פס"ד הדוחה בקשת קיום צוואת שכיב מרע והכרה בבת-זוג המנוח כידועה בציבור

ההליכים: 

בתיק תמ"ש 54570-01-21 הגישה התובעת תביעה לסעד הצהרתי להכיר בה כידועה בציבור של המנוח.

בתיק ת"ע 30225-05-21 הוגשה בקשה מטעם התובעת למתן צו קיום לצוואת שכיב מרע שלטענתה ערך המנוח.

בתיק ת"ע 30228-05-21 הוגשה התנגדות מטעם הנתבעים 2 עד 4 למתן צו לקיום צוואת שכיב מרע של המנוח.

בתיק ת"ע 30226-05-21 הוגשה בקשה מטעם הנתבע 4 למתן צו ירושה אחר עיזבון המנוח.

רקע עובדתי קצר:

1. התובעת (להלן: "התובעת") הגישה תביעה למתן סעד הצהרתי להכיר בה כידועה בציבור של מר כ. א. ז"ל (להלן: "המנוח"). התובעת טוענת, כי היא והמנוח ניהלו חיים משותפים כבעל ואישה במשך למעלה מ- 4 שנים עד לפטירתו של המנוח. המנוח הלך לעולמו ביום 20/1/21 בבית חולים העמק בעפולה. תחילה התביעה הוגשה כנגד נתבעים נוספים, אולם התובעת הסכימה למחוק אותם, ועתה התביעה נותרה אך ורק כנגד ילדיו של המנוח, הנתבעים 2 עד 4.

    

2. במקביל לתביעה הנ"ל הגישה התובעת לרשם לענייני ירושה בקשה לקיום צוואת שכיב מרע שלטענתה נעשתה ע"י המנוח ביום 15/12/20. זיכרון הדברים של הצוואה הנטענת נערך ביום 24/12/20 ע"י שני עדים שהם א. ל., אחותה של התובעת, ובנה מר מ. ל. שהינו אחיינה של התובעת. זיכרון הדברים הופקד אצל הרשם לענייני ירושה ביום 23/2/21. לתיק הוגש פרוטוקול מסירה של הצוואה לרשם לענייני ירושה במחוז נצרת ולפי הפרוטוקול זיכרון הדברים נמסר ע"י עו"ד.

    

3. עפ"י האמור בזיכרון הדברים, המנוח ביקש לערוך צוואה בפני התובעת ושני העדים. בצוואה ביקש המנוח לצוות את כל כספו ורכושו, ללא יוצא מן הכלל, לבת זוגתו שהיא התובעת וכל זאת בהיותו מאושפז בבית חולים העמק בעפולה ובטרם כניסתו לניתוח. עוד נרשם בזיכרון הדברים, כי בזמן שהמנוח הביע את רצונו, שוחח טלפונית עם אחותו גב' ס. כ.. לתיק הוגשה ההקלטה של השיחה וכן תמלול. שני העדים ציינו בזיכרון הדברים, כי המנוח ביקש לערוך צוואה ואמר שאם לא יספיק לעשות כן, אם יקרה לו משהו בניתוח, הרי שהוא מבקש כי זו תהיה צוואה בעל פה. זיכרון הדברים נחתם ע"י העדים ואושר ע"י עוה"ד סיוון אוחנה, אשר ייצגה את התובעת בתחילת ההליך ולאחר מכן התפטרה מייצוג.

    

4. המתנגדים 2 עד 4 הינם ילדיו של המנוח (להלן: "הנתבעים"), הגישו כתב הגנה בתביעת התובעת לסעד הצהרתי והכחישו את כל טענות התובעת, והתנגדו למתן פס"ד הצהרתי אשר מצהיר על התובעת כידועה בציבור של המנוח. המתנגדים גם הגישו התנגדות לבקשת התובעת למתן צו קיום צוואה לצוואת המנוח הנטענת. במקביל הוגשה מטעם אחד הנתבעים, הנתבע 4 מר ל. כ., בקשה למתן צו ירושה אחר עיזבון אביו המנוח.

    

5. יש לציין ולהדגיש, כי אין מחלוקת בין בעלי הדין כי התובעת והמנוח אכן ניהלו קשר כלשהו. כמו כן אין מחלוקת בין בעלי הדין, כי המנוח היה בנתק חלקי/מלא עם ילדיו ולא היה ביניהם קשר קרוב. המחלוקת היא באשר לטיב הקשר שהיה בין התובעת למנוח ואם קשר זה היה קשר של בני זוג כידועים בציבור ובאם אכן ערך המנוח צוואת שכיב מרע, אותה התובעת מבקשת לתת לה צו קיום צוואה והנתבעים מתנגדים לה.

    

6. התיקים נשמעו במאוחד. התובעת הגישה תצהיר עדות ראשית מטעמה, יחד עם העדים, גב' א. ר. וגב' ר. ב.. מטעם הנתבעים הוגש תצהיר עדות ראשית משותף מטעם הנתבעים 3 ו- 4, הבת ש. ב. ט. והבן ל. כ.. הנתבע 2 מר ד. כ. לא הגיש תצהיר עדות ראשית מטעמו ולא זומן לחקירה.

    

7. התקיים דיון הוכחות ביום 12/11/2024 במסגרתו נחקרו כל המצהירים וכן עדת זיכרון הדברים, אחותה של התובעת גב' א. ל.. הצדדים הגישו סיכומים בכתב מטעמם ועתה יש להכריע בתובענות המונחות בפני ביהמ"ש.

    

8. טענות הצדדים בכל ההליכים יובאו במאוחד ולאחר מכן תינתנה הכרעות נפרדות בתביעות. תחילה ביהמ"ש יכריע בתביעת התובעת למתן פס"ד הצהרתי המצהיר עליה כידועה בציבור של המנוח, ולאחר מכן תוכרע סוגיית צוואת שכיב מרע, שלטענת התובעת ערך המנוח בטרם פטירתו.

    

   טענות התובעת:

9. במסגרת תביעתה להצהיר עליה כידועה בציבור של המנוח טוענת התובעת, כי היא והמנוח ניהלו חיים משותפים כידועים בציבור במשך למעלה מ- 4 שנים, מאז שנת 2017 ועד לפטירתו של המנוח בחודש ינואר 2020. לטענת התובעת, היא והמנוח התגוררו בדירה שכורה דרך קבע, תחילה ב- *** ולאחר מכן עברו להתגורר בדירה שכורה בעיר ***. התובעת צירפה לתביעתה העתק מהסכמי השכירות שלטענתה היא והמנוח חתמו עליהם.

    

10. התובעת טוענת, כי היא והמנוח ניהלו מערכת יחסים רומנטית מלאה על כל הכרוך ומשתמע מכך, נסעו יחד לחופשות, הן מטעם עבודתו של המנוח והן באופן פרטי. התובעת מוסיפה, כי במהלך חייהם המשותפים, המנוח שיתף אותה באירועים משפחתיים כבן זוגה, וכי כל בני המשפחה, המכרים והחברים, ידעו כי היא והמנוח מתגוררים יחדיו וכך גם חבריו מהעבודה ובני משפחתו לרבות אחיו, אחותו וילדיו.

     

11. התובעת טוענת, כי הנתבעים, ילדיו של המנוח, היו בנתק מוחלט ממנו, לא ביקרו אותו, לא השתתפו בכל אירוע שהיה להם, וכי גם ניסיונותיה לזמנם למפגש איחוד עם המנוח לא צלח והנתבעים סירבו למפגש כזה. התובעת מציינת, כי הנתבע 2 הוא היחיד שהיה בקשר טלפוני עם המנוח. התובעת טוענת, כי הנתבעים אף לא ישבו שבעה בביתו של המנוח.

     

12. התובעת טוענת, כי מיד עם פטירת המנוח, פנו הנתבעים אליה בדרישות שונות, לרבות דרישה למסירת הרכב אשר שימש את התובעת והמנוח, וכן ביקשו את הכספים שהשאיר המנוח לאחר מותו. התובעת טוענת, כי היא סירבה לבקשות הנתבעים ובשל כך נאלצה לפנות לביהמ"ש ולהגיש את תביעתה זו על מנת להסדיר את מעמדה וקבלת הסעד ההצהרתי.

     

13. התובעת טוענת, כי במהלך שנת 2020 חלה המנוח ועבר צנתור ברגלו והיא זו שליוותה אותו וטיפלה בו במסירות. התובעת מוסיפה, כי לאחר שהמנוח קיבל אירוע מוחי, אושפז בבית חולים וולפסון בחולון ושוב היא זה שליוותה אותו וסעדה אותו. התובעת מציינת, כי בחודש דצמבר 2020, המנוח הרגיש ברע והיה לו קושי לעמוד על רגליו ומיד פונה לבית חולים העמק בעפולה שם הועבר למחלקה כירורגית בשל אי זרימת דם לרגל שמאל, ובשל כך הומלץ על קטיעת כף רגלו.

     

14. התובעת מוסיפה, כי המנוח עבר ניתוח נוסף במעיים ובעקבות החמרה במצבו הוכנס המנוח לניתוח נוסף בגרון, שבמהלכו הוכנס לו מכשיר להנשמה. התובעת מציינת, כי מאז הניתוח המנוח לא התעורר והוא מסר את נשמתו לבורא עולם ביום 20/1/21.

     

15. התובעת טוענת, כי עד לפטירתו נהג המנוח לרכוש את כל כלכלת הבית, בכרטיס האשראי שלו וכן היה משלם את דמי השכירות בשיקים שנמשכו מחשבון הבנק שלו, וכך גם שילם את הוצאות הבית לרבות חשמל, כבלים ועוד.

     

16. לעניין צוואת שכיב מרע של המנוח טוענת התובעת, כי המנוח השאיר צוואה בעל פה בפני שני העדים שחתומים על זיכרון הדברים מיום 24/12/20. התובעת טוענת, כי קיים תמלול של שיחה מוקלטת בין המנוח ואחותו ס. מיום 15/12/20, כאשר התובעת בעצמה הייתה נוכחת בשיחה זו.

