אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> תחולה ויישום הלכת השיתוף בנכסים בין ידועים בציבור (שיתוף כללי ושיתוף ספציפי) וכן במזונות משקמים

תחולה ויישום הלכת השיתוף בנכסים בין ידועים בציבור (שיתוף כללי ושיתוף ספציפי) וכן במזונות משקמים

תאריך פרסום : 28/05/2015 | גרסת הדפסה
עמ"ש, תמ"ש
בית משפט לעניני משפחה תל אביב - יפו
50340-09-11,35010-12-11
26/04/2015
בפני השופטת:
ורד שביט פינקלשטיין

- נגד -
תובעת:
א' ל'
עו"ד דרורה רמיגולסקי סגל ו/או
עו"ד אורית בוצר
נתבע:
ד' פ' מ'
עו"ד איריס אילוטוביץ'-סגל
פסק דין

 

 

  1. עניין לנו בשתי תביעות אשר הגישה אישה כנגד מי שלטענתה היה בן זוגה והידוע בציבור שלה (להלן שניהם: "הצדדים"), ואלו הן:

 

האחת, תביעה רכושית שהוגשה ביום 25.9.11 במסגרתה עתרה התובעת ליתן פסק דין הצהרתי לפיו זכאית למחצית מכלל הרכוש שנצבר על ידי התובע במהלך חייהם המשותפים של הצדדים וכן להורות לנתבע לקיים את הבטחתו לרכוש לצדדים דירה משותפת או לחילופין, להורות לנתבע להשיב לידי התובעת את מלוא כספי השכירות ששילמה התובעת לאורך השנים עבור מגוריהם המשותפים של הצדדים בסך של כ - 1,142,400 ₪ ואת כספי שיפוץ הדירה בה התגוררו הצדדים בסך של כ - 100,000 ₪ (תמ"ש 50340-09-11) (להלן: "התביעה הרכושית").

 

השנייה, תביעה למזונות ומדור שהוגשה ביום 19.12.11 במסגרתה עתרה התובעת לחייב את הנתבע לשלם לידיה סך של 26,125 ₪ לחודש עבור מזונותיה והוצאות מדורה וזאת עד לאחרית ימיה ושנותיה (תמ"ש 35010-12-11) (להלן: "תביעת המזונות").

 

הצדדים להליך – רקעו וטיבו:

 

  1. התובעת ילידת ..., כבת 65 שנים כיום, גרושה (פעמיים) ולה 2 ילדים בגירים.

 

  1. הנתבע יליד ..., כבן 76 שנים כיום, אלמן ולו 3 ילדים בגירים.

 

  1. הקשר בין התובעת והנתבע החל בשנת 1997 לעת שהתובעת היתה כבת 47 שנים והנתבע כבן 58 שנים.

 

  1. יצוין, כי הנתבע היה נשוי לגב' ז' מ' ז"ל (להלן: "גב' מ' ז"ל") שהלכה לעולמה בשנת 1995. הנתבע וגב' מ' התגוררו בבית מגורים ברח' ... ב ... אשר הזכויות בו היו רשומות בחלקים שווים על שם שניהם (להלן: "בית הנתבע").

 

  1. בשנת 1996 נפרדה התובעת מבעלה מר א' ל' (להלן: "מר ל'"). התובעת ומר ל' התגוררו בבית ברח' ... ב ... אשר היה בבעלותם ולטענת התובעת גם בבעלות אחותו של מר ל' (להלן: "בית התובעת").

 

  1. ביום 17.4.96 חתמו התובעת ומר ל' על הסכם ממון אשר הסדיר את מלוא היחסים הרכושים ביניהם לעת הפרידה.

 

  1. בשנת 1996, עברה התובעת להתגורר ביחד עם בתה בדירה שכורה ברח' X (להלן: "הדירה ברח' X").

 

  1. ביום 2.3.97 התגרשו התובעת ומר ל' זמ"ז בבית הדין הרבני.

 

  1. באותה העת, התובעת עבדה כזבנית בחנות ואילו הנתבע ניהל את פרסום Z' שהוקם על ידי אביו מר א' מ' ז"ל.

 

  1. לעת היכרות הצדדים היה הנתבע בעל רכוש וממון אשר צבר במהלך חייו המשותפים ביחד עם אשתו גב' מ' ז"ל. רכושו של הנתבע כלל בין היתר זכויות בבית הנתבע ובמספר נכסי מקרקעין נוספים (דירה ב**, דירה ב**, דירה ב**, מחצית זכויות בעלות ב - 2 חנויות ברח' *** ב ..., זכויות במגרש ב** ועוד), זכויות ממקום עבודתו של הנתבע בפרסום **' וכן כספים, חסכונות וזכויות נוספים.

 

  1. לאחר פטירתה של גב' מ' ז"ל ירש הנתבע ביחד עם בניו את עזבונה (הנתבע 1/2 ושלושת ילדיו - 1/6 כל אחד).

 

  1. יצוין, כי באותה העת גם לתובעת היה רכוש אשר קיבלה בחלקו בהתאם להסכם הממון עם בעלה (סעיף 7 לעיל). יצוין, כי הצדדים חלוקים בנוגע להיקף הרכוש של התובעת. בעוד שהתובעת טוענת כי רכושה כלל כספים אשר קיבלה מתמורת בית התובעת בסך 200,000 $, כספים שקיבלה ממכירת דירת הוריה ברח' ** ב ... בסך 100,000 $ וכספים נוספים שקיבלה במתנה מהוריה בסך 125,000 ₪, טוען הנתבע כי רכושה של התובעת היה רב יותר וכלל גם מניות בחברת M' שהיתה שייכת לבעלה.

 

  1. בשנת 1998 פתחה התובעת עסק לייבוא בגדים מאיטליה עם חברתה ושותפתה גב' ר' ק' (להלן: "גב' ק'"), אשר נסגר בשנת 2002.

 

  1. בשנת 1998 הלכה לעולמה אמו של הנתבע והותירה אחריה נכסים וכספים אותם ירש הנתבע.

 

  1. בחודש ספטמבר 2001 עברו הצדדים להתגורר ביחד בדירה ברח' Y (להלן: "הדירה"; "הדירה ברח' Y").

 

  1. בין השנים 2002-2006 הפעיל הנתבע את עסקו בבית הנתבע.

 

  1. בשנת 2006 התקשר הנתבע עם משרד פרסום "U'" (להלן: "משרד U'"). יצוין, כי הצדדים חלוקים בנוגע לטיב והיקף ההתקשרות עם משרד U'. בעוד שהתובעת טוענת כי עסקו של הנתבע התמזג עם משרד U' על כל הנובע מכך, טוען הנתבע כי נאלץ לשתף פעולה בעל כורחו עם משרד U' על מנת שלא לאבד את הלקוח האחרון שהיה לו.

 

  1. בין השנים 2003-2004 וכן בשנת 2007 עבדה התובעת בחברה של בנה מר א' א' (להלן: "בן התובעת"; "מר א' א'") (נספח נ/7).

 

  1. בשנת 2009 נרכשו שתי דירות בפרויקט ****. דירה אחת נרשמה על שם בנו של הנתבע מר א' מ' ודירה שנייה נרשמה על שם בנו השני של הנתבע מר אל' מ'.

 

  1. בשנת 2010 נרכשה דירה ב*** אשר נרשמה על שם הנתבע בלבד.

 

  1. עקב משבר ביחסים בין הצדדים, עזב הנתבע ביום 16.11.11 את הדירה.

 

  1. ביום 25.9.11 הגישה התובעת את התביעה הרכושית וביום 19.12.11 הגישה את תביעת המזונות והמדור.

 

  1. התובענות נדונו בפני כב' השופט (בדימ') אריאל בן ארי.

 

  1. בעניינם של הצדדים התקיימו דיונים רבים וממושכים ונשמעו עדים רבים הן מצד התביעה והן מצד ההגנה.

 

  1. במהלך ההליכים המשפטיים נדרש כב' השופט (בדימ') בן ארי לבקשות מבקשות שונות בין היתר לבקשה שהגיש הנתבע לפסילת עדותה של התובעת מאחר שלטענתו נפגשה עם באות כוחה לפני המשך חקירתה החוזרת, לבקשה שהוגשה על ידי התובעת לפסילת כב' השופט (בדימ') בן ארי מלדון בעניינם של הצדדים (בקשה שנדחתה על ידי בית המשפט העליון) ולבקשות רבות לצירוף מסמכים לתיק.

 

  1. ביום 9.1.13 ניתנה החלטה על ידי כב' השופט (בדימ') בן ארי בסוגיית פסילת עדותה של התובעת כדלקמן:

 

"כפי שאמרתי בע"פ בפתח הדיון ביום 6.1.13 איני פוסל את עדותה של הגב' ל'. קראתי את הבקשה לפסילת עדות ואת התגובה, ואף שאני סבור שיש טעם רע לפגם בכך שבאות כוח הגב' ל' נפגשו עימה טרם המשך החקירה החוזרת, קשה מאוד להוכיח את הדבר באופן כ"כ ודאי שיחייב את פסילת העדות שהוא צעד חריף ביותר ואיני חש ודאות כ"כ גבוהה בדבר הצורך בכך. ועם זאת – כמעט ולא יתכן שבפגישה מעין זו, סמוך כ"כ לחקירה, לא הוקדש חלק מהשיחה לעדותה, מה גם שהמסמכים שהיו בידיה היו מיועדים להוות חלק מהעדות. אשר על כן איני פוסל את העדות אך בהחלט אתן למסכת עובדות זו משקל לא מועט באומדי את תוכן דבריה ואמינות דבריה של העדה". 

 

  1. בסיומם של ההליכים, הורה כב' השופט (בדימ') בן ארי על הגשת סיכומים בתיקים, אולם פסק הדין לא ניתן.

 

  1. לאחר שהתובענות הונחו לפני קבעתי ביום 14.5.14 ישיבת קדם משפט שלאחריה הסכימו הצדדים כי פסק הדין יינתן על סמך החומר המצוי בתיק לרבות סיכומי הצדדים וכן תינתנה הכרעות בבקשות התלויות ועומדות שלא הוכרעו על ידי כב' השופט (בדימ') בן ארי.

 

  1. לאחר הגשת סיכומי הצדדים לרבות סיכומי תשובה מטעם התובעת, ניתן כעת פסק הדין המאוחד בשתי התובענות דנן.

 

 

התביעה הרכושית:

 

  1. ביום 25.9.11 הגישה התובעת את התביעה הרכושית שכותרתה: "פסק דין הצהרתי, חזקת השיתוף".

 

  1. ביום 16.11.11 הגיש הנתבע כתב הגנה מטעמו.

 

טענות הצדדים:

 

  1. ביסוד תביעתה הרכושית טוענת התובעת את הטענות הבאות:

 

  • א. הצדדים חיו כידועים בציבור וניהלו משק בית משותף במשך 14 שנים, החל משנת 1997 עת התגוררו ביחד בדירה ברח' X ועד לשנת 2011 עת עזב הנתבע באופן חד צדדי את הדירה ברח' Y.

 

  • ב. הצדדים הוכרו כידועים בציבור בביטוח לאומי על כל המשתמע מכך.

 

  • ג. היות והצדדים חיו כבני זוג לכל דבר ועניין והתובעת לא עבדה באופן קבוע הוצהר על ידי הנתבע כי הוא ישא בכל הוצאות המחיה והוצאות הדירה בה התגוררו הצדדים ולשם כך נתן בידי התובעת כרטיס אשראי מחשבונותיו.

 

  • ד. בין הצדדים התקיים שיתוף כלכלי ועל כן זכאית התובעת למחצית מכלל הרכוש שנצבר על ידי הנתבע במהלך החיים המשותפים.

 

  • ה. בתקופת החיים המשותפים עבד הנתבע כמנהל בפרסום Z' שם קיבל משכורת נכבדה ותנאים סוציאליים רבים ועל כן זכאית התובעת למחצית הכספים והזכויות שצבר הנתבע ממקום עבודתו.

 

  • ו. בשנת 2009 רכש הנתבע לצרכי השקעה שתי דירות בנ' אשר נרשמו על שם ילדיו לצרכי חסכון במס. התובעת היתה מעורבת באופן פעיל בעסקאות אלו היות והנתבע ביקש מהתובעת שתיקח על שמה הלוואה בסך של 700,000 ₪ לצורך מימון הדירות באופן שכספי חשבונה האישי ישמשו כבטוחה להלוואה. בתום תקופה קצרה כשנמכרו הדירות כוסתה ההלוואה מתמורתן אולם את הרווח בסך כולל של כ - 500,000 ₪ גרף הנתבע לעצמו. מאחר שהעסקה בוצעה מכספים שנצברו במהלך החיים המשותפים לרבות שימוש "בהלוואה" שלקחה התובעת על שמה, זכאית התובעת למחצית מהרווחים בגין מכירת הדירות.

 

  • ז. בשנת 2010 רכש הנתבע דירה להשקעה ב*** באמצעות נטילת משכנתא. הנתבע רשם את הדירה על שמו בלבד. מאחר שמדובר בעסקה שבוצעה במהלך החיים המשותפים זכאית התובעת למחצית הזכויות בדירה זו.

 

  • ח. בתקופת החיים המשותפים התקשר הנתבע בהסכמים לרכישת מספר נכסים בא' כאשר שכר הדירה שהתקבל מנכסים אלו הועבר לחשבון בבנק ס' בניו- יורק, א'. מאחר שמדובר בכספים שנצברו במהלך החיים המשותפים זכאית התובעת למחצית מהכספים בחשבון בנק זה.

