פס"ד בתביעה לביטול הסכם מתנה

מבוא

1. עסקינן בתובענה לביטול הסכם מתנה, שנערך בין הנתבעת לאביהן המנוח של הצדדים, אשר העניק לנתבעת מלוא הזכויות בדירת מגורים ברח' ג.ה. 20/2 בב' (להלן: "הנכס").

    

   התובעתוהנתבעת הן אחיות והיורשות על פי צוואת הוריהן המנוחים, שנערכה ביום 17.09.87 (להלן: "הצוואה").

    

   ביום 09.03.22 הלכה לעולמה אימם המנוחה של הצדדים, נ.ס. ז"ל (להלן: "המנוחה") וביום 27.04.23, הלך אביהם המנוח לעולמו, ו.ס. ז"ל (להלן: "המנוח").

    

   הנכס נרכש על ידי המונחים לאחר מועד עריכת הצוואה, נרשם על שם המנוחים בחלקים שווים ולחאר מות המנוחה, נרשם בשלמותו על שם המנוח. הזכויות של המנוח הועברו במתנה במלואן, לידי הנתבעת והעברה זו הסתיימה ברישום.

    

   טענות הצדדים בתמצית:

    

   טענות התובעת:

2. הורי הצדדים, אשר הלכו לעולמם, ערכו בעניינם צוואה הדדית מסוג "יורש אחר יורש" ובהן ציוו כי עם פטירתו של מי מהם יעבור כל רכושו של האחר לבן הזוג שנותר בחיים. לאחר לכתם של שניהם יעבור כל רכושם לצדדים כאן, בחלקים שווים.

   לאחר פטירת המנוחה ובהתאם לצוואתה ירש המנוח מלוא רכושה.

   ביום 27.10.22, העביר המנוח מלוא הזכויות בנכס לידי הנתבעת, ועשה כן בניגוד לאינטרס ההסתמכות של המנוחה, בהינתן כי עסקינן בצוואות הדדיות, תוך ריקון הוראות הצוואה מתוכן, ולכן יש להורות על ביטול ההעברה.

    

   לאחר פטירת המנוח עתרה הנתבעת בבקשה לצו קיום מצוואה, ולאחר מכן, לטענת התובעת, התברר לה שהזכויות בנכס הועברו.

   ב"כ התובעת בסיכומיו ביקש לקבוע שהאב היה מוגבל בכוחו לבצע כל פעולה בנכסים ולכל היותר יכול היה לפעול בנכסיו שלו בלבד, תוך שעליו לשמור על האינטרס של המנוחה שהיה העברת רכושה באופן שווה לצדדים. כן הפנה לע"א 4409-98, מלמד נ' סולומון, ממנו לדבריו יש ללמוד כי צוואה משותפת היא הדדית, כאשר ההסדרים שקבע אחד המצווים, מבוססים על ההסדרים שקבע המצווה השני, ואילולא כך, לא היו נערכים הסדרים אלו, ולכן לדבריו, היות והמנוחה לא הייתה עורכת צוואתה כפי זו שנערכה לולא היה המנוח עושה גם כן, יש לקבוע כי בעניינו מדובר בצוואות הדדיות מובהקות.

    

   עוד טענה כי המנוח ביקש להחתימה על מסמך בו היא מוותרת על זכויותיה בנכס, ובכך, לדבריה יש כדי להעיד שהמנוח היה מודע למשקל ולמשמעות של הצוואה וביקש לחמוק ממנה ולמצוא דרך לעקוף אותה.

    

   טענות הנתבעת:

3. צוואת המנוחים נערכה בשנת 1987, קרי טרם חקיקתו של סעיף 8א לחוק הירושה, ולכן לא ניתן לייחס להם מעמד של "צוואות הדדיות" ובהתאם לא ניתן להתבסס על עקרון ההסתמכות של האם המנוחה.

    

   ב"כ הנתבעת, בסיכומיו, מפנה לסעיף א' לצוואה הקובע באופן מפורש כי למנוח נתונה הרשות "בכל עת" לבטל, לשנות או לגרוע מהצוואה וזאת ללא כל הגבלה קניינית, תוך שמירה על רכושו של המצווה האחר, לדבריו עסקינן בצוואה משותפת שניתן לשנותה בכל עת, ובעניינו ניתן היה לשנותה מסיבה טובה, היא מערכת היחסים העכורה בין התובעת לאב, שהתנהגה באופן מכפיר כלפיו. עוד מוסיף כי התובעת ידעה עוד בימי חייו של המנוח כי ניתנה מתנה לנתבעת ולא עשתה דבר.

    

   לטענת הנתבעת, בהתאם להוראת סעיף 42(ב), לחוק הירושה, זכאי היה המנוח לעשות כרצונו בנכסיו, לרבות בנכסים שירש מאשתו המנוחה, ולכן רשאי היה להעביר מלוא הזכויות בנכס, לידי הנתבעת. וזאת בנוסף לכך, שהצוואה לא כללה כל הגבלה או מניעה, מבן הזוג אשר נותר בחיים, לעשות כרצונו ברכוש.

   עוד טענה הנתבעת, כי לא ניתן להתעלם ממערכת היחסים בין המנוח לצדדים, המהווה בסיס המצדיק ומסביר את המתנה שניתנה, בעוד בין המנוח לתובעת היה "דם רע", היו היחסים בין המנוח לנתבעת מצוינים, המנוח התארח אצלה בחגים ומדי סופ"ש וכיוצ"ב.

    

   הנתבעת תיארה מערכת יחסים עכורה ומנוכרת בין התובעת למנוח, אשר לדידה מצדיקה ולמצער מסבירה את התנהלותו וחוסר רצונו להוריש לתובעת נכסיו.

    

   ב"כ הנתבעת ביקש להפנות ולהרחיב בסוגית מערכת היחסים בין המנוח לבין התובעת, כאשר בשנת 2007 המנוחה חלתה באלצהיימר ובשנת 2018 אושפזה במוסד סיעודי ובה טיפל המנוח והנתבעת בלבד, כאשר התובעת בעצמה העידה שמערכת היחסים בינה ובין אביה הייתה גרועה מאז ומתמיד, לא הייתה מוכנה לסייע כלכלית למנוחה, כאשר נדרשו לתשלום המוסד הרפואי וכאשר לא הייתה מעורבת כלל בחיי המנוח במהלך 7 השנים האחרונות לחיו, לא ביקרה אותו, לא סייעה ולא אירחה לו חברה.

    

4. שני דיונים לשמיעת ראיות התקיימו, 19.03.25 ו – 06.04.25.

    

   הכרעה:

    

5. ליבת המחלוקת אם כן, עוסקת בשאלה האם צוואת המנוחים, שנערכה קודם לתיקון 12 לחוק הירושה, היא צוואה הדדית במהותה. ככל והמענה חיובי - האם כלל הגבלה בדבר השימוש בנכסים, קרי האם מגבילה את היורש על פיה לעשות בנכסים כרצונו.

   צוואת המנוחים נערכה על מסמך אחד יחדיו, ביום 17.09.87, עת שניהם חתמו בפני שני עדים ועורך דין.

    

   בשל חשיבות תוכנה של הצוואה אביא הסעיפים הרלוונטיים בלשונם:

   סעיף א' לצוואה קובע:

   "...ברם הרשות בידינו בכל עת שנרצה לבטל, לשנות ולהוסיף ולגרוע דברי צוואה זו בחתימת ידינו ולעשות אחרת במקומה, כל זמן שלא נשנהו ישאר שטר צוואה זה בתוקפו ...".

    

   סעיפים ג' ו – ד' לצוואה קובעים:

   "ג. הננו מצווים כי בכל מקרה של פטירת אחד מאיתנו, יעבור כל רכושו של הנפטר לבן הזוג שישאר בחיים. דהיינו , באם ו.ס. ילך לעולמו ראשון, תהיה היורשת היחידה שלו אשתו נ.ס. ואם נ.ס. תלך לעולמה ראשונה, יהיה היורש היחיד שלה בעלה ו.ס. .

   ד. לאחר פטירת שנינו הננו מצווים כי כל רכושנו מכל סוג ומין שהוא יתחלק בחלקים שווים בין בנותינו כדלקמן:..."

    

   כידוע, צוואות הדדיות שנערכו לפני תיקון מס' 12 לחוק הירושה (שפורסם ב-1.8.2005), אינן כפופות להוראות התיקון, הוראת סעיף 8א לחוק הירושה, ולגביהן חל הכלל לפיו כל מצווה רשאי לשנות או לבטל את צוואתו בכל עת, אלא אם קיימת כוונה משותפת מפורשת או משתמעת להגביל זאת, או במקרים ראויים שאז ניתן להחיל את עקרון תום הלב. ההלכה נקבעה בפסק דינו של בית משפט העליון בבע"מ 10807/03 זמיר נ. גמליאל פד"י ס"ב (1) 601, שעסק בסוגיה זו, ושם נקבע, אי תחולת הוראות התיקון על צוואות שקדמו בזמן. בית המשפט בחן השאלה האם יש לפרש צוואה הדדית, שנערכה לפני תיקון 12, ככזו המטילה הגבלה על יכולתו של בן הזוג הנותר בחיים לשנות את צוואתו, לאחר מות בן הזוג הראשון, גם אם הצוואה לא ציינה זאת במפורש, שכן עצם ההדדיות אינה מלמדת על רצון להגביל.

   בית המשפט קבע כי ככלל, אין לראות בצוואות הדדיות שכאלו, צוואות בלתי חוזרות או כאלה המגבילות את יכולת הביטול של בן הזוג הנותר בחיים, אלא אם כן הוכח בבירור כי זו הייתה כוונתם המפורשת והמשותפת של המצווים, כאשר ניתן משקל לעקרון חופש הציווי, הקובע כי כל אדם רשאי לשנות או לבטל את צוואתו בכל עת, בדרך המאפשרת לו להתאים את צוואתו לנסיבות חייו המשתנות לאחר מות בן זוגו הראשון.

    

   בית המשפט קבע כי כל הגבלה על חופש הציווי דורשת פרשנות דווקנית וזהירה, ואין להסיק אותה מכללא או מהתנהגות הצדדים בלבד.

    

   בעמ"ש 39317-10-22 ד.א נ' ג.ק (ניתן ביום 2.10.23 פורסם במאגרי המידע [נבו]) תאר השופט ויצמן את הדין החל על צוואות הדדיות שנערכו טרם תיקון 12 לחוק הירושה:

   "התייחסות לצוואה ההדדית כצוואה שנערכה לפני התיקון לחוק

   46. אם נבקש ליישם הדין על הנדון, הרי שנוכח העובדה שעסקינן בצוואות הדדיות שנערכו קודם לתיקון בחוק הרי שמניעות של אחד מעורכי הצוואות לשנותן תקום אך ורק בהתקיים אחת מהאפשרויות הבאות – האחת, באם ניתן יהיה ללמוד מהוראות הצוואה או מנסיבות חתימתה או הנסיבות בכללותן כי הצדדים מתחייבים שלא לשנותה, השנייה - כפי שנפסק בעניין זמיר ונשנה אצל המלומדים – אם נמצא מקום להורות על מניעות לשינוי הצוואה מתוך עקרון תום הלב."

   האם הצוואה בעניינינו היא צוואה הדדית?

6. בעמ"ש 36694-10-16 א' נ' ל' ואח' (ניתן ביום 26.11.17 – פורסם במאגרים [נבו]) תוארו התנאים לפיהם ייקבע כי המדובר בצוואות הדדיות (סעיף 8 לפסק הדין):

   "אין מחלוקת שצוואות 91 הן צוואות משותפות. הן תוצאה של החלטה משותפת של המנוח והמנוחה לעשותן. האם הן צוואות הדדיות? צוואות הן הדדיות כאשר ההסדרים שקבע אחד המצווים מבוססים על ההסדרים שקבע האחר (עיקרון ההסתמכות) ולא היו נערכים לולא הסדרים אלה. דוגמאות קלאסיות: צוואות הכוללות הסדר של "יורש אחר יורש" או צוואות המורות של הורשה לאותם יורשים, למשל, הן קרובים מצד המצווה האחד הן קרובים מצד המצווה השני."

   עיון בנוסח הצוואה, שנערכה ביום 17.09.87, מוביל למסקנה כי בפנינו צוואה הדדית. המדובר בצוואה אחת עליה חתומים המנוח והמנוחה, צוואה שחתמו עליה יחדיו בפני שני עדים ואשר בה ציוו את רכושם זה לזה בלבד. מהצוואה נלמד כי המנוחים קיבלו החלטה משותפת לעשות צוואה יחדיו שההסדר של האחד בה מבוסס על ההסדר של האחר. קרי עם פטירתו של מי מהם, יהיה בן הזוג הנותר בחיים היורש הבלעדי.

   מכאן אני קובעת כי הצוואה בעניינינו היא צוואה הדדיות.

   האם הצוואה הגבילה את בן הזוג שנותר בחיים?

7. על מנת להכריע בשאלה, האם, בנסיבות המקרה שלפני, היה המנוח מנוע מלפעול בניגוד לצוואה ההדדית, לאחר פטירת המנוחה - יש לבחון האם ניתן ללמוד מהוראות הצוואה, נסיבות חתימתה או הנסיבות בכללותן כי הצדדים התחייבו לא לשנות את הצוואה, קרי היו מוגבלים לרבות הגבלה בשימוש בנכסים שירש בן הזוג שנותר בחיים או שיש מקום להורות על מניעות שכזו מכוח עיקרון תום הלב.

   חוק הירושה(בנוסחו לפני תיקון מס' 12) מורה באופן מפורש כי זכות המצווה לבטל או לשנות את צוואתו עומדת לו בכל עת. כאמור, בעניינינו אין עסקינן בצוואה מאוחרת שערך המנוח, בניגוד לצוואה ההדדית, אלא במתנה שהוענקה, לאחר מות המנוחה, תוך שבפועל גרע הנכס ממצבת הנכסים, אותם היה צפוי לחלק בין הצדדים, בהתאם לצוואה.

   סעיף 54 לחוק הירושה המקנה לבית משפט את הסמכות לפרש צוואה, מתווה גם את הדרך לעשות כן:

   "(א) מפרשים צוואה לפי אומד דעתו של המצווה כפי שהיא משתמעת מתוך הצוואה, ובמידה שאינה משתמעת מתוכה – כפי שהיא משתמעת מתוך הנסיבות.

   (ב) צוואה הניתנת לפירושים שונים, הפירוש המקיים אותה עדיף על פירוש שלפיו היא בטלה".

    

   בבוא בית המשפט לפרש צוואה, יעשה כן באופן שיגשים את רצון המצווה, מתוך העיקרון של מתן תוקף לרצון המצווה שזכותו לשלוט על חלוקת נכסיו לאחר פטירתו. (ראו ע"א 122/86 שפיר נ' קליבנסקי [נבו]).

   בעניינינו בחינת צוואת המנוחים מעלה, כי הטקסט שלה נהיר וברור ואינו מצריך פרשנות והוא אינו כולל הוראה המעידה על רצונם להגביל את האפשרות לשנות את הצוואה. המנוחים קבעו מפורשות כי עם לכתו של כל אחד מהם יהיה האחר היורש היחיד: " ... תהיה היורשת היחידה שלו אשתו נ.ס. ... יהיה היורש היחיד שלה בעלה ו.ס. "

   המנוחים קבעו, כי לאחר שכל אחד מהם יירש את האחר באופן בלעדי – תהיינה בנותיהם היורשות של כלל רכושם.

   גם מעדותה של התובעת ניתן ללמוד כי כך היה:

   "ש: כן. איך, איך קיבלת את הצוואה הזו? ת: אני, גרתי הרבה שנים, בגליל העליון, וההורים הגיעו, אלי הביתה, והביאו לי את הצוואה. אני זוכרת את הפנים של אימא שלי, שהיא הייתה מאוד גאה שהם עשו צוואה, משותפת. אמרתי לה, מה, אימא, עכשיו את מביאה לי צוואה? אתם צעירים, לא, בדיוק, ואז הם התעקשו לשבת, ולהסביר לי, מה כתוב בצוואה. אני לא קראתי, מעולם, את הצוואה. ש:מה הם סבירו לך? ת: הם אמרו שברגע שאחד מיניהם, הולך לעולמו, הכל עובר, למי שנשאר בחיים, כדי שיהיה לו עם מה לחיות. ואחרי לכתו של האחר, הכל יחולק, חצי חצי, בינינו." (כך במקור – ד.פ.ו.).

   לפיכך אני קובעת כי צוואת המנוחים אינה כוללת כל הגבלה של מי מהם לעשות ברכוש הנותר לו כרצונו, קרי וכפי שיישום הלכת זמיר בעניינינו מובילה למסקנה כי גם לא הייתה מניעה למנוח לשנות, לכאורה, צוואתו בדרך של הענקת מתנה ואין לראות בעצם מתן המתנה, על ידי המנוח, התנהגות שלא בתום לב ובעניין זה אבאר.

8. בפסק דינו של בית משפט העליון שניתן ביום 10.09.24, מפי כבוד השופטת וילנר, בע"מ 7884/23 פלוני נ' פלונית 10.09.24 נכתב:

   "כלומר, לפי פסק הדין בענייןזמיר, עריכת צוואה הדדית כשלעצמהאיננהשוללת את כוחו של צד לשנות מצוואתו, בחייו של הצד השני ואף לאחר מותו, וזאת בהעדר ראיה לכוונה משותפת אחרת של הצדדים. חשוב להדגיש, כי לעניין אפשרות אחרונה זו, וזו בלבד, הושאר בענייןזמירפתח צר:

    

   "אבן פינה בניתוח שלהשופט ברקבפרשתמלמדובספרו הוא כי היורש שנותר בחיים פעל שלא בתום לב.יתכן שניתן– ולא אקבע מסמרות בכך – לקבוע כך בסיטואציה השלישית שתוארה, שבה,למרות הוראה בצוואה המשותפת האוסרת על שינוי הצוואה, ערך היורש שנותר בחיים צוואה המשנה מן הצוואה המשותפת" (פס' 16 לפסק דינה של השופטתנאור; ההדגשות אינן במקור –י.ו).

    

   38.      הנה כי כן, השופטת נאור משאירה ב"צריך עיון" רק את השאלה אם מי שביטל באופן חד צדדי צוואה הדדית – תוך הפרת הוראה בצוואה המגבילה אותו מלעשות כן – ייחשב כחסר תום לב. עולה אפוא, כי מי שביטל צוואה הדדית, בהיעדר הוראה מגבילה כאמור, לא ייחשב חסר תום לב."

    

   אם כן שאלת תום הלב עולה ונדרשת בחינה, ככל ובית המשפט מוצא כי עסקינן בצוואה מגבילה את בן הזוגה הנותר בחיים ובניגוד להגבלה זו, פעל בחוסר תום לב, אף כאשר נקט בפעולה שיש בה כדי לעקוף את הוראות הצוואה וזו היתה מטרתה.

   כאמור, לא כך במקרה שלפני, הואיל ונקבע כי עסקינן בצוואה אשר לא כלל הגבלה של היורש לעשות בנכסים כראות עיניו, ועל כן לא נמצא כי יש להידרש לשאלת תום הלב. למעלה מן הצורך, וכפי שיובא להלן, נלמד עוד כי המנוח אף פעל בשקיפות, תוך שחשף כוונותיו ורצונו, בלא שהעביר הזכויות באופן מניפולטיבי.

   האם ההוראה בצוואה ההדדית היא הוראת "יורש במקום יורש" לפי סעיף 41 לחוק הירושה או הוראת "יורש אחר יורש" לפי סעי, 42 לחוק הירושה?

9. בהלכת זמיר דן בית המשפט בהבדל בין הוראת "יורש אחר יורש" לזה של "יורש במקום יורש" וההשלכות של הסדרים אלו על יכולת מצווה לשנות צוואה הדדית שנערכה טרם תיקון 12. הגם שבהלכת פלוני נקבע והודגש כי הלכת זמיר חלה בכל מקרה ללא אבחנה איזו מן ההסדרים מעוגן בצוואה, כאשר הסתמכות של מי מבני הזוג שנפטר ראשון, אחת וזהה היא, יהא ההסדר אשר יהא.

   עם זאת מצאתי להתייחס גם לסוג ההסדר בעניינינו.

   סעיף 41 (א) לחוק הירושה עוסק בהוראת "יורש במקום יורש":

   "המצווה רשאי לצוות לשניים על מנת שיזכה השני אם לא זכה הראשון; השני יזכה אם מת הראשון לפני המצווה או שנמצא פסול לרשת או שהסתלק מן המגיע לו שלא לטובת בן-זוגו, ילדו או אחיו של המוריש".

   סעיפים 42(א) ו-42(ב) לחוק הירושה עוסקים בהוראת "יורש אחר יורש" והשלכותיה:

   "(א) המצווה רשאי לצוות לשניים על מנת שיזכה השני אחרי שזכה הראשון; השני יזכה במות הראשון או בהתקיים התנאי או בהגיע המועד שנקבע לכך בצוואה, הכל לפי המוקדם יותר.

   (ב) הראשון רשאי לעשות במה שקיבל כבתוך שלו, והשני לא יזכה אלא במה ששייר הראשון; אולם אין הראשון יכול לגרוע מזכותו של השני על ידי צוואה".

   בפרשת זמיר הובהר ההבדל, מפי כבוד השופט נאור ובלשונה:

   "עיון בשני ההסדרים מראה כי ההבדל ביניהם הוא גדול. בהסדר של "יורש אחר יורש", הקבוע בסעיף 42 לחוק, המוריש מורה כי במותו, יירש אותו יורש א'; וכן מורה המוריש כי לאחר מותו של יורש א', יירש את העזבון יורש ב'. עד להגעת הרכוש ליורש ב', ישנה, בלשונו של הנשיא ברק בעניין מלמד (בע' 712), "תקופת ביניים", בה יורש א' הוא הבעלים של הרכוש. יורש א', בתקופה זו, רשאי "לעשות במה שקיבל כבתוך שלו" (סעיף 42(ב)). יורש ב' יירש רק "מה ששייר" יורש א' (שם). ואולם, על יורש א' מוטלת מגבלה: הוא רשאי, אמנם, לנהוג ברכוש כמנהג בעלים, אך לא רשאי הוא לגרוע מחלקו של יורש ב' על ידי צוואה משלו (שם). אילו בענייננו היה ההסדר הקבוע בצוואת אם המבקשים הסדר של "יורש אחר יורש", הרי שהמנוח יכול היה, אמנם, להעביר את הרכוש שירש מאשתו הראשונה לאחר במהלך חייו, אך לא יכל הוא לפגוע ביתרת רכוש זה על ידי שינוי הצוואה (ראו א' בלכר-פריגת "'עד שהמוות יפריד בינינו?' על דוקטרינת הצוואות ההדדיות במשפט הישראלי" ספר שאוה (א' ברק וד' פרידמן עורכים, תשס"ו) 497).

   שונה ההסדר של "יורש במקום יורש", הקבוע בסעיף 41 לחוק. לפיו, המוריש מורה כי רכושו יעבור ליורש א', אך אילו יורש א' לא יירש את המוריש, מהסיבות המנויות בחוק, יבוא בנעליו יורש ב'. ייעודו של הסדר זה הוא להסדיר מקרה בו המוריש צופה כאפשרות מצב בו מי שקבע כיורשו, לא יוכל לרשת אותו. המוריש קובע חליפין ליורש הראשון אותו קבע. אין בהסדר זה "תקופת ביניים" כמו בהסדר הקודם. היה ויורש א' ירש את הרכוש, הרי שההסדר מוצה, ותם ונשלם. יורש א' יכול להעביר את הרכוש הלאה בחייו, ולהוריש אותו - בין בצוואה, בין על פי דין - למי שיחפוץ (לפירוט בענין ההסדרים השונים, ראו עניין מלמד (בע' 711-712); וכן ש' שילה פירוש לחוק הירושה, תשכ"ה-1965 (התשנ"ב) 365 ואילך; ש' שוחט, מנחם גולדברג ו-י' פלומין דיני ירושה ועיזבון (תשס"ה) 118)."

   לקביעה אילו מההסדרים הנ"ל חל יש כדי להשליך על האפשרות לשנות הצוואה וכפי שנכתב:

   "... מילים אחרות צוואה הכוללת הוראת "יורש אחר יורש" מטילה מחוייבות נוספת על היורש הראשון שאינה קיימת במקרה של הוראת "יורש במקום יורש" ואפשר שהוראת צוואה הדדית שכזו יוצרת הסתמכות אף ללא צורך בהפעלת עקרון תום הלב....."

   אם כן בהוראת "יורש אחר יורש", היורש הראשון רשאי לעשות במה שקיבל מהעיזבון "כבתוך שלו". משמעות הדבר היא שהיורש הראשון יכול לנהוג בנכסים שירש מנהג בעלים מלא, לרבות לכלות אותם או להעבירם לאחרים באמצעות עסקאות בחייו, כגון מתנה. ההגבלה היחידה המוטלת על היורש הראשון היא שאינו יכול לגרוע מזכותו של היורש השני על ידי צוואה. כלומר, העברת נכס במתנה בחייו של היורש הראשון, גם אם היא מפחיתה את חלקו של היורש השני, היא פעולה תקפה, אלא אם כן נקבעה בצוואה מגבלה מפורשת על כך. הנטל להוכיח קיומה של מגבלה כזו מוטל על הטוען לה.

   במקרה דנא, לשון הצוואה מעיד כי עניין לנו בהסדר של "יורש אחר יורש", עת הדבר אף צויין מפורשות " תהיה היורשת היחידה שלו אשתו .... יהיה היורש היחיד שלה בעלה...". לאחר מכן נקבע, כי לאחר פטירת שני בני הזוג, קרי לאחר פטירת הראשון וירושת בן הזוג הנותר, רכושם שיוותר, יועבר ליורשים כפי שצויין בצוואה.

   מלשון הצוואה כאן, עולה כי המנוחים התכוונו שניהם כי רכושם יישאר בתוך משפחתם, תחילה לבן הזוג ולו בלבד, ולאחר מכן לשתי בנותיהם. כך כתוב בצוואה וכך אישרו העדים בצוואתם כי זה היה רצון המנוחים. מכאן כי תחילה דאגו זה לזה ולאחר מות שניהם, בין אם ילכו לעולמם יחדיו ובין אם אחד אחרי השני יעבור רכושם לבנותיהם בחלקים שווים.

   נוכח האמור עסקינן בהסדר של "יורש אחר יורש" ובהעדר הגבלה בצוואה - רשאי היה המנוח להעניק הנכס במתנה.

10. למען הזהירות אטעים ואוסיף, כי עסקינן במתנה שניתנה בחיי המנוח, כאשר מעדויות העדים עולה כי הצדדים כולם ידעו על רצונו וכוונתו, אף אם לא על העסקה לפרטיה או השלמתה ברישום. התובעת, בעלה, עוה"ד ל.ס. ועוה"ד ז.ס. העידו, כי המנוח דאג להצהיר על כוונתו סמוך למועד פטירת המנוחה, עדכן את התובעת, ולא עשה זאת במחשכים. המנוח, שאין מחלוקת כי היה במערכת יחסים עכורה עם התובעת, לאורך שנים, פעל בגלוי.

    האמור נלמד מעדותה של התובעת:

    "..אבא שלי, בתחמונים, הזמין אותי, אליו, הביתה. כשגופתה של אימא שלי, עוד לא התקררה בקבר. הוא אמר לי, בואי, אנחנו צריכים לסדר את העניינים המשפחתיים. בואי, ככה לא מתנהגים במשפחה, בואי, נדבר... ואז, הוא אמר לי, תחתמי לי פה, תכתבי מכתב, עכשיו, שאת מוותרת, לח', על הכל. עכשיו, אני ראיתי שהוא כיסה, שכתוב, הדירה, לח.. אמרתי לו, למה? עכשיו, אני ידעתי, שדבר כזה, יהרוס את משפחה. למה? למה? למה הדם הרע הזה? שזה יימשך דורות? אתה ראית, בחוץ, את ז' , מדבר, הבן שלי, עם, ע', הבת שלה, הם מדברים, ביחסים טובים. למה? למה להשאיר דם רע, למשפחה? אפשר היה לתקן. למה זה צריך להיות? ... יש דירה, אין דירה, לא חשוב. יש לך נכד אחד, שהוא לא יהיה מסודר, לעולם. תשאיר לו את הדירה. צחק לי, בפרצוף. ש: וחתמת? ת: לא."

    ... ידוע לי, שהוא צלצל לנ' , מעבר למה שסיפרתי, מה שהוא עשה איתי, והוא אמר לו, תגיד למלכה שלך, שאני לא אשאיר לה שום דבר. .. לא, כי אבא שלי, כל הזמן, איים. אז לא, לא חשבתי ... אז לא חשבתי, שצריכה להתייחס.".

     

    בעלה של התובעת, מר נ.ל. העיד:

    "...ניסיתי לגשר על העניין הזה והיו עם ו. כמה שיחות וניסיתי לדבר איתו בטלפון, לשכנע אותו, להרגיע, להבין מה הבעיה. קודם כל הוא התבטא מאוד בגסות כל פעם שדיברתי איתו, הוא אמר לי "שתדע לך שנ' לא תקבל שום דבר מהירושה שלנו". אפילו לא אמרתי לנ' שום דבר, לקחתי את זה וזהו, כי זה לא הגיוני דבר כזה. ...לא ידעתי שום דבר על עסקת המתנה, לא ידעתי שום דבר על מה שקורה כי לא דיברנו, לא היו דיבורים.... בעקבות מה שהוא אמר לי שהיא לא תקבל זה עורר בי איזשהו חשש. ל' הוא עו"ד של המשפחה, הבן של ח' , אז מטבע הדברים הרמתי לו טלפון ואמרתי לו "הייתה לי עם ו. כך וכך שיחה כזו, הוא דיבר על העברת הדירה", הוא אמר לי "נ' תעזוב אותי, אני לא מתערב בזה, את המלחמות שלכם תעשו לבד, אני לא בעניין", וזהו בזה נגמר הסיפור. מאז לא שאלתי ולא עניין אותי שום דבר. לא נראה לי הגיוני שמישהו יכול לקחת צוואה כתובה ולשנות אותה בלי לעשות צו קיום צוואה. "

    "... הוא לא אמר לי בחיים שהוא העביר את הזכויות, אלא שיש לו כוונה להעביר את הזכויות בבית ושנ' לא תקבל שום דבר בגלל המצב וההתנהגות שלה. הוא לא אמר שהוא העביר את הבית, גם לא נראה לי הגיוני שאפשר לעשות כזה דבר. ... האמת שאני לא זוכר אם שיתפתי אותה (את התובעת – ד.פ.ו.) בשיחה הזו כי היו שם דברים שרציתי להימנע מהם, היא כל פעם הייתה שואלת על מה דיברנו ולא רציתי לשתף אותה, גם על השיחה עם ל' לא רציתי לשתף אותה כי קיוויתי שזה לא משהו שיכול לקרות וזה לא הגיוני, זה לא מה שהסבתא הייתה רוצה שזה יקרה, המלחמות האלה...".

     

    העד הוסיף כי אינו זוכר מתי נודע לו כי הזכויות בנכס הועברו על שם הנתבעת.

    מר ל.ס., בנה של הנתבעת העיד אף הוא ולדבריו:

    "... שאחרי פרק זמן מסוים, אני לא זוכר, בדיוק, כמה, כמה שבועות, אני חושב, סבא שלי התקשר אלי, הוא אמר לי, תודה, שנתת לי את הטלפון, ואנחנו השלמנו את העסקה. אני התקשרתי לנ', ודיברתי עם נ', ואני הודעתי לו, שאני העברתי, לאימא שלך, את הדירה, במתנה... הוא אמר לי, שנ' מאוד כעס עליו, הוא צעק עליו, הוא קילל אותו, היה שיחה מאוד לא נעימה, ולא קשה, ו, וקשה, ו, וזהו. אחרי כמה, אחרי פרק זמן מסוים, אני לא זוכר להגיד לך, כמה, אם זה היה, כמה ימים, או, לא זוכר, נ' התקשר אליי, והוא אמר, למה העברת את הדירה, על שם אימא שלך? אני אמרתי לו, נ', ידידי, הוא דוד שלי, כן? אמרתי לו, נ', תקשיב, אני לא מעורב בזה. אני לא העברתי את הדירה. כל דבר שיש לך, נא לפנות לסבא שלי. אתה מכיר אותו, יש לך את הטלפון שלו, דבר איתו, בבקשה, אל תערב אותי, בזה ... לא, אבל זה היה, אחרי שסבא שלי התקשר אלי, הוא סיפר לי, הוא אמר לי, העברתי את הדירה, על שם אימא שלך. התקשרתי לנ', נ' ענה לי, והוא אמר לי, והוא, מאוד כעס עליו, והיה ב, שיחה, מאוד לא נעימה. ככה, סבא שלי סיפר לי, אני לא הייתי מעורב, בשיחה."

    די באמור כדי לקבוע כי אף אם לא הייתה ידיעה על העברת הזכויות בנכס בפועל, לידי הנתבעת, הייתה ידיעה כי בכוונת המנוח להעבירן לידי הנתבעת, ולשלול מהתובעת חלק בהן וזאת לכל הפחות במהלך ששת החודשים קודם למותו.

    על פניו עולה, בנוסף, תהייה בנוגע למועד בו החליטה התובעת להגיש התובענה, קרי לאחר פטירתו של המנוח, ולא קודם לכן, וברי כי לו הייתה מגישה את התובענה בזמן אמת, ניתן היה לבררה ביתר קלות על רקע היכרותה את הצוואה ההדדית, תוך הסתייעות בעדותו של האב שיכול היה לשפוך אור על המחלוקות.

    סוף דבר - מכלל האמור אני מורה על דחיית התובענה.

11. במסגרת פסיקת הוצאות על בית המשפט יש לקחת בחשבון את היקף ניהול ההליך, בו התקיימה ישיבת קדם אחת ושתי ישיבות לרשמיעת ראיות, העידו הצדדים ועדים מטעמם וההליך נוהל עד תומו. הוגשו סיכומים בכתב.

     

    הצדדים לא הציגו כל אסמכתא בדבר העלויות שנגרמו להם ויש לראותם כמי שהותירו את ההכרעה בעניין זה לשיקול דעת בית המשפט (ראו: תלה"מ 42974-05-22 פלוני נ' פלונית לז(10.11.2024)).

     

    "פסיקת הוצאות נועדה לשפות את בעל הדין שכנגד על הוצאותיו בהליך, וזאת בהתחשב, בין היתר, בתוצאות ההליך, במורכבותו, במשאבים שנדרשו לניהולו ובהתנהלות בעלי הדין – כך על פי הקבוע בתקנות 151(א) ו-153(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: התקנות)). ההוצאות נדרשות להיות סבירות והוגנות, ועל שיעורן לבטא איזון ראוי בין הבטחת זכות הגישה לערכאות ובין הגנה על זכות הקניין של הפרט, תוך שמירה על שוויון בין בעלי הדין (תקנות 152 ו-151(ב) לתקנות)" - רע"א  2507/24 אמירן לבון נ' ד"ר שולמית שרון ואח' (14.4.2024).

     

    בנסיבות העניין מצאתי להעמיד את סכום הוצאות ההליך על סך של 40,000 ₪ אשר ישולמו על ידי התובעת, בתוך 60 יום מהיום, שאם לא כן ישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית מהיום המיועד לתשלום ועד ליום התשלום בפועל.

     

    משתם ברור התובענה מורה על סגירת התיק.

    המזכירות תמציא פסק הדין לצדדים.

    מתירה פרסום פסק הדין ללא פרטים מזהים.

     

    ניתן היום, כ"ח תמוז תשפ"ה, 24 יולי 2025, בהעדר הצדדים.