     

17. התובעת טוענת, כי המנוח התחיל להרגיש ברע עוד ביום 8/12/20. ביום 13/12/20 הופנה על ידי רופאת המשפחה בקהילה לבית החולים וביום 14/12/20 אושפז בבית החולים. לטענת התובעת, ועל אף שהמנוח אושפז במצב צלול יחסית, ניתן לראות מהמסמכים הרפואיים שצורפו כי במהלך ימי האשפוז היו עליות ומורדות במצבו, הן הפיזי והן ההכרתי.

     

18. התובעת מפנה למסמכים הרפואיים הרבים שצורפו לתיק וטוענת, כי לפי המסמכים הרפואיים כבר ביום 16/12/20 המנוח היה מאוד חלש ויום לאחר מכן, קרי ביום 17/12/20, נרשם במסמכים הרפואיים כי מדובר בחולה שנמצא במצב של ספסיס (אלח דם) קשה מאוד עם החמרה בתפקודי כבד. התובעת מפנה למסמכים רפואיים מהם גם עולה, כי ביום 18/12/20 נרשם כי המנוח נראה מאוד חלש וביום 20/12/20 נרשם "במיטתו מועבר למשקפי חמצן, נראה במצב כללי ירוד מלין על כאבים מפושטים בכל הגוף". התובעת מדגישה, כי מהמסמכים הרפואיים עולה, כי המנוח נראה מבולבל, מצב כללי ירוד, מתקשה בשפה ובמילים, צועק ולא רגוע. התובעת מציינת, כי בשל מצבו היה צורך בסידור אפוטרופסות לצורך חתימה על ביצוע ניתוח.

     

19. לעניין זיכרון הדברים, טוענת התובעת, כי זיכרון הדברים ממלא אחר כל הדרישות הצורניות בהתאם להוראות חוק הירושה, ואם קיים פגם כלשהו ניתן לרפות פגם זה באמצעות שילוב זיכרון הדברים עם התמלול של השיחה המוקלטת, שבו מתועדת השיחה בין המנוח לבין אחותו ס.. התובעת מציינת, כי יכול להיות ונפלו פגמים צורניים בצוואה בשל בלבול בתאריכים, אולם ניתן לרפות פגמים אלו בהתאם להוראות סעיף 25 לחוק הירושה, ככל וביהמ"ש מתרשם כי אכן זה היה רצונו האמתי של המנוח, כפי שמופיע בזיכרון הדברים.

     

20. התובעת טוענת, כי השיחה שבתמלול מתיישבת עם המסמכים הרפואיים, לפיהם מצבו של המנוח לא היה טוב, וכי מהשיחה עולה גם כן מה היה רצונו של המנוח. התובעת טוענת, כי מבחינה סובייקטיבית עולה, כי המנוח היה בעל גמירות דעת, וכי הוא סבר שבאמת מצבו לא היה טוב מבחינה סובייקטיבית ומצבו הרפואי היה קשה מאוד, שכן הדבר עולה מהמסמכים הרפואיים שהוגשו לתיק. התובעת מדגישה, כי מצבו של המנוח ביום 20/12/20 היה כבר ברור, שכן הוא לא התעורר מהניתוח, וכי היה ברור שמצבו קשה מאוד וכי הוא היה מודע למצבו הקשה ולכן ביקש לערוך צוואה בעל פה.

     

    טענות הנתבעים:

     

21. הנתבעים בתורם עותרים לדחיית התביעה על הסף וטוענים, כי עסקינן בתביעת סרק, שקרית ומניפולטיבית. הנתבעים טוענים, כי התובעת זייפה את חתימות המנוח והונתה את המנוח וניצלה את מצבו הרפואי ופטירתו. הנתבעים טוענים, כי לא עלה בידי התובעת להרים את הנטל הכבד המוטל עליה להוכיח את מעמדה כידועה בציבור. הנתבעים טוענים, כי התובעת אינה דוברת אמת, מטעה את ביהמ"ש בטיעוני כזב ועושה שימוש לרעה בהליכי משפט.

     

22. הנתבעים טוענים, כי התובעת והמנוח לא היו בני זוג 4 שנים ולא היו בני זוג בכלל. הנתבעים טוענים, כי המנוח שכר חדר בדירת מגורים ב- ***, שם הכיר את התובעת ששכרה חלקים אחרים בדירה. לטענת הנתבעים, בשנת 2020 עברה התובעת לבדה לעיר *** והיא הפעילה לחץ על המנוח לעבור ל- *** ולשכור דירה יחד אתה, אולם המנוח לא נעתר לבקשת התובעת ונשאר לגור ב- ***. הנתבעים מוסיפים, כי רק בחודש נובמבר 2020 הוא עבר לדירה בה התגוררה התובעת ב- ***.

     

23. לטענת הנתבעים, תקופת המגורים המשותפת של התובעת והמנוח ב- *** הייתה לכל היותר לחודש ימים, וכי לא היו ביניהם יחסים שיש בהם אפילו להזכיר או לדמות במשהו יחסי ידועים בציבור. הנתבעים טוענים, כי התובעת והמנוח לא קיימו משק בית משותף, לא היה להם חשבון בנק משותף והמנוח לא כלכל את התובעת, והם לא הציגו את עצמם כשותפים בפני הרשויות השונות.

     

24. הנתבעים טוענים, כי הסכמי השכירות שצורפו ע"י התובעת בדירות ב- *** וב- ***, לא נחתמו ע"י המנוח וחתימתו של המנוח על ההסכמים זויפה. לטענת הנתבעים, מעיון במסמכים שצורפו לתביעה עולה, כי התובעת הייתה רשומה יחידה ובלעדית ברשויות, הן בדירה ב- *** והן בדירה ב- ***, לרבות בחברת החשמל, וכך גם לגבי הארנונה ובחברת הגז. הנתבעים טוענים, כי הקבלות שצורפו, הקבלה של הריהוט, הן קבלות שזויפו וכך גם לגבי השיקים שנמשכו מחשבונו של המנוח.

     

25. לעניין הבקשה לקיום צוואת המנוח בטענת שכיב מרע, טוענים הנתבעים, כי המנוח לא היה שכיב מרע והוא לא היה חולה סופני ולא היה בכלל מתוכנן להיכנס לניתוח במועד הנטען לעריכת הצוואה. הנתבעים טוענים, כי המנוח אושפז בבית חולים העמק בעפולה ביום 14/12/20 וזאת עד לפטירתו.

     

26. הנתבעים טוענים, כי ביום 20/12/20 וביום 22/12/20 שוחח המנוח עם הנתבע 4 ואמר לו שהוא מרגיש טוב, וכי הוא משתחרר מבית החולים עד סוף השבוע. הנתבעים מוסיפים, כי רק ביום 23/12/20 חש המנוח ברע והוחלט על בדיקתCT שממצאיה העלו כי המנוח סובל מחורים במעי הגס ולכן הוחלט להכניסו לניתוח דחוף. הנתבעים מדגישים, כי ביום 15/12/20 לא היה מתוכנן כל ניתוח וכי טענת התובעת כי עדי זיכרון הדברים דיברו עם המנוח ביום 15/12/20 טרם הניתוח הינה שקרית וטענת כזב.

     

27. הנתבעים טוענים, כי זיכרון הדברים הינו פסול שלא הוגש במועד להפקדה, התאריכים בו אינם מתיישבים עם מה שנרשם במסמכים הרפואיים, וכי עדי זיכרון הדברים, שהינם אחותה ואחיינה של התובעת, אינם אמינים. הנתבעים מוסיפים, כי המנוח ראה לנכון לרשום את בנו הנתבע 4 כמוטב בקופת הגמל בחברת מנורה, ולכן זה לא מתקבל על הדעת שהוא ערך צוואה בעל פה והדיר את כל ילדיו מהירושה. עוד מציינים הנתבעים, כי חתימות המנוח על טפסי המוטב בחברת מנורה שונות מחתימתו על המסמכים שצורפו ע"י התובעת לתביעה.

     

    האם עמדה התובעת בנטל המוטל עליה להוכחת היותה הידועה בציבור של המנוח:

    מוסד הידועים בציבור – המסגרת הנורמטיבית: 

     

28. הלכה למעשה, ידועים בציבור הינם בני זוג אשר החליטו לקשור גורלם האחד בשני ולקיים אורח חיים משותף כבני זוג נשואים לכל דבר ועניין, אך מטעמים שונים השמורים עמם, נמנעו מלמסד יחסיהם הזוגיים בנישואין דתיים או אזרחיים. מכאן המושג "ידועה בציבור כאשתו" ו"ידוע בציבור כבעלה". הכרה משפטית בבני זוג כ"ידועים בציבור" פורטה בפסיקה ונועדה להשוות את מעמדם למעמדם של בני זוג נשואים (ראו: ע"מ (חי') 264/05 פלונית נ' אלמוני (פורסם בנבו, מיום 4.5.2006)).

     

29. ההלכה הפסוקה קבעה שני תנאי סף לקיומה של מערכת יחסים של "ידועים בציבור": האחד- חיי משפחה והשני- ניהול משק בית משותף. המבחן על פיו ייבחנו קיומם של התנאים המפורטים לעיל הינו סובייקטיבי, דהיינו, בחינת אומד דעת הצדדים וראייתם את מערכת היחסים ביניהם (ראו: ע"א 621/69 נסיס נ' יוסטר, פ"ד כד(1) 617 (1970) (להלן: "עניין נסיס"); ע"א 79/83 היועץ המשפטי לממשלה נ' סוזן שוקרון, פ"ד לט(2) 690 (1985) (להלן: "עניין שוקרן")).

     

30. התנאי של "חיי משפחה" מורכב מקיום חיים אינטימיים, חיי אישות כבעל ואישה אשר בבסיסם יחסי חיבה, אהבה ונאמנות אשר מבטאים קשירת גורלם זה בזו. מבחן לקיומו של תנאי זה, הינו תקופת חיים משותפת משמעותית. בבחינת היות מערכת יחסים בין בני זוג כשל זוג נשוי, נמדד אומד דעתם של הצדדים לעניין ביסוס הקשר ומיסודו. רכיב של קיום חיים משותפים משמעותי, הינו מדד לאומד דעת הצדדים לקיום קשר קבוע ארוך טווח נושא חובות וזכויות הדדיות (ראו: ע"מ (חי') 264/05 פלונית נ' אלמוני (פורסם בנבו, מיום 4.5.2006) (להלן: "עניין פלונית").

     

31. אחד המבחנים המרכזיים בפסיקה לקיום "חיי משפחה" הינו תקופת חיים משותפים משמעותית. הרצון והמחויבות למסד קשר קבוע וארוך טווח הינו אחד מהמוטיבציות של בני

    זוג לקיים קשר נישואין פורמלי ולקבל על עצמם את מערך הזכויות והחובות הנובע ממעמד זה, לפיכך, בניסיון לבחון אם אכן מערכת היחסים בין הצדדים מדמה מערכת יחסים של זוג נשוי (שרק במקרה זה יוכרו כ"ידועים בציבור"), יש להתחקות אחר אומד דעתם של הצדדים לעניין קביעות הקשר ומיסודו. תקופת חיים משמעותית מהווה אינדיקציה לאומד דעתם של הצדדים לקיים קשר קבוע ארוך טווח נושא חובות וזכויות הדדיות, ולפיכך הינה מרכיב בעל משקל רב בבחינת קיומם של "חיי משפחה" (עניין פלונית לעיל).

     

32. התנאי של "משק בית משותף" מדבר לא סתם על משק בית משותף מתוך הצורך האישי, נוחות, כדאיות כספית או סידור ענייני אלא כפועל יוצא טבעי מחיי המשפחה המשותפים, כנהוג וכמקובל בין בעל ואשה הדבקים אחד בשני בקשר של גורל חיים. גם בבחינת קיומו של "משק בית משותף" יש להתחקות אחר מאפיינים הקיימים בניהול משק בית משותף על ידי בני זוג נשואים, כמו מגורים תחת קורת גג אחת, ניהול חשבון בנק משותף וכיוצ"ב.

     

33. בבואו של ביהמ"ש להכריע באם התובעת הייתה הידועה בציבור של המנוח עליו להשתכנע, כי הצדדים ניהלו משק בית משותף ובעניינם מתקיימים התנאים שנקבעו ואמצו בהלכה הפסוקה להיותם בני זוג "ידועים בציבור", ראה ע"א 621/69 נסיס נגד יוסטר, פ""ד כד(1) 617 וכן ע"א 107/87 אלון נגד מנדלסון פ"ד מג(1) 431. וראה גם דבריה של כבוד הנשיאה בדימוס ד.ביניש בבג"ץ 4178/04 שהגדירה את בני הזוג הידועים בציבור "הדבקים אחד בשני בקשר של גורל חיים".

     

34. עוד נקבע בהלכה הפסוקה כי יש לנקוט משנה זהירות בעת הכרה בבני זוג כידועים בציבור כפי שקבעה כבוד השופטת יעל וילנר בעמ"ש 1714-09-13 כי:

     

     "ראוי לנקוט משנה זהירות בעת הכרה בבני זוג, המקיימים מערכת יחסים אינטימית, כידועים בציבור, שמא הכרה זו תחטא לכוונתם של מי מבני הזוג, אשר ביקש אך לקיים מערכת יחסים אינטימית עם בן הזוג האחר ללא מחויבות משפטית, חוזית"

     

    מן הכלל אל הפרט – דיון והכרעה:  

     

35. המחלוקת בין הצדדים נסובה סביב אופי היחסים בין התובעת לבין המנוח ואם קיימו התובעת והמנוח חיי משפחה וניהלו משק בית משותף כבני זוג ידועים בציבור.

     

36. כידוע, "משק בית משותף" פירושו שיתוף במקום מגורים, אכילה, שתיה, לינה, הלבשה ויתר הצרכים להם נזקק אדם בימינו בחיי היום- יום, כאשר כל אחד מבני הזוג מקבל את הדרוש לו ותורם על פי יכולתו ואפשרויותיו.

     

37. כאמור, התובעת והמנוח ניהלו מערכת יחסים כלשהי והנתבעים לא מכחישים כי התובעת והמנוח ניהלו קשר, אולם הנתבעים טוענים כי קשר זה לא היה קשר של בני זוג כידועים בציבור. הנתבעים מכחישים את טענת התובעת, כי היא והמנוח היו ידועים בציבור וניהלו משק בית משותף. הנתבעים גם מכחישים את טענת התובעת בדבר מגורים משותפים.

     

38. כאמור הנטל להוכחת היותה של התובעת הידועה בציבור של המנוח מוטל עליה ומוטלת עליה החובה להוכיח קיום יחסי משפחה ומשק בית משותף כפי שנקבע בהלכה הפסוקה שפורטה לעיל, עפ"י הכלל "המוציא מחברו עליו הראיה".

     

39. אקדים אחרית לראשית ואומר, ולאחר עיון בטיעוני הצדדים ושמיעת בעלי הדין והעדים, ולאחר בחינה ושקילה ולאחר בחינת המבחנים והקריטריונים שנקבעו בהלכה הפסוקה, כי לא עלה בידי התובעת להוכיח, בהתאם לנטל המוטל עליה, כי היא הייתה הידועה בציבור של המנוח, ואבאר.

     

40. ראשית, לא עלה בידי התובעת להביא ראיות, בהתאם להלכה הפסוקה, שיש בהן להוכיח כי אכן היא והמנוח ניהלו משק בית משותף כידועים בציבור. אכן מהראיות שנשמעו עולה, כי התובעת ניהלה קשר עם המנוח, אולם לא עלה בידיה להוכיח, בהתאם לנדרש בהלכה הפסוקה, כי אכן קשר זה הינו קשר של בני זוג כידועים בציבור. ראיות התובעת היו דלות ביותר ואינן מספיקות להוכחת הנטען על ידה.

     

41. שנית, התובעת לא הוכיחה, כי ניהלה משק בית משותף עם המנוח וכי הם התגוררו ביחד בדירה משותפת. לא הובאו ע"י התובעת ראיות חזקות ומוצקות להוכחת ניהול משק בית משותף. מהראיות עולה, כי התובעת והמנוח לא ניהלו חשבון בנק משותף, לא נרשמו ברשויות השונות ביחד. מהמסמכים שצירפה התובעת עולה, כי היא נרשמה לבדה במוסדות וכל החשבוניות והקבלות של חברת החשמל, הארנונה וחברת הגז היו על שמה בלבד. התובעת נשאלה בעניין זה למה רק היא נרשמה בעיריית *** והיא זו שקיבלה את הדרישות לתשלום ארנונה, אולם תשובתה בעניין זה לא הייתה מספקת, וכך העידה בעניין זה:

     

    כב' השופט : אז אני אסביר לך גברת, מי שנרשם בעירייה הוא מי שחתום על ההסכם, עכשיו את והמנוח חתומים על הסכם השכירות, מן הסתם אם העברתם את זה לעירייה שניכם הייתם צריכים להיות רשומים בעירייה, הוא מציג לך מסמך שאת בלבד רשומה בעירייה.

    ש.: הנה המסמך הזה נמצא בתצהיר שלך, צורף לתצהיר שלך.

    ת.: גם המים, גם הארנונה וגם החשמל על שמי.

    כב' השופט : הכל על שמך.

    ת.: גם ב-*** זה היה אותו דבר.

    כב' השופט : טוב או-קיי.

    ת.: רציתי שזה יהיה רק על שמי.

    עו"ד שעשוע: ואדוני זה ניתן.

    ש.: רצית שזה יהיה רק על שמך?

    ת.: כן, למה לא?

    עו"ד שעשוע: זה ניתן לעשות שרק אחד מחזיק.

    כב' השופט : אני לא יודע.

    ש.: יש לך הסבר למה רצית שזה יהיה רק על שמך?

    ת.:ככה רציתי, מה זה למה? אין לי הסבר לזה.

     

    ראה משורה 29 עמוד 34 לפרוטוקול עד שורה 6 לעמוד 35.  

     

42. שלישית, לא הוכח ע"י התובעת כי היא והמנוח ניהלו קופה משותפת, ולא הובאו ראיות לכך כי הם התנהלו במשותף מבחינה כלכלית. בין הצדדים לא התקיים שיתוף כלכלי או אחר מכל מין וסוג. לא הובאה שום ראייה מטעם התובעת, כי היא והמנוח רכשו נכסים ביחד. הקבלות שהוגשו הם של *** חנות רהיטים, לא הוצג מקור, ומעיון בה עולה, כי שמו של המנוח נרשם בכתב יד מעל שמה של התובעת ובמקום שצריך לרשום את הכתובת נרשם שוב שמו של המנוח. הקבלה הנוספת של *** היא בכלל מיום 16/11/20.

     

43. עוד עלה, כי כל אחד מהם, התובעת והמנוח, עבד בנפרד במקום עבודה, ומהראיות שהוצגו ומשמיעת הצדדים והעדים לא עלה, כי הם ניהלו את ענייניהם הכספים במשותף.

     

44. רביעית, הראיות שהוצגו ע"י התובעת הינם ראיות דלות אשר אין בהן להוכיח כי היא והמנוח ניהלו משק בית משותף. הסכמי השכירות שהוצגו אין בהם להוביל למסקנה כי התובעת והמנוח היו ידועים בציבור. באשר להסכמי השכירות, נטען כי המנוח שכר חדר בדירה בה התגוררה התובעת. התובעת בעצמה הודתה בחקירתה, כי המנוח שכר חדר בדירה אותה היא שכרה והתגורר בה בתור דייר, וכך העידה בעצמה בעניין זה:

     

    ש.: בסעיף 7 לתצהיר שלך את טוענת שהכרת את המנוח בשנת 2017.

    ת.: נכון.

    ש.: שהוא הגיע לגור אצלך...

    ת.: בתור דייר.

    ראה עמוד 25 לפרוטוקול שורות 3 – 6.

     

45. גם טענת התובעת, כי בוצעו תשלומים באמצעות כרטיס אשראי של המנוח אין בה להוביל למסקנה כי התובעת והמנוח ניהלו משק בית משותף והיו ידועים בציבור. כאמור אין מחלוקת כי התובעת הייתה בקשר עם המנוח וסביר להניח כי הוא שילם חלק מההוצאות מכספו ובכרטיס האשראי שלו או שמא התובעת עשתה שימוש בו. עניין התשלומים לא הוכח ע"י התובעת כדבעי.

     

46. חמישית, עוד יש לציין ולהדגיש, ועל אף שלא הוגשה חוות דעת גרפולוג לביהמ"ש, כי חתימת המנוח על הסכמי השכירות שונה מחתימתו על מינוי מוטב בחברת הביטוח מנורה, דבר שמחזק את טענת הנתבעים כי הסכמי השכירות זויפו. ואם לא די בכך התובעת נשאלה על חתימת המנוח על הסכם השכירות בדירה ב- ***, ובחקירתה אף הודתה שהמנוח לא חתם על הסכם השכירות, וכך העידה בעניין זה :

     

    ש.: אני אומר לך שהוא מזויף ושהוא לא חתם עליו כמו שהוא לא חתם על ההסכם...

    ת.: הכל מזויף.

    ש.: כמו שהוא לא חתם על ההסכם ב- ***, מה יש לך להגיד על זה?

     

    ת.: בסדר הוא לא חתם.

     

     

    ראה עדותה במעוד 33 לפרוטוקול שורות 19 – 21. ה 22. 

     

47. התובעת ניסתה לתקן עדותה זו, ואז נשמעה גרסה חדשה לפיה היא והמנוח חתמו אצל עו"ד, אולם היא לא הצליחה לזכור בפני איזה עו"ד, מה שמו ומתי זה היה:

     

    ת.: והעו"ד הזה היה צריך לבוא להעיד והוא פשוט...

    כב' השופט : לא, לא גברת, מדברים על הסכם אחר לגמרי, לא מדברים על מ. כ., יש כאן הסכם שכירות שחתמתם אתם עם המשכירים ב- ***, על דירה ב- ***.

    ת.: אה או-קיי.

    כב' השופט : אין כאן עו"ד, מה זה עו"ד?

    ת.: אה על *** אתה מדבר?

    כב' השופט : כן.

    ת.: כן הוא חתם.

    ש.: איך את יודעת שהוא חתם?

    ת.: מה זה איך אני יודעת? הוא היה איתי.

    ש.: הוא היה איתך מתי?

    ת.: כן.

    ש.: מתי?

    ת.: הוא היה איתי, מה זאת אומרת?

    ש.: מתי הוא היה איתך? באיזה זמן?

    ת.: אני לא יודעת באיזה זמן, זמנים ותאריכים במדויק אני לא יכולה להגיד לך.

    ש.: איפה זה היה?

    כב' השופט : איפה חתמתם?

    ת.: ב- ***.

    כב' השופט : איפה? איפה? ב- *** יודעים ב- ***, איפה בבית שלכם, בבית של המשכיר?

    ת.: לא, אצל העו"ד.

    כב' השופט : אצל עו"ד?

    ת.: כן.

     

    כב' השופט : ההסכם הזה, טוב.

    ש.: מה השם שלו של העו"ד?

    ת.: לא זוכרת.

    ש.: מה הכתובת של העו"ד?

    ת.: לא זוכרת האמת, לא זוכרת.

     

    ראה עדותה משורה 32 עמו' 33 לפרוטוקול עד שורה 19 לעמוד 34.    

     

48. ולמעלה מן הצורך, התובעת יכלה לזמן את המשכירים, שלטענתה היא והמנוח שכרו מהם את הדירות, על מנת להוכיח כי אכן הסכמי השכירות נחתמו על ידה ועל ידי המנוח, אולם היא לא עשתה כן והדבר נזקף לחובתה.

     

49. שישית, מחקירת התובעת אף עלה, כי בעל הדירה ממנו שכרה את הדירה ב- ***, עו"ד ג. פ., תבע אותה לבד בגין חוב שכירות שלא שולם ע"ס 29,000 ₪. לתובעת לא היה כל הסבר המניח את הדעת למה המנוח לא נתבע ע"י בעל הדירה ככל והוא היה אכן שותף מלא בדירה וחתום על הסכם השכירות ביחד עם התובעת. תשובתה של התובעת בעניין זה הייתה מתחמקת:

     

    כב' השופט : למה פנה אלייך ולא פנה אליו אם שניכם הייתם שוכרים שמה? זאת השאלה.

    ת.: אז אני אענה לך.

    כב' השופט : כן.

    ת.: בתחילת החוזה זה אני חתמתי על החוזה וכשהוא בא לביקור הוא ראה שהוא גם נמצא והוא נכנס בתוך החוזה לדירה.

    כב' השופט : והוא לא צורף כצד להסכם?

    ת.: איך?

    כב' השופט : הוא לא צורף כצד להסכם המנוח?

    ת.: אחר כך הוא צורף כשהוא ראה שהוא בדירה הוא אמר כל מי שגר בדירה אני רוצה...

    כב' השופט : ולמה את הפניה הזאת דרישת החוב העביר רק אלייך ולא אליו?

    ת.: הוא העביר רק אלי אני לא יודעת מישהו מה למה.

     

    ראה עמוד 30 לפרוטוקול שורות 8 – 18.

     

50. שביעית, גם התמונות הדלות שצורפו ע"י התובעת אין בהן ללמד, כי התובעת והמנוח היו ידועים בציבור. עסקינן בתמונות בודדות בלבד שככל הנראה צולמו בעת בילוי וטיול משותף שעשתה התובעת עם המנוח. עסקינן במספר בודד של תמונות שצולמו מאותו טיול או בילוי, תמונות שכאמור אין בהן להוכיח כי התובעת והמנוח היו ידועים בציבור. עוד יש לציין כי חלק מהתמונות אין עליהם תאריך ובחלק מהתמונות אף עלה כי הם בכלל משנת 2020.

     

51. שמינית, לא עלה בידי התובעת להוכיח מתי, אם בכלל, התחיל הקשר בינה לבין המנוח. בכתבי הטענות טענה התובעת, כי הקשר ביניהם הינו מעל 4 שנים, אולם הוסיפה כי קשר זה התחיל בשנת 2017 וטענה זו אינה יכולה להיות נכונה, שכן גם אם הקשר אכן התחיל בשנת 2017, לא יכול להיות שקשר זה הינו מעל 4 שנים, שכן המנוח אושפז כבר בחודש דצמבר 2020.

     

52. התובעת, כמו העדות שהובאו מטעמה, לא זכרה באיזה חודש הקשר התחיל. בחקירת הנגדית נשאלה התובעת לעניין תמונה שהעלתה לפייסבוק ממנה עלה כי התמונה פורסמה ביום 27/7/18 ובה אף רשמה כי התובעת מעוניינת בקשר רציני:

     

    כב' השופט : כן מה כתוב תקריאי לנו.

    ת.: מעוניין בקשר רציני.

    ש.: תגידי לי עוד פעם באיזה תאריך התמונה הזאת?

    ת.:  27/07/2018, אני לא יודעת למה כתוב פה מעוניין בקשר רציני.

    כב' השופט : זה שלך גברת.

    ת.: אוקיי

     

    ראה עמוד 26 לפרוטוקול שורות 7 – 12.

     

53. תשיעית, גם העדים שהביאה התובעת לתמיכה בטענותיה לא הועילו. ראשית העדות מסרו תצהירים זהים לחלוטין, למעט סעיף אחד שונה בתצהירה של העדה גב' א. ר.. גב' א. ר. לא זכרה מספרים וגם לא זכרה תאריכים, על אף שהיא הצהירה כי היא חברה טובה וקרובה מאוד של התובעת וגם של המנוח. כמו כן, חלק מעדותה של העדה גב' א. ר. הייתה עדות מפי השמועה. העדה בעצמה העידה כי היא שמעה ולא ראתה וכך הייתה עדותה בעניין זה:

     

    ש.: תראי בסעיף 5 את כותבת שידוע לי אישית כי פ. והמנוח ב-4 השנים האחרונות ניהלו משק בית משותף, איך את יודעת שהם ניהלו משק בית משותף?

    ת.: כי הוא היה מספר לי הכל, אנחנו היינו ידידים מצוינים.

     

    ראה עמוד 52 לפרוטוקול שורות 5 – 7.

     

    ובהמשך העידה, כי התובעת והמנוח סיפרו לה על מערכת היחסים שהייתה בין התובעת למנוח:

     

      ש.: שאלתי אותך איך את יודעת שהם ניהלו משק בית משותף, את אומרת לי...

    ת.: כי הם סיפרו לי.

     

    ראה עמוד 52 לפרוטוקול שורות 26 – 27.  

     

54. גם העדה הנוספת גב' ר. ב. לא זכרה תקופת החיים המשותפים, ומתי החלו התובעת והמנוח לנהל משק בית משותף. העדה, ובדומה לעדות של גב' א. ר., העידה כי היא לא זוכרת תאריכים, וכי היא שמעה מהתובעת והמנוח אודות הקשר ביניהם. התובעת חזרה מספר פעמים על אותה תשובה, לפיה היא לא זוכרת תאריכים.

     

    ראה עדותה של העדה גב' ר. ב. בעמוד 55 עד 56 לפרוטוקול.

     

55. עשירית, גם מהשיחה שניהל המנוח עם אחותו ביום 20/12/20, ובניגוד לנטען ע"י התובעת, לא עלה כי התובעת והמנוח ניהלו משק בית משותף, וכי הם היו בקשר של בני זוג. בשיחה המנוח לא מתייחס כלל וכלל לקשר שלו עם התובעת ומי שמתייחס לזה היא אחותה ס., אולם אין בדברים שהיא אמרה להסיק כי התובעת והמנוח היו בני זוג כידועים בציבור.

     

56. אמירות האחות ס. למנוח תיהנו ביחד, תיקח אותה לחו"ל, תעשה קורונה, והיא תעשה חיסון תיהנו מהחיים, אינם בהכרח ראייה והוכחה לכך כי הם היו בני זוג, שכן דברים כאלה יכולים גם להיות בין חברים רגילים שיש ביניהם קשר. שוב, אציין ואדגיש, כי המנוח לא פצה פיו בעניין הקשר עם התובעת וכל הפניות התובעת לדברי האחות ס. בשיחה אין בהן להוביל למסקנה, כי התובעת והמנוח היו ידועים בציבור.

     

57. ולמעלה מן הצורך, התובעת נמנעה מלזמן עדים רבים שעדותם יכלה לשפוך אור על המחלוקת בין הצדדים ולעזור לביהמ"ש להגיע לחקר האמת. האחות ס. שהינה עדה מרכזית לא זומנה להעיד, עדה שהיא בשליטתה של התובעת, ואי זימונה, כאשר אין חולק כי עדותה הייתה מתבקשת ומתחייבת, פועלת לרעתה של התובעת. עוד יש לציין, כי התובעת טענה, כי חבריו של המנוח בעבודה ידעו על הקשר שהיה בינה לבין המנוח ושוב התובעת לא הזמינה ולו עד אחד מחבריו לעבודה של המנוח.

     

    צוואת שכיב מרע:

     

58. תכליתו של חוק הירושה הוא קיום רצון הנפטר. מטרה זו מתגשמת כשאין כל ספק באמיתות הצוואה ובהיותה משקפת את רצון הנפטר במועד חתימתה. נקודת המוצא בתביעות של קיום צוואה הוא עיקרון כיבוד רצון המת. ההנחה היא, כי צוואה מבטאת את רצונו האמתי והמלא של המת לאשר ייעשה בנכסיו לאחר מותו, והאופן בו יחולק עזבונו לאחר לכתו מן העולם. הצוואה משקפת את האוטונומיה שלו כפרט ואת זכותו החוקתית בקניינו. כיבוד רצונו של המת להורות מה ייעשה ברכושו הינו חלק מכבוד האדם שלו (ראו: דנ"א 7818/00 יוסף אהרן נ' אמנון אהרוני, נט(6) 653 (2005) ובע"מ 4990/12 מ.ז. נ' ח.ז. (פורסם בנבו, מיום 13.12.2012))

     

59. הכלל הוא, כי כל אדם כשיר לזכויות ולחובות מלידתו ועד מותו וכל אדם כשיר לפעולות משפטיות, אלא אם נשללה או הוגבלה כשרות זו, בחוק או בפסק דין של בית-משפט (ראו: סעיפים 1 ו-2 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב – 1962). משכך, כל אדם כשיר לעשות צוואה, אלא אם כן כשרות זו נשללה ממנו.

     

60. הוראות החוק הרלוונטיות לענייננו מקורם בסעיף 23 לחוק הירושה, תשכ"ה-1965 (להלן:"חוק הירושה") המתייחס לצוואה בע"פ , קובע כי:

     

    "א) שכיב מרע וכן מי שרואה עצמו, בנסיבות המצדיקות זאת, מול פני המוות, רשאי לצוות בעל-פה בפני שני עדים השומעים לשונו.

    ב) דברי המצווה, בציון היום והנסיבות לעשיית הצוואה, יירשמו בזיכרון דברים שייחתם בידי שני העדים ויופקד על ידיהם אצל רשם לענייני ירושה; רישום, חתימה והפקדה כאמור ייעשו ככל האפשר בסמוך לאחר שניתן לעשותם.

    ג) צוואה בעל-פה בטלה כעבור חודש ימים לאחר שחלפו הנסיבות שהצדיקו

    עשייתה והמצווה עודנו בחיים".

     

     

61. מעבר לדרישות המנויות בסעיף 23 לחוק הירושה, נקבע שיש למלא אחר דרישה נוספת והיא להוכיח שהייתה למצווה גמירת דעת בשני היבטים: (1) אמירת המצווה הייתה מכוונת לשמש כצוואה (2) הייתה למצווה גמירת דעת באשר לתוכן הציווי (ראו: שאול שוחט, פגמים בצוואות, מהדורה שלישית התשע"ו 2016).

     

62. הוראות סעיף 25 בעניין קיום צוואה על-אף פגם או חסר קובעת כדלקמן:

     

    "קיום צוואה על אף פגם או חסר בצורתה

    (תיקון מס' 18) תשפ"ג-2023 25.(א)התקיימו מרכיבי היסוד בצוואה, ולא היה לרשם לענייני ירושה או לבית המשפט, לפי העניין, ספק כי היא משקפת את רצונו החופשי והאמיתי של המצווה, רשאי הוא, בהחלטה מנומקת, לקיימה אם אף נפל פגם בפרט מן הפרטים או בהליך מן ההליכים המפורטים בסעיפים 19, 20, 22 או 23 או בכשרות העדים, או בהעדר פרט מן הפרטים או הליך מן ההליכים כאמור.

    (ב) בסעיף זה "מרכיבי היסוד בצוואה" הם:

    .....

    (1)

    (2)

    (3)

    (4)  בצוואה בעל פה כאמור בסעיף 23 – הצוואה נאמרה על ידי המצווה

     עצמו בפני שני עדים השומעים את לשונו בעת שהיה שכיב מרע

    או בעת שראה את עצמו, בנסיבות המצדיקות זאת, מול פני המוות..."

     

63. מרכיבי היסוד של כל אחד מסוגי הצוואות מפורטים בסעיף 25(ב) לחוק הירושה. על צוואה בעל-פה חל סעיף משנה 25(ב)(4) לחוק הירושה, אשר קובע כי הצוואה נאמרה ע"י המצווה עצמו כתנאי ראשון, תנאי שני בפני שני עדים השומעים את לשונו, בנסיבות המצדקות זאת והמצווה היה מול פני המוות. אלו הם תנאי יסוד שבלעדיהם אין מורים על קיום הצוואה. במלים אחרות, התקיימות יסודות מסוימים בסעיף 23 לחוק הירושה היא הכרחית, והיעדר אותם יסודות, אינו ניתן ל"ריפוי" באמצעות סעיף 25 לחוק הירושה. כזו היא בוודאי הדרישה כי המצווה יהיה שכיב מרע או מי שרואה עצמו מול פני המוות. נסיבה זו אינה "הליך", שיכול שייפול בו פגם. היא מהווה תנאי מוקדם, שרק בהינתנו קמה האפשרות ליצור צוואה בעל-פה. היעדרות נתון זה אינה ניתנת לריפוי.

     

64. הטוען לקיומה של צוואת שכיב מרע, הנעשית בעל פה, עליו לשכנע בראיות חזקות שיש לקיימה, כאשר על בית המשפט להיזהר במשנה זהירות ולבחון היטב אם אכן ניתן לסמוך על העדים המעידים על צוואה שנעשתה בע"פ (ראו: בע"א 138/64 פלדמן (שוורץ) נ' טריפמן (2) עמ' 420; ע"א 9200/99 יהודית חנוכה נ' ב"כ היועמ"ש, פ"ד נו ( 3) 801, עמ' 807.).

     

65. המושג "שכיב מרע" לא הוגדר בחוק, והוא נקלט מהמשפט העברי. הגדרת הרמב"ם למושג שכיב מרע היא "החולה שתשש כוח כל גופו וכשל כוחו מחמת החולי עד שאינו יכול להלך על רגלו בשוק והרי הוא נופל על המיטה – הוא הנקרא שכיב מרע". הגדרה זו אומצה בפסיקה בע"א 252/70 רוזנטל נ' טומשבסקי, פ"ד כה (1) 448. ראה גם שוחט, דיני ירושה ועיזבון, מהדורה שביעית , עמ' 95.

     

66. הפרשנות שנתנה הפסיקה למושג "שכיב מרע" הינה פרשנות מצמצמת המבחינה בין אדם חולה, אפילו במחלה קשה- המסוגל ללכת ולתפקד, ובעת הצורך- לדאוג לעריכת צוואה בכתב, בין בכתב ידו ובין בחתימתו על צוואה בנוכחות שני עדים , לבין אדם השוכב על ערש דווי, במחלה שאינו יכול לקום ממנה עוד, אינו מתפקד, ואין בכוחו וביכולתו לטפל בענייניו, כולל עריכת צוואה בכתב. ראה לעניין זה בע"ז (י-ם) 185/96 כהן נ' עיזבון המנוח רחמים כהן ואח'.

     

67. אדם חולה, ואפילו במחלה קשה, המסוגל ללכת ולתפקד ובעת הצורך לדאוג לעריכת צוואה בכתב יד או בעדים אינו "שכיב מרע", כמשמעות מונח זה בסעיף 23 לחוק הירושה, ראה שאול שוחט, פגמים בצוואות, מהדורה שלישית התשע"ו – 2016, עמ' 123. לעניין המצב: "מי שרואה עצמו בנסיבות המצדיקות זאת, מול פני המוות". דרישת המצב לעיל צופנת בחובה שני יסודות מצטברים- אובייקטיבי וסובייקטיבי. מבחן אובייקטיבי- האם האדם סביר באותן נסיבות שבו נמצא המצווה, היה חש ומרגיש באופן סובייקטיבי כי הוא עומד מול פני המוות, ומבחן סובייקטיבי – הרגשתו של המצווה כי הוא עומד מול המוות".

     

    מן הכלל אל הפרט – דיון והכרעה: 

     

68. אקדים אחרית לראשית, ובדומה לקביעתי לעניין תביעת התובעת להכיר בה כידועה בציבור של המנוח, גם בעניין צוואת שכיב מרע, ולאחר בחינה מעמיקה של כלל החומר המצוי בתיק, ושמיעת חקירות ועדויות הצדדים והעדים מטעמם, הגעתי לכלל מסקנה, כי לא התקיימו תנאי היסוד הנדרשים, לצורך קיום צוואת שכיב מרע.

     

69. אציין ואדגיש, בשלב זה, כי גם בשאר התנאים שנקבעו בהוראות החוק ובהלכה הפסוקה בכל הקשור לעריכת צוואת שכיב מרע, נפלו פגמים רבים שהם עיקריים ויסודיים, אשר לא ניתנים לריפוי. מסקנתי היא, כי לא עלה בידי התובעת לעמוד בנטל הנדרש להוכחת הטענה, כי המנוח ערך צוואת שכיב מרע, כפי שיוסבר ויפורט בהרחבה להלן.

     

70. באשר לתנאי הראשון שנקבע, יש להכריע אם המנוח שכיב מרע או מי שרואה עצמו בנסיבות המצדיקות זאת, מול פני המוות. מדובר בשתי חלופות, הראשונה, שכיב מרע והשנייה, מי שרואה עצמו, בנסיבות המצדיקות זאת, מול פני המוות. יש לציין, כי די שהמצווה ימצא באחד מהם. עוד יש לציין ולהדגיש, כי מדובר במרכיב יסוד בצוואה שלא ניתן לריפוי מכוח סעיף 25 לחוק הירושה. דרישת המצב לעיל מכילה שני יסודות מצטברים, כפי שנקבע בהלכה הפסוקה, הראשון, מרכיב האובייקטיבי, סכנת מוות ממשית, ומרכיב סובייקטיבי, קרי, אם למנוח עצמו הייתה תחושת מוות וראה עצמו מול פני המוות.

     

71. במקרה המונח בפני נטען ע"י התובעת כי המנוח ערך צוואה בעל פה ביום 15/12/20, בהתאם לזיכרון הדברים עליו חתמו שני העדים. בזיכרון הדברים נכתב, כי המנוח ערך ביום 15/12/20 צוואה, בטרם כניסתו לניתוח. כפי שעולה מהמסכים הרפואיים שצורפו לתיק ואשר מתייחסים למצבו של המנוח מאז אשפוזו ועד לפטירתו, מצבו של המנוח מיום 14/12/20 ועד לפחות ליום 16/12/20, היה טוב למעט בדיקות וכן קבלת טיפול אנטיביוטי. עוד נרשם במסמכים הרפואיים מיום 14/12/20 כי המנוח היה ערני, נינוח ובמסמך נוסף מיום 15/12/20 נרשם גם כן שהוא היה ערני, נינוח, ללא חום מתקשה ללכת. במסמך נוסף גם כן מיום 15/12/20 נרשם, כי המנוח מועבר להמשך בירור במיון פנימי. במסמך נוסף מאותו היום, 15/12/20, נרשם כי המנוח נבדק במספר בדיקות, הכל נשלל וכי הוא זקוק להמשך אשפוז ולהמשך בירור.

     

72. עולה מהמסמכים הרפואיים עולה, כי מיום אשפוזו של המנוח, 14/12/20, ועד לפחות ליום 16/12/20 מצבו של המנוח היה סביר והוא לא היה מצוי בסכנת חיים. אכן מהמסמכים הרפואיים שלאחר מועד זה עולה, כי חלה החמרה במצבו של המנוח ובחלק מהמסמכים הרפואיים, מיום 17/12/20, אף נרשם כי המנוח היה חלש ונמצא במצב של ספסיס קשה עם החמרה בתפקודי כבד וביום 18/12/20 נרשם במסמכים הרפואיים כי המנוח נראה מאוד חלש וגם במסמכים מיום 20/12/20 נרשם כי המנוח נראה במצב כללי ירוד, אולם המנוח לא היה שכיב מרע ולא צפה את פני המוות ולא הייתה נשקפת סכנה לחייו.

     

73. אסופת המסמכים הרפואיים המתייחסים למצבו של המנוח מיום 14/12/20 ועד ליום 16/12/20 הוצגו בפני התובעת במהלך חקירתה הנגדית, ואשר מהם עולה, כי מצבו של המנוח לא היה קריטי והוא לא עמד בפני ניתוח, אלא מצבו הצריך המשך בירור ומעקב. לתובעת לא היה כל מענה בעניין זה ובחקירתה אף הודתה כי אולי נפלה טעות בתאריכים ואישרה כי אכן ביום 15/12/20 לא היה קבוע למנוח כל ניתוח. ראה עדותה של התובעת בעמודים 7 עד 14 לפרוטוקול הדיון.

     

74. יש לציין כי ביהמ"ש אף סיכם את העניין בשאלה שהופנתה לתובעת ותשובתה הייתה כי " כן הבנתי אבל התצהיר שאני נתתי זה נתתי באופן כללי מה קרה".

     

    ראה עמוד 16 לפרוטוקול שורה 20.

     

75. ההחמרה במצבו של המנוח בצורה משמעותית, ויש לומר בצורה בלתי צפויה, חלה רק ביום 23/12/20. בתאריך זה בוצע צילום CT , ובעקבות הצילום הוכנס המנוח לחדר ניתוח, לצורך ביצוע ניתוח שלא היה מתוכנן כלל וכלל, תאריך שהינו לאחר עריכת הצוואה הנטענת. כפי שציינתי לעיל בתאריך הנטען לעריכת הצוואה, 15/12/20, לא היה מתוכנן כל ניתוח, וזאת בניגוד לנטען ע"י התובעת ושני עדי זיכרון הדברים. ההחלטה להכניס את המנוח לניתוח נתקבלה ללא כל מועד מוקדם ונוצרה בעקבות החמרה בלתי צפויה במצבו של המנוח. רק ביום 23/12/20 המנוח חש ברע ובעקבות הצילום הוחלט להכניסו לניתוח דחוף בשל חורים במעי הגס. הניתוח בוצע ביום 23/12/20.

     

76. ממארג הראיות שהונח לפניי ומשמיעת הצדדים והעדים, ניתן לקבוע, כי המנוח לא היה במצב של שכיב מרע או שראה עצמו מול פני המוות במועד הנטען לעריכת הצוואה. לא שוכנעתי, כי במעמד הנטען לעריכת הצוואה בעל פה, המנוח חש כי מדובר בימיו האחרונים, וטענות התובעת אינן מתיישבות כלל וכלל עם החומר הרפואי שהוגש לתיק בעניינו של המנוח בתקופה הרלוונטית לעריכת הצוואה הנטענת.

     

77. חיזוק למסקנתי זו ניתן גם להסיק מהשיחה שערך המנוח עם אחותו ס. בה נכחה גם התובעת, שיחה שהוקלטה ע"י התובעת ותומללה. על אף שהתובעת צירפה את תמליל השיחה ומבקשת להסתמך עליו על מנת לחזק את טענתה, כי המנוח היה על סף מוות וכי רצה לערוך צוואה בטרם פטירתו ולהוריש לה הכל, דווקא תוכן השיחה מחזק יותר את מסקנת ביהמ"ש, לפיה המנוח לא היה שכיב מרע ולא ראה את פני המוות, ואין בשיחה כל אינדיקציה לכך כי המנוח רצה לערוך צוואה בעל פה ולהוריש את כל רכושו וכספו לתובעת.

     

78. תחילה יש לציין ולהדגיש כי בזיכרון הדברים שנערך ונחתם ע"י שני העדים נכתב כי המנוח ערך את השיחה באותו היום, קרי ביום 15/12/20, וזאת בטרם כניסתו לניתוח. התובעת אף העידה בחקירתה כי השיחה נערכה לפני עריכת הצוואה:

     

    ש.: או-קיי, אני אומר לך שהאמירה הזאת שזה טרם כניסתו לניתוח, היא לא-אמת, זה מצג שווא מניפולטיבי, מה יש לך להגיד על זה?

    ת.: יש לי את התמלול ואני אעביר את זה בדיסק און קי וזה אתה תשמע מה הוא אמר לאחותו.

    ש.: הבנתי.

    ת.: וזה יוכיח לך שזה אמת.

    ש.: ב- 15/12?

    ת.: ברור.

    ש.: 2020?

    ת.: כן.

     

    ראה עדותה של התובעת עמוד 6 לפרוטוקול שורות 1 – 10 

     

79. בהמשך חקירתה הוצג לתובעת שהתאריך המצוין על התמלול הוא מיום 20/12/25 ולא מיום 15/12/20 כפי שטענה היא ושני עדי זיכרון הדברים ובתשובה מסרה התובעת "אני לא זוכרת תאריכים, באמת שלא".

     

    ראה עמ' 21 לפרוטוקול שורה 18. 

     

80. גם עדת זיכרון הדברים גב' א. ל. לא נתנה תשובות ברורה לעניין התאריכים והיא טענה, כמו התובעת, כי אינה בקיאה בתאריכים ולא זוכרת מועדים מדויקים. העדה גב' א. ל. חזרה מספר פעמים בעדותה והעידה כי היא לא זוכרת תאריכים, וכך העידה בעניין זה:

     

    ש.: איך יכול להיות שב- 24/12/2024 את חותמת אצל עו"ד על תצהיר ואת אומרת לה שכרתו לו את הרגל בעוד שלא היה כריתת רגל, איך יכול להיות תסבירי לי?

    ת.: בטח שכרתו לו את הרגל.

    ש.: אבל זה קרה אחר כך.

    כב' השופט: לא, כתרו אין מחלוקת, אבל הוא אומר לך בתאריך הספציפי הזה לא הייתה כריתת רגל, או-קיי בוא נתקדם.

    ת.: לא יודעת אולי טעיתי בתאריך, אני לא יודעת.

    כב' השופט: את לא ראית גם, את נכנסת לחדר ניתוח ראית אותו?

    ת.: חיכיתי בחוץ עם אחותי.

    כב' השופט: טוב בסדר.

    ת.: חיכיתי בחוץ עם אחותי, תאריכים אני לא יודעת.

    כב' השופט: אין בעיה, אבל זה אחותך סיפרה לך...

    ת.: לא, מה יש לה לספר?

    כב' השופט: לא, שכרתו לו את הרגל.

    ת.: לא, אני הייתי שמה.

    כב' השופט: כן אבל ממי שמעת, את לא ראית.

    ת.: אני הייתי בבית חולים שכרתו לו וכשהוא יצא מהניתוח, אני חיכיתי בחוץ עם אחותי והבן שלי גם.

    כב' השופט: טוב בוא נתקדם.

    אולם : תקופת קורונה, אף אחד לא יכול להיות שמה.

    ת.: את לא ראית אותי בבית חולים?

    ש.: הלאה.

    כב' השופט: את לא מגיבה.

    אולם : בסדר סליחה.

    ת.: אני הייתי בבית חולים.

    כב' השופט: רבותיי מי שידבר אני אוציא אותי מהאולם, זהו אסור.

    ש.: בסעיף 2 לזיכרון דברים הזה, את כותבת ככה, ביום 15/12/2020 בטרם כניסתו לניתוח שוחח איתנו, שוחח איתך מתי שאת היית אצלו בחדר בעת ששהינו אצלו בחדר ובזמן ששוחח עם אחותו ס. כ. בטלפון, אני אומר לך שביום 15/12/2020 הוא לא היה טרם כניסתו לניתוח, למה כתבת פה שב- 15/12 הוא היה טרם כניסתו לניתוח?

    ת.: לא זוכרת תאריכים, לא זוכרת תאריכים.

    ש.: בסעיף 3 את כותבת ש-א. כ. ביקש שבמקרה שחס וחלילה יקרה לו משהו בעקבות הניתוח.

    ת.: הוא פחד שהוא ייכנס לניתוח ולא ייצא מהניתוח.

    ש.: אבל באותו יום ב- 15/12 לא היה ניתוח, לא היה מתוכנן ניתוח.

    ת.: אני לא זוכרת תאריך.

     

    ראה עמ' 58 לפרוטוקול שורה 1 עד 37.  

     

81. משמיעת השיחה ומעיון בתמלול שהוגש, לא עולה כלל וכלל, כי המנוח היה שכיב מרע או שהוא צפה את פני המוות. מהשיחה לא ניתן להסיק כי המנוח צפה את פני המוות ואין לעניין זה כל זכר לאורך כל השיחה, נהפוך הוא, מתוכן השיחה עולה, כי מרבית השיחה נוהלה ע"י האחות ס. והמנוח לא היה ברור בדברים שנאמרו על ידו. לאורך כל השיחה האחות ס. קטעה את דבריו של המנוח, ככל הנראה על מנת לגרום לו להגיד דברים שהיא רצתה. עוד גם עולה מהשיחה, כי לא הייתה כל צוואה אותה המנוח רצה להשאיר בעל פה בשל מצבו. משמיעת השיחה עולה, כי מי שלחץ וביקש מהמנוח לערוך צוואה הייתה אחותו ס., אולם חרף זאת, המנוח לא פצה פיו בעניין.

     

82. זאת ועוד, מדובר בשיחה שהוקלטה ע"י התובעת בה נמצאים התובעת, המנוח ואחותו ס.. לפיכך, ובפרט לנוכח כל יתר הראיות בתיק, מתעוררת השאלה אודות נסיבות הקלטת השיחה ע"י התובעת, ובפרט בתקופת שהייתו של המנוח בבית חולים. אין עסקינן בשיחה אקראית בין האחות לבין המנוח ובמעשה שגרתי, אלא, בשיחה מוקלטת מתוכננת שנעשתה לה הכנה ע"י התובעת ו-ס., אחותו של המנוח. אירוע ההקלטה מעלה ספקות רבות, לרבות האפשרות כי מדובר בתהליך לאיסוף ראיות, שהחלה בו התובעת כבר בעת אשפוזו של המנוח בבית החולים על מנת להכשיר ולהוכיח כי אכן המנוח רצה לעשות צוואה ולהוריש לה את כל רכושו וכספו.

     

83. לא עלה מתוכן השיחה כלל וכלל כי המנוח רצה לערוך צוואה כפי שטוענת התובעת. כפי שציינתי לעיל מתוכן השיחה עולה, כי הקלטת השיחה הייתה לה הכנה מראש של התובעת בשיתוף עם ס. אחותו של המנוח. מתוכן השיחה עולה הרושם, כי ס. הייתה מודעת ומוכנה מראש לנושא השיחה והיא זאת שדיברה בשמו של המנוח כאשר אמרה "מה אתה רוצה להגיד לה" ולאחר מכן אמרה "הוא רוצה להתחיל לרשום צוואה". מי שאמר שהמנוח רוצה לעשות צוואה, הוא לא המנוח בעצמו, אלא אחותו ס. וכך עולה באופן ברור מתוכן השיחה שניהלה עם המנוח.

     

84. עוד עולה מתוכן השיחה בין המנוח לבין אחותו ס., כי מצבו הרפואי עד ליום השיחה, 20/12/20, היה טוב והוא לא היה שכיב מרע ולא צפה את פני המוות. משמיעת השיחה עולה כי ס. פונה למנוח ואמרת לו כי "אם הרופאים היו אומרים לנו שאתה במצב קשה אז עוד הייתי מבינה. הרופא אמר שאתה במצב טוב אז על מה אתה מבלבל את המוח", ובשיחה המנוח עונה לה ואומר "רגע את יודעת מה. אני מוכן לקבל את מה שאת אומרת". יש לציין ולהדגיש שוב, כי השיחה נערכה 5 ימים לאחר עריכת הצוואה הנטענת, ובשיחה אין התייחסות כלל וכלל מטעם המנוח לעריכת צוואה וממנה אף עולה כי הוא במצב בריאותי טוב ולא שכיב מרע כפי שטענתה התובעת.

     

85. כמו כן לא הוכח כלל וכלל ע"י התובעת, ככל ואכן המנוח רצה לעשות צוואה, כי לא היה ביכולתו לערוך צוואה בעדים בכתב. טענות התובעת ועדיה התבררו כלא נכונות בכל הקשור למצבו הבריאותי של המנוח. במועדים הרלוונטיים המנוח היה במצב טוב ולא הייתה עליו שום מגבלה לא לערוך צוואה רגילה בכתב ובפני עדים, ככל שהיה חפץ לעשות כך.

     

86. ואם לא די בכל הנימוקים שפורטו לעיל, לא ברור למה האחות ס., שהינה עדה מרכזית במחלוקת שבין הצדדים, ועדותה הייתה מתבקשת ומתחייבת ויכלה לשפוך אור על המחלוקת שבין הצדדים, לא הגישה תצהיר עדות ראשית מטעם התובעת וגם לא זומנה להעיד מטעמה של התובעת. ההלכה בעניין הימנעות בעל דין מזימון עד שבשליטתו ידועה, ובמקרה זה הימנעות התובעת מזימונה של העדה פועלת לחובתה, שכן ההנחה היא שאם היא הייתה מוזמנת להעיד, עדותה היה בה להפריך את גרסת התובעת ולבטח הייתה פועלת לחובתה.

     

87. ועתה אבחן את זיכרון הדברים שכאמור מהווה, לטענת התובעת, צוואתו של המנוח, צוואת שכיב מרע. יש לבחון אם זיכרון הדברים עונה על כל הדרישות שנקבעו בהוראות החוק ובהלכה הפסוקה. תאריך חתימת זיכרון הדברים הוא מיום 24/12/20. בזיכרון הדברים נרשם כי ביום 12/12/20 אושפז המנוח בבית חולים העמק לצורך ניתוח בכליות ובמעיים וכריתה הרגל, טענות שאינן נכונות כלל וכלל.

     

88. עוד נרשם בזיכרון הדברים, כי ביום 15/12/20 בטרם כניסתו של המנוח לניתוח שוחח עם העדים, בזמן שגם ערך שיחה עם אחותו ס.. בהמשך נכתב בזיכרון הדברים, כי המנוח רצה להוריש את כל רכושו וכספו לבת זוגתו התובעת ושהיא הידועה בציבור שלו.

     

89. זיכרון הדברים אומנם חתום על ידי שני עדים, שטוענים כי ישבו עם המנוח ושמעו ממנו מה הוא רוצה לצוות לאחר מותו, בהיותו שכיב מרע, אולם נפלו בו מספר פגמים מהותיים. בניגוד לנאמר ע"י העדים המנוח לא אושפז ביום 12/12/20, אלא ביום 14/12/20 עת הגיע למיון בבית חולים העמק בעפולה ורק ביום 14/12/20 הוא אושפז. כמו כן ביום 15/12/25 לא היה קבוע למנוח שום ניתוח. ובנוסף השיחה המוקלטת נערכה ביום 20/12/20 ולא ביום 15/12/20 כפי שנטען ע"י התובעת וכפי שנרשם בזיכרון הדברים.

     

90. עפ"י המסמכים הרפואיים, המנוח מיום אשפוזו, ולאחר מספר ימים היה במצב טוב והוא אושפז לצורך המשך בירור, ובניגוד לנטען ע"י התובעת ועדיה, ביום 15/12/20 לא היה קבוע לו כל ניתוח כלל וכלל, מצבו היה טוב והוא לא עמד מול פני המוות. התובעת בעצמה אישרה בחקירתה הנגדית את מה שעלה מהמסמכים הרפואיים.

     

    ראה עדותה של התובעת בעמודים 8 ו- 10 לפרוטוקול.

     

91. מאחר, וכפי שעולה מהמסמכים הרפואיים, המנוח ביום 15/12/20 היה בבדיקות רפואיות שגרתיות, לא היה מתוכנן לו כל ניתוח, אזי ניתן לקבוע, כי המנוח לא היה שכיב מרע. הצהרות התובעת ועדיה לעניין אשפוזו של המנוח וכניסתו לניתוח, שלטענתם היה קבוע ליום 15/12/20, התבררו כלא נכונות ועל כן לא ניתן לקבוע כי המנוח ערך צוואת שכיב מרע.

     

92. ולמעלה מן הצורך, גם אם ביהמ"ש היה מקבל את גרסת התובעת ועדיה לעניין עריכת צוואה בעל פה, אין עסקינן בצוואת שכיב מרע שכן, וכפי שעולה מהמסמכים הרפואיים, ניתן לראות באופן ברור כי המנוח היה במצב טוב, לא היה שכיב מרע וגם לא צפה את פני המוות.

     

     

     

     

93. בזיכרון הדברים נפלו פגמים צורניים רבים ובכך התובעת בעצמה אף מודה. רב הנסתר על הנגלה לעניין מועד עריכת זיכרון הדברים, נפלו טעויות בתאריכים, הן באשר לניתוח והן באשר לעריכת השיחה. התובעת מבקשת לראות את האמור בזיכרון הדברים ביחד עם השיחה ולטענתה גם אם נפלו פגמים וזיכרון הדברים אינו ממלא אחר הדרישות הצורניות ניתן לרפא פגמים אלו באמצעות שילוב זיכרון הדברים עם השיחה בהתאם להוראות סעיף 25 לחוק הירושה, טענה שביהמ"ש אינו מקבל ואף דוחה, שכן שיחת המנוח עם אחותו ס. יש בה לחזק את מסקנת ביהמ"ש ולהחליש את טענות התובעת.

     

94. הוראת סעיף 23 לחוק הירושה מחייבת עריכתו של זיכרון דברים ע"י שני עדים, שלכאורה שמעו את המנוח. עפ"י הוראות הסעיף, דברי המצווה יירשמו בזיכרון דברים אשר יופקד אצל רשם הירושה, מוקדם ככל האפשר. הדבר נועד להביא לכך שדברי המצווה יגובשו ויישמרו, בצורה מוחשית, כשהם עדיין טריים בזיכרונם של העדים ויימסרו לידי גורם מוסמך. במקרה שבפני הצוואה הנטענת נערכה ביום 15/12/20 וזיכרון הדברים נערך רק ביום 24/12/20. לתובעת לא היה כל הסבר המניח את הדעת לעניין השיהוי בעריכת זיכרון הדברים, וכך הייתה עדותה בעניין זה:

     

    ש.: ולפי טענתך הצוואת שכיב מרע ניתנה לך ב- 15/12/2020, למה חיכית עד ה- 24/12?

    ת.: אני לא מבינה בחוקים.

    ש.: זה לא קשור לחוקים.

    ת.: אני פעם ראשונה נתקעת בדבר הזה...

    ש.: איך ידעת ללכת לעו"ד ולעשות...

    ת.: אני לא מבינה בזה.

    ש.: מי אמר לך ללכת לעו"ד ולעשות את זה?

    ת.: ככה שיערתי שצריך לעשות.

    ש.: יופי, אז למה לא שיערת שצריך ללכת ל- ע. באותו יום שקיבלת את הצוואת שכיב מרע?

    ת.: הייתי מודאגת יותר ממה שקורה איתו מאשר כל...

    ש.: וב- 24/12 לא היית מודאגת? זה בדיוק יום אחרי הניתוח.

    ת.: אז אני אומרת לך הייתי מודאגת יותר לגביו מאשר כל הסידורים.

    ש.: אז אני שואל אותך ב- 24/12 כבר לא היית מודאגת שהחלטת ללכת אליה? אני לא שומע את התשובה.

    ת.: זה מה שעשיתי לנכון וזה מה שהיה.

     

    ראה משורה 30 עמוד 17 לפרוטוקול עד שורה 6 בעמוד 18.

     

     

95. גם באשר להפקדת הצוואה נפל פגם. זיכרון הדברים הופקד אצל הרשם לענייני ירושה ביום 23/2/21. לתיק הוגש פרוטוקול מסירה של הצוואה לרשם לענייני ירושה במחוז נצרת ועפ"י הפרוטוקול זיכרון הדברים נמסר ע"י עו"ד. לתובעת לא היה כל הסבר המניח למה זיכרון הדברים לא הופקד אצל הרשם לענייני ירושה במעמד חתימה על זיכרון הדברים או בסמוך לכך. התובעת נשאלה בחקירתה הנגדים על עניין זה ותשובתה הייתה:

     

    ש.: תראי את הצוואה הזאת של השכיב מרע הפקדת אצל רשם הירושות ב-24/01/2020 חודש אחרי ו-4 ימים אחרי שהוא נפטר בזמן השבעה שלו, עכשיו אני שואל אותך למה לא הפקדת? כבר היית אצל עו"ד, עו"ד שעשתה לך את הצוואת שכיב מרע, מדוע לא הפקדת את הצוואה הזאת לפני שהוא נפטר ומיד אחרי ה- 24/12? היא לא אמרה לך?

    ת.: לא, היא לא הדריכה אותי.

    ש.: לא הדריכה אותך.

    ת.: אני לא מבינה בזה.

    ש.: ומי הדריך אותך שאת צריכה להפקיד את הצוואה אצל רשם הירושות 30 ימים אחרי הפטירה שלו? זה היה חשוב, מי הדריך אותך?

    ת.: מי הדריך אותי?

    ש.: כן.

    ת.: אני זוכרת שהעו"ד.

    ש.: העו"ד אמרה לך שזה דחוף?

    ת.: אני חושבת או אני בעצמי.

    ש.: והיא לא אמרה לך שזה דחוף להפקיד את זה?

    ת.: לא אמרה לי.

     

    ראה עמוד 18 לפרוטוקול שורות 7 – 28.

     

     

96. התובעת גם לא ידעה להסביר מה המשמעות של צוואת שכיב מרע. בחקירתה הנגדית הודתה התובעת באופן מפורש שאינה יודעת כלל וכלל מה המשמעות של צוואת שכיב מרע, וכך העידה בעניין זה:

     

    ש.: טוב בסדר, שאל אותך עוה"ד קודם לגבי תאריכים שכתבת בתצהיר שלך, את יכולה רק להסביר את מבינה מה זה צואת שכיב מרע? את יודעת מה זה אומר?

    ת.: לא.

    כב' השופט : זה לא טוב שהיא לא יודעת גם.

    ת.: אני לא מבינה בזה.

     

    ראה עמוד 46 לפרוטוקול שורות 8 -12.

     

    ובהמשך העידה כי להבנתה שכיב מרע הוא מי שלא יכול לכתוב ולדבר, דבר שאינו מתיישב עם טענתה, כי המנוח ערך צוואה בעל פה וכך העידה:  

     

    ש.: נשאלת הרבה פעמים בחקירה הנגדית על צוואת שכיב מרע אז אני שואלת אותך האם אתת יודעת מה זה אומר?

    כב' השופט : אז היא אמרה לא.

    ש.: אמרה לא, בסדר.

    ת.: שכיב מרע אני יודעת שהוא לא יכול לא לדבר, ולא לכתוב.

    ש.: אוקיי, עכשיו...

    כב' השופט : אז אם הוא לא יכול לדבר ולא לכתוב איך עשה צוואה?

    ש.: הוא עשה בעל פה אדוני.

    כב' השופט : היא אומרת לא יכול לדבר ולא יכול לכתוב, איך בעל פה והוא לא יכול לדבר?

     

    ראה עמוד 46 לפרוטוקול שורות 24 -32.

     

97. במקרה שבפני לו היה מתקיים התנאי של צוואת שכיב מרע או מי שצופה פני המוות, לא היה די בפגמים הצורניים שנפלו בזיכרון הדברים, כדי להביא לפסילת הצוואה, שכן מכוח סעיף 25 לחוק הירושה, לבית המשפט סמכות לקיים את הצוואה, אף אם היה פגם בהליך עריכת זיכרון הדברים והפקדתו, וזאת אם אין לו ספק באמיתות הצוואה.

     

98. במקרה שבפני לא שוכנעתי, כי הייתה גמירת דעת שקולה ומוחלטת של המנוח לערוך את הצוואה, אלא שבמקרה דנן, מתעורר ספק באמתותה של הצוואה הנטענת, זאת משלא הוכח, ברמה הנדרשת ובהתאם להלכה הפסוקה, שהמנוח אכן גמר אומר לצוות את כל רכושו וכספו לתובעת, וכן לא הוכח כי המנוח היה שכיב מרע או שהוא צפה את פני המוות בעת עריכת הצוואה הנטענת.

     

99. ולמעלה מן הצורך, וככל ואכן רצון המנוח היה כן להוריש את רכושו וכספו לתובעת, רצון זה לא מתיישב עם העובדה כי בפוליסת הביטוח של חברת מנורה, בחר המנוח לרשום את בנו הנתבע 4 ל. כ. כמוטב ולא בחר בתובעת. לפי מבחן ההיגיון והשכל הישר, ובפרט כאשר המנוח היה כמעט בנתק מלא עם ילדיו והקשר שלו היה עם התובעת בלבד, התובעת היא זאת שהייתה צריכה להיות רשומה בפוליסה.

     

100. לסיכום ניתן לקבוע, כי לא עלה בידי התובעת להוכיח את כל התנאים שנקבעו לקיומה של צוואת שכיב מרע. תנאי יסודי של צוואת שכיב מרע הוא שהמצווה היה שכיב מרע מבחינה אובייקטיבית וסובייקטיבית בזמן שערך את הצוואה. במקרה המונח בפני לא עלה, כי המנוח היה שכיב מרע בעת הציווי, ככל שהיה. התובעת גם לא עתרה למינוי מומחה רפואי ולא ביקשה להגיש חוות דעת רפואית מטעמה, ומהמסמכים הרפואיים אף עולה כי מצבו של המנוחה בזמניים הרלוונטיים לעריכת הצוואה הנטענת היה סביר ורחוק מלהיות שכיב מרע.

      

101. לא נעלמו מעיני טענות התובעת בכל הקשור לגרסת הנתבעים, אשר היו בה סתירות, הגשת תצהיר משותף של הנתבעים 3 ו- 4, העדר הגשת תצהיר מטעם הנתבע 2, אולם, במקרה שבפני הנטל להוכחת התביעה וקיומה של צוואת שכיב מרע מוטל על התובעת ובנטל זה היא לא עמדה, ועל כן לא מצאתי להיתן משקל לגרסת הנתבעים בהכרעתי.

      

102. בטרם סיום, מצאתי לציין, כי אכן התוצאה אליה הגיע ביהמ"ש בדחיית כל טענות ועתירות התובעת מעוררת תחושת אי נוחות מסוימת. הקשר בין המנוח לבין ילדיו הנתבעים היה רעוע וכמעט לא קיים. נראה כי התובעת אכן הייתה בקשר כלשהו על המנוח, ואולי גם דאגה ועזרה לו, אולם לא עלה בידיה להוכיח קשר זה, וכן לא עלה בידיה להוכיח קיומה של צוואת שכיב מרע ובסופו של יום הנתבעים, שהם ילדיו של המנוח, שלא היו בקשר עם המנוח זוכים בעיזבונו.

      

103. משלא הוכח כי התובעת הייתה הידועה בציבור של המנוח וכן קיומה של צוואת שכיב מרע, באחת מהדרכים הקבועות בחוק, אזי התוצאה הינה דחיית תביעתה של התובעת להכיר בה כידועה בציבור של המנוח וחלוקת עיזבונו של המנוח בין יורשיו, בהתאם להוראות הדין.

      

104. אשר על כן ולאור כל האמור לעיל, אני מורה על דחיית בקשת של התובעת למתן צו קיום צוואת שכיב מרע, ומקבל את התנגדות הנתבעים לקיום הצוואה.

      

105. מאחר ודחיתי את הבקשה לקיום צוואת המנוח, אני מקבל את בקשת הנתבע 4 למתן צו ירושה עבור עיזבון המנוח. צו ירושה יינתן בנפרד.

      

     סוף דבר:

      

106. על אף שדחיתי את תביעת התובעת להצהיר עליה כידועה בציבור של המנוח וקיבלתי את התנגדות הנתבעים למתן צו קיום צוואה שהוגשה מטעם התובעת, בנסיבות העניין, ולאור הערתי בסעיף 102 לפסה"ד, לא מצאתי לעשות צו להוצאות.

      

107. המזכירות תעביר פס"ד זה לצדדים ותסגור את כל התיקים שבכותרת.

      

     ניתן לפרסום בהשמטת פרטים מזהים.

      

     ניתן היום, ט"ז אלול תשפ"ה, 09 ספטמבר 2025, בהעדר הצדדים.