 

  • ט. לנתבע כספים בחשבונות בנק בארץ ובחו"ל לרבות בחשבון בנק בציריך שנצברו במהלך החיים המשותפים. כמו כן, הנתבע מנהל תיקי השקעות ויש לו קופות גמל, קרנות השתלמות, תוכניות חסכון, ביטוחים וחסכונות. מאחר שמדובר בכספים שנצברו במהלך החיים המשותפים זכאית התובעת למחצית מהכספים הנ"ל.

 

  • י. לתובעת היה רכב על שמה מסוג פורד פוקוס אותו מכרה והעבירה את כספי התמורה לידי הנתבע. הנתבע רכש עבורה במתנה רכב חדיש יותר מסוג פורד פוקוס סטיישן, אך רשם את הרכב על שמו בטענה כי אין חשיבות לרישום הזכויות. לנוכח העובדה כי מדובר במתנה אשר נרכשה חלקית מכספי תמורת רכבה של התובעת, זכאית התובעת לקבלת מלוא הזכויות ברכב.

 

  • יא. התובעת זכאית למחצית הזכויות ברכבו של הנתבע מסוג ג'יפ קרייזלר אשר נרשם על שם הנתבע בלבד שכן מדובר ברכב שנרכש במהלך החיים המשותפים.

 

  • יב. עוד קודם למעבר הצדדים להתגורר בדירה ברח' Y, התחייב הנתבע כלפי התובעת לרכוש עבורם דירה. התחייבות זו היתה בתחילת דרכם של הצדדים לאחר שהתובעת הביעה את רצונה בפני הנתבע לרכוש דירה בעצמה אולם הנתבע טען בפניה כי אין זה הזמן המתאים לרכוש דירה וכי אין לה מה לדאוג שכן בכוונתו לרכוש לצדדים דירה למגוריהם ולרושמה על שם שניהם.

 

  • יג. הצדדים בחרו לשכור את הדירה ברח' Y מאחר וניתנה להם אופציה ראשונית לרכוש את הדירה וכן ניתנה להם הרשות לבצע בה שינויים ושיפוצים כרצונם. בהתאם לכך ביצעו הצדדים שיפוצים מקיפים בדירה בסך כולל של כ – 100,000 ₪ אשר מרביתם שולמו מכספי התובעת.

 

  • יד. במהלך החיים המשותפים נהג הנתבע להשקיע כספים לצורך מסחר בניירות ערך ולכן ביקש מהתובעת כי בינתיים תשלם את שכר הדירה מתוך חשבונותיה האישיים וכי בעתיד ירכוש הנתבע דירה משותפת למגורי הצדדים. התובעת האמינה לנתבע והסתמכה על דבריו כי יקנה לצדדים דירה למגורים וכי הרווחים מעסקי הנתבע ושכר עבודתו הם משותפים ולכן שילמה את שכר הדירה מחשבונה ולמעשה כילתה את כל העתודות הכספיות שהיו לתובעת לתקופת זקנתה לרבות יכולתה לרכוש דירה כפי שרצתה. כיום כל כספה של התובעת עומד על סך של כ- 777,000 ₪ בלבד.

 

  • טו. בנסיבות אלו, עותרת התובעת לחייב את הנתבע להשיב לידיה את הסך של 1,142,400 ₪ המהווה מלוא שכר דירה ששילמה לאורך השנים (על פי חישוב דמי שכירות בסך של 6,800 ₪ לחודש) וכן את הסך של 100,000 ₪ בגין שיפוץ הדירה לרבות ריבית והצמדה.

 

  1. הנתבע טוען כי יש לדחות את התביעה מכל וכל, ואלו נימוקיו:

 

  • א. תביעתה של התובעת הוגשה בחוסר תום לב שכן מהווה ניסיון לגזול מבניו של הנתבע את ירושת אימם ומהנתבע את הרכוש שקיבל מירושת הוריו ואשתו ז"ל וכן את הרכוש שצבר במשך 60 שנות חייו בטרם נוצרה מערכת היחסים בין הצדדים.

 

  • ב. טענת התובעת לפיה הצדדים התגוררו ביחד משנת 1997 הינה מופרכת שכן בשנים הראשונות שלאחר פטירת אשתו של הנתבע, היה הנתבע מצוי במשבר קשה ונותר לגדל לבדו את שלושת ילדיו. בשנים אלו הנתבע לא חיפש קשר מחייב ולראיה היה בקשר חברי נוסף עם גב' א' ע' עליו ידעה התובעת.

 

  • ג. הקשר בין הצדדים הפך למחייב רק לאחר שעברו הצדדים להתגורר ביחד בדירה ברח' Y בסוף שנת 2001. לפני כן הנתבע התגורר בבית הנתבע ביחד עם אמו ובנו ולעיתים היה לן אצל התובעת בדירתה ברח' X. 

 

  • ד. לנוכח העובדה כי הצדדים הם אנשים מבוגרים כאשר מבחינת התובעת היחסים עם הנתבע מהווים פרק ג' בחייה ומבחינת הנתבע מדובר בפרק ב', היה ברור לשני הצדדים כי כל אחד מהם מגיע עם הנכסים שנרכשו על ידו ו/או שקיבל בירושה וכן כל אחד מהם מתנהל באופן עצמאי עם נכסיו כאשר לצד השני אין כל נגיעה בהם.

 

  • ה. בפועל, גם לאחר שהצדדים עברו להתגורר ביחד בדירה ברח' Y ניהלו הצדדים הפרדה רכושית והקפידו על הפרדה זו. לכל אחד מהצדדים היה חשבון בנק משלו ולאף אחד מהם לא היה יפוי כוח בחשבונו של האחר. מעבר לכך, חשבונות הבנק של הנתבע משותפים עם בניו היות ומקור הכספים הם בעיקר מירושת אמם וכספים השייכים להם. כמו כן, הנתבע מעולם לא ידע מה מקור הכנסותיה של התובעת, מהי מצבת נכסיה וכמה כספים העבירה לילדיה.

 

  • ו. חלוקת ההוצאות בין הצדדים היתה ברורה ועקבית במהלך כל השנים כאשר התובעת נשאה בתשלום שכר הדירה ואילו הנתבע נשא בהוצאות השוטפות. כמו כן, התובעת נשאה בהוצאותיה האישיות בעצמה.

 

  • ז. במהלך שנת 2006 פנתה התובעת אל הנתבע וביקשה ממנו לחתום על טופס לביטוח לאומי לעניין הגדרתם כידועים בציבור. התובעת טענה כי נוצרו לה חובות בביטוח לאומי ובמידה ותגיש הצהרה כאמור הדבר יסייע לה בביטול החובות הקיימים ואף יעניק לה פטור מתשלום עתידי. התובעת הצהירה בפני הנתבע כי תמלא את הטופס בהתאם להנחיות שתקבל בביטוח לאומי ולכן הנתבע חתם על טופס ריק מבלי שידע את תוכן הפרטים שנרשמו בטופס לרבות התאריך בו ציינה התובעת כי הצדדים החלו להיות ידועים בציבור.

 

  • ח. בניגוד לטענת התובעת, לנתבע אין כל הכנסה שוטפת בשנים האחרונות שכן חדל לפעול במשרד פרסום Z' עוד בשנת 2008. הנתבע חי מההון האישי שצבר במשך חייו טרם היכרותו את התובעת ואף צבר חובות רבים בסך של כ – 4 מליון ₪ מהם מתעלמת התובעת.

 

  • ט. אין לתובעת זכויות בדירות ב** שכן דירות אלו נרכשו על ידי בניו של הנתבע ונרשמו על שמם. הנתבע סייע לילדיו בטיפול שוטף ברכישה ובמכירת הדירות ככל שידו משגת. בפועל, בניגוד למצופה, העסקה הניבה רווחים מועטים אשר הועברו מטבע הדברים לבניו של הנתבע. כמו כן, בניגוד לטענת התובעת, התובעת היא אשר הציעה לבנו של הנתבע לסייע ברכישת הדירה בנ' באופן שכספיה שימשו כבטוחה להלוואה שלקח. לאחר מכירת הדירה, ביום 27.6.11, הוחזרה הלוואה לבנק בצירוף ריבית והצמדה.

 

  • י. אין לתובעת זכויות בדירה ב** שכן עסקה זו בוצעה באמצעות כספי הלוואה שנטל הנתבע בלבד. מאחר שעסקה זו הניבה לנתבע רק הוצאות יכולה התובעת להיכנס לנעליו ולהחליפו בעסקה זו תוך תשלום כל העלויות הכרוכות בה.

 

  • יא. אין לתובעת זכויות בנכס בא' שכן נכס זה נרכש מכספי ירושת אשתו ז"ל עוד בטרם החלה מערכת היחסים בין הצדדים. כמו כן, החשבון המצוי בבנק ס' נפתח בתחילת שנת 1995 לפני היכרות בין הצדדים ושייך לבנו של הנתבע בלבד.

 

  • יב. אין לתובעת זכויות בחשבונות הבנק של הנתבע בישראל ו/או בחו"ל לרבות בחשבון הבנק של הנתבע בציריך שכן מדובר בחשבון שנפתח עוד בשנות ה – 60 אליו הוזרמו כספי הפיצויים של אביו ז"ל מגרמניה.

 

  • יג. הנתבע לא רכש לתובעת מכונית במתנה שכן אילו היה עושה כן היה רושם את המכונית על שמה של התובעת. הנתבע סייע לתובעת לרכוש מכונית לאחר שרכבה הישן התקלקל וזאת באמצעות עסקת "טרייד אין" במסגרתה קוזזו כספי התמורה של המכונית הישנה של התובעת והיתרה שולמה בהלוואה אותה נטל הנתבע על שמו והוא ממשיך לשלם את החזריה עד היום.

 

  • יד. הנתבע מעולם לא התחייב לרכוש עם התובעת דירה ומדובר בטענות בעלמא. יתר על כן, בשים לב לטענותיה של התובעת לפיהן הוציאה עד היום למעלה ממיליון ₪ ויש ברשותה סכום הקרוב ל – 800,000 ₪ בבנק מלבד כספים שקיבלה מהוריה, הרי שיכולה היתה לרכוש לעצמה דירה בכל עת ללא עזרתו של הנתבע.

 

  • טו. הנתבע אינו מכחיש כי בוצעו שיפוצים בדירה ברח' Y אולם מדובר בסכום נמוך בסך של כ – 7,000 ₪ בלבד ולא בסכום שטוענת לו התובעת.

 

  • טז. הנתבע הוציא במהלך החיים המשותפים כספים רבים עבור הוצאות משותפות בסך כולל של כ - 4 מיליון ₪ וכשם שהתובעת עותרת להשבת כספיה, כך הנתבע זכאי להשבת מלוא הסכומים שהוציא.

 

דיון והכרעה:

 

  1. עיון בטענות הצדדים מלמד כי לצורך הכרעה בתביעה הרכושית, יש להיזקק למספר סוגיות כדלקמן:

 

ראשית, יש לבחון האם הצדדים היו בבחינת ידועים בציבור ואם כן – מאיזו תקופה;

 

לאחר מכן, ככל שהצדדים היו ידועים בציבור, יש להידרש לשאלה האם עלה בידי התובעת להוכיח את תחולתה של הלכת השיתוף בנכסים;

 

לבסוף, יש לבחון את משמעות טענת התובעת לפיה התחייב הנתבע לרכוש עבור הצדדים דירה, או לחילופין להורות לנתבע להשיב לידיה את מלוא דמי השכירות ששילמה לאורך השנים וכן את הסך של 100,000 ₪ בגין השיפוץ שבוצע בדירה. 

 

  1. נפנה לבחינת שאלות אלו, על פי סדרן.

 

 

ידועים בציבור – המתווה הנורמטיבי:

 

  1. ידועים בציבור הם בני זוג שהחליטו לקשור את גורלם האחד בשני, לקיים אורח חיים משותף כבני זוג נשואים לכל דבר ועניין, אך מטעמים שונים, בין מבחירה ובין שלא, לא מיסדו את הקשר ביניהם באופן פורמלי.

 

  1. ההכרה בבני זוג כידועים בציבור נועדה, בין היתר, להקנות לבני הזוג מעמד של בני זוג נשואים ולכן להכרה זו יהיה מקום רק במקרים בהם מוכח כי בני הזוג התכוונו להחיל על מערכת היחסים ביניהם את מכלול החובות והזכויות של דיני הנישואין והגירושין כמו שיתוף בנכסים, זכויות פנסיה, תשלום מזונות, זכויות ירושה ועוד (ר' עמ"ש 1714-09-13 נ' ח' נ' עיזבון המנוח ר' ח' ז"ל ואח' (פורסם בנבו, 31.7.14), בפס' 12).

 

  1. הלכה היא כי על מנת שבני זוג יוכרו כידועים בציבור נדרשת הוכחת שני יסודות מצטברים: חיי משפחה וניהול משק בית משותף (ע"א 621/69 נסיס נ' יוסטר פ"ד כד (1) 617; ע"א 79/83 היועץ המשפטי לממשלה נ' שוקרן פ"ד לט (2) 690.

 

  1. היסוד הראשון של "חיי משפחה" מורכב מחיים אינטימיים, חיי אישות כבעל ואישה, המושתתים על יחס של חיבה ואהבה, מסירות ונאמנות, המעידים שהשניים קשרו את גורלם זה בזו. אחד המבחנים המרכזיים בפסיקה לקיום "חיי משפחה" היא תקופת חיים משותפים משמעותית. הרצון והמחויבות למסד קשר קבוע וארוך טווח הם אחת המוטיבציות של בני זוג לקיים קשר נישואין פורמלי ולקבל על עצמם את מערך הזכויות והחובות הנובע ממעמד זה. לפיכך, בניסיון לבחון אם אכן מערכת היחסים בין הצדדים תואמת מערכת יחסים של זוג נשוי, יש להתחקות אחר אומד דעתם של הצדדים לעניין קביעות הקשר ומיסודו ותקופת חיים משמעותית מהווה אינדיקציה לאומד דעתם של הצדדים לקיים קשר קבוע ארוך טווח נושא חובות וזכויות הדדיות ((ע"מ (חי') 264/05 פלונית נ' אלמוני (פורסם בנבו, 4.5.06) (להלן: "פרשת פלונית")).

 

  1. היסוד השני הוא ניהול משק בית משותף שלא מבוסס על צורך אישי של נוחות, כדאיות כספית או סידור ענייני, אלא כפועל יוצא טבעי מחיי המשפחה המשותפים כנהוג וכמקובל בין בעל ואישה הדבקים אחד בשני בקשר של גורל חיים (ר' רע"א 9755/04 ביטון נ' קצין התגמולים (פורסם בנבו, 31.8.08)). גם בבחינת קיומו של 'משק בית משותף' יש להתחקות אחר מאפיינים הקיימים בניהול משק בית על ידי בני זוג נשואים כגון מגורים תחת קורת גג אחת, ניהול חשבון בנק משותף וכיו"ב (ראה פרשת פלונית לעיל).

 

  1. המבחנים האמורים הם מבחנים עובדתיים ולכן השאלה אם פלונית הינה ידועתו בציבור של אלמוני היא שאלה שבעובדה (ע"א 1966/07 אריאל נ' קרן הגמלאות של חברי אגד בע"מ (פורסם בנבו, 9.8.10)).

 

  1. באשר לשאלת נטל ההוכחה לקיומם של יחסי "ידועים בציבור", נקבע בפסיקה כי בשלב הראשוני נטל ההוכחה רובץ לפתחו של הטוען למעמד של "ידוע בציבור" (ע"א 714/88 נירה שנצר נ' יובל ריבלין פ"ד מה (2) 89).

 

מן הכלל אל הפרט, לענייננו:

 

  1. אין חולק, כי הצדדים היו ידועים בציבור לכל המאוחר משנת 2001 עת עברו להתגורר ביחד בדירה ברח' Y. הנתבע מודה בכך באופן מפורש. כך נכתב בבקשה שהגיש הנתבע ביום 28.3.12 בתביעת המזונות: "המבקש והמשיבה הינם ידועים בציבור מאז שנת 2001, מאז עבר המבקשת (צ"ל המבקש) להתגורר ביחד עם המשיבה ברחוב Y ...".

 

  1. עוד אין חולק כי מערכת היחסים בין הצדדים הסתיימה ביום 16.11.11 עת עזב הנתבע את הדירה ברח' Y.

 

  1. השאלה לענייננו היא האם הצדדים היו ידועים בציבור קודם למועד הנ"ל, קרי עוד בשנת 1997 כטענת התובעת. יצוין, כי נפקות ההכרעה בשאלה זו היא בפן הרכושי, כלומר היקף תחולתה של הלכת השיתוף אם וככל שיקבע כי זו אכן חלה במישור היחסים בין הצדדים. 

 

  1. במקרה דנן, לאחר בחינת מכלול טענות הצדדים והראיות שצורפו, הגעתי לכלל מסקנה כי התובעת לא הצליחה להרים את הנטל להוכיח כי הצדדים היו ידועים בציבור משנת 1997, ואלו טעמיי;

 

  1. כבר בראשית הדברים, יצוין, כי לא ניתן להתעלם מכך שגרסתה של התובעת בנוגע למועד בו החלו הצדדים להיות ידועים בציבור לא היתה עקבית ואף לקתה בסתירות. בכתב התביעה טענה התובעת כי הצדדים היו ידועים בציבור במשך 14 שנים כאשר בתחילה התגוררו במשך 3 שנים בדירה ברח' X ולאחר מכן במשך 11 שנים בדירה ברח' Y. מאחר שאין חולק כי הצדדים עברו להתגורר בדירה ברח' Y בשנת 2001, הרי שאף לשיטת התובעת המועד בו החלו הצדדים להיות ידועים בציבור הוא שנת 1998 (קרי 3 שנים לפני שנת 2001) ולא בשנת 1997 כפי שטענה. כמו כן, עתירתה של התובעת בסעיף 45 (ג) לכתב התביעה להצהיר כי הצדדים היו ידועים בציבור מחודש ינואר 1997 עומדת בסתירה לכך שהתובעת התגרשה מבעלה מר ל' רק במרץ 1997 (ר' נספח נ/1), קרי שלושה חודשים לאחר המועד בו נטען כי הצדדים היו ידועים בציבור. בנוסף, טענת התובעת בכתב התביעה לפיה הצדדים היו ידועים בציבור החל מחודש ינואר 1997 עומדת בסתירה גם למסמכי הביטוח הלאומי (ת/1) במסגרתם נרשם כי הצדדים היו ידועים בציבור החל מחודש אפריל 1997. הגם שבסיכומיה התאימה התובעת את גרסה לאמור במסמכי הביטוח הלאומי וטענה כי הצדדים החלו להיות ידועים בציבור מחודש אפריל 1997, לא ניתן להתעלם מכך שבכתב התביעה הציגה גרסה שונה. בנסיבות אלו, חוסר הדיוק בגרסאותיה של התובעת בנוגע למועד בו החלו הצדדים להיות ידועים בציבור נזקף לחובתה ופוגם במהימנות גרסתה.

 

  1. יתר על כן, גם הראיות שהציגה התובעת לביסוס טענתה לפיה הצדדים היו ידועים בציבור משנת 1997 אינן נקיות מספקות ואף עולות מהן תמיהות ותהיות שיש בהן כדי לפגום באמיתותן, כמפורט להלן:

 

  1. התובעת הציגה לתיק בית המשפט בקשה חתומה על ידי הצדדים לביטוח לאומי להכיר בהם כ"ידועים בציבור" ואישור ביטוח לאומי לפיו הצדדים הוכרו כידועים בציבור מיום 1.4.97 (מסמכים ת/1, ת/2 ו-ת/3). מעבר לעובדה כי האמור במסמכים אלו סותר את טענותיה של התובעת בכתב התביעה כמפורט לעיל, אין חולק כי בקשה זו הוגשה על ידי הצדדים בשנת 2006, קרי 9 שנים לאחר המועד בו טענה התובעת כי הצדדים החלו להיות ידועים בציבור. בנסיבות אלו, לנוכח העובדה כי מסמכי הביטוח הלאומי לא נערכו בזמן אמת, אין לקבל את הממצאים העולים מהם כפשוטם. מעבר לכך, הצהרת הצדדים במסמכי הביטוח הלאומי לפיה היו ידועים בציבור משנת 1997 סותרת את התנהלות הצדדים לאורך השנים. כך, למשל, בדו"חות שהגישה התובעת לביטוח לאומי בשנת 2002 לא ציינה התובעת את דבר היותה "ידועה בציבור" (ראו: נ/8 – דו"ח שהוגש על ידי התובעת למס הכנסה ביום 27.6.02; עדותה של התובעת בעמ' 62 לפרוט' הדיון מיום 5.9.12, ש' 2-10); גם בשנת 2004 הצהירה התובעת כי הינה "גרושה" ולא "ידועה בציבור" (ראו עדותה בעמ' 69 לפרוט' הדיון מיום 5.9.12, ש' 3-7; נ/9). כשנשאלה התובעת על כך, היתה תשובתה מתחמקת. כך מתוך עדותה:

 

"ש. ..במהלך כל השנים שעבדת והגשת דו"חות למס הכנסה לא הצהרת שאת ידועה בציבור של ד', נכון? אני מפנה לדו"ח שהגשת בשנת, בשנת, אלפיים ו, רגע, רגע, כמובן לא בתלושי המשכורת, דו"ח שהגשת בשנת 2002 למס הכנסה, לא מופיע שאת ידועה בציבור של ד', נכון?

ת. אפשר לענות?

ש. כן, בבקשה, תעני. שאלתי.

ת. כשסגרתי את החנות נגשה אלי מישהי והיא אמרה לי: למה את ממשיכה לשלם ביטוח לאומי? יש חוק היום של ידועים בציבור. תיגשי לביטוח לאומי ותאמרי שאת ידועה בציבור, ואת, יש לך, יש שם תהליך. באתי לשם, קיבלתי טופס למלות. מילאנו את הטופס בבית" (עמ' 62 לפרוט' הדיון מיום 5.9.12, ש' 2-10).

 

אולם, בהמשך חקירתה נאלצה התובעת להודות כי הגישה את הטפסים לביטוח לאומי רק בשנת 2006 ולא בשנת 2002 כטענתה. כך, מתוך עדותה:

 

"ש. ב-2006 את פנית לביטוח לאומי, לא לפני כן. היה לך איזה רעיון ב – 2006,

ת. לא היה לי שום רעיון. אני אמרתי לך בדיוק מה היתה הסיבה. ניגשתי אליו, הוא אמר נכון, אין צורך שתשלמי את ה, זה. חתם איתי על ה, הנה, המוסד לביטוח לאומי" (עמ' 64 לפרוט' הדיון מיום 5.9.12, ש' 4-6).

 

בנוסף, לא ניתן לשלול את טענת הנתבע לפיה ההצהרה לביטוח לאומי היתה בשל אינטרס ממוני של התובעת במטרה לבטל חובות שהיו לה לביטוח לאומי ולקבל פטור מתשלום עתידי. חרף טענתה של התובעת כי לא היו לה חובות לביטוח לאומי ולדבריה "לא היה לי אגורה חוב" (עמ' 65 לפרוט' הדיון מיום 5.9.12, ש' 12) הציג הנתבע מסמך מביטוח לאומי שנערך ביום 11.5.05 בעניין "הודעת עיקול בסך של 5,285 ₪ על חשבון התובעת ופירוט הסדר מיום 19.5.04" (נ/9) אשר מעיד כי הוטל עיקול על חשבון הבנק של התובעת בגין אי תשלום חוב. התובעת לא הצליחה ליתן הסבר מניח את הדעת בנוגע לפשרו של מסמך זה והדבר נזקף לחובתה. יתר על כן, התובעת עצמה הודתה כי היוזמה להגשת המסמכים לביטוח לאומי היתה שלה בהתאם לעצה שקיבלה, כך שגם דברים אלו מתיישבים יותר עם גרסת הנתבע מאשר עם גרסת התובעת.

 

  1. כמו כן, לא מצאתי בטענות ו/או בראיות הנוספות שהציגה התובעת כדי לתמוך בטענתה כי הצדדים היו ידועים בציבור משנת 1997, כמפורט להלן:

 

  • טענתה של התובעת לפיה "אירחה את ילדי הנתבע באופן קבוע" (סעיף 9 (א) לסיכומים) לא נתמכה בראיות בנוגע לשנים 1997-2000 אלא נסמכה על עדותה של התובעת ועדות חברתה גב' ק' בלבד.

 

  • טענתה של התובעת לפיה הנתבע מסר בידי התובעת כרטיס אשראי בסמוך לאחר שעבר להתגורר עמה בדירה ברח' X (סעיף 9 (ב) לסיכומים) נסתרה אל מול מסמך שצורף ביום 26.8.13 (אישור מבנק דיסקונט מיום 6.3.12) אשר הותר צירופו בהחלטה מיום 18.12.13 ממנו עולה כי כרטיס האשראי שניתן לתובעת על ידי הנתבע הונפק רק ביום 14.12.01, קרי מספר שנים לאחר המועד בו טענה התובעת כי הצדדים החלו להיות ידועים בציבור.

 

  • טענתה של התובעת לפיה הצדדים ריהטו מחדש את הדירה ברח' X (סעיף 9 (ד) לסיכומים) לא הוכחה. יצוין, גם אם הנתבע אכן רכש בשנת 2000 מיטה לדירה ברח' X הרי שאין בכך כדי להעיד כי הצדדים היו בקשר מחייב של ידועים ובפרט שהנתבע הודה כי נהג ללון מעת לעת בדירתה של התובעת ברח' X.

 

  • טענתה של התובעת לפיה הנתבע חגג לה מסיבת יום הולדת מפוארת בנוכחות חברים רבים בשנת 1997 (סעיף 9 (ה) לסיכומים) לא הוכחה וממילא אין בה כדי להעיד כי הצדדים היו ידועים בציבור. בהקשר זה יצוין, כי לא מצאתי בעדות חברו של הנתבע מר אפ' אפ' (להלן: "מר אפ'") כדי לתמוך בטענת התובעת שכן מר אפ' הודה כי אינו יכול לאשר שאירוע יום ההולדת אכן התרחש בשנת 1997 (ראו עדותו בעמ' 88 לפרוט' הדיון מיום 11.7.13, ש' 21-22). מכל מקום, גם אם הנתבע חגג לתובעת מסיבת יום הולדת בנוכחות חברים אין בכך כדי להעיד כי בין הצדדים היה קשר מחייב של ידועים בציבור אלא לכל היותר כי בין הצדדים היה קשר חברי ו/או רומנטי. כן לא מצאתי בטענת התובעת לפיה ההקדשה שכתב לה הנתבע ביום הולדתה ה – 49 "לחברה הכי טובה שלי בשנים האחרונות ... ביחד עם שנים רבות" יש בה כדי להוכיח כי הצדדים היו בבחינת ידועים בציבור כבר בעת הזו.

 

  • טענת התובעת לפיה הנתבע רכש בשנת 1998 כרטיסי ביקור משותפים עליהם נרשם "א' וד' מ'" (סעיף 9 (ו) לסיכומים) לא נתמכה בראיות מבוססות. התובעת לא סיפקה כל ראיה באיזו שנה נערכו כרטיסים אלו ואף לא הציגה אותם בפני בית המשפט. התובעת יכולה היתה להביא עדויות של אנשים שקיבלו את כרטיסי הביקור בתקופה הרלבנטית על מנת לתמוך בעדותה, אולם לא עשתה כן.  

 

  • טענת התובעת בנוגע לנסיעות משותפות לחו"ל באותה תקופה (סעיף 9 (ז) לסיכומים) לא הוכחה. התובעת יכלה לצרף תדפיס יציאות וכניסות מהארץ אשר יתמוך בטענה זו, אולם בחרה שלא לעשות כן.  

 

  1. לסיכום, אין בראיות ו/או בטענות שהוצגו על ידי התובעת כדי לתמוך בטענה כי הצדדים היו ידועים בציבור משנת 1997. הגם ששוכנעתי כי בין הצדדים נרקם קשר בשנת 1997 אשר הלך והתהדק עם השנים, לא מצאתי כי הוכחו היסודות של חיי משפחה וניהול משק בית משותף כבר בעת הזו, כך שעתירתה של התובעת לא הוכחה.  

 

  1. מאידך, טענת הנתבע לפיה הצדדים הפכו לידועים בציבור בשנת 2001 עם מעברם להתגורר ביחד בדירה ברח' Y או כפי שנוכחתי בסמוך לכך נתמכת בראיות פוזיטיביות שיש בהם כדי להעיד כי החל ממועד זה התכוונו הצדדים לקיים קשר מחייב ובכלל זה לנהל משק בית במשותף, ואלו הן:

 

  • הצדדים פתחו חשבון בנק משותף ביום 3.3.00 בבנק הפועלים (ראו מסמך בנקאי שצורף ביום 8.9.13 אשר הותרה הגשתו בהחלטה מיום 18.12.13). לטענת הנתבע, פתיחת החשבון המשותף היתה בסמוך למעברם של הצדדים לדירה ברח' Y וזאת על מנת שהצדדים יוכלו לשלם את ההוצאות השוטפות בגין המגורים המשותפים. מנגד, טוענת התובעת כי יש בחשבון זה כדי לתמוך בטענתה כי הצדדים היו ידועים בציבור כבר בשנת 1997 ועל כך שהתקיימה הלכת שיתוף בין הצדדים (טענה שתתברר בהמשך). לאחר בחינת הטענות ובשים לב למכלול הנתונים, לא מצאתי לקבל את גרסת התובעת: ראשית, לא מצאתי להעניק חשיבות רבה לפתיחת החשבון המשותף שכן שני הצדדים לא הצהירו על חשבון זה בכתבי הטענות מטעמם והדבר מצביע על כך שהצדדים "שכחו" חשבון זה או לא ייחסו לו חשיבות בהתנהלותם השוטפת. מעבר לכך, אני סבורה כי יש בעובדה שהצדדים פתחו חשבון בשנת 2000 כדי לבסס את הטענה כי החל ממועד זה התכוונו הצדדים לנהל משק בית משותף ולא לפני כן.

 

  • ביום 14.12.01 נתן הנתבע בידי התובעת כרטיס אשראי מחשבונו בבנק דיסקונט (ראו מסמך מיום 26.8.13 אשר הותרה הגשתו בהחלטה מיום 18.12.13), ויש בכך כדי להוות ראיה נוספת לכך שבתקופה זו התכוונו הצדדים לנהל משק בית משותף ולא לפני כן.

 

  • הנתבע צירף מסמך בכתב ידה של התובעת אשר נערך ככל הנראה לפני מעבר הצדדים לדירה ברח' Y בשנת 2001 אשר מפרט את הוצאות הצדדים בנוגע למעבר ושיפוץ הדירה ברח' Y (נ/13). ממסמך זה נלמד באופן ברור כי המעבר לדירה ברח' Y לא היה מבחינתם של הצדדים עניין של מה בכך, אלא מהלך אשר חייב התארגנות מיוחדת לרבות רכישת ריהוט, ביצוע שיפוצים וכיוצ"ב ויש בכך כדי לתמוך במסקנה כי רק בתקופה זו ראו הצדדים את עצמם בקשר מחייב והחלו למסד קשר זה באמצעות מעבר למגורים משותפים על כל הכרוך בכך.

 

  1. אשר על כן, מכל הטעמים שפורטו לעיל, אני קובעת כי הצדדים היו ידועים בציבור משנת 2001 או בסמוך לכך.

 

  1. כעת, יש לבחון את טענתה של התובעת בנוגע להלכת השיתוף בנכסים.

 

הלכת השיתוף בין ידועים בציבור – כללי:

 

  1. בשורה ארוכה של פסקי דין נקבע כי בכפוף לקיום התנאים העובדתיים המתאימים לכך, תחול על הידועים בציבור הלכת השיתוף בנכסים בין בני זוג (ראו למשל: רע"א 1468/96 יקותיאלי נ' יקותיאלי (פורסם בנבו, 7.5.96); ע"א 749/82 מוסטון נ' וידרמן פ"ד מג (1) 278; ע"א 625/83 ברקוביץ נ' בודניה פ"ד מא (4) 581).

 

  1. בע"א 4385/91 סלם נ' כרמי פ"ד נ"א (1) 587, עמד כב' השופט מצא על טיבה של הלכת השיתוף בנכסים בין בני זוג ידועים בציבור:

 

"העובדה שבני זוג מקיימים חיי צוותא בלי למסד את הקשר שביניהם באקט פורמאלי של נישואין (ובייחוד כשהם נוהגים כך מתוך בחירה ולא בשל היותם מנועים מלהינשא) אינם חסרת משמעות. לעתים עשויה עובדה זו להעיד על ארעיות הקשר שבין בני-הזוג או על היותו קשר בלתי מחייב, ובכך לשלול כוונת שיתוף בנכסים".

 

ובהמשך:

 

"ואכן, הכלל הוא כי הנטל הרובץ על ידוע בציבור, הטוען לזכות לשיתוף בנכסי בן-זוגו, הוא כבר יותר מן הנטל הרובץ בנסיבות דומות על בן-זוג נשוי ...

אמור מעתה, כי בעוד שאצל בני-זוג נשואים, בהיעדר ראיה לסתור די בהתקיימות התנאים להקמתה של חזקת שיתוף (קרי: אורח חיים תקין ומאמץ משותף) כדי להחיל עליהם דין שיתוף ביחס לכל נכסיהם מכל סוג שהוא, הרי שאצל בני זוג ידועים בציבור, הקמתה של חזקת שיתוף - שלא הובאו ראיות לסתירתה - עשויה להעיד רק על שיתוף בנכסים המשמשים את בני הזוג בחיים היומיומיים או שנרכשו על ידם במשותף. להחלת דין שיתוף על נכסים אחרים של מי מאחד מהם, ולו גם כאלה שנצברו על ידיו בתקופת החיים המשותפים, תידרש ראיה נוספת כלשהי שתעיד (לפחות באורח נסיבתי) על כוונת שיתוף בנכס (או בכלל נכסיו) של בן הזוג".

 

ראו גם ע"א 52/80 שחר נ' פרידמן פ"ד לח(1) 433.

 

  1. ובבג"ץ 4178/04 פלוני נ' בית הדין הרבני לערעורים (פורסם בנבו, 13.12.06), ביארה כב' הנשיאה בינייש (כתוארה דאז), כדלקמן:

 

"הכבדת הנטל על הטוען לשיתוף נכסים בין בני-זוג ידועים-בציבור, נובעת מהמשמעות שעשויה להיות להעדר הנישואין ביניהם. לעיתים, בני-זוג מקיימים חיי זוגיות משותפים ללא אקט פורמאלי של נישואין מתוך בחירה שלא למסד את הקשר הזוגי ביניהם, להבדיל ממקרים בהם העדר הנישואין נובע ממניעות להינשא זה לזו. במקרים אחרים, עשוי הדבר להעיד על ארעיות הקשר או על היותו בלתי מחייב, באופן השולל קיומה של כוונה לשיתוף רכושי. יש, אפוא, להתחשב בכל מקרה ומקרה בטיב הקשר הזוגי, בנסיבותיו ובכוונות המונחות בבסיסו, תוך בחינת האפשרויות שעמדו בפני בני-הזוג למיסוד הקשר הזוגי מחד-גיסא ומידת האפשרות של כל אחד מבני-הזוג לניתוק הקשר מאידך-גיסא".

 

וכן:

"ההלכה לפיה לשם הוכחת כוונה לשיתוף נכסים בין בני-זוג ידועים-בציבור נדרשות ראיות נוספות מעבר לעצם החיים המשותפים יחדיו, נובעת מהזהירות שלא לכפות על הצדדים הסדר של שיתוף רכושי מקום בו בני-הזוג בחרו שלא להחיל על עצמם הסדר כאמור".

 

  1. ההלכה הפסוקה מורה שהוכחת כוונת שיתוף היא שאלה שבעובדה הנבחנית בהתאם לנסיבותיו הקונקרטיות של כל מקרה ומקרה (בע"מ 5939/04 פלוני נ' פלונית פ"ד נט (1) 665 (פורסם בנבו, 8.9.04), וכן בע"מ 8500/12 פלוני נ' פלונית (פורסם בנבו, 20.6.13)).

 

  1. בין הפרמטרים המסייעים לבית המשפט בבחינת כוונת שיתוף ניתן למנות את משך הקשר ואורך תקופת החיים המשותפים; האם זהו הקשר זוגי ראשון של הצדדים; דפוסי העבודה של הצדדים וקיומה של תלות כלכלית; ילדים משותפים או היעדרם; מידת השיתוף בהשגת מקורות הפרנסה וההכנסה, כגון ניהול עסק משותף, מיזם משותף וכד'; מקורות המימון של הנכסים שבמחלוקת, עיתוי רכישתם ומהותם וכיו"ב אינדיקציות נוספות בהתאם לנסיבות (ראו: בע"מ 4589/05 פלוני נ' פלוני (פורסם בנבו, 21.11.05); תמ"ש (טב') 234-01-11 ס.ע. נ' נ.א. (פורסם בנבו, 16.8.13) תמ"ש (ב"ש) 30341-04-10 פ.ש. נ' א.א. (פורסם בנבו, 23.12.13), וכן עמ"ש (ת"א) 2219-06-12 ר.ב.ח. נ' ק.ג. (פורסם בנבו, 6.3.14)).

 

  1. כמו כן, על יחסיהם של בני הזוג הידועים בציבור חולש עקרון תום הלב. התנהגותם זה כלפי זה צריכה להיעשות ביושר ובהגינות ובמסגרת זו יש לייחס חשיבות לשיקולים הנוגעים להגנה על צדדים חלשים במשפחה, הוגנות, שוויון, צדק ועוד (ראו בין היתר רע"א 8256/99 פלונית נ' פלוני ואח' פ"ד נח (2) 213, שם נאמרו הדברים ביחס לבני זוג אשר נישאו זל"ז בנישואין אזרחיים, אך יפים הם גם לענייננו).

 

מן הכלל אל הפרט – לענייננו:

 

  1. במקרה דנן, לאחר שבחנתי את מכלול העדויות והראיות שהוגשו לתיק שוכנעתי כי התובעת לא עמדה בנטל להוכיח את הלכת השיתוף בין בני הזוג. נהפוך הוא. הוכח כי הצדדים נהגו בהפרדה רכושית ביניהם וכי לא התקיים לא שיתוף כללי ולא ספציפי (למעט בנוגע לרכב שהיה בשימוש התובעת) וכי כל אחד מהצדדים ניהל את ענייניו וכספיו ללא התערבותו של האחר. מסקנתי זו מבוססת על מכלול הטעמים שלהלן.

 

  1. ראשית, יצוין, כי גרסת התובעת בנוגע להיקף תחולתה של הלכת השיתוף בנכסי הנתבע לא היתה ברורה. כך, למשל, כשנדרשה התובעת למקד את דרישותיה הסבירה:

 

"ש. תגידי, לגבי הבית ב ..., הדירה ב*** הדירה ב*** החנויות שיש לו ב ..., את לא מבקשת מזה שום דבר, נכון? לא מגיע לך גם, כי זה רכוש שנצבר לפני שהוא הכיר אותך, נכון?

ת. מגיע לי רק מהרווחים שנעשו מאז שאנחנו ביחד" (עמ' 112 לפרוט' הדיון מיום 5.9.12, ש' 5-8).

 

ברם, התובעת לא פירטה בכתב התביעה את דרישותיה לקבלת רווחים מהנכסים שהיו לנתבע לפני היכרות הצדדים ואף לא הניחה תשתית ראייתית מתאימה לכך (יעויין בסעיפים 45 (ז) –(יד) לכתב התביעה). ודוק, רק לאחר שהתובעת עומתה עם האמור בכתב התביעה הציגה גרסה שונה לפיה אינה דורשת רווחים מנכסי הנתבע לפני היכרות הצדדים, אלא רק את הרווחים מהעסקאות שנעשו בתקופת החיים המשותפים כדלקמן:

 

"ת. אני, אתם מעמידים את זה כל הזמן שביקשתי את הרכוש של הילדים שלו. לא ביקשתי מעולם את הרכוש של הילדים שלו בשום תביעה.

ש. את דורשת כספים של דמי שכירות.

ת. ביקשתי דברים,

ש. איזה? בואי תגידי לי.

ת. אני ביקשתי עסקאות שאנחנו בימי חיינו.." (עמ' 114 לפרוט' הדיון מיום 5.9.12, ש' 9-14). 

 

בהקשר זה, יצוין, כי הגם שתשובתה של התובעת הובהרה במסגרת חקירתה החוזרת, יש משקל ומשמעות לדברים שאמרה "בזמן אמת" ולסתירות שנתגלעו בגרסתה.   

 

  1. שנית, התובעת אשר טענה ליישום הלכת השיתוף בנוגע לכלל הנכסים והזכויות שצבר הנתבע לא ידעה בפועל אילו נכסים נצברו. כשנשאלה התובעת על כך ענתה כי "אין לי בכלל מושג על מצבת הכספים שלו" (ראו עדותה בעמ' 46 לפרוט' הדיון מיום 5.9.12, ש' 11). כך גם בנוגע לכספים המצויים בחשבונות הבנק של הנתבע הודתה התובעת כי אין לה מושג כמה כספים יש בחשבונות אלו:

 

"ת. מאיפה אני צריכה לדעת שיש לו חובות בבנק או מינוסים בבנק?

..

ת. הכל היה מוסתר ממני.

כב' השופט בן-ארי: התשובה, התשובה: לא ידעתי שיש לו מינוסים בבנק. כן.

ש. כשהוא קנה את הרכב שלו,

ת. הוא קנה שלושה, חודשיים אחרי עוד רכב.

ש. עוד רכב, את הרכב שלו.

ת. זה קונים מי שיש לו מינוסים בבנק?

ש. גם את זה הוא קנה בתשלומים, בחמישים תשלומים.

עו"ד רמיגלסקי: מאיפה היא יודעת את זה?

ת. מאיפה אני יודעת את הדברים האלה?

ש. את לא יודעת. בסדר, גם תשובה שאת לא יודעת זה תשובה. זאת אומרת את לא יודעת שום דבר על הרכישות של ד'.

ת. לא.

ש. אוקי. אין לך מושג מה קורה בחשבונות שלו.

ת. לא" (פרוט' הדיון מיום 5.9.12, עמ' 110, ש' 17- עמ' 111, ש' 8).

 

יתר על כן, התובעת אף הודתה כי אין לה כל ידיעה בנוגע לשאר נכסיו של הנתבע לרבות נכסי המקרקעין שנצברו בתקופת החיים המשותפים. כך מתוך עדותה בחקירה החוזרת:

 

"ש. בעמוד 114-115 נשאלת שוב לגבי עסקאות ועו"ד אילטוביץ לא נתנה לך לענות. תבהירי כוונתך לגבי מה שאמרת "כל העסקאות בחיים המשותפים"?

ת. התכוונתי לכ.ו, מגרש שנרכש על ידנו, לנ' שהתקבל כסף על ידנו, ל***, לדירות בבאר שבע וכנראה גם בנס-ציונה, זה רק חלקם של הדברים שידועים לי" (עמ' 8 לפרוט' הדיון מיום 6.1.13, ש' 23-26). 

 

הנה כי כן, חרף דרישותיה של התובעת כי בית המשפט יורה על שיתוף בכלל הנכסים שנצברו על ידי הנתבע במהלך החיים המשותפים, לא עמדה התובעת בנטל הבסיסי לספק את מלוא המידע בנוגע לנכסים אלו ואף הצהירה כי "אין לה מושג" בנוגע לנכסים אלו.

 

לא זו אף זו, הוכח כי גם הנתבע לא ידע מהי מצבת הנכסים של התובעת. כך, למשל, בין הצדדים נתגלעה מחלוקת בנוגע למניות בחברת M' אשר קיבלה התובעת בהתאם להסכם הממון שערכה עם בעלה (ראו סעיף 5 להסכם הממון נספח נ/1). בעוד שהתובעת הכחישה כי קיבלה מניות אלו, העידה חברתה של התובעת כי מניות אלו הועברו לידי התובעת. כך מתוך עדותה של גב' ק':

 

"ת. היא קיבלה כסף ממכירת הבית. אני לא יכולה להגיד לך סכום מדויק.

ש. האם היא קיבלה עוד משהו ממכירת הבית?

ת. כן M' כי א' היה צריך לתת את זה וא' גמר את כל הכסף שאביו השאיר.

ש. כלומר במסגרת הסכם הגירושין את טוענת שהיא קיבלה חלק ממכירת הבית וחלק מM'?

ת. כן. זה היה חייב להיות כך כי היו נושים רבים ועסק שהוא קיבל מאבא שלו" (פרוט' הדיון מיום 9.6.12 עמ' 15, ש' 10-15).

 

יוצא, איפוא, כי הן התובעת והן הנתבע לא ידעו מהי מצבת הנכסים של האחר ובמצב דברים כזה אין ולא יכולה להתקיים הלכת השיתוף בנכסים ובפרט שיש צורך להוכיחה באופן פרטני לגבי כל נכס ונכס. 

 

  1. שלישית, הוכח כי התובעת לא ידעה על הכנסותיו של הנתבע וגם הנתבע לא ידע על הכנסותיה של התובעת. יתר על כן, בניגוד לטענת התובעת כי "מאז שנת 2002 ועד היום לא עבדה" (סעיף 8 לכתב התביעה) התברר בחקירתה כי לכל הפחות בין השנים 2003-2004 וכן בשנת 2007 עבדה התובעת בחברה של בנה וקיבלה משכורת. כך מתוך עדותה:

 

"כב' השופט בן-ארי: גבירתי, תקשיבי. השאלה מאד פשוטה.

עדה, גב' ל': כן.

כב' השופט בן-ארי: קיבלת משכורת במשך שנתיים ויותר מהחברה הזאת,

עדה, גב' ל': לא, לא שנתיים.

כב' השופט בן-ארי: או לא?

עדה, גב' ל': זה כמה חודשים.

כב' השופט בן-ארי: מה?

עדה, גב' ל': זה כמה חודשים.

עו"ד אילוטוביץ': כתוב פה. זה שנתיים, זה 2003, 2004.

כב' השופט בן-ארי: היא מדברת על שנתיים.

ש. כתוב פה 2003, 2004.

ת. 2003, אבל זה סוף 2003, בתחלת 2004.

ש. לא, לא. תחילת 2003.

ת. לא.

ש. טוב, נו. תשמעי, התלושים מדברים בעד עצמם ולנו יש פה,

כב' השופט בן-ארי: גם אם קיבלת רק,

ש. תחילת עבודה מרץ 2003.

ת. סיום?

ש. סיום, אין פה סיום, יקירתי. אין סיום. אין סיום. זה תחילת העבודה, ה-1 למרץ 2003. זאת אומרת לא טרחת,

כב' השופט בן-ארי: היא שאלה אותך שאלה פשוטה. זה תלושים שמשקפים כסף שקיבלת?

עדה, גב' ל': כן, כן, כן, כן.

כב' השופט בן-ארי: אז תגידי, מה כל כך מסובך?

עדה, גב' ל': כן, כן.

כב' השופט בן-ארי: עבדת שם או שרק קיבלת כסף?

עדה, גב' ל': לא, עבדתי שם.

כב' השופט בן-ארי: עבדת?

עדה, גב' ל': כן (עמ' 57 לפרוט' הדיון מיום 5.9.12, ש' 19, ש' 58, ש' 22).

 

            וכן מתוך עדות בנה של התובעת:

 

"ש:     היא עבדה אצלך ב – 2003-2004 בעסק וב-2007 היא חזרה לעבוד בעסק כדי לסגור את העסק?

ת:        ביולי 2007 נשלחתי לחו"ל, וצריך היה לסגור חובות ולשלם את התשלומים לספקים אני ביקשתי ממנה לעשות את זה כי אני סומך עליה.

ש:        זה נראה לך סביר שבמערכת זוגית כמו שאתם אומרים, ד' לא יודע שהיא עובדת אצלך בעסק, לא ב-2003, 2004, 2007?

ת:        היא לא באה לעבוד אצלי בעסק. היה לי עסק של חדר וחצי. הבאתי את כל הספרים אליה הביתה. אני בטוח שהוא ידע

ש:        הוא לא ידע?

ת:        הוא ידע לפחות ממני.

ש:        אתה אמרת לד' שא' עובדת אצלך בעסק?

ת:        לא זוכרת אם אמרתי כך. ד' ידע שאני ביולי 2007 נסעתי לחו"ל והשארתי לאמא שלי שיקים חתומים של העסק. הוא לקח את זה מהבית שלהם

ש:        האם אמרת לד' שהיא עובדת אצלך בעסק?

ת:        בשנת 2003 אני לא זוכר, ב-2007 בוודאות.

ש:        לאן הכספים המשכורות ששילמת הלכו?

ת:        אני לא יודע מה היא עשתה איתם. היא קיבלה שיקים.

ש:        ההתמחות של אמא שלך זה בכספים?

ת:        בעיקר סדר בחשבוניות.

ש:        היא הצהירה שמי שעזר לסגור את העסק, היא לא דיברה על פתיחת העסק אלא רק על סגירתו ב-2003. היא אמרה שהיא עזרה לך מספר חודשים וגם אמא של ע'. האם אמא של ע' אשתך עזרה לך לסגור את העסק?

ת:        לא זכור לי שאמא של ע' אי פעם עבדה באופן מסודר בחברה שלי. אמא שלי היחידה שטיפלה" (עמ' 43 לפרוט' הדיון מיום 12.6.13, ש' 3-26).

 

מעבר לעובדה כי יש בהסתרת פרט מהותי זה כדי לפגום במהימנותה של התובעת, יש בכך כדי ללמד כי כל אחד מהצדדים התנהל באופן נפרד ועצמי, בהעדר שקיפות וללא מעורבות בענייניו הכלכליים והרכושיים של האחר. 

 

רביעית, לכל אחד מהצדדים היה חשבון בנק נפרד משלו ולאף אחד מהצדדים לא היה ייפוי כוח בחשבונו של האחר (ר' עדותה של התובעת בעמ' 46 לפרוט' הדיון מיום 5.9.12, ש' 15-24). אומנם, הצדדים פתחו חשבון בנק משותף אחד בשנת 2000, אולם שני הצדדים לא הזכירו חשבון בנק זה בכתבי טענותיהם וניתן להסיק כי "שכחו" אותו. מעבר לכך, הוכח כי חשבון זה לא שימש את הצדדים בהתנהלותם השוטפת. כך העידה התובעת על חשבון זה:

 

"ש. במהלך כל השנים את אמרת שהיה חשבון בנק שנפתח לך ולד'. מה עלה בגורלו?

ת. אין לי מושג.

ש. מה היה בחשבון הזה?

ת. כמו שאין לי מושג מה היה בגורל המגרש שנמכר בכ.ו, שהוא רק עכשיו אני מבינה שהוא נמכר על ידי צ' ק'.

ש. רגע, עוד לא הגענו לכ.ו.

ת. אין לי מושג מה עלה בגורלו.

ש. זאת אומרת במהלך כל השנים לך יש חשבון בנק משלך, לד' יש חשבון בנק משלו.

ת. נכון.

ש. שבכל החשבונות בנק שלו הילדים שלו שותפים. נכון? בשנת 2004 הוא גם המליץ לך להכניס את הילדים שלך שיהיו שותפים לחשבון.

ת. נכון" (עמ' 45 לפרוט' הדיון מיום 5.9.12, ש' 11-22).

 

  1. חמישית, אין חולק כי מרבית חשבונות הבנק של הנתבע משותפים עם ילדיו וחשבון הבנק של התובעת משותף עם ילדיה. לא זו אף זו, הכנסת ילדיה של התובעת כשותפים לחשבון הבנק שלה נעשתה בשנת 2004 בתקופה בה הצדדים היו ידועים בציבור בעידודו של הנתבע (ראו עדותה בעמ' 45 לפרוט' הדיון מיום 5.9.12 לעיל). התנהלות זו יש בה כדי להעיד על העדר שיתוף כלכלי בין הצדדים הן מבחינתה של התובעת והן מבחינתו של הנתבע שכן לא היתה כל מניעה לצרף את מי מהצדדים לחשבון הבנק של משנהו, אולם שני הצדדים לא פעלו כן. יתר על כן, העובדה שהנתבע עודד את התובעת להכניס את ילדיה כשותפים לחשבון הבנק שלה מלמדת כי גם הנתבע לא ראה עצמו שותף בחשבונותיה.

 

  1. שישית, התובעת הודתה כי במהלך החיים המשותפים העבירה כספים לילדיה. כך, למשל, הודתה התובעת כי נתנה הלוואה לבנה על מנת לפתוח את העסק שלו (עמ' 9 לפרוט' הדיון מיום 6.1.13, ש' 20-21). כמו כן, בנה של התובעת הודה שאמו העבירה לו כספים לרכישת רכב וכי לאמו יש קושי לקבל ממנו כספים בחזרה (עמ' 49 לפרוט' הדיון מיום 12.6.13, ש' 22-24). בהתנהלות זו יש כדי ללמד כי הצדדים לא ראו עצמם כשותפים מבחינה כלכלית ואף לא ראו עצמם מחויבים לתת דין וחשבון לצד השני על התנהלותם הכלכלית.

 

  1. שביעית, בין הנתבע לבין שלושת ילדיו קיימת שותפות בנכסים שהועברו אליהם בירושה מאשתו/אמם גב' מ' ז"ל. בנסיבות אלו, בהעדר הפרדה ברורה בין זכויותיו של הנתבע לזכויות ילדיו של הנתבע, לא ניתן לטעון לשותפות בנכסים. יתר על כן, התובעת לא הוכיחה כי דרשה מהנתבע לבצע הפרדה בנכסים השייכים לו כפי שהיה מצופה ממי שטוען לשותפות בנכסים ואף נהגה בצורה דומה עם ילדיה שלה.

 

  1. שמינית, הוכח כי בין הצדדים היתה התחשבנות כלכלית לפחות מבחינתה של התובעת וכי התובעת נהגה במספר הזדמנויות לערוך רשימות מפורטות בנוגע להוצאות שהוציא כל אחד מהצדדים. כך, למשל, הוצג על ידי הנתבע נ/13 שהינו דף התחשבנות שהכינה התובעת לפני מעברם של הצדדים לדירה ברח' Y בו מפורטים הוצאות שונות כאשר ליד השם של התובעת נרשם "37,000" וליד השם של הנתבע נרשם "6,050". כשנשאלה התובעת על מסמך נתנה תשובה מתחמקת ולא עניינית:

 

                        "ש. האם המסמך הזה הוא בכתב ידך?

ת. המסמך הזה הוא בכתב ידי.

ש. האם הוא מציג עלויות שהיו עובר לכניסתכם לדירה?

ת. חלקם.

ש. חלקם?

ת. כן.

ש. כן.

ת. יש לך פה זוהרה, יש לך פה כסאות,

ש. כל מיני דברים שהם לא קשורים.

ת. דברים שקנינו.

ש. אבל יש פה, בעצם את עשית התחשבנות,

ת. יש כאן טולמנס.

ש. מה זה, התחשבנות? דף התחשבנות שאת עשית, כמה את הכנסת וכמה ד'?

ת. תראי, אני לא עושה התחשבנות. אני יושבת,

ש. את לא עושה התחשבנות?

ת. אני למדתי ממנו לכתוב ולכתוב. אני יושבת לי, והוא תמיד אמר לי: צריך לכתוב, צריך לעשות חשבון, צריך לזה. יושבת וכותבת לעצמי. מה את רואה כאן מעבר לזה?

ש. זאת אומרת עשית התחשבנות" (עמ' 91 לפרוט' הדיון מיום 5.9.12, ש' 7-23).

 

  1. תשיעית, לתיק בית המשפט הוגש מסמך בכתב ידו של הנתבע מיום 27.10.10 (נ/15) המפרט הלוואה שנתנה התובעת לנתבע. מפאת חשיבותו יובא להלן לשון המסמך:

 

"הנדון: הלואה א' ל'

 

מאשר בזה כי קיבלתי הלואה מא' ל' ת.ז. מס'  ...

על סך 700,000 (שבע מאות אלף ₪)

מתחייב להחזירה תוך 6-8 חודשים

כולל הוצאות ריבית והצמדה

                                                                               בכבוד רב

                                                                               ד' מ'".

 

ממסמך זה ניתן ללמוד, כי כשהתובעת העמידה את כספיה לרשות הנתבע דרשה לערוך מסמך המפרט את מהות ההתקשרות ואף דרשה כי הנתבע יחזיר לה את כספיה בצירוף ריבית והצמדה ואכן הלוואה זו הוחזרה לידי התובעת כעולה ממסמך שנערך לאחר מכן בכתב ידה של התובעת (נספח נ' 15 (1)). התנהלות זו מלמדת על כך שכאשר היתה התקשרות כלכלית בין הצדדים ביקשה התובעת לערוך מסמך בכתב על מנת להבטיח את זכויותיה הרכושיות כלפי הנתבע, והדבר מעיד על הפרדה רכושית בין הצדדים.   

 

  1. עשירית, עיון במסמך "שאלון לידועים בציבור מיום 14.11.06" (ת/1) אשר נחתם על ידי שני הצדדים מגלה כי התובעת הצהירה שאין לצדדים חשבון בנק משותף ו/או נכסים משותפים הרשומים על שמם והדבר מהווה ראיה לכך שאף לשיטת התובעת לא היה שיתוף בנכסים.

 

  1. ולבסוף, גם התנהלותם השוטפת של הצדדים מלמדת על הפרדה רכושית. התובעת הודתה כי בין הצדדים היתה חלוקת הוצאות ברורה ועקבית לפיה התובעת נשאה בעלות שכר הדירה ואילו הנתבע נשא ביתר הוצאות הבית וכן בהוצאות השוטפות. יתר על כן, לשיטת התובעת התנהלות כלכלית זו היתה מנת חלקם של הצדדים גם בראשית היחסים ביניהם עת התגוררו ברח' X (ראו בפרוט' הדיון מיום 5.9.12, עמ' 28, ש' 17 – עמ' 40, ש' 31). יצוין, כי גם הנתבע הודה כי במהלך החיים המשותפים הוציא כספים רבים עבור הצדדים בגין נסיעות לחו"ל, מסעדות, דלק, מתנות, אירועים, כרטיסי אשראי, מים, חשמל, ארנונה, ועד בית, טלפונים, תקשורת, אוכל ועוד, אשר העריכם בסך של כולל של 4 מיליון ₪ (ר' סעיף 46 לכתב ההגנה) וכן בחלק מהוצאותיה של התובעת (כך, למשל, העיד הנתבע כי שילם עבור הביטוח הסיעודי של התובעת (סעיף 33 לכתב ההגנה), עבור מאמן הכושר של התובעת (ראו עדות הנתבע בעמ' 173 לפרוט' הדיון מיום 14.8.13, ש' 3), סטודיו C ועוד). חלוקה זו מלמדת על התנהלות מחושבת ומוסדרת בין הצדדים ולא כפי שנהוג בין בני זוג שאין ביניהם הפרדה רכושית.

 

  1. מן המקובץ עולה כי בין הצדדים התקיימה הפרדה רכושית וכל אחד מהצדדים ניהל את ענייניו וכספיו ללא התערבות האחר ומקום שהיתה התקשרות כלכלית בין הצדדים הקפידה התובעת לערוך מסמך בכתב המבטיח את זכויותיה הרכושיות וזאת כנהוג בין שני צדדים אשר מקיימים הפרדה רכושית ולא כפי שנהוג בין בני זוג שחיים בשותפות כלכלית. כמו כן, בכל הנוגע להתנהלות היום יומית פעלו הצדדים לאורך השנים בהתאם להסכמות שגובשו ביניהם. על פי הסכמות אלו התובעת נשאה בתשלום דמי השכירות ואילו הנתבע נשא בשאר הוצאות הבית וכן בהוצאות המחייה המשותפות של הצדדים וחלק מהוצאותיה של התובעת. 

 

  1. משדחינו את טענותיה של התובעת בנוגע לקיומו של שיתוף כללי, יש לבחון את טענתה של התובעת בנוגע לשיתוף ספציפי ביחס לכל נכס ונכס. מאחר שמדובר בנכסים שנרשמו על שם הנתבע ו/או על שם צדדים שלישיים (ילדיו של הנתבע), הרי שהנטל המוטל על התובעת הינו מוגבר.

 

  1. אקדים אחרית לראשית ואומר כי בענייננו לא מצאתי כי התובעת הצליחה לעמוד בנטל הנדרש להוכחת שיתוף ספציפי בנכסים השונים (למעט בנוגע לרכב שהיה בשימושה של התובעת), והכל כמפורט להלן:

 

המגרש בכ.ו:

 

  1. לטענת התובעת, בשנת 1998 רכשו הצדדים במשותף מגרש בכ.ו. לדברי התובעת, הצדדים נסעו יחדיו ליישוב, בחרו את המגרש וחתמו על הסכם הרכישה במשותף. עוד לטענת התובעת, הנתבע נמנע במכוון מלהציג את הסכם הרכישה שנמצא בחזקתו וזאת על מנת לסכל את עתירתה של התובעת.

 

  1. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ובשים לב לראיות שהונחו לפני, מצאתי כי התובעת לא הרימה את הנטל להוכיח כוונת שיתוף במגרש בכ.ו, ואפרט:

 

  1. ראשית, התובעת לא ציינה בכתב התביעה את דבר רכישת המגרש בכ.ו ואף לא עתרה לקבלת זכויות הימנו. הדרישה לקבלת זכויות במגרש בכ.ו עלתה לראשונה רק במהלך חקירתה הנגדית של התובעת ובסיכומיה ודי בכך כדי לדחותה.

 

  1. שנית, לאור האמור לעיל, בעת רכישת המגרש בכ.ו הצדדים לא היו בבחינת ידועים בציבור כך שממילא אין לתובעת זכויות במגרש.

 

  1. שלישית, הנטל להוכיח כוונת שיתוף במגרש בכ.ו מוטל כל כולו על התובעת ולא על הנתבע. בנסיבות אלו, ככל שלא היה בידה של התובעת להציג את הסכם הרכישה, היה עליה להוכיח את העסקה בדרך אחרת. התובעת לא הביאה לעדות את המוכר ו/או כל אדם אחר שיוכל להעיד על ביצוע העסקה. הלכה פסוקה היא כי חזקה על בעל דין שלא ימנע מבית המשפט ראיה שתהא לטובתו ואם נמנעה התובעת מהבאת ראיה, אשר לפי תכתיב השכל הישר היתה תורמת לגילוי האמת, יש להניח כי ראיה זו היתה פועלת לרעתה (יעויין, למשל, בע"א 465/88 הבנק למימון נ' סלימה, פ"ד מה (4) 655). לפיכך, הימנעות התובעת מהזמנת עדים אשר היו בעת ביצוע הרכישה נזקפת לחובתה.

 

  1. רביעית, טענת התובעת לפיה חתמה ביחד עם הנתבע על הסכם הרכישה של המגרש (ראו עדותה בעמ' 75 לפרוט' מיום 5.9.12, ש' 10-13) עומדת בסתירה למסמך שהציג הנתבע בקשר לעסקה זו אשר מופנה לנתבע ולאשתו גב' מ' ז"ל (נ/12).

 

  1. חמישית, התובעת אינה מציינת כי שילמה סכום כלשהוא עבור רכישת המגרש ו/או כי השתתפה בהוצאות רכישתו ואף אינה מפרטת מהם מקורות המימון של המגרש ולמעשה לא הניחה כל תשתית ולו מינימלית כדי לבסס את קיומה של כוונת השיתוף הספציפית בנכס.

 

  1. שישית, התובעת לא ידעה כי העסקה בוטלה וכי בעקבות הביטול קיבל הנתבע את הסכום ששולם בקיזוז סך של 5,000 דולר (ראו: נ/11 ו-נ/12 וכן עדותו של עוה"ד צ' ק' שסייע לנתבע בביטול העסקה בפרוט' הדיון מיום 11.7.13, עמ' 100). כך, מתוך עדותה:

 

"עדה, גב' ל': אם הוא מכר את המגרש הזה, הוא מכר את זה בלי חתימה שלי.

עו"ד אילוטוביץ': הוא לא מכר את המגרש.

עדה, גב' ל': אני לא יודעת מה הוא עשה איתו.

עו"ד אילוטוביץ': הוא לא מכר את המגרש.

עדה, גב' ל': זה הפעם הראשונה שאנחנו ראינו אותו לפני יומיים" (עמ' 81 לפרוט', ש' 10-14):. 

 

ודוק, אי ידיעתה של התובעת על פרט מהותי זה מעידה על קלישות טענותיה ועל אי מהימנותה ובפרט לאחר שהעידה בפני בית המשפט כי חתמה ביחד עם הנתבע על הסכם הרכישה.

 

  1. אשר על כן, מכל הטעמים דלעיל, דין טענותיה של התובעת לשיתוף במגרש בכ.ו להידחות.

 

הדירות בע.י בנ':

 

  1. לטענת התובעת, רכישת הדירות בע.י בנ' היתה פרי החלטה משותפת של הצדדים כאשר כוונתם היתה לרכוש את הדירות בשיטת ה"מינוף", קרי באמצעות נטילת הלוואות כאשר בתום הבניה ימכרו הדירות, יוחזרו ההלוואות והצדדים יגרפו את הרווחים לכיסם. עוד לטענת התובעת, רישום הדירות על שם שניים מבניו של הנתבע נעשה על מנת לחסוך במס רכישה בלבד.

 

  1. מנגד, טוען הנתבע כי הדירות נרכשו על ידי שני בניו באמצעות כספים שלהם והלוואות שהם נטלו. כמו כן, טוען הנתבע כי התובעת כלל לא השתתפה בבחירת הדירות, לא שילמה כל תשלום בגינן ולא הייתה כל כוונה של מי מהצדדים לרכוש את הדירות. עוד לטענת הנתבע התנהלותה של התובעת בנוגע להלוואה שנטל בנו אל' מעידה ביתר שאת על הפרדת רכוש בין הצדדים בניגוד לטענותיה של התובעת.

 

  1. אפנה לבחינת טענותיה של התובעת בנוגע לכל אחת מהדירות.

 

הדירה ברח' C 2 בנ':

 

  1. אין חולק כי הדירה נרשמה על שם בנו של הנתבע א' מ', כך שמדובר בטענת שיתוף כלפי נכס שרשום על שם צד שלישי שלא צורף להליך.

 

  1. לטענת התובעת, דירה זו נמכרה ביום 29.11.09 בסך של 1,955,000 ₪ וכן התקבלו כ – 320,000 ₪ נוספים אשר הוחבאו בדירת הצדדים. בנסיבות אלו, עתרה התובעת למחצית הרווח בגין העסקה, בסך של 360,000 ₪. מנגד, טען הנתבע כי עיקר המימון נעשה באמצעות משכנתא שנלקחה על ידי בנו א' וכי בכל מקרה לאחר קיזוז ההוצאות שהיו על הדירה הרווח שנותר היה 24,660 ₪ בלבד.

 

  1. אין בדעתי לקבל את טענות התובעת בנוגע לנכס זה, ואפרט: ראשית, קיימת סתירה בין האמור בכתב התביעה לבין טענות התובעת בסיכומיה: בעוד שבכתב התביעה טענה התובעת כי הרווח בגין מכירת הדירה עמד על סך של 250,000 ₪ (סעיף 34), בסיכומיה העלתה התובעת גרסה חדשה לפיה הרווח היה בגובה של 720,000 ₪. שנית, התובעת לא היתה צד בהליך רכישת הדירה ואף לא הוכיחה זיקה מינימלית לעסקה זו. שלישית, התובעת בסיכומיה העלתה גרסה חדשה לפיה התקבלו כספים נוספים בסך של 320,000 ₪ במזומן אשר הוחבאו בדירת הצדדים. למותר לציין, כי טענה זו הגם שנטענה בעלמא מהווה בבחינת הרחבת חזית אסורה. ולבסוף, אין חולק כי רכישת הדירה בוצעה בעיקרה באמצעות נטילת משכנתא שנלקחה על ידי בנו של הנתבע א', צד שלישי שאינו צד להליך דנן, ולא הוכח כי הנתבע נשא בתשלומים אלו באופן ישיר, כך שגם בהיבט דין טענותיה של התובעת בנוגע לנכס זה להידחות.

 

 

 

הדירה ברח' ** בנ':

 

  1. אין חולק כי דירה זו נרשמה על שם בנו של הנתבע אל' מ', כך שגם כאן מדובר בטענת שיתוף כלפי נכס שרשום על שם צד שלישי שלא צורף להליך.

 

  1. לטענת התובעת, דירה זו נמכרה ביום 17.3.11 בסך של 2,425,000 ₪. משכך עותרת התובעת למחצית הרווח בגין העסקה, בסך של 262,500 ₪. כן לטענת התובעת, לצורך רכישת הדירה נטלה ביום 28.10.10 הלוואה מהבנק בסך של 700,000 ₪ אשר בגינה נאלצה לשעבד את כל כספיה להבטחת פירעון ההלוואה (מוצג תנ/2 פרוט' הדיון מיום 25.7.13).

 

  1. מנגד, טוען הנתבע כי מימון הדירה נעשה באמצעות משכנתא והרווח שנותר אחרי תשלום כל ההוצאות עמד על סך של 11,835 ₪ בלבד. כמו כן, לטענת הנתבע, בנו אל' סמך עליו שיסייע לו בהלוואה לרכישת הדירה ומאחר שהנתבע לא מצא מקור מימון לתשלום האחרון, הסכימה התובעת לערוב להלוואה שלקח בבנק אולם דרשה מהנתבע לחתום לה על הסכם הלוואה (נ/15).

 

  1. אין בדעתי לקבל את טענותיה של התובעת בנוגע לנכס זה, ואנמק: ראשית, גם כאן קיימת סתירה בין האמור בכתב התביעה לבין טענות התובעת בסיכומיה: בעוד שבכתב התביעה טענה התובעת כי הרווח בגין מכירת הדירה עמד על סך של 250,000 ₪ (סעיף 34), בסיכומיה העלתה התובעת טענה חדשה לפיה הרווח עמד על סך של 525,000 ₪. שנית, כאמור לעיל, הסכם ההלוואה שנחתם בין הצדדים מעיד על הפרדת רכוש ולא על שיתוף. כמו כן, התובעת הודתה כי בגין העסקה התחייב הנתבע להחזיר לה את ההלוואה בתוספת ריבית, ללמדך כי הצדדים התנהלו בהתחשבנות יתרה (אישור העברה בנקאית לטובת התובעת מיום 27.6.11 בסך של 693,224 ₪ - נ/15 -1). שלישית, אין חולק כי התובעת לא נטלה על עצמה כל סיכון, לא השתתפה בעלויות הרכישה ואף ההלוואה שהיתה ערבה לה הוחזרה לה באופן מלא בצירוף ריבית והצמדה (ראו עמ' 9-10 לפרוט' הדיון מיום 9.9.12), כך שלא נטלה כל סיכון בעסקה. רביעית, כעולה בבירור מתרשומת נ/1-15 לתובעת לא היו דרישות בנוגע לדירה שכן אחרת היתה מעלה אותן במסגרת ההתחשבנות שערכו הצדדים בעת החזר ההלוואה. ולבסוף, התובעת לא נתנה כל הסבר מדוע הנתבע לא רשם נכס זה (ולמעשה אף נכס) על שמה של התובעת. כך מתוך עדותה:

 

"ש. את טוענת שהיית שותפה לקניית הדירה, נתת לו הלוואה והוא היה מחויב להחזיר לך + הריבית לבנק?

ת. נכון.

ש. יש לך דירה שרשומה על שמך?

ת. לא.

ש. למה הדירה שנתת הלוואה לא נרשמה על שמך?

ת. כי הוא החליט מטעמים שלו לרשום על שם הילדים בגלל הטרנזקציות מבחינת המס. למה הוא לא עשה לי? אלוהים רק יודע" (עמ' 9-10 לפרוט', מיום 9.9.12, ש' 21-28).

 

הדירה ב***:

 

  1. לטענת התובעת, ביום 8.4.10 נרכשה דירה ב*** תמורת סך של 2,575,000 ₪ אשר נרשמה על שם הנתבע בלבד. מאחר שהדירה נרכשה במהלך החיים המשותפים עותרת התובעת לקבלת מחצית מהזכויות בדירה.

 

  1. כידוע, לצורך הוכחת כוונת שיתוף ספציפי בנכס אשר נרשם על שם אחד מבני הזוג יש להביא ראיה נוספת שיש בה כדי להעיד על השיתוף. בענייננו, לא סיפקה התובעת כל ראיה למעט הטענה כי הדירה נרכשה במהלך החיים המשותפים. לא זו אף זו, הוכח כי הדירה נרכשה באמצעות נטילת הלוואה בסך של 1,600,000 ₪ וכי התובעת לא היתה שותפה ללקיחת הלוואה זו, לא השתתפה בתשלומי החזר ההלוואה, לא השתתפה בתשלום מס הרכישה בגין הדירה ולמעשה לא נטלה כל סיכון בעסקת הרכישה. בנוסף, כפי שעולה ממכתבה של התובעת לנתבע מיום 1.6.11 (צורף ביום 26.8.13 והותרה הגשתו בהחלטה מיום 18.12.13) (להלן: "המכתב מיום 1.6.11"). בתקופה בה נרכשה הדירה הצדדים היו כבר בנתק מזה מספר שנים כך שטענותיה של התובעת בנוגע לשיתוף בין הצדדים נשענות על יסודות רעועים.  

 

  1. בהקשר זה, יצוין, דברי התובע כי מוכן הוא לתת לתובעת את כל הרווחים שיתקבלו בגין הדירה לאחר החזר ההוצאות (עמ' 68 ש' 7 לפרוט' הדיון מיום 19.6.13) אין בהם כדי להעיד על שיתוף כטענת התובעת. כל שטען הנתבע הוא שהדירה הניבה לו רק הוצאות ולכן היה מוכן להעבירה לידי התובעת כנגד תשלום מלוא הוצאותיו (ר' גם סעיף 41 לכתב ההגנה של הנתבע), הא ותו לא.

 

  1. אשר על כן, לאור האמור לעיל, איני מקבלת את טענת התובעת בנוגע לשיתוף בדירה ב***.  

 

נכס בא':

 

  1. לטענת התובעת, ביום 17.7.97 רכש הנתבע באמצעות חברת הפרסום Z' נכס בא' תמורת סך של 107,564$. בנסיבות אלו, מאחר שהנכס נרכש במהלך החיים המשותפים עותרת התובעת לקבל מחצית מהזכויות בנכס ופירותיו.

 

  1. גם דין טענות אלו להידחות, ואפרט: ראשית, הוכח כי הקשר בין התובעת לנתבע התמסד רק בשנת 2001 ואילו הנכס נרכש בשנת 1997 בטרם היו הצדדים ידועים בציבור. שנית, התובעת לא הוכיחה כוונת שיתוף בנכס וטענותיה בנוגע לנכס זה נטענו בעלמא. שלישית, התובעת לא הצביעה על מקורות המימון של הנכס ו/או כל זיקה אחרת שיש לה לנכס. ולבסוף, טענת הנתבע לפיה מקור הכספים הם כספי הירושה של אשתו ז"ל לא נסתרה (חקירת הנתבע בעמ' 174-175 לפרוט' הדיון מיום 14.8.13, ש' 27-30 ועמ' 175 ש' 1-9).

 

מכוניות הצדדים:

 

  1. לטענת התובעת, בחודש אפריל 2009 רכש הנתבע עבורה במתנה מכונית מדגם פורד פוקוס סטיישן מ.ר. ... (להלן: "רכב הפורד"). לטענת התובעת, עסקה זו התבצעה באופן שהתובעת מכרה את רכבה הישן והעבירה את כספי התמורה בסך 26,000 ₪ לידי הנתבע לצורך רכישת הרכב ואילו הנתבע שילם את היתרה. עוד לטענת התובעת, רק בשנת 2011 התברר לתובעת שהנתבע רשם את הרכב על שמו ואף נטל הלוואה מהבנק לצורך רכישת הרכב.

 

  1. לאחר בחינת טענות הצדדים, אין בדעתי לקבל את טענת התובעת לפיה רכב הפורד נרכש עבורה במתנה, ואבאר: ראשית, גרסת התובעת לפיה לא ידעה כי הרכב רשום על שם הנתבע אלא הדבר נודע לה רק בשנת 2011 כשלוש שנים לאחר הרכישה אינה סבירה ואף מנוגדת לשכל הישר (ראו עדותה בעמ' 105 לפרוט' הדיון מיום 5.9.12, ש' 17- עמ' 106, ש' 14). תמיהה זו מתחזקת ביתר שאת מקום שהתובעת הודתה כי נהגה לשלם את הביטוח על הרכב כאשר אין חולק כי על הפוליסה נרשם הנתבע כבעלים של הרכב (ראו נ/14 מכתב לסוכן ביטוח בכתב ידה של התובעת אליה מצורפת בקשת בנק איגוד מיום 21.6.09 בנוגע לתעודת ביטוח כאשר על גבי המסמך מופיע שמו של הנתבע בלבד כבעל הרכב). שנית, הטענה לפיה הנתבע רכש לתובעת את הרכב במתנה ורשם אותו על שמו אינה מתיישבת עם העובדה שהתובעת היתה נוכחת במעמד רכישת הרכב. ולבסוף, התובעת לא הצליחה להוכיח כי הנתבע נהג להעניק לתובעת מתנות יקרות ערך כפי שווי רכב הפורד. טענתה של התובעת כי הנתבע נהג להעניק לה מתנות רבות ויקרות נטענה בעלמא ולא נתמכה בבדל של ראיה (ראו עדותה בפרוט' הדיון מיום 5.9.12, עמ' 97, ש' 19-23).

 

  1. עם זאת, משאין חולק כי הרכב נרכש על ידי הצדדים במשותף כאשר התובעת מצידה העמידה סך של 26,000 ₪ לצורך רכישתו והיתרה שולמה על ידי הנתבע ומשהתובעת נהגה להשתמש ברכב באופן שוטף, הונחה תשתית ראייתית המתאימה לכוונת שיתוף ספציפי ברכב זה, ועל כן אני מורה כי חרף הרישום בפועל מדובר ברכב משותף.

 

  1. שונים הם פני הדברים בנוגע לרכב הג'יפ מדגם קרייזלר מ.ר. ... שנרשם על שם הנתבע בלבד והיה בשימושו. התובעת לא הוכיחה כל זיקה לרכב זה ולמעט הטענה כי רכב זה נרכש במהלך החיים המשותפים לא סיפקה ולו ראשית ראיה לקיומה של כוונת שיתוף ברכב זה. בנסיבות אלו, אני דוחה את עתירתה של התובעת בנוגע לרכב הג'יפ הרשום על שם הנתבע.

 

חשבונות הבנק של הנתבע בארץ ובחו"ל:

 

  1. בבעלות הנתבע שלושה חשבונות בנק בארץ אשר שניים מהם משותפים לנתבע ובניו (חשבון בנק בבנק הפועלים ...; חשבון בנק בבנק דיסקונט ...) ואחד מהם רשום על שם הנתבע בלבד (חשבון בנק לאומי ...).

 

  1. בענייננו, התובעת לא סיפקה כל ראיה לכך שחשבונות הבנק של הנתבע משותפים לשני הצדדים. יתר על כן, טענה זו נסתרה לנוכח העובדה כי לתובעת עצמה חשבון בנק נפרד אשר רשום על שמה ועל שם ילדיה. התובעת לא דרשה מהנתבע להפריד את חשבונות הבנק המשותפים לו ולילדיו. התובעת לא דרשה להיות שותפה בחשבונות הבנק של הנתבע. התובעת לא ידעה כמה כספים יש בחשבון. העובדה כי הצדדים פתחו חשבון בנק אחד משותף בעבר מעידה על כוונת העדר שיתוף בחשבונות הבנק האחרים. בנסיבות אלו, דין טענותיה של התובעת לשיתוף בכספים בחשבונות הבנק הרשומים על שם הנתבע וילדיו ו/או על שם הנתבע בלבד – להידחות.

 

ניירות הערך:

 

  1. לטענת התובעת, מאחר שהנתבע נהג לומר לתובעת כי כל הרווחים המצטברים מעסקיו הינם משותפים, אזי יש לקבוע כי מחצית מניירות הערך של הנתבע שייכים לתובעת (סעיף 63 לסיכומים).

 

  1. אין בדעתי לקבל טענה זו של התובעת, ואפרט: ראשית, גם לתובעת יש ניירות ערך המנוהלים על ידה, אולם היא אינה טוענת כי הנתבע שותף לזכויות בניירות הערך שלה. נהפוך הוא. התובעת טוענת במפורש כי הנתבע לא שותף לזכויות אלו. כך מתוך עדותה:

 

"ש. כל הכספים שבניירות ערך מגיע לד' מחצית מזה? הרווחים שעשית בתקופה שאת חיה עם ד'.

ת. אני לא יודעת מה חלקו.

ש. מי נותן הוראות בניירות ערך בבנק? הסכומים הללו לד' מגיע מחצית מהרווחים?

ת. לא יודעת. לא. מכיוון שזה היה הכסף היחידי שהיה ממכירת הבית שלי שהוא השתמש בו כל השנים" (עמ' 11 לפרוט' הדיון מיום 9.9.12, ש' 5-10).

 

שנית, התובעת לא הוכיחה כוונת שיתוף בניירות הערך ולמעשה לא הניחה כל תשתית ראייתית מינימלית לשיתוף בזכויות אלו. ולבסוף, התובעת לא הוכיחה את טענתה כי הנתבע הבטיח לה כי כל הרווחים מצטברים מעסקיו משותפים וטענתה בעניין זה נטענה בעלמא. 

 

חשבון בבנק ס':

 

  1. לטענת התובעת, לנתבע יש חשבון בבנק ס' בניו יורק כאשר נכון ליום 5.3.09 היה בחשבון זה סך של 185,018 $ (מסמך ת/6 פרוט' הדיון מיום 19.6.13). מאחר שלטענת התובעת כספים אלו נצברו במהלך החיים המשותפים, הרי שעל התובעת לקבל מחציתם.

 

  1. מנגד, טוען הנתבע כי החשבון בבנק ס' נפתח בשנת 1995 טרם היכרות הצדדים. עוד לטענת הנתבע, חשבון בנק זה נרשם על שם בנו א' ומכרה של המשפחה שמתגוררת בא' ונועד לצורכי מימון לימודיהם ומחייתם של שני בניו של הנתבע א' ואר' בא'. כן טוען הנתבע כי דמי השכירות של הנכס שרכש בא' דלעיל וכספים שבנו א' הרוויח במסגרת עבודתו בא' הופקדו לחשבון זה.

 

  1. התובעת, אשר עליה הנטל להוכיח את כל יסודות עתירתה לרבות שאלת הבעלות בחשבון, לא עמדה בנטל זה. בפועל, הנתבע הוא שסיפק את מלוא הנתונים בנוגע לחשבון זה על מנת להפריך את טענתה של התובעת. הנתבע צירף לתיק בית המשפט דו"ח סיכום מיום 31.10.95 ממנו ניתן ללמוד כי חשבון הבנק נפתח כטענת הנתבע על שם בנו א' וכי במועד זה עמדה יתרת החשבון על סך של 19,519.84 ₪ (נספח יד' להודעה על רשימת עדים ומסמכים של הנתבע מיום 20.3.12). למותר לציין כי התובעת לא צירפה את בנו של הנתבע לתביעה על מנת להוכיח כי חשבון הבנק שייך לנתבע ולא לבנו ו/או על מנת לקבל את הכספים המצויים בו. יתר על כן, התובעת לא הצליחה להוכיח כוונת שיתוף בחשבון ו/או כל זיקה אחרת שתבסס את דרישתה לקבלת כספים מהחשבון. אין חולק כי לתובעת לא היה יפוי כוח בחשבון, היא לא השתמשה בחשבון וכלל לא ידעה כמה כספים יש בחשבון.

 

  1. בנסיבות אלו, משהתובעת לא הניחה תשתית ראייתית מתאימה הן בנוגע לבעלותו של הנתבע בחשבון והן בנוגע לכוונת השיתוף בחשבון - דין עתירתה להידחות.

 

חשבון בנק של הנתבע בשוויץ:

 

  1. התובעת לא העלתה כל טענה בסיכומיה בנוגע לחשבון הנתבע בשוויץ ונראה כי זנחה את עתירתה בנוגע לחשבון זה. מכל מקום, הטענה לפיה מדובר בחשבון שהיה שייך להוריו ז"ל של הנתבע לא נסתרה. משכך, אין לתובעת זכויות בחשבון זה.

 

זכויות נוספות, ביטוחי חיים, פנסיה ותנאים סוציאליים של הנתבע:

 

  1. לטענת התובעת, הנתבע היה הבעלים והמנהל היחיד של פרסום Z' ואף שותף בפרסום "U". במסגרת עבודתו קיבל הנתבע משכורת נכבדה ותנאים סוציאליים. מאחר שמדובר בזכויות שנצברו במהלך החיים המשותפים, עותרת התובעת לקבל מחצית מזכויות אלו.

 

  1. דין טענותיה של התובעת להידחות, ואנמק: ראשית, מצאתי כי דרישת התובעת בנוגע לזכויות הסוציאליות של הנתבע לוקה בחוסר תום לב שכן התובעת עתרה לקבלת מלוא הכספים המצויים בקופות השונות של הנתבע ללא התייחסות למועד בו הן נפתחו. הנתבע הציג מסמכים (שלא נסתרו) לפיהם החל לצבור זכויות בחברת S' ביום 16.7.76 ובחברת H' ביום 1.5.80. חרף האמור התובעת דרשה לקבל מחצית מכלל הכספים המצויים בקופות אלו המוערכים בכמיליון ₪. שנית, התובעת לא הצהירה על כוונתה לשתף את הנתבע בזכויותיה מעבודתה בחנות שהיתה בבעלותה וכן מעבודתה אצל בנה, ומשכך הביעה דעתה כי זכויות אלו אינן משותפות. ולבסוף, התובעת לא הצליחה להוכיח כי הנתבע התכוון לשתף אותה בזכויות אלו ולא הניחה תשתית ראייתית מינימלית לכך.

 

  1. סיכומו של דבר, בהצטרף למסקנתי כי לא הוכחה כוונת שיתוף כללית בין הצדדים, התובעת לא הצליחה להוכיח גם כוונת שיתוף ספציפי בנוגע לנכסים השונים של הנתבע למעט ברכב הפורד. הוכח כי התובעת לא ידעה אילו נכסים נרכשו במהלך החיים המשותפים, מהו מקור המימון של הנכסים, מהם סכומי ההלוואה המשולמים מידי חודש, לא חתמה על החוזים, לא השתתפה בעליות הנכסים, לא השתתפה בנטילת ההלוואות, לא נטלה על עצמה סיכונים ולמעשה אף נכס לא נרשם על שמה. במצב דברים כזה, ומכל הטעמים שפורטו לעיל, התובעת לא עמדה בנטל להוכיח את הלכת השיתוף בנכסים אלו (למעט ברכב הפורד).

 

 

עתירת התובעת להורות לנתבע לקיים את הבטחתו לרכוש לצדדים דירה משותפת, או לחילופין להשיב לידי התובעת את מלוא דמי השכירות עבור מגוריהם המשותפים של הצדדים לאורך השנים וסך של 100,000 ₪ עבור שיפוץ הדירה בה התגוררו הצדדים:

 

  1. עיון בטענותיה של התובעת בנוגע להתחייבות הנתבע לרכוש לצדדים דירה משותפת מגלה חוסר אחידות ואי בהירות. כך למשל, בעוד שבכתב התביעה עתרה התובעת "להורות לנתבע לממש האופציה לרכישת דירת הצדדים ברח' Y ולרושמה ע"ש שניהם ו/או לחילופין, להשיב לתובעת הסך 1,142,400 ₪ דמי השכירות ברח' Y אותם התחייב הנתבע לשלם + 100,000 ₪ עלות השיפוץ ששילמה התובעת מחשבונה בתוספת ריבית והצמדה" (ס' 45 יד'), בסיכומיה העלתה התובעת דרישה שונה והיא "לפסוק לתובעת מחצית משווי הדירה ברח' Y היינו סך 2,000,000 ₪ או לחילופין, להשיב לתובעת את מלוא שכר הדירה ששילמה".

 

  1. מעבר לכך, דרישותיה של התובעת בנוגע לדירה לא הועלו במסגרת הדיונית והמשפטית הנכונה. בענייננו, חרף העובדה כי התובעת עתרה לחייב את הנתבע לקיים התחייבויותיו הנוגע לדירה וכן להשבת כספים, לא הגישה תביעות מתאימות לאכיפת התחייבות ו/או תביעה כספית ואף לא שילמה אגרה בגינן ולו מהטעם הזה יש להורות על דחייתן.

 

  1. מעבר לכך, אף לגופו של עניין, עיון בטענותיה של התובעת בנוגע להתחייבות הנתבע לרכוש לצדדים דירה משותפת מגלה סתירות פנימיות וחיצוניות אל מול גרסאות העדים מטעמה וכן תמיהות רבות שיש בהן כדי להביא לדחייתן, כפי שיפורט להלן.

 

  1. ראשית, התובעת לא פרטה את המסגרת המשפטית להעלאת טענותיה בנוגע להתחייבות הנתבע לרכוש דירה. בכגון דא חל סעיף 8 לחוק המקרקעין, התשכ"ט – 1969 אשר קובע כי: "התחייבות לעשות עסקה במקרקעין טעונה מסמך בכתב". ודוק, דרישת הכתב הקבועה בסעיף 8 לחוק המקרקעין היא דרישה מהותית. בענייננו, לא הוצג כל מסמך שהוא המעיד על התחייבותו של הנתבע לרכוש דירה משותפת לצדדים ואף לא נטען לקיומו של מסמך בכתב. משכך, עלינו לבחון האם ניתן להכיר במקרה דנן בהתחייבות לעשות עסקה במקרקעין גם ללא קיומו של מסמך בכתב.

 

בע"א 986/93 קלמר נ' גיא, פ"ד נ(1) 185 (להלן: "עניין קלמר"), החלה להתפתח מגמת ריכוך של דרישת הכתב במקרקעין, עת נקבע כי במקרים מיוחדים ויוצאי דופן מהם עולה "זעקת ההגינות" יש בעקרון תום הלב כדי לגבור על עקרון הכתב (להמשך התפתחות ההלכה לאחר מתן פסק הדין בעניין קלמר ראו גם ע"א 8423/09 שם טוב נ' פרץ (פורסם בנבו, 21.3.11)).

 

בע"א 6766/11 חג'אזי נ' חג'אזי (פורסם בנבו, 23.6.13) מסכם בית המשפט העליון את התפתחות ההלכה כדלקמן:

 

"בעניין קלמר, שהאמור בו יושם לימים בעניין שם טוב, נקבע כי במצבים "מיוחדים ויוצאי דופן יש להיזקק לעיקרון תום הלב כדי להתגבר על עיקרון הכתב". בית המשפט בעניין קלמר ציין כי אין לקבוע מראש רשימה סגורה של מצבים בהם עקרון תום הלב יתגבר על דרישת הכתב, אך ציין כי לאותם מצבים יוצאי דופן יהיה מאפיין משותף והוא שתעלה מהם "זעקת הגינות" שתצדיק סטייה מעקרון הכתב (עניין קלמר, 197). עם זאת, ובשל החשיבות הנודעת לדרישת הכתב (לעניין זה ראו למשל, עניין שם טוב, פסקה 18 לפסק דינה של השופטת א' חיות, עניין גרוסמן, 789) הובהר בעניין קלמר, כי "השימוש בעיקרון 'המלכותי' של תום לב להגמשת דרישת 'הכתב' צריך להיעשות בזהירות רבה" (עניין קלמר, 197). כך גם בעניין שם טוב הובהר כי התגברות על דרישת הכתב באמצעות עקרון תום הלב ראוי שתעשה באותם מקרים יחידים ומבוררים בהם "זעקת ההגינות" מצדיקה זאת ותוך נקיטת זהירות יתרה מחשש "לריקון כוונתו של המחוקק לעניין הכתב מתוכנה" (עניין שם טוב, פסקה א' לפסק דינו של השופט א' רובינשטיין)".

 

כנלמד, על מנת שתתקיים דרישת כתב מרוככת נדרשת מסכת ראיות חליפית משמעותית ומוצקה באמצעותה ישתכנע בית המשפט בקיומה של תשתית חוזית בין הצדדים. בענייננו, לא מצאתי כי עלה בידי התובעת להצביע על תשתית כאמור, ואפרט;

 

  1. ראשית, ביסוד טענת התובעת לפיה הנתבע התחייב לרכוש לצדדים דירה מקופלת טענה נוספת לפיה מעבר הצדדים למגורים בדירה ברח' Y היה לתקופה זמנית ומוגבלת עד לרכישת הדירה המשותפת. דא-עקא, טענה זו נופלת כבר בראשיתה לנוכח התנהלות הצדדים לרבות התובעת עצמה במשך 10 שנים בהן התגוררו בדירה ברח' Y. יתר על כן, גם כשהנתבע רכש דירה, אזי רשם את הדירה על שמו בלבד ולא על שם התובעת וזאת מבלי שהתובעת העלתה כל דרישה בעניין. בנסיבות אלו, התנהגות הצדדים במהלך השנים סותרת את אמירותיה של התובעת עצמה ופוגמת במהימנות גרסתה.

 

  1. שנית, טענותיה של התובעת כי הנתבע התחייב לרכוש דירה משותפת עומדות בסתירה למכתב שהיא עצמה כתבה לנתבע ביום 1.6.11. כך מתוך האמור במכתב:

 

"ככל שחלפו השