אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> תע"א 1411-10 א.כ. נגד רמי גזית ואח'

תע"א 1411-10 א.כ. נגד רמי גזית ואח'

תאריך פרסום : 01/04/2015 | גרסת הדפסה
תע"א
בית דין אזורי לעבודה ירושלים
1411-10
26/03/2015
בפני השופטת:
רחל בר"ג-הירשברג

- נגד -
תובע:
א.כ.
עו"ד גבריאל גורל
נתבעים:
1. רמי גזית
2. אחוזה יסמין בע"מ
3. גזית אחוזה אחזקות בע"מ
4. גזית אחוזה יסמין בע"מ
5. י.ט גזית ירושלים בע"מ
6. נ.ר.ג יסמין שיווק מוצרי מזון בע"מ

עו"ד אופיר טל
פסק דין
 

פתח דבר

1. בעיר ירושלים פעל משך שנים ארוכות אולם אירועים, שמחות וכנסים בשם "האחוזה". נדמה שבשעתו היה זה ל'מוסד' ירושלמי די ידוע. הד לדברים נמצא בפרוטוקולים של דיוני בית הדין בהם מצאו נציגי הציבור להעיר, בבחינת גילוי נאות, כי השתתפו בשמחות באולם ואף ערכו במקום שמחות משל עצמם.

הנתבעות 6-2, הן חברות שבאמצעותן הופעל אולם השמחות. הנתבע 1, מר רמי גזית (להלן: גזית), הוא איש עסקים הרשום בכל החברות, שחלקן אינן פעילות עוד, כמנהל התאגיד וכבעל מניות, בין בעצמו ובין באמצעות חברות אחרות שבבעלותו. גזית היה למנהלו הכללי של האולם והיה מעורב בנעשה בו.

התובע, מר אבי כ. (להלן: כ.), החל את דרכו באולם כמלצר בשנת 1992 בעודו נער צעיר. דרכו האישית והמקצועית נקשרה באולם, שם בגר ואף נישא בעצמו לבחירת ליבו. מהלך השנים התקדם מקצועית ומילא תפקידים שונים. גזית היה עבורו דמות משמעותית. בשלהי שנת 2008, בחלוף קרוב לשני עשורים של עבודה, נפצע כ. באולם בתאונת עבודה. התאונה הותירה בו נכות צמיתה וגרמה לאי כושר לעבודה משך מספר חודשים. למן מועד התאונה לא שב עוד כ. לעבודה באולם. לאחריה ובמועד השנוי במחלוקת בין הצדדים, הסתיימו גם יחסי העבודה בין הצדדים. השאלה ביוזמת מי הסתיימו היחסים היא אחת השאלות השנויות במחלוקת. פסק דין זה מגולל את מסכת היחסים בין הצדדים ובפרט את סיומם.

2. בכתב התביעה עתר כ. לחיוב הנתבעים, ביחד ולחוד, בזכויות הנובעות מתקופת עבודתו באולם וסיומה. בכלל זה עתר לתשלום: שכר או דמי מחלה ופיצוי בגין הלנתם; הפרשי פיצויי פיטורים; חלף הודעה מוקדמת; עבודה בשעות נוספות; דמי חגים ופדיון ימי חופשה; פדיון דמי הבראה; השלמת הפרשות לקרן פנסיה ופיצוי בגין הלנתן; פיצוי בגין פיטורים בלתי חוקיים ובגין עוגמת נפש.

3. בהליך קוימו שש ישיבות. שתי ישיבות מקדמיות בפני רשם בית הדין בשעתו וכיום השופט, כאמל אבו קאעוד. ישיבה מקדמית מסכמת ולבקשת הצדדים ישיבת תזכורת, בהן נעשו ניסיונות לקדם הסכמות בין הצדדים, ניסיונות אשר לא עלו יפה. שתי ישיבות ארוכות להוכחות.

4. לתובע העידו הוא עצמו ומר מוחמד ג'ית, עובד לשעבר של האולם אשר עבד במחיצת כ.. לנתבעים העידו גזית ומר יוסי פלח (להלן: פלח) אשר החל אף הוא את דרכו באולם בשנת 1992 ולימים שימש כמנהלו וכממונה הישיר של כ..

הצדדים סיכמו טענותיהם בכתב על פני עשרות רבות של עמודים, מודפסים בצפיפות ועמוסים בפרטים ובפרטי פרטים.

גדרי המחלוקת

5. עיון בכתבי בי דין ממעוף הנשר כמו גם מזחילת הזחל יגלה כי המוסכמות בין הצדדים הן לכל היותר שוליות. הצדדים הרחיבו את היריעה מגבולות המתבקש ועוררו מחלוקות ותת מחלוקות שנמתחו שנים רבות לאחור. מכל מקום, הסוגיות הדורשות ברור והכרעה הן אלה שיפורטו מטה.

[א] זהות המעסיק או מי הוא בעל דברו של כ. בהליך זה. בכלל זה יש לבחון אם התקיימו יחסי עבודה בין כ. לבין כל אחד מהנתבעים, כפי שטוען כ. או שמא יש לראות רק בנתבעת 2 כמעסיקתו כפי שטוענים הנתבעים. בנוסף יש לבחון האם התקיימו יחסי עבודה גם בין כ. לגזית באופן אישי והאם יש לחייב את גזית באופן אישי.

[ב] מהן כלל נסיבות הפסקת עבודתו של כ. באולם. בכלל זה האם כ. פוטר מעבודתו באולם או שמא התפטר ומהו המועד שבו הסתיימו יחסי העבודה בין הצדדים. כפועל יוצא מכך האם זכאי כ. להפרשי שכר עבודה או לפדיון דמי מחלה, לפיצויי פיטורים ולתמורת הודעה מוקדמת.

[ג] מה היה היקף המשרה של כ. ושכרו הקובע לצורך חישוב רכיבי התביעה ובפרט פיצויי הפיטורים. בכלל זה יש להכריע אם תלושי השכר משקפים נאמנה את תנאי שכרו של כ..

בכל הנוגע לשאלת זכאותו הנטענת של כ. לפיצויי פיטורים יש לבחון האם חל על יחסי הצדדים ההסדר הקבוע בסעיף 14 לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963 (להלן: חוק פיצויי פיטורים), והאם זכאי כ. לפיצוי בגין הלנתם.

[ד] האם זכאי כ. לתשלום בעד עבודה בשעות נוספות וככל שכן באיזה שיעור?

[ה] האם זכאי כ. לתשלומים נוספים בעד הזכויות הסוציאליות שתבע, וככל שכן מה שיעורם.

[ו] האם זכאי כ. לתשלום בגין פיטורים שלא כדין ולפיצוי בגין עגמת נפש ונזק בלתי ממוני?

להלן נדון ונכריע בשאלות אלה כסדרן, תוך שנסקור את טענות הצדדים לגביהן.

זהות המעסיק

6. כ. ייחד חלק בלתי מבוטל מסיכומיו לסוגיית זיהוי המעסיק ובפרט לטענה כי יש לחייב את גזית באופן אישי, בין בדרך של ראייתו "כמעסיק במשותף" עם הנתבעות ובין בדרך של "הרמת מסך ההתאגדות" וחיובו בחובות התאגידים כבעל שליטה בהם.

טענות הצדדים

7. על פי כ., על אף שבמשך כל שנות העסקתו עבד באותו מקום עבודה פיזי, מבלי שחל בו כל שינוי מהותי, עיון בתלושי השכר שהונפקו לו מלמד כי מפעם לפעם שונה בהם שם המעסיקה, כך שבכל פעם נרשמה כמעסיקה אחת מהנתבעות ולעתים אף שתיים מהן במקביל. הדברים הגיעו לידי כך ששם המעסיקה כפי שהופיע בתלוש השכר לא תאם לחותמת שהוטבעה עליו וזאת על אף שהתלושים לוו בחתימת ידו של גזית עצמו (ראו לדוגמה: תלוש שכר לחודש 11/1998, צורף לנספח י"ז לתצהיר כ.; עמ' 37 לפרוטוקול, שורות 21-20). כך גם מועד תחילת ההעסקה שצוין בתלושי השכר היה מאוחר למועד תחילת העסקתו האמתית (ראו לדוגמה: תלושי שכר לשנת 2008).

בעצם חילופי שמות המעסיקות בתלושי השכר יש לשיטת כ., כדי להוכיח שהתקיימו יחסי עבודה בינו לבין כל אחת מהן. אולם יש בכך גם כדי להצדיק את הקביעה כי גזית עצמו היה אף הוא המעסיק שלו בכל תקופת עבודתו ואילו השימוש בחברות שבבעלותו היה פיקטיבי. מסקנות אלה מתחזקות, על פי כ., לנוכח המסכת הראייתית שנפרשה בפני בית הדין ושממנה עולה כי גזית היה "הרוח החיה" מאחורי הנתבעות ומי שעל פיו יישק דבר: גזית קבע את תנאי העבודה של כ., גזית נתן את הוראות העבודה, גזית שילם את השכר וגזית החליט כל החלטה מהותית בעניינו. נזכיר שגזית רשום בכל הנתבעות כמנהל התאגיד וכבעל מניות בין בעצמו ובין באמצעות חברות אחרות שבבעלותו (ראו: נספחים ב'1-ב'5 לתצהיר כ.). מוסיף כ. וטוען כי כששונה שם המעסיקה בתלוש השכר, הדבר לא הובא לידיעתו, לא לווה בהודעה כנדרש בחוק הודעה לעובד ולמועמד לעבודה (תנאי עבודה והליכי מיון וקבלה לעבודה), תשס"ב-2002 (להלן: חוק הודעה לעובד) ולא נעשה עמו "גמר חשבון". חמור מכך, גזית עצמו ואף פלח, לא ידעו להסביר בחקירתם הנגדית את פשר שינוי שם המעסיקה בתלושי השכר מנתבעת אחת לאחרת וגזית אף הצהיר בתצהיר עדותו הראשית כי כל הנתבעות עודן פעילות (סעיף 19), על אף שמתמצית נתוניהן במרשם החברות ומעדותו בבית הדין הסתבר כי זה אינו מצב הדברים הנכון, שכן הנתבעות 4 ו – 5 פורקו מרצון (עמ' 38, שורה 20 עד עמ' 39, שורה 12).

נסיבות אלו מלמדות לגישת כ., כי השימוש בשלל החברות הנתבעות נועד להעסיק עובדים תוך פגיעה בזכויותיהם ועתה משמש להתחמקות מתשלום הזכויות המגיעות לו. אשר על כן, מוצדק לחייב גם את גזית באופן אישי והדבר עולה בקנה אחד עם פסיקת בתי הדין ובכללה בית הדין הארצי מן העת האחרונה. כ. חושש כי השימוש הפיקטיבי שעשה גזית בנתבעות מלמד על שעתיד לקרות עם חיוביהן על פי פסק דין זה ואם לא יחויב באופן אישי. הדברים זוכים למשנה תוקף בנסיבות בהן האולם בו עבד כ. נסגר.

8. הנתבעים מצדם סוברים כי הרחבת הדברים בסוגיית זהות המעסיק מיותרת. זאת מהטעם שמראשית הדרך הודיעו כי הנתבעת 2 נוטלת על עצמה אחריות מלאה על כל תקופת העסקתו של כ., עליה אין מחלוקת, וכי תישא בכל התשלומים הנובעים ממנה, ככל שיפסקו, ואף תחשיביה נעשו בהתאם. כך ולטענתם לו רצו לחמוק מתשלום זכויותיו של כ. היו מגלגלים את האחריות לפתחן של הנתבעות 5-4 שאינן פעילות עוד. מטעמים אלו אין לחייב את כל הנתבעים יחד ולחוד. בכל הנוגע לאחריותו של גזית בעצמו טוענים הנתבעים כי הוא מעולם לא העסיק את כ. ישירות, לא שילם את שכרו ובוודאי לא פעל בניסיון להתחמק מתשלום חובותיו כלפיו. בתוך כך הודה כ. עצמו שמשלב מסוים הממונה הישיר שלו היה פלח. לפיכך יש לדחות את התביעה האישית נגד גזית.

 

 

הראיות

9. ראש וראשית נטעים כי חומר הראיות שהונח לפנינו נוגע בעיקרו לשנים 2008-1996. לאמור, לא הונחו בפנינו ראיות ובכלל זה מסמכים, הנוגעים לתקופת העסקתו המוקדמת של כ., למן שנת 1992. חומר הראיות כולל, מלבד עדויות הצדדים, את מרבית תלושי שכרו של כ. בשנים האמורות (נספח י"ז לתצהירו), את טופסי ריכוז המשכורות ששולמו לתובע (נספח 1 לתצהיר גזית) ואת נתוני הנתבעות במרשם החברות.

10. עיון בחומר הראיות מלמד כי בהעסקתו של כ., כפי שבאה לידי ביטוי בתלושי שכרו, היו מעורבות בשנים 1998-1996 הנתבעת 5 – י.ט. גזית ירושלים בע"מ; בשנים 2001-1999 הנתבעת 4 – גזית אחוזה יסמין בע"מ; משנת 2002 ועד לסיום יחסי העבודה בין הצדדים הנתבעת 2 – אחוזה יסמין בע"מ. עיון בתלושי השכר של כ. מלמד עוד, כי בחודשים מסוימים בשנים 1999-1998 צוינה גם הנתבעת 6 – נ.ר.ג יסמין שיווק מוצרי מזון בע"מ – כמעסיקה וחותמתה הוטבעה על גבי אותם התלושים, לצד שמותיהן של הנתבעות 4 ו – 5.

11. בחקירתו הנגדית לא יכול היה גזית לספק הסבר להופעתן של שתי חברות בו זמנית על גבי חלק מתלושי השכר (ראו למשל: עמ' 37, שורות 23-21) ותלה את הדבר בכך שאת התלושים ערך חשב השכר של הנתבעות, מר נתן יונסי (עמ' 38, שורות 3-2) וכן בחלוף השנים (עמ' 40, שורות 17-15). כשנשאל לאיזה מעסיקה צריך עובד במצב דברים מעין זה לפנות או לדווח לגביה כאשר לשם המחשה, נפצע בתאונת עבודה, השיב "לא יודע" (עמ' 37, שורה 23). תשובתו זו עודנה מהדהדת בחלל בית הדין! בפרט כאשר ניתנה על ידי מנהל ובעל מניות במספר בלתי מבוטל של חברות, שעל פי עדותו מעסיקות עובדים רבים. אין לנו אלא להצטרף לטענות כ. כי מדובר במצב דברים בלתי תקין. כך, צודק כ. כי כדי למנוע מצב דברים שכזה נחקקו חלק מהוראות חוק הודעה לעובד (ראו למשל: סעיף 2) ואף תוקנו הוראות חוק הגנת השכר, התשי"ח-1958, אם כי תיקון הוראות חוק הגנת השכר נעשה במועד מאוחר לתקופה הרלבנטית להליך זה.

12. אשר לשינוי בזהות המעסיקות הסביר גזית כי בשלב מסוים פורקו הנתבעות 4 ו – 5 מרצון (עמ' 38, שורות 25-23), וכי הליך זה כפוף לשמירה על זכויות העובדים (עמ' 39, שורה 19; עמ' 41 שורות 7-6). כן הסכים כי שינוי המעסיקות לא הוביל לשינוי כלשהו מבחינת כ. 'בשטח' (עמ' 38, שורה 16) וניתן היה להבין מדבריו כי מדובר בעניין שבכל הנוגע לעובדים הוא בעיקרו 'טכני': "החברה שהפעילה את האולם הפסיקה לפעול ובמקומה קמה חברה חדשה" (עמ' 38, שורות 19-18; עמ' 40, שורה 27). עוד הודה גזית כי במעבר של כ. מעבודה בחברה אחת לאחרת לא נעשה עמו גמר חשבון, לא שולמו לו פיצויים (עמ' 39, שורות 24-23) וספק אם הדבר הודע לו או למי מהעובדים האחרים (עמ' 39, שורות 22-20). כן הסכים כי בתלושי השכר נרשם כל העת, כי מועד תחילת עבודתו של כ. הוא בשנת 1996 ולא בשנת 1992 (עמ' 40, שורה 29).

13. התמונה המצטיירת אפוא היא כי הלכה ולמעשה הנתבעות 2, 4 ו – 5 מודות שהעסיקו את כ. מהלך השנים אולם טוענות שיש לחייב את הנתבעת 2 בלבד. זאת הן משום שהנתבעת 2 נטלה על עצמה את התחייבויותיהן של כל החברות והן משום שהחל משנת 2002 באה היא בנעליהן במובן של שמירה על זכויות העובדים. כמו כן העסיקה את כ. עד לסיום יחסי העבודה ביניהם, משך כ-6 שנים. בתוך כך מדגישים הנתבעים שאין חולק על כך שכ. עבד באולם האירועים שהפעילו למן חודש 3/1992.

חיוב הנתבעת 2 בלבד

14. עמדת הנתבעות מקובלת עלינו בעיקרה אם כי לא רק מטעמיה. על יסוד התשתית העובדתית שהבאנו ניתן לקבוע כי הנתבעות 2, 4 ו – 5 היו לאורך השנים מעסיקותיו במשותף של כ.. הנתבעות 4 ו – 5 פורקו ועל כן ברור שאין מקום לחייבן בחיובים כלשהם בעת הזו. אשר לנתבעת 6 – הממצאים העובדתיים שהונחו לפנינו מלמדים כאמור, כי במשך כ – 8 חודשים היא הופיעה על גבי תלושי השכר של כ. כמעסיקתו יחד עם הנתבעת 5 אולם, ככל הנראה וכעולה מטופסי ריכוז שכרו לא דווחה לרשויות כמעסיקתו. ככלל, סבורים אנו כי חתימה של חברה על תלושי שכרו של עובד מבלי שניתן לדבר הסבר אחר כמוה כהודאה בהעסקתו. עם זאת ומאחר שמדובר בחודשים לא רבים לפני שנים רבות, במצב בו נטלה הנתבעת 2 על עצמה את כל התחייבויותיהן של החברות האחרות, לרבות הנתבעת 6 וכאשר כ. הועסק במשך כ-6 שנים בנתבעת 2 אין מקום לחייב את הנתבעת 6. לשאלת הסולבנטיות של החברות נחזור בהמשך הדברים.

כללם של דברים, הנתבעות 2, 4, 5 ו – 6 העסיקו במשותף את כ. לאורך תקופת עבודתו. לנוכח העובדה כי הנתבעות 4 ו – 5 פורקו וחלקה של הנתבעת 6 היה מצומצם וכי הנתבעת 2 נטלה על עצמה את כל התחייבויותיה תחויב הנתבעת 2 בלבד.

דחיית התביעה נגד הנתבעת 3

15. אשר לנתבעת 3. עיון בחומר הראיות מעלה שאין בו ממצאים היכולים ללמד על כך שהנתבעת 3, חברת גזית אחוזה אחזקות בע"מ, העסיקה את כ. בתקופה הרלוונטית למחלוקת ואף לא מצאנו על מה נסמכת טענת כ. בעניין זה ועל שום מה סובר הוא כי יש לחייבה ביחד ולחוד עם יתר הנתבעים. נוכל רק לשער כי חיובה המבוקש נובע מהיותה בעלת מניות בנתבעת 2 ובנתבעת 6. אלא שכידוע, העיקרון שעליו מבוססים דיני החברות הוא שהחברה היא אישיות משפטית נפרדת מזו של בעלי מניותיה. על כן, ככלל, אין לחייב את בעלי המניות בחובה של החברה. עם זאת סעיף 6 לחוק החברות, התשנ"ט-1999 מאפשר לבית המשפט, ובכלל זה לבית הדין, להרים את מסך ההתאגדות של החברה ולייחס לבעל מניות את חובה של החברה במקרים חריגים שבהם הוא מתרשם שהשימוש באישיות הנפרדת של החברה נעשה "באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה" או "באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה..." (סעיף 6 לחוק החברות). זאת ועוד. לצורך ייחוס חוב החברה לבעל המניות יש להוכיח יסוד נפשי, היינו שבעל המניות היה מודע לשימוש באישיות הנפרדת של החברה בדרכים האמורות (ראו גם: סעיף 56 לפסק דינו של השופט דנציגר בע"א 3807/12 מרכז העיר אשדוד ק.א בע"מ נ' שמעון (22.1.2015)) (להלן: עניין מרכז העיר אשדוד).

משקבענו כי היחידה שעשויה להתחייב בהליך זה היא הנתבעת 2, אין לנו עוד צורך להתייחס בנפרד לנתבעת 6 אם כי הדברים שיאמרו להלן יפים גם אליה. אשר לנתבעת 2 - לא רק שכ. לא טען שיש להרים את מסך ההתאגדות שלה בהקשר לנתבעת 3, אלא שגם לא הניח תשתית עובדתית שיהא בה כדי להוביל למסקנה כי השימוש באישיות הנפרדת שלה נעשה באופן שיש בו כדי להונות אותו, באופן הפוגע בתכלית החברה או תוך נטילת סיכון בלתי סביר. לא כל שכן שלא הוכיח יסוד נפשי מתאים. כזכור מדובר בבעלת מניות שהיא עצמה חברה בע"מ. כל שטען כ. הוא שהחלפת הבעלויות באולם נעשתה לצורך קיפוח זכויותיו כעובד אך לא הביא כל ראיה שתוכל לתמוך בטענה, למעט הטענה כי בתלושי שכרו לא נרשם הוותק הנכון במקום העבודה. אלא שעניין אחרון זה כבר תוקן והנתבעים מסכימים כי תקופת העסקתו של כ. היא למן חודש 3/1992. נטעים מיד כי לא שוכנענו כלל ועיקר כי החלפת הבעלויות באולם אכן נגעה לעובדים או בעיקר אליהם. לא מן הנמנע כי נבעה משיקולים עסקיים שונים ובכלל זה גם שיקולים מיסויים ומכל מקום הדבר לא התברר עד תום. הנה כי כן, בטענה שהחלפת הבעלויות נעשתה לצורך קיפוח זכויותיו של כ. כעובד לא סגי לצורך הרמת מסך ההתאגדות של החברה וחיוב בעלי המניות בה, ובפרט חיובה של הנתבעת 3.

דחיית התביעה נגד גזית באופן אישי 

16. כמבואר לעיל כ. עותר לחיובו האישי של גזית הן בשל היותו "מעסיק במשותף" עם הנתבעות והן בשל התנהלותו באשכול החברות השייך לו. אין בידנו לקבל איזה מטענות כ..

17. גזית לא היה "מעסיק במשותף". מקום בו טוען עובד כי מנהל הוא גם "מעסיק במשותף" עליו להוכיח, כי טיב ההתקשרות בין הצדדים היא התקשרות חוזית משותפת בין התאגיד לעובד ובין המנהל לעובד (ראו למשל: ע"ע (ארצי) 1367/01 בשירי – ש.י.ק שווק ייצוג וקידום מכירות בע"מ (2.2.2004)). דעתנו היא כי בנטל זה לא עמד כ.. אמנם נכון הוא כי מהמסכת הראייתית שנפרשה לפנינו עולה כי גזית אכן היה 'הרוח החיה' באולם ובנתבעת 2 במובן זה שהחלטות משמעותיות בחיי העבודה של כ. אכן התקבלו על ידו באופן אישי. בפרט כשמדובר היה בקביעת התפקיד שימלא כ. באולם, תנאי השכר שילוו לתפקיד, העברה של כ. ועובדים אחרים מחברה לחברה והסמכות לפטר. במובנים אלה אכן התקיימו בגזית סימני ההיכר לזיהוי מעביד. אלא שסימנים אלה ומצב דברים דומה מתקיים ככל הנראה, בכל מנהל חברה ובוודאי ברבות מן החברות מסוגן של הנתבעות. חברות בהן הבעלים הוא אחד או אחד דומיננטי המעורב בניהול עסקיו בעצמו. כך ברור הוא כי ישות משפטית בדמות חברה צריכה 'בשר ודם' כדי להפעילה. בכך או בהיותו של בעליה מעורב בהתנהלותה השוטפת וגם 'מקרוב' אין כדי להוביל למסקנה כי המנהל – אישית – הוא גם המעביד. בתוך כך וכפי שקבענו כבר לעיל, לא מצאנו כי נתקיימו בנסיבות שבפנינו נסיבות מיוחדות שיצדיקו חריגה מעיקרון האישיות המשפטית הנפרדת. לא שוכנענו כי כל השיג והשיח בענייני העבודה של כ. נעשו עם גזית, לא כשלוחו של התאגיד או כאורגן שלו, אלא באופן עצמאי. לדעתנו אף לא הוכח כי החברות המעבידות שימשו רק כצינור להעברת כספים. נזכיר כי משך 17 שנות העסקתו של כ. מוצגות הנתבעות 2, 4, 5 ו – 6 כמעסיקותיו וגם בתלושי שכרו ואין כל יסוד להניח כי לא זה היה מצב הדברים בפועל.

18. הרמת מסך ההתאגדות. לעיל קבענו כי 'בעלת דברו' של כ. בהליך זה היא הנתבעת 2 בלבד. מעיון בתמצית נתוני הנתבעת 2 במרשם החברות עולה כי בעלת המניות בה היא הנתבעת 3 ואילו גזית רשום בה כמנהל. לנוכח העובדה שגזית אישית אינו בעל מניות בנתבעת 2 הרי שלא ניתן כגרסתו להרים מסך ולחייבו אישית בחיוביה. הרמת המסך נועדה, כמבואר לעיל, לבעלי מניות בלבד. בנסיבות אלה מתבקשת, למעשה, "הרמת מסך כפולה" (למצב דברים מעין זה ראו: ע"ע (ארצי) פוטרמן – ניסני (9.12.2007)). כלומר, על מנת לחייב את גזית באופן אישי בחיובי הנתבעת 2 יש צורך להרים תחילה את מסך התאגדות בין הנתבעת 2 לנתבעת 3 שמשמשת כבעלת המניות בנתבעת 2, ולאחר מכן להרים פעם נוספת את מסך ההתאגדות בין הנתבעת 3 לבין גזית שמשמש בה אחד מבין שלושה בעלי מניות. כך ובסופו של תהליך לקבוע כי יש לייחס לגזית אישית את חובות הנתבעת 2, ועל אף שגזית אינו בעל המניות היחיד בנתבעת 3.

כפי שקבענו לעיל ולא נחזור על הדברים, לא מצאנו בחומר הראיות טעם מיוחד המצדיק שלא ליתן תוקף לעקרון האישיות המשפטית הנפרדת. נוסיף על האמור לעיל כי לא מצאנו שנעשה שימוש פסול באשכול החברות של גזית. אף אם נכונה טענת כ. כי בכל פעם שהוחלפה זהות המעסיקה לא נערך 'גמר חשבון' מסודר הרי שלא הוכח כי הדבר נעשה בנסיבות החריגות בהן התרופה לכך היא הרמת מסך ההתאגדות. אדרבא, לכל אורך ההליך טוענת הנתבעת 2 שהיא באה בנעליהן של כל הנתבעות, שהיא שמרה על רצף הזכויות שצבר כ. בתקופת עבודתו הקודמת לעבודה אצלה ושהיא אינה חולקת על מועד תחילת עבודתו בחודש 3/1992. זאת ועוד. כ. העיד על עצמו שבזמן אמת הוא לא היה מודע לחילופי הבעלות באולם ומכאן אנו מסיקים שב"שטח" האולם המשיך לתפקד כבימים ימימה, כי כל התשלומים שציפה להם שולמו לו במועד, וכי תלושי שכרו שיקפו את התשלומים שקיבל בפועל.

19. כ. שם יהבו על שנפסק לאחרונה, מפי כבוד השופט רבינוביץ בעניין ע"ע (ארצי) 3903-05-11 איפראימוב – ר-צ פלסט בע"מ (4.12.2014) (להלן: עניין ר-צ פלסט). אולם דעתנו היא שהנסיבות שתוארו שם שונות מנסיבות העניין שלפנינו. בעניין ר-צ פלסט דובר בחברה פעילה שבית הדין קבע שהיא "התערטלה מכל נכסיה", הפסיקה לייצר ולמעשה, הכנסותיה הלכו ופחתו עד למצב שהיא לא יכלה לפרוע את חובותיה לנושים שלה, ובד בבד הוקמה חברה אחרת שקלטה את העובדים והנכסים של ר-צ פלסט ואליה הועברה כל פעילותה. היינו החברה החדשה היא אותה הגברת בשינוי אדרת. במצב דברים זה קבע בית הדין הארצי כך:

"מצב הדברים הנוכחי לפיו המערערות אינן יכולות להיפרע מן המשיבה בשל קופתה הריקה, בה בשעה שקמה חברה אחרת בצלמה ובדמותה של המשיבה ובמקומה, וזו החדשה עומדת מן הצד ואומרת למערערות אין יריבות בינינו, לא תפרענה ממניהוא בלתי צודק בעליל. המסך במקרה זה הוא כה שקוף שלא צריך להרימו. נובה והמשיבה חד הן, וכחליפתה חובת תום הלב מחייבת שהיא כמותה תישא בתשלום פסק הדין" (שם בסעיף 36).

בענייננו הנתבעת 2 שהיא צד להליך, קיבלה על עצמה בשעתו את המשך הפעלת האולם וכעת גם את חובות האולם בהתאם לפסק דין זה ככל שיהיו כאלה, כמו גם את השמירה על רצף עבודת כ.. נדמה שכאן המקום להדגיש כי ככלל, המקרים בהם נעתר בית הדין להרמת מסך ההתאגדות הם מקרים בהם הוכח כי חברות הפסיקו פעילותן והפכו חדלות פירעון. כ. לא הוכיח שנתבעת 2 אינה סולבנטית או שלא תוכל לעמוד בחיובים שיושתו עליה בפסק דין. אמנם נכון הוא שהאולם עצמו בירושלים נסגר. אלא שעל פי עדותו של גזית, אשר לא נסתרה, היה זה כי בעלת הקרקע ביקשה לבנות שם בנייני מגורים ועל כן הועברה הפעילות לאולם אירועים חדש במודיעין (סעיף 19 לתצהיר גזית).

20. בכל הנוגע לטענה אפשרית בדבר עירוב נכסים הרי שבהתאם להלכה הפסוקה הרמת מסך במקרה כזה תיעשה רק אם יוכח שמבחינה מהותית קבוצת חברות מתנהלת כמקשה אחת, כאשר אין הפרדה כלכלית בין החברות לבין עצמן ובינן לבין בעלי מניותיהן (עניין מרכז העיר אשדוד). בתוך כך נקבע כי משרדים משותפים, מזכירה משותפת והנהלת חשבונות משותפת אינה מקיימת אחר הדרישה להוכיח עירוב נכסים שמצדיק הרמת מסך. בענייננו לא הוכח קיומו של עירוב בין נכסיו של גזית לבין נכסי הנתבעות או בינן לבין עצמן. כל שהוכח הוא שימוש בכתובת משותפת לצורך ניהול האולם ומספר חודשים, בשנים 1999-1998, בהם ישנה אי בהירות ביחס לזהות המעסיקה באופן שבתלוש השכר נרשמו שמותיהן של נתבעות 4 ו-6 או 5 ו-6 יחדיו מבלי שניתן הסבר מניח את הדעת לכך. לעיל קבענו כי אין בכך בלבד כדי לחייב גם את הנתבעת 6 לשאת בחיובים מכוח הליך זה ואיננו סבורים שדי בכך כדי להורות על הרמת מסך ההתאגדות ולו מהטעם שהוברר שהדבר לא גרע כמלוא הנימה מזכויותיו של כ., ומכל מקום עניין זה תוקן לכל המאוחר בסוף שנת 1999.

21. מעבר לדרוש ואף שכ. לא ייחד לסוגיה דברים מפורשים נזכיר כי נותרה אפשרות רעיונית נוספת לחיובו של גזית באופן אישי והיא זו שמכוח אחריותו האישית כאורגן בחברה (על האבחנה בין דוקטרינת הרמת המסך לאחריות אישית ראו: בע"א 9916/02 בן מעש אהרון נ' שולדר חב' לבניה בע"מ תק-על 2004(1) 938 (2004)).

לאחרונה פסק בית המשפט העליון בעניין מרכז העיר אשדוד, כי כדי לחייב את נושא המשרה באחריות אישית למעשיה של החברה, למרות שהוא לא התחייב בעצמו למלא אחר התחייבויותיה יש "לבחון האם מדובר במקרה חריג של חוסר תום לב סובייקטיבי, אשר יש בו סממנים של הטעיה או מרמה".

דעתנו היא שכ. לא הניח תשתית עובדתית שיש בה כדי להוביל למסקנה שיש לחייב את גזית באופן אישי בשל התנהלותו בחברה או כי מדובר במקרה חריג של חוסר תום לב סובייקטיבי. נזכיר, כי עיקר הטרוניה של כ. כלפי הנתבעת 2 היא בכך שלא הקפידה על ציון הוותק הנכון שלו וכן על נסיבות פיטוריו ממנה, עליהן עוד נעמוד בהמשך. אלא שלגבי הוותק חזרה בה ועוד מראשית ההליך ובנסיבות העניין פיטורים אינם טעם לחיוב אישי. מעבר לכך נטעים שכ. עצמו הודה שמאז שפלח החל למלא את תפקיד מנהל האולם – שנים רבות עובר לסיום עבודתו בחברה (עמ' 53, שורה 30), עיקר ההתנהלות השוטפת הייתה מולו (עמ' 29, שורות 5-4). חיזוק לדברים נמצא גם בהקלטת השיחה בינו לבין פלח עובר לפיטוריו (נספח י'1 לתצהיר כ.). הודאה זו מחלישה את טענת כ. שיש ליחס לגזית אחריות אישית לנעשה באולם.

כללם של דברים בפרק זה, בעלת דברו של כ. בהליך זה היא הנתבעת 2 בלבד (להלן: הנתבעת).

 

 

נסיבות סיום יחסי העבודה

22. הכל מסכימים שביום 12.10.2008 החליק כ. במהלך עבודתו ומאז לא שב לעבודה. הנסיבות בגינן לא שב כ. עוד לעבודה באולם ובכלל זה השאלה ביוזמה של מי מדובר, הן ששנויות במחלוקת בין הצדדים.

גרסאות הצדדים

23. גרסת כ. ידעה התפתחות מסוימת. בכתב התביעה ובתצהיר עדותו הראשית טען, כי המוסד לביטוח לאומי הכיר בפגיעה מיום 12.10.2008 כבתאונת עבודה ועל כן הוא נמצא זכאי לתשלום בעד 90 ימי פגיעה. עם סיומם התייצב ביום 12.1.2009 באולם וביקש לחזור לעבודה סדירה וכי ישולם מלוא שכרו בעד התקופה שנעדר (סעיף 13 לתצהיר כ.). אלא שפלח הודיע לו כי עליו להמתין לשיחה עם גזית בה יוכרע אם ישוב לעבודה ואם יפוצה בעד תקופת העדרותו. ההמתנה לשיחה עם גזית ארכה זמן רב ובסוף התקיימה במהלך חודש פברואר "כחודש לאחר שחזרתי להתייצב בעבודה..." (סעיף 15 לתצהיר כ. – ההדגשה במקור). בתום הפגישה ביקש גזית שהות להרהר בדברים והורה לתובע להמשיך להמציא "סיקים". לתדהמת כ., ביום 20.3.2009, זומן לשיחה עם פלח שמסר לו מכתב פיטורים הנושא את התאריך 15.1.2009 (נספח ז' לתצהיר כ.) והמודיע לו כביכול כי ניתנת לו הודעה מוקדמת לפיטורים בת חודש ימים וכי עבודתו תופסק ביום 15.2.2009. לטענת כ. החלטת הנתבעת לפטרו התקבלה בעודו שוהה בחופשת מחלה, מבלי שהתאפשר לו למצות את ימי מחלתו ומבלי שניתן לפיטורים 'טעם מספיק'. בסיכומיו ולאחר שנשמעה עדותו לא עמד עוד במפורש על הטענה כי התייצב בעבודה ביום 12.1.2009, אלא כי במועד זה תמו 90 ימי הפגיעה שהוכרו על ידי המוסד לביטוח לאומי ובכך שינה מגרסתו המקורית.

24. בתמיכה לגרסתו המקורית והמתוקנת מפנה כ. לתמליל הקלטה של שיחה מפגישה שקיים עם פלח ב – 6.3.2009 בה, בין היתר, דרש לקבל מכתב פיטורים מסודר ככל שגזית החליט לפטרו; טופס ריכוז שכרו לשנת 2008 (נספח 1 לתצהיר גזית), עליו נרשמו תקופת עבודתו ושכרו הקובע לצורך חישוב פיצויי פיטורים ושעל גביו נרשם בכתב יד כי "פוקסס ליוסי (פלח – ר.ב.ה) 25.1.09"; טופסי העברת פוליסת ביטוח המנהלים של כ. על שמו (נספחים ח1 ו-ח2 לתצהיר כ.) מהם עולה כי הנתבעת 2 חדלה לבצע הפרשות לפוליסה ממועד תאונת העבודה ובהמשך הודיעה על סיום חובותיה על פי הפוליסה החל מיום 1.12.2008; העובדה שכ. הוחלף על ידי בן משפחה של גזית.

כל אלה מלמדים לשיטת כ. על כך שהנתבעת נערכה לפיטוריו עוד לפני שנפגש עם גזית וכי מכתב הפיטורים שנמסר לו נושא תאריכים בדויים.

25. מנגד גורסת הנתבעת כי כ. סיכם עם פלח כי ישוב לעבודה בתום שלושה חודשי היעדרות אך לא התייצב בעבודה ולא ניתן היה ליצור עמו קשר. במועד כלשהו בחודש ינואר 2009 יצר כ. קשר עם פלח וביקש להיפגש עם גזית. הפגישה נערכה בחודש פברואר 2009. במהלך הפגישה הציג כ. לגזית וגם לפלח, שנכח בחלקה, רשימה כתובה של דרישות שהן תנאי לחזרתו לעבודה ובהן דרישה מופרזת להעלאה בשכר. זאת על אף שסמוך לפציעתו זכה להעלאה נאה בשכרו בת 15%. המסמך האמור הוסתר על ידי כ. והדבר מלמד על תום ליבו אך גם כי למעשה התפטר. לבסוף נאותה הנתבעת לבוא לקראת כ. והסכימה לשלם לו סכום השווה לפיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת ובכך עמדה. לגישת הנתבעת גרסתו של כ. לא עמדה במבחן החקירה הנגדית וטענותיו כי פוטר במהלך חופשת מחלה ובה בעת כי היה כשיר לחזור לעבודה הן טענות סותרות המכחישות זו את זו.

26. נקדים אחרית לראשית ונאמר כי לאחר שבחנו את הראיות שהונחו בפנינו ושקלנו את טענות הצדדים באנו לכלל מסקנה כי כ. פוטר מעבודתו בנתבעת 2 במועד מאוחר לזה שנרשם במכתב הפיטורים. בטרם נביא את הטעמים למסקנה זו נעיר, כי ניכר היה לאורך כל ההליך ששני הצדדים השקיעו מאמץ רב בהתאמת גרסאותיהם לראיות שהוצגו. מטעם זה התקשנו ליתן אמון מלא באחת הגרסאות בשלמותה. הכרעתנו מתבססת אפוא על העדפתנו גרסה כזו או אחרת המתיישבת עם הראיות בכללותן.

בחודש 1/2009 כ. לא היה כשיר לעבודה

27. כאמור בפתח פרק זה, ביום 12.10.2008 נפל כ. ונחבל במהלך העבודה באולם וממועד זה לא היה כשיר לעבודה. מהעדויות שנשמעו בפנינו הוברר כי אין עוד מחלוקת שכ. ופלח סיכמו שכ. יחזור לעבודה בתחילת חודש 1/2009. כ. הודה כי במועד זה לא שב לעבודה מחמת מצבו הרפואי הלקוי (עמ' 31, שורה שורות 11-10). בנסיבות אלה ברור שגרסתו ולפיה שב לעבודה בפועל ביום 12.1.09, בתום 90 ימי הפגיעה ונשלח חזרה כלעומת שבא עד אשר גזית יכריע בעניינו אינה מדויקת לגרסתו שלו עצמו ודעתנו היא שכלל אינה אפשרית במתכונת בה הוצגה. כלומר, שההתייצבות בעבודה הייתה בדיוק ביום 12.1.2009 בתום 90 ימי הפגיעה. זאת מהטעם שתביעתו של כ. למוסד לביטוח לאומי להכרה בפגיעתו כבתאונת עבודה ולתשלום דמי פגיעה אושרה אך ביום 11.2.2009 (נספח ה/4 לתצהיר של כ.). התשלום בעד דמי הפגיעה הופקד לחשבונו רק ביום 8.3.2009 (נספח ה/3 לתצהיר של כ.). כלומר, ביום 12.1.2009 כ. כלל לא ידע שבמועד זה יסתיים תשלום דמי הפגיעה ואף לא יכול היה לדעת אם המוסד לביטוח לאומי יכיר בתאונה כבתאונת עבודה ואם יאשר תשלום דמי פגיעה באופן מלא או חלקי.

עם זאת ברור שבמהלך חודש 1/2009 עמדו כ. ופלח בקשר. סביר להניח כי כ. שמאז פציעתו ביום 12.10.2008 שהה בביתו ללא מקור הכנסה אכן ביקש מפלח, כגרסתו, כי ישולם לו שכר או דמי מחלה בעד התקופה שלא היה כשיר לעבודה (סעיף 18 לכתב התביעה; סעיף 13 לתצהיר כ.). איננו יודעים מה השיב פלח לבקשתו. יודעים אנו אך זאת: נקבעה פגישה בין כ. וגזית, כאשר כל צד טוען כי היוזמה לפגישה הייתה של הצד השני.

הפגישה בין כ. לגזית

28. אין מחלוקת כי הפגישה בין כ. לגזית נערכה בחודש פברואר 2009, אולם הצדדים נמנעים מטעמיהם מלנקוב בתאריך המדויק שבו נפגשו. דעתנו היא כי הפגישה התקיימה ביום 1.2.09 וזאת למדים אנו מהמסמך שהכין כ. לקראת הפגישה ושכותרתו "נקודות לשיחה עם רמי גזית 1.2.2009" (נספח 4 לתצהיר גזית) וכן מעדותו בפנינו כי זה המועד בו התקיימה הפגישה (עמ' 35, שורה 23). הנה כי כן ובניגוד לגרסת כ. הוא לא המתין למעלה מחודש ימים עד אשר התאפשר לו לשוחח עם גזית.

על מהלך השיחה למדים אנו מאותו מסמך שהכין כ. הכולל 17 נקודות לדיון שעיקרן רצונו להינשא לבחירת ליבו באולם; פגיעתו הקשה מהיחס המזלזל בו ובפרט בתקופת פציעתו ורצונו לשיפור בשכרו. החשוב לענייננו הוא שהמסמך מלמד כי ביום 1.2.2009 התקיימו בין הצדדים יחסי עבודה, בניגוד לאמור במכתב הפיטורים. עם זאת ברור גם כי התגלעו בין הצדדים חילוקי דעות ובפרט, בכל הנוגע לגובה שכר העבודה של כ.. כן ברור הוא כי באותה העת גם כ. שקל את המשך דרכו בנתבעת. עם זאת, נאמנה עלינו עדות כ., המתיישבת עם ניסיון החיים וההיגיון, כי לא בנקל עוזבים מקום עבודה לו הוקדשו כמעט שני עשורים וכי בראש מעייניו היה שיפור היחס אליו ובהתאם גם שכרו (עמ' 31, שורות 30-29). כך דעתנו היא כי הנתבעת מפריזה בהצגת דרישות כ. לשיפור בשכרו כדרישות בלתי סבירות בעליל שמטרתן אחת – להוביל לפיטוריו. לא מן הנמנע כי אילו רק הייתה הנתבעת שומעת את כאבו של כ. בלב פתוח ובנפש חפצה, לא היו הדברים מגיעים עד הלום. עם זאת טוב היה נוהג כ. לו הביא מיוזמתו את המסמך שהכין לקראת הפגישה עם גזית ולא המתין שהנתבעת תביאו. נציין עוד כי חלף מתן הסבר להתנהלות בעייתית זו בא בטרוניה לגזית על שום מה מצא לכתוב בראש המסמך כי אין להעבירו לידי עו"ד גורל.

29. על תוצאות הפגישה בין כ. לגזית חלוקים הצדדים. לטענת הנתבעת השתלשלות הדברים עד כה מלמדת כי כ. התפטר משסירבה לשפר את שכרו. עם זאת הסכימה, לפנים משורת הדין, לשלם לו את פיצויי הפיטורים ותמורת ההודעה המוקדמת. כ. מצדו גורס כי גזית ביקש שהות לחשוב על הנושאים שעלו בשיחה ובמקום לשקול אותם פיטרו.

30. לאחר ששקלנו את חומר הראיות ואת טענות הצדדים דעתנו היא שהתנהלות הדברים הייתה זאת: כ. בא אל גזית בשורה ארוכה של דרישות ובכללן שיפור שכרו. גזית האזין לתובע אך לא התכוון להיעתר להן והחליט לפטרו. בניגוד לטענת הנתבעת לאורך כל ההליך, לא מדובר בהסכמה לתשלום פיצויי פיטורים ותמורת הודעה מוקדמת, אלא בפיטורים לכל דבר ועניין. זאת מסיקים אנו בראש ובראשונה מכך שגרסת 'ההסכמה' קרסה סופית בתשובה האחרונה של גזית בחקירתו הנגדית הארוכה, כאשר הודה בפה מלא כי "אחרי המכתב הזה הוא (כ. – ר.ב.ה) פוטר" (עמ' 53, שורה 7). אם כי גם קודם לכן מוצאים הדברים הד ברור (ראו למשל: עמ' 46, שורות 20-18). אלא שבמקום להודיע לתובע בצורה מסודרת על החלטתו בכתב הוא נוהג בדרך דומה לזו שבה העיד בפני בית הדין כאשר נשאל שאלות לא נוחות: התחמקות. בלשונו "אחרי המכתב הזה הוא פוטר. אין ענין של לענות לו או לא לענות לו בכתב" (עמ' 53, שורה 7).

כ. מצדו מבין כי תמה דרכו אצל הנתבעת. הדברים עולים במפורש בשיחה המוקלטת בינו לבין פלח מה – 6.3.2009, בה הוא אומר מספר פעמים ובאופנים שונים כי הודיעו לו שהוא לא ממשיך לעבוד באולם (ראו למשל: עמ' 8 לתמליל, שורות 18-17, נספח י'1 לתצהיר כ.). נדמה גם שבין כ. לבין פלח מתפתח ויכוח על השאלה אם מועד הפיטורים הוא מהמועד שבו הודיעו על כך לתובע כטענתו של פלח או שמא מהמועד שבו יימסר לתובע מכתב הפיטורים הרשמי, כטענתו של כ. (עמ' 8, שורה 15 עד עמ' 9, שורה 16). בכל מקרה התמליל מלמד כי בשלב זה המחלוקת בין הצדדים הייתה על שיעור התשלומים שלהם זכאי כ. ואילו האפשרות שיחזור לעבוד באולם לא עמדה על הפרק. בהמשך השיחה כ. עומד על זכויותיו לקבלת מכתב פיטורים, פיצויי פיטורים ותמורת הודעה מוקדמת. על רצונו דאז לקבל את זכויותיו אלה ואלה בלבד, עמד כ. מספר פעמים גם במהלך חקירתו הנגדית (ראו למשל: עמ' 31, שורות 2-1; עמ' 34, שורות 13-12). פלח מצדו מבטיח לברר את עניין תשלום הזכויות (עמ' 9, שורה 17). כלומר, להיוועץ בגזית. בסמוך לאותה פגישה, 8.3.2009, כ. פורע צ'ק שעל פי הספח לו הוא "עבור הודעת פיטורין חודש מראש" (נספח 5 לתצהיר גזית). בהמשך ניתן לו גם מכתב פיטורים אולם תשלום פיצויי הפיטורים מתמהמה ולכך נחזור בהמשך הדברים.

31. חיזוקים נוספים למסקנה כי כ. פוטר מצאנו במהלכים אלה של הנתבעת: מחליפו של כ. היה בן משפחה של גזית (עמ' 45, שורות 32-31) שנכנס לתפקיד במהלך התקופה שכ. לא היה כשיר לעבודה (עמ' 53, שורות 21-20). כלומר, במועד חזרתו האפשרית של כ. לעבודה תפקידו מאויש ועל פני הדברים לא באופן זמני על ידי בן משפחה של גזית, שככל הנראה אין לו דרישות להעלאת שכר וכל כיוצא באלה; אצל גזית התקבל, תקופה לא ארוכה עובר לפציעת כ., מכתב אנונימי המכפיש את כ. בצורה קשה ביותר ומאשים אותו, בין היתר, בזלזול קשה בחובותיו כלפי הנתבעת, בגניבה ממעביד ובשימוש בסמים בזמן העבודה (נספח 2 לתצהיר גזית). גזית העיד כי לא בירר עם כ. האם יש דברים בגו (עמ' 46, שורות 4-1) והדבר יותר ממתמיה. אולם יש להניח כי מכתב מעין זה אינו פשוט מתאדה באוויר אלא משאיר את חותמו; מן העדויות שנשמעו בפנינו עלה עוד כי במהלך תקופת מחלתו של כ. נותק מכשיר הטלפון הנייד שהיה ברשותו ללא התראה. נזכיר כי בראשית הדרך טענה הנתבעת שלאחר סיום היחסים ביקשה מכ. לטפל בהעברת הבעלות עליו ורק משכ. התמהמה והיא נאלצה לשלם על שיחות הטלפון היא ניתקה אותו. על גרסה זו חזר גם פלח בעדותו לפנינו (עמ' 60, שורות 32-19). דא עקא שהוברר כי הטלפון הנייד נותק עוד לפני הפגישה בין כ. לבין גזית מיום 1.2.2009 כפי שעולה בברור מסעיף 4 למסמך שכ. הכין לקראת אותה פגישה. כשפלח עומת עם עובדה אחרונה זו השיב באופן בלתי משכנע כי: "יכול להיות שזה היה בתפר..." (עמ' 61, שורה 2). עוד מסתבר כי הנתבעת חדלה להעביר כספים לביטוח המנהלים למן פציעתו של כ. ובדיעבד אף העבירה את הפוליסה לידי כ. החל מיום 1.12.2008 (נספח ח'1 לתצהיר כ.). עניינים אחרונים אלה בוודאי אינם מתיישבים עם ההתנהלות ההוגנת שלה טוענת הנתבעת לאורך הדרך ומהם למדים אנו על התפנית שחלה ביחסה של הנתבעת לכ. ועל נקיטת צעדים ממשיים לקראת ניתוק יחסי העבודה ביניהם.

32. כ. טען כי צעד נוסף שבו נקטה הנתבעת בשלהי חודש 1/2009 הוא חישוב פיצויי הפיטורים שמגיעים לו. כ. הפנה לטופס ריכוז המשכורות שלו לשנת 2008 (נספח 1 לתצהיר של גזית) בו נוספו בכתב יד פרטים על אופן חישוב שכרו וכן תקופות עבודתו באולם, ונרשם "פוקסס ליוסי 25.1.2009". כ. טוען כי פרטים אלו הם פרטים חיוניים לצורך חישוב פיצויי פיטורים ומכאן יש ללמוד שהנתבעת החלה בהכנות לפיטוריו בשלהי חודש 1/2009. אמנם מדובר בראייה נסיבתית, אך דעתנו היא שכאשר היא מצטרפת למהלכים הקודמים עליהם עמדנו יש בה כדי לבסס את ההנחה המוצעת. נציין תחילה כי בחקירתו הנגדית הכחיש גזית נמרצות את טענת כ. וטען בצדק מסוים, כי המילים פיצויי פיטורים אינן מופיעות על גבי המסמך והוא גם אינו כולל את תחשיב הפיצויים (עמ' 47, שורות 23-11). עם זאת התאריך שבו הגיע המסמך לידי פלח – 25.1.2009 – מרמז כי מדובר היה בנתונים שנאספו, ככל הנראה, כהכנה לפגישה בין כ. לגזית ביום 1.2.2009. זאת מתוך מחשבה על כל האפשרויות שעשויות לעלות בפגישה כמו בקשה להעלאת שכר מצדו של כ. או בקשה לתשלום פיצויים ולחלופין החלטה של גזית לפטר את כ.. או אז יעמדו בפניו 'ליבת' הנתונים הדרושים.

מכתב הפיטורים ומועד הפיטורים

33. מכתב הפיטורים ומועד הפיטורים: לטענת כ. ביום 20.3.2009 מסר לו פלח מכתב פיטורים (נספח ז' לתצהיר של כ.) הנושא תאריך של יום 15.1.2009 ולפיו: "הרינו להודיעך בזאת כי ב-15.2.2009 תופסק עבודתך בחברתנו. תשלום עבור הודעת פיטורין מראש תקבל ב-5.3.2009. הרינו מאחלים לך בהצלחה בהמשך דרכך". לטענת כ. התאריך שאותו נושא המכתב הוא שקרי שכן המכתב ניתן לו ב-20.3.2009 וממילא הוא אינו מהווה הודעה מראש על פיטורים, אלא הודעה בדיעבד. לכן לטענתו יש לקבוע שעד ליום 20.3.2009 התקיימו בין הצדדים יחסי עבודה. גזית מצדו הודה בעדותו שהוא אינו יודע להסביר את נושא התאריכים במכתב הפיטורים (עמ' 46, שורה 16) ותלה את הדבר בכך שהמכתב נכתב על ידי המזכירה והוא עצמו רק חתם עליו. נטעים מיד כי איננו מקבלים גרסה מוקשית זאת ובפרט מקום בו לא הובאה אותה מזכירה לעדות כטענת כ.. סדר הדברים הרגיל הוא שהמזכירה ממלאה אחר ההנחיות שניתנות לה ואף לא ברור על יסוד מה תקבע בעצמה את המועדים שבמכתב?

מכל מקום, נדמה שכעת הכל מסכימים כי המדובר במכתב פיטורים שאינו משקף את אופן התרחשות הדברים כהווייתם, ובתוך כך את העובדה שביום 15.1.2009 לא ניתנה לתובע הודעה מוקדמת על כך שהוא עתיד להיות מפוטר ביום 15.2.2009, כיוון שבמועד זה טרם התקבלה ההחלטה לפטר אותו. נזכיר כי 15.1.2009 הוא תאריך שקודם לפגישה בין כ. לגזית, שנערכה ביום 1.2.2009, ושלאחריה פוטר. התנהלות הנתבעת בעניין זה ושיתוף הפעולה של גזית עצמו ראויה בהחלט לביקורת נוקבת לא כל שכן כאשר מדובר בעובד שעבד בשרות החברות שנים ארוכות. כך אין המדובר אך 'בדרמה' כלשון הנתבעת בסיכומיה. בהעדר ראייה לסתור, מקבלים אנו את גרסת כ. כי המכתב נמסר לו ב – 20.3.2009 כפי שרשם על גביו בזמן אמת ועל כן גם את גרסתו כי יחסי הצדדים הסתיימו באותו מועד.

סיכומם של דברים עד כה: יחסי העבודה בין כ. והנתבעת הסתיימו בפיטוריו של כ. ביום 20.3.2009. כפועל יוצא מכך זכאי כ. לפיצויי פיטורים ולתמורת הודעה מוקדמת בשים לב לכך שהודעה מוקדמת מעצם טיבה ותכליתה צופה פני עתיד. על שיעורם המדויק של פיצויי הפיטורים ותמורת ההודעה המוקדמת נעמוד בהמשך הדברים.

הזכויות שכ. זכאי להן בגין יחסי העבודה וסיומם

זכאות כ. לשכר ולדמי מחלה

34. כ. טוען כי הוא זכאי לשכר עבודה בעד התקופה שמיום 12.1.2009, מועד בו לטענתו חזר לעבודה אך הנתבעת סירבה לקבלו אליה, ועד ליום 20.3.2009 הוא יום פיטוריו. לחלופין, טוען כ. שהוא זכאי לתשלום דמי מחלה בעד תקופה זו, בהתאם לאישורים הרפואיים שאותם צירף לראיות מטעמו. הנתבעת מצדה טוענת שכ. הוא שלא התייצב לעבודה בראשית חודש 1/2009 כפי שסוכם עמו ולכן הוא שהתפטר וממילא אינו זכאי לשכר עבודה או לדמי מחלה.

35. כפי שקבענו לעיל יחסי העבודה בין הצדדים הסתיימו ביום 20.3.2009 בפיטורי כ.. הוברר שבתקופה שמיום 12.10.2008, הוא יום התאונה, ועד ליום 14.2.2009 לא היה כ. כשיר לעבודה כלל בשל מצבו הרפואי. כך, על פי טופס סיכום בדיקה רפואית אצל רופא תעסוקתי (נספח ו/1 לתצהיר של כ.). בהתאם לטופס זה החל מיום 15.2.2009 כ. היה כשיר לעבודה תחת מגבלה של אי הרמת משאות מעל 7-6 ק"ג. על פי הודעת המוסד לביטוח לאומי לכ. מיום 17.3.2009 (נספח ה/3 לתצהיר של כ.) בתקופה שמיום 13.10.2008 ועד ליום 11.1.2009 שילם לו המוסד דמי פגיעה. לפיכך התקופה שבמחלוקת היא התקופה שמיום 12.1.2009 ועד ליום 20.3.2009. כאן המקום לציין שכ. המציא אישור רפואי נוסף שכותרתו "אישור מחלה" (נספח ו/2 לתצהיר של כ.) ולפיו על כ. לשהות במנוחה בכל התקופה שמיום 15.2.2009 ועד ליום 31.5.2009. אולם מתקשים אנו ליתן לאישור זה משקל רב שכן הוא הונפק בדיעבד, ביום 14.1.2010 וככל הנראה לקראת הגשת כתב התביעה בחודש 2/2010.

36. לנוכח העובדה שבתקופה שמיום 12.1.2009 ועד ליום 14.2.2009 כ. לא היה כשיר לעבודה מחמת מצבו הרפואי (נספח ו/1 לתצהיר של כ.), קרי לא יכול היה להעמיד עצמו לרשות העבודה, והנתבעת לא הייתה רשאית להעסיקו, מקובלת עלינו טענתו החלופית של כ. ולפיה הוא זכאי לתשלום דמי מחלה בעד תקופה זו, בהתאם לחוק.

הנתבעת טענה בכתב ההגנה (סעיף 39) כי לא נותרו לתובע ימי מחלה לניצול. אולם לא הוכיחה טענה זו. עיון בתלושי השכר של כ. מעלה כי לא מולא בהם סעיף "חשבון ימי מחלה" ולא נרשם בהם כי כ. ניצל ימי מחלה במהלך תקופת עבודתו. ניצול ימי מחלה גם לא מופיע בטופסי ריכוז השכר. אשר על כן נחה דעתנו שלרשותו של כ. עומדים ימי מחלה בסך הקבוע בסעיף 4(א) לחוק דמי מחלה, התשל"ו-1976 ולפיו:

"תקופת הזכאות לדמי מחלה לא תעלה על תקופה מצטברת של יום וחצי לכל חודש עבודה מלא שהעובד עבד אצל אותו מעסיק או באותו מקום עבודה החל מהיום שבו חל עליו חוק זה ולא יותר מ-90 יום, בניכוי התקופה שבעדה קיבל העובד דמי מחלה על פי חוק זה"

בשים לב לשנות עבודתו הרבות של כ. באולם הוא יכול היה לנצל את התקופה המרבית שנקבעה בסעיף – 90 יום – ולכן יש לקבוע שעל הנתבעת לשלם לו דמי מחלה לכל התקופה שבמחלוקת ושלגביה יש אישור רפואי המקובל על דעתנו. היינו מיום 12.1.2009 עד ליום 14.2.2009. בהתאם לסעיף 2(א) לחוק אין זכאות לתשלום דמי מחלה בעד היום הראשון להיעדרות, ובעד הימים השני והשלישי הזכאות היא למחצית דמי המחלה. החל מהיום הרביעי הזכאות לדמי מחלה היא מלאה. בכל התקופה יש 34 ימים ולכן כ. זכאי ל – 32 ימי מחלה (0+0.5+0.5+31). החל מיום 15.2.2009 היה כ. כשיר מבחינה רפואית לחזור לעבודה באולם אך לא הוחזר לעבודה ולא פוטר, ועל כן הוא זכאי לשכר בעד התקופה שמיום זה ועד לפיטוריו, בניכוי סכום 'ההודעה המוקדמת' שקיבל בצ'ק שפרע ביום 8.3.2009.

כללו של דבר בפרק זה, כ. זכאי לתשלום בעד 32 ימי מחלה וכן לשכר עבודה בעד 30 ימי עבודה מיום 15.2.2009 ועד ליום 20.3.2009. מסכום זה יש להפחית 6,917 ₪ ששולמו לכ. כתמורת הודעה מוקדמת. הסכומים המדויקים שעל הנתבעת לשלם לכ. יובאו בסוף הדברים ולאחר שנקבע את גובה שכר היסוד של כ..

שכרו הקובע של כ.

37. קביעת שכרו הקובע של כ. לצורך חישוב פיצויי הפיטורים תלויה בהכרעה בשלוש מחלוקות נוספות שניטשו בין הצדדים: האחת, מה היה היקף משרתו של כ. במהלך שנות עבודתו באולם. לטענת כ. הוא עבד במשרה מלאה ועל בסיס זה יש לחשב את זכויותיו. מנגד, טוענת הנתבעת כי במהלך שנות עבודתו של כ. חלו שינויים משמעותיים בהיקף משרתו כך שיש לחשב את פיצויי הפיטורים שמגיעים לו בעד כל תקופה בנפרד. השנייה, אם תלושי השכר שניתנו לכ. משקפים נאמנה את תנאי עבודתו. לטענת כ. שכרו פוצל לרכיבי שכר פיקטיביים לצורך התחמקות מתשלום זכויות סוציאליות שמגיעות לו. לכן יש לקבוע ששכרו הקובע לתשלום פיצויי פיטורים כולל רכיבים אלו. לעומת זאת גורסת הנתבעת שתלושי השכר משקפים נאמנה את תנאי עבודתו של כ.. השלישית, אם חל על כ. ההסדר הקבוע בסעיף 14 לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963 (להלן: חוק פיצויי פיטורים), וככל שכן מה הנפקות שיש לכך לגבי הסכומים שמגיעים לו ברכיב זה. נפנה לבחינת שאלות אלו אחת לאחת.

היקף משרתו של כ.

38. לטענת כ. במשך כל שנות עבודתו באולם הוא עבד בהיקף משרה מלא ואף למעלה מכך. לגרסתו הוכח שהנתונים בדבר מספר ימי העבודה המופיעים בטופסי ריכוז המשכורות (נספח 1 לתצהיר של גזית) אינם משקפים נאמנה את ימי עבודתו בפועל וכדוגמה הפנה לחודש 2/2006. עיון בתלושי שכרו לתקופת עבודתו המוקדמת מעלה כי שכרו החודשי הממוצע היה קרוב לשכר המינימום שנהג אז במשק או גבוה ממנו ומכך יש להסיק כי שיקף עבודה בהיקף משרה מלא. בניגוד לעמדת הנתבעת, לפיה החל לעבוד במשרה מלאה רק בתחילת שנת 2006 טוען כ. כי עיון בתלושי שכרו לשנים 2005-2004 מוכיח ששולם לו שכר חודשי קבוע, עניין המלמד אף הוא על עבודה בהיקף משרה קבוע. כ. מדגיש כי הנתבעת לא הציגה הודעה על שינוי תנאי עבודה כפי שמחייב החוק. בנסיבות אלה יש לקבוע כי הנתבעת לא הרימה את נטל ההוכחה שמונח על כתפיה להוכחת היקף משרתו, ויש לקבל את גרסתו כי לא חלו שינויים מהותיים במתכונת העבודה שמצדיקים לחשב את פיצויי הפיטורים שלו בעד כל תקופת עבודה בנפרד. אשר על כן יש לשלם לו פיצויי פיטורים בשיעור של חודש לכל שנת עבודה.

39. לטענת הנתבעת עבודתו של כ. באולם נחלקה לשלוש תקופות עיקריות. הראשונה, מחודש 3/1992 ועד לשנת 1998, בה עבד כמלצר. בשל אופי התפקיד עבד במשרה חלקית בלבד. הנתבעת מודה כי לנוכח חלוף הזמן לא נותרו אצלה די מסמכים מתקופה זו. עם זאת אין לקבל את הטענה שכ. הועסק בתקופה זו במשרה מלאה הן מהטעם שהיא נטענת בעלמא, הן מהטעם שלוח השנה היהודי מצמצם באופן משמעותי את הימים שבהם ניתן לקיים אירועים.

תקופת עבודתו השנייה של כ. היא מחודש 9/1998 עד לחודש 2/2006 ובמהלכה שימש כקצין הביטחון (להלן: קב"ט) של האולם בשעות הערב. בנוסף לתפקיד זה מילא מפעם לפעם מטלות נוספות. היקף המשרה של כ. בתקופה זו השתנה מחודש לחודש כפי שניתן ללמוד מתלושי השכר וטפסי ריכוז המשכורות המלמדים על תנודות בשכרו. חיזוק לדברים נמצא בדוחות הנוכחות החלקיים שהוצגו.

לטענת הנתבעת בתוך תקופת העבודה השנייה והחל מחודש 5/2002 כ. ביקש שתשולם לו משכורת קבועה. לכן סוכם עמו שיעבוד 20 אירועים בחודש שתמורתם ישולמו לו 4,000 ₪, ובהמשך עלה השכר ל-4,500 ₪. כן סוכם בין הצדדים כי במידת הצורך יערך חישוב של הפרשים. כלומר, אם כ. לא יעמוד ביעד של 20 אירועים בחודש הוא ישלים את שעות העבודה בבקרים. מנגד, אם יעבור את היעד של עבודה ב – 20 אירועים תשולם לו תוספת. ריכוזי שכרו מלמדים כי אכן שולמו לו הפרשי שכר בגין 'העבודה העודפת' בסך כולל של 16,541 ₪.

תקופת עבודתו השלישית של כ. החלה בחודש 3/2006 ונמשכה עד לסיום יחסי העבודה בין הצדדים ובמהלכה הוא שימש כמחסנאי במשרה מלאה החל משעות הבוקר.

לטענת הנתבעת בחודש 2/2006 כ. שימש הן כקב"ט והן כמחסנאי ומטבע הדברים היקף עבודתו היה גדול ביחס ליתר חודשי העבודה. לכן הדוגמאות שאליהן הפנה כ. בסיכומיו המתייחסות לחודש זה אינן מלמדות על כל תקופת העבודה.

לנוכח כל האמור טוענת הנתבעת כי ברוב תקופת עבודתו לא עבד כ. במשרה מלאה. עניין זה כמו גם העובדה שתפקידיו השתנו באופן מהותי, צריכים לבוא לידי ביטוי בשיעור פיצויי הפיטורים. מוסיפה הנתבעת וטוענת כי החל מחודש 7/2002 חתום כ. על הסדר לפי סעיף 14 לחוק פיצויי פיטורים. לפיכך ולטענתה יש לחשב את פיצויי הפיטורים ביחס לכל תקופה בנפרד. עד לחודש 6/2002 בהתאם לשכר חודש זה ולפי חלקיות משרה, ומחודש זה כך שאינה נדרשת להשלים את פיצויי הפיטורים שנצברו לטובת כ. בקופת הפיצויים.

נטל ההוכחה

40. על תקופת עבודתו של כ. באולם לא חל תיקון 24 לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958 (להלן: חוק הגנת השכר) שנועד להרחיב את החובות הרישומיות של המעסיק ולעשות לחיזוק מעמדו של תלוש השכר (ראו: דברי ההסבר להצעת חוק הגנת השכר (תיקון מס' 24) (תלושי שכר), התשס"ח-2007). עם זאת ובהתאם לסעיף 25 לחוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א-1951 וסעיף 24 לחוק הגנת השכר כנוסחם עובר לתיקון 24, כמו גם להודעה בדבר סוגי מעבידים החייבים לנהל פנקס שכר (י"פ התשל"ז 748 והתשס"ג 3604), חובה היה על הנתבעת לנהל פנקס בדבר שעות עבודה, שעות מנוחה שבועית, שעות נוספות, גמול שעות נוספות וגמול עבודה במנוחה השבועית ולכלול בו מגוון פרטים.

נוסיף כי בטרם נחקק חוק הודעה לעובד נקבע בפסיקה כי הפרת חובת ניהול פנקס שכר כאמור בחוק הגנת השכר ובחוק שעות עבודה ומנוחה אינה מעבירה למעסיק את נטל הראיה (דב"ע נה/3-193 זומרפלד – מלון זוהר בע"מ (1.5.1996)). קביעה זו שונתה מאוחר יותר עת קבעה הפסיקה כי הפרת חובת המעסיק להעלות על הכתב את תנאי עבודתו של העובד בהתאם להוראות חוק הודעה לעובד מעבירה אל המעסיק את נטל ההוכחה בדבר היקף משרתו של העובד (ע"ע (ארצי) 300162/96 חברת בתי מלון פנורמה ירושלים בע"מ – סנדוקה (1.6.2004); ע"ע (ארצי) 212/06 ימית א. ביטחון (1988) בע"מ – אפרים (12.11.2008)).

חומר הראיות

41. כפי שקבענו גם קודם, עיון בחומר הראיות שהונח לפנינו מעלה כי אין בו ראיות הנוגעות לתקופה הקודמת לשנת 1996. לשנת 1996 ואילך יש לפנינו טפסי ריכוז משכורות (נספח 1 לתצהיר של גזית) שכ. חלק על תוכנם בכל הנוגע לדיווחי הנוכחות. מחודש 8/1998 ואילך ישנם גם תלושי שכר (נספח י"ז לתצהיר של כ.), אם כי לא ברצף לכל תקופת העבודה. נטעים כי תלושי השכר שהונפקו עד שנת 2002 דלים בפרטים שעשויים ללמד על היקף המשרה של כ. ועל הבסיס לתשלום שכרו. נוסף על אלה הונחו לפנינו דיווחי נוכחות של כ. (נספח ד/2 לתצהיר של כ.) לשנים 2008-2006 וריכוז אירועים שבהם הוא עבד (נספח ד/4 לתצהיר של כ.) בשנים 2008-2003. לא הונחו לפנינו הסכמי עבודה או הודעות בהתאם לחוק הודעה לעובד. לנוכח דלות הראיות ההכרעה בנוגע להיקף המשרה של כ. תיסמך גם על נטלי ההוכחה שתוארו לעיל.

42. היקף המשרה בתקופה שמחודש 3/1992 ועד לחודש 6/2002: עיון בתלושי השכר שהונחו לפנינו לתקופה זו מעלה כי עד לחודש 4/2002 הוגדר כ. במרבית תלושי השכר, להוציא חודש 10/1999, כעובד בשכר יומי. מספר ימי העבודה שנרשמו בתלושי השכר ובטפסי ריכוז המשכורות, השתנה מחודש לחודש. לפי טופסי ריכוז המשכורות, יום עבודה של כ. היה ככלל, בן 6-5 שעות. ניתן לראות עוד כי מחודש 5/2002 נרשם בתלושי השכר שכ. עובד בשכר חודשי, ומחודש זה ואילך לא נרשמו מספר ימי עבודה בחודש, להוציא חודשים ספורים בשנת 2004 ו – 2005, אולם נרשם שכל יום עבודה הוא בן 8 שעות.

כאמור, טענת הנתבעת היא שעד לחודש 4/2002 כ. עבד בהיקף משרה חלקי שהשתנה מחודש לחודש ואילו מחודש 5/2002 ואילך חל בין הצדדים הסכם שלפיו כ. יעבוד ב-20 אירועים בחודש ובתמורה יקבל שכר חודשי קבוע בסך 4,000 ₪ שבהמשך עלה ל-4,500 ₪. טענתה של הנתבעת ביחס לתקופה שמחודש 5/2002 אושרה במפתיע במהלך עדותו של כ. (עמ' 22 שורות 15-17 ועמ' 23 שורות 1 - 15), שגם הניח לפנינו פתקה (ת/1) שלטענתו נכתבה בכתב ידו של גזית ובה נרשם כך:

"לחנה (היא מנהלת החשבונות של הנתבעת – ר.ב.ה)

1. צריך להוציא לאבי משכורת חודשית קבועה ע"ס 4,000  מחודש מאי.

2. במידה והוא עובד יותר מ-20 יום יש להוסיף לו למשכורת.

3. במידה ויש פחות אירועים הוא ישלים את זה בבוקר.

במידה ובכל זאת לא הגיע ל-20 אירועים יש לתת לו תשלום ע"ח חופש או להוריד את זה מהמשכורת". 

למעשה, כ. אישר כי סוכם עמו שהחל מחודש 5/2002 הוא יעבוד בהיקף משרה חלקי הכולל 20 אירועים בחודש וכי הדבר נעשה לבקשתו ולצורך קבלת שכר קבוע מדי חודש. נזכיר שכשכ. נשאל בכמה אירועים השתתף מדי חודש עד לתקופה זו הוא לא ידע להשיב בברור (ראו למשל: עמ' 29 שורות 30-29). מכאן מסיקים אנו שגם לשיטת כ. ההסכם שקבע מסגרת העסקה קבועה בת 20 אירועים בחודש שינה מתכונת העסקה קודמת. מה גם שכ. אישר בעדותו שהוא החל לעבוד בקביעות בבקרים רק בשנת 2006 (עמ' 23, שורות 23-18).

לנוכח כל האמור ובפרט לנוכח הודאתו של כ. הגענו לכלל מסקנה כי דין טענת כ. ולפיה הוא עבד בהיקף של משרה מלאה עד לחודש 6/2002 – להידחות. דעתנו היא כי חישוב היקף המשרה של כ. בתקופה זו צריך להיעשות ביחס לכל פרק זמן בנפרד כך: עד לחודש 4/2002 כ. עבד בהיקף משרה משתנה. החישוב ייעשה אפוא על בסיס הראיות שהונחו לפנינו ביחס לתקופה זו – טופסי ריכוז המשכורות ותלושי השכר מהם עולה כי בתקופה שעד 4/02 כ. עבד בהיקף של 48% משרה. מחודש 5/2002 ואילך כ. עבד ב-20 אירועים מדי חודש, למשך 8 שעות ועל כן בהיקף בן 86% משרה.

43. היקף המשרה בתקופה שמחודש 7/2002 ואילך: לגבי תקופה זו, בה כבר נכנס לתוקף חוק הודעה לעובד, חלה ההלכה שלפיה בהיעדר הודעה לפי החוק עובר נטל הוכחת היקף המשרה של העובד אל כתפי המעסיק, ובענייננו אכן אין הודעה כזו. עם זאת וכאמור לעיל כ. אישר בעדותו לפנינו את טענת הנתבעת שלפיה חל ביניהם הסכם שבמסגרתו הוא יעבוד בהיקף בן 20 אירועים בחודש ותמורת עבודתו זו ישולם לו שכר חודשי קבוע, היינו כי למעשה הוא לא עבד במשרה מלאה. נטעים כי עיון בריכוז האירועים שבהם כ. השתתף בתקופה זו (נספח ד/2 לתצהיר של כ.) מעלה שבחלק ניכר מהתקופה לא עלה בידו להשתתף ב-20 אירועי ערב (ראו לדוגמה: 4/2004, 5/2004, 7/2004, 1/2005, 4/2005 ועוד) ועל כן הדעת נותנת שהוא השלים את שעות העבודה המוסכמות בשעות הבוקר. ערים אנו לכך שבמהלך חקירתו הנגדית טען כ. לראשונה כי ריכוז האירועים שצירף לתצהירו משקף את אירועי הערב בלבד וכי היה רישום נפרד לאירועי יום – צהריים בהם השתתף. מלבד היותה של גרסה זו בבחינת 'גרסה כבושה' הסתבך כ. משהתברר כי בריכוז שהגיש דווקא רשומים מפעם לפעם אירועי צהריים ולא יכול היה לספק לדבר הסבר המניח את הדעת (עמ' 20, שורות 15-7). אשר על כן איננו מקבלים את טענתו וקובעים ששוכנענו כי היקף המשרה של כ. בתקופה זו היה בן 20 ימי עבודה בחודש, 8 שעות בכל יום שהם כאמור 86% משרה. הסכם זה נהג עד לסוף חודש 1/2006, כפי שעולה מתלושי השכר וגם מדו"ח הנוכחות הבודד שהונח לפנינו לתקופה זו (דו"ח נוכחות לחודש 1/2006). הנתבעת טענה שמעת לעת התחשבנה עם כ. ושילמה לו שכר ככל שהוברר שהיה זכאי לשכר נוסף בעד אירועים שבהם עבד מעבר ל-20 האירועים שעליהם סוכם. עיון בתלושי השכר לתקופה שמחודש 7/2002 ועד לחודש 1/2006 מעלה כי הדברים באים לידי ביטוי וכי מעת לעת שולמה לתובע תוספת שכונתה "שכר אירועים" בסכום מצטבר של כ-30,000 ₪ (ראו לדוגמה: 5/2002, 6/2002, 4/2004, 9/2005 ועוד).

הצדדים מסכימים כי בשנת 2006 כ. התחיל לעבוד באולם במשרה מלאה. לשיטת הנתבעת היה זה כמחסנאי ואילו לשיטת כ. היה זה במשולב עם אחריות על הנעשה במטבח. עם זאת הם חלוקים לגבי המועד המדויק שבו כ. החל לעבוד במתכונת זו. היות שהונחו לפנינו דוחות נוכחות לשנת 2006 יכולים אנו להיסמך על האמור בהם ולקבוע שהחל מחודש 2/2006 כ. עבד באולם בהיקף משרה מלא.

44. כאן המקום להתייחס לטענתו החוזרת של כ. ביחס לטופסי ריכוז המשכורות ולפיה הם אינם משקפים את היקף עבודתו האמיתי. אמנם נכון הוא שמספר ימי העבודה שנרשם בחודש 2/2006 (16) שאליו הפנה כ. כדוגמא והוכחה לטענתו, אינו תואם את מספר ימי הנוכחות שרשום בדו"ח הנוכחות לחודש זה. אולם דעתנו היא שזהו היוצא מהכלל שאינו מעיד על הכלל. תחילה נטעים כי לא כל כך ברור מדוע נרשם בריכוז נתון זה שהרי כבר קבענו כי החל מחודש 5/02 לא נרשמו בטפסים אלה מספר ימי העבודה כלל וכלל לנוכח העובדה שכ. עבר לעבוד במתכונת חודשית קבועה של 20 אירועים. אשר על כן יש ברישום זה כדי להעיד על דבר מה שהוא יוצא מן הכלל. כן נוסיף כי בשלושה חודשים אחרים שבהם נרשמו מספר ימי עבודה (חודשים 9-7/2004) המספר תואם את מספר האירועים שבהם כ. השתתף לפי ריכוז אירועים לעובד. לתוצאה זהה נגיע גם אם נשווה בין החודשים בשנת 2005 בהם נרשמו מספר ימי העבודה (6-12/2005) לבין ריכוז האירועים לעובד בתקופה זו. היינו, סך כל הימים שנרשם לתקופה זו זהה לסך האירועים בה. לפיכך דוחים אנו את טענתו הגורפת של כ. שאין לקבל את האמור בטופסי ריכוז המשכורות כמשקפים את היקף המשרה שלו. עם זאת אנו מקבלים את הטענה ביחס לחודש 2/2006 שלגביו יש רישום נוכחות אחר ולנפקות העניין נשוב ונייחד את הדיבור בפרק שעוסק בשעות נוספות.

לסיכום פרק זה ייאמר כי יש לחלק את תקופת עבודתו של כ. לשלושה פרקי זמן. האחד, עד לחודש 4/2002 בו עבד בהיקף של 48% משרה; השני, עד לחודש 1/2006 בו עבד בהיקף של 86% משרה; השלישי, מחודש 2/06 ועד לסוף תקופת העבודה בו עבד בהיקף משרה מלא. לפיכך חישוב פיצויי הפיטורים צריך להיעשות בכפוף לתקנה 7 לתקנות פיצויי פיטורים (חישוב הפיצויים והתפטרות שרואים אותה כפיטורים), התשכ"ד-1964 (להלן: תקנות פיצויי פיטורים) שעניינה בעובד שעבר מעבודה חלקית לעבודה מלאה, ובכפוף לקביעותינו שלהלן בשאלת תחולת ההסדר לפי סעיף 14 לחוק פיצויי פיטורים.

תוספות השכר: האם הן חלק משכר היסוד לצורך חישוב פיצויי פיטורים

45. עניינו של פרק זה ברכיבי שכר שונים ששולמו לכ. לאורך השנים ובעיקר מחודש 3/2006. לטענת כ. שכר היסוד שהוא היה אמור לקבל פוצל לרכיבי שכר פיקטיביים במטרה לחמוק מתשלום זכויות סוציאליות באופן מלא. פיצול זה הוביל לכך ששכרו המבוטח היה נמוך משכר היסוד שלו והדבר הסב לו נזק כששהה בתקופת אי כושר לאחר שנפגע בתאונה. לטענת הנתבעת שכרו של כ. לא פוצל לרכיבים פיקטיביים ודין טענותיו להידחות. לאורך השנים שולם שכרו באופן הוגן, בשים לב להיקף עבודתו ובהתאם לסיכום שנערך בין הצדדים.

להלן נבחן כל אחד מרכיבי השכר שבמחלוקת תוך שנסקור את טענות הצדדים לגביו. אולם קודם לכן נוסיף כי עיון בתלושי השכר של כ. מעלה כי מצוינים בהם רכיבי השכר הבאים: משכורת, נסיעות, דמי הבראה, שכר אירועים, תוספת אירועים ושעות נוספות גלובליות. שלושת הרכיבים הראשונים שולמו לתובע מראשית עבודתו באולם. שכר אירועים שולם במרבית שנת 2002 בלבד. הרכיבים תוספת אירועים ושעות נוספות גלובאליות שולמו לראשונה בחודש 3/2006.

אשר לפן הנורמטיבי. תקנה 1 לתקנות פיצויי פיטורים קובעת מהם רכיבי השכר שיובאו בחשבון כשכר עבודה לצורך חישוב פיצויי הפיטורים, והעיקרי שבהם הוא "שכר יסוד". כאמור לעיל, כ. מבקש כי נקבע שכל רכיבי השכר ששולמו לו – נסיעות, דמי הבראה, שעות נוספות גלובלי ותוספת אירועים – מהווים חלק משכר היסוד שלו. בטרם נפנה להכריע בטענות אלה נזכיר עוד כי נטל השכנוע שתוספת שכר מסוימת מהווה חלק בלתי נפרד משכר היסוד מוטל על העובד (דב"ע (ארצי) מא/3-78 ברזילי – אלבני ישראל פריט בע"מ פד"ע יג 21 (1981); ע"ע (ארצי) 300327/98 אטקה בע"מ – רטר פד"ע לט 49 (2002)).

שעות נוספות גלובלי, נסיעות ודמי הבראה

46. לטענת כ. עיון בחומר הראיות מלמד כי בשלב מסוים הוסיפה הנתבעת לתלוש השכר שלו את הרכיב "ש. נוס. גלוב" (שעות נוספות גלובלי) שהופיע באופן קבוע כך שיש לראות בו חלק משכר היסוד שלו. לתמיכה בטענתו כ. טוען שבמעבר לעבודה קבועה בבוקר לא עלה הסכום ששולם לו ברכיב משכורת, אלא רק נוסף רכיב פיקטיבי של שעות נוספות גלובלי. כן מפנה כ. לשינוי שחל בשיעור רכיב זה. בתחילה הוא שולם בסך של 1,000 ₪ ובהמשך, בחודש 8/2008 הועלה ל-1,500 ₪ אף שהוברר כי לא חלה עלייה בהיקף השעות הנוספות שאותן הוא נדרש לבצע. באופן דומה, הנתבעת שילמה לכ. רכיב דמי הבראה מדי חודש בחודשו וגם הסכום ברכיב זה השתנה במפתיע בחודש 8/2008 כך שעלה מ-225 ₪ ל-300 ₪, אף שבאותה עת לא חלה עלייה בשיעור זה בדמי ההבראה. שינויים אלו חלו בדיוק בחודש שבו העלתה הנתבעת את שכרו של כ. מה שמלמד על כך שמדובר ברכיבי שכר פיקטיביים שנועדו לחמוק מתשלום זכויות סוציאליות, ויש להביא אותם בכלל שכר היסוד ועל כן בשכר הקובע לתשלום פיצויי פיטורים. ביחס לדמי ההבראה ולדמי הנסיעות מוסיף כ. ומפנה לטופס ריכוז המשכורות לשנת 2008 בו נכתב בכתב יד כי שכר הברוטו של כ. עלה מ - 6,882 ₪ ל-8,000 ₪ ובהתאם עלה גם שכר הנטו שלו. בכך לדעת כ. גילתה הנתבעת דעתה שזהו שכר היסוד שלו והוא אינו כולל תשלום בעד דמי הבראה או דמי נסיעות.

47. מנגד טוענת הנתבעת כי החל משנת 2006 שולמה לכ. משכורת גלובלית במובן זה שנכלל בה תשלום בעד דמי הבראה. תשלום זה נרשם בתלוש השכר ועומד בדרישת החוק לגביו. התוספת המכונה שעות נוספות גלובליות שולמה בעד שעות נוספות שכ. עבד מעת לעת בימי שישי או בימי השבוע האחרים. התוספת המכונה תוספת אירועים שולמה בעד עבודה באירועים שכ. השתתף בהם בשעות הערב והיא השתנתה בהתאם למספר האירועים וסוגם.

נאמר כבר כעת, כי מקבלים אנו את טענות כ. בכל הנוגע לרכיב השעות הנוספות הגלובלי, אולם איננו מקבלים את הטענה ביחס לרכיבים דמי נסיעות ודמי הבראה.

48. אשר לדמי ההבראה ולדמי הנסיעות – המעסיק מחויב על פי צווי ההרחבה החלים במשק לשלם לעובדיו החזר הוצאות נסיעה מדי חודש בחודשו ודמי הבראה לאחר שהשלימו שנת עבודה רצופה. צווי ההרחבה קובעים את הסכומים המינימליים שאותם חייב המעסיק לשלם ברכיבים אלו, אך ברי שאין מניעה שישולם יותר (בנוגע לאפשרות לשלם דמי הבראה מעבר לקבוע בצו ההרחבה ראו: ע"ע (ארצי) 300165/98 מויאל – נפרו נגב פרוייקטים בע"מ (8.11.2000)). אגב כך נטעים, כי עיון בתשלום בעד דמי הבראה בטופסי ריכוז השכר מלמד שלרוב הוא תאם להיקף המשרה כפי שקבענו לעיל. העובדה שכ. לא עתר לחייב את הנתבעת לשלם לו בנוסף לרכיבי התביעה גם דמי נסיעות מלמדת שגם הוא אינו סבור שמדובר ברכיב פיקטיבי. אשר לטופס משנת 2008, כפי שקבענו לעיל הוא הוכן לצורכי הפגישה בין כ. לגזית וספק בעינינו אם יש ללמוד ממנו לעניין זה.

49. אשר לתוספת השעות הגלובלית – תחילה נזכיר כי סעיף 5 לחוק הגנת השכר שכותרתו "איסור שכר כולל" נועד לאסור "קביעת שכר עבודה שיכלול גמול שעות נוספות כחלק מסך גלובלי" (דב"ע (ארצי) מד/3-43 אלון – בנק ישראל פד"ע טז 76, 80 (1984)). אולם הוא לא נועד לאסור קביעת תשלום גלובלי ונפרד עבור עבודה בשעות נוספות. לנוכח טענתו של כ. לפיה הוא עבד שעות נוספות רבות מדי חודש ניתן היה לחשוב שרכיב זה שולם לו בעד שעות נוספות אלה, ולא היא. עיון בתלושי השכר של כ. מעלה כי מאז חודש 1/2004 שולמו לו 5,427.02 ₪ (ברוטו) ברכיב משכורת בתמורה לעבודה בהיקף של 86% משרה, אולם סכום זה כמעט לא השתנה בחודש 2/2006 כשכ. החל לעבוד במשרה מלאה. עיון בתלושי השכר לחודש 3/2006 ואילך מלמד כי רכיב המשכורת של כ. עלה בכ-15 ₪ בלבד ל-5,441.93 שבוודאי אינם יכולים לשקף מעבר מעבודה בהיקף של 86% משרה לעבודה בהיקף של 100% משרה. תחת זאת נוסף לתלושי השכר של כ. רכיב גמול שעות נוספות גלובלי בסך 1,000 ₪. המסקנה היחידה המתבקשת היא שרכיב זה נועד לבטא את התמורה בעד השעות שנוספו למשרתו של כ. עם המעבר לעבודה במשרה מלאה ולכן יש להחשיב את השכר ברכיב זה לחלק משכר היסוד. לא למותר להוסיף, כי הנתבעת מודה כי הפרישה בגין רכיב זה הפרשות לפיצויי פיטורים בביטוח המנהלים ועל כן נדמה שסופו מעיד על ראשיתו. כלומר, שגם לשיטתה המדובר ברכיב שיש להביאו בחשבון בעת קביעת השכר הקובע.

תוספת אירועים

50. על פי כ. גם רכיב שכר זה שולם מדי חודש בחודשו והוא משקף את מספר אירועי הערב שבהם השתתף. כן טען כי התוספת שולמה לו כתלות באירועים שבהם הוא השתתף ועל כן יש להתייחס אליה כאל "עמלה" שמתווספת לשכר היסוד לצורך חישוב פיצויי פיטורים, בהתאם לתקנה 9 לתקנות פיצויי פיטורים. הנתבעת מצדה טוענת כי התוספת שכונתה "תוספת אירועים" שולמה בעד אירועים שבהם השתתף כ. בשעות הערב והיא השתנתה בהתאם למספר האירועים וסוגם.

51. הנה כי כן, הצדדים מסכימים שתוספת האירועים שולמה לכ. בעד עבודתו באירועים ושיעורה נגזר ממספר האירועים שבהם השתתף מדי חודש ובשנת עבודתו האחרונה גם מהמקום שבו נערך האירוע. כך הוכח לפנינו כי הנתבעת הפעילה שירותי הסעדה (קייטרינג) בגן האירועים "עין חמד" ובמרכז הקונגרסים בירושלים, שבעבורם שילמה לכ. שכר גבוה יותר מאשר לאירוע שנערך באולם עצמו (טופס ריכוז המשכורות לשנת 2008; תלושי השכר לשנת 2008). בשים לב להסכמת הצדדים כי תשלום תוספת האירועים הותנה בתנאי שהוא השתתפות בפועל באירועים שנערכים באולם או מחוצה לו יש לקבוע כי מדובר בתוספת שאינה חלק מהשכר הכולל המשמש לחישוב פיצויי הפיטורים (ע"ע (ארצי) 300434/97 החברה למפעלי חינוך ותרבות באר-שבע – טופר פד"ע לה 687, 692 (2000); ע"ע (ארצי) 13565-09-11 אורן – קבוצת אשטרום בע"מ (1.3.2015)). לעניין זה נפנה לתלושי השכר של כ. שבהם ישנה הבחנה בין "תוספת אירועים" ששיקפה את השכר בעד השתתפות כ. באירועים שהתקיימו באולם "האחוזה" לבין תוספות שכונו "עין חמד" ו"מרכז הקונגרסים" ששיקפו שכר בעד השתתפות כ. באירועים שהתקיימו במקומות אלו כלומר, מחוץ לאולם.

בנסיבות אלו דוחים אנו את טענת כ. שלפיה יש לכלול את תוספת האירועים בשכר הקובע לפיצויי פיטורים, בהתאם לתקנה 9 לתקנות פיצויי פיטורים. תקנה 9 לתקנות פיצויי פיטורים נועדה, בין היתר, למצב שבו עיקר שכרו של העובד משולם בהתאם לתפוקתו האישית (ע"ע 300327/98 אטקה בע"מ – רטר פד"ע לט 49 (2008)). בענייננו לא מדובר בתוספת שמשולמת בהתאם לתפוקה ומה גם שאינה מהווה חלק עיקרי מהשכר ולכן אין זו הסיטואציה המתאימה להחלת תקנה 9 לתקנות פיצויי פיטורים.

סיכומם של דברים עד כה, שכר היסוד של כ. לצורך חישוב פיצויי הפיטורים כולל את רכיב המשכורת ואת רכיב השעות הנוספות הגלובלי שעמדו בסוף תקופת העבודה על סכום כולל של 7,400 ₪.

כאן המקום לשוב ולהתייחס לסכום שמגיע לכ. בעד הפרשי שכר ודמי מחלה כאמור בסעיף 36 לעיל. בשים לב לקביעתנו בדבר שכר היסוד של כ. הוא זכאי להפרשי שכר ולדמי מחלה בסך כולל של 19,733 ₪ (7,400/186*8*62). כאמור, יש לנכות מסכום זה את הסכום ששולם לכ. כתמורת הודעה מוקדמת, ולכן על הנתבעת לשלם לו 12,816 ₪. לסוגיית הלנת השכר נחזור בהמשך הדברים.

תחולת ההסדר לפי סעיף 14 לחוק פיצויי פיטורים

52. לטענת הנתבעת בחודש 7/2002 החלה לבטח את כ. בביטוח מנהלים. במסגרת זו חתם כ. על הסדר לפיו חל עליו סעיף 14 לחוק פיצויי פיטורים. בהתאם וממועד זה כ. אינו זכאי להשלמת פיצויי הפיטורים מעבר לסכום שהופרש לו בביטוח המנהלים. הנתבעת מציינת כי השכר שבוטח בביטוח המנהלים כלל את רכיב המשכורת ולפנים משורת הדין את רכיב השעות הנוספות הגלובלי. במובן זה טענתם היא שהפרישו מעבר למה שנדרשו.

כ. מצדו טוען כי מר נתן יונסי ששימש כחשב הנתבעת החתים אותו על טופס הסכמה לביצוע הפרשות לפי סעיף 14 לחוק פיצויי פיטורים מבלי שהסביר לו את משמעות הדבר. יתרה מכך, מר יונסי פעל בניגוד עניינים בכך שמצד אחד שימש כחשב של הנתבעת וסייע לה, כך על פי עדויות עדי הנתבעת, להתנער מזכויותיו כעובד ומצד שני הציג מצג שהוא משמש גם כסוכן הביטוח של כ.. מכל מקום ולטענתו לא ניתן להחיל בעניינו את ההסדר הקבוע בסעיף 14 לחוק פיצויי פיטורים כיוון שפוליסת הביטוח הופסקה בטרם הסתיימה תקופת עבודתו באולם ועל כן לא הופרשו אליה מלוא הסכומים שמגיעים לו.

53. סעיף 14 לחוק פיצויי פיטורים קובע כך:

"תשלום לקופת תגמולים, לקרן פנסיה או לקרן כיוצא באלה, לא יבוא במקום פיצויי פיטורים אלא אם נקבע כך בהסכם הקיבוצי החל על המעסיק והעובד ובמידה שנקבע, או אם תשלום כאמור אושר על ידי שר העבודה ובמידה שאושר".

בפסיקה נקבע כי נטל ההוכחה שהתמלאו התנאים הקבועים בסעיף 14 לחוק פיצויי פיטורים מוטל על המעסיק (דב"ע (ארצי) נד/3-23 פרינץ – עזבון המנוח אהרון ויינגרטן ז"ל פד"ע כו 547, 554 (1994)). כן נקבע כי התשלומים לקרן יבואו במקום פיצויי פיטורים כהוראת סעיף 14, רק שעה שההפרשות לקרן היו כדין. דהיינו, המעסיק הפריש את מלוא ההפרשות על פי המוסכם, ומכלל רכיבי השכר שבגינם הוא מחויב להפריש (ע"ע (ארצי) 616/07 אליאנס חברה לצמיגים (1992) בע"מ – גונדבי (21.12.2008).

54. הנתבעת הניחה לפנינו הסכם בכתב שנערך בינה לבין כ. ביום 22.7.2002 (נספח 7 לתצהיר גזית) ובו אימצו הצדדים את נוסח אישורו של שר העבודה והרווחה דאז לביצוע הפרשות על פי ההסדר הקבוע בסעיף 14 לחוק פיצויי פיטורים. עיון בהסכם מעלה כי התנאים לתחולתו הם קיומה של הסכמת העובד בכתב "להסדר לפי אישור זה בנוסח המפרט את תשלומי המעביד ואת קרן הפנסיה וקופת הביטוח לפי העניין", וכן "ויתור המעביד מראש על כל זכות שיכולה להיות לו להחזר כספים מתוך תשלומיו" (סעיף 2 להסכם). בהתאם פורטו בשולי ההסכם שיעורי הפרשות המעסיק לפיצויים, לתגמולים ולאי כושר ובסמוך חתימתם של הנתבעת 2 ושל כ.. כן נרשמה בקשת הנתבעת 2 לחברת הדר חברה לביטוח בע"מ (החברה המבטחת) להוסיף סעיף העברת בעלות אוטומטית לפוליסת ביטוח המנהלים לתובע.

דעתנו היא כי בחתימתו על הסכם זה גילה כ. דעתו לכך שהוא מסכים לתחולת ההסדר לפי סעיף 14 לחוק פיצויי פיטורים. כ. לא הוכיח את טענתו ולפיה לא ידע על מה הוא חותם ואף לא טען וממילא לא הוכיח, שאילו היה יודע לא היה חותם על הסדר לפי סעיף 14 לחוק פיצויי פיטורים.

עם זאת נכונה טענת כ. שהנתבעת הפסיקה להפריש כספים לביטוח המנהלים מחודש 10/2008. אשר על כן הכספים שנצברו בקופה אינם משקפים את מלוא הסכומים שכ. זכאי להם בעד התקופה שמחודש 7/2002 ועד לסיום יחסי העבודה בין הצדדים ביום 20.3.2009. על כן לא יחול ההסדר הקבוע בסעיף 14 לחוק ובכל מקרה יש לחייב את הנתבעת להשלים לכ. את פיצויי הפיטורים לחודשים 10/2008 עד 3/2009.

חישוב פיצויי הפיטורים

55. כ. זכאי לפיצויי פיטורים על פי התחשיב מטה.

בתקופה שמחודש 3/1992 ועד לחודש 1/2006 עבד כ. במשרה חלקית. בניכוי תקופת תחילת שירותו הצבאי, מחודש 8/1995 ועד לחודש 3/1996 בה לא עבד אצל הנתבעת, מדובר על תקופה בת 13.4 שנים. בסוף תקופה זו עבד כ. בהיקף של 86% משרה. נטעים כי לפי תקנה 7 לתקנות פיצויי פיטורים יש לחשב את פיצויי הפיטורים לתקופה זו לפי חלקיות משרה ובהתאם לשכרו של כ. ערב הפיטורים. לכן כ. זכאי לפיצויי פיטורים בסך 85,278 ₪ ((13.4)*(7,400)*(0.86)).

בתקופה שמחודש 2/2006 ועד ליום 20.3.2009 עבד כ. במשרה מלאה ולכן הוא זכאי לפיצויי פיטורים בסך 23,433 ₪.

בסך הכל זכאי כ. לפיצויי פיטורים בסך כולל של 108,711 ₪.

אין מחלוקת בין הצדדים (עמ' 32 סעיף 4 לסיכומי כ.; סעיף 100 לסיכומי הנתבעת), והדבר אף עולה מטופס 161 שמילאה הנתבעת, כי בפוליסת ביטוח המנהלים נצברו לטובת כ. 40,508 ₪ ובנוסף שילמה לו הנתבעת בשני צ'קים 37,373 ₪ (19,290 + 18,083) ובסך הכל 77,881 ₪. לפיכך זכאי כ. להפרש פיצויי פיטורים בסך 30,830 ₪ (108,711 – 77,881).

איחור בתשלום פיצויי הפיטורים

56. לטענת כ. הנתבעת הלינה את תשלום פיצויי הפיטורים, ולמצער את החלק שאינו שנוי במחלוקת, על אף התראות חוזרות ונשנות מצד בא כוחו. בתוך כך השתהתה משך כ-10 חודשים בתשלומם. בדומה, טופס 161 הדרוש לשם שחרור כספי הפיצויים נמסר לו רק לאחר שהגיש את התביעה לבית הדין וזאת ביום 24.3.2010. מחשש לתוצאות הדבר נמסר הטופס כאשר הוא אינו כולל את התאריך בו נחתם. חמור מכך, הנתבעת ציינה את היום שלאחר התאונה כמועד בו הסתיימו ביניהם יחסי העבודה. בנסיבות אלה, סובר כ. כי יש לחייב את הנתבעת בתשלום פיצויי הלנה ולמצער בתשלום הפרשי הצמדה וריבית כחוק.

57. הנתבעת טוענת כי פיצויי ההלנה התיישנו לנוכח מועד הגשת כתב התביעה (15.2.2010) וגרסתה באשר למועד סיום יחסי העבודה בין הצדדים (10/2008 או 1/2009). מכל מקום דווקא כ. הוא שהשתהה. הצדדים סיכמו ביניהם כי הנתבעת תעביר לעיונו של כ. תחשיב מטעמה לגובה פיצויי הפיטורים וכ. יגיב לו. התחשיב הועבר אך כ. השתהה ובמשך חודשים ארוכים לא מסר את תגובתו, ככל הנראה משום שהיה טרוד בנישואיו. בסופו של דבר ומשנוכחה הנתבעת לדעת כי כ. מבקש לעשות שימוש לרעה בעניין בחרה לשלוח לו המחאה עם סכום פיצויי הפיטורים שהגיע לו לפי תחשיביה, אולם אין לראות בכך הלנה כיוון שלא דובר בפיצויי פיטורים שהגיעו לו מכוח חוק, אלא מכוח הסכמה חברית.

58. תחילה ייאמר כי לנוכח קביעתנו בדבר מועד סיום יחסי העבודה, 20.3.2009, איננו מקבלים את טענת ההתיישנות של פיצויי הלנת פיצויי הפיטורים. כמו כן וכפי שכבר קבענו עסקינן בפיטורים ומשכך תשלום פיצויי הפיטורים נעשה מכוח חוק ולא מכוח הסכמה חברית או חוזית כטענת הנתבעת. עם זאת התרשמנו שבין הצדדים ניטשו מחלוקות כנות בדבר אופן חישוב הפיצויים כפי שבא לידי ביטוי בהליך זה, ואף קודם לו עת ניסו הצדדים ליישב את המחלוקות בינם לבין עצמם. שוכנענו בטענת הנתבעת כי בסופו של דבר ומשלא הגיעו הצדדים לעמק השווה החליטה לשלם לכ. את סכום הפיצויים שהגיע לו לדידה. דא עקא שהיא עשתה כן בחלוף זמן רב ממועד הפיטורים, ומוטב היה לו שילמה סכום זה במועד מוקדם יותר. אשר למועד מסירת טופס 161 לכ., נכון הוא כי על המעסיק מוטלת חובה להמציא לעובד טופס 161 מיד בסמוך לתשלום פיצויי הפיטורים ומעסיק שאינו עושה כן מפר את חובת תום הלב כלפי העובד (ראו: דב"ע נג/3-234 ברקן – טלדיין אינטרקונטיננטל בע"מ פד"ע כז 189 (1995)). מסירת טופס 161 נועדה, בין היתר, לאפשר את שחרור כספי הפיצויים הצבורים. אולם בענייננו הוברר שכספי הפיצויים שולמו לכ. ושוחררו לו עובר למסירת טופס 161. בנסיבות אלו דעתנו היא כי יש מקום להפחית את פיצויי ההלנה לכדי הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 20.3.2009 ועד למועד התשלום המלא בפועל.

קביעות אלה יפות בשינויים המחויבים גם לפיצוי בגין הלנת שכר העבודה ודמי המחלה שמיום 12.1.2009 ועד ליום 20.3.2009 אם כי בעניין זה הפיצוי בגין התקופה שמיום 12.1.2009 ועד ליום 15.2.2009 אכן התיישן. לפיכך הסכום שפסקנו ברכיבים אלו יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 20.3.2009.

תמורת הודעה מוקדמת

59. לנוכח קביעותינו לעיל כ. זכאי לתמורת הודעת מוקדמת בת חודש ימים. לעיל קבענו שאין לכלול בשכר היסוד של כ. את הרכיבים: דמי נסיעות, דמי הבראה ותוספת אירועים וכי שכר היסוד של כ. עמד על 7,400 ₪. אשר על כן זכאי כ. לתמורת הודעה מוקדמת בסך 7,400 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 20.3.2009 ועד למועד התשלום המלא בפועל.

גמול שעות נוספות

[א] בשנים 2006-2003

60. לטענת כ. בשנים אלו הוא זכאי לתשלום בעד עבודה בשעות נוספות באירועי ערב, בהתאם לפירוט שערך (נספח יט לתצהיר של כ.). לטענתו בשנים אלו הוא עבד גם בשעות הבוקר, אם כי לא באותו היקף כפי שעבד החל משנת 2006, ולכן אירועי הערב היו בבחינת שעות נוספות בלילה שבגינן מגיע לו 150% מהשכר הרגיל. לטענתו בשנים 2006-2003 הנתבעת לא שילמה לו תשלום נוסף כלשהו עבור עבודה בשעות נוספות באירועי ערב. לטענת כ. גם אילו היה עולה בידי הנתבעת להוכיח את טענתה שבתקופה זו הוא לא עבד בשעות הבוקר, עדיין עבודה באירועי ערב מזכה אותו בגמול שעות נוספות שכן יום עבודה הוא 6 שעות בלבד.

מנגד הנתבעת טוענת כי לא עלה בידי כ. להוכיח שהוא עבד בתקופה זו בשעות נוספות. לטענת הנתבעת הוכחת התביעה לשעות נוספות בתקופה זו מוטלת על כ.. לטענתה תחשיביו של כ. ביחס לתקופה זו (נספח י"ט לתצהירו) מלמדים כי לשיטתו הוא עבד בכל יום מהבוקר, ועל כן הוא זכאי לתשלום גמול שעות נוספות בעד כל אחד מהאירועים שבהם הוא עבד. אלא שהוא עצמו הודה בעדותו שלא בכל יום הוא עבד בשעות הבוקר, ומה גם שלשיטתו כלל לא ניתן לסמוך על רישומי הנתבעת ובכלל זה על דו"ח האירועים לעובד. מכאן שכ. לא הוכיח דפוס קבוע של עבודה בשעות נוספות. בדומה לא עלה בידי כ. להצביע על ימים ספציפיים שבהם הוא עבד בהיקף של שעות המזכה בגמול שעות נוספות ולכן יש לדחות את תביעתו ברכיב זה. מבלי לגרוע מהאמור הנתבעת מציינת שתחשיביו של כ. מבוססים משום מה על ההנחה שככל שהוא עבד בשעות נוספות אלו מזכות אותו תמיד בגמול של 150% מבלי להתחשב בכך שהשעתיים הראשונות מזכות בגמול של 125% בלבד.

61. דעתנו היא שלא עלה בידי כ. להוכיח שהוא זכאי לגמול שעות נוספות בהיקף המנוי בנספח י"ט לתצהירו, היינו שכל עבודתו באירועים בשנים 2005-2003 הייתה בגדר עבודה בשעות נוספות המזכה בגמול מתאים. לעניין זה נפנה בתחילה לקביעתנו לעיל בדבר מתכונת העבודה של 20 אירועים בחודש. שנית נפנה לכך שכ. לא הציג גרסה סדורה לשאלה מתי הוא עבד בשעות נוספות בתקופה זו. כל שטען הוא כי בתקופה זו הוא עבד גם בבקרים, אם כי לא באותה מתכונת שבה עבד משנת 2006 ואילך ומבלי לפרט באיזו מתכונת בדיוק. אם כ. אינו יודע בגין אלו שעות הוא תובע גמול שעות נוספות, כיצד נדע אנחנו?! אמנם לפי פרטי הסיכום על היקף העבודה שנקבע בין כ. לבין גזית בדבר האפשרות להשלים את שעות העבודה החודשיות גם בבוקר, אפשר שלעתים כ. עבד ביום אחד גם בבוקר וגם בערב באופן שהיה מזכה אותו בגמול שעות נוספות. דא עקא שכ. לא הוכיח מתי ואם בכלל זה קרה, ואף הודה שלא דובר במתכונת עבודה קבועה (ראו: עמ' 20, שורות 2-1). בנסיבות אלו יש לקבוע שהוא לא הרים את נטל ההוכחה הרובץ לפתחו. אשר לטענה כי בעבודת לילה יום העבודה הוא בן 6 שעות. צודק כ. בטענה שלפי הפרק החמישי בצו ההרחבה בענף אולמות לחתונות ארכה של משמרת לילה הוא 6 שעות וכי החל מהשעה השביעית יש לשלם גמול שעות נוספות. נטעים כי בתאם לסעיף 1 לחוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א-1951 עבודת לילה היא עבודה שלפחות שתי שעות ממנה מתבצעות בין השעות 22:00 עד 6:00. בענייננו, שוכנענו כי עבודתו של כ. באירועי ערב עונה להגדרה של "משמרת לילה" כאמור בצו ההרחבה. זאת מהטעם שעיון בדו"ח אירועים לעובד (נספח ד/4 לתצהירו) מלמד שככלל, אירועי הערב החלו בשעה 18:30. כ. העיד לפנינו שהוא החל לעבוד כשעה לפני תחילת האירוע (עמ' 20, שורות 27-26). היינו, הוא החל לעבוד בשעה 17:30 ולמשך 8 שעות, עד לשעה 1:30. בנספח י"ט כ. תבע שעות נוספות עד לשעה 3:00 אולם אנו דוחים טענה זו לנוכח העובדה שבתקופה זו הוא עבד בתפקיד של קב"ט ויש להניח שהוא נדרש להישאר רק עד לעזיבת אחרון האורחים ולא עד לעזיבת אחרון העובדים, ומכל מקום לא הוכיח אחרת. בשים לב לקביעתנו שכל משמרת הסתיימה בשעה 1:30 הרי שהדבר מזכה את כ. בגמול של 25% (לדלתא בלבד) בשעתיים האחרונות לעבודתו בכל משמרת, בשים לכך שהשכר השעתי שולם לו במסגרת המשכורת. הכל כמפורט בטבלה.

תקופת עבודה

מספר אירועי ערב

שכר שעתי

גמול השעות הנוספות שלא שולם

30.6.2003-15.2.2003

60

4,000/160=25

6*2*60=750

31.1.2006-1.7.2003

431

4,500/160=28

7*2*431=6,034

סך הכל

6,784  

דעתנו היא כי חישוב זה ממצה את זכויותיו של כ. לגמול בעד עבודה בשעות נוספות בתקופה שמחודש 31.1.2006-15.2.2003 וכי אין לשלם לו בנוסף גמול בעד עבודה באירועים.

[ב] בשנים 2008-2006

62. לגבי שנים אלה כ. טוען כי אמנם נכון הוא ששעות העבודה הנוספות לא באו לידי ביטוי בתלושי השכר והן אף לא נרשמו בדוחו"ת הנוכחות שהמציאה הנתבעת, אולם לטענתו עלה בידו להוכיח מתכונת עבודה קבועה שדי בה כדי לחייב את הנתבעת בתשלום השעות הנוספות. כך ולשיטת כ. בשנים 2008-2006 הוא עבד בימים ראשון עד חמישי מהשעה 8:30 לערך ועד לשעה 19:30-19:00-19וקר ועד לשעה 19ו להוכיח כי הוא עבד מדי בימים ראשון עד חמישי מהשעה 8ותהיפרע.ותיהם ל השפעה עליהם, על תפקידם, על משכורתם או על0. ביום שישי הוא עבד מהשעה 8:30 עד לשעה 16:00-15:30 בשעון חורף ועד לשעה 17:00-16:30. כלומר, מדי יום כ. עבד שעתיים וחצי נוספות ומידי יום שישי בשעון קיץ בשעה וחצי נוספת. נוסף על שעות העבודה הקבועות שהוכיח, הוא עבד באירועים שהתקיימו מחוץ לאולם ואלו הצריכו עבודה רצופה החל מהשעה 8:30 בבוקר ועד לשעה 1:00, 3:00, ואפילו 5:00 לפנות הבוקר שלמחרת. אירועים אלו פורטו בדו"ח אירועים לעובד (נספח ד/4 לתצהיר התובע). לשם תמיכה בגרסתו כ. הזמין לעדות את מר מוחמד גית וכן הפנה למכתב שהכין לקראת הפגישה עם גזית שבו טען כי עבד 300 שעות בחודש.

לטענת כ. מתכונת העבודה שפורטה לעיל כמו גם הראיות התומכות בה הן בבחינת "דבר מה ראייתי" שיש בו כדי להעביר לכתפי הנתבעת את נטל ההוכחה על פי ההלכה הפסוקה. על פי טענתו הנתבעת לא הרימה את הנטל, לא הציגה את פנקס שעות העבודה שלו ואף הוברר כי הרישומים בתלושי השכר ובטופסי 106 שהנפיקה לו היו כוזבים ולא תאמו את היקף שעות העבודה שלו ולכן יש לקבל את תביעתו.

לטענת הנתבעת מחודש 3/2006 ועד לסוף יחסי העבודה כ. עבד כמחסנאי במשרה מלאה החל משעות הבוקר. בתקופה זו היא החלה לשלם לו לראשונה גמול גלובלי בעד עבודה בשעות נוספות. בניגוד לטענתו של כ., הוא לא עבד בימי שישי באופן קבוע, ומכל מקום על עבודה בימי שישי הוא קיבל שכר במסגרת התשלום הגלובלי של השעות הנוספות. בתקופה זו כ. עבד בנוסף ומעת לעת גם באירועי ערב שרובם התקיימו בעין חמד או במרכז הקונגרסים. תדירות אירועים מסוג זה הייתה נמוכה ועל כל אירוע כזה הוא קיבל תמורה נפרדת בנוסף למשכורת ולגמול העבודה בשעות נוספות. לפי הטבלה שכ. בעצמו ערך דובר בכ-3 אירועים בממוצע מדי חודש, ולפי חישובי הנתבעת שכרו השעתי בכל אחד מאירועים אלה עלה על 150% מהשכר הרגיל. לטענת הנתבעת כ. הודה שהוא היה מודע לדרך תשלום זו ובמשך כל שנות עבודתו לא הלין עליה, על כן יש לראות בו כמי שהסכים לה.

לטענת הנתבעת חודש 2/2006 שאליו כ. שב והפנה בסיכומיו היה יוצא דופן מבחינת היקף העבודה שלו. חודש זה היה התפר שבין שני התפקידים שכ. מילא ובמהלכו הוא שימש הן כקב"ט והן כמחסנאי. מטבע הדברים היקף עבודתו בחודש זה היה גדול ביחס ליתר חודשי העבודה ואינו מלמד על הכלל.

בכל הנוגע לדוחות הנוכחות הנתבעת טוענת שהגיעו לאזניה שמועות על כך שכ. ביקש מאחרים להחתים את כרטיס הנוכחות בשמו, גם כשנעדר מעבודה. אם כי לטענתה בחרה להבליג על דברים אלו בשל הוותק שצבר בעבודה והקשר הקרוב בין כ. לנתבעת ועובדיה.

63. אשר לדעתנו. דומה שהצדדים אינם חלוקים על כך שמחודש 2/2006 ועד לחודש 10/2008 כ. עבד בשעות נוספות כדבר שבשגרה, אם כי הם חלוקים על היקפן ובתוך כך גם על השאלה האם כ. עבד בימי שישי באופן קבוע, אם לאו. כמו כן הצדדים חלוקים בשאלה אם לכ. שולם גמול השעות הנוספות במלואו.

בכל הנוגע להיקף השעות הנוספות. לאחר שעיינו בדוחות הנוכחות שהנתבעת לא חלקה על תכנם הגענו למסקנה שככלל כ. עבד שישה ימים בשבוע החל מהשעה 8:30. לעניין שעת ההגעה לעבודה נטעים כי שעת ההתחלה שנרשמה ברוב ימי עבודתו של כ. הייתה באזור השעה 8:30 (ראו דו"ח אקסל שערך התובע בעניין זה – נספח ד' 3 לתצהירו). איננו מקבלים את טענת הנתבעת כי כ. ביקש מאחרים לחתום על כרטיס הנוכחות בשמו. טענה חמורה זו לא רק שלא הוכחה ברמת ההוכחה הנדרשת אלא גם הופרכה בעדותו של כ. אשר נאמנה עלינו, עת הבהיר שההחתמה על כרטיסי הנוכחות נעשתה בסמוך למזכירה ועל כן בהשגחתה. כלומר, לא הייתה אפשרות טכנית שעובד אחד יחתים במקום עובד אחר (עמ' 17, שורות 12-10; עמ' 26, שורות 23-20). מכל מקום הוברר שהעובדים נדרשו להחתים כרטיס נוכחות רק פעם ביום וזאת לצורך תיעוד הגעתם לעבודה (עמ' 18, שורה 16; עמ' 26, שורות 12-11; עמ' 45, שורות 15-13). מקבלים אנו גם את גרסתו של כ. בכל הנוגע למספר שעות עבודתו בכל יום, כמפורט בנספח יח/1 לתצהירו ולו מהטעם שהנתבעת לא הציגה גרסה נגדית בנוגע להיקף שעות עבודתו של כ.. מה גם שעדותו של כ. בכל הנוגע לשעות עבודתו בימים א-ה נתמכה בעדותו של מר גית (עמ' 17, החל משורה 20). לפיכך אנו קובעים שכ. עבד במתכונת הבאה: בימים א-ה מהשעה 8:30 ועד לשעה 19:00. בימי שישי בחודשי החורף מהשעה 8:30 ועד לשעה 15:30 ובחודשי הקיץ מהשעה 8:30 עד לשעה 16:30. הנה כי כן לפי תחשיבו של כ. בימים א-ה הוא עבד מדי יום בהיקף של שעתיים נוספות שערכן 125% וחצי שעה נוספת שערכה 150%. בימי שישי של חודשי החורף הוא עבד שעתיים שערכן 125% ושעתיים שערכן 150% ואילו בחודשי הקיץ 3 שעות שערכן 150%.

בכל הנוגע לגמול השעות הנוספות. לעיל כבר הבהרנו שאיננו מקבלים את גרסתה של הנתבעת לכך שגמול השעות הנוספות הגלובלי שולם לכ. בעד עבודתו בשעות נוספות. עם זאת מקבלים אנו את טענתה שתוספת האירועים בכינוייה השונים שולמה לו בעד עבודתו בשעות נוספות באירועים. לפיכך אנו נדרשים לבחון את זכאותו של כ. לגמול שעות נוספות. ונטעים איננו מקבלים את תחשיביו של כ. במלואם כיוון שהם מבוססים על שכר שעתי גבוה מהשכר השעתי הנכון ששולם לו. הנתבעת מצדה לא הציגה תחשיב נגדי. להלן יפורט אופן החישוב בהתאם להנחה שכ. עבד מדי חודש 22 ימים ארוכים ו-4 ימי שישי. הדברים מפורטים בטבלה שלהלן.

תקופת העבודה

שכר שעתי

שעות נוספות בערך של 125% מדי חודש

שעות נוספות בערך של 150% מדי חודש

סך הכל לתשלום

2/2006 עד 7/2008

6,441.93/186=

34.6 ₪

(22*2)+(2*4)=52

43.25*52=2,249 ₪

בחודשי החורף: (0.5*22)+(2*4)=19

51.9*19=986 ₪

בחודשי הקיץ:

(0.5*22)+(3*4)=23

23*51.9=1,194 ₪

 

ב-14 חודשי החורף: (2,249+986)*14=45,290

ב-16 חודשי הקיץ:

16*(1,194+2,249)=55,088 ₪

8/2008 עד 9/2008

7,400/186=

39.7 ₪

(22*2)+(2*4)=52

52*49.6=2,581 ₪

(0.5*22)+(3*4)=23

23*59.5=1,370 ₪

לתקופה של חודשיים:

2*(1,370+2,581)=7,902

סך הכל

108,280

בהתאם לחישובים שלעיל על הנתבעת לשלם לכ. סכום כולל של 115,064 ₪ בגין עבודתו בשעות נוספות בשנים 2008-2003. נטעים כי בחישוביו של כ. כפי שצורפו לתצהיר (נספח יח/1) נפלה טעות במובן זה שמספר השעות הנוספות החודשי הוכפל ב-3 (שנות עבודה), במקום ב-33 (חודשי עבודה).

64. בכל הנוגע לגמול בעד אירועים: בשים לב לקביעתנו לעיל בפרק השעות הנוספות, דיוננו להלן יתייחס לעבודתו של כ. באירועים בשנים 2008-2006 בלבד.

לטענת כ. בתצהירו ובעדותו לפנינו משכם של אירועי הערב השתנה לפי מקום האירוע. כך ולטענתו אירוע שהתקיים באולם או בעין חמד נמשך עד לשעה 3:00 לפנות בוקר ואילו אירוע שהתקיים במרכז הקונגרסים נמשך עד לשעה 4:00 ולעתים 5:00 לפנות בוקר. כ. ביסס אפוא את תחשיביו על כך שכל אירוע באולם או בעין חמד נמשך 8 שעות וכל אירוע במרכז הקונגרסים נמשך 10 שעות (נספחים י"ח וי"ט לתצהירו). תחשיביו מבוססים על טופס ריכוז האירועים שבהם הוא השתתף (נספח ד/4 לתצהירו). הנתבעת מצדה לא הציגה גרסה נגדית למשך האירועים רק טענה שכ. לא נדרש להישאר עד לסיום האירוע וכי טענותיו אינן אפשריות אם מקבלים גם את הטענה שביום לאחר האירועים הגיע לעבודה כרגיל שכן אז כלל לא נח. מכל מקום התשלום הגלובלי ששולם לו בעד כל אירוע עלה על הסכום שהיה מגיע לו לפי חישוב של 150%.

65. אשר לדעתנו. היות שכ. הציג "דבר מה ראייתי" לעניין ביצוע עבודה בשעות נוספות באירועים, הרי שנטל ההוכחה לעניין היקפן מוטל על הנתבעת והיא לא הרימה אותו. אשר על כן מקבלים אנו את טענת כ. כי האירועים נמשכו 8 שעות בממוצע. לגבי האירועים שהתקיימו במרכז הקונגרסים אנו קובעים כי אלו נמשכו 9 שעות, שכן גם לדידו של כ. העבודה לא תמיד נמשכה מעבר לכך.

אשר לגמול הראוי בעד האירועים. עיון בתלושי השכר של כ. לתקופה שמחודש 2/2006 מעלה כי תוספת האירועים שולמה לו לראשונה בחודש 3/2006, הגם שבחודש 2/2006 הוא השתתף ב-11 אירועים ועל אף שבחודש זה כבר חל ההסדר שלפיו כ. עובד במשרה מלאה. לפיכך יש לפסוק לכ. תוספת אירועים בעד כל אחד מהאירועים שבהם הוא השתתף בחודש זה ובכפוף לקביעתנו להלן בנוגע לשיעורה.

מחודש 3/2006 ועד לחודש 5/2007 הנתבעת שילמה לכ. תוספת בסך 280 ₪ לכל אירוע. לעיל קבענו כי השכר השעתי הרגיל שלו עמד על 34.6 ₪ ומכאן ששכר שעתי בשיעור 150% הוא בגובה 51.9 ₪. כלומר, 280 ₪ לאירוע משקפים עבודה של 5.3 שעות בלבד. לנוכח מסקנתנו שכ. עבד 8 שעות בממוצע באירוע אנו קובעים כי על הנתבעת לשלם לו 140 ₪ נוספים בעד כל אירוע שבו השתתף בתקופה זו שמשקפים 2.7 שעות בערך של 150%, וסך של 192 ₪ שמשקפים 3.7 שעות נוספות בעד כל אירוע שהתקיים במרכז הקונגרסים. בתקופה זו כ. השתתף ב-52 אירועים שבגינם על הנתבעת לשלם לכ. 7,280 ₪ וב-7 אירועים במרכז הקונגרסים שבגינם עליהם לשלם לכ. 1,344 ₪. בסך הכל: 8,624 ₪.

החל מחודש 6/2007 שילמה הנתבעת לכ. תוספת בסך 350 ₪ לכל אירוע שמשקפים עבודה של 6.7 שעות. בהמשך, בחודש 6/2008, השכר לאירועים בעין חמד עלה ל-450 ₪ שמשקפים 8.6 שעות עבודה ובמרכז הקונגרסים השכר לאירוע עלה ל-525 ₪ שמשקפים 10 שעות עבודה. כלומר בעד התקופה שמחודש 6/2007 ועד 5/2008 על הנתבעת לשלם לכ. גמול שעות נוספות ואילו מחודש 6/2008 ועד לחודש 7/2008 ברי כי שילמה לו את מלוא הגמול שהוא זכאי לו. בעד התקופה שמחודש 6/2007 ועד לחודש 5/2008 על הנתבעת לשלם לכ. גמול שעות נוספות לפי התחשיב הבא: בעד עבודה באירועים שנערכו באולם או בעין חמד יש לשלם בעד 1.3 שעות בסך של 67.4 ₪ לאירוע. בתקופה זו נערכו 36 אירועים שבעדם על הנתבעת לשלם לכ. 2,426 ₪. בעד כל אחד מ-4 האירועים שבהם כ. השתתף במרכז הקונגרסים בתקופה זו על הנתבעת לשלם לו 119.3 ₪. בסך הכל על הנתבעת לשלם לכ. 477 ₪ נוספים. בחודשים 8/2008 ו-9/2008 הנתבעת העלתה את שכר היסוד של כ. ל-7,400 ובהתאם עלה גם השכר השעתי שלו. בחודשיים אלו כ. השתתף ב-12 אירועים שבעבורם שולמה לו תוספת אירועים בסך כולל של 5,960 ₪, שעולים על גמול השעות הנוספות שלו היה זכאי (5,721.6).

בכפוף לקביעתנו לעיל שבעד כל אירוע מגיע לכ. תשלום של 415 ₪ בעד 8 שעות עבודה ובהינתן שבחודש 2/2006 הוא השתתף ב-11 אירועים שבעדם לא שולם לו שכר כלל הרי שעל הנתבעת לשלם לכ. 4,567 ₪. בנוסף לכך על הנתבעת לשלם לכ. את רכיב גמול השעות הנוספות הגלובלי שלא שולם לו בחודש זה בסך 1,000 ₪. בסך הכל כ. זכאי להפרשי שכר של 5,567 ₪ בעד חודש 2/2006.

לסיכום פרק זה נאמר כי על הנתבעת לשלם לכ. גמול שעות נוספות והפרשי שכר בסך 132,158 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 20.3.2009 ועד למועד התשלום המלא בפועל.

זכויות סוציאליות נוספות

66. לטענת כ. על יחסי העבודה בין הצדדים חלות הוראות צו ההרחבה בענף אולמות לחתונות (להלן: צו ההרחבה באולמות לחתונות) ומכוחו הוא זכאי לתשלום בעד ימי חגים, פדיון חופשה שנתית והפרשות לפנסיה. לטענת כ. בצו ההרחבה נקבעה זכאותם של העובדים הקבועים בענף לתשלום בעד 10 ימי חגים, וזאת אף אם העובדים משתכרים משכורת חודשית. למרות זאת הנתבעת לא שילמה לו דמי חגים בעד כל שנות עבודתו. כמו כן ולטענת כ. הוא זכאי לתשלום ימי חופשה שנצברו לזכותו במהלך השנים האחרונות לעבודתו. זאת מכוח הפרק השביעי לצו ההרחבה שאינו קובע הוראת התיישנות לצבירת ימי חופשה, ולכן הוא גובר על הוראת ההתיישנות שבחוק חופשה שנתית, התשי"א-1951. בפרק שכותרתו "תנאים סוציאליים" נקבע בצו ההרחבה כי על המעסיק להפריש לקרן פנסיה ולבטח את העובד בביטוח מחלה. הנתבעת לא הפרישה לכ. לפנסיה מתחילת עבודתו, אלא אך משנת 2002 וגם זאת בשיעור חסר כיוון שלא נעשו הפרשות מכל הרכיבים שהופיעו בתלוש השכר ואשר לשיטתו היו חלק משכר היסוד שלו. בדומה הנתבעת לא ביטחה את כ. בביטוח מחלה.

בנוסף לזכויות מכוח צו ההרחבה טוען כ. כי הוא זכאי לתשלום בעד דמי הבראה. נזכיר כי בתלושי השכר של כ. שולם לו מדי חודש תשלום ברכיב דמי הבראה, אולם לטענת כ. התשלום ברכיב זה היה פיקטיבי, כך שלשיטתו לא שולמו לו דמי הבראה.

מנגד גורסת הנתבעת כי הזכויות להן טוען כ. שולמו לו במלואן. לטענתה מאז שכ. החל לשמש כקב"ט הוא קיבל שכר חודשי קבוע ולכן אינו זכאי לתשלום בעד דמי חגים. מכל מקום לטענת הנתבעת צו ההרחבה שחל לפני שנת 2008 זיכה את העובדים ב-9 ימי חגים ובתנאי שהעובדים עבדו יום לפני ויום אחרי החג. לטענת הנתבעת כ. לא הוכיח שהוא עומד בתנאי לתשלום דמי חגים וגם מטעם זה יש לדחות את תביעתו. אשר לדמי החופשה הנתבעת טוענת שכ. מתעלם מכך שבמהלך השנים הוא ניצל ימי חופשה בתשלום. להוכחת טענתה בעניין זה צירפה הנתבעת דו"ח יתרות חלקי של ימי חופשה (נספח 6 לתצהיר של גזית) שממנו עולה כי בשנים 2008-2004 כ. ניצל 55 ימי חופשה. המדובר בדו"ח חלקי בלבד שכ. לא סתר את תוכנו ולא טען שהוא שהה בימים אלו בעבודה. אדרבא, כ. טען באופן שקרי שהוא לא ניצל כלל ימי חופשה במהלך שנות עבודתו האחרונות, אולם בעדותו הודה שיצא לחופשות. הנתבעת מוסיפה וטוענת כי חוק חופשה שנתית קובע תקופת התיישנות בת 3 שנים על פדיון חופשה. לטענתה צו ההרחבה אינו קובע כל הוראה לעניין התיישנות ולכן חלה ההוראה הקבועה בחוק. מה גם שטענתו של כ. ולפיה אין התיישנות על רכיב זה מהווה הרחבת חזית אסורה. בנוגע לדמי ההבראה הנתבעת טוענת כי שילמה לכ. את דמי ההבראה מדי חודש בחודשו. אין איסור על צורת תשלום זו וכ. ידע עליה במשך כל שנות עבודתו. לכן אינו זכאי לתשלום דמי הבראה. בכל הנוגע לקרן פנסיה הנתבעת טוענת שמאז חודש 7/2002 היא הפרישה לכ. לביטוח מנהלים וכי הפרישה גם בעד רכיב השעות הנוספות הגלובלי בתקופה שהוא שולם. בהתאם לטענותיה בדבר מהותם של יתר רכיבי השכר היא טוענת שלא הייתה עליה חובה להפריש בעדם לביטוח המנהלים.

67. אשר לדעתנו. הנתבעת לא חלקה על הטענה שצו ההרחבה בענף אולמות החתונות חל עליה ולכן מקובלת עלינו טענתו של כ. בעניין זה. נוסיף כי דעתנו היא שבחודשי עבודתו האחרונים, קרי החל מתחילת חודש אפריל 2008 חל על יחסי הצדדים צו ההרחבה בענף אולמות וגני אירועים בישראל. בהתאם לכך נדון בזכאות של כ. לפי צווי ההרחבה.

דמי חגים. צו ההרחבה באולמות לחתונות קובע כי "כל העובדים הקבועים יקבלו תשלום מלא בעד חופשה של 10 ימי חג". אמנם אין בסעיף זה הבהרה כי דמי החג ישולמו רק לעובדים ששכרם משולם על בסיס יומי או שעתי, אולם לדעתנו לא נדרשת הבהרה מיוחדת לגבי העובדים בשכר חודשי קבוע. זאת מהטעם שההוראה בצו ההרחבה מוגשמת הלכה למעשה כל עוד המעסיק אינו גורע משכרו החודשי של העובד בגין חופשת החג. למעשה, קבלת פרשנותו של כ. משמעה תשלום כפול בעד חופשות החג ויש להניח שלא לכך התכוון צו ההרחבה, בשים לב לתכלית התשלום של ימי חג שהיא לא לפגוע בשכרו של מי שאינו עובד על בסיס חודשי מלא. נדמה שעמדה פרשנית זו זוכה לחיזוק גם מתוך קריאת צו ההרחבה בכללותו ממנו נמצאנו למדים כי הכוונה במונח "עובד קבוע" היא לעובד שעבר את תקופת הניסיון (ראו למשל: סעיף 3(ב)), כלומר כולל הוא גם עובד יומי ושעתי – עובד במשרה חלקית – ואליו בהתאם לפרשנות התכליתית שהצענו מכוונים הדברים. בענייננו כ. יכול לתבוע דמי חגים רק לתקופה שמחודש 2/2003 ואילך וזאת בשים לב לתקופת ההתיישנות. כאמור לעיל, בכל התקופה כ. קיבל שכר חודשי קבוע, ומכאן כי לא נגרע משכרו אם נעדר עקב חופשת חג ולכן דין תביעתו ברכיב זה דחייה.

פדיון חופשה. צו ההרחבה באולמות לחתונות קובע את מספר ימי החופשה שלהם זכאים העובדים בענף בהתאם לוותק במקום העבודה, אך אין בו כל הוראה נוספת. בתוך כך צו ההרחבה אינו מתייחס לאפשרות צבירת חופשה והתיישנותה. אף שצו ההרחבה נועד להוסיף על הזכויות הקבועות בחוקי המגן דעתנו היא שלא ניתן להסיק ממנו הוראה שלא נרשמה בו והסותרת את הוראותיו המפורשות של חוק חופשה שנתית. לשון אחרת, לו רצה שר העבודה להאריך את תקופת ההתיישנות הקבועה בחוק היה עליו להוסיף הוראה מיוחדת בצו ההרחבה. בהיעדר הוראה כזו לא ניתן לקבל את פרשנותו של כ. ולכן יש לקבוע כי בהתאם לסעיף 31 לחוק חופשה שנתית ולפירוש שניתן לו בפסיקת בית הדין הארצי (ע"ע (ארצי) 547/06 כ. – אנויה (8.10.2007)) התיישנה תביעתו בכל הנוגע לתקופה שקדמה ליום 1.1.2006. עיון בצווי ההרחבה הרלוונטיים לתקופה זו מעלה כי הם מוסיפים על מספר ימי החופשה שנקבעו בחוק, ועל כן כ. זכאי ל-78 ימי חופשה (שהם 30 "ימי לוח" לכל אחת מהשנים 2008-2006) ובנוסף 6.5 ימי חופשה בגין שנת 2009. מדו"ח החופשות שהנתבעת הניחה לפנינו (נספח 6 לתצהיר של גזית) ואשר כ. לא הפריך את תוכנם עולה כי בשנים 2008-2006 ניצל כ. 39 ימי חופשה בתשלום. דוחות הנוכחות החלקיים שהונחו לפנינו מאששים את הדברים. מכאן שכ. זכאי לפדות 45.5 ימי חופשה בסך כולל של 14,469 ₪ (45.5 ימים * 318 ₪ ליום (7,400/186*8)) בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 20.3.2009 ועד למועד התשלום המלא בפועל.

הפרשות לפנסיה. בהתאם לצו ההרחבה באולמות לחתונות על המעסיק להבטיח את זכויותיהם הסוציאליות של העובדים באמצעות הפרשות למבטחים. בין היתר זכאים העובדים להפרשות פנסיוניות בשיעור 3.5% משכרם. נטעים מיד כי התביעה ברכיב זה התיישנה ככל שהיא נוגעת לתקופה שקדמה לחודש 2/2003. נזכיר עוד כי החל מחודש 7/2002 הפרישה הנתבעת לכ. 5% משכר היסוד שלו (רכיב משכורת ורכיב השעות הנוספות הגלובלי) לתגמולים בביטוח המנהלים. לפיכך לא נותרה לכ. עילת תביעה על תקופת עבודתו המוקדמת. עם זאת וכפי שהוברר לפנינו הנתבעת חדלה להפריש לכ. לביטוח מנהלים מחודש 10/2008 ולכן הוא זכאי לפיצוי בגין העדר פנסיוניות בחודשים 3/2009-11/2008 בסך 2,220 ₪ (7,400*6%*5) בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 20.3.2009 ועד למועד התשלום המלא בפועל.

דמי הבראה. קבענו לעיל כי התשלומים שהנתבעת שילמה ברכיב דמי הבראה לא היו פיקטיביים, אלא שיקפו תשלום אמיתי בעד דמי הבראה. עם זאת שומה עלינו לבחון אם כ. קיבל את מלוא התשלומים שמגיעים לו ברכיב זה בכפוף לתקופת התיישנות בת שנתיים. לכ. הגיעו בשנתיים האחרונות לעבודה 22 ימי הבראה בסכום כולל של 7,126 ₪. עיון בטופס ריכוז המשכורות של כ. לשנים 2008-2007 מעלה כי הסכום המצטבר ששולם לכ. ברכיב דמי ההבראה הוא 4,350 ₪ מכאן שדמי ההבראה שולמו לכ. בחסר ולכן על הנתבעת לשלם לו סך של 2,776 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 20.3.2009 עד למועד התשלום המלא בפועל.

 

 

זכאותו של כ. לפיצויים בגין פיטורים שלא כדין, בגין עוגמת נפש ונזק בלתי ממוני

68. לטענת כ. צו ההרחבה בענף אולמות לחתונות קובע כי פיטוריו של עובד ייעשו מסיבה מספקת, ואילו פיטוריו נעשו שלא מסיבה מספקת. יתרה מזו, הוא פוטר במהלך חופשת מחלה שלא כדין וללא עריכת שימוע. אשר על כן עותר כ. לפיצוי בסך של 6 משכורות. בנוסף לכך עותר כ. לפיצוי בגין עוגמת נפש ונזק בלתי ממוני בנסיבות הקשות שהתגלו בהליך, ובין היתר רמיסת זכויותיו בעת ששהה בחופשת מחלה. בסיכומיו עתר גם לפיצוי ללא הוכחת נזק בשל אי מסירת הודעה על תנאי עבודה לפי חוק הודעה לעובד.

לטענת הנתבעת כ. לא פוטר במהלך ימי מחלה, ולכן אינו זכאי לפיצוי על כך. בנוגע לטענותיו של כ. שהנתבעת הפרה את זכויותיו ברגל גסה בכל תקופת עבודתו טענה הנתבעת כי כ. יכול היה לפנות אליה ולבקש הבהרות על תלוש השכר ובכך היו נמנעות טענותיו בהליך, בפרט בכל הנוגע לשעות הנוספות, וככל שהיה מתברר שנפלה אצלה תקלה היא הייתה מתקנת אותה. לטענתה השיהוי בהגשת התביעה גרם לה לנזק ממשי, בין היתר בוערו דוחות הנוכחות שיכלו להצביע על היקף שעות עבודתו המדויק של כ.. מה גם שהשיהוי שבו נקט כ. נגוע בחוסר תום לב משווע שמצדיק את דחיית התביעה.

69. דין תביעתו של כ. ברכיבים אלו דחייה. כאמור לעיל כ. פוטר ביום 20.3.2009 לאחר שהסתיימה תקופת המחלה שלו. הוברר שביום 1.2.2009 גזית וכ. נפגשו ועל פי כ. עצמו הוא נערך לפגישה, הביא עמו מסמך שכלל את כל הנושאים שביקש שישקלו ועל פי עדותו נאמר לו ששוקלים לפטר אותו מהאולם, אך נעתרו לבקשתו לשקול להשאירו בעבודה בתנאים שדרש. דעתנו היא כי פגישה זו מילאה אחר תכלית השימוע ולפיכך איננו מקבלים את טענת כ. כי פוטר שלא כדין.

פיצוי בגין אי מסירת הודעה לעובדסעיף 5 לחוק הודעה לעובד בנוסחו הנוכחי, המאפשר פסיקת פיצוי בגין אי מסירת הודעה לעובד בהתאם לחוק נכנס לתוקף ביום 11.12.2011, היינו זמן רב לאחר שהסתיימו יחסי העבודה בין הצדדים ועל כן אינו חל עליהם. מה גם שמדובר בהרחבת חזית אסורה כיוון שעילת תביעה זו לא נזכרה בכתב התביעה ולפיכך דינה דחייה.

אשר לדרישה לפיצוי בגין עגמת נפש – בימים אלה חזר בית הדין הארצי על ההלכה המושרשת ולפיה:

"הנטייה הפסיקתית היא לצמצם פסיקת פיצויים בגין עוגמת נפש, אלא אם כן סבור בית הדין כי המקרה שלפניו מצדיק על פי נסיבותיו המיוחדות את פסיקתם.

בהקשר זה נקבע כי "ההלכה הינה, כי רק במקרים קשים וחריגים יפסק פיצוי בגין עוגמת נפש, באשר, "מטבע הדברים כרוכים פיטורי עובד או העברתו לתפקיד אחר למגינת לבו ותוך הפרה חוזית, בעוגמת נפש ותיסכול. ניתן לצפות לכן, כי ינהגו ערכאות בתי הדין לעבודה ריסון ומודעות להשלכותיה המשפטיות והכלכליות, ובכלל זה להשפעה על מערכות יחסי העבודה, ורק במקרים קשים ייפסק הפיצוי הנדון"..." (ע"ע (ארצי) 6514-10-11 מדינת ישראל-הממונה על הגמלאות – פרבר (4.2.2015)).

משעיקרים אלה מנחים אותנו הרינו קובעים כי איננו סוברים כי הנסיבות של הליך זה מתאימות לפסיקת פיצוי בגין עוגמת נפש. אמנם נכון הוא שהתנהלות הנתבעת ומנהליה לאחר פציעתו של התובע הייתה רחוקה מזו לה היינו מצפים, לא כל שכן כאשר במסכת יחסי עבודה רבת שנים עסקינן, עם זאת אין בכך כדי ליצור עילה לפיצוי בגין עגמת נפש.

70. סוף דבר – אנו מחייבים את הנתבעת 2, חברת "אחוזה יסמין בע"מ", לשלם לכ. את הסכומים הבאים:

[א] שכר עבודה ודמי מחלה בסך 12,816 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 20.3.2009 ועד למועד התשלום המלא בפועל.

[ב] הפרשי פיצויי פיטורים בסך 30,830 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 20.3.2009 ועד למועד התשלום המלא בפועל.

[ג] תמורת הודעה מוקדמת בסך 7,400 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 20.3.2009 ועד למועד התשלום המלא בפועל.

[ד] שעות נוספות בסך כולל של 132,158 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 20.3.2009 ועד למועד התשלום המלא בפועל.

[ה] פדיון דמי חופשה בסך 14,469 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 20.3.2009 ועד למועד התשלום המלא בפועל.

[ו] פיצוי בגין היעדר הפרשה לפנסיה בסך 2,220 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 20.3.2009 ועד למועד התשלום המלא בפועל.

[ז] דמי הבראה בסך 2,776 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 20.3.2009 ועד למועד התשלום המלא בפועל.

אשר להוצאות המשפטבעת האחרונה שב בית הדין הארצי ועמד על כך ששיקול מרכזי וחשוב אותו על בית הדין להביא בחשבון בעת פסיקת הוצאות הוא התנהלות הצדדים בהליך (ראו: ע"ע (ארצי) 15070-09-12 מרנין – אס.ג'י.די הנדסה בע"מ (28.10.2013); ע"ע (ארצי) 48431-02-11 חננאל – אינטרפרייס פרטנרס אינטרנשיונל לימיטד (15.9.2014). דעתנו היא, כפי שקבענו גם בראשית הדברים, שיריעת ההתדיינות הורחבה מגבולות המתבקש וכי הצדדים ובעיקר התובע עוררו מחלוקות שנמתחו שנים רבות לאחור ולא היו דרושות כלל ועיקר. הד לדברים מצוי בכל סוגיית זיהוי המעסיק אולם גם בסוגיות אחרות. היקף סיכומיו חרג אף הוא מהמבוקש. הסיכומים הוגשו בחלוף חצי שנה ממתן הצו בדבר הגשתם ועד אז נדרש בית הדין לבקשות הארכת מועד רבות. מנגד גם הנתבעת לא עשתה די לצמצום יריעת המחלוקת, היקף סיכומיה היה אף הוא רחב וגם היא נדרשה לבקשות להארכת מועד להגשתם. כך, התנהלותה במהלך יחסי העבודה בין הצדדים אינה אות ומופת לתקינות. יחסה אל התובע בעת מחלתו הייתה במיוחד קשה. הנה כי כן ולאחר ששקלנו את מכלול הנסיבות הגענו לכלל מסקנה כי על הנתבעת לשאת בהוצאות ובשכר טרחת בא כוח התובע בסכום כולל של 10,000 ₪. לא ישולמו ההוצאות ושכר הטרחה בתוך 30 ימים מיום שיומצא פסק הדין לנתבעת יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום מתן פסק דין זה ועד למועד התשלום המלא בפועל.

71. זכות ערעור: לבית הדין הארצי בתוך 30 ימים מהמועד שבו יומצא פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, ו' ניסן תשע"ה, (26 מרץ 2015), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.

פסק הדין נחתם בידי נציגי הציבור ועותק נמצא בתיק בית הדין, לצדדים מופץ עותק בחתימה אלקטרונית של השופטת לבדה.

 

 

Picture 1

 

 

 

Picture 1

 

Picture 1

 

 

נציג ציבור עובדים שמואל רבלין

 

רחל בר"ג-הירשברג, שופטת

 

נציג ציבור מעסיקים א. סנפירי

 

 

 

 


בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