכאבים.

    ת: ברור שלקח תרופה לכאבים ברגל. איך כותבים מה שאמרת? אולי הבדיקה לא היתה בסדר, לא יכול להיות, נראה לי לא הוגן, ממש כך. הבן שלי היה מלאך." (שם בעמ' 7-8)

     

    אשר לגובה שכרו השיבה:

    "ש: אמרת שראית את תלוש המשכורת, מתי ראית לאחרונה?

    ת: כשהוא היה חי, בתחילת עבודתו וכנראה שנתנו לו אח"כ יותר. פעם אחרונה ראיתי את התלוש כאילו בתחילת עבודתו, 4 שנים טרם האירוע, הוא החל לעבוד, שנה אחרי עבודה ראיתי את התלוש בבית, ראיתי 7,000  ונסיעות. זה היה 4 שנים טרם האירוע." (שם בעמ' 7)

     

  17. הרב נקי יוסף, המכהן כרב שכונת יד התשעה בהרצליה וכרב בית העלמין העירוני, העיד אף הוא מטעם התביעה לעניין היכרותו עם התובע וציין כדלקמן:

    "ש: מתי היית רואה באופן סדיר.

    ת: ביומיום, היה משתתף אצלי לעיתים בשיעורים, לא היה אדם דתי אך מסורתי, לא היה מגיע לתפילות באופן קבוע, היה בא מדי שבת ולפעמים גם בימי חול.

    לבימ"ש, היתה חבורה של כמה בחורים שליוויתי אותם, הוא עבר תאונה.

    ש: למה ליווית אותם?

    ת:זו מסגרת של שיעורי תורה, העשרה, במסגרת שלו בגלל שהיה חסך אב, היו יותר שיחות. הרעיון הגדול היה להקים בית, משפחה, שכנעתי אותו שלא יחל זאת עם ידיים ריקות, שירכוש השכלה, יותר עבד על האופנוע שלו, היה חשוב שירכוש השכלה כמו חבריו שהיום עושים חייל, זה נגדע. בערב הפטירה, אם איני טועה, הוא היה בדמדומי עבודה, עבד בציינה קלאס, חנות ברח' משכית, מסעדה סינית, הוא היה המשלוחן שלהם על האופנוע, עבד עד התאונה. אם איני טועה התאונה היתה בזמן העבודה. יצא לחופשת מחלה. אח"כ שוב, זה היה זמן בביניים לחפש עצמו, אם להתחתן או לא וכו'.

    ...

    ת:... בגלל התאונה הזו לא עבד, חופשת מחלה נורמלית. שמעתי על עבודה בחנות ספרים, לא יכול להצהיר על כך, אינו אדם שישב רגל על רגל. בגלל השכבה הסוציואקונומית נמוכה שגדל בה, ומצד שני השכבה הסוציואקונומית שראה בהרצליה, היה תמיד את השאיפה להגיע לרמה הזו. יש חברים שלו שהצליחו ועשו חייל, מאותה קבוצה.

     

  18. אופן חישוב הפיצוי לעיזבון מנוח שהינו קטין בתקופת " השנים האבודות" נקבע בע"א 10990/05 דוד פינץ נ' הראל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד סא (1) 325 (2006) ובאשר לבגיר בע"א 5368/06 הדר חברה לביטוח בע"מ נ' עזבון המנוח תאבת חוסאם ז"ל (10.5.2007) בשניהם נקבע כי יש להעמיד את הפיצוי על 30% מבסיס השכר (לקטין בדר"כ השכר הממוצע במשק). בנסיבות המקרה אמו של המנוח העידה כי בנה היה משתכר 7,000 ₪ לחודש אולם מלבד עדותה לא הובאו כל ראיות לעניין בסיס שכרו של התובע, מדובר בראיות שניתן להשיגן בנקל, בדרך של בקשה למתן צו המופנה למוסד לביטוח לאומי על כל מחלקותיו ו/או למס ההכנסה ואולם, צווים כאלו לא נתבקשו על ידי מי מהצדדים. כך גם ניתן היה לאתר את מעסיקו הקודם של המנוח או לכל הפחות להציג מה היו המאמצים לאתרם אך גם בכך לא צלחה ידי התביעה. בנוסף, במהלך הדיון התברר כי התובע עבר תאונת דרכים כחצי שנה עובר לאירוע דנן ולא ברור מה היתה מידת פגיעתו של המנוח כתוצאה מתאונה זו, ולא הובאו בגין כך כל ראיות על ידי מי מהצדדים, מה גם שהסברי ב"כ התובע לעניין תחליף הסם לא שכנעו אותי כי מדובר בתרופות כנגד כאבים בהעדר חוו"ד מתאימה לעניין זה ובמיוחד לא כאשר ההסבר ניתן בסיכומי התובע. לפיכך סברתי כי בנסיבות המקרה דנא, אין אפשרות לקבוע מה שיעור שכרו של המנוח ערב פטירתו, במיוחד, כאמור, מאחר ולא עבד בשל תאונת הדרכים אותה עבר, ועל מנת שלא למנוע פיצוי בגין אובדן השתכרות ממועד פטירתו ועד למועד פסק הדין, כי אז סברתי שיש מקום להעמיד את הפיצוי על סכום גלובאלי בסך 150,000 ₪ נכון להיום.

  19. בכל הקשור עם אובדן השתכרות בשנים האבודות ממועד פסק הדין ועד לגיל 67, בהתחשב בעברו של המנוח, לרבות השימוש בתחליף סם, סברתי כי יש לאמוד את בסיס שכרו של המנוח על 7,000 ₪ לחודש כפוטנציאל השתכרותו וזאת בהתבסס בין היתר על העובדה ולפיה לא ניתן לדעת מה שיעור שכרו ערב התאונה מחד, אך כן ידוע שעבד בעבודות מזדמנות כשליח. לאור גילו של המנוח בעת פטירתו והעובדה ולפיה לא הצליח למצוא מקום עבודה מסודר לאורך שנים לא מבוטלות כי אז יש להניח שגם לעתיד לבוא היה ממשיך ומשתכר שכר דומה. מכאן גם בסיס השכר העומד כאמור על 7,000 ₪ נטו לחודש נכון להיום.

    חישוב הפסדי ההשתכרות בשנים האבודות יערך כדלקמן:

    מיום מתן פסק הדין ועד גיל 67: (תאריך לידה 29.10.1978)

    7,000 ₪ X 241.2032 (מקדם היוון ל-370 חודשים) = 1,688,422 ₪

    1,688,422 ₪ X 30% =506,527 ₪.

     

    מגיל 67 עד תוחלת חיים (גיל 80)

    7,000 ₪ + 1,531 ₪ (קצבת זקנה)= 8,531 ₪.

    8,531 ₪ X 30% X 70%= 1,792 ₪.

    1,792 ₪ X 129.0454 (מקדם היוון ל-13 שנה) X 0.4 (מקדם היוון לעוד 370 חודשים) = 92,500 ₪

    סה"כ כל הפסדי ההשתכרות בשנים האבודות עומד על 749,027 .

     

    פיצוי עונשי

  20. ב"כ התובע טענה בסיכומיה, כי אמנם פיצוי עונשי הינו חריג לדיני הנזיקין ונפסק במקרים קיצוניים של עוולה המלווה בכוונת זדון, אולם המקרה דנן מצדיק פסיקת פיצוי עונשי לנוכח האכזריות שבמעשי הנתבע.

    עוד טענה, כי בערכאה הדיונית לא נפסק פיצוי פלילי לאימו של המנוח.

     

    ב"כ הנתבע השיב, כי אין מקום להטיל מלוא פיצוי זה על כתפי הנתבע.

  21. אשר לפיצוי העונשי ברע"א 9670/07 פלונית נ' פלוני,( 6.7.2009) קבע כבוד הש' רובינשטיין כי:

