ח.א. נ' א.א. - פסקדין

בהליך שלפניי נדרשתי להכריע באשר לטיבה של זכות המגורים שהוקנתה לתובעת מכוח הסכם יחסי הממון שאושר בפסק דין מיום 8.9.2016: האם עומדת לה זכות מגורים תקפה לאחר פטירת המנוח; מהו אופייה המשפטי; והאם היא מחייבת את הנתבע כיורש וכבן ממשיך.

יש לבחון את השלכות עזיבת התובעת את בית המגורים טרם פטירת המנוח: האם לעובדה זו יש כדי לפגוע בזכות או לצמצם את היקפה.

בהמשך יש לקבוע את היקף הזכות, ככל שתתקיים: האם מדובר בזכות אישית למגורים בלבד, או בזכות רחבה הכוללת גם שימושים נוספים בנכס, לרבות השכרתו והפקת פירותיו, כפי שטוענת התובעת.

רק לאחר ההכרעה בשאלות אלו ניתן יהיה לדון בטענות הכספיות הנגזרות.

רקע עובדתי

1. התובעת, גב' -------- (להלן: "התובעת"), נישאה למנוח ------- ז"ל (להלן: "המנוח") ב-26.10.1995. מנישואין אלו לא נולדו ילדים.

2. הנתבע, מר ------- (להלן: "הנתבע"), הוא בנו של המנוח מנישואיו הראשונים. לאחר פטירת אמו של הנתבע ביום 9.5.1994, נרשמו מלוא הזכויות במשק החקלאי מס' X במושב X (להלן: "המשק"), על שם המנוח.

3. ביום 27.7.2008 חתמו המנוח, הנתבע (-------), התובעת (------), וכן יתר הילדים של המנוח – ------, ------ ו ------- – על הסכם מינוי הנתבע ורעייתו, הגב' --------, כ"בן ממשיך" במשק. ההסכם אושר ונרשם אצל הגורמים המיישבים הרלוונטיים.

4. בהסכם נקבע, בין היתר, כי הנתבע ורעייתו מחויבים לא לפגוע בזכויותיה של התובעת למגורים, וכן לאפשר לבן ------- להמשיך ולגור בדירה התחתונה הנתונה לו.

5. ביום 14.8.2016 חתמו המנוח והתובעת על הסכם יחסי ממון בין בני זוג (להלן: "הסכם הממון"), אשר הסדיר את יחסי הממון ביניהם, ובכלל זה כלל הוראות באשר לזכויות במשק ולזכות המגורים בבית המגורים המצוי בו (להלן: "בית המגורים" ו/או "הנכס").

6. בסעיף 8 להסכם הממון נקבע, כי למעט זכות מגורים עד גיל 120, בהתאם להסכם הבן הממשיך, אין ולא תהא לתובעת כל זכות או חלק במשק.

7. ביום 8.9.2016 אושר הסכם הממון וניתן לו תוקף של פסק דין בהתאם להוראות חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג–1973, וחוק בית המשפט לענייני משפחה, התשנ"ה–1995.

8. בשנת 2012 אובחן המנוח כסובל ממחלת אלצהיימר, מדיכאון ומליקויים קוגניטיביים. מצבו הרפואי והתפקודי הלך והחמיר במהלך השנים שלאחר מכן.

9. ביום 11.10.2020 ערך המנוח צוואה, במסגרתה הורה כי מלוא רכושו, מכל סוג ומין, ובכלל זה זכויותיו במשק, מטלטלין וכספים, יועברו במלואם לבנו – הנתבע. עוד הצהיר המנוח בצוואתו כי לתובעת לא יהיה כל חלק בעיזבונו וכי לא תהא לה זכות מגורים במשק.

10. המנוח הלך לעולמו ביום 6.1.2021. ביום 26.8.2021 ניתן צו לקיום הצוואה, בהיעדר התנגדות, והוא עומד בתוקפו.

11. בסוף שנת 2021 פנה הנתבע לאגודה השיתופית כדי להשלים את רישום הזכויות במשק על שמו ועל שם בת זוגו, אך סורב בשל התנגדותה של התובעת.

12. בפברואר 2022 הגיש הנתבע תביעה לבית משפט השלום בנצרת (ת.א 18323-02-22) לצו הצהרתי לרישום הזכויות כבנים ממשיכים. התובעת התנגדה, ורק בדיון ב-30.6.2024 הסירה את התנגדותה.

13. ביום 30.6.2024 ניתן פסק דין המכיר בנתבע ובת זוגו כבנים ממשיכים במשק ומורה לרשום את מלוא הזכויות על שמם. ההכרעה לא נגעה לזכות המגורים של התובעת בנכס.

14. בפניי שתי תובענות, אשר הדיון בהן אוחד: האחת – תביעת התובעת למתן סעדים הצהרתיים וכספיים בנוגע לזכויותיה הנטענות במשק מס' -----במושב X; והשנייה – תביעה שכנגד שהגיש הנתבע, במסגרתה עתר לסעדים הצהרתיים וכספיים כלפיה.

15. ליבת המחלוקת נסבה על היקף זכות המגורים הנטענת של התובעת בבית המגורים שבמשק, והאם זכות זו עומדת לה גם לאחר פטירת המנוח, חרף מינוי הנתבע כבן ממשיך והוראות צוואת המנוח - וכן על שאלת הנזקים הכספיים הנטענים על ידי כל אחד מן הצדדים.

     

     

     

    התביעה העיקרית (תמ"ש 40039-02-22)

16. במסגרת תביעתה עתרה התובעת לסעדים הבאים:

    • סעד הצהרתי בדבר זכות מגוריה בבית המגורים שבמשק מכוח הסכם יחסי הממון מיום 14.8.2016;

    • סילוק יד הנתבע מבית המגורים שבמשק;

    • חיוב הנתבע בתשלום דמי שימוש ראויים בסך 7,000 ₪ לחודש, החל מיום 1.1.2022 ועד למועד מתן פסק הדין או פינוי הבית – לפי המאוחר;

    • פיצוי בגין נזקי רכוש ומיטלטלין, לרבות עוגמת נפש, בסך 100,000 ₪, בגין טענתה כי רכושה האישי, אשר כלל תכולת בית מלאה וחפצים אישיים שנצברו לאורך כ-28 שנות מגורים, סולק מן הבית ולא הושב לה.

17. הנתבע מכחיש את טענות התובעת, וטוען כי זכות המגורים – ככל שהוקנתה – הייתה מותנית בקיומם של חיים משותפים, ומשחדלו אלה עובר לפטירת המנוח, פקעה זכותה. עוד דוחה הוא את הטענה בדבר פינוי רכוש שלא כדין ואת החיוב הנטען בדמי שימוש.

     

    תמצית טענות התובעת

18. לטענת התובעת, מכוח הסכם יחסי הממון מיום 14.8.2016, אשר אושר בפסק דין ביום 8.9.2016 וניתן לו תוקף של פסק דין, הוקנתה לה זכות מגורים מלאה, עצמאית ובלתי מוגבלת בזמן בבית המגורים שבמשק, לכל ימי חייה. לשיטתה, מדובר בזכות מהותית, שניתנה במפורש וללא סייגים, ואשר אינה מותנית בהמשך קיומם של חיים משותפים בפועל.

19. לטענת התובעת, משאושר הסכם הממון בפסק דין ביום 8.9.2016 ומעולם לא בוטל או שונה, עומדת לה מכוחו זכות מגורים בבית המגורים לכל ימי חייה. לשיטתה, מדובר בזכות מחייבת הגוברת על הוראות צוואה מאוחרת, ואשר חלה גם כלפי יורשי המנוח וכל הבאים בנעליו.

20. התובעת מדגישה כי הזכות שניתנה לה היא זכות מגורים מלאה בבית המגורים כולו, בלא תיחום, סייג או צמצום ליחידה מסוימת. לטענתה, בהסכם הממון לא נקבעה כל מגבלה באשר לאופן השימוש בנכס, ומשכך אין הנתבע רשאי להגבילה בדיעבד, לרבות באמצעות פיצול הבית, ייחוד חלקים ממנו לשימושו או עשיית שימוש מסחרי בו.

21. עוד טוענת התובעת כי בהתאם לדין ולפסיקה, זכות מגורים לכל החיים מהווה לכל הפחות זכות של בר־רשות בלתי הדירה. זכות זו, אף שאינה זכות קניינית במובנה הקלאסי, נהנית מהגנה מכוח דיני היושר וההשתק, וחלה גם כלפי יורשים ונעברים בזכויות, אלא אם הוגבלה מפורשות – דבר שלא נעשה בעניינה.

22. בהקשר זה מפנה התובעת לפסק דין של בית המשפט לענייני משפחה באשדוד (תמ"ש (משפחה אשדוד) 8970-09-20 א.מ נ' א. ב (נבו 9.6.2022) (להלן - פסק דין א.מ), במסגרתו נדונה בהרחבה משמעותה של זכות מגורים לכל החיים. באותו עניין נקבע כי בהיעדר הגבלה מפורשת בלשון ההסכם, יש לפרש את היקף הזכות בהתאם לאומד דעת הצדדים, וכי בנסיבות אותו מקרה זכות המגורים כללה גם את הזכות להשכיר את הנכס ולהפיק ממנו דמי שכירות.

23. מכאן מבקשת התובעת להסיק כי גם בענייננו זכות המגורים שהוקנתה לה אינה מצטמצמת לזכות חזקה פיזית גרידא, אלא משתרעת גם על הזכות להשכיר את הנכס ולהפיק את דמי השכירות מכוח זכותה הבלעדית בו.

24. עוד טוענת התובעת כי בהתאם להסכם המשולש החל במושב, עם פטירת חבר אגודה מוקנות זכויות השימוש בנחלה לבן הזוג שנותר בחיים. לפיכך, גם מכוח הדין המיוחד החל על מושבים, זכויותיה אינן נופלות מפני מינויו הנטען של הנתבע כבן ממשיך.

25. במישור העובדתי, התובעת מכחישה מכל וכל את טענת הנתבע בדבר קרע זוגי בשנת 2020. לדבריה, היא חיה עם המנוח חיי זוגיות מלאים במשך כ-28 שנים, ניהלה עמו משק בית משותף, עבדה ותרמה לפרנסת הבית, וטיפלה בו במסירות לאורך שנות מחלתו הקשה, לרבות בשל דמנציה מתקדמת, אלצהיימר, דיכאון ותשישות נפש. לשיטתה, אין זה סביר כי לאחר שנים כה רבות של חיים משותפים הייתה נוטשת את המנוח בסמוך לפטירתו או מוותרת מרצונה על זכויות שהוקנו לה בהסכם ממון מאושר.

26. התובעת מפנה למסמכים רפואיים מהם עולה כי מצבו הקוגניטיבי של המנוח הידרדר לאורך שנים, וכי בשנים האחרונות לחייו סבל מדמנציה מתקדמת ונזקק לעזרה יומיומית. חרף מצבו הרפואי והקוגניטיבי המורכב של המנוח, טוענת התובעת כי לא חל קרע ביחסים ביניהם. לדבריה, היא המשיכה לדאוג למנוח ולסעוד אותו במסירות, ואף הנתבע הודה בחקירתו כי עד ימיו האחרונים נהג המנוח להגיע לביתה של התובעת ולשהות עמה דרך קבע - דבר אשר לשיטתה סותר את גרסתו בדבר פירוד מוקדם.

27. לטענתה, סמוך לפטירת המנוח, לאחר אירוע מוחי ובהיותו במצב קוגניטיבי ירוד במיוחד, סולקה מבית המגורים על ידי הנתבע ואחיו, תוך ניצול מצבו הרפואי והנפשי של המנוח. עוד היא טוענת כי הנתבע ואחיו ניצלו מצב זה לצורך החתמת המנוח על צוואה המורישה את מלוא רכושו לנתבע בלבד, תוך ניסיון לנשל אותה מזכויותיה.

28. התובעת מוסיפה כי לאחר פטירת המנוח ביום 6.1.2021, נכנס הנתבע לבית המגורים שלא כדין, סילק את מיטלטליה וחפציה האישיים, והחל לבצע עבודות שיפוץ ופיצול בנכס – לטענתה אף ללא היתר בנייה – במטרה להשכיר את היחידות שנוצרו ולהפיק רווח כלכלי.

29. לשיטתה, הנתבע לא פנה אליה עובר לפינוי רכושה ולא אפשר לה לאסוף את חפציה. היא מעריכה את שווי המיטלטלין והרכוש האישי שנלקחו או הושלכו בסך של כ-100,000 ₪, על דרך האומדנה, כאשר מדובר בתכולת בית מלאה שנצברה במשך עשרות שנות נישואין, לרבות ריהוט, מוצרי חשמל, ביגוד וחפצים בעלי ערך רגשי.

30. בנוסף, טוענת התובעת כי משהנתבע עושה שימוש בנכס ומפיק ממנו דמי שכירות בסך 7,000 ₪ לחודש החל מיום 1.1.2022, תוך שלילת זכות המגורים שלה, הוא חב כלפיה בדמי שימוש ראויים בשיעור זהה, החל ממועד תפיסת החזקה ועד למתן פסק הדין או פינוי הנכס – לפי המאוחר.

31. באשר לתביעה שכנגד, טוענת התובעת כי מדובר בתביעה מופרכת ומשוללת יסוד, אשר הוגשה ממניעים טקטיים ומתוך ניסיון להפעיל עליה לחץ לוותר על זכויותיה. לשיטתה, הסכומים הנתבעים – בגין כספי סיעוד, מענק קבורה, השכרת שדה וארנונה – אינם מקימים עילת תביעה כלפיה.

32. לטענתה, הכספים שהתקבלו במהלך חיי המנוח ממוסדות שונים שולמו כדין לבני הזוג כחלק מניהול משק בית משותף, ואין לתובע שכנגד מעמד לדרוש השבתם בדיעבד. באשר לארנונה, היא טוענת כי ככל שקיים חוב – מדובר בחוב כלפי הרשות המקומית, ואין בכך להקים עילת תביעה אישית של הנתבע נגדה, מה גם שמאז השתלט הנתבע על הנכס ועשה בו שימוש עסקי, החבות רובצת עליו כמשתמש.

     

    תמצית טענות הנתבע

33. הנתבע טוען כי מונה כדין כבן ממשיך במשק עוד בחיי אביו המנוח, בהסכמת כל בני המשפחה, וכי המינוי אושר ונרשם כדין באגודה השיתופית, ברשות מקרקעי ישראל ובסוכנות היהודית. לטענתו, לאחר פטירת המנוח ניתן צו קיום צוואה ביום 26.8.2021, ובהמשך ניתן פסק דינו של בית משפט השלום בנצרת מיום 30.6.2024, אשר הורה על העברת מלוא הזכויות במשק על שמו ועל שם רעייתו, מכוח מינויו כבן ממשיך ובהתאם לצוואה. משכך, לשיטתו, הזכויות במשק הוקנו לו כדין, ואין לתובעת כל מעמד קנייני בו.

34. לדבריו, הסכם יחסי הממון משנת 2016 מעגן הפרדה רכושית מוחלטת בין המנוח לתובעת, ומדגיש מפורשות כי אין לתובעת, לא הייתה ולא תהא לה, כל זכות במשק, למעט זכות מגורים אישית. לטענתו, אזכור זכות המגורים בהסכם נעשה אגב הדגשה חוזרת כי המשק שייך למנוח בלבד, וכי הוא רשאי לעשות בו כרצונו, וכי הזכויות בו יועברו לבן הממשיך. מכאן, שיש לפרש את זכות המגורים כזכות אישית ומצומצמת למגורים בפועל, שאינה מקנה זכויות נלוות כלשהן, ובוודאי לא זכות לנהוג במשק מנהג בעלים, להשכירו או להפיק ממנו רווחים.

35. הנתבע מוסיף וטוען כי זכות המגורים – ככל שניתנה – הייתה מותנית בהמשך חיי השיתוף בין המנוח לתובעת. לטענתו, משעזבה התובעת את הבית בפברואר 2020, חדלה מלחיות עם המנוח, ולא שבה להתגורר עמו עד לפטירתו – פקעה גם הזכות הנטענת. עוד הוא מפנה להוראות צוואת המנוח, בה הצהיר במפורש כי לתובעת לא תהא זכות מגורים במשק, וטוען כי יש ליתן משקל מכריע לרצון המת.

36. בהיבט הפרשני, הנתבע נסמך על הלכת אפרופים (ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום (1991) בע"מ, פ"ד מט(2) 265 (1995)), אשר אושרה בדנ"א 2045/05 ארגון מגדלי ירקות - אגודה חקלאית שיתופית בע"מ נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] (11.5.2006), אשר קבעה כי חוזה יש לפרש, בראש ובראשונה, לפי תכליתו הסובייקטיבית, דהיינו: לפי כוונתם המשותפת של הצדדים לחוזה, כפי שזו עולה מנוסחו ומנסיבות כריתתו; וטוען כי יש לפרש את ההסכם על פי אומד דעת הצדדים ותכליתו הכוללת – קרי, שמירת ההפרדה הרכושית והבטחת העברת המשק לבן הממשיך, תוך שמירת אפשרות מגורים לבת הזוג כל עוד חיי השיתוף נמשכים.

37. לטענתו, זכות מגורים אישית – ככל שמדובר ברישיון – אינה זכות קניינית ואינה כוללת זכות להעברה, הורשה או השכרה, אלא אם נאמר אחרת במפורש. התובעת, לשיטתו, לא הוכיחה כי כוונת הצדדים הייתה להקנות לה זכות רחבה הכוללת השכרה או הפקת רווחים, ולא זימנה לעדות את עורך הדין שערך את ההסכם לשם ביסוס טענתה. עוד הוא טוען כי העלאת הטענה בדבר זכות להשכיר את המשק מהווה הרחבת חזית אסורה, שלא נטענה בכתב התביעה או בתצהירים.

38. הנתבע מדגיש כי התובעת אף הצהירה בחקירתה כי אינה מבקשת להתגורר בבית, אלא מבקשת להשכירו – נתון המלמד, לשיטתו, כי אין מדובר במימוש זכות מגורים אלא בניסיון להשתלט על נכס שאינו שלה.

39. בנוסף, הנתבע כופר בטענות התובעת בדבר אלימות, איומים או השלכת חפציה, וטוען כי לא הוכחו כדבעי. לדבריו, הבית עמד ריק כשנה לאחר פטירת המנוח, והשיפוץ שבוצע נועד לשימור והכשרת הנכס למגורים. כן הוא מדגיש כי לתובעת הייתה דירת מגורים בבעלותה, עובדה הסותרת את טענתה למצוקת דיור.

40. אשר לתביעה שכנגד – הנתבע טוען כי התובעת מנעה את רישום זכויותיו במשק במשך כ-34 חודשים, תוך התנגדות לרישום באגודה וברשויות, ובכך גרמה לו נזק ממוני משמעותי. בגדר כך הוא עותר לפיצוי בגין הפסדי דמי שכירות והפסדי הכנסות מייצור חשמל, וכן להשבת מענק קבורה בסך 9,930 ₪ שקיבלה התובעת, לטענתו, שלא כדין. בנוסף הוא עותר לפיצוי בגין נזק לא ממוני שנגרם לו עקב מניעת האפשרות לנהוג מנהג בעלים בנכס הרשום על שמו.

     

    דיון והכרעה

41. המחלוקת שבפניי עוסקת במספר שאלות עיקריות, שעליהן תבוסס ההכרעה בתביעה העיקרית ובהמשך בתביעה שכנגד.

42. תחילה יש להידרש לטיבה של זכות המגורים שהוקנתה לתובעת מכוח הסכם יחסי הממון שאושר בפסק דין מיום 8.9.2016: האם עומדת לה זכות מגורים תקפה לאחר פטירת המנוח; מהו אופייה המשפטי; והאם היא מחייבת את הנתבע כיורש וכבן ממשיך.

43. יש לבחון את השלכות עזיבת התובעת את בית המגורים טרם פטירת המנוח: האם לעובדה זו יש כדי לפגוע בזכות או לצמצם את היקפה.

44. בהמשך יש לקבוע את היקף הזכות, ככל שתתקיים: האם מדובר בזכות אישית למגורים בלבד, או בזכות רחבה הכוללת גם שימושים נוספים בנכס, לרבות השכרתו והפקת פירותיו, כפי שטוענת התובעת.

45. רק לאחר ההכרעה בשאלות אלו ניתן יהיה לדון בטענות הכספיות הנגזרות, הן בתביעה העיקרית (דמי שימוש, נזקי מיטלטלין וכיוצא באלה), והן בתביעה שכנגד, הכוללת טענות להשבת כספים ולהכנסות שנוצרו מהנכס, וכן נזקים הנובעים מהתנגדות הנתבעת לרישום זכויות התובע במשק.

46. הדיון ייערך אפוא בסדר זה: תחילה התביעה העיקרית, ואחריה תיבחן התביעה שכנגד.

     

    קיומה, אופייה והיקפה של זכות המגורים

47. בפרק זה אתמקד בפרשנות זכות המגורים של התובעת, ולשם כך ראוי לצטט את ההוראות הרלוונטיות בהסכם יחסי הממון מיום 14.8.2016 וכן בהסכם לקביעת בן ממשיך.

48. בראש ובראשונה, סעיף 2 להסכם הממון קובע במפורש:

    "הצדדים מסדירים בהסכם זה את יחסי הממון שביניהם, הן בעת הקשר הזוגי ומראשיתו והן, חלילה, בעת סיום הקשר הזוגי, חלילה."(ההדגשות שלי-ר.ג.)

    סעיף זה קובע כי ההסכם אינו מוגבל לחיי השיתוף בלבד, אלא חל גם לאחר סיום הקשר. מכאן, כי אין בסיס לטענה שההסכם שותק ביחס להמשכיות זכויות הצדדים לאחר קרע, שכן ההסכם מורה במפורש כי תחולתו אינה מוגבלת לתקופת החיים המשותפים בלבד.

49. לפיכך, גם אם על פי הלכת אפרופים לפיה יש לפרש חוזה לפי כוונת הצדדים כאשר הוא שותק, בענייננו הסכם הממון אינו שותק, אלא קובע במפורש את המשך תחולתו גם לאחר סיום הקשר, לרבות שמירה על זכות המגורים של התובעת.

50. נוסף לכך, בסעיפים 5, 6 ו8 להסכם הממון מופיעות הוראות המבהירות את הבעלות והזכויות במשק – כך, סעיף 5 להסכם הממון קובע כי:

    "מוסכם במפורש בין הצדדים שכל רכוש אשר רשום ו/או מצוי בבעלות מי מהצדדים, יישאר בבעלות אותו צד אשר רשום על שמו ו/או בבעלותו, ולצד השני לא היה מעולם, אין כעת ולא יהא לעולם חלק כלשהו בכל רכוש הרשום ו/או מצוי בבעלות הצד השני."

    וסעיף 6 קובע כי:

    "מבלי לפגוע בכלליות האמור בסעיף 5 לעיל וכאמור במבוא, הצדדים מצהירים כי ביום 27.07.2008 התקשרו הצדדים – יחד עם ילדי צד א' ואח' – ב'הסכם לקביעת בן ממשיך', במסגרתו נקבעו, בין היתר, הסדרים באשר לבעלות במשק שבבעלות האיש, לזכויות שבמשק באשר ל'קביעת בן ממשיך' ובאשר לכך שאין לאישה חלק בו."

    וסעיף 8 קובע כי:

    "מבלי לפגוע בכלליות האמור בסעיף 5 להסכם זה, הצדדים מצהירים ומסכימים כי למעט זכות מגורים עד 120 שנים כאמור בהסכם בן ממשיך, אין לצד ב' מעולם לא היה לה ובעתיד לא יהיה לה חלק כלשהו במשק מס' X ביישוב X, על הזכויות והחובות שבו השייך לצד א', והוא רשאי לעשות בו כרצונו."(ההדגשות שלי – ר.ג.)

51. בהתאם לזאת, בנוגע לזכות המגורים עצמה, סעיף 5(2) בהסכם לקביעת בן ממשיך קובע באופן מובהק:

    "למען הסדר הטוב, וחרף האמור לעיל, ל----- הזכות להמשיך ולהתגורר בבית הממוקם על הנחלה עד 120 ויותר, ולא יהיה ניתן למכור את הנחלה כל עוד מר ----- והגב' ------ מתגוררים בבית, שניהם ביחד וכל אחד לחוד כל תקופה שהיא."(ההדגשות שלי – ר.ג.)

52. סעיף זה ממחיש מספר נקודות מהותיות: ראשית, הזכות אינה מוגבלת לזמן חיי השיתוף בלבד – שילוב המונח "ביחד וכל אחד לחוד" בסעיף 5(2) בהסכם לקביעת בן ממשיך יחד עם סעיף 2 להסכם הממון מוביל למסקנה כי לתובעת יש זכות מגורים עצמאית בבית גם במקרה של סיום הקשר, ואף אם נניח שהתקיים קרע עם המנוח. שנית, מדובר בזכות מתמשכת, אשר לא הותנתה בסייגים או במגבלות ביחס להמשכה לאחר פטירת המנוח, ואשר מחייבת גם את הבאים בנעליו, ובכלל זה הנתבע כבן ממשיך – כך, לדוגמה, נאסר למכור את הנחלה כל עוד התובעת מתגוררת בבית.

53. במלים אחרות, גם אם התקיימה תקופה של קרע בין התובעת למנוח – כפי שנטען על ידי הנתבע – אין בכך פגיעה בזכות המגורים של התובעת, אשר נשמרת גם "לחוד" לאחר סיום חיי השיתוף.

     

    היקף זכות המגורים: בין זכות מגורים אישית לזכות להפקת דמי שכירות

54. לצורך הכרעה בטענות הצדדים ביחס לשאלה האם קיימת לתובעת זכות לקבל דמי שכירות עבור הנכס, יש להידרש לפסק דין א.מ, אליו מפנה התובעת.

55. באותו עניין דובר במנוחה אשר הורישה בצוואתה את מלוא זכויות הבעלות בדירתה לנכדותיה, ואולם הכפיפה את זכות הבעלות לזכות שהעניקה לבתה להתגורר ולהשתמש בדירה כל ימי חייה, ללא כל הפרעה או הגבלה. לאחר שהבת עברה להתגורר בהוסטל, היא השכירה את הדירה לצד שלישי, והיורשות הגישו תביעה לסילוק ידה ולקבלת דמי השכירות.

56. בית המשפט קבע כי אף שזכות הבעלות הוקנתה לתובעות (הנכדות), היא הוכפפה לזכות מגורים ושימוש בלתי מוגבלת לכל ימי חיי הנתבעת; לפיכך מדובר ברשות חינם בלתי הדירה בעלת אופי מעין-קנייני, אשר אפשרה לה גם להשכיר את הדירה ולהפיק את פירותיה. משזכות הבעלות של היורשות לא הייתה ניתנת למימוש כל עוד עמדה לנתבעת הזכות לשוב ולהתגורר בדירה בכל עת, נדחתה התביעה לסילוק יד ולתשלום דמי השכירות.

57. ואולם, אין לגזור מן ההכרעה שם מסקנה גורפת, ויש לבחון האם הנסיבות ולשון ההסכמים בענייננו מצדיקות תוצאה דומה. כפי שיפורט להלן, התשובה לכך שלילית. בענייננו, זכות המגורים שניתנה לתובעת מתמצה בזכות אישית להתגורר בנכס בפועל בלבד, ואינה כוללת את הזכות להשכירו או להפיק ממנו פירות.

58. ההלכה הפסוקה מלמדת כי נקודת המוצא היא שזכות שימוש ומגורים הינה זכות אישית שאינה ניתנת להעברה או להורשה. כך נקבע בע"א 103/89 אזולאי נ' אזולאי, פ"ד מה(1) 47, בעמ' 481, כי אף שבמקרים מסוימים ניתן להסכים על עבירות הזכות, הרי ש:

    "רשות שימוש לעומת זאת היא זכות אישית שאינה ניתנת להעברה, אלא אם תנאי החוזה או מיכלול הנסיבות של המקרה מראים על כוונה הפוכה להתיר את העברתה לאחר. המסקנה העולה מן הדברים היא, כי אף שביסודה זכות השימוש היא זכות אישית, דבר עבירותה והתנאים לעבירותה ניתנים להסכמה בין מקבל השימוש ומעניק השימוש, ולכן יש לבדוק כל מקרה לגופו" (ההדגשות שלי – ר.ג.).

    משמע – הרחבת הזכות מעבר לשימוש האישי אינה הכלל אלא החריג, והיא טעונה אינדיקציה ברורה לכוונת הצדדים.

59. סבורני, כי יש להבחין בין הנסיבות שנדונו בפסק דין א.מ לבין המקרה שבפניי. שם, לשון הצוואה העניקה לנתבעת זכות "להתגורר ולהשתמש" בדירה ללא כל הגבלה, וההגבלה היחידה שהוטלה הייתה ביחס לזכות הבעלות שהוקנתה ליורשות. בית המשפט אף הסתמך על משמעות המונח "שימוש", הכוללת ניצול והפקת תועלת, ומכאן הסיק כי הזכות כללה גם השכרה.

60. נוסף על כך, בפסק הדין שם נמצאו אינדיקציות תכליתיות מובהקות לכך שהמנוחה ביקשה להבטיח את עתידה הכלכלי של הנתבעת לכל ימי חייה – לרבות באמצעות צוואה מוקדמת ומצבה הרפואי של הנתבעת – באופן שתמך בפרשנות מרחיבה של הזכות.

61. בענייננו, לעומת זאת, אין אינדיקציה לשונית או תכליתית לכך שהמנוח ביקש להעניק לתובעת זכות כלכלית בנכס. ההסכם נוקט בלשון "זכות מגורים" בלבד, ואף בהסכם לקביעת בן ממשיך נקבעה הזכות "להמשיך ולהתגורר" בבית, מבלי להזכיר שימוש רחב, השכרה או הפקת פירות. פרשנות המרחיבה את החריג שנקבע להסדר ההפרדה הרכושית כך שתכלול גם זכות להשכיר ולהפיק פירות מן הנכס, אינה מתיישבת עם לשון ההסכמים ואינה נתמכת בתכליתם.

62. בנסיבות אלה, ומשעה שהזכות להשכיר מהווה הרחבה חריגה של זכות מגורים אישית, הנטל להוכיח כי זו הייתה כוונת הצדדים מוטל על התובעת. התובעת לא הצביעה על הוראה מפורשת או על נסיבות המלמדות על כוונה כזו, ולא עמדה בנטל זה.

63. לפיכך, אין מקום לסטות מן הכלל שלפיו זכות המגורים היא זכות אישית, והיא אינה כוללת זכות להשכיר את הנכס או להפיק ממנו דמי שכירות.

64. מן העבר השני, אין בידי לקבל את טענות הנתבע שלפיהן זכות המגורים של התובעת בטלה מעיקרה.

65. ראשית, הטענה כי זכות המגורים בוטלה מחמת "נטישת" התובעת את המנוח בחודש פברואר 2020 לא הוכחה כדבעי, ולא הונחה תשתית ראייתית מספקת לכך שהתובעת עזבה מתוך כוונה לנתק את הקשר הזוגי לצמיתות.

66. אף אם גרסתה בדבר תחושת איום מעוררת קשיים ואינה חפה מסתירות, אין בכך כדי לבסס ממצא פוזיטיבי של "נטישה"– קרי, עזיבה המלמדת על קרע סופי השולל זכויות חוזיות. לכל היותר ניתן לומר כי מערכת היחסים בין השניים ידעה מתחים, אך לא הוכח קרע מוגדר וסופי.

67. יתרה מכך, מן העדויות שנשמעו – ובכלל זה מחקירתו של הנתבע עצמו – עולה כי בפועל לא התקיים ניתוק בין התובעת למנוח. הנתבע אישר כי המנוח נהג להגיע לבית התובעת בליווי מטפל, לשהות עמה בקביעות ואף להמשיך בקשר שוטף עמה עד סמוך לפטירתו.

68. כך, בפרוטוקול דיון ההוכחות עמוד 35 שורה 11 – עמוד 36 שורה 7, ענה הנתבע:

    "ש: אתה יודע שאבא היה מגיע ל----- עם המטפל הזר?

    ת: כן.

    ש: אחרי הקרע?

    ת: אני יודע. כן.

    ש: כן. אתה יודע מה הוא היה עושה שם?

    ת: יושב. משעמם לו. בן אדם זקן עם זה, לוקח אותו עם העגלה, יושבים שם חבר'ה של כל השכונה.

    ש: איזה חבר'ה? בבית שלה?

    ת: כן כן. כל החבר'ה.

    ש: הוא היה בא לאכול שם.

    ת: כל הזקנים. לאכול? בוא, אחותי הייתה דואגת לו לשלוש ארוחות ביום. אני לא יודע מה הוא היה אוכל אצלה.

    ש: למה שהאבא ילך ל----- אם היה ביניהם פיצוץ?

    ת: תשמע. בן אדם משעמם לו. אז הוא הולך, מסתובב.......

    עו"ד משה גרמה: אתה מציג את אבא כמי שהוא צלול לחלוטין...

    ת: אבל אם אתה יושב בבית עם עובד זר, משעמם לך, אז אתה הולך לחפש לך חברה. הגברת הזאת התעללה בו במשך שנים. הוא נהיה מזוכיסט, אז מזוכיסטים הולכים למקום שלהם לאיפה שהתעללו בהם. זה מה שאתה רוצה להגיד? מה זה לא מבין? היא מזוכיסטית. היא התעללה בו....."

69. אכן, אין מחלוקת כי התובעת עזבה את בית המגורים, ואף הודתה כי בתקופה הרלוונטית לא בישלה למנוח, לא כיבסה את בגדיו ולא ליוותה אותו לטיפולים רפואיים, לטענתה בשל מצבה הבריאותי ובשל נסיבות עזיבתה (עמ' 14 שורה 19 – עמ' 15 שורה 36). ואולם, אין בעובדות אלו כשלעצמן כדי ללמד על קרע זוגי סופי, במיוחד כאשר הקשר בין השניים נמשך בפועל, והמנוח המשיך להגיע לבית התובעת. בנסיבות אלה, העזיבה אינה מתגבשת לכדי "נטישה" וקרע בין הצדדים, וממילא אין בה כשלעצמה כדי לפגוע בזכות המגורים.

70. שנית, ואף חשוב מכך – גם אילו היה מוכח כי התובעת "נטשה" את המנוח, אין בעצם העזיבה כדי לשלול את זכות המגורים שהוקנתה לה בהסכם הממון. מדובר בזכות חוזית מפורשת, המעוגנת בהסכם הממון, ואין בהסכם כל הוראה הקובעת כי עזיבה פיזית של הבית, מכל סיבה שהיא, מבטלת את הזכות. משלא הותנתה הזכות בהמשך מגורים רציף או בהתנהגות מסוימת, אין מקום לקרוא לתוך ההסכם תנאים מגבילים שלא נקבעו בו במפורש.

71. אולם כל זאת למעלה מן הצורך, שכן סעיף 2 להסכם הממון קובע במפורש כי הזכות למגורים חלה גם לאחר סיום הקשר הזוגי, ואינה מוגבלת לחיי השיתוף בלבד – שילוב המונח "ביחד וכל אחד לחוד" בסעיף 5(2) לקביעת בן ממשיך, יחד עם סעיף 2 מוביל למסקנה כי לתובעת זכות מגורים עצמאית בבית גם במקרה של סיום הקשר, ואף אם נניח שהתקיים קרע עם המנוח. בהינתן הוראות אלה, קל וחומר כאשר הצדדים כלל לא התגרשו ולא הוכח קרע מובהק ביניהם, אין בסיס לטענה כי מגורים בנפרד או עזיבה זמנית של הבית מבטלים את הזכות.

72. גם הטענה כי זכות המגורים בוטלה נוכח הצוואה שערך המנוח לאחר הפרידה אינה יכולה להתקבל. זכות המגורים נובעת מהסכם ממון – קרי, מהתחייבות חוזית הדדית – ואינה ניתנת לביטול חד-צדדי באמצעות הוראה בצוואה. צוואה אינה יכולה לגרוע מזכות חוזית קיימת, בוודאי כאשר אותה זכות לא בוטלה בהסכמה ולא נקבע בהסכם כי היא תלויה בקיומם של תנאים מסוימים.

73. אף אין בידי לקבל את הטענה כי הצהרת התובעת בדיון ההוכחות – לפיה אינה מעוניינת לשוב ולהתגורר בבית, אלא להשכירו – מהווה ויתור על זכות המגורים. התובעת אכן טעתה בהבנת היקף זכותה וסברה כי היא רשאית להפיק דמי שכירות מן הנכס, אולם אין בדבריה משום ויתור מפורש וברור על עצם הזכות למגורים, ככל שייקבע כי זכות זו מוגבלת למגורים בלבד. ויתור על זכות חוזית אינו נלמד מכללא, ואינו מוסק מהבעת עמדה שגויה או אי-הבנה ביחס להיקפה של הזכות.

74. למעלה מן הצורך, ובשולי הדברים, אתייחס לטענות ההדדיות שהעלו הצדדים באשר לצוואת המנוח ולמצבו הרפואי בעת עריכתה.

75. התובעת טענה כי פעולות הנתבע ואחיו נעשו תוך ניצול מצבו הרפואי והנפשי של המנוח, אשר סבל, לשיטתה, מאלצהיימר, דיכאון ואובדן זיכרון, וכי החתמתו על צוואה נעשתה בנסיבות פסולות. מנגד, טען הנתבע כי בצוואה שערך המנוח לאחר הפרידה בוטלה במפורש זכות המגורים של התובעת, וכי צוואה זו אושרה וקיבלה תוקף של פסק דין.

76. ואולם, מחלוקת זו כלל אינה רלוונטית להכרעה שבפניי.

77. ראשית, התובעת לא הגישה התנגדות לקיום הצוואה, ומשכך שאלת כשירותו של המנוח בעת עריכתה אינה עומדת לדיון במסגרת הליך זה. פסק הדין שנתן תוקף לצוואה עומד על כנו, ואין בית משפט זה יושב כערכאת ערעור עליו.

78. ואולם חשוב מכך – אף אילו היה מוכח כי המנוח ביקש בצוואתו לשלול מן התובעת את זכות המגורים שהוקנתה לה בהסכם הממון, לא היה בכך כדי לגרוע מזכות זו. זכות המגורים אינה נובעת מהוראה צוואתית אלא מהסכם ממון שנחתם בין הצדדים ואושר על ידי בית המשפט, וקיבל תוקף של פסק דין. מדובר בזכות חוזית חלוטה, כחלק ממארג ההסדר הרכושי בין בני הזוג, שאינה ניתנת לביטול חד-צדדי באמצעות צוואה מאוחרת. צוואה אינה יכולה לשנות או לגרוע מהתחייבות חוזית שקיבלה תוקף שיפוטי, אלא אם בוטלה ההתחייבות בדרך הקבועה בדין – דבר שלא אירע בענייננו.

79. בדומה לכך, אין ממש גם בטענות הנתבע באשר לכך שהתובעת הסתירה, לכאורה, את העובדה שהייתה בעלת דירה נוספת ברחוב -------- בחיפה, ואשר נמכרה כשנתיים לאחר פטירת המנוח. אף אם אניח – מבלי לקבוע מסמרות – כי הדירה הייתה בבעלותה המלאה של התובעת, אין בכך כדי לגרוע מזכות המגורים שהוקנתה לה בהסכם הממון. ההסכם אינו מתנה את זכות המגורים בהיעדר נכסים אחרים, ואינו קובע כי הזכות תישלל אם לתובעת נכס נוסף. משכך, שאלת הבעלות בדירה האחרת, כמו גם נסיבות רישומה או מכירתה, אינה נדרשת להכרעה ואינה משליכה כשלעצמה על עצם קיומה של זכות המגורים.

80. דומה כי מוטב היה אילו הצדדים היו ממקדים את טיעוניהם בהוכחת הסוגיה המרכזית הדורשת בירור – היקפה הפרשני של זכות המגורים שנקבעה בהסכם הממון – על בסיס ראיות אובייקטיביות וממוקדות, ולא מרחיבים את היריעה לעבר סוגיות צדדיות שאינן רלבנטיות: כשירותו של המנוח בעת עריכת צוואה, אשר ממילא אינה יכולה לגרוע מזכות חוזית מוקנית; או שאלת קיומו של נכס נוסף בידי התובעת, אשר אין בהן כשלעצמן כדי לשלול את זכות המגורים שהוקנתה לתובעת בהסדר הרכושי שנקבע בהסכם הממון.

81. משנדחתה לגופה טענת התובעת בדבר זכות להשכיר את הנכס ולהפיק ממנו דמי שכירות, אף אינני נדרשת להכריע בשאלה האם מדובר בהרחבת חזית שלא נטענה בכתב התביעה או בתצהירים, ואם כן – האם מדובר בהרחבת חזית אסורה, בפרט בשים לב לכך שהנתבע לא התנגד במפורש להעלאת הטענה במהלך דיון ההוכחות, שכן ממילא הטענה נדחתה לגופה ואינה מקימה לתובעת כל זכות.

     

    היקף זכות המגורים – תחולתה

82. משנקבע כי זכות המגורים של התובעת היא זכות אישית להתגורר בנכס בלבד, ואינה כוללת זכות להשכירו או להפיק ממנו פירות, עולה השאלה מהו היקפה הפיזי: האם היא חלה על כל בית המגורים, או שמא מוגבלת ליחידה נפרדת, כפי שהציע הנתבע כפתרון ליישוב המחלוקת – הקצאת יחידת ה80 מ"ר הכוללת מטבח ושירותים (פרוטוקול דיון ההוכחות, עמוד 30, שורות 133).

83. מן הראיות עולה כי בית המגורים מחולק בפועל לשתי יחידות נפרדות: האחת בשטח של כ-200 מ"ר והשנייה בשטח של כ-80 מ"ר. כך העיד הנתבע (פרוטוקול דיון ההוכחות, עמ' 34 ש' 33 – עמ' 35 ש' 2), ואף פירט כי היחידה הגדולה מושכרת בסך 4,000 ₪ ואילו היחידה הקטנה בסך 3,000 ₪. חלוקה זו אינה במחלוקת והיא משקפת מציאות פיזית ותפקודית של שתי יחידות מגורים עצמאיות.

84. מן המסמכים והעדויות שלפניי אף ניתן לכאורה ללמוד כי חלוקת בית המגורים ליחידות אינה תולדה של יוזמה מאוחרת בלבד, אלא קיימת מזה שנים רבות. כך, בהסכם לקביעת בן ממשיך, בסעיף 5(א)(5), נקבע:

    "הבן ------ יהיה רשאי להמשיך לגור בדירה התחתונה בהתאם לתנאים בהם הוא מתגורר היום, קרי תמורת תשלום והשתתפות בהוצאות מים, חשמל …" (ההדגשות שלי – ר.ג.).

85. הדברים אף עלו במפורש כבר בדיון קדם-המשפט, כאשר באת כוח התובעת טענה (עמ' 2 ש' 25 – עמ' 3 ש' 13) כי במועד חתימת הסכם הממון "הבית היה חלקה אחת", וכי רק בשלב מאוחר יותר "חילקו את הבית לשלוש יחידות דיור", והוסיפה כי "בדירה אחת גרו המנוח ואשתו. גרו לבד", מנגד השיב הנתבע באופן חד-משמעי (עמ' 3 ש' 15-17) :

    "אל תשקר. תמיד הבית היה מחולק. יש ארנונה על שני בתים שם. אני גרתי בבית הזה. בית המגורים שאבי גר בו, נשאר אותו דבר. זה הבית שהתובעת גרה איתו היום. עכשיו הוא מושכר. למטה יש עוד יחידת דיור, זה בית מחולק לשני בתים."

    ובהמשך חזר והדגיש:

    "הבית היה מחולק לחצי כל הזמן."

86. האמור עולה בקנה אחד עם עדות הנתבע (עמ' 30 ש' 18-23):

    "כבוד השופטת: ויחידת הדיור שהצעת לה יש בה מטבח?

    ת: בטוח. כן.

    כבוד השופטת: היא ערוכה לקליטה שלה? יש בה מטבח מסודר, שירותים.

    ת: כן כן. שירותים, מקלחת. זה שמונים מטר עם חדרים והכל. אני גרתי שמה אישית חמש שנים עם שני ילדים. אז היא יכולה לגור שמה. מה קרה? מה הסיפור?"

87. מן המקובץ עולה כי בנכס קיימת יחידת מגורים נוספת בשטח של כ-80 מ"ר. מדובר, אפוא, ביחידת מגורים עצמאית ונפרדת, המאפשרת מגורים מלאים. ככל שניתן להעריך מהראיות ומהשכל הישר, התובעת והמנוח התגוררו בחייהם המשותפים ביחידה הגדולה יותר, בשטח כ200 מ"ר, בעוד שבניו של המנוח – הנתבע ואחיו ------- – התגוררו לפרקים ביחידה הקטנה יותר בשטח כ- 80 מ"ר.

88. אף שמדובר בנתון מהותי, שהיה עשוי להשפיע באופן ישיר על היקף זכות המגורים, התובעת לא הציגה כל ראיה סדורה התומכת בטענה כי התגוררה עם המנוח בחייהם המשותפים ביחידה הגדולה בשטח כ200 מ"ר, והעלתה טענה שלפיה מדובר ביחידת מגורים אחת ולא בשתי יחידות – בניגוד למה שעולה לכאורה באופן ברור מההסכם לקביעת בן ממשיך.

89. נראה, כי הדבר נובע מהעדפת התובעת לממש את זכותה בדרך כלכלית – באמצעות השכרת הנכס וקבלת דמי שכירות – במקום לטעון למגורים בפועל ביחידה הגדולה, כפי שהתברר בדיון ההוכחות, כאשר התובעת הבהירה כי אינה מעוניינת לשוב למגורים בבית עצמו, אלא מעדיפה להשכירו ולקבל את דמי השכירות לעצמה. כך עולה מעדותה (עמ' 18 ש' 3 – עמ' 19 ש' 12):

    " כבוד השופטת: תעני. את רוצה לחזור לבית?

    ת: אני רוצה מגורים. מקום מגורים.

    כבוד השופטת: אבל שואלים אם לבית עצמו.

    עו"ד משה גרמה: גברתי. היא יכולה גם להשכיר את הנכס. יש כבר פסק דין בעניין הזה

    כבוד השופטת: אבל אתה לא יכול לענות בשמה.

    עו"ד עימאד זיינה: אבל גברתי. היא אמרה שהיא מפחדת. ישחטו אותה. היא אמרה כמה פעמים. היא מפחדת ללכת לשם .......

    כבוד השופטת: אני שואלת אותך ותעני לי. את רוצה לחזור לגור בבית של X?

    ת: בבית אני לא יכולה להיכנס לבית הזה. 

    כבוד השופטת: אבל אם בית המשפט ייתן פסק דין שאת יכולה לגור שם, את תגורי?

    ת: שיפנו את הבית ואני אשכיר אותו. אני אשכיר אותו ואני אשכיר במקום אחר. אני אשכיר את הבית הזה ואני אשכיר במקום אחר......"

90. במילים אחרות, התובעת לא עמדה על מימוש זכות מגוריה בפועל ביחידה שבה התגוררה, לטענתה, במהלך חיי המנוח, אלא בחרה לעזוב את הנכס והעמידה את תביעתה על מימוש כלכלי בדמות דמי שכירות. בכך גילתה דעתה כי עיקר עניינה אינו במגורים דווקא, אלא בהפקת טובת הנאה כספית מן הנכס. התנהלות זו פועלת לחובתה בבוא בית המשפט לבחון את היקף הזכות הנטענת.

91. אכן, מבחינת אומד דעת הצדדים ולפי פשט לשון הסכם הממון, ניתן היה להניח כי זכות המגורים נועדה להתייחס למקום המגורים שבו חיו בני הזוג בפועל במהלך חייהם המשותפים – ולא לכלל הנכס. ואולם, חרף חשיבותה של שאלה זו, לא נטענה ולא הוכחה באופן פוזיטיבי טענה כי בני הזוג התגוררו דווקא ביחידה הגדולה. בית המשפט נדרש להסיק זאת מן הנסיבות ומן השכל הישר, אולם בהיעדר תשתית ראייתית מספקת אין מקום לקבוע בכך ממצא פוזיטיבי.

92. גם אם התובעת ובאי-כוח התבססו על ההשערה כי עומדת לה זכות להשכיר את הנכס – טענה שנדחתה – הדבר אינו מפחית מהצורך להציג ולבסס את היסוד העובדתי הנוגע להיקף הזכות עצמה. בהיעדר טענה והיעדר ראיות, אין בידי לקבוע ממצא פוזיטיבי בנוגע ליחידה הספציפית אליה התכוונו הצדדים בעת כריתת ההסכם.

93. בנסיבות אלה, אין מנוס מלבחון את הסוגיה בראש ובראשונה דרך פרשנות הסכם הממון עצמו והיקף הזכות שהוקנתה מכוחו.

94. נקודת המוצא היא כי לשונו של הסכם הממון מקנה לתובעת "זכות מגורים" לאחר פטירת המנוח, אולם ההסכם שותק לחלוטין באשר להיקפה הפיזי של זכות זו – דהיינו, היכן בנכס תתממש הזכות ומה גבולותיה. מדובר בלאקונה ממשית בהסדר החוזי, שכן ההסכם אינו מבהיר את גבולותיה הפיזיים של זכות המגורים - האם הזכות חלה על כלל הבית, על חלק ממנו, או על יחידת מגורים מסוימת.

95. כאמור, כבר בהסכם לקביעת בן ממשיך צוין במפורש כי לבן ------- מוקנית זכות מגורים בדירה התחתונה. ממילא, ברי כי זכות המגורים של התובעת לא נועדה לחול על כלל הנכס כולו, אלא לכל היותר על יחידת מגורים מסוימת.

96. משקבעתי כי זכות המגורים היא זכות אישית ומהווה חריג להסדר ההפרדה הרכושית שנקבע בין הצדדים, יש לפרשה בצמצום ובהתאם לתכליתה – הבטחת קורת גג לתובעת בלבד. אמנם הפרשנות הפשוטה של הסכם הממון מצביעה על זכות מגורים ביחידה שבה התגוררה התובעת בפועל עם המנוח, אך בהיעדר קביעה חוזית מפורשת ובהיעדר תשתית ראייתית ברורה בשאלה באיזו מן היחידות התגוררו המנוח והתובעת במהלך חייהם המשותפים, אין מקום להרחיב את זכות המגורים מעבר למתחייב - הבטחת מגורים לתובעת בלבד.

97. סיכומה של נקודה זו: בהינתן הלאקונה שבהסכם הממון, ומשהוכח כי בנכס מצויה יחידת מגורים עצמאית בשטח של כ-80 מ"ר, הכוללת מטבח, שירותים ומקלחת ומאפשרת מגורים מלאים ועצמאיים – יש לאמץ פרשנות המגשימה את תכליתה של זכות המגורים מחד גיסא, אך אינה מרחיבה אותה מעבר לנדרש מאידך גיסא, תוך איזון בין תכליתה הסוציאלית של הזכות – הבטחת קורת גג – לבין שמירה על ההסדר הרכושי הכולל שעליו הסכימו הצדדים.

98. אשר על כן, ובהיעדר הוראה מפורשת בהסכם הממון באשר להיקף הזכות; בהיעדר הוכחה פוזיטיבית בדבר היחידה שבה התגוררו התובעת והמנוח בפועל; ובשים לב לכך שיחידת ה-80 מ"ר מספקת מענה מגורים מלא ועצמאי – אני קובעת כי זכות המגורים של התובעת תחול על יחידת ה-80 מ"ר בלבד, וזאת ככל שתבחר לממש את זכותה למגורים בפועל.

     

    תביעת דמי שימוש

99. התובעת טוענת לחיוב הנתבע בתשלום דמי שימוש בסך 7,000 ₪ לחודש, החל מיום 1.1.2022 ועד למועד מתן פסק הדין או פינוי הבית – לפי המאוחר.

100. לאחר שנקבע כי זכות המגורים של התובעת היא זכות אישית להתגורר בנכס בלבד, ואינה כוללת זכות להשכירו או להפיק ממנו דמי שכירות, הרי שזכאותה לדמי שימוש יכולה להתקיים רק מקום שבו הוכח כי ביקשה לממש בפועל את זכות מגוריה האישית, וכי הנתבע מנע ממנה זאת שלא כדין.

101. כפי שעולה מפרוטוקול הדיון מיום 21.9.2023, הוצעה לתובעת בפועל אפשרות להתגורר ביחידת דיור נפרדת בשטח של כ-80 מ"ר, ואולם היא סירבה להצעה זו ועמדה על דרישה לסילוק ידו של הנתבע מן הבית כולו.

102. כך למשל הצהיר הנתבע (עמ' 2 ש' 28):

     "אין לי בעיה לתת לה לגור. אני אקצה לה מקום."

     ובאת כוחו הוסיפה (עמ' 5 ש' 13):

     "אם היא רוצה, יש לה יחידת דיור והיא מוזמנת לגור שם."

103. מנגד, התובעת הבהירה מפורשות (עמ' 6 ש' 24):

     "אני לא מוכנה לגור שם בכלל.", וכן (עמ' 6 ש' 32): "אני אומרת שאני לא מוכנה ללכת ליחידת דיור."

     וגם בא כוחה הדגיש (עמ' 2 ש' 33-35):

     "נבקש סילוק יד מיידי", וכי לשיטתה: "יש לה זכות דיור מכח ההסכם על הבית ולא על החדר ולא על המחסן ולא על הסלון על כל הבית. היא תעשה בו מה שהיא רוצה."

104. במילים אחרות, כבר בשלב קדם-המשפט לא ביקשה התובעת לממש זכות מגורים קונקרטית ביחידה מסוימת בבית, אלא דרשה באופן גורף את פינויו של הנתבע מכלל הבית. דרישה זו חורגת מגדרה של זכות המגורים האישית שנקבעה לה, אשר עניינה זכות להתגורר בנכס – ולא לדרוש פינויו המלא של בעל הזכויות בו.

105. כאמור, אף על פי שלא הובאו ראיות ממצות אודות מועד חלוקת הבית לשתי יחידות, שוכנעתי, על פני הדברים, כי הפיצול לשתי יחידות התקיים עוד בחיי המנוח. בהתחשב בכך שהתובעת לא התגוררה בפועל בכל שטח הבית, התעקשותה לקבל פינוי מלא של הנתבע – במקום לממש זכות מגורים ביחידה שבה התגוררה הלכה למעשה – פועלת לחובתה, שכן גם אם סברה התובעת כי היחידה שהוצעה לה אינה זו שבה התגוררה בעבר, היה עליה לטעון במפורש כי היא דורשת לממש את זכותה דווקא ביחידה הספציפית בה חיה עם המנוח, ולא להעלות דרישה גורפת ובלתי סבירה לפינוי כל הבית.

106. התנהלות זו במסגרת קדם-המשפט מחזקת את המסקנה כי גם במועד הנטען – ביום 1.1.2022 – לא ביקשה התובעת לממש זכות מגורים קונקרטית באחת מיחידות הבית, אלא עמדה על תפיסה שלפיה זכאית היא לשליטה מלאה בבית או לתמורה כספית בגינו.

107. לפיכך, משהוכח כבר בדיון קדם-המשפט כי התובעת סירבה לנהל משא ומתן ענייני למימוש זכות המגורים שלה בנכס, וכי דחתה הצעה קונקרטית למגורים ביחידה נפרדת, אין היא זכאית לדמי שימוש בגין התקופה שבה נמנעה – לפי בחירתה – ממימוש זכות המגורים האישית שהוקנתה לה בהסכם הממון.

108. יתר על כן, לא שוכנעתי כי הוכחה מניעה בפועל מצד הנתבע אשר שללה מן התובעת את האפשרות להתגורר בנכס. ואף אם נניח כי התקיימו אירועים שהובילו לעזיבתה, הרי שלפי גרסתה שלה, אלה יוחסו לאחיו ואחותו של הנתבע – --------- – ולא לנתבע עצמו.

109. אמנם בדיון מיום 21 בספטמבר 2023 ניתן היה להבין מעדותה, שלטענתה גם הנתבע היה מעורב באיומים כלפיה (עמ' 1 ש' 21-25):

     "לא סתם יצאתי מהבית. הם עשו עלי לינץ'. הם התאספו עלי, אחד אמר שישחט אותי, שני אמר שיקבור אותי. אחותו באה, זרקה כיסאות, באה להוציא לי את העיניים. הם עשו אותי חולה...."

110. ואולם בדיון ההוכחות מיום 12.1.2025 התברר כי האירועים הנטענים יוחסו לאחיו של הנתבע – --------- – ולאחותו ------- בלבד. כך, כאשר נשאלה מתי עזבה את הדירה, ציינה התובעת אירועים שונים שכללו את אחי הנתבע - --------- בלבד, תוך שהיא מציינת כי:

     "באותו יום בערב ישבנו ככה. הוא היה משחק דווקא עם העובד זר שעכשיו פתאום הביאו לו. פתאום נפתחה הדלת. הבת שלו לקחה כיסאות. התחילה לשבור. ובאה אלי אמרה לי אני אוציא לך את העיניים. כבוד השופטת הרב ----- אמר אני אשחט אותך. והוא אמר לי אני אעשה אותך חתיכות. עכשיו תצאי מהבית הם אומרים לי. תצאי מהבית....

     ש. ראית את התצהיר של -------?

     ת: ------ לא התערב בכלל."

     האמור עולה בקנה אחד עם תצהירו של -------- עצמו (סעיף 5) בו נמסר:

     "קראתי על טענותיה של ------ לאלימות מצד ------- ואני מדגיש כי מעולם לא נהגתי ב------ באלימות וככול הידוע לי גם ------ לא נהג בה באלימות."

111. לפיכך, גם על פי גרסת התובעת, האירועים האלימים בהם היא טוענת שנפגעה היו מעשי אחיו ואחותו של הנתבע – --------- בלבד – ולא מעשי הנתבע עצמו, שאותו מבקשת לחייב בתשלום דמי השימוש. אי לכך, אין בסיס לקבוע כי הנתבע מנע מהתובעת את מגוריה בנכס, ואף הטענות לאיומים לא מקימות חובה כלפי הנתבע לתשלום דמי שימוש.

112. מעבר לכך, אף בהנחה כי עזיבתה של התובעת את הבית נבעה מחשש לאיומים, אין בכך כדי להסביר מדוע בשלב מאוחר יותר – ולמצער בדיון קדם-המשפט – סירבה התובעת לכל פשרה להתגורר ביחידה בבית, ובפרט לנוכח הערת בית המשפט בדיון ההוכחות (עמ' 31 ש' 11-13):

     "עו"ד עימאד זיינה: גברתי, אבל הבהרנו את הנקודה הזאת. שאחד ישחט אותה, אחד יקבור אותה, ואחת תוציא לה את העיניים. היא מפחדת."

     כבוד השופטת: אבל היא יכולה לגור שם עם צו הגנה של בית משפט."

113. לסיכום - על בסיס מכלול הראיות והעדויות שבפני, אין כל בסיס לקבוע כי הנתבע מנע מהתובעת את מגוריה בנכס או גרם לה לעזוב אותו. אמנם התובעת עזבה את הנכס, לטענתה, בעקבות איומים מצד אחי הנתבע – --------- – אך עובדה זו כשלעצמה אינה מהווה עילה לחייב את הנתבע בדמי שימוש.

114. גם במועד מאוחר יותר, כאשר בית המשפט ציין כי היא יכולה להיעזר בצו הגנה, בחרה התובעת לא לממש את זכות המגורים האישית שהוקנתה לה, וסירובה להצעה קונקרטית למגורים ביחידה בבית מחזק מסקנה זו; די אף בטעם זה כדי לקבוע כי אינה זכאית לדמי שימוש.

      

     פיצוי בגין נזקי רכוש – מטלטלין שנזרקו לטענת התובעת

115. התובעת עתרה לפיצוי כספי בסך 100,000 ₪ בגין מטלטלין וחפצים אישיים שלטענתה נלקחו והושלכו לאשפה על ידי הנתבע, לאחר שעזבה את הנכס. לטענתה, מדובר בתכולה מלאה של בית מגורים ששימשה אותה ואת המנוח במשך 28 שנות נישואין, לרבות ריהוט, מוצרי חשמל, ביגוד וחפצים בעלי ערך רגשי.

116. הנתבע הכחיש את הטענה מכל וכל. לגרסתו, מרבית המטלטלין בנכס היו שייכים לאמו המנוחה ולמנוח, ולא לתובעת. עוד טען כי ניתנה לתובעת אפשרות לקחת את חפציה, וכי דרישתה הכספית אינה מבוססת ואף לא הוזכרה במכתב ההתראה מיום 16.1.2022.

117. לאחר עיון בכלל הראיות ושמיעת העדויות, דין רכיב תביעה זה להידחות משני טעמים עיקריים: האחד – היעדר הוכחה לבעלות, להיקף ולשווי הנטען; והשני – היעדר הוכחה כי הנתבע מנע מן התובעת ליטול את חפציה או פעל להשלכתם.

118. ראשית, התובעת לא הוכיחה אילו חפצים היו בבעלותה, מתי נרכשו, מה היה היקפם, ומה היה שוויים במועד הנטען לזריקתם. טענתה הועלתה על דרך האומדנה בלבד, ללא אסמכתאות, קבלות, חוות דעת, או כל ראיה אובייקטיבית אחרת.

119. כך, בחקירתה הנגדית לא ידעה התובעת להצביע על רכישות קונקרטיות שביצעה, לא הציגה קבלות או כל אסמכתא אחרת, ואף לא הצליחה למסור פרטים בסיסיים בדבר מועד הרכישה או שווי החפצים. לשאלת בית המשפט האם ברשותה קבלות על רכישת רהיטים לבית השיבה: "אין לי. גברת. אפילו אני לא יודעת, אין לי פתק, אין לי סיכה מה שמהבית. אין לי שום דבר" (עמ' 16 ש' 31–32).

120. בהמשך חקירתה נשאלה התובעת אילו פריטים רכשה לבית והשיבה באופן כללי בלבד: "מה קניתי? הכל… אם זה סלון, אם זה רהיטי חדר שינה, אם זה ספות, אם זה מקררים" (עמ' 17 ש' 4–7). כאשר נשאלה כמה עלה לה המקרר, השיבה (עמ' 17 ש' 9-11): "מה? בחייך, את חושבת שאני זוכרת?" ובהמשך נקבה בסכומים כלליים (9,000 ₪ ו-6,000 ₪), אך לא ידעה לציין מתי נרכשו הפריטים. לשאלות חוזרות בדבר מועד הרכישה השיבה מספר פעמים: "אני לא זוכרת" (עמ' 17 ש' 12–22).

121. מן העדות עולה כי התובעת לא ידעה למסור פרטים קונקרטיים באשר לזהות הפריטים הנטענים, מועד רכישתם או שווים. אף אם אניח לטובתה כי נקבה מחירי רכישה משוערים, הרי שלא הובאה כל ראיה באשר לשווי המטלטלין במועד הנטען להשלכתם – המועד הרלוונטי להערכת הנזק, כאשר מובן מאליו כי שוויים של מוצרי חשמל וריהוט פוחת עם חלוף השנים, ולעיתים באופן ניכר, ומשכך אין די בהפניה כללית למחיר רכישה משוער — במיוחד מקום שבו אף מועד הרכישה אינו ידוע.

122. גם אם הייתה התובעת מוכיחה אילו פריטים רכשה – והיא לא הוכיחה זאת, ואף לא ידעה לפרט באופן קונקרטי מה קנתה – הרי שבוודאי לא הוכיחה מה היה שוויים של אותם חפצים במועד הנטען להשלכתם. שווי זה נגזר, בין היתר, מגילם של הפריטים, ממצבם וממועד רכישתם – נתונים שלא הובררו כלל.

123. בנסיבות אלה לא הונחה תשתית ראייתית מינימלית המאפשרת לכמת את הנזק הנטען, אף לא על דרך האומדנה. העדות אינה מאפשרת קביעה עובדתית באשר לזהות המטלטלין, היקפם, מועד רכישתם או שוויים במועד הרלוונטי. מדובר בטענות כלליות, בלתי ממוסמכות ובלתי מכומתות, שאינן עומדות בנטל ההוכחה המוטל על תובע בהליך אזרחי.

124. גם התמונות שהוגשו על ידי התובעת לתצהירה לא הובהרו כדבעי. כאשר נשאלה לסמן ולהסביר מה הן מציגות, השיבה באופן כללי וחסר קונקרטיות: "יש בית. מה יש בה?" ו"מאיפה אני יודעת מה יש בתמונה? אני לא יודעת. אני מצטערת" (עמ' 16 ש' 6–20). במקום לתת פרטים מדויקים על הפריטים בתמונה או על גורל החפצים, התובעת הסתפקה בהסברים בלתי ברורים כגון "אמרתי לך בית. מה יש בתמונה? בית. הוא הוציא את כל הרהיטים והביא מגרסה וגרס אותם וזרק אותם למכולה " (עמ' 16 ש' 29–28).

125. בנסיבות אלה, התמונות אינן מספקות תשתית ראייתית לביסוס ההיקף או זהות המטלטלין, קל וחומר אין בהן כדי לקבוע את שווי הפריטים במועד הנטען להשלכתם.

126. יתרה מכך, משהוסדרה בין התובעת למנוח הפרדה רכושית מלאה במסגרת הסכם הממון, הנטל להוכיח כי המטלטלין הנטענים נרכשו על ידה ובבעלותה הבלעדית – ולא היו חלק מתכולת המשק או רכושו של המנוח – היה מוטל עליה במלואו. נטל זה לא הורם.

127. שנית, התובעת לא הצליחה לסתור את גרסת הנתבע ואחיו --------, שלפיה ניתנה לה הזדמנות לקחת את המטלטלין השייכים לה. ------ ציין בתצהירו (סעיף 3): "ראיתי במו עיניי את ------ לוקחת את חפציה כאשר עזבה את המשק של אבי. יתרת חפציה הונחה בחדר סגור בבית אבי. אחרי פטירת אבי הודעתי ל------ כי היא יכולה להגיע ולקחת אותם. אני השארתי לה מפתח סמוך לחדר. היא גם הגיעה ובררה לעצמה את רוב הדברים הנחוצים לה. פניתי אליה ואל משפחתה על מנת שתגיע ותיקח את יתרת חפציה, ולאחר זמן מה הגיעה ולקחה את החפצים שלה".

128. גם בעדות התובעת יש התייחסות לכך שהתכולה לא נזרקה באופן חד-צדדי אלא הועברה לבית סבתה, בתוך מגרש המנוח (עמ' 13 ש' 28–36).:

     " הוציאו את כל התכולה של הבית. כל התכולה וזרקו אותה בבית של הסבתא. הכל ברצפה. ומה לא היה לי? מה לא היה לי שם?

     ש: הבית של הסבתא נמצא בתוך המגרש של -----?

     ת: נמצא בתוך המגרש של -----. הכל נמצא בתוך המגרש של ----. ------..."

129. במילים אחרות, לא זו בלבד שהתובעת לא הוכיחה כי הנתבע מנע ממנה ליטול את חפציה או השליך את הפריטים באופן שגרם להפסד, אלא שמעדות התובעת עצמה עולה כי החפצים לא נזרקו מיד, אלא הונחו בבית הסבתא, בתוך מגרש המנוח, כהצהרת -------; ובכל מקרה, התובעת לא עמדה בנטל ההוכחה המוטל עליה.

130. משלא הוכחו הבעלות, ההיקף והשווי של המטלטלין, ואף לא הוכחה כל מגבלה סבירה על איסופם, לא הונח בסיס עובדתי או ראייתי לפסיקת פיצוי כלשהו.

      

     התביעה שכנגד (תמ"ש 53087-03-22)

131. במסגרת ההליך שלפניי הוגשה תביעה שכנגד מטעם הנתבע בתביעה העיקרית (להלן: התובע שכנגד), במסגרתה הוא מבקש לחייב את התובעת בתביעה העיקרית (להלן: הנתבעת שכנגד) בתשלומים שונים ובפיצויים נוספים, עקב התנהלותה כלפיו וכלפי המנוח, כמפורט להלן.

132. עיקר התביעה שכנגד נוגע לטענת התובע שכנגד כי הנתבעת שכנגד פעלה לסיכול רישום זכויותיו במשק כבן ממשיך וכיורש. לטענתו, חרף היותו היורש הבלעדי של המנוח בהתאם לצו קיום צוואה מיום 26.8.2021, סירבה האגודה השיתופית להשלים את רישום זכויותיו במשק בשל התנגדות הנתבעת שכנגד, ובשל כך נמנע ממנו לנהוג במשק מנהג בעלים, לפתחו, ולהפיק ממנו הכנסות.

133. ההתנגדות, כך לטענתו, נמשכה מחודש אוגוסט/ספטמבר 2021 ועד ליום 30.6.2024 – כ-34 חודשים – ובמהלכם נמנע ממנו לנהוג מנהג בעלים במשק.

134. בגין תקופה זו עתר בכתב התביעה לפיצוי חודשי בסך 7,000 ₪ לכל חודש, עד להסרת ההתנגדות, רכיב שנתבע בנוסף לסכום כולל של 157,000 ₪.

135. בסיכומיו הרחיב התובע שכנגד את היקף הנזק הנטען וטען להפסדי הכנסה משמעותיים יותר, ובכלל זה: הפסד דמי שכירות פוטנציאליים בסך 15,000 ₪ לחודש – ובמצטבר 510,000 ₪; הפסד הכנסות מייצור חשמל באמצעות מערכת פאנלים סולאריים בסך 17,000 ₪ לחודש – ובמצטבר 578,000 ₪. לטענתו, התנגדות הנתבעת שכנגד מנעה ממנו להשכיר יחידות בנכס, לפתח מיזמים תיירותיים ולהתקין מערכת סולארית להפקת חשמל.

136. בנוסף לרכיבי אובדן ההכנסות, עותר התובע שכנגד להשבת כספים שלטענתו התקבלו בידי הנתבעת שכנגד במהלך חיי המנוח ולאחר פטירתו, ואשר לשיטתו שייכים לעיזבון המנוח, כדלקמן:

     • סך של 60,000 ₪ בגין כספי קצבת סיעוד (מט"ב/המוסד לביטוח לאומי) שהתקבלו בשנים 2018–2020, ואשר לטענתו לא שימשו לטיפול במנוח;

     • סך של 9,930 ₪ בגין מענק הוצאות קבורה והלוויה ששולם על ידי המוסד לביטוח לאומי;

     • סך של 12,500 ₪ בגין דמי השכרת שדה המשק בשנים 2015–2020;

     • סך של 14,523 ₪ בגין מחצית חוב ארנונה שנותר על הנכס.

137. רכיבים אלה הועמדו בכתב התביעה כחלק מסכום כולל של 157,000 ₪, בצירוף רכיב חודשי מתמשך עד למועד הסרת ההתנגדות לרישום הזכויות.

138. עוד עותר התובע שכנגד לפיצוי בגין נזק לא ממוני, בטענה כי התנהלות הנתבעת שכנגד פגעה בזכויותיו כיורש, מנעה ממנו לנהוג מנהג בעלים במשק והסבה לו עוגמת נפש.

      

     תמצית טענות הצדדים בתביעה שכנגד

139. לטענת התובע שכנגד, משהוצא צו קיום צוואה המכריז עליו כזוכה היחיד בעיזבון המנוח, קמה לו זכות מלאה ומיידית להירשם כבעל הזכויות במשק, ומשכך כל התנגדות שהוגשה על ידי הנתבעת שכנגד מהווה פעולה שלא כדין, אשר סיכלה את מימוש זכויותיו הקנייניות והכלכליות.

140. לשיטתו, התנגדות זו חרגה מגדר מימוש זכות דיונית לגיטימית והייתה נגועה בחוסר תום לב, שכן הנתבעת שכנגד ידעה – או למצער היה עליה לדעת – כי אין לה זכויות עדיפות במשק, ומשכך פעלה לשיטתו כדי לעכב את הרישום ולהפעיל עליו לחץ במסגרת המחלוקת הכוללת בין הצדדים.

141. התובע שכנגד מוסיף וטוען כי כתוצאה ישירה מן העיכוב ברישום נמנע ממנו לפתח את המשק ולהפיק ממנו רווחים, וכי הנזק שנגרם לו אינו תיאורטי אלא ממשי ובר-חישוב, בין אם במונחי דמי שכירות פוטנציאליים ובין אם במונחי הכנסות מייצור חשמל ומיזמים תיירותיים.

142. אשר לרכיבי ההשבה, טוען התובע שכנגד כי בהיותו הזוכה היחיד על פי צו קיום צוואה, כל כספים הקשורים למנוח או למשק – בין אם התקבלו בתקופת חייו ובין אם לאחר פטירתו – שייכים לעיזבון, ומשכך, על הנתבעת שכנגד להשיבם לידיו.

143. מנגד, הנתבעת שכנגד דוחה את התביעה שכנגד מכל וכל. לטענתה, התנגדותה לרישום זכויות התובע שכנגד הייתה מושתתת על מחלוקת משפטית אמיתית וכנה בנוגע להיקף זכויותיו של המנוח במשק. זאת, בהינתן ההסדרים החוזיים החלים על המשק ובהתאם להוראות ההסכם המשולש, הקובעות כי במקרה של פטירת אחד מבני הזוג עוברות הבעלות והזכויות במשק לנתבעת שכנגד, וכן לאור פסק הדין שהכיר בזכותה למגורים במשק. לטענתה, מימוש זכות זו, מתוך כוונה להבטיח את זכויותיה שנקבעו בהסכם ובפסק דין, מהווה פעולה לגיטימית ואינה מהווה מניעה בלתי סבירה של זכויותיו של התובע שכנגד.

144. אשר לטענות הכספיות, טוענת הנתבעת שכנגד כי הכספים שהתקבלו בתקופת חיי המנוח שימשו לניהול משק בית משותף ולטיפול בו, וכי אין כל בסיס לדרישת השבה בדיעבד. לדבריה, התובע שכנגד אינו רשאי להתערב בהתנהלות הכספית שבין בני זוג במהלך חייהם המשותפים.

145. ביחס למענק הקבורה, דמי השכרת השדה וחוב הארנונה – מכחישה הנתבעת שכנגד הן את התשתית העובדתית הנטענת והן את הזיקה המשפטית הנטענת לעיזבון, וטוענת כי התביעה בעניין זה נעדרת בסיס ראייתי.

146. להשלמת התמונה יצוין כי כאמור לעיל, טענות הנתבעת שכנגד באשר לתוקף צוואת המנוח ולמצבו הקוגניטיבי במועד עריכתה דינן להידחות. מדובר בצוואה שקיבלה צו קיום והפכה חלוטה, וההליך דנן אינו עוסק בתקיפתה; ומכל מקום, אף אילו התקבלה טענה כלשהי ביחס אליה, לא היה בכך כדי לגרוע מזכות המגורים שהוקנתה לתובעת בהסכם הממון, ומשכך אין לצוואה כל נפקות לענייננו.

147. הנה כי כן, המחלוקת בתביעה שכנגד מתמקדת בשתי שאלות עיקריות: האחת – האם התנגדות הנתבעת שכנגד לרישום הזכויות במשק הקימה אחריות לפיצוי בגין אובדן רווחים ונזקים נטענים; והשנייה – האם הוכח כי כספים כלשהם הוחזקו על ידה שלא כדין ואשר יש להשיבם לתובע שכנגד מכוח דיני העיזבון או דיני עשיית עושר.

      

     דיון והכרעה

     השבת כספים ותשלומים

148. בראשית הדברים אתייחס לטענות התובע שכנגד בדבר חבות הנתבעת שכנגד להשבת כספי קצבת סיעוד שהתקבלו על ידה מהמוסד לביטוח לאומי (להלן - המל"ל), וכן כספים הנוגעים להכנסות מהמשק ולחיובי הארנונה, אשר לטענת התובע שייכים לעיזבון המנוח.

149. לאחר בחינת טענות הצדדים וחומר הראיות, סבורני כי אין בסיס להטיל על הנתבעת שכנגד חבות להשבת כספים אשר נתקבלו על ידה או בידי המנוח, לרבות קצבת סיעוד, במסגרת ניהול משק הבית המשותף.

150. הנתבעת שכנגד והמנוח ניהלו משק בית משותף לאורך שנים, ובמסגרת זו התקבלו תשלומים שונים מן המל"ל ומגורמים נוספים, לרבות קצבת סיעוד. ככל שקיימת טענה להשבה, הרי שזו עשויה לעמוד למוסדות המשלמים בלבד, ולא לתובע שכנגד.

151. באשר להוצאות הקבורה, אף כי התובע שכנגד טוען כי שילם חלק מההוצאות, אין בידיו ראיות המוכיחות כי הנתבעת שכנגד לא השתמשה בכספים שהועברו לה על ידי המל"ל לצורך זה או לכל מטרה אחרת המיועדת להם.

152. אף אם התובע שכנגד נשא בחלק מההוצאות מכספו, לא הוכח כי הנתבעת שכנגד קיבלה לידיה כספים שיועדו לכיסוי אותן הוצאות שבהן נשא בפועל, או כי התקיימו יסודות של עשיית עושר ולא במשפט המצדיקים את חיובה בהשבה.

153. גם באשר להכנסות מהשכרת שטחים חקלאיים לניהול המשק – מדובר בהכנסות שנוצרו במסגרת ניהול כלכלי של משק הבית המשותף, אשר לא ניתן לזקוף כעילה לחיוב הנתבעת שכנגד כלפי הנתבע.

154. ולעניין חיובי ארנונה, חבות זו חלה על הנכס עצמו והינה לחובת המשתמש בפועל בו. ככל והנתבעת שכנגד חבה תשלומים בגין התקופה שקדמה להשתלטות התובע שכנגד על הנכס, מדובר בחוב כלפי הרשות המקומית ואין לראות בכך רכיב הנתבע במסגרת תביעת השבת כספים. מובן מאליו, כי חבות הארנונה חלה כלפי הרשות המקומית על המחזיק בפועל בנכס. ככל שהתובע שכנגד החל לעשות שימוש בלעדי בנכס, החבות ממועד זה ואילך רובצת עליו כמחזיק.

155. בנסיבות אלה, מכלול רכיבי התביעה שכנגד באשר להשבת כספים – הן ממוסדות ממשלתיים, הן מהשכרת שטחים חקלאיים והן בגין ארנונה – אינם מהווים עילה לחיוב הנתבעת שכנגד, ואין להטיל על הנתבעת שכנגד כל חבות כספית או מחויבות להשבה.

      

     רישום זכויות במשק – התנגדות הנתבעת שכנגד והשלכותיה

156. בטרם אבחן את טענות התובע שכנגד בשאלת השפעת התנגדות הנתבעת שכנגד על רישום זכויותיו כבן ממשיך במשק, יש להביא בחשבון את הרקע העובדתי המהווה בסיס לתביעה זו.

157. נזכיר כי התובע שכנגד פנה במסגרת תביעה עצמאית - ת"א 18323-02-22 (להלן - תיק הרישום) בדרישה לחייב את המושב לרשום את זכויותיו במשק. בתחילה הוגשה התביעה נגד האגודה השיתופית X, רשות מקרקעי ישראל והסוכנות, ורק לאחר מכן צורפה הנתבעת שכנגד להליך על פי הוראת בית המשפט (פרוטוקול דיון ההוכחות עמ' 20 ש' 16-21)

158. מפרוטוקול הדיון בתיק הרישום מיום 30.6.2024 עולה, כי בית המשפט הורה על מתן סעד הצהרתי המצהיר כי התובע שכנגד ובת זוגו הינם בעלי הזכויות כבנים ממשיכים במשק.

159. שאלת ההוצאות שנגרמו לתובע שכנגד עקב ניהול ההליך התבררה במסגרת החלטה משלימה בתיק הרישום, בה נדחתה טענתו לפסיקת הוצאות לחובת הנתבעת שכנגד, ונזקפו הוצאות לטובתה בסך של 3000 ₪ באילו הנימוקים:

     "אני מוצא לנכון לחייב את התובעים לשלם הוצאות לנתבעת 4. אמנם צירוף הנתבעת 4 לתביעה היה במסגרת יוזמת בית המשפט, משראה שזו עלולה להיפגע מפסק הדין בתביעה. בית המשפט שם לבו לכך שכתב התביעה המתוקן מיום 20.11.2022 ביקשו התובעים הצהרה גורפת בעניין זכויותיהם בנוגע למשק מושא התביעה, מקום שעלה כי הנתבעת 4 טוענת לזכות המגורים. על רקע זה בהחלטה מיום 29.5.2023 נקבע כי "אם התובעים מצטמצמים בתביעה זו שבפניי לסעד בעניין רישום זכות בר רשות כאמור (או הגדרה אחרת אשר איננה כוללת את זכות המגורים), הם יודיעו זאת בתיק זה...". התובעים אמנם הודיעו מפורשות ביום 30.5.2023 כי הם מצמצמם את התביעה לסעד בעניין רישום זכויותיהם ברשויות השונות "וללא דרישה לזכות מגורים"; דא עקא, בכתב התביעה המתוקן מיום 12.6.2023 חזרו התובעים ועתרו לסעד גורף בעניין היותם של התובעים בעלי הזכויות במשק הנזכר, ללא סייג בעניין זכות המגורים. אדרבא, בסעיף 29 לאותו כתב תביעה הם הכחישו את זכות המגורים הנטענת מפורשות. רק בדיון היום חזרו התובעים וסייגו את דרישתם לדרישה שאין בה הכרעה בעניין זכות המגורים.

     בנסיבות אלה אין לבוא בטענות לנתבעת 4 שהיא לא הסכימה לתביעת התובעים. התביעה, לפני שסויגה בעניין זכות המגורים היום בדיון, גרמה לה הוצאות, והנני מחייב את התובעים יחד ולחוד לשלם לה שכר טרחת עורך דין בסך של 3000 ₪ בגינה".

160. בנסיבות אלה, טענת התובע שכנגד כי הנתבעת שכנגד גרמה לו להליך סרק אינה מתיישבת עם העובדה כי ההוצאות בתיק הרישום הושתו עליו עצמו, ולא עליה.

161. יתרה מכך, בהודעת האגודה השיתופית מיום 11.11.2021, שצורפה כנספח 8 לתיק המסמכים שהגיש התובע שכנגד, נכתב כי במשרדי האגודה התקבלו מכתבים משני הצדדים בנוגע לזכויות במשק, כאשר התובע שכנגד דרש מהאגודה לחתום על מסמכי העברה לבן ממשיך, והנתבעת שכנגד התנגדה לכל חתימה, בטענה כי לה זכויות במשק:

     "במשרדי האגודה נתקבלו מכתבים משני הצדדים בענין זכויות במשק, כאשר מר ------- דורש מהאגודה לחתום על מסמכי העברה לבן ממשיך והגב' ------- מתנגדת לכל חתימה בטענה כי לה זכויות במשק הנ"ל".

162. לא נאמר במכתב כי הנתבעת שכנגד היא בעלת זכויות מלאות במשק, שכן את הטענה שהעלתה ניתנת לפרש כזכות מגורים בלבד, כפי שעולה גם מעדותה של התובעת עצמה, כאשר הבהירה כי התנגדותה למהלך נבעה ממניע של שמירה על זכותה למגורים, ולא מהתנגדות עקרונית לרישום הזכויות (עמ' 20 ש' 33 – עמוד 21 ש' 5):

     " ...התנגדתי. בוודאי. כי אני צריכה. לאיפה אני אזרק? לאיפה אני אזרק?

     ש. ובסוף בבית המשפט את אמרת בסדר. אני מסכימה ש------ יהיה רשום. נכון?

     ת: בסדר. כי חשבתי שהינה, יתחשבו בי כמו בני אדם וייתנו לי גם כן איפה לגור. אני גם בת אדם. עשרים ושש שנה אני עכשיו כמו עולה חדשה".

163. מכאן, שהתנגדותה של הנתבעת שכנגד אינה מהווה חוסר תום לב, שכן היא הסכימה בסופו של דבר לרישום הזכויות, ומטרתה הייתה שמירה על זכותה למגורים בלבד.

164. לא נעלמה מעיני העובדה שהנתבעת שכנגד הגישה בתיק הרישום כתב הגנה שהתבסס, בין היתר, על ההסכם המשולש, שלכאורה כלל אינו רלוונטי למקרה זה, שבו הצדדים ערכו הפרדה רכושית מוחלטת במסגרת הסכם הממון, וכאשר ברור כי אין לה זכויות כיורשת של המנוח במשק גם מכוח הצוואה.

165. עם זאת, הטענה בדבר תחולתו של ההסכם המשולש – אשר על פני הדברים אינה מתיישבת עם ההפרדה הרכושית המוחלטת שנקבעה בין הצדדים במסגרת הסכם הממון – הובאה אף היא בפני בית המשפט בתיק הרישום. חרף זאת, אף בשים לב לטענות הנתבעת שכנגד בדבר ההסכם המשולש, לא מצא בית המשפט באותו הליך להשית עליה את ההוצאות, אלא דווקא על התובע שכנגד.

166. אולם כל זאת למעלה מן הצורך, שכן אף מבלי להידרש לקביעה פוזיטיבית בשאלה האם התנגדות הנתבעת שכנגד הייתה לגיטימית, ואף מבלי להכריע אם העיכוב ברישום נגרם באופן בלעדי בשל אותה התנגדות, דין התביעה שכנגד להידחות מטעם מהותי ויסודי יותר: הנזק הנטען כלל לא הוכח, לא במישור עצם התגבשותו, ולא במישור היקפו. ואפרט.

167. אכן, בהתאם לפסיקה, "הקושי לשום נזקים במצב דברים היפותטי שלא יתממש אין בו כדי לשלול את הזכאות לפיצויים" (ע"א 11173/02 אלוניאל בע"מ נ' זאב בר בנין ופיתוח 1994 בע"מ, עמ' 10 (פורסם בנבו) (3.4.06)), שכן נזק של אובדן רווח הינו נזק אשר הערכתו קשה במיוחד מאחר והדבר מצריך הערכות והשערות ביחס למציאות שלא התקיימה בסופו של יום, ולעיתים, נוכח הספקולטיביות המאפיינת את אותו חישוב, יש מקום להיטיב עם הנפגע ולהקל עמו בחישוב אבדן רווחים עתידיים (ראו : ע"א 11173/02 אלוניאל בע"מ נ' זאב בר בנין ופיתוח 1994 בע"מ [פורסם בנבו] (30.4.2006); ע"א 646/85 יצירות ברנע בע"מ נ' דניה חברה לפיתוח בע"מ, פ"ד מב(2) 793, 800-799 (1988); ע"א 1229/97 איי.אמ.איי – שיווק והשקעות בינלאומיים בע"מ נ' ע.ר.מ. רעננה לבניה והשכרה בע"מ, פ"ד נג(4) 657, 663 (1999);

168. עם זאת, הלכה מושרשת היא, כי כאשר בעל דין מבקש להוכיח אובדן רווחים, הרי אין די בטענה כללית, ואין לפסוק פיצויים בגין רווחים שלא באו לעולם אלא מקום בו הוכחה הסתברות ממשית להתגבשותם והוכח שיעורם במידה סבירה של ודאות (ראו: ע"א 2080/09 אחים שרבט נ' מדינת ישראל, עמ' 33 (פורסם בנבו) (23.6.13)); ע"א 355/80, אניסימוב נ' מלון טירת בת שבע, פ"ד לה(2) 800 (1981)).

169. ראו לעניין זה בין היתר בע"א 8588/06 דוד דלג'ו נ' אכ"א לפיתוח בע"מ (11.11.2010, שם נסקרה פסיקת בתי המשפט ונקבע באשר לשימוש החריג באומדנה, כדלקמן:

     "השימוש באומדנא נעשה, דרך כלל, "כאשר בית המשפט נתקל בבעיה קשה הנוגעת לכימות הנזק, בין אם בתחום הנזיקין או בענף משפטי אחר... השימוש באומדנה על ידי בית המשפט לא נעשה כחלק מכלל משפטי מרכזי, אלא בא בעיקר כדי ליתן תשובה ראויה במקרים קונקרטיים" (דנ"א 4693/05 בי"ח כרמל-חיפה נ' עדן מלול, פסקה 16 לפסק דינו של השופט גרוניס (29.8.2010)".

170. עוד אפנה אל ע"א 5620/16 אופטיקה הלפרין בע"מ נ' ‏Luxottica Group Spa (מיום 21.1.2020), שם נקבע כי:

     "אמנם יש מקום להקל בנטל הראייתי להוכחת אבדן רווחים בשל הקושי לאמוד במדויק נזקים מסוג זה... יחד עם זאת משהיה ביכולתה של אופטיקה הלפרין להציג נתונים ברורים שהיו ממחישים כי לכל הפחות נגרם לה נזק כלשהו כתוצאה מהפסקת תנאי הבלעדיות, הרי שאין מקום להניח כך".

171. גם בעניינינו – לצורך הוכחת הנזק הנטען הונחה בפניי מודעה כללית שעניינה צימרים (נספח 15), אשר לשיטת התובע שכנגד נועדה להמחיש את גובה דמי השכירות שהיה ניתן, לטענתו, לגבות בגין צימר מסוג דומה – אילו היה פועל להקמת יחידות אירוח בשטח המשק, מבלי שהוצגה תכנית מאושרת, היתר בנייה, תכנית עסקית או כל נתון קונקרטי אחר המלמד על היתכנות ממשית של הפרויקט או על שיעור רווח צפוי ברמת ודאות סבירה.

172. כן הוצגו מסמכים וחשבוניות מטעם חברת החשמל של משק אחר (נספח 16), אשר לטענת התובע שכנגד מלמדים על אפשרות עתידית להתקשרות לשם התקנת פאנלים סולאריים לייצור חשמל במשק – מהלך אשר, לדבריו, היה מניב לו הכנסה חודשית קבועה, מבלי שהוצגו תכניות עסקיות מגובשות, היתרים נדרשים, חוות דעת כלכליות, או כל ראיה קונקרטית אחרת המלמדת כי הרווחים הנטענים היו צפויים להתממש ברמת הסתברות ממשית ומוכחת.

173. משלא הונחה תשתית ראייתית מספקת להוכחת ההסתברות הממשית להתגבשות הרווחים הנטענים ושיעורם ברמת ודאות סבירה, נותרו טענות התובע שכנגד בגדר השערות תיאורטיות בלבד, שאין בהן כדי נזק מוכח, אלא ציפייה עסקית שלא קרמה עור וגידים.

174. די בהיעדר תשתית ראייתית מספקת להוכחת הסתברות ממשית להתגבשות הרווחים ושיעורם, כדי להביא לדחיית רכיב זה של התביעה שכנגד, אף מבלי להידרש להכרעה במחלוקת בדבר עצם האחריות לעיכוב הנטען.

      

     סוף דבר

175. זכות המגורים של התובעת – לתובעת, גב' -------, עומדת זכות מגורים בבית המגורים שבמשק, גם לאחר פטירת המנוח, מר ------- ז"ל, בהתאם להסכם יחסי הממון מיום 14.8.2016 ולסעיף 5(2) להסכם בן ממשיך. זכות זו אינה מוגבלת לזמן חיי השיתוף בלבד, והיא מוגנת גם כלפי יורשי המנוח, לרבות הנתבע.

176. זכות המגורים היא אישית למגורים בפועל בלבד, ואינה כוללת זכות להשכיר את הנכס או להפיק ממנו דמי שכירות. העזיבה הזמנית של התובעת לפני פטירת המנוח או הצוואה שהותיר אינם פוגעים בזכותה, אך מימוש הזכות מוגבל למגורים בלבד.

177. בית המגורים מחולק בפועל לשתי יחידות נפרדות: אחת בשטח של כ200 מ"ר והשנייה בשטח של כ80 מ"ר, כל אחת עם מטבח, שירותים ומקלחת, ומאפשרת מגורים מלאים ועצמאיים. מהראיות עולה כי חלוקה זו קיימת שנים רבות.

178. התובעת לא הוכיחה באופן ברור את הזכות למגורים ביחידה הגדולה בשטח כ200 מ"ר, והעדיפה לממש את זכויותיה בדרך כלכלית – השכרת הנכס וקבלת דמי שכירות. בהיעדר תשתית ראייתית ברורה ובהתחשב בלשון ההסכם, זכות המגורים מוגבלת ליחידת ה80 מ"ר, המהווה מענה מגורים מלא ועצמאי.

179. בהינתן הלאקונה בהסכם הממון, ובהתחשב בתכליתה הסוציאלית של הזכות – הבטחת קורת גג בלבד – זכות המגורים של התובעת תחול על יחידת המגורים הקטנה בשטח כ- 80 מ"ר בלבד, ככל שתבחר לממש את זכותה למגורים בפועל, ולא תכלול השכרת הנכס או ניצולו לצורכי רווח.

180. תביעת דמי שימוש – התובעת אינה זכאית לדמי שימוש, שכן הלה לא ביקשה לממש בפועל את זכות המגורים האישית שלה, דחתה הצעה למגורים ביחידה בבית, ודרישתה לפינוי מלא של הנתבע חורגת מגדר זכות המגורים שנקבעה לה. לא הוכחה מניעה בפועל מצדו של הנתבע, והטענות לאיומים מיוחסים לאחיו ואחותו בלבד. מכלל הראיות עולה כי לא נגרם לה נזק מצד הנתבע המחייב תשלום דמי שימוש.

181. פיצוי בגין נזקי רכוש –התובעת לא הוכיחה בעלות, היקף או שווי החפצים שניזוקו או נזרקו. העדות שהוצגה כללית וחסרת תשתית ראייתית; לא הוצגו קבלות, תיעוד רכישה או ראיות ממשיות לשווי המטלטלין במועד הנטען. הנתבע ואחיו, -------, הציגו גרסה מנוגדת, אשר לא רק שלא נסתרה אלא אף נתמכה במידה מסוימת בעדות התובעת עצמה, לפיה החפצים לא נזרקו אלא הונחו בבית הסבתא. לפיכך, דין רכיב תביעה זה להידחות.

182. התביעה שכנגד – השבת כספים ותשלומים – אין בסיס לחיובה של הנתבעת שכנגד בהשבת כספים שהתקבלו על ידה או בידי המנוח, לרבות קצבת סיעוד שניתנה לניהול משק הבית המשותף. ככל שקיימת טענה להשבה, היא עשויה לעמוד בפני המוסדות המשלמים בלבד, ולא בפני התובע שכנגד. כמו כן, ההכנסות מהשכרת שטחים חקלאיים ומחיובי הארנונה נוצרו במסגרת ניהול כלכלי משותף של המשק; חבות הארנונה לתקופה שקדמה להשתלטות התובע שכנגד נותרה בגדר חוב הנתבעת שכנגד כלפי הרשות המקומית ואינה מהווה רכיב להשבה כלפי התובע שכנגד.

183. רישום זכויות במשק – התנגדות הנתבעת שכנגד והשלכותיה - התובע שכנגד לא הוכיח כי התנגדות הנתבעת שכנגד נועדה למנוע את רישום זכויותיו כבן ממשיך במשק; התנגדותה נבעה, כפי שגרסה, מטענה לזכות מגורים בלבד. לפיכך, אין מקום לראות בהתנגדותה חוסר תום לב.

184. יתרה מכך, הנזק הנטען לא הוכח. התשתית הראייתית שהוצגה – מודעה כללית לצימרים, חשבוניות אפשריות לפאנלים סולאריים השייכים למשק אחר – אינה מהווה הוכחה להיתכנות ממשית של רווחים או להערכתם ברמת ודאות סבירה. לפיכך, טענות התובע שכנגד נותרו בגדר השערות בלבד.

185. נוכח תוצאות ההליכים, אין חיוב בהוצאות, כל צד יישא בהוצאותיו.

186. המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים ותסגור את שני התיקים שבכותרת.

     ניתן היום, כ"ד אדר תשפ"ו, 13 מרץ 2026, בהעדר הצדדים.