פס"ד בתביעות בין בני זוג לשעבר

לפניי הכרעה בשני הליכים: תביעה רכושית לאיזון משאבים וסעד הצהרתי לפירוק שיתוף במקרקעין שהגישה האישה (תלה"מ 24721-06-21), ותביעה ל"סעד הצהרתי, חוזית, נזיקית, עשיית עושר ולא במשפט" שהגיש האיש (תמ"ש 45777-11-21). ההכרעה בסוגיות אלו כוללת בתוכה הכרעה במספר סוגיות משנה:

1. הכרעה בשאלת היותם של הצדדים ידועים בציבור, לרבות הכרעה בשאלה האם כאשר בני זוג מנהלים קשר זוגי במסגרתו הם מתכוונים להינשא זה לזו, הרי שבכך הם מביעים דעתם שאינם מעוניינים להיות ידועים בציבור, אלא זוג נשוי בלבד?

2. ככל שהצדדים יוכרו כידועים בציבור, האם הדבר מזכה את האישה באיזון חשבונות הבנק והזכויות הסוציאליות והפנסיוניות שנצברו בתקופת היותם ידועים בציבור?

3. כיצד יש לחלק בין הצדדים דירה שנרכשה במסגרת פרויקט "מחיר מטרה" של משרד השיכון, אשר נרשמה בחברה המשכנת על שם שני הצדדים, אולם האיש השקיע כ-90% מעלות הדירה, ואילו האישה השקיעה כ-10% בלבד?

4. האם האיש זכאי לפיצוי כספי בגין הפרת הבטחת נישואין ע"י האישה, ביצוע עוולת תרמית ועשיית עושר שלא במשפט, שכן רישום זכויותיה של האישה בדירה נעשה לאור הצהרת האישה כי בכוונתה להינשא לאיש?

    

   תמצית רקע עובדתי

    

   1. הצדדים הכירו באמצעות אפליקציית היכרות בסוף שנת 2015, כאשר האיש היה גרוש והאישה רווקה. האישה מורה במקצועה, והאיש סגן אלוף בקבע.

       

   2. במהלך הזוגיות, נרשמו הצדדים לפרויקט "מחיר למטרה" של משרד השיכון במסגרתו הצהירו על עצמם כ"ידועים בציבור", זכו באפשרות לרכישת דירה במחיר מוזל ב **** (להלן: "הדירה"), חתמו יחד על הסכם הרכישה והזכויות בדירה נרשמו על שם שניהם בחברה המשכנת, כאשר האיש נשא בסכום של כמיליון ₪ הכולל הון עצמי, תשלומי משכנתא בהם נשא לבדו, הלוואת גישור קרן השתלמות והשקעה בתשתיות הדירה, בעוד האישה השקיעה הון עצמי בגובה 105,000 ₪ בלבד.

       

   3. הצדדים נפרדו לקראת סוף שנת 2019, אולם המשיכו לגור יחד עד לחודש מרץ 2020, אז עבר האיש לגור לבדו בדירה.

       

   4. על אף שלכאורה מדובר בשתי תביעות נפרדות עם עילות שונות, בפועל האיש הגדיר בתחילה את תביעתו כ"כתב תביעה שכנגד" ועתר במסגרתה, בין היתר, לסעד של רישום זכויותיה של האישה בדירה באופן המשקף את השקעתה בפועל, עקב הפרת הבטחת נישואין, ביצוע עוולת תרמית ועשיית עושר ולא במשפט. לפיכך, התביעות נידונו לפניי במאוחד והן שלובות זו בזו.

       

      תלה"מ 24721-06-21

      טענות האישה

       

   5. הצדדים ניהלו מערכת יחסים מסוף שנת 2015 ועד לסוף שנת 2019, אז הודיעה לאיש על כוונתה להפסיק את הקשר, עקב התנהלותו האלימה של האיש, הן אלימות מילולית והן כלפי רכוש. בשלוש השנים האחרונות למערכת היחסים, התגוררו הצדדים ביחידת דיור המצויה בבית אימה של האישה, כאשר הם אינם משלמים דמי שכירות או הוצאות החזקת הבית או כלכלת הבית, על מנת לחסוך כספים לרכישת בית מגורים.

       

   6. הצדדים הצהירו באמצע שנת 2016 על היותם ידועים בציבור כאשר רכשו את דירתם במסגרת פרויקט "מחיר מטרה" של משרד השיכון, ובהתאם לכך קיבלו את כל ההנחות להן זכאים בני זוג לרבות הלוואות משועבדות במשכנתא. הדירה נרכשה מהון עצמי שהביא כל אחד מהצדדים בצירוף נטילת משכנתא משותפת, והדירה נרשמה על שניהם בחלקים שווים. לא נחתם בין הצדדים הסכם ממון או כל הסכם אחר.

       

   7. הצדדים מעולם לא התגוררו יחד בדירה, והם נפרדו טרם ובסמוך לקבלת המפתח. לאחר מספר חודשים מהודעת האישה על רצונה להיפרד, עזב האיש את דירת אימה של האישה ועבר להתגורר לבדו בדירה, כשהוא עושה בה שימוש בלעדי.

   8. נכון למועד הגשת התביעה על הדירה רבצה משכנתא בסך של 444,768 ₪ והחזריה שולמו על ידי האיש לבדו. תשלומי המשכנתא יקוזזו מדמי השכירות שיגיעו לאישה בבוא העת.

       

   9. האישה עותרת למכירת הדירה בשוק החופשי לכל המרבה במחיר, בדרך של מינוי בא כוחה ככונס נכסים.

       

   10. נוסף על כך, מאחר והצדדים חיו יחדיו כחמש שנים כידועים בציבור, יש למנות מומחה לבחינת הזכויות והחובות שנצברו בתקופה זו, לרבות איזון חשבונות בנק ואיזון זכויות סוציאליות. עוד עתרה האישה להשבת המתנות שרכש האיש עבורה ובכלל זה טבעת זהב בשיבוץ יהלומים.

        

       טענות האיש 

        

   11. תובענת האישה "הינה פרי מעשה תרמית המגיע כדי עוקץ של ממש". האישה הציגה בפני האיש מצד שווא לפיו היא אשת חלומותיו, תוך ניהול אינטראקציות עם גברים אחרים כאישה רווקה ופנויה. מטרת התביעה היא לשים יד על כספו ורכושו של האיש אותם השיג בזיעת אפו משירות כקצין בצה"ל.

        

   12. הצדדים הכירו בסוף שנת 2015, עברו להתגורר יחד בשנת 2016, חתמו הצדדים על הסכם לרכישת הדירה בחודש ספטמבר 2017 והתארסו בחודש דצמבר 2017. בתחילת שנת 2018 החל האיש לחוש בקרירות מצד האישה והיה עד להתנהגות חשודה מצדה, אולם רק בחודש פברואר 2019 התברר לו כי האישה נרשמה מחדש לאפליקציית היכרויות בזמן שהצדדים מאורסים זה לזו. לפיכך, הסיבה לקרע בין הצדדים לא הייתה אלימות נטענת מצד האיש אלא גילוי מעשי בגידה מצד האישה.

        

   13. לאחר גילוי מעשה הבגידה, שקל האיש להפסיק את הזוגיות, אולם האישה ניסתה לרכוש בחזרה את אמונו כשהיא משדרת עסקים כרגיל ושולחת לו רשימות מוזמנים לחתונה. על מנת לבחון את כנות הצהרותיה של האישה, במהלך חודש יוני 2019 האיש הציע לאישה פעם נוספת לחתום על הסכם ממון לצורך בחינת המשך מערכת היחסים ביניהם, אולם היא סירבה.

        

   14. הצדדים לא היו ידועים בציבור ולא הייתה ביניהם כוונה לשיתוף נכסים קנייני, אלא האיש ניאות לרכוש יחד עם האישה את הדירה, חרף השקעתה הכספית הזעומה בדירה זו, בכפוף להצהרותיה של האישה כי תינשא לו ותהיה אישה מסורה ונאמנה.

   15. המסמך עליו מבקשת האישה להסתמך לצורך הוכחת היותם של הצדדים ידועים בציבור הוא מסמך נעדר משמעות, שכן הוא מולא באופן פורמלי לפי ייעוץ משפטי שקיבלו הצדדים לצורך בירוקרטי בלבד על מנת לעמוד בתנאי סף של פרויקט "מחיר מטרה".

        

   16. העובדה שהאישה בחרה לנהל קשרים אחרים מעידה כי לא הייתה לה גמירות דעת או כוונה לשותפות גורל; מערכת היחסים בין הצדדים הייתה ארעית שכן כוונתם הייתה לבוא בברית הנישואין כשתהיה מוכנות ובשלות הדדית; לצדדים לא הייתה כל כוונה למיסוד הקשר כ"ידועים בציבור" טרם להכרעה בדבר נישואין; הצדדים לא עומדים בתנאי סף להכרה כידועים בציבור ובכלל זה משק בית משותף או חיי משפחה, המושתתים על יחסים של מסירות ונאמנות.

        

   17. האיש ביקש פעמיים מהאישה לחתום על הסכם ממון אלא שהיא סירבה וביקשה כי יסמוך עליה.

        

   18. האישה הביאה עמה הון עצמי בסך של 100,000 ₪ בלבד, וברי כי לא הייתה יכולה לרכוש דירה לבדה בסכום זה, ומכאן שאין לה כל זכות להישאר כבעלים של מחצית מזכויות הבעלות בדירה.

        

   19. האישה מנועה מלדרוש סעד של פירוק השיתוף, שכן במסגרת הפרויקט חתמו הצדדים על מסמך לפיו לא ניתן למכור את הדירה מיום רכישתה ולמשך 5 שנים מקבלת טופס 4. כך שתביעת האישה היא הלכה למעשה הפרת ההסכם, אשר תביא לחיוב הצדדים בקנס של 25% מערך הדירה. לפיכך, ככל שייערך פירוק שיתוף בדירה בטרם חלוף המועד הנ"ל, על האישה לשאת לבדה בקנס הקבוע בהסכם המכר.

        

   20. האישה לא הרימה את הנטל הנדרש ממנה להוכחת ידועים בציבור ו/או כוונת שיתוף קנייני בין הצדדים, כך שאין מקום למינוי מומחה ולביצוע איזון זכויות הצדדים.

        

   21. נוכח האמור לעיל, עתר האיש לדחיית הסעדים המבוקשים ע"י האישה ולקביעת חלקה של האישה בדירה באופן ריאלי לגובה השקעתה בדירה.

        

       תמ"ש 45777-11-21

       טענות האיש

        

   22. הצדדים חתמו על הסכם רכישת הדירה, כאשר במהלך כל אותה תקופה האישה אומרת לו כי היא מצפה לעמוד עמו מתחת לחופה. האיש העביר מהונו סך כולל של למעלה ממיליון ₪, ובנוסף נטל על עצמו לשלם את החזר הלוואת המשכנתא לבדו, כאשר מדובר בסך של 90% מכלל העלויות הנדרשות לצורך רכישת הדירה. לולא הצהרת האישה בדבר מיסוד הקשר על ידי חופה וקידושין, ברי כי לא היה "מתאבד כלכלית" עבורה. לאיש הייתה יכולת כלכלית למצוא דירה אחרת לבדו, ולא היה נגרם לו נזק עקב "שותפות" האישה שרק הזיקה לו כלכלית.

        

   23. בהינתן כי האישה מעולם לא הייתה רצינית כלפיו וכל מטרתה הייתה לזכות ברכוש וכסף לא לה, הרי שיש לפצות את האיש בגין הפרת הבטחת נישואין ובגין הנזק שנגרם לו בשל כך, שכן לאור הסתמכותו על הצהרתה זו, נרשמה הדירה בחלקים שווים חרף העובדה שהוא נשא בחלק הארי ברכישתה ובמלוא תשלומי מימונה.

        

   24. העובדה שהאישה קיבלה את זכויותיה בדירה על סמך התחייבות חוזית שקרית מהווה עשיית עושר ולא במשפט, ומצגי השווא של האישה עולים כדי תרמית של ממש.

        

   25. לפיכך, עתר האיש להורות על רישום המשקף באופן ריאלי את חלקה של האישה בדירה ולרבות חלקה היחסי בתשואת הדירה. לחילופין, להתנות את רישום האישה בכך שתשלים את סכום ההשקעה לפי ערך הדירה כיום ותפצה את האיש על הנזקים שנגרמו לו. נוסף על אלו, יש להורות לאישה לשאת בפיצוי המוסכם בהסכם המכר בסך של 163,497 ₪ ככל שבקשתה לפירוק השיתוף תתקבל. האיש אף עתר להשבת עלות המתנות וההוצאות ששילם לאישה בסך מוערך של 32,000 ₪ וכן ליתן כל סעד שיש בו משום פתרון הסכסוך בצורה הגונה וסבירה.

        

       טענות האישה

        

   26. יש לסלק את התביעה על הסף בשל חוסר תום לב, שכן התביעה הוגשה רק לאחר שהאישה הגישה את התביעה הרכושית מטעמה, בסכום מופרך של 928,000 ₪ שנועד להשתיק / להפחיד את האישה מלתבוע את זכויותיה לפי דין. התביעה אינה מגלה כל נזק שנגרם לאיש כתוצאה מהפרת הבטחת נישואין, שכן מי שהפר את הבטחת הנישואין זה האיש בשל התנהגותו.

        

   27. פרידת הצדדים נגרמה לאור התנהלותו האלימה של האיש (מילולית וכלפי רכוש), לרבות חדירה לפרטיותה וביצוע מעקבים והאזנות סתר.

        

   28. האיש נותר להתגורר בבית אימה של האישה אף לאחר הפרידה בין הצדדים. בתקופת הפירוד, חפצה האישה להכיר בן זוג, אך שום היכרות לא הבשילה למערכת יחסים. האיש טוען לבגידה שעה שהצדדים שהו ב"פסק זמן", ולפיכך לא מדובר בבגידה אלא במעשה לגיטימי.

        

   29. הצדדים פעלו בשותפות בכל רכושם, ולא ערכו כל הסכם שותפות או פירוד או הסכם ממון.

        

   30. הסעד לרישום המשקף באופן ריאלי את חלקה של האישה בדירה מכוח עוולת התרמית ודיני עשיית עושר אינו ישים ולא ניתן למימוש, שכן הוא מנוגד להסכם הרכישה בכתב הקובע את זכויות הצדדים. כמו כן, מדובר בסעד שנתבע בשיהוי ניכר, לאחר שהאישה שינתה מצבה לרעה והוא מנוגד להצהרת הצדדים כידועים בציבור ולחזקת השיתוף שחלה על הצדדים.

        

   31. האיש טוען לתרמית מצד האישה, אולם לא עמדת בנטל ההוכחה המוגבר לעניין זה.

        

   32. הבקשה לחתום על הסכם ממון עלתה רק בדיעבד לאחר שהחל הליך הפרידה בין הצדדים.

        

   33. ניתן לפנות למשרד הבינוי והשיכון במצב של פרידה או גירושין על מנת שלא לשאת בפיצוי בגין מכירה מוקדמת, אולם האיש בחר לנפח סכומים על מנת להפחיד או לקזז סכומים מתביעתה המוצדקת של האישה.

        

   34. טענת האיש, כי מסמך ההצהרה נחתם רק לשם רכישת הדירה גובלת בחוסר תום לב והמשמעות היא שהצדדים ביקשו להונות את משרד השיכון.

        

       דיון והכרעה

        

       האם הצדדים הם בגדר ידועים בציבור?

        

       המסגרת הנורמטיבית

        

   35. על פי הפסיקה, הכרה בבני זוג כידועים בציבור כוללת שני יסודות המהווים תנאי סף: חיי אישות כבעל ואישה וניהול משק בית משותף. היסוד הראשון מורכב מחיים אינטימיים כמו בין בעל ואשתו, המושתתים על יחס של חיבה, אהבה, מסירות, נאמנות וקשירת גורלות. היסוד השני הוא ניהול משק בית משותף לא מתוך צורך אישי, נוחות, כדאיות כספית או סידור עניני, אלא כפועל יוצא טבעי מחיי המשפחה המשותפים. ראה: ע"א 621/69 נסיס נ' יוסטר, פ"ד כד(1) 617. המבחנים של חיי אישות כבעל ואישה וניהול משק בית משותף הם מבחנים עובדתיים, ולכן גם השאלה אם פלונית היא ידועתו בציבור של אלמוני היא שאלה עובדתית. ראה: ע"א 1966/07 אריאל נ' קרן הגמלאות של חברי אגד בע"מ (פורסם בנבו, 09.08.10).

        

   36. בפסיקה נקבע, כי "חיי משפחה במשק בית משותף" אינם רק מגורים משותפים, ואינם רק טיפול פיזי או סיפוק מיני, אלא חיים של אחדות ושיתוף מתוך צורך אישי פנימי המאחד את בני הזוג ואת גורלם. ראה: ע"א 1751/90 לוינסון נ' האפוטרופוס הכללי (פורסם, 24.08.93). עם השנים, פרשנות בתי המשפט לקיומם של המבחנים התגמשה ונקבע ששאלת קיומם של תנאים אלה מן הראוי שתיבחן על פי קריטריונים סובייקטיביים. כלומר, כיצד ראו בני הזוג עצמם את מערכת היחסים ביניהם ראה: בע"מ 3497/09 פלוני נ' פלונית (פורסם, 4.5.2010).

        

   37. אחד המבחנים לקיום "חיי משפחה" הינו תקופת חיים משותפים משמעותית. בניסיון לבחון אם אכן מערכת היחסים בין הצדדים מדמה מערכת יחסים של זוג נשוי יש להתחקות אחר אומד דעת הצדדים לעניין קביעות הקשר ומיסודו. כך גם בבחינת קיומו של 'משק בית משותף', יש להתחקות אחר מאפיינים הקיימים בניהול משק בית על-ידי בני זוג נשואים, כמו מגורים תחת קורת גג אחת, ניהול חשבון בנק משותף וכיו"ב. ראה: ע"מ (חיפה) 264/05 פלונית נ' אלמוני (פורסם, 04.05.06).

        

   38. כבר עתה ייאמר, כי אני סבורה שיש להכיר בצדדים כידועים בציבור, בעיקר על רקע הצהרת הצדדים על עצמם כידועים בציבור לצורך רכישת הדירה.

        

   39. לעניין מסמך ההצהרה בדבר היותם של הצדדים ידועים בציבור – אין מחלוקת כי לצורך רכישת הדירה בפרויקט "מחיר מטרה" היה על הצדדים להצהיר כי הם ידועים בציבור. האיש לא צירף את טופס ההצהרה של הצדדים לכתבי טענותיו או לתצהירו, ורק במהלך חקירת האישה "צץ" המסמך האמור. האיש לא סיפק הסבר לכך שהמסמך הוצג רק בדיון ההוכחות, על אף שניתן היה לצרפו קודם לכן, אולם בהסכמת הצדדים, המסמך צורף לתיק וסומן כנ' 1. ראה: מעמ' 18 לפרוטוקול ש' 17 ועד עמ' 23 לפרוטוקול ש' 34.

        

   40. מעיון במסמך עולה, כי הצדדים הצהירו שהם מנהלים משק בית משותף מתאריך 10.11.15 ומוכרים כ"ידועים בציבור". עוד הצהירו הצדדים, כי הם מתגוררים יחד בכתובת ____ ב______ מתאריך 10.11.15 ומבקשים להנפיק תעודת זכאות כזוג. המסמך נחתם בשם שני הצדדים ואושר לכאורה ע"י עו"ד אלון ברוך, אלא שאין תאריך אימות חתימת הצדדים בפני עו"ד.

        

   41. אין מחלוקת בין הצדדים, כי האישה לא חתמה על התצהיר בעצמה אלא האיש חתם בשמה בהסכמתה. ראה: עמ' 14 לפרוטוקול ש' 3-1. האישה העידה כי האיש הוא זה שיזם את רכישת הדירה במעמד של ידועים בציבור, אולם הדבר נעשה בידיעתה ובהסכמתה. ראה: מעמ' 17 לפרוטוקול ש' 1 ועד עמ' 18 לפרוטוקול ש' 6. עוד העידה האישה, כי אינה זוכרת את תאריך חתימת המסמך שכן הוא לא נחתם על ידה. עם זאת, האישה הצהירה כי מעולם לא התגוררה ב______ אלא מדובר בכתובת הוריו של האיש, וכי כנראה החתימה על התצהיר נעשתה אצל עורך הדין ב______, שהוא חבר של האיש. ראה: עמ' 25 לפרוטוקול ש' 20-10. לדברי האישה, ההצהרה על מגורי הצדדים ב______ אינה נכונה, אולם ההצהרה על היותם של הצדדים ידועים בציבור נכונה, שכן הצדדים עברו לגור יחד ממש בסמוך להיכרותם. ראה: מעמ' 26 לפרוטוקול ש' 15 ועד עמ' 27 לפרוטוקול ש' 18. גם האיש אישר בעדותו כי האישה לא התייצבה אצל עורך הדין ולא חתמה על התצהיר, אלא לטענתו היא אישרה טלפונית שהאיש יכול לחתום בשמה. ראה: עמ' 83 לפרוטוקול ש' 4-1.

        

   42. האיש טען כאמור כי מדובר במסמך פורמלי שמולא לפי ייעוץ משפטי שקיבלו הצדדים, אולם לא הגיש תצהיר מטעם עו"ד שלפניו חתם על התצהיר. יצוין כי במסגרת אישור התצהיר נרשם כי עו"ד זיהה את הצדדים לפי תעודת הזהות שלהם והבהיר לצדדים את תוכן הכתוב, אלא שברי כי עורך הדין לא יכול היה לזהות את האישה ולהסביר לאישה את תוכן התצהיר מאחר וכלל לא התייצבה לפניו.

        

   43. האיש נמנע מלהצהיר כי המסמך עליו חתמו הצדדים הוא מסמך שקרי ("אני לא רואה במסמך שקרי"), אולם בד בבד העיד, כי הצדדים לא היו ידועים בציבור בעת שהצהיר עליהם כידועים בציבור ראה: עמ' 57 לפרוטוקול ש' 34-2 וכן בעמ' 81 לפרוטוקול ש' 10-9.

        

   44. איני סבורה כי האיש יכול לטעון שהמסמך אינו שקרי, ובאותה נשימה לטעון שהצדדים לא היו ידועים בציבור בניגוד למוצהר במסמך. לפיכך, קיימת אפשרות אחת משתיים: או שהמסמך אינו שקרי והצדדים אכן היו ידועים בציבור כפי שטוענת האישה, או שהמסמך שקרי והאיש לא היסס לשקר למשרד השיכון על מנת לזכות בהטבה כלכלית. בנסיבות אלו נשאלת השאלה: כיצד מצופה מבית המשפט להאמין לאיש אשר מודה ששיקר למשרד ממשלתי כדי להשיג יתרון כלכלי? הרי באותה מידה עלול האיש לשקר גם לפני ערכאה שיפוטית על מנת להשיג הטבה כלכלית בעניין הדירה.

        

   45. ב"כ האישה הפנה בסיכומיו לפסק דין שניתן בעתמ (ת"א) 57502-03-21 עו"ד יואב כהנא נ' משרד הבינוי והשיכון (פורסם בנבו, 03.10.21) במסגרתו דחה כב' בית המשפט המחוזי את עתירת העותר כנגד החלטת משרד הבינוי והשיכון לבטל את זכאותו של העותר להשתתפות בתוכנית "מחיר למשתכן", כיוון שנמצא כי העותר הוא "ידוע בציבור" ולא "רווק", קרי זכייתו התבססה על נתונים שגויים שדיווח העותר. ב"כ האיש אף טען במסגרת סיכומיו, כי הוא סבור שתפקידו של בית המשפט הוא לפנות למשרד הבינוי והשיכון, לדווח את האמת אודות הצדדים ואם צריך, להשיב את גובה ההטבה (ראה: עמ' 106 לפרוטוקול מיום 15.03.23 ש' 3-1). דהיינו, האיש מוכן לדווח למשרד השיכון, כי הצדדים מסרו הצהרה שקרית ולהשיב את ההטבה לה זכו, ובלבד שהאישה לא תוכר כידועה בציבור שלו. אגב, כלל לא בטוח שאילו הייתה מבוטלת הזכייה של הצדדים בדירה עקב הצהרה על נתונים כוזבים, ניתן היה להסתפק רק בהחזר גובה ההטבה לה זכו לצדדים. ייתכן שהיה מקום לבטל את הסכם המכר כולו ולהורות על השבת הסכומים ששילמו הצדדים, דבר שהיה גורר את שני הצדדים להפסדים משמעותיים.

   46. הנני סבורה, כי משבחר האיש להצהיר בפני משרד הבינוי והשיכון כי הצדדים ידועים בציבור על מנת לזכות בהטבה כלכלית בעת רכישת דירה, הוא מושתק מלטעון במסגרת ההליכים שלפניי כי הצדדים לא היו ידועים בציבור. דוקטרינת ההשתק השיפוטי חלה ביחסים בין בעלי הדין לבין המערכת השיפוטית, והיא משתיקה את מי שהעלה טענה פלונית בהליך אחד מלהעלות טענה סותרת בהליך אחר. תכליתה של הדוקטרינה היא ביסוס אמון הציבור במערכת המשפט, שמירה על טוהר המערכת המשפטית ואיסור השימוש לרעה בהליכי משפט. ראה: רע"א 4224/04 בית ששון בע"מ נ' שיכון עובדים והשקעות בע"מ פ"ד נט (6) 625.

        

   47. אגב, האישה העידה כי רק כחודשיים לאחר ההיכרות ביניהם האיש סיפר לה שהוא גרוש, וכי אילו הייתה יודעת זאת מלכתחילה, לא הייתה מסכימה לצאת עם אדם גרוש שגדול ממנה

       ב9-8 שנים. ראה: מעמ' 30 לפרוטוקול ש' 31 ועד עמ' 31 לפרוטוקול ש' 6. כאשר האיש נשאל מדוע הסתיר מהאישה את האמת השיב, כי מאחר והוא היה נשוי רק שלושה חודשים ללא ילדים הוא ראה עצמו כרווק, ולכן החליט שרק לאחר שהוא יכיר מישהי באופן רציני, הוא ישתף אותה בכך שהוא גרוש כשמדובר לדבריו "באקט טכני בלבד". ראה: מעמ' 88 לפרוטוקול ש' 34 ועד עמ' 89 לפרוטוקול ש' 7. ניתן לראות, כי גם כאשר האיש היה נשוי כדת וכדין, הוא בחר להציג זאת כ"אקט טכני בלבד", דבר המעמיד בספק רב את גרסתו כי גם החתימה על מסמך הצהרה כידועים בציבור היא אקט טכני בלבד.

        

   48. נוסף על כך, טענת האיש כי הצדדים לא היו ידועים בציבור היא בגדר העלאת טענה בעל פה כנגד מסמך בכתב, העומדת בניגוד לסעיף 80 לחוק הפרוצדורה האזרחית העותמני. ראה לעניין זה: ע"א 1570/92 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' פרופ' ציגלר מט (1) 369; ע"א 1266/91 קרן נ' בנק איגוד לישראל בע"מ מו (4) 193.

        

   49. למעשה די באמור לעיל כדי להביא למסקנה שיש להכיר בצדדים כידועים בציבור. אלמלא אותו מסמך הצהרה שבגינו זכו הצדדים להטבות כלכליות, לא מן נמנע כי היה ניתן משקל רב יותר לטענת האיש, כי לצדדים לא הייתה כל כוונה למיסוד הקשר כ"ידועים בציבור" טרם להכרעה בדבר נישואין. עם זאת, לא ניתן להתעלם מכך שהזוגיות בין הצדדים התאפיינה מלכתחילה ברצון למחויבות ולמיסוד הקשר. בפסיקה נקבע, כי על מנת להכיר בצדדים כידועים בציבור, יש להראות כי בני הזוג עברו את שלב "הניסיון" והם מבקשים למסד את הקשר ביניהם. ראה: פרשת סלם בעמ' 346; רע"א 8256/99 פלונית נ' פלוני פ"ד נח (2) 213.

        

   50. האיש העיד, כי כבר בעת שהצדדים הגישו בקשה להשתתף בפרויקט של מחיר למשתכן הם ידעו שהם מתכוונים להתחתן. ראה: עמ' 63 לפרוטוקול ש' 20-19. יתרה מכך, האיש העיד, כי הצדדים דיברו על נישואין מהיום הראשון בו הכירו. ראה: עמ' 66 לפרוטוקול ש' 30-9. העובדה שהצדדים דיברו על הנישואין מיד עם היכרותם ובחרו לרכוש דירה משותפת יחד בסמוך לתחילת הקשר לא מעידה על קשר ארעי כנטען ע"י האיש, אלא כקשר של מחויבות ורצינות.

        

   51. עוד אני סבורה, כי העובדה שהצדדים רצו להתחתן אין פירושה בהכרח כי הצדדים לא היו יכולים להיות ידועים בציבור עד למועד נישואיהם. הפסיקה הכירה בכך שעל הצדדים עשוי לחול חוק יחסי ממון בין בני זוג ביחס לתקופת נישואיהם, וחזקת השיתוף ביחס לתקופת היותם ידועים בציבור עד למועד הנישואין. ראה למשל: ע"א 1915/91 יעקובי נ' יעקובי פ"ד מט (3) 529.

        

   52. עיון בהתכתבויות בין הצדדים, שצורפו כנספח 8 לתצהיר האיש, מעלה, כי האישה שבה וביקשה מהאיש להציע לה נישואין, קרי הביעה את רצונה לקשור את גורלה בגורלו, והאיש שיתף פעולה, השיב לה במילות אהבה ואף הציע לה נישואין בדצמבר 2017. לאחר הצעת הנישואין, הצדדים מתכננים את החתונה, בודקים מחירי מנות באולמות, עורכים רשימות מוזמנים וכו'. אמנם, לא נקבע תאריך ספציפי לחתונה, אולם האיש הבהיר כי החתונה לא יצאה אל הפועל עקב גילוי דבר הבגידה הנטענת, ולא בשל כך שראה בקשר בין הצדדים כקשר ארעי ולא מחייב. ראה: מעמ' 67 לפרוטוקול ש' 25 ועד עמ' 68 לפרוטוקול ש' 7. נוסף על כך, לא ניתן להתעלם ממאפיינים נוספים של ידועים בציבור המתקיימים בקשר בין הצדדים.

        

   53. לעניין משך הזוגיות ותקופת המגורים המשותפים - שני הצדדים ציינו בכתבי טענותיהם כי הכירו בסוף שנת 2015. כמו כן, אין מחלוקת כי הצדדים עברו לגור יחד בסמוך להיכרות ביניהם, תחילה בדירתו השכורה של האיש ב #### ולאחר מכן ביחידת דיור בבית אמה של האישה. ראה: סעיפים 15-14 לתצהיר של האיש ועדותה של האישה בעמ' 16 לפרוטוקול ש' 5 ובעמ' 27 לפרוטוקול ש' 18-15. עוד עולה מהחומר שלפניי, כי המגורים המשותפים נמשכו כארבע שנים. אמנם, בכתב ההגנה טען האיש, כי מערכת היחסים נגמרה בפועל כבר בתחילת שנת 2018 עקב חוסר הנאמנות של האישה, אלא שהדבר אינו עולה מחומר הראיות בתיק. מההתכתבויות שצורפו כנספח 8 לתצהיר האיש עולה, כי לאחר הצעת הנישואין בחודש דצמבר 2017, מערכת היחסים בין הצדדים אינה קרירה כנטען, אלא הצדדים שולחים זה לזו הודעות אהבה ומתכתבים בענייני תכנון החתונה. האיש עצמו מודה כי, רק בחודש פברואר 2019 גילה כי האישה נרשמה מחדש לאפליקציית היכרויות. לפיכך, הטענה כי הזוגיות נגמרה שנה קודם לכן, קרי בתחילת 2018, נטענה בעלמא, בניסיון לקצר מלאכותית את תקופת הזוגיות בין הצדדים. יתרה מכך, האיש עצמו מכחיש כי הצדדים היו "בפסק זמן" בתחילת שנת 2019 והעיד, כי עד הבגידה הנטענת במרץ 2019 "היינו חברים שישנים ביחד ועושים כל דבר שנאמר לפני זה", וכי גם אחרי מרץ 2019 הצדדים המשיכו לחיות יחד. ראה: עמ' 78 לפרוטוקול מיום 29.12.22 (להלן: "הפרוטוקול") ש' 13-10.

        

   54. גם מההתכתבויות המצורפות כנספח 10 לתצהיר האיש עולה, כי הצדדים מדברים על "סגירת העניינים" ביניהם רק בחודש ינואר 2020, וכי האיש כותב לאישה בתאריך 29.01.20: "מהר מאוד שכחת איך 4 שנים דאגתי לך לכל מה שרצית". לפיכך, מדובר במערכת יחסים זוגיות שנמשכה כארבע שנים, זמן לא מבוטל. אגב, האישה העידה כי גם לאחר שהצדדים נפרדו, הם המשיכו לקיים יחסי מין, עד שהאיש קיבל מפתח ועבר להתגורר בדירה, כך שאין מחלוקת כי מערכת היחסים בין הצדדים הייתה אינטימית וכללה יחסי אישות. ראה: עמ' 48 לפרוטוקול ש' 25-18.

        

   55. באשר לניהול משק בית משותף - האישה לא חלקה על כך שהאיש שילם לבדו את דמי השכירות ואת הוצאות החזקת הבית, בטענה שהיא הייתה סטודנטית ולא היה לה כסף להשתתף בהוצאות אלו. ראה: עמ' 33 לפרוטוקול ש' 29-19. עוד העידה האישה, כי הם ניהלו משק בית משותף, לא התחשבנו על שקל והוא כל הזמן נתן לה כספים מרצונו הטוב. ראה: עמ' 14 לפרוטוקול ש' 22-20. עם זאת ציינה האישה, כי גם היא עשתה קניות בסופר וגם ההורים שלה סיפקו להם אוכל. ראה: עמ' 37 לפרוטוקול ש' 30-15 ועמ' 38 לפרוטוקול ש' 12. יצוין, כי האיש לא טען כי ביקש מהאישה להשתתף בדמי השכירות ובהוצאות השוטפות, ונראה כי הוא היה נכון לקחת על עצמו הוצאות אלו, לאור פערי השכר בין הצדדים נכון לאותה עת. על פי הפסיקה, ניהול משק בית משותף אין פירושו שוויון הכרחי במקורות המימון בין הצדדים. ראה: ע"א 107/87 אלון נ' מנדלסון פ"ד מג (1) 431, 438.

        

   56. כמו כן, לא ניתן להתעלם מתרומתה של האישה לתא המשפחתי באמצעות מגורי הצדדים ביחידת הדיור השייכת לאמה ולבן זוגה למשך מספר שנים בעלות מופחתת של 500 ₪ לחודש. אמנם הצדדים חלוקים בשאלה כמה זמן הצדדים התגוררו ביחידת הדיור האמורה, אלא שמהחומר שלפניי עולה כי מדובר בתקופה שנעה בין שנתיים ושלושה חודשים כנטען ע"י האיש (ראה: עדותו של האיש בעמ' 59 לפרוטוקול ש' 18-15) לבין שלוש שנים וחצי כנטען בתצהיר עדות ראשית מטעם האישה. יצוין, כי האיש לא הציג את הסכם השכירות שלו בדירה ב ####, על מנת להוכיח את מועד סיום חוזה השכירות ב ####. מנגד, האישה לא צירפה תצהיר מטעם אמה או בן הזוג של אמה לעניין תקופת מגורי הצדדים ביחידת הדיור.

        

   57. לטענת האיש, העובדה שהאישה נרשמה מחדש לאפליקציית היכרויות בזמן שהצדדים מאורסים זה לזו וניהלה אינטראקציות עם גברים אחרים משמיטה את הבסיס להיותם של הצדדים ידועים בציבור בשל העדר יסוד של נאמנות. עם זאת, בפסיקה נקבע כי ככלל, אין בקשר אינטימי אקראי וחד פעמי כדי לשלול את ההכרה בצדדים כידועים בציבור. ראה: ע"א 4385/91 סלם נ' כרמי פ"ד נא (1) 337 (ראה: "פרשת סלם"). לפיכך, אין בטענה זו כדי לגרוע מהיותם של הצדדים ידועים בציבור.

        

   58. יצוין, כי האישה לא הביאה עדים לצורך הוכחת הטענה כי הצדדים היו ידועים בציבור כבעל ואישה. עם זאת, האיש לא הכחיש כי הצדדים היו ביחד באירועים משפחתיים, וכי היו מתארחים בחגים ובשבתות אצל בני משפחתו ואצל בני משפחתה של האישה. ראה: עמ' 91 לפרוטוקול ש' 13-3. האיש אף טען בסעיף 25 לתצהירו כי בני משפחתו וחבריו יכולים להעיד כי הצדדים לא היו ידועים בציבור, אולם גם הוא לא הביא עדים מטעמו לעניין זה.

        

   59. טענה נוספת שהועלתה בסיכומי האישה הייתה שהאיש לא כפר בסמכותו של בית משפט זה לנהל הליך יישוב סכסוך בין הצדדים ולדון בתובענות בין הצדדים, ואילו הצדדים לא היו בגדר "ידועים בציבור" הרי שלא היו נכנסים בגדרו של בית המשפט לענייני משפחה.

        

   60. האם חל על הצדדים שיתוף בנכסים בתקופת היותם ידועים בציבור לעניין איזון חשבונות בנק וזכויות סוציאליות ופנסיוניות? –על פי הפסיקה, אין די בהכרזת בני הזוג כידועים בציבור לצורך החלת חזקת השיתוף, אלא קיים נטל מוגבר על הטוען לשיתוף להוכיח את כוונת השיתוף. ראה: ע"מ (חיפה) 264/05 פלונית נ' אלמוני (פורסם, 04.05.06).

        

   61. בעוד שאצל בני זוג נשואים, בהיעדר ראיה לסתור, די בהתקיימות התנאים להקמתה של חזקת השיתוף (קרי: אורח חיים תקין ומאמץ משותף) כדי להחיל עליהם דין שיתוף ביחס לכלל נכסיהם, הרי שאצל בני זוג ידועים בציבור, הקמתה של חזקת שיתוף, שלא הובאו ראיות לסתירתה, עשויה להעיד רק על שיתוף בנכסים המשמשים את בני הזוג בחייהם היום-יום, או בכאלה שנרכשו על ידיהם במשותף. להחלת דין שיתוף על נכסים אחרים של מי מהם, ולו גם כאלה שנצברו על ידיו בתקופת החיים המשותפים, תידרש ראיה נוספת כלשהי, שתעיד על כוונת שיתוף בנכס המסוים (ראה: פרשת סלם לעיל בעמ' 348).

        

   62. בבג"צ 4178/04 פלוני נ' בית הדין הרבני לערעורים פ"ד סב (1) 235 נקבע, כי יש להיזהר שלא לכפות על הצדדים הסדר של שיתוף רכושי מקום בו בני הזוג בחרו שלא להחיל על עצמם הסדר כאמור.

        

   63. במקרה דנן, אין מחלוקת כי הצדדים התנהלו בחשבונות בנק נפרדים, וכי החשבון המשותף שימש אך ורק לתשלומי משכנתא, וגם החזרי המשכנתא מומנו ע"י האיש לבדו ראה: נספח 6 לתצהיר האישה וכן נספח 11 לתצהיר האיש. האישה אף העידה, כי האיש השיג את המשכנתא בעצמו ולא הייתה לה כל ידיעה מה מתרחש בחשבון המשכנתא ראה: עמ' 37 לפרוטוקול ש' 14-7.

        

   64. האישה ציינה, כי במהלך חיי הזוגיות הצדדים רכשו רכב עבורה, כאשר היא שילמה 20,000 ₪, האיש שילם 9,000 ₪ והרכב נרשם ע"י האיש אולם היה בשימושה הבלעדי (ראה גם: נספח 3 לתצהיר האישה). לטענת האישה, רכישת הרכב במשותף מעידה על שיתוף כלכלי ויש לחלק את שווי הרכב בין הצדדים בחלקים שווים. מנגד, האיש עמד על כך שחלקו ברכב הוא רק בגובה ההשקעה שלו, קרי כשליש משווי הרכב ולא היה מעוניין בקבלת מחצית משווי הרכב. בדיון מיום 09.05.22 הוסכם כי הרכב יועבר ע"ש האישה כנגד תשלום שליש משוויו לידי האיש, אולם מבלי שהדבר יתפרש כהודאה של מי מהצדדים בטענות הצד האחר במסגרת ההליכים שלפניי.

        

   65. סבורה אני כי בניגוד לרכב, ששימש את האישה בחיי היום יום ושהאישה בחרה לרשום אותו ע"ש האיש, יש להחיל דין שונה לגבי רכוש שנותר על שמו של כל צד בנפרד.

        

   66. הפסיקה הכירה בכך כי כאשר מדובר בידועים בציבור, לא בנקל ייקבע שיתוף בזכויות הסוציאליות והפנסיוניות. ראה: בג"צ 4178/04 פלוני נ' בית הדין הרבני לערעורים פ"ד סב (1) 235; תמ"ש (ב"ש) 6370/05 ס.י. נ' ו.ג. גם בפסק דין שניתן בתמ"ש (ק"ג) 65209-12-15 פלוני נ' אלמונית נקבע כי על אף שהצדדים היו ידועים בציבור, לא הוכחה כוונת שיתוף קנייני ביניהם. עוד נקבע כי יחסיהם של בני הזוג הידועים בציבור חוסים בצלו של עקרון תום הלב והתנהגותם האחד כלפי השני צריכה להיעשות ביושר ובהגינות.

        

   67. במקרה דנן, לא הוצג "דבר מה נוסף" לצורך הוכחת כוונת שיתוף בזכויות הסוציאליות שצבר האיש במקום עבודתו בתקופת היותם של הצדדים ידועים בציבור וטרם מיסוד הקשר ע"י נישואין. כך גם לא הוכחה כוונת שיתוף בחשבונות הבנק, שכן לצדדים לא הייתה גישה לחשבונות הבנק האחד של השני או ידיעה אודות המתרחש בחשבונות הבנק של האחר.

        

   68. יצוין, כי מאחר והאישה הרוויחה פחות מהאיש, למעשה היא שמרה את כל הכנסותיה לעצמה, בעוד האיש מימן את החיים המשותפים לבדו. האיש צירף כנספח 20 לתצהירו את ההתכתבות בין הצדדים מתאריך 09.06.19 במסגרתה האישה מגיבה להצעתו לחתום על הסכם ממון כדלקמן: "אף אחד לא ידבר אלי ככה. אני מאד מצטערת ובטח שלא ידבר איתי על כספים. רוצה מישהי עם כסף תצא עם מהנדסת עורכת דין ולא עם סטודנטית ובטח שאל תתחיל להגיד לי הסכם ממון או משכנתא ועוד כאשר המשכורת שלי עומדת על 2,000 ומותר לי לקנות לעצמי דברים. כל טוב לך!". מעיון בדפי הבנק שצורפו כנספח 15 לתצהיר האיש עולה, כי בשנת 2017, הכנסותיו של האיש עמדו על כ-11,000 ₪ לחודש, בעוד הכנסותיה של האישה נעו בין

       10,288-6,366 ₪, ולא 2,000 ₪ כנטען על ידה. נראה, כי הדבר מלמד שלא הייתה שקיפות כלכלית בין הצדדים והיה נוח לכל אחד מהצדדים לשמור על הפרדה של חשבונות הבנק.

        

   69. בנסיבות אלו, איני סבורה כי התקיימו התנאים להכרה בזכאותה של האישה למחצית הכספים והזכויות שצבר האיש בתקופת הזוגיות ביניהם, ולפיכך איני מוצאת לנכון למנות מומחה לעניין זה.

        

   70. לעניין פירוק השיתוף בדירה – בעניין הדירה הדין שונה, שכן מדובר בדירה שנרכשה ע"י שני הצדדים במהלך חיי הזוגיות וזכויותיה נרשמו ע"ש שני הצדדים בחברה המשכנת. ראה: נספחים 2-1 לתצהיר האישה. עם זאת, עיון באישור הזכויות שצורף כנספח 2 לתצהיר האישה מלמד כי זכויות הצדדים לא נרשמו באחוזים ולא נרשם כי לכל אחד מהצדדים 50% מהזכויות בדירה. סבורני כי בנסיבות המיוחדות של התיק דנן, יש לקחת בחשבון כי לא מדובר בעסקה שהסתיימה ברישום הזכויות בלשכת רישום המקרקעין, ולא קיים נסח טאבו המצביע על כך שלכל אחד מהצדדים 50% מהזכויות בדירה, אלא מדובר בזכויות חוזיות בלבד. אמנם, ב"כ האישה טען בדיון מיום 18.10.22 כי דין הרישום בחברה משכנת או במנהל מקרקעי ישראל כדין רישום בטאבו, אולם לא הובאה כל פסיקה לתמיכה בטענה זו.

        

   71. מעיון בפסיקה עולה, כי קיימת הבחנה בין זכויות קנייניות בנכס מקרקעין הנרכשות רק עם רישום הזכויות במרשם המקרקעין, לבין זכויות חוזיות המתקיימות בהעדר רישום בלשכת רישום המקרקעין. כך למשל נקבע במסגרת ע"א 6529/96 טקסטיל ריינס בע"מ נ' רייך, פ"ד נג (2) 218, בעמ' 230-229:

        

       " סעיף 1 לחוק המקרקעין מגדיר "רישום" כ"רישום בפנקסי המקרקעין המתנהלים לפי חוק זה או התקנות על פיו". לאור הגדרה זאת ולאור הפרשנות שניתנה לה בפסיקתו של בית-משפט זה, אין לקבוע כי למרשמים "פרטיים" למיניהם של זכויות ביחס לנכסי מקרקעין, המנוהלים על-ידי חברות משכנות, יש תוקף מחייב.

       ...גם ההצעה לקבוע כי למרשם המתנהל בספרי המינהל, הנחשב מרשם מהימן, יש תוקף מחייב, נדחתה בעבר."

        

       ובהמשך:

        

       "לאור המצב החוקי הקיים אין לסטות מהכלל שלפיו זכות קניינית בנכס מקרקעין נרכשת רק עם רישומה במרשם המקרקעין. אם הרישום אינו אפשרי, לא יכולה להירכש זכות קניינית, וזאת על-אף רישום הזכות במרשם אחר כלשהו – לרבות המרשם המתנהל בספרי המינהל, שאמינותו רבה – ועל-אף קבלת החזקה בנכס. כל שנרכש הוא זכות חוזית לקבל את הזכות הקניינית בעתיד, לכשיתאפשר רישום הנכס והזכויות בו במרשם המקרקעין".

        

   72. האישה ציינה בכתב התביעה ובתצהיר עדותה הראשית, כי שני הצדדים הביאו הון עצמי לרכישת הדירה וכי נטלו משכנתא משותפת, אולם לא ציינה בכתבי טענותיה כי היא השקיעה רק 105,000 ₪ בדירה וכי היא לא נשאה בתשלומי המשכנתא השוטפים. האישה הודתה בחקירתה כי השקיעה בדירה רק 105,000 ₪. ראה: עמ' 33 לפרוטוקול ש' 3-1. מנגד, האיש הצהיר כי השקיע מעל מיליון ₪ וצירף כנספח 5 לתצהירו את פירוט הוצאותיו בגין הדירה, הכוללות הון עצמי בסך 712,892 ₪, תשלומי משכנתא, הלוואת גישור קרן השתלמות וכן השקעה בתשתיות בדירה בסך 179,348 ₪. האיש העיד, כי מחיר הדירה לפי ההסכם היה 1,307,000 ₪, כי המשכנתא שנלקחה הייתה בסדר גודל של 600,000-550,000 ₪ וכי הוא לקח עוד הלוואות ופרע זכויות סוציאליות לצורך מימון עלויות רכישת הבית. ראה: עמ' 77 לפרוטוקול ש' 15-4. האיש העיד, כי הוא השקיע לבדו בדירה, מבלי לשאול את האישה אולם הבהיר כי היו השקעות שהיו מחויבות המציאות על מנת שניתן יהיה לגור בדירה, כגון שירותים, מטבח, מזגן, גינה ועוד. לדבריו, בפרויקט "מחיר מטרה" לא ניתן לקבל זיכוי מהקבלן בגין אף רכיב שמעוניינים לשנות או לשדרג בדירה, כך שאם הוא ויתר על המטבח של הקבלן, הוא לא קיבל מטבח אחר במקומו או זיכוי. כמו כן, לא היו מקלחונים אלא מפרט בסיסי בלבד, היה צורך לשדרג את האסלות, לשים מקלחונים, להוסיף שקעים בבית, להוסיף פינה למנגל ועוד. האיש ציין כי הוא זה שהיה בקשר עם אנשי המקצוע, עקב אחר העבודה שלהם, תיקן דברים שנהרסו ועוד ראה: מעמ' 89 לפרוטוקול ש' 21 ועד עמ' 90 ש' 34. אמנם, האישה טענה בתצהירה כי ככל שהאיש השקיע בדירה, הרי שהוא הוריד את ערך הדירה ולא העלה את ערך הדירה, אלא שטענה זו נטענה בעלמא, ולא ברור כיצד השקעה בדירה מובילה לירידת ערכה. יתרה מכך, במסגרת ניהול ההליך הוזמנה חוות דעת שמאית, ממנה עולה כי נכון לחודש אוגוסט 2022 עמד שווי הדירה על סך של 3,020,000 ₪. מעיון בחוות הדעת השמאית עולה, כי השמאי התייחס לכך שעבודות הגמר בדירה הן ברמה סטנדרטית משופרת, תוך התייחסות למטבח, לחדרי הרחצה, למיזוג מרכזי, לנגרות עץ וכו', כך שסבורני כי לא ניתן להתעלם מהכספים והמשאבים שהאיש השקיע לבדו בדירה, אשר מטבע הדברים סייעו להשבחת הדירה.

        

   73. אין מחלוקת, כי בין הצדדים לא נחתם הסכם ממון בעניין הדירה. האיש טוען כי כבר במעמד החתימה על הסכם המכר, ביקש מהאישה לחתום על הסכם ממון המסדיר את הזכויות בדירה בהתאם לגובה ההשקעות של כל צד, אולם האישה סירבה וטענה כי כסף לא מעניין אותה והיא תהיה הוגנת עמו. עם זאת, אין כל ראיה בכתב לכך שהאיש ביקש מהאישה לחתום על הסכם ממון טרם החתימה על הסכם המכר. האיש העיד כי הדרישה הועלתה על ידו בע"פ, ולכן אין לכך אסמכתא בכתב. ראה: עמ' 61 לפרוטוקול ש' 15-7. האיש אף הודה כי אילו היה חכם יותר והיה נחתם הסכם ממון בין הצדדים, לא היו נדרשים הצדדים לנהל את ההליכים בבית המשפט. ראה: עמ' 62 לפרוטוקול ש' 25-21.

        

   74. מעיון בהתכתבויות שצורפו כנספח 20 לתצהיר האיש עולה, כי רק בתאריך 09.06.19 יש אזכור לדרישה לחתום על הסכם ממון, קרי לאחר שפרץ משבר בין הצדדים. כאמור, האישה הגיבה לדרישה הנ"ל כדלקמן: " רוצה מישהי עם כסף תצא עם מהנדסת עורכת דין ולא עם סטודנטית ובטח שאל תתחיל להגיד לי הסכם ממון או משכנתא ועוד כאשר המשכורת שלי עומדת על 2,000 ומותר לי לקנות לעצמי דברים. כל טוב לך". בהקשר זה יצוין, כי לא ברור הקשר בין גובה המשכורת של האישה לבין סירובה לדון בהסכם ממון, שהרי חתימה על הסכם ממון אינה דורשת ממנה להוציא כספים מתוך משכורתה, אלא נועדה להסדיר את אופן חלוקת הזכויות בדירה למקרה של פירוד. נוסף על כך, על אף שהאישה כותבת לאיש, כי החיים שלה אינם שלמים בלעדיו וכי הוא הדבר הכי טוב שקרה לה בחיים, כאשר האיש מבקש להסדיר את נושא הזכויות בבית בהסכם משפטי, כדי לוודא שלא הכסף הוא שמניע את האישה, האישה מסרבת לכך. ראה: נספח 1 לתצהיר איש.

        

   75. האיש הודה, כי אף אחד לא אילץ אותו "עם אקדח לרקה" להשקיע יותר כסף מהאישה ברכישת הדירה. עוד הודה האיש, כי היה יכול להשקיע בדירה הון עצמי של 10% בלבד, כך שכל אחד מהצדדים היה משקיע אותו סכום של 100,000 ₪ בלבד והייתה נלקחת משכנתא בגובה 90% משווי הדירה. ראה: מעמ' 58 לפרוטוקול ש' 21 ועד עמ' 59 לפרוטוקול ש' 3. עם זאת, יש לקחת בחשבון שהאישה הצהירה כי לא הייתה לה כל יכולת כלכלית להשתתף בהחזרי המשכנתא. לפיכך, אילו היה האיש נוטל משכנתא בשיעור של 90% משווי הדירה, בפועל היה עליו לשאת לבדו בהחזרי משכנתא גבוהים משמעותית והעול הכלכלי היה מונח על כתפיו בלבד.

        

   76. סבורני כי בנסיבות התיק דנן, לא ניתן להתעלם מהעובדה שהשקעותיו הרבות של האיש בדירה ורישום הזכויות גם על שם האישה התבססו על כך שהצדדים עתידים להינשא זה לזו. שני הצדדים הבהירו, כי בעת שרכשו את הדירה כבר תכננו להתחתן, ולכן יש לראות את הסכם המכר שנחתם עם החברה הקבלנית בראי כוונת הצדדים להינשא.

        

   77. למעשה, ניתן לומר כי בין הצדדים נכרת הסכם מכללא לפיו הזכויות בדירה תהיינה משותפות לצדדים, על אף הפער הדרמטי בהשקעות של כל צד בדירה, ככל שהצדדים ימסדו את נישואיהם כמתוכנן. סבורני, כי אילו היו נשאלים הצדדים בזמן אמת, האם הדירה תהא שייכת לשניהם בחלקים שווים גם במקרה שבו ייפרדו בטרם יספיקו להינשא, על אף שהאיש השקיע 90% משווי הרכישה והאישה השקיעה רק 10% – התשובה על כך הייתה שלילית. ראה: תמ"ש (י-ם)

       29239-02-12 פלוני נ' פלונית (פורסם בנבו, 12.05.15), שם בחן בית המשפט את השאלה: האם הצדדים היו מצהירים על כוונה לשיתוף קנייני מלא בדירה אילו נשאלו על כך בזמן אמת?

        

   78. בדנ"א 1558/94 נפיסי נ' נפיסי, פ"ד נ(3) 573 (1996), בעמוד 615 כתב כבוד השופט חשין בעניין כוחו של הסכם מכללא את הדברים הבאים: "הסכם מכללא הוא כהסכם מפורש - הגם שנכרת הוא בהתנהגות ובמעשה ולא בדיבור ובמילה. ראובן שעלה לאוטובוס הסכים מסתמא ומכללא לשלם בעבור הנסיעה, וטענה כי יעלה לסופה של נסיעה: "לא ידעתי" שעליי לשלם בעבור הנסיעה, ננער את טענתו מעלינו כטענת סרק... וזה יהיה דין מי שהזמין שרברב לביתו, ולסופה של עבודה מסרב לשלם בטוענו שלא הוסכם מלכתחילה כי יהיה עליו לשלם. אלו הן כולן - אלו כולן ואחרות כיוצא בהן - דוגמאות להסכמי אמת, הסכמים הממלאים באורח דווקני ודקדקני אחרי התנאים הנדרשים לכריתתם של הסכמים על-פי משפט ההסכמים. קרויים הם "הסכמים מכללא" - להבדילם מהסכמים מפורשים - אך הבחנה זו שבין הסכמים מסוג אחד לבין הסכמים מסוג אחר אינה אלא הבחנה המתארת את דרכי התהוותו של ההסכם. אין לה להבחנה כל פועל משפטי באשר לעצם קיומו של ההסכם אלא באשר לדרכי הוכחתו בלבד".

        

   79. בע"פ 1280/06 כרמלי נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (1.3.2007) פסקה י"ד קבע כב' השופט רובינשטיין " ... בחיי היומיום, חיי המעשה, ייתכנו גם ייתכנו יחסי הסכם משפחתיים שאין להם תיעוד כתוב, בין קרובי משפחה, בין ידועים בציבור ועוד".

        

   80. עוד ראו דברי כבוד השופט שוחט בעמ"ש (ת"א) 23166-05-14 י' ק' נ' ש' ו' [פורסם בנבו] (29.2.2016): "לא למותר לציין, בהקשר זה של מסוימות ודרישת הכתב, כי עניין לנו ב'חוזה משפחתי'. ... בנסיבות בהן מידת האמון בין הצדדים בני משפחה גדולה מאוד, אין צורך דווקא בכתב ובמסוימות מושלמת כדי ללמוד על תוקפה של התקשרות חוזית ביניהם".

        

   81. כן ראו דברי כבוד השופטת ארבל בבע"מ 741/11 פלונית נ' פלוני [פורסם בנבו] (17.5.2011), פסקה 37: "... יהיו מקרים בהם החפיפה בין דיני החוזים האזרחיים לדיני החוזים במסגרת המשפחתית לא תהיה מלאה, ויהיה צורך להתייחס באופן ייחודי לחוזה שנערך במסגרת המשפחתית".

        

   82. כך גם בנסיבות המיוחדות של המקרה שלפניי. על אף שלא קיים הסכם כתוב מפורש, בין הצדדים שעמדו להינשא נכרת הסכם מכללא, לפיו האיש משקיע את כל הונו ברכישת הדירה, מממן 90% מעלות רכישתה ורושם את האישה כבעלת זכויות בדירה, והאישה נישאת לאיש ומקימה עמו בית בישראל. לאחר שהאיש מילא את חלקו בהסכם האמור, לא ניתן לאפשר לאישה להתנער מחלקה בהסכם מבלי שתהיינה לכך השלכות כלכליות.

        

   83. בהקשר זה יש לבחון מה הייתה הסיבה שבגינה הנישואין לא יצאו אל הפועל, שכן הצדדים חלוקים לעניין זה. בעוד האיש טוען כי הסיבה לפירוד היא בגידתה של האישה בו, האישה טוענת כי הם נפרדו בשל אלימות וחדירה לפרטיות מצד האיש.

        

   84. האישה הכחישה, כי בגדה באיש וטענה כי הצדדים היו "בפסק זמן", אולם לא פירטה ממתי עד מתי היו הצדדים ב"פסק זמן" ולא צירפה ראיות המעידות על "פסק זמן" שנטלו הצדדים. נהפוך הוא, האישה טענה בכתב התביעה כי הצדדים ניהלו זוגיות מסוף שנת 2015 ועד סוף שנת 2019, ללא ציון תקופות של פירוד זמני במהלך ארבעת השנים הללו. גם במהלך חקירתה, העידה האישה כי הצדדים נפרדו רק בסוף שנת 2019 -תחילת שנת 2020. ראה: עמ' 49 לפרוטוקול ש' 29-28. גם האיש העיד, כי הצדדים לא היו ב"פסק זמן" ולא לחינם אין ראיות לתמיכה בטענה זו. לדבריו, כל אחד שיבגוד יכול לומר "הייתי בפסק זמן". ראה: עמ' 73 לפרוטוקול ש' 34-27. מעיון בנספח 2 לכתב ההגנה שהגיש האיש עולה, כי כבר בתאריך 27.03.19 האישה כותבת לאיש: " --- אנחנו היינו בפסק זמן ובפסק זמן הרשיתי לעצמי לעשות מה שאני רוצה ומה שלא הרשתי לעצמי לעשות במשך כל הזמן שהייתי איתך, מעולם לא בגדתי בך כל זה כדי להיות שלמה עם עלמי (הטעות במקור – מ"ו). מה זה לשבור ככה בית?". מהודעה זו ניתן ללמוד כי האישה "הרשתה לעצמה לעשות מה שהיא רוצה", כדבריה, עוד בטרם נפרדו הצדדים בסוף שנת 2019. האיש צירף כנספח 9 לתצהירו הודעה נוספת מתאריך 22.03.19 במסגרתה האישה מודה לאיש שהעיר אותה בבוקר, כותבת שהיא מתגעגעת אליו ואוהבת אותו, ואין רמז ל"פסק זמן". גם ההתכתבויות המאוחרות יותר בין הצדדים מעידות כי האישה מביעה רצון לתקן ולעשות מה שנדרש לשיקום היחסים, דבר המעיד על כך שהיא לכאורה מודעת לטעות שעשתה. כך, בתאריך 28.06.19 האישה כותבת לאישה כי היא ממש עצובה ותעשה "הכל הכל", האיש משיב: "כשעשית מה שעשית לא היה אכפת לך ממני", והיא משיבה: "עכשיו אני מכימה באיחור ענק אבל זה המצה תקח את הטלפון שלי תקח את הלימודים שלי תקח העל אני לא רוצה כלום יותר בחיים האלה לא רוצה כלום רוצה רק דבר אחד למות" (טעויות כתיב במקור – מ"ו)(ראה: נספח 4 לתצהיר האיש). לטענת האישה, ההתכתבויות בין הצדדים מוכיחות שהצדדים כבר לא ביחד ושהיא מבקשת ממנו לעזוב את הדירה כפי שהבטיח, אלא שההודעות שהאישה מצרפת כנספח 8 לתצהירה, בהן היא מבקשת מהאיש לעזוב את יחידת הדיור בבית אימה הן רק משנת 2020 ולא מתחילת שנת 2019.

        

   85. מנגד, טענת האישה כי הפירוד בין הצדדים אירע בשל אלימות האיש והחדירה לפרטיותה, אינה נתמכת בראיות שהוצגו לפניי. האישה צירפה כנספח 4 לתצהירה "תמונות של אלימות הנתבע כלפי רכוש בבית", אלא שהתמונות אינן נושאות תאריך ולא צוין בתצהיר מתי התרחש אירוע האלימות הנטען. האיש מצדו הודה באירוע בודד שבו עימת את האישה עם טענות הבגידה, היה נסער, צעק, בכה ובסערת רגשות אף שבר מראה ולאחר מכן רכש מראה חדשה. לדבריו, התמונות שהאישה צירפה הן מאותו אירוע חד פעמי. האישה הודתה כי למחרת אירוע האלימות הנטען, האיש רכש מחדש את מה שנשבר. ראה: עמ' 51 לפרוטוקול ש' 29-27.

        

   86. עיון בהתכתבויות בין הצדדים מעלה, כי באף התכתבות האישה אינה מטיחה באיש שהוא אלים ולכן היא רוצה להיפרד ממנו, אלא להפך, גם לאחר שהצדדים נפרדו, האישה מנסה לשקם את היחסים ולהחזיר את האיש לזרועותיה. כך בהתכתבות מיום 15.03.20, האישה כותבת לאיש שהיא אוהבת אותו ורוצה לנסות לתקן, והאיש כותב בתגובה: "אין מה לתקן, בטח לא בתקופה הקרובה...לא אשכח את הימים שגיליתי שאת מדברת עם גברים אחרים בזמן שאת יחד איתי במיטה. לא אשכח את הרגעים שהיית נכנסת לשירותים לדקות ארוכות ומתכתבת עם גברים אחרים. לא אשכח את הרגע שראיתי אותך עם גבר אחר ברכב מחוץ לבית. לא אשכח שגיליתי שהורדת אותי כבן זוג שלך ב AAA וטסת עם גבר אחר ליוון. פגעת בי בלי סוף...עכשיו זמני לנסות להמשיך הלאה", והאישה משיבה: "--- הכל היה שלא היינו יחד אתה מאשים אותי בלי סוף אבל אני לא אענה אני בסה"כ רוצה לתקן". בהתכתבות נוספת מיום 25.03.20 האישה כותבת לאיש: "...אני יודעת שאני לא יכולה בלי... (שם האיש – מ"ו)", האיש כותב שהוא כבר נתן לה שלוש הזדמנויות בשנה האחרונה, והאישה עונה: "נכון נתת הרבה הזדמנויות וזה מאוד נכון אני מרגישה אבל שהתבגרתי ב10 שנים מאז שאתה לא איתי מקווה שאולי נצליח באיזשהו אופן לבנות מחדש", והאיש משיב: "לא מאמין בזה". ראה: נספח 3 לתצהיר האיש. קרי, על אף שהאיש לא הכחיש אירוע אלימות בודד, לא התרשמתי כי זו הסיבה לפירוד בין הצדדים, אלא תחושת הבגידה של האיש היא שהובילה לפירוד. האישה כאמור אינה מכחישה את כל המעשים שהאיש מייחס לה, אלא רק טוענת שבאותה תקופה הצדדים לא היו יחד, אלא שאין כל ראיה לכך שהצדדים לא היו ביחד בתקופה הנטענת, אלא הראיות מצביעות על ההפך. עוד העידה האישה, כי היא רצתה לחדש את הקשר עם האיש אך ללא אלימות, וכי הציעה לאיש ללכת לגישור ולקבל ייעוץ מקצועי לעניין זה, אלא שגם נושא הייעוץ המקצועי לא בא לידי ביטוי בהתכתבויות בין הצדדים, שכן במסגרת התכתבויות אלו האישה לא מציבה לאיש שום תנאי מקדמי לחידוש הקשר ביניהם. ראה: עמ' 44 לפרוטוקול ש' 9-2.

        

   87. באשר לטענת החדירה לפרטיות, הרי שהאישה צירפה כנספח 5 לתצהירה התכתבות מיום 28.08.19 בה היא מטיחה באיש שהוא מחטט לה בטלפון, והאיש אינו מכחיש, אלא מאשים אותה במחיקת הודעות והסתרת התכתבויות עם גברים מעיניו. יתרה מכך, האיש צירף כנספחים 16

       ו-19 לתצהירו נספחים שהושגו ככל הנראה תוך פגיעה בפרטיותה של האישה. בדיון מיום 29.12.22 טען ב"כ האיש, כי לא הייתה חדירה לפרטיות, שכן הצדדים גרו יחד והיה "מחשב פתוח והיה פלאפון זמין", וכי הנספחים הוצאו ע"י האיש מתוך הטלפון של האישה, שכן הטלפון היה זמין לשניהם. מנגד, האישה העידה כי האיש חדר לפרטיותה ועקב אחריה, וכי באותו אופן הוא נהג כלפי בנות זוג אחרות שהיו לו: א. ו- ד. . ראה: מעמ' 45 לפרוטוקול ש' 7 ועד עמ' 48 לפרוטוקול ש' 13. יצוין, כי האישה לא זימנה לעדות אף אחת מבנות הזוג הקודמות, על אף שלדבריה התנהגות האיש כלפיה הייתה דומה להתנהגותו כלפי בנות זוג קודמות. עם זאת, אני סבורה כי עצם ההודאה של האיש, כי החומר הוצא מתוך מכשיר הטלפון האישי של האישה ללא רשותה מחזקת את הטענה בדבר החדירה לפרטיות ע"י האיש. לפיכך, איני מוצאת לנכון להכשיר את הנספחים שהוגשו תוך חדירה לפרטיות וליתן להם משקל בהליך שלפניי. עם זאת, כפי שפורט לעיל, איני סבורה כי עצם הפגיעה בפרטיות היא שהובילה לפירוד בין הצדדים, אלא כאמור משבר האמון שנוצר אצל האיש בעקבות אופן התנהלותה של האישה.

        

   88. ערה אני לכך, שעל פי הפסיקה אי נאמנות מינית כשלעצמה אינה מצדיקה חריגה מן ההסדרים לעניין חלוקת הרכוש בין הצדדים, ואין לאשם בפירוק חיי הנישואין נפקות לעניין חלוקת הרכוש. ראה: בג"צ 8463/19 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים (פורסם בנבו, 24.10.22). אמנם, בג"צ 8463/19 עסק בבני זוג נשואים ובסעיף 8 לחוק יחסי ממון בין בני זוג התשל"ג- 1973 (להלן: "חוק יחסי ממון") אולם גם בעניין חזקת השיתוף נדחתה בפסיקה טענה כי חוסר נאמנות של בן זוג צריך להוליך להשלכות קנייניות ראה: ע"א 384/88 זיסרמן נ' זיסרמן מג (3) 205. עם זאת, במקרה הספציפי שלפניי, לא מדובר בשלילת זכויות קנייניות מהאישה בשל טענת הבגידה, אלא בזכויות חוזיות, שלא נרשמו באחוזים בחברה המשכנת ולא נרשמו בלשכת רישום המקרקעין, אלא מבוססות על הסכם מכללא בדבר נישואין עתידיים. משבר האמון שנוצר וביטול הנישואין בעקבות כך מהווה הפרה יסודית של ההסכם מכללא בין הצדדים, ולפיכך האיש זכאי להשבה של הכספים שהשקיע ביתר על בסיס הצהרת האישה בדבר רצונה להינשא לו.

        

   89. יצוין, כי אילו הצדדים היו נשואים זה לזו, היה חל עליהם סעיף 8 לחוק יחסי ממון, וניתן היה להחיל את הוראות סעיף 8 (2) לחוק יחסי ממון לעניין חלוקה לא שוויונית של הזכויות בדירה. במקרה דנן, לא חל על הצדדים חוק יחסי ממון, אולם לא ניתן להתעלם מכך שהצדדים רצו להינשא ולבוא בגדרו של חוק יחסי ממון (מאחר ולא ערכו ביניהם הסכם ממון), כך שסבורני שגם את הסכם המכר שנחתם מול החברה הקבלנית יש לבחון בראי חוק יחסי ממון.

        

   90. עוד אני סבורה, כי בנסיבות התיק דנן יש מקום להחיל את "זעקת ההגינות". כב' בית המשפט

       העליון עשה שימוש ב"זעקת ההגינות" על מנת לרכך את דרישת הכתב בעסקאות במקרקעין

       ראה: ע"א 986/93 קלמר נ' גיא פ"ד נ (1) 185 (1996). בפרשת קלמר צוין, כי לא ניתן להציג

       רשימה סגורה של מצבים כאלה המשתנים על פי נסיבות החיים, אך אומצה שם גישתה של

       פרופ' נילי כהן לפיה "ראוי להעניק תפקיד מרכזי לשני רכיבים: האחד, האם התחולל שינוי

       מצב בעקבות החוזה (הבלתי אכיף או הבלתי תקף), כגון שהוא קוים או שהייתה עליו

       הסתמכות; השני, מהי מידת אשמתו של הצד המתנער מביצוע החוזה. משקלם המצטבר של

       שני הרכיבים הוא שיכריע אם במקרה נתון ניתן לוותר על דרישת הכתב".

        

   91. סבורני, כי ניתן לעשות שימוש ב"זעקת ההגינות" לא רק על מנת לוותר על דרישת הכתב

       במקרים המתאימים, אלא גם על מנת לקרוא לתוך הסכם המכר עם החברה הקבלנית ורישום

       הזכויות בחברה המשכנת תנאים מכללא לצורך עשיית צדק. הפסיקה הכירה בכך שניתן

       להשתמש ב"זעקת ההגינות" לא רק לצורך ריכוך דרישת הכתב בעסקאות מקרקעין אלא גם

       בנסיבות אחרות בהן הצדק והיושר מחייבים זאת. ראה למשל: תמ"ש (י-ם) 43715-02-16

       י.ט. נ' ש.ט. [פורסם בנבו, 18.09.18]. שיקול הדעת השיפוטי מאפשר לבית המשפט לאזן

       בין דרישות פורמאליות לבין גמישות נקודתית, לצורך חתירה לתוצאה צודקת בשים

       לב כוונת הצדדים כפי שעולה בנסיבות המקרה ראה גם: תמ"ש (ראשל"צ) 17292-02-16

       ל.ד.נ' ר.י. [פורסם בנבו, 19.01.19].

        

   92. יודגש, כי לא מדובר במקרה שבו בני זוג השקיעו בצורה לא שוויונית ברכישת דירה, אולם

       לימים נישאו, הביאו ילדים לעולם והאישה תרמה את חלקה לתא המשפחתי, בין באמצעות עבודה מחוץ לבית ובין בטיפול בבית ובילדים. בנסיבות המיוחדות של התיק דנן, לא ניתן להתעלם מכך שהאישה לא השקיעה דבר בדירה מלבד 105,000 ₪, לא תרמה מהכנסותיה לתא המשפחתי, לא שילמה את המשכנתא ולא השקיעה זמן ומשאבים בהכשרת הדירה למגורים והשבחתה. כך גם לא ניתן להתעלם מהעובדה שהצדדים לא גרו יחדיו בדירה, לא נישאו זה לזו, לא הביאו לעולם ילדים משותפים ונפרדו בטרם הספיקו למסד את נישואיהם. האיש הביע את מורת רוחו מתביעתה של האישה במילים הבאות: "...אני טוען שהיא עקצה אותי, שהיא עקצה אותי, כל החיים שלי אני עובד, חוסך כל שקל ושקל, לא לקחתי שקל מההורים שלי, ועל בית שאני שילמתי את רובו המוחלט היא רוצה חצי. זה מה שאני טוען, שהיא עקצה אותי, שהיא גנבה אותי, שהיא פגעה בי, שבגלל אני עובר עינוי דין, עינוי דין של שנתיים אוקיי?". ראה: עמ' 56 לפרוטוקול ש' 29-20.

        

   93. עוד יש לקחת בחשבון, כי אלמלא ההשקעה הכספית של האיש, האישה לא הייתה יכולה

       באותה עת לרכוש דירה לבדה, שכן האישה העידה כי היא הייתה סטודנטית ולא היה לא כסף אפילו להשתתף בהוצאות המדור השוטפות. ראה: עמ' 33 לפרוטוקול מיום 29.12.2 ש' 29-25. מנגד, האיש היה יכול לרכוש דירה לבדו לאור ההון העצמי שהיה לו וגובה הכנסותיו, אולם ללא הנחת מחיר למשתכן. במקרה כזה, היה מפסיד הנחה של כ-500,000 ₪, אולם היה יכול לרשום את הדירה על שמו בלבד.

        

   94. זה המקום לציין, כי דרישת האישה למכור את הדירה לאלתר בשוק החופשי באמצעות מינוי בא כוחה ככונס נכסים כרוכה בהוצאות גבוהות הגורמות נזק כלכלי, הן לעניין עלות הכינוס (מבלי שהוצע לתת לצדדים אפשרות למכור את הדירה בכוחות עצמם) והן לעניין הקנס הכרוך במכירת הדירה בטרם חלפו 5 שנים מקבלת טופס 4. אמנם, האישה טענה כי ניתן להגיש בקשה למשרד השיכון על מנת להימנע מתשלום הקנס, אולם לא נעשתה על ידה כל פנייה למשרד השיכון לצורך בירור עניין זה. נראה שלאור העובדה שהאישה השקיעה רק כ- 100,000 שח בדירה, היא אדישה לעלויות הכינוס ולתשלום הקנס, שכן גם לאחר תשלום עלויות אלו, יוותר בידיה סכום העולה לאין שיעור על הסכום שהשקיעה בדירה. מנגד, האיש השקיע את כל הונו ואונו ברכישת הדירה ואין כל הצדקה להטיל עליו עלויות כבדות אלו, כך שהסעדים המבוקשים ע"י האישה לעניין אופן מכירת הדירה אף נגועים בחוסר תום לב.

        

   95. הפרת הבטחת נישואין – על פי הפסיקה, אין מניעה להחיל את דיני החוזים על הסכמים

       להינשא, אם הצדדים התכוונו ליצור ביניהם יחס משפטי מחייב. השאלה האם בני-הזוג ראו

       עצמם כבולים מבחינה משפטית, או שמא ההתחייבות ביניהם היא אך במישור החברתי או המוסרי, היא שאלה שצריכה להיבחן על-פי נסיבותיו של כל מקרה. יש לבחון, בין היתר, את התנהגות הצדדים, את טיב הקשר ואת תוכנן של ההבטחות. הסתמכות מצד מקבל ההבטחה ושינוי מצבו לרעה עשויים להיות אינדיקציות בדבר כניסה לתחום החוזי. כאשר עסקינו בחוזה להינשא, הרי שהתרופה של אכיפה אינה ישימה, ועל הצד הנפגע להסתפק בפיצויים בגין נזק ממוני ושאינו ממוני ראה: ע"א 5258/98 פלונית נ' פלוני [פורסם בנבו, 14.07.04] (להלן: "פרשת פלונית").

        

   96. בפרשת פלונית קבע כב' הנשיא ברק כדלקמן:

        

       " חירות הנישואין אינה מקנה חירות לגרימת נזק לאנשים אחרים. ההבטחה להינשא גוררת לעתים הסתמכות ותכניות שונות להגשמתה. תכנית הנישואין עשויה אף להשליך על תכניות אחרות של בני־הזוג ולהביא לשינוי מצבם לרעה בהיבטים שונים. התעלמות ממציאות חיים זו גורמת עוול בלתי מוצדק. לעתים קרובות ההבטחה להינשא כרוכה בהוצאות כספיות נכבדות. מדוע ישוחרר הצד החוזר בו מהבטחתו מעמידה בהוצאות אלה"?.

        

       באותה פרשה, מפרטת כב' השופטת פרוקצ'יה את הקושי שעילת הפרת הבטחת נישואין

       מעוררת ואת הנטל המוגבר להוכחתה:

        

       "במערכת סבוכה ומורכבת של יחסים של בני-זוג המקיימים מערכת קשרים אינטימית, לא כל אמירה או הבעת תקווה או כוונה הצופות פני עתיד שקולות כהבטחת נישואין, ולא כל התנהגות המצביעה על רצון להמשכיות הקשר ועל ציפייה להתמיד בו לטווח עתידי שקולה כמחויבות לנישואין. בצד הערך החברתי המבקש לפצות את מי שנפגע עקב הסתמכות על הבטחת נישואין שהופרה, עומד ערך החופש והאוטונומיה האישית של האדם לבחור את בן-זוגו ולקיים מערכות יחסים בין-אישיות ובין-זוגיות בעולם חברתי שיש בו פתיחות, חופשיות, ללא כפייה וללא התערבות המשפט. התערבות המשפט מתרחשת רק מקום שהנסיבות מצביעות בבירור על קיומה של מחויבות ממשית לקשר זוגי קבוע החורגת מגדר ציפייה או הבעת רצון או כוונה לכך גרדא. הקושי האמיתי המאפיין את הסוגיה שאנו עוסקים בה הוא באיתורו של קו הגבול בין הבעת כוונה, רצון או ציפייה לבין הבטחה מחייבת במשפט. גבול זה עשוי להיות דק כחוט השערה."

        

       ובהמשך:

        

       "יש לבחון אפוא את כלל הנסיבות האופפות את מערכת היחסים הבין-זוגית כדי להסיק מתוכה אם ניתנה הבטחת נישואין מחייבת שהופרה. נוכח הצורך להסיק את דבר קיומה של הבטחה מחייבת מתוך כלל הנסיבות, ולאור החשש המובנה מפני תביעות בלתי מבוססות בתחום הקשור לחיי הרגש והאינטימיות של האדם, שהוא מטבעו רווי יצרים, נראה כי נדרש נטל שכנוע כבד על התובע לצורך הוכחת קיומה של הבטחת נישואין שהופרה, כנגזר מטיבו וממורכבותו של העניין".

        

   97. במקרה דנן, אין חולק כי הצדדים תכננו להינשא זה לזו, והדבר עולה בבירור הן מכתבי טענותיהם, הן מעדויותיהם לפניי והן מההתכתבויות ביניהם שצורפו לתצהיר האיש.

        

   98. האישה אף הדגישה בעדותה, כי תמיד היה לה חלום להיות כלה (שאותו אף הגשימה עם בעלה הנוכחי) וכי היא זו שלחצה על האיש להציע לה נישואין כדלקמן:

        

       " ...אבל רגע, אני זאת שרציתי כל הזמן להתחתן ושלחתי לו הודעות ומסרים בעניין הזה. "--- בבקשה, תציע לי בבקשה, בוא נלך להתחתן. בוא נעשה את הצעד הזה". אני כל כך רציתי....אבל להגיד לי שאני לא רציתי להתחתן? בהחלט רציתי להתחתן וזאת הייתה הכוונה שלי, רציתי להיות כלה...זה היה חלום שלי מאז שאני נולדתי...רציתי להתחתן...

       עו"ד כהן: ולא להיות, ולא להיות ידועה בציבור?

       העד, גב' מ. : זה הצעד הבא שהיה, מה זה לא להיות ידועה? זה היה מבחינתי אותו דבר, אבל חתונה כן, בהרגשה שלי כבנאדם, ככלה, כאישה לכל דבר, בהרגשה שלי אני רוצה להרגיש מה זה לעמוד מתחת לחופה. הוא כבר הרגיש את זה, אני עוד לא הרגשתי את זה.

       עו"ד כהן: טוב. נכון שלא היה מצב כזה שבו אתם מחליטים שאת מוותרת על חתונה ובמקום זה תהיי ידועה בציבור? לא היה מצב כזה?

       העד, גב' מ. : לא, לא".

       ראה: מעמ' 39 לפרוטוקול ש' 33 ועד עמ' 40 לפרוטוקול ש' 24.

       וכן בעמ' 43 לפרוטוקול ש' 10-7:

       "עו"ד כהן: ...נכון שגם לא הייתה לכם שום מניעה חוקית להתחתן, נכון?

       העד, הגב' מ.: לא, לא הייתה. להיפך, אני רציתי להיות כלה.

       עו"ד כהן: טוב.

       העד, הגב' מ.: אני שאפתי להתחתן, אני ביקשתי, התחננתי להתחתן".

        

   99. על פניו, לא מדובר במקרה קלאסי של הפרת הבטחת נישואין, שכן האישה אינה חולקת על כך שרצתה להינשא לאיש ואינה טוענת כי לא הייתה מחויבות ממשית לקשר זוגי, החורגת מגדר ציפייה או הבעת רצון גרידא. לטענת האישה, היא נאלצה לסיים את הקשר עם האיש בשל אלימותו והחדירה לפרטיותה, אלא שכפי שפורט לעיל, לא התרשמתי כי זו הסיבה האמיתית לפירוד בין הצדדים.

        

   100. במקרה דנן התרשמתי, כי משבר האמון שנוצר אצל האיש הוא שהוביל לפירוד ולביטול הנישואין.

        עם זאת, מהתכתבויות בין הצדדים עולה, כי האיש היה נכון לשקול את שיקום הקשר ומימוש

        הצעת הנישואין, ככל שהאישה הייתה מביעה נכונות לחתום על הסכם ממון המבטיח

        את אופן חלוקת הזכויות בדירה למקרה של פירוד, דבר שהאישה סירבה לו.

         

   101. כפי שפורט לעיל, האיש היה נכון להשקיע בדירה סך של כמיליון ₪, בעוד האישה משקיעה

        כעשירית הסכום הנ"ל, על סמך תוכנית הנישואין של הצדדים. אמנם, האיש הציע לאישה נישואין כשלושה חודשים לאחר החתימה על הסכם המכר, אולם הרצון של הצדדים להינשא היה קיים עוד טרם הצעת הנישואין הפורמאלית ושני הצדדים העידו כי הכוונה להינשא הייתה קיימת אצל שניהם מתחילת הקשר. כך למשל, האיש העיד בעמ' 63 לפרוטוקול ש' 20-19: "בשלב של מחיר למשתכן באנו, דיברנו על זה, ידענו שאנחנו מתכוונים להתחתן ואמרנו בוא ננצל את ההזדמנות שיש פה מחיר למשתכן". בהמשך מאשר האיש, כי בתאריך 02.10.17 (כשבוע לאחר החתימה על הסכם המכר), האישה שולחת לו מסרון ומבקשת שיציע לה נישואין ומבהיר: "...גם לפני זה הרבה פעמים דיברנו על נישואים, מהיום הראשון שהכרנו". ראה: עמ' 66 לפרוטוקול ש' 30-17.

         

   102. לפיכך, אני סבורה כי במקרה דנן הייתה הבטחה מפורשת ומחייבת להינשא, שבגינה נגרם לאיש

        נזק ממוני ממשי, בגין הוצאותיו הרבות על הדירה. איני רואה הצדקה משפטית ומוסרית לכך שהאישה תיהנה ממלוא הכספים שהשקיע האיש בדירה, על אף שהצעת הנישואין לא יצאה אל הפועל בגין משבר האמון שנוצר כמפורט לעיל.

         

   103. לפיכך, התביעה לפיצוי בגין הפרת הבטחת נישואין למעשה משלימה את הדיון בתביעה הרכושית

        של האישה, שכן שני ההליכים מוליכים לאותה מסקנה לפיה אין מקום לחלוקה שוויונית של הזכויות בדירה, מבלי לפצות את האיש על הנזק שנגרם לו בגין הפרת ההסכם מכללא / הפרת הבטחת הנישואין.

         

   104. בנסיבות אלו, נשאלת השאלה כיצד יחושב החלק המגיע לאישה בדירה לאור הפרת ההסכם

        מכללא שנחתם בין הצדדים?

         

   105. האיש הודה, כי אם היה ניגש לבדו להגרלה של מחיר למשתכן לא היה יכול לזכות ברכישת

        הדירה במחיר מופחת. ראה: עמ' 75 לפרוטוקול ש' 14-13. עם זאת, האיש היה נכון מיוזמתו להשיב לאישה את סכום השקעתה בדירה, בצירוף הצמיחה ממועד ההשקעה לפי מדד מחירי הדירות ובצירוף מחצית ההנחה לה זכו הצדדים בגין רכישת הדירה בפרויקט מחיר למשתכן. מעיון בשאלות ההבהרה מטעם האיש שנשלחו לשמאי מטעם בית המשפט (ולא נענו מאחר והאיש לא שילם את שכר הטרחה בגינן) עולה כי האיש העריך את שווי הנחת מחיר למשתכן בסך של 500,000 ₪. לפיכך, שווי הדירה המלא במועד רכישתה עמד על כ-1,800,000 ₪, והאיש לא חלק על כך שלאישה מגיע סך נומינלי של 350,000 ₪ ראה: עמ' 11 לפרוטוקול מיום 18.10.22 ש' 17-10.

        על פניו, חלקה היחסי של האישה בדירה במועד רכישתה עומד על כ-20% משווי הדירה (350,000 ₪ מתוך שווי של 1,800,000 ₪), אלא שחישוב זה לא לוקח בחשבון כי האיש ממשיך לשלם לבדו את מלוא המשכנתא עד לפירעונה המלא. מנספח 5 לתצהיר האיש עולה, כי יתרת המשכנתא נכון לחודש אוגוסט 2022 (המועד בו הוערכה הדירה ע"י שמאי) עמדה על 411,000 ₪, בצירוף יתרת הלוואת קרן השתלמות בסך 140,291 ₪.

         

         

   106. מאחר והדירה הוערכה ע"י שמאי בסך של כ-3,000,000 ₪ בחודש אוגוסט 2022, הרי שפירוש

        הדבר ששוויה עלה ממועד רכישתה (בהתאם לשווי של 1,800,000 ₪) בשיעור של כ-66%. לפיכך, התוצאה הצודקת תהיה שגם ההשקעה של האישה תוחזר בצירוף תוספת של 66%, קרי תוספת

        של כ-70,000 ₪ לסכום ההשקעה בסך 105,000 ש"ח. לכך יש להוסיף את מחצית שווי הטבת מחיר

        למשתכן בסך נומינאלי של 250,000 ₪ (שכן לא מדובר בכסף שהאישה השקיעה ממקורותיה

        והייתה יכולה להשקיע במקום אחר, אלא בהטבה מטעם צד ג', משרד השיכון). ערה אני לכך שהצדדים חסכו כסף בתקופת מגוריהם ביחידת הדיור בבית אמה של האישה, אלא שיש לזכור כי באותה תקופה האיש מימן את מלוא הוצאותיהם השוטפות, לרבות התשלום בגין יחידת הדיור. בנוסף לא מדובר במימון מצד האישה עצמה, אלא בהטבה כלכלית מטעם אמה של האישה עבור שני הצדדים. לפיכך, על פניו חלקה של האישה בדירה מוערך בסך של 425,000 ₪ (105,000 ₪ הון עצמי, 70,000 ₪ עליית שווי הכסף בהתאם לעליית שווי הדירה ומחצית הטבת מחיר למשתכן).

   107. עם זאת, בתוצאה הסופית, איני רואה מקום להיצמד לסכום מדויק, אלא יש לראות את התמונה

        בכללותה. מחד- ההשקעה של האישה בדירה; עליית שווי ההשקעה; תרומתה של האישה לקבלת ההנחה ברכישת הדירה; העדר הסכם ממון בכתב ורישום הזכויות בחברה המשכנת. מאידך- הפער האדיר ביחס מימון רכישת בדירה; העובדה שהאיש היחיד שהשקיע זמן ומשאבים בהכנת הדירה למגורים; העובדה שהאיש מתגורר בדירה בפועל ונושא באופן בלעדי במלוא תשלומי המשכנתא וההלוואות שנלקחו לצורך רכישת הדירה עד לפירעונן המלא; העדר רישום זכויות קנייניות; העובדה שדרכי הצדדים נפרדו בטרם הספיקו להינשא, להתגורר בדירה יחד ולהביא לעולם ילדים משותפים והנזקים שנגרמו לאיש בשל הבטחת הנישואין שהופרה.

         

   108. לפיכך, במכלול השיקולים אני מורה כי פירוק השיתוף בדירה לא ייעשה בדרך של מכירה בשוק

        החופשי, על כל העלויות והקנסות הכרוכים בכך, אלא ניתנת לאיש הזכות לרכוש את חלקה של

        האישה בדירה בסך כולל של 500,000 ₪.

         

   109. יצוין כי במכלול השיקולים נלקח בחשבון כי האישה לא הייתה יכולה לרכוש דירה תמורת

        100,000 ₪, וגם אם הייתה משקיעה את כספה בבנק או בגוף השקעה אחר לא הייתה מקבלת תשואה המתקרבת לתשואה שקיבלה בגין השקעתה בדירה. בנסיבות אלו, גם איני מוצאת לנכון להורות על עדכון חוות הדעת השמאית, שכן ממילא הסך של 425,000 ₪ אליו הגעתי בסעיף 106 דלעיל עוגל על ידי כלפי מעלה. הנני סבורה כי קבלת סך של 500,000 ₪ מהווה פיצוי הולם על ההשקעה של האישה בדירה, בהתחשב בהסכם מכללא שנכרת בין הצדדים. יצוין, כי לתוצאה דומה ניתן להגיע גם אם נחשב את חלקה של האישה בדירה לפי שווי השקעתה, קרי 20% משווי השמאות בניכוי 20% מיתרת המשכנתא וההלוואה נכון למועד השמאות.

         

   110. ערה אני לכך שהאיש שילם את תשלומי המשכנתא לבדו, אלא שלאור התוצאה אליה הגעתי

        לפיה הדירה נשארת בבעלות האיש ולאור העובדה שהאיש מתגורר בדירה לבדו ממועד קבלת המפתח, לא מצאתי לנכון להפחית מחלקה של האישה את חלקה היחסי בתשלומי המשכנתא. יצוין, כי האישה העלתה טענות לזכאותה לדמי שימוש ראויים בניכוי תשלומי המשכנתא, אולם לא הוגשה על ידה תביעה לדמי שימוש ולפיכך לא מצאתי לנכון לערוך התחשבנות בין הצדדים לעניין זה ובפרט לאור התוצאה אליה הגעתי לעניין גובה חלקה של האישה בדירה.

         

   111. בשלהי הדברים יצוין, כי האישה טענה בכתב התביעה גם להשבת מתנות שהאיש רכש עבורה

        לרבות טבעת זהב משובצת יהלומים, אלא שמלבד ציון נושא המתנות בשורה אחת בכתב התביעה, הנושא נזנח על ידה במהלך ניהול ההליכים ולכן איני מוצאת לנכון להתייחס לסעד האמור.

         

         

         לסיכום

         

   112. פירוק השיתוף בדירה ייעשה בדרך שבה האיש ירכוש את חלקה של האישה בדירה לפי סך של

        500,000 ₪, בתוך 90 ימים ממועד מתן פסק הדין.

         

   113. התביעה למינוי מומחה ולביצוע איזון זכויות נדחית.

         

   114. התוצאה אליה הגעתי בעניין הדירה לוקחת בחשבון גם את התביעה של האיש בגין הפרת הבטחת

        נישואין והנזקים הנטענים במסגרתה ולכן מעבר לאמור בסעיף 112 דלעיל, לא תחול חובת פיצוי נוספת על האישה.

         

   115. בגין שני ההליכים שלפניי ולאור התוצאה אליה הגעתי, תישא האישה בהוצאות האיש בסך של

        40,000 ₪ שישולמו בתוך 30 ימים.

         

   116. המזכירות תסרוק את פסק הדין גם לתיק הקשור ותסגור את שני התיקים התלויים ועומדים.

         

   117. פסק הדין מותר לפרסום ללא פרטים מזהים.

         

         

         

         

        ניתן היום, י"ט אדר א' תשפ"ד, 28 פברואר 2024, בהעדר הצדדים.