    "כ"ב.הפסיקה הישראלית הכירה, כמעט מראשית דרכה, באפשרות לפסוק פיצויים עונשיים (בין היתר ראו ע"א 216/54 שניידר נ' גליק, פ"ד ט(2) 1331, 1335; ע"א 277/55 רבינוביץ נ' סלע בע"מ, פ"ד יב(2) 1261, 1277; לסקירה מקיפה ראו ע"א 140/00 עזבון אטינגר ז"ל נ' החברה לשיקום ופיתוח הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים בע"מ, פ"ד נח(4) 486 פסקאות 80-73 - מפי השופט, כתארו אז, ריבלין). פיצויים אלה 'לא באו להשיב את מצבו של הניזוק לקדמותו. הם מעניקים לו פיצוי העולה על נזקו. הם נועדו לשקף את סלידתה של החברה מהתנהגותו של המזיק' (ע"א 9474/03 יורם גדיש תשתית ובנייה (1992) בע"מ נ' בהג'את (לא פורסם) פסקה 14 לפסק דינו של הנשיא ברק). ברם, 'בית המשפט לא ייטה לפסוק פיצויים עונשיים במסגרת הליך אזרחי, אלא במקרים חריגים' (ע"א 8382/04 הסתדרות מדיצינית הדסה נ' מזרחי (לא פורסם) פסקה 32 - השופט ג'ובראן). בעבר נדרשתי לטעמה של הגישה המצמצמת:

    'הרציונל מאחורי הפיצויים העונשיים אינו 'ריפוי' או 'תיקון', כדרך המסורתית של דיני הנזיקין, אלא עונש והרתעה. רציונל זה אינו פשוט ואינו מובן מאליו במשפט האזרחי, אך יוצדק במקרים חמורים במיוחד...' (עניין עזבון מרציאנו, פסקה לד(1)).

    ובמקום אחר: 'מטרתם של הפיצויים העונשיים היא להעניש את המזיק... ובמיוחד להרתיע את המזיק ואחרים... הם ניתנים ככלל בנסיבות חריגות' (רע"א 1497/06 פלוני נ' פלוני (לא פורסם) פסקה ד(4); להלן עניין פלוני; לעמדת המשפט העברי בנושא הפיצויים העונשיים, ראו עניין עזבון מרציאנו, פסקה לד(4)).

    כ"ג.כיצד משפיעה סנקציה שהושתה במסגרת הליך פלילי על האפשרות לפסוק פיצוי עונשי בהליך אזרחי? סבורני, כי אם ככלל ייפסקו פיצויים עונשיים במקרים חריגים בלבד, במקרה שנגזר עונש בהליך פלילי מדובר יהיה בחריגים שבחריגים (חריגים עד שקשה לתת להם דוגמה, ויתכן שעסקינן במקרים בהם מסיבה כלשהי לא ניתן היה להשית ענישה פלילית מספקת). הטעם לכך ברור. הרציונל לפסיקת פיצויים עונשיים 'הוא עונשי והרתעתי' (עניין אטינגר, פסקה 74), הם 'נועדו לשקף את סלידתה של החברה מהתנהגותו של המזיק' (עניין גדיש, פסקה 14). ככלל, כאשר מנוהל הליך פלילי, מושגות תכליות אלה בהליך הפלילי - זהו מקומן הטבעי ואין להן מקום של ממש בהליך האזרחי. לפיכך, ככלל, פיצוי עונשי 'יוצדק במקרים חמורים במיוחד או של פגיעה קשה בזכויות חוקתיות, ויש בו כדי לחזק הרתעה יעילה בשעה שאין המשפט הפלילי חל' (עניין עזבון מרציאנו; ההדגשה הוספה - א"ר). אבקש להטעים את סיפת הדברים הללו.

    כ"ד.זוהי כאמור דרך המלך, ויתכנו מקרים חריגים שבחריגים בהם ניתן יהיה לפסוק פיצויים עונשיים גם לאחר ענישה פלילית. קרי, הסמכות העיונית העקרונית לעשות זאת קיימת. בכל הנוגע לסמכות, כך הוא גם המצב גם בשיטות משפט אחרות..."

     

    בע"א 1080/07 עזבון המנוח פלוני ז"ל נ' משטרת ישראל , (8.11.2009) קבע כבוד הש' ג'ובראן כי:

    "חרף הכרה זו בקיומם של פיצויים עונשיים במשפט הישראלי, חזרו והדגישו בתי המשפט, בין אם נעתרו לתביעה להענקת פיצויים אלו ובין אם לאו, כי הדבר ייעשה במקרים מועטים וחריגים בלבד, מתוך גישה לפיה הפיצויים העונשיים הינם 'בן חורג' לדיני הנזיקין (ראו ע"א 140/00 עזבון המנוח אטינגר נ' החברה לשיקום ופיתוח הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים, פ"ד נח(4) 486, 562-63, 567 (2004) (להלן: ענין אטינגר); ע"א 9656/03 עזבון המנוחה מרציאנו נ' ד"ר זינגר ([פורסם בנבו], 11.4.2005), בפסקה לד(1) (להלן: ענין מרציאנו); ע"א 9225/01 זיימן נ' קומרן ([פורסם בנבו], 13.12.2006), בפסקה 25 (להלן: ענין זיימן); ע"א 8382/04 הסתדרות מדיצינית הדסה נ' מזרחי ([פורסם בנבו], 2.2.2006), בפסקה 32 (להלן: ענין הדסה); רע"א 1497/06 פלוני נ' פלוני ([פורסם בנבו], 10.9.2006), בפסקה ד(4) (להלן: ענין פלוני); ע"א 2570/07 לם נ' הסתדרות מדיצינית הדסה ([פורסם בנבו], 29.1.2009), בפסקה 5).

     

    10. גדר המקרים בהם ייעתר בית המשפט לתביעה לפסיקת פיצויים עונשיים טרם הוגדרה באופן מדויק בפסיקה. עם זאת, מהפסיקה, אשר פוסעת בנתיב זה עקב בצד אגודל, עולה כי על פי רוב נפסקו פיצויים עונשיים במקרים בהם דובר בעוולה שבוצעה בכוונה או בזדון, דוגמת תקיפה (ראו ענין שניידר; ענין רחמני; ענין פלוני), הסגת גבול (ראו ענין רבינוביץ), או הוצאת דיבה (ראו ע"א 670/79 הוצאת עתון הארץ בע"מ נ' מזרחי, פ"ד מא(2) 169, 205-06 (1987); ענין פרידמן).

     

    בנוסף, לא שללו בתי המשפט את האפשרות להשית פיצויים עונשיים גם בעוולות שאינן מחייבות כוונה, דוגמת עוולת הרשלנות, עת מדובר במקרים חריגים וקיצוניים. אלא שאף במקרים אלו נותרה על כנה הדרישה שתתקיים 'מעין כוונה', או התנהגות הגובלת בזדון מצד המעוול, אשר פיצוי רגיל על פי דיני הנזיקין לא יהיה בו כדי למצות את הגנאי שראוי שיתלווה לעוולה. כך, למשל, ציין בית המשפט בע"א 81/55 כוכבי נ' בקר, פ"ד יא 225, 234 (1957) כי 'יש ספק בלבנו, אם אפשר לפסוק פיצויים לדוגמה בגלל רשלנות, ותהיה זו אפילו רשלנות כה חמורה כמו במקרה דנן, אם הנזק נגרם ללא-זדון' (וראו ענין אטינגר, בפסקה 80; ענין מרציאנו, בפסקה לד(2); ענין הדסה, בפסקה 32; וענין זיימן, בפסקה 25)."

     

  22. בנסיבות המקרה דנא, הנתבע טרם סיים לרצות את מאסרו. אם לכך נצרף את העובדה ולפיה פיצוי עונשי ניתן רק במקרים חריגים וקיצוניים וכן את העובדה ולפיה נפסקו לעיזבונו של המנוח לא פחות ממיליון ₪ בגין נזק לא ממוני, אפילו מדובר בנסיבות בתקיפה ברוטלית ואכזרית אשר הביאה למותו של המנוח, עדיין סברתי, כי אין זה המקרה בו יש לחייב מעבר לסכום הפיצויים שחויב בהם כאמור גם פיצוי בגין פיצוי עונשי.

     

    סיכום

  23. הפיצוי בגין נזקי המנוח הינם:

    • נזק לא ממוני1,000,000 ₪

    • הוצאות קבורה15,000 ₪

    • שנים אבודות749,027 ₪

      סה"כ נזקי המנוח עומדים על 1,764,027 ₪ .

      לסכום זה יתווספו הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 500,000 ₪ סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

       

      זכות ערעור לביהמ"ש העליון תוך 45 ימים מיום קבלת עותק פסק הדין.

      המזכירות תשלח עותק פסה"ד בדואר לצדדים.

      ניתן היום, כ"ט כסלו תשע"ה, 21 דצמבר 2014, בהעדר הצדדים.

       

      Picture 1

       

       

       


בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