פס"ד בתביעה הנוגעת לשאלת בעלות על בית מגורים - פסקדין

לפניי תביעה נוגעת לשאלת הבעלות על בית מגורים ברחוב ** ביישוב **, הידוע כמגרש *** בגוש *** (להלן: "הנכס", "הבית") . השאלה הנדונה בפסק דין זה היא האם הבית הוא בבעלות התובעת 1 ( להלן: "האם") כטענת התובעות , או בבעלות התובעת 2 ( להלן: "הבת") ומתוקף הנישואין גם בבעלות הנתבע, בעלה לשעבר של התובעת 2. לטענת התובעות , האם רכשה את הבית ושילמה את כלל התשלומים הנלווים לרכישה במלואם והיא הבעלים של הבית. לטענת הנתבע , הוא אמור להירשם כבעל מחצית הבית מתוקף הסכם הלוואה שחתמה הבת /אשתו עם האם , מתוקף תשלום ההלוואה בפועל משך כשבע שנים ומתוקף דיני הנישואין.

אקדים ואומר כי דין התביעה להתקבל. הבעלות בבית ב** בישוב ** היא לאם, חרף רישום הבית על שם הבת . כפועל יוצא מכך, אין לנתבע כל זכויות בנכס. על כן, יינתן צו המורה על תיקון רישום הבית בלשכת רישום המקרקעין ובחברה המשכנת משם הבת לשם האם וזאת בכפוף להשלמת תשלום יתרת המיסים. בנוסף, יינתן צו לפינוי הנתבע מהנכס כפי שהתבקש ואסביר.

המסגרת הדיונית:

התובעות עתרו לסעד הצהרתי לבעלות האם על הבית וכן לשינוי הרישום של הבית בלשכת רישום המקרקעין מבעלות הבת לבעלות האם, מחיקת עיקול שניתן במסגרת סעד זמני בתביעה בין בני הזוג וכן פינויו של הנתבע מהבית. בנוסף, הנתבע דכאן תבע מחצית מהנכס נשוא התביעה במסגרת תביעה קודמת בין בני הזוג ( תלה"מ 48675-09-23) כאשר במסגרת פסק הדין שאישר הסכמות הצדדים בתיקים בין בני הזוג, נקבע כי הדיון בנכס נשוא תביעה זו יערך במסגרת התביעה דנן.

הרקע העובדתי:

הבת והנתבע (להלן גם: "בני הזוג") נישאו ביום 08.04.2011 בישראל. במהלך נישואיהם נולדו להם שלושה קטינים. הנתבע הוא מהנדס במקצועו. בני הזוג התגרשו בבית הדין הרבני בחודש ינואר 2025.

ביום 03.08.2017 רכשו בני הזוג קרקע ברחוב ** בישוב ** והתחייבו להתחיל בבנייה בהתאם לחוזה הרכישה. רכישת הקרקע ובניית הבית נעשו באמצעות הלוואת משכנתא שלקחו בני הזוג בסך 1,073,162 ₪ כאשר ההחזר החודשי עמד ע"ס כ- 7,175 ₪ בחודש וזאת בתוספת להון עצמי לרכישת הקרקע בסך 630,000 ₪.

לאחר פרידת בני הזוג, בשנת 2024 ולאחר השלמת הבנייה, עברה הבת להתגורר בבית ברחוב XXX ביחד עם ילדי בני הזוג, ואילו הנתבע נותר לגור בנכס נשוא התביעה דנן. יודגש, כי הקרקע עליה נבנה בית בני הזוג ב** נרכשה ע"י בני הזוג קודם לרכישת הנכס ב** ע"י האם.

רכישת הנכס ב** ביישוב **:

ביום 14.05.2017 חתמה האם על הסכם מכירת דירתה ב** בסכום של 1,215,000 ₪. בגין עסקה זו שולם ע"י האם מס שבח בסכום של 2,860 ₪. לאחר כשלושה חודשים, ביום 15.08.2017, השתתפה האם בהתמחרות לרכישת הנכס ב**. האם זכתה בהתמחרות וזכייתה אושרה ע"י בית המשפט. יומיים לאחר מכן, ביום , 17.08.2017 , העבירה האם סכום של 165,000 ₪ לכונסי הנכסים לצורך הרכישה.

ביום 29.08.2017 חתמה האם על הסכם שכר טרחה עם עו"ד אבי נוף, לפיו שכרו בגין ייצוג ברכישת הנכס נשוא התביעה יהא בשיעור של 0.5% מערך הנכס בתוספת מע"מ, בצירוף סך של 700 ₪ עבור רישום הערת אזהרה על הנכס.

ביום 31.08.2017 נחתם הסכם בין האם ובתה (להלן: "ההסכם" או "ההסכם מיום 31.08.2017") לפיו הכספים לרכישת הנכס ניתנו לבת כהלוואה. בהסכם נקבע כי הבת תשיב לאם את כספי רכישת הנכס ועלות שיפוץ שלו בעת מכירת הנכס וכשהם נושאים ריבית בגובה 3% לשנה. עוד בהסכם נקבע כי הבת תשיב לאם על חשבון ההלוואה מידי חודש סך של 4,200 ₪. בנוסף, נקבע בהסכם כי כל עוד לא הוחזרה ההלוואה זכותה של האם להחזיק בדירה , להשתמש בה , הכל לפי שיקול דעתה וכן לקבל את ההכנסות הנובעות ממנה כאילו היא הבעלים וזאת ברציפות מיום חתימת ההסכם ולמשך כל חייה ללא תמורה שהיא. עוד נקבע בהסכם כי האם תערוך את הסכמי השכירות של יחידת הדיור והבת לא תורשה לעשות כל עסקה או פעולה בבית בלא הסכמת האם. עוד נקבע כי תשלומי השכירות של יחידת הדיור יקוזזו מההלוואה.

אין חולק כי החזר ההלוואה בהתאם להסכם בוצע במשך 7 שנים בלבד וההלוואה במלואה, טרם נפרעה.

באותו יום אך לא באותו מעמד, הגיע הנתבע למשרדי עורכת הדין של האם וחתם על תצהיר בשולי ההסכם לפיו הוא מודע לכך כי אין לו ולאשתו כל זכויות בבית ( לעיל ולהלן : "התצהיר"). עוד במסגרת התצהיר, הצהיר הנתבע כי הוא ואשתו לא השקיעו בבית ולא ישקיעו בו כספים משלהם.

כלומר, במסמך אחד, הוא ההסכם , חתומים האם והבת כי כספי הדירה שנרכשה מקורם בכספי האם והם ניתנו בהלוואה ועד לפירעונה המלא , האם תנהג בבית מנהג בעלים, ובשולי המסמך נחתם ע"י הנתבע תצהיר לפיו הוא מודע לכך כי לו ולאשתו אין זכויות בנכס וכי לא השקיעו ולא ישקיעו בו כספים. חתימת הנתבע על גבי התצהיר וחתימת הבת על גבי ההסכם , אומתו בידי עורכת הדין של האם שאף העידה בפני.

כחודשיים לאחר מכן , ביום 31.10.2017 , חתמה הבת על חוזה רכישת הנכס בתמורה של 2,000,000 ₪ אשר שולמה במלואה ע"י האם. אין חולק כי הנכס נרכש בפועל בתקופת נישואי הצדדים וכי את תמורת הרכישה במלואה לרבות התשלומים הנלווים שילמה האם בלבד.

ביום 05.12.2017 שילמה האם את עמלת התיווך בגין העסקה למתווך מר ** המתווך בסך 35,100 ₪. בנוסף, ביום 08.12.2017 העבירה האם סך של 800,000 ₪ למוכרים על חשבון תמורת המכר וביום 31.12.2017 לוותה האם סך של 274,000 ₪ לצורך שיפוץ הנכס. ההחזר החודשי על ההלוואה עמד בשיעור של 4,100 ₪ עד 4,500 ₪ לחודש. עוד ובנוסף, ביום 03.01.2018 שילמה האם את מס הרכישה בגין העסקה בסך של 14,307 ₪.

ביום 22.01.2018 חתמה האם על הסכם למכירת דירתה בXXX בסכום של 1,200,000 ₪ לצורך מימון רכישת הדירה נשוא התביעה וביום 05.02.2018 שילמה האם 200,000 ₪ לכונסי הנכסים עו"ד מקסים ליפקין ועו"ד שמואל מלכה על חשבון תמורת המכר.

ביום 28.02.2018 נכנסו בני הזוג וילדיהם להתגורר בנכס. החל מיום 10.03.2018 ועד ליום 10.07.2023 , שילמו הבת והנתבע לאם סכום חודשי בסך 4,200 ₪ מחשבון הבנק המשותף של בני הזוג באמצעות הוראת קבע. בניגוד להסכם בין האם לבת , סכום זה לא הוצמד למדד ולא נשא ריבית.

בנוסף, האם מימנה שיפוצים בדירה הכוללים התקנת דשא סינטטי, התקנת מזגן וריצוף החניה. עוד ובנוסף, האם קיבלה לידיה באופן ישיר את דמי השכירות מיחידת הדיור בנכס מידי חודש בסך של 2,800 ₪ ובהמשך בסך של 2,600 ₪ לחודש.

ביום 31.12.2020 חתמו בני הזוג על הצהרת הון שהוגשה לרשויות המס ובמסגרתה הצהירו כי הנכס נמצא בבעלותם והתשלומים ששולמו בגינו עמדו על 2,989,442 ₪ (כולל: בית, קרקע, מס רכישה, שכ"ט עו"ד, ותשלום למנהל).

עובדות לאחר התגלע הסכסוך בין בני הזוג:

ביום 24.07.2023 הורה הנתבע לבנק, בו מתנהל חשבון הבנק של הצדדים, לאשר ביצוע פעולות בחשבון בחתימת שני הצדדים בלבד. בעקבות פעולה זו, הודיע הבנק לבני-הזוג כי לא תתאפשר כל פעילות בחשבון ולא יכובדו הוראות הקבע או הרשאות לחיוב חשבון.

בנוסף, ביום 24.07.2023 שלחה האם מכתב לבני הזוג בבקשה לפנות את הנכס כיוון שברצונה להשכירו לשוכרים חדשים.

ביום 25.07.2023 , הגישה הבת בקשה למתן צו הגנה כנגד הנתבע והרחקתו מהנכס בשל טענת לאלימות וביום 26.07.2023 נקבע כי הנתבע לא יורחק מהנכס אולם לא יתקרב לבת למשך שלושה ימים.

ביום 30.07.2023 פתח הנתבע בהליך יישוב סכסוך בבית משפט זה וביום 01.08.2023 ניתן צו עיקול ואיסור דיספוזיציה לנכס.

ביום 10.08.2023 ביטלה הבת את הוראת הקבע לתשלום הסכום החודשי על ידי בני הזוג לאם.

ביום 15.08.2023 התקבלה הודעה מהחברה המשכנת , **, לפיה: "הזכויות בנכס עדיין אינן רשומות ע"ש הגברת, אולם נרשמה הערה בספרי החברה ביחס לנכס".

ביום 21.09.2023 הגיש הנתבע, תביעה רכושית (תלה"מ 48675-09-23 ) ובה עתר לפירוק שיתוף בנכסי הצדדים, לרבות הנכס נשוא המחלוקת, ובית הצדדים ב** בישוב **.

ביום 19.11.2023 הובהר לבעלי הנכס הקודמים, במסגרת מכתב שנשלח מאת החברה המשכנת, כי הזכויות בנכס טרם הועברו על שמה של הבת. בנובמבר 2023 הושלמה העסקה ברישום והבת נרשמה כבעלת הנכס.

ביום 28.11.2023 במסגרת תלה"מ 48675-09-23 הוארך צו איסור דיספוזיציה על הנכס וביום 25.12.2023 הגישו התובעות את כתב התביעה דנן.

טענות הצדדים:

תמצית טענות התובעות:

התובעות עותרות לשנות את רישום הבעלות בנכס משם הבת לשם האם. לטענת התובעות, אין לנתבע ולבת זכויות בנכס, שכן הוא נרכש על ידי האם במלואו ונרשם על שם הבת אך ורק משיקולי מס בנאמנות לטובת האם.

הליך רכישת הנכס לטענות התובעות:

לטענת התובעות, במהלך החודשים יולי-אוגוסט 2017, האם איתרה את הנכס באמצעות המתווך, מר **, הגישה הצעה לכונסי הנכסים והשתתפה בהתמחרות שנערכה ביום 15.08.2017. כתנאי להשתתפות בהתמחרות האם צירפה להצעתה המחאה על סך 164,000 ₪ שנפדתה משזכתה בהתמחרות ולאחריה נדרשה להשלים סך של 35,000 ₪.

ביום 29.08.2017 האם שכרה את שירותיו של עו"ד אבי נוף לצורך ייצוג בעסקת המכר ושלמה שכר טרחתו.

לטענת האם והבת , על מנת לממן את רכישת הנכס, מכרה האם שתי דירות שהיו בבעלותה בסכום כולל של 2,415,000 ₪, האחת ב** בגינה קבלה סך של 1,200,000 ₪, והשנייה ב** בגינה קבלה סך של 1,215,000 ₪. לייצוג בביצוע עסקאות מכר הדירות שכרה האם את שירותיה של עו"ד עירית ליפא ושילמה לה שכר טרחה בסך 12,500 ₪.

לטענת התובעות, האם שילמה את מלוא תמורת המכר בגין רכישת הדירה , לרבות כלל ההוצאות בגין הרכישה הכוללות דמי תיווך, מס רכישה , עלויות ייצוג משפטי ועלויות שיפוץ הנכס וזאת באופן בלעדי ונשאה במלוא עלות תמורת הרכישה בסך 2,000,000 ₪ .

לטענת התובעות, הסכם המכר נערך בין המוכרים ובין הבת ולא בין המוכרים ובין האם משיקולי מס בלבד, לשם קבלת "הנחה במס רכישה" וכי הרישום ע"ש הבת הנו בנאמנות עבור האם. עוד לטענת התובעות, בהסכם מיום 31.08.2017 הצהיר הנתבע במפורש כי ידוע לו שאין לו ולבת זכויות בדירה והדבר מהווה הוכחה חותכת לזכויות האם באופן בלעדי בדירה. עוד ובנוסף, הבת הצהירה בכתבי הטענות כי אין לה ולא היו לה זכויות בנכס על אף רישום הנכס.

לטענת התובעות, בנוסף לרכישה, האם נטלה הלוואה בסך 274,000 ₪ למימון שיפוץ הנכס והיא שילמה את מלוא עלות השיפוץ וטיפלה בכל הנוגע לשיפוץ לרבות איתור בעלי המקצוע ותשלום שכרם. עוד לטענת התובעות, בחודש מרץ 2018 עברו בני הזוג וילדיהם להתגורר בנכס והחלו לשלם את הסכום בסך 4,200 ₪ בכל חודש אשר הוגדר על ידי האם כדמי שכירות.

לטענת האם, היא שילמה את תשלומי אחזקת הנכס עד לסוף פברואר 2018, ואליה פנו בני הזוג בכל דרישה או בקשה לתיקונים הנוגעים לדירה לרבות תיקון חנייה, החלפת מערכות בנכס וענייני תחזוקה שוטפים ולא שילמו מכספם עבור תיקונים בנכס אלא היא נשאה בעלות התיקונים באופן מלא.

עוד ובנוסף, התובעות טוענות כי האם היא זו שטיפלה בכל ענייני השכרת יחידת הדיור בנכס ולמעשה נהגה בנכס מנהג בעלים. ביום 01.06.2018 האם טיפלה בהשכרת יחידת הדיור לדייר ראשון, וביום 30.05.2023 השכירה האם את יחידת הדיור לדייר נוסף. זאת ועוד, האם היא זו שחתמה עם הדיירים על הסכמי השכירות , גבתה את דמי השכירות לעצמה והשוכרים פנו אליה ישירות בכל עניין הנוגע לשכירות .

באשר לטענת הנתבע כי בני הזוג לקחו הלוואה מהאם לצורך רכישת הנכס, טוענת האם בתצהירה מיום 27.06.2024 בסעיף 29:

"אני מעולם לא נתתי הלוואה לבת ו/או לנתבע, והם מעולם לא ביקשו ממני הלוואה. אני הבעלים של הבית והנתבע והבת גרו בבית באופן זמני ושילמו דמי שכירות עבור המגורים בבית וכל שהיה צריך לעשות בבית נעשה על ידי ו/או באישורי ואני שילמתי מכספי עבור כל מה שקשור לבית מיום שרכשתי אותו". 

לסיכום, התובעות סבורות כי מכלול העובדות והנסיבות מעיד על כך שהאם היא הבעלים היחיד של הנכס.

תמצית טענות הנתבע:

הנתבע טוען כי לאם אין זכות קניינית בבית, אין יסוד לטענותיה ואין לה זכות לפנותו מביתו. בהקשר זה טוען הנתבע כי הבת מנסה להוציא את הנכס אל מחוץ לאיזון המשאבים באמצעות אמה וזאת במטרה לפגוע בזכויותיו הממוניות הנובעות מן הנישואין. בתצהירו מיום 15.10.2024 טען הנתבע כי הנכס רשום בבעלות הבת, בת זוגו לשעבר, ולכן יש לאזן את הנכס במסגרת איזון משאבים ומכוח חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1973. לטענתו, מרשם המקרקעין מהווה ראייה חותכת לתוכנו מכוח סעיף 125 (א) לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 (להלן: "חוק המקרקעין"). הנתבע מבסס טענתו על הלכה שנקבעה בעניין ע"א 2576-03 אהובה וינברג נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים (נבו 21.02.2007).

עוד טוען הנתבע כי ביום 31.12.2020 הגישו בני הזוג הצהרת הון לרשויות המס ובהצהרה רשמו במפורש כי הנכס מצוי בבעלותם המשותפת. הצהרה זו מהווה, לטענתו, חיזוק לבעלות הבת בנכס ולזכויותיו בו.

עוד טוען הנתבע כי הנכס נרכש מכספי הלוואה שקיבלה הבת מהאם. משום כך, הבת היא הבעלים החוקי בנכס, ומכוח הנישואין וחוק יחסי ממון בין בני זוג, זכאי הוא ל- 50% משווי הנכס.

הנתבע מדגיש בתצהירו מיום 15.10.2024 כי:

"אין ולא יכול להיות חולק כי הנכס נרכש באמצעות הלוואה שהאם העבירה לטובת הבת, כמו-כן אף חלק משיפוץ הנכס שולם באמצעות הלוואה זו, כמו-כן ואין ולא יכול להיות חולק כי שילמנו אני והבת האם החזר הלוואה חודשי בסך 4,200 ₪ ובנוסף קיבלה האם דמי שכירות באופן ישיר על יחידת הדיור כחלק מהחזר ההלוואה". 

לטענת הנתבע, רק לאחר שהגיש התביעה דנן, הפסיקה הבת לשלם האם את החזרי ההלוואה, והעלתה לראשונה טענה כי מדובר בדמי שכירות במקום בהחזר הלוואה. שינוי עמדה זה מהווה, לטענתו, הוכחה לכך שטענת הנאמנות נולדה בדיעבד. לטענת הנתבע, השבת סכומי ההלוואה לאם נעשתה מהחשבון המשותף של בני הזוג, דבר המעיד על כך שמדובר בחובה משותפת של בני הזוג ולא בתשלום שכירות. עוד לטענת הנתבע, דמי השכרת יחידת הדיור הועברו ישירות לאם כהחזר הלוואה בהתאם להסכמות בני הזוג עמה. בהקשר זה טוען כי הנתבע כי בני הזוג אפשרו לאם להתנהל מול השוכרים על מנת למקסם את רווחיה במסגרת החזר ההלוואה, אולם אין חולק כי בני הזוג שילמו את הוצאות יחידת הדיור – מים, חשמל וארנונה. הנתבע מדגיש כי האם לא ערכה הסכם שכירות עמו ועם הבת, ולפיכך אין לראות בכספים ששולמו לה מדי חודש כדמי שכירות אלא כהחזר הלוואה כמוסכם.

לטענת הנתבע, הבת מעולם לא הגישה הצהרה לרשויות המס על עסקת נאמנות, וגם לא צרפה ראיה להוכחת "עסקת הנאמנות" הנטענת. לטענתו, הטענה לעסקת נאמנות נולדה רק לאחר פרוץ הסכסוך בין בני הזוג, וממילא תקפותה מותנית בדיווחה לרשויות המס. לטענת הנתבע, בגרסת התובעות עומדת סתירה מהותית. מחד טוענות שהבת החזיקה בנכס בנאמנות עבור האם, ומנגד מודות כי האם למעשה בקשה להונות את רשויות המס באמצעות הרישום על שם הבת. לפיכך אין להיעתר לסעד המבוקש על ידי התובעות.

באשר להסכם מיום 31.08.2017, הנתבע אינו מכחיש שחתם עליו, אך טוען כי עשה זאת רק לאחר שהובהר לו שחתימתו היא תנאי לקבלת ההלוואה, ולאחר שווידא כי הנכס נרשם ע"ש הבת, כפי שכתב בתצהירו בסעיף 21:

"מאחר ואין הסכם ממון ביננו, היה לי ברור כי סעיף זה שנתבקשתי לחתום עליו אינו קביל, כאשר ברור לי שהנכס נרשם ע"ש הבת, ואנחנו אף שיפצנו מכספים שלנו את הנכס".

לטענת הנתבע, הסכם ההלוואה עליו חתם, לפיו אין לו ולבת זכויות בנכס, אינו תקף משום ששילמו לאם את החזר ההלוואה כמוסכם, דבר המוכיח כי התייחסו אליו כהלוואה ממשית ולא כמתנה או כרכישה עבור האם. עוד ובנוסף, הנתבע צירף לתצהירו רשימה מפורטת של השקעות בנכס שנעשו על-ידי בני הזוג, בהן: בניית פרגולות, מערכות השקיה ומחשוב, בניית גלריה, בניית רמפה לחניה, תיקוני קרמיקה בחדר אמבטיה ושיפוצים נוספים. השקעות אלו מעידות, לטענתו, על יחסם לנכס כאל רכושם המשפחתי.

עוד טוען הנתבע כי בני הזוג ביקשו למשכן את הנכס על מנת לקבל הלוואה לבית שרכשו ב** בישוב **, פעולה המוכיחה כי התייחסו לנכס כאל נכס אשר בבעלותם החוקית.

עוד לטענת הנתבע, האם לא תיפגע מאיזון הנכס בין בני הזוג, מאחר והחתימה את בני הזוג על הסכם הלוואה מפורט. ממכר הנכס כפי שביקש, תקבל האם את כל הכספים שהשקיעה בניכוי הסכומים שהחזירו לה כהשבת ההלוואה, בצמוד למדד ובתוספת ריבית של 3% בשנה, כמוסכם בהסכם.

לסיכום טענותיו, הנתבע סבור כי הנכס נרכש באמצעות הלוואה שקיבלה הבת מהאם, הוא רשום כדין על שם האם ומהווה חלק מהרכוש המשפחתי הכפוף לאיזון נכסים. טענת הנאמנות נולדה בדיעבד במטרה להוציא את הנכס ממסת האיזון ולפגוע בזכויותיו הממוניות של הנתבע. לפיכך, יש לדחות את התביעה ולהכיר בזכותו לחלק שווה בנכס.

דיון :

השאלה הניצבת לפניי הינה קביעת זהות הבעלים של הנכס: האם הבעלים היא האם אשר מימנה את רכישת הנכס באופן מלא, שילמה את כל התשלומים הנלווים לעסקה ואת השיפוץ שנערך בבית, או הבת אשר הנכס נרשם על שמה ומכוח זאת יש לנתבע אף הוא זכויות בנכס הנדון כחלק מאיזון הנכסים בין בני זוג. הכרעה זו מחייבת בחינה משולבת של הלכות הקניין בדיני המקרקעין, תוקפה של החזקה הקבועה ברישום, יישומם של דיני יחסי הממון בין בני זוג במקרה שבו נכס נרכש מכספי גורם חיצוני, ופרשנותם של ההסדרים החוזיים שנכרתו בין הצדדים לעניין מעמדו המשפטי של הנכס וזכויות הצדדים בו. בסוגיות אלו אדון להלן.

קניין ורישום במקרקעין:

המסגרת הנורמטיבית:

אין מחלוקת בין הצדדים כי הזכויות בנכס רשומות על שמה של הבת. הנתבע מבסס את טענותיו על הרישום הנכס על שם הבת ועל רכישת הנכס בתקופת הנישואין.

סעיף 125 (א) לחוק המקרקעין קובע כי "רישום בפנקסים לגבי מקרקעין מוסדרים יהווה ראיה חותכת לתכנו...". תכלית החזקה הקבועה בסעיף להגן על אמינות המרשם ולהבטיח יציבותן של זכויות רשומות במקרקעין מוסדרים, כך שהמרשם ישקף באופן סופי וודאי את מצב הזכויות הקיים (ראו: ע"א 4140-97 חברת האוניברסיטה העברית בירושלים נ' הסתדרות נשים ציוניות הדסה באמריקה אינק (נבו 26.04.1999)).

בשל החשיבות הרבה אותה מייחסים למרשם כמקור מידע אמין ויציב, נקבע בפסיקה כי ניתן במקרים חריגים ונדירים לסתור את האמור במרשם. במקרים אלו בית המשפט רשאי להעדיף את האמת העובדתית על היציבות המשפטית, ולהעניק את הסעד הדרוש לתיקון המרשם (ראו: ד"נ 28-84 מוסטפה זיידאן נ' מוחמד עלי ע'דיר (נבו 26.06.1988)). יחד עם זאת, בית המשפט ייטה לפרש החריג בצמצום מרבי נוכח התוצאות הרחבות הנובעות מקבלת טענה לסתירת הרישום במקרקעין.

הנטל להוכחת הטענה כי הרישום אינו משקף את מצב הזכויות במקרקעין לאשורו, הוא נטל כבד ביותר ורובץ לפתחו של הטוען לכך (ראו: ע"א 2576/03 אהובה וינברג נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים (נבו 21.02.2007)). כאשר עוסקים בטענה מהותית לפיה רישום זכויות על שם אדם מסוים אינו משקף את הבעלות האמתית בזכויות, יש להידרש לשתי שאלות מרכזיות המהוות אבני בוחן לבחינת התביעה:

השאלה הראשונה: האם הטוען כי הרישום אינו משקף את הבעלות האמתית הוא שמימן בפועל את רכישת הזכויות, זאת בהיעדר אינדיקציה ברורה לכך שהכסף לרכישת הנכס ניתן במתנה או בהלוואה (ראו: בע"מ 2101/13 פלוני נ' פלוני (נבו 21.5.2013)).

השאלה השנייה: מדוע לא נרשמו הזכויות מלכתחילה על שם הטוען למימון רכישת הזכויות, ומה היו הנסיבות והמניעים שהובילו לרישום על שם אדם אחר (ראו: עמ"ש (ת"א) 41483-05-13 פלוני נ' פלונית (נבו 21.09.2015).

מן הכלל אל הפרט:

מי מימן את רכישת הנכס?

האם הוכיחה את גרסתה על פיה היא זו ששילמה את התמורה המלאה בגין רכישת הנכס, באמצעות כספים אותם קיבלה ממכירת שתי דירות שהיו בבעלותה בתוספת הלוואה שלקחה למימון השיפוצים בנכס.

סכום כולל של כ- 2.5 מיליון ₪ הושקעו על ידי האם כדלקמן:

• 2,000,000 ₪ ששילמה בעבור תמורת המכר;

• 274,000 ₪ כספי הלוואה שנטלה לשיפוץ הנכס;

• תשלומים נוספים ( תיווך, שכר טרחה, מסים).

האם ביצעה את כל הפעולות לצורך רכישת הנכס מלבד סיום הליך הרכישה ברישום על שמה: היא מכרה שתי דירות שהיו בבעלותה לצורך מימון רכישת הנכס, איתרה את הנכס באמצעות מתווך ושלמה את שכרו, השתתפה בהתמחרות לרכישת הנכס, העלתה הצעתה במסגרת ההתמחרות לכדי 2,000,000 ₪ ובכך זכתה בהתמחרות, שילמה את מלוא תמורת המכר, שכרה עו"ד לצורך ייצוג בעסקת המכר ושלמה שכר טרחתו, שילמה את עלות מס הרכישה בגין העסקה ונטלה הלוואה בסך 274,000 ₪ לשיפוץ הנכס לרבות שכירת אנשי מקצוע לצורך השיפוץ ותשלום שכרם.

אין מחלוקת כי בני הזוג לא השתתפו במימון רכישת הנכס- לא שלמו את דמי התיווך, לא את תמורת רכישת הנכס, לא את שכר הטרחה ולא את מס הרכישה. עובדה זו עולה מחקירתו הנגדית של הנתבע מיום 10.02.2025 (בעמוד 131 בשורות 31-28):

כב' השופטת: .....אדוני השקיע שקל על רכישת הבית?

הנתבע: ברכישת הבית?

כב' השופטת: כן

הנתבע: לא

האם נהגה בנכס מנהג בעלים מאז רכישתו ועד התגלע סכסוך בין בני הזוג. התנהגותה עולה בקנה אחד עם ההלכה הפסוקה לפיה התנהגות כבעלים מהווה אינדיקציה חזקה לבעלות ממשית (ראו: ע"א 8234-09 לילי שם טוב נ' כדורי פרץ (נבו 21.03.2011)). לעומתה, הנתבע לא טען לזכויות בנכס במשך למעלה מחמש שנים מיום רכישתו, לא ביקש רישומו, לא עקב אחר רישומה של הבת אשר הבעלות על המקרקעין הועברה לידיה רק לאחר שנולדה תובענה זו, ואף לא התנהג באופן ממשי כמי שהוא בעל הנכס.

מהראיות שהוצגו בפניי עולה כי בשנת 2018 היה ביכולתם כלכלית של בני הזוג לשלם לפחות בעבור שיפוץ הנכס, בהינתן העובדה שבחשבון הבנק המשותף שלהם עמד סכום של למעלה מ- 250,000 ₪. למרות זאת, האם היא זו שמימנה שיפוצים נרחבים בנכס בהיקף של 274,000 ₪, באמצעות הלוואה צמודת מדד בריבית שנתית של כ-3.3%-3.4%. עובדה זו אינה עולה בקנה אחד עם טענת הנתבע לפיה הוא והבת קיבלו הלוואה מהאם לצורך מימון רכישת הנכס ושיפוצו. מדוע אם כך האם היא זו שנטלה הלוואה בנקאית לצורך שיפוץ הנכס בהינתן שלבני הזוג היה כסף נזיל לממן את השיפוץ? ולכל הפחות, מדוע הם לא לקחו את ההלוואה? האם יש הגיון כלכלי בטענת הנתבע לפיה האם נטלה הלוואה מהבנק, בעוד הנתבע והבת לקחו הלוואה ממנה? מדוע לא נטלו הלוואה ישירות מהבנק, כמקובל בקרב בעלי נכסים המעוניינים לשפץ את נכסיהם?

הנתבע הכיר בכך שהשיפוצים הנערכים בנכס מטופלים וממומנים על ידי האם. צילום התכתבות ווטסאפ בין הנתבע והבת מיום 21.02.2022 הוצגה בפני בית המשפט. מההתכתבות עולה כי הנתבע הכיר בהבחנה שבין הנכס השייך לאם לבין נכס השייך לו. לגבי הנכס נשוא המחלוקת כתב הנתבע: "אנחנו לא סוגרים. החלטה של האם", ואילו לגבי ביתו שלו כתב: "תשמרי את הטלפון שלו. עוד נצטרך אותו בשבילנו לבית". הבחנה זו של הנתבע מעידה על הכרתו במעמדה של האם כבעלת הנכס.

הנתבע טוען כי השקיע בנכס באמצעות בניית פרגולות, כאשר הוא שביצע את העבודה בעצמו והוא ששילם עבור חומרי הגלם. הנתבע מעריך את עלות בניית הפרגולות בסך של 50,000 ₪. עם זאת, לא עלה בידו להציג בפני בית המשפט ראיות לתמיכה בטענתו, לרבות קבלות בגין רכישת החומרים, כפי שהעיד בחקירתו הנגדית (בעמוד 166 בשורות 33-23):

כב' השופטת: כמה כסף שילמת על כל ההשקעות האלה?

הנתבע: תראי , אני עושה את הדברים,

כב' השופטת : אני שואלת אם אתה יודע.

הנתבע: תראי , גבירתי , את יודעת מה? אנחנו חיים, היינו חיים מעולה מ- 1.2 שקל, למה?

כי אני בן – אדם רב כישרונות. אני יודע לאיפה ללכת, איפא להתמקח.

כב' השופטת: אז כמה השקעת בעצם?

הנתבע: אז אני השקעתי את הזמן שלי. אם את אומרת לי הזמן שלך, מה הוא שווה בבעל מקצוע? אני צריך לשבת , לחשוב. אבל בואי נגיד , פרגולה, נגיד פרגולה, הפרגולות שעשיתי זה בערך 50,000 ₪ עבודה וחומר.

עו"ד לבון: איפה החשבונית של החומר? קנית חומר,

הנתבע: אין חשבונית אני קונה אצל הבני דודים.

עוד ובנוסף, האם השכירה את יחידת הדיור הנפרדת לשוכרים וקיבלה בעבורה את דמי השכירות באופן ישיר לאורך כל התקופה בשיעור של בין 2,600-2,800 ₪ בחודש. הנתבע טוען כי המטרה בהתנהלות זו של האם הייתה למקסם את החזר ההלוואה שקיבלה הבת. על כך מעיד הנתבע בחקירתו הנגדית (בעמוד 126 שורות 24-11):

הנתבע: "זה המקום לציין כי יחידת הדיור במשך כל השנים הושכרה פעמיים כאשר אני

והתובעת מס' 2 אפשרנו לתובעת מס' 1 לטפל בעניין זה מתוקף ניסיונה. הכוונה

למקסם את החזר ההלוואה לתובעת מס' 1 .

עו"ד לבון : מעולה. מי חתום , בין מי למי הסכמי השכירות של יחידת הדיור?

הנתבע: בהתאם להסכם.

כב' השופטת : לא אדוני , תענה.

עו"ד לבון : לא בהתאם להסכם.

הנתבע : גבירתי אבל זה חלק מהתשובה.

עו"ד לבון : לא, לא , זה לא,

הנתבע: לפי ההסכם שכתבנו האם היא זאת שחותמת על השכירות מולם.

עו"ד לבון : אדוני, זו לא שאלה.

הנתבע: אז מה השאלה . את הבנת אותה יותר טוב.

כב' השופטת: השאלה בין מי למי נחתמו הסכמי השכירות על יחידת הדיור?

הנתבע: בין האם לבין שני השוכרים.

אולם מעבר לטענת הנתבע כי האם ביקשה למקסם רווחים, הרי שהיא זו שטיפלה ישירות בצרכי השוכרים ביחידת הדיור, בעוד הנתבע, הטוען להיותו בעל זכויות בנכס, לא עשה כן. טענת הנתבע כי מדובר בהחזר הלוואה שהועבר אל האם ישירות מהשוכרים אינה מצדיקה את טיפולה הבלעדי של האם בשוכרים ובצרכיהם.

עוד ובנוסף, האם שלחה לבני הזוג מכתב עם דרישת פינוי מהנכס כאשר ביקשה להשכירו לשוכרים חדשים. הנתבע לא התנגד לבקשת הפינוי ולא טען כי אין לתובעת זכות לפנותו מביתו. סביר כי לו היה רואה בעצמו כבעלי הנכס, הרי שהיה מתנגד לבקשת פינוי כזו.

טענת התובעות, לעומת זאת, היא כי התנהלות הנתבע נבעה משום שכל הצדדים, כולל הנתבע עצמו, ידעו במפורש כי האם היא בעלת הנכס, ובהתאם לכך התנהגו באופן המעיד על הכרה גלויה בבעלותה של האם בנכס.

לאור הראיות שהוצגו בפניי, טענת התובעות מקובלת עלי. בחינת יחסו של הנתבע לנכס מעידה כי לא נהג בו מנהג בעלים. הוא לא איתר את הנכס, לא פעל ליזום רכישתו, לא נקט פעולות למימון הרכישה, לא מימן את רכישתו, לא ביקש הלוואה מהאם, לא השקיע בשיפוץ הנכס מכספו, לא השכיר את יחידות הדיור, לא איתר שוכרים פוטנציאליים, לא חתם עמם על חוזי שכירות ולא נתן מענה ישיר לפניותיהם כאשר נזקקו לכך. את כל הפעולות המאפיינות בעלות ממשית ביצעה בפועל האם. היא זו שנהגה מנהג בעלים בנכס שרכשה מכספיה שלה והיא זו שניהלה את הרכישה ואת אחזקתו של הנכס וחתמה על הסכמי שכירות של יחידת הדיור שבנכס.

האם התשלומים החודשיים שהעבירו בני הזוג לאם מהווים החזר הלוואה?

מחלוקת מהותית נוספת התעוררה בנוגע לאופיים של התשלומים החודשיים שהעבירו בני הזוג לאם.

הנתבע טוען כי התשלומים החודשיים נועדו לצורך פירעון ההלוואה שקיבלו, לדבריו, מהאם. לפי גרסתו, החזר זה כלל סכום של כ-4,200 ₪ בחודש ששילמו בני הזוג ישירות לאם, בתוספת סכום של כ-2,600-2,800 ₪ בחודש אותו קיבלה האם בגין השכרת יחידת הדיור. האם טוענת כי התשלומים החודשיים שהופקדו על ידי בני הזוג לחשבון הבנק שלה באמצעות הוראת קבע מהווים דמי שכירות חודשיים שחבו לה בני הזוג כשוכרי הנכס. יצוין כי הוראת הקבע שערכו בני הזוג להעברת סכום חודשי בסך 4,200 ₪ לאם אינה כוללת הגדרה מפורשת של מהות ההעברה.

בחינת טענתו של הנתבע באשר להסכם ההלוואה מובילה למסקנה נטולת היגיון. בחישוב פשוט, ההחזר החודשי הכולל שקיבלה האם עמד על סך של כ-7,000 ₪ בחודש (4,200 ₪ ששילמו בני הזוג ישירות + 2,800 ₪ דמי שכירות מיחידת הדיור). האם השקיעה כ-2.5 מיליון ₪ ברכישת הנכס ובשיפוצו. חישוב אריתמטי מעלה שהחזר ההלוואה בסכום נומינלי ונטול הצמדה וריבית , בהתאם לפרשנותו של הנתבע, אמור להימשך כ-30 שנה, כלומר עד שהאם תגיע לגיל 104 שנה , תוצאה בלתי סבירה שמעידה על חוסר הגיון כלכלי בטענת ההלוואה.

כאשר נשאל הנתבע בחקירתו הנגדית האם ערך תחשיב באשר לקיזוז סך 4,200 ₪ בחודש מסכום ההלוואה הנטען, השיב כי לא ערך תחשיב כזה, כפי שעולה מחקירתו הנגדית (בעמוד 161 משורה 17 ועד 23):

הנתבע: למה? הייתה לנו הלוואה פרוסה , נוחה.

עו"ד לבון : כמה חודשים היא פרוסה?

הנתבע: לא יודע.

עו"ד לבון : כמה?

הנתבע: בעיקרון עד שנסיים .

עו"ד לבון : מתי תסיים?

הנתבע: זה בערך ייקח איזה 20 שנה , 30 שנה . אתה יודע לעשות חשבון ריבית דריבית?

בסיכומו של דבר, העובדות העולות מהתיק מחזקות את גרסת האם והבת כי רכשה את הדירה עבור עצמה והבת נרשמה כבעלים רק על מנת לשלם מס רכישה מופחת.

האם כאמור מימנה את הרכישה במלואה והבת והנתבע, לעומת זאת, היו פסיביים בכל הליך הרכישה ועברו לבית כשהאם אפשרה זאת. אף לאחר שעברו להתגורר בנכס, פנו לאם בבקשות לשפץ את הנכס ואפשרו לה להשכיר יחידת דיור בלא כל מעורבות שלהם.

האם הצהרת הון מוכיחה בעלות על הנכס?

הנתבע טוען כי בהצהרת הון לרשויות המס מיום 31.12.2020 הצהירו בני הזוג על הנכס כנכס בבעלותם ואשר הם השקיעו בו כספים בסך 2,989,442 ₪.

לדידו של התובע , הצהרת ההון מבססת את טענתו להיותו בעל זכויות בנכס. אלא שהצהרת ההון שהוגשה אינה נכונה עובדתית שכן בני הזוג לא שילמו סכום זה לרכישת הנכס וגם טענתם להלוואה לא באה לידי ביטוי בהצהרת ההון.

בדיון ההוכחות מיום 10.02.2025 טענה הבת כי היא הוסיפה את הנכס להצהרת ההון של בני הזוג בהנחיית רואה החשבון (בעמוד 49 בשורות 5-3):

העדה: במסגרת הצהרת הון רואה החשבון שלי אמר לי שאני חייבת להכניס את הבית של אמא שלי כי הוא רשום על שמי.

עורך דין: זה מה שאמר לך רואה החשבון?

העדה : כן .

הפסיקה הכירה בכך שרישום נכס מקרקעין בהצהרת הון אין בו כדי לבסס בעלות במקרקעין. ראו לדוגמא: ע"א 765-18 שמואל חיון נ' אלעד חיון (נבו 01.05.2019) לפיו רישומו של נכס המקרקעין בהצהרת ההון אינו הנתון העובדתי לפיו בית המשפט העליון קבע זהות בעלי הנכס. בפסק דין זה, בית המשפט העליון קבע כי "הכסף מדבר", דהיינו, חזקה על מי ששילם את תמורת הרכישה של המקרקעין כי הוא בעל המקרקעין. חזקה כי מי שמחזיק בנכס ונוהג בו מנהג בעלים באין מוחה, הוא הבעלים של הנכס (ראו: יהושע ויסמן "החזקה" מחקרי משפט טו 5, 21 (1999)). חזקה זו ניתנת לסתירה, אך היא לא נסתרה במקרה דנן.

כעת נידרש לשאלה השנייה:

מדוע בוצע הרישום כפי שבוצע?

גרסת האם בעניין הסיבות לרישום הנכס התמקדה בטענה כי הדבר נעשה כדי לקבל הנחה במס. לטענתה, לא היה אינטרס כלכלי לשייך את הזכויות בנכס אליה, לאור העובדה כי בשל דירות נוספות שרשומות על שמה, רישום הנכס על שם בתה יחייב אותה במס רכישה מופחת. התנהלות זו, המעוררת קושי מבחינת שקיפות כלפי רשויות המס ודיווח אמת, אינה פוסלת כשלעצמה את טענתה כי רכשה את הבית.

לסיכום, התרשמתי כי האם היא זו אשר הביאה להשתכללות עסקת רכישת הנכס בכל שלביה כמפורט לעיל ונשאה במלוא עלויות הרכישה והעלויות הנלוות לעסקה, בעוד הבת והנתבע היו פסיביים. על כן גרסתה כי היא הבעלים של הנכס, מתיישבת עם התשתית העובדתית בתיק.

מעמדה המשפטי של הצהרת הנתבע

ביום 31.08.2017 חתם הנתבע על תצהיר לפיו אין לו זכויות בנכס דנן: "ידוע לי כי לי ולאשתי אין כל זכויות בדירה ולא השקענו בדירה ולא נשקיע בדירה כספים שלנו". התצהיר מונה שלוש שורות בלבד המנוסחות בעברית פשוטה. במועד חתימת התצהיר, עמדה לנתבע האפשרות להתנגד לו או למצער, לא לחתום עליו, בהבינו כי בהצהרתו הוא מביע הסכמתו לכך שהבית הינו בבעלות האם. לפיכך, מהווה תצהיר זה חיזוק משמעותי לטענות התובעות לפיהן לצדדים היה ברור כי הבית אינו שייך לבת, אלא נרשם על שמה משיקולי מס.

אולם, הנתבע טוען כי לא הבין על מה חתם באותו יום וכי לא ניתנה לו שהות לעיין בתצהיר או להבין את משמעות חתימתו עליו. אכן דברי עו"ד ליפא אשר החתימה את הצדדים על ההסכם, עשויים לאשרר את טענת הנתבע. לטענתה, לא שלחה את ההסכם מראש אל הצדדים על מנת שיעיינו בו, לא התקשרה לנתבע קודם לכן ולא שוחחה עמו, ולמעשה פגשה בו בפעם הראשונה בשעת חתימתו בתצהיר על גבי ההסכם (דיון ההוכחות, בעמוד 78, בשורות 9-6):

עו"ד מזרחי: את הרמת טלפון לנתבע פעם?

עו"ד ליפא: אני לא הרמתי טלפון לנתבע אף פעם.

עו"ד מזרחי : את פגשת את הנתבע לפני?

עו"ד ליפה : לא.

עו"ד מזרחי: את שלחת להם, 2017, היה אז וורד. שלחת להם בפורמט וורד או PDF למייל

של מי מהם לפני שהם מגיעים כהכנה לפגישה ? שנייה עוד לא סיימתי.

כהכנה לפגישה את הטיוטת הסכם , על מנת שהם יוכלו לתת הערות פה?

עו"ד ליפא: אני מניחה שלא.

אולם, דווקא עמדה זו מעידה כי הנתבע לא ראה בנכס את ביתו שלו. אילו היה רואה בנכס נכס בבעלותו או בבעלות הבת, כפי שטוען, ברי כי היה מוודא היטב על איזה מסמך הוא חותם. אסביר. בחקירתו, נשאל הנתבע בנוגע לבית הראשון שרכשו בני הזוג ב*** (בעמוד 120 בשורות 19-1):

עו"ד לבון: יופי . מי חתום על החוזה?

הנתבע: אני והבת.

עו"ד לבון : מי ביצע את ההתמחרות?

הנתבע: אני והבת.

עו"ד לבון: לאחר מכן החלטתם למכור את הבית , נכון ?

הנתבע: מה זה לאחר מכן?

עו"ד לבון כשהחלטתם למכור, החלטתם בשלב מסוים למכור את הבית , נכון?

הנתבע: אחרי 6 שנים שגרנו בו ועברנו למרכז , החלטנו למכור את הבית.

עו"ד לבון: מי ביצע את החוזה? מי היה חתום, מי חתום על החוזה?

הנתבע: איזה חוזה ?

עו"ד לבון : חוזה מכר

הנתבע: הבעלים של הבית .

עו"ד לבון : אתה לא היית של הבית?

הנתבע : והבת הבעלים של הבית

עו"ד לבון : שאלתי מי היה חתום.

הנתבע: אני עונה לך.

עו"ד לבון : מי

הנתבע: אני והבת.

מתוך כך עולה כי כאשר מדובר בדירה שהנתבע היה בעליה, הוא היה מעורב בפרטי הדברים: חתם על חוזה המכר, ביצע את ההתמחרות (ביחד עם בת-זוגו /הבת) וחתם על חוזה המכר. לא כן באשר לנכס נשוא התביעה. כך עולה גם בהמשך הדברים בחקירה (בעמוד 121, בשורות 23-19):

עו"ד לבון : קניתם קרקע נכון?

הנתבע: נכון

עו"ד לבון : ואתה והבת חתומים על חוזה שכירות נכון? על חוזה רכישה נכון?

הנתבע: מאמין שכן. כן.

זאת ועוד, כאשר הצדדים עסקו ברכישת ביתם הפרטי ב**, הראיות שהוצגו בפני בית המשפט מעידות כי הנתבע חתם על מסמכי המכר בעצמו ונרשם כבעלים.

מכל אלה ולאור התרשמותי אני קובעת כי הנתבע ידע היטב על מה הוא חותם עת חתם על התצהיר ( הנתבע כאמור מהנדס בהכשרתו). החתימה לא נעשתה מאונס או כפייה ואף לא מחוסר ידיעה. "חתימתו של אדם על מסמך מהווה עדות לכך שאותו אדם קרא את המסמך, הסכים לאמור בו, והיה מודע למשמעותו ולתוצאותיו, ועל כן אין הוא יכול לנער חוצנו ממנו" (ראו: ע"א 1319/06 מה שלק נ' טנא נגה (שווק) 1981 בע"מ (נבו 20.3.07)).

מכלל הראיות והנתונים שהוצגו לפני, הגעתי למסקנה כי האם עמדה בנטל המוגבר הרובץ לפתחה לסתירת המרשם. האם הוכיחה כי מלוא הכספים ששימשו לרכישת הנכס מקורם בכספים שקיבלה לידה ממכירת שתי דירות שהיו בבעלותה הבלעדית. חזקה היא שאדם אשר משלם סכום כסף נכבד כדי לרכוש נכס מקרקעין קונה את הנכס לעצמו, ולא עבור אדם אחר: "אין לנו אלא לשוב ולקבוע כי הכסף מדבר וכי הדירה נרכשה בעבור מי ששילם בעדה מחיר מלא מכספו" (ראו: ע"א 765-18 שמואל חיון נ' אלעד חיון (נבו 01.05.2019)).

אשר על כן, מצאתי כי הזכויות בנכס נרשמו על שם הבת אולם בפועל, בעלת הנכס היא האם. שעה שזו המסקנה אליה הגעתי , ניתן לסיים את פסק הדין בנקודה זו , אולם למעלה מן הצורך אדון בשאלת יחסי הממון כמפורט להלן.

איזון משאבים בין בני-זוג מכוח חוק יחסי ממון:

משהכרעתי כי האם היא בעלת הנכס, הרי שמתייתר הדיון באיזון המשאבים מכוח חוק יחסי ממון בין בני זוג. אולם, למעלה מן הצורך, מצאתי לדון בקצרה באיזון המשאבים בין בני הזוג, לפי טענתו של הנתבע.

טענת הנתבע היא כי הבת, בת-זוגו לשעבר, רכשה את הנכס בתקופת הנישואין ואין בין הצדדים הסכם ממון, ולפיכך זכאי הוא למחצית מהזכויות בנכס על פי משטר איזון המשאבים הקבוע בחוק יחסי ממון.

בהתאם לסעיף 5(א) לחוק יחסי ממון, עם פקיעת הנישואין זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שווי כלל נכסי בני הזוג, למעט נכסים מסוימים המפורטים אשר מוצאים מ"בסיס האיזון" ואין הצדקה לאזנם. אלו כוללים נכסים שהיו שייכים לאחד מבני הזוג ערב הנישואין, שהתקבלו במתנה או בירושה במהלך הנישואין, או שהוסכם בין בני הזוג בכתב כי לא יאוזנו ביניהם. כמובא בלשון החוק:

"עם התרת הנישואין או עם פקיעת הנישואין עקב מותו של בן זוג (בחוק זה – פקיעת הנישואין) זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שוויים של כלל נכסי בני הזוג, למעט –

(1)נכסים שהיו להם ערב הנישואין או שקיבלו במתנה או בירושה בתקופת הנישואין;

(2)גימלה המשתלמת לאחד מבני הזוג על-ידי המוסד לביטוח לאומי, או גימלה או פיצוי שנפסקו או המגיעים על פי חיקוק לאחד מבני-הזוג בשל נזק גוף, או מוות;

(3) נכסים שבני הזוג הסכימו בכתב ששוויים לא יאוזן ביניהם.

לטענת הנתבע הבית נרכש בתקופת הנישואין, ומכאן יש לכלול אותו במסגרת איזון המשאבים. לענייננו יפים דברי כב' השופט רובינשטיין בבג"ץ 5416-09 פלונית נ' פלוני (נבו 10.02.2010) בפסקה טז:

"נכסים שרוכש אחד מבני הזוג במהלך הנישואין, באמצעות נכסים חיצוניים נותרים - ככלל ובהעדר כוונת שיתוף - בבחינת נכסים חיצוניים שאינם בני איזון."

בפסק דין זה קבע השופט רובינשטיין כי הבחינה להכרעת רכוש משותף היא האם מדובר בנכסים שנרכשו בכספו הפרטי של בן הזוג הרשום כבעל הנכס - ואז הנכס אינו בר איזון, או שמא מדובר בנכס שנקנה בכספי שני הצדדים - ואז הנכס הינו בר איזון. עוד נקבע כי:

"אף אם מקור הכספים הוא רכוש 'חיצוני' של בן הזוג, יש לבחון אם חרף מקור המימון היתה כוונה ליצור שיתוף ספציפי בנכס מכוח הדין הכללי".

השאלה אם הוכחה כוונת שיתוף ספציפית, היא שאלה עובדתית הטעונה הוכחה בידי מי שטוען לה, והיא תלוית נסיבות (בע"מ 4545/09 פלוני נ' פלונית (נבו 07.01.2010)). היא תיבחן בהתאם לאומד דעתם של בני הזוג, להסכמתם המפורשת או המשתמעת ביחס לנכס הספציפי. יש לתת את הדעת להתנהגות הצדדים ולטיב ההשקעות הכספיות של בן הזוג הלא רשום בנכס. לצורך זאת, יש להראות נסיבות עובדתיות נוספות ("דבר מה נוסף") על עצם קיומם של חיי נישואין משותפים ממושכים (בע"מ 1398-11 אלמונית נ' אלמוני (נבו 26.12.2012)).

בתמ"ש (י-ם) 30831-03-12 א.ה. נ' י.ה (נבו 27.09.2014) פסקה כב' השופטת אורית בן דור לייבל, כי התובעת זכאית למחצית הזכויות בדירת המשפחה הרשומה על שם הנתבע בלבד, זאת לאחר שהתובעת הוכיחה שיפוצים משמעותיים שכללו הפיכת דירת 47 מ"ר ל -100 מ"ר מכספי התובעת והנתבע יחד:

"הפסיקה קבעה, כאמור, במרבית המקרים כי "דבר מה נוסף" אשר מעיד על כוונת שיתוף ספציפית בנכס "חיצוני" הינו השקעה של בן הזוג הלא רשום בנכס. אכן, השקעה כזו, ככל שמדובר בהשקעה כספית רצינית שאינה בטלה בשישים, כמו במקרה דכאן, מעידה בדרך של התנהגות על כוונת שיתוף מצד שני בני הזוג ועל עירוב נכסים כלכלי... אין חולק כי מדובר בסה"כ בשיפוץ מסיבי, בתוספת בניה מהותית ובהשקעה כספית מהותית. כעולה מדו"ח השמאי הדירה שהיתה בשטח רשום של 47 מ"ר, אכן הפכה בעקבות השיפוצים לדירת 5 חדרים בגודל של 100 מ"ר".

בתמ"ש (ק"ג) 12648-02-15 פלוני נ' פלונית (נבו 29.04.2018), דנה כב' השופטת פאני גילת כהן בהשקעתו של התובע בשיפוץ הדירה הדומה לעניינינו. היא קבעה כי במקרים שבהם הוכח כי גם אם נרכשה דירת מגורים במהלך חיי הנישואין, אולם הוכח כי מרבית הכספים שולמו על ידי צד אחד מכספים לא משותפים והנכס נרשם על שמו, הרי שגם אם לא נערך הסכם ממון בין הצדדים, הצד שתרם לרכישת הדירה יהיה הבעלים והצד השני לא יזכה בשיתוף ספציפי:

"ראשית יצוין, כי העובדה שהתובע לא זכר בבירור את היקף השיפוץ ואופיו מטיל צל על מהימנותו ועל רצינות טענותיו בעניין זכויותיו בדירה [...] שנית והוא העיקר, התובע עצמו מודה כי מדובר בשיפוץ בעלות נמוכה יחסית, ומכאן שגם לשיטתו, אין המדובר בהשבחת הדירה [...] התובע לא הרים הנטל המוטל עליו להוכיח כי הודות להשקעה הכספית המשותפת של הצדדים בשיפוץ הדירה עלה שוויה בשוק, ולא הציג קבלות או אסמכתאות אחרות המעידות על תשלום חלקי ו/או מלא מצדו לטובת שיפוץ הדירה והשבחתה [...] הנה כי כן, גם בהשקעות הצדדים בדירה שבוצעו על ידיהם במשותף אגב המעבר למגורים בה לא מצאתי כי יש משום 'דבר מה נוסף', אשר בכוחו ללמד על כוונת שיתוף בדירה.

במקרה זה שלפנינו על נסיבותיו הספציפיות, אין בהעדרו של הסכם ממון בין הצדדים כדי לתמוך בטענות התובע ובתביעתו [...] במצב דברים זה, עת דיני הקניין מזה וחוק יחסי ממון מזה שולטים בכיפה ומשמשים כיריעה הפרושה מעל פרשה זו שלפנינו, אין בהעדרו של הסכם ממון בין הצדדים כדי להעלות או להוריד, ואין בכך כדי לפגוע בזכויותיה הקניינית של התובעת בדירה [...] לפיכך, גם העדרו של הסכם ממון בין הצדדים אינו יכול בנסיבות המקרה דנא להוות משום 'דבר מה נוסף' המעיד על כוונת שיתוף ספציפית של הצדדים ביחס לדירה".

בענייננו, הנכס אינו פרי מאמץ משותף של בני הזוג, והנתבע לא הצליח להוכיח כוונת שיתוף ספציפית בנכס. האם מכרה שתי דירות בבעלותה לרכישת הנכס, ולקחה הלוואה נוספת בסך 274,000 ₪ למימון שיפוצו וכל התשלומים הנלווים בוצעו גם הם על ידה באופן בלעדי. משכך,

לא הרים התובע את נטל הוכחה להשקעות מסיביות ומשמעותיות בנכס המהוות "דבר מה נוסף" הנדרש לצורך ביסוס הטענה לשיתוף ספציפי בנכס.

משום כך אני קובעת כי גם לו היה בית המשפט קובע כי הנכס הינו בבעלות הבת, נכס זה אינו בר איזון בין הצדדים שכן הוא נרכש ע"י האם ומהווה נכס חיצוני.

בסיכומו של דבר, מצאתי לקבל את התביעה ולהורות כדלקמן:

• האם היא הבעלים הבלעדי של הנכס הרשום ב** בישוב ** הידוע כגוש ** חלקה **.

• המרשם יתוקן בהתאם בכפוף לתשלום יתרת המיסים, דרישות מיסוי מקרקעין ובכפוף לכל דין.

• מבוטל בזאת העיקול הרובץ על הנכס מכוח צו בית המשפט מיום 01.08.2023.

• הנתבע יפנה את הנכס וזאת בתוך 90 יום ממתן פסק הדין וככל ולא יפנה את הנכס במועד, ניתן לאכוף הפינוי באמצעות לשכת ההוצאה לפועל.

• לאור התוצאה אליה הגעתי, הנתבע יישא בהוצאות התובעות בסך של 30,000 ₪. הסכום ישולם בתוך 30 יום ממועד מתן פסק הדין, שאם לא כן, יישא הפרשי ריבית והצמדה ממועד מתן פסק-הדין ועד התשלום המלא בפועל.

פסק הדין מותר בפרסום, בהיעדר פרטים מזהים.

ניתן היום, ז' שבט תשפ"ו, 25 ינואר 2026, בהעדר הצדדים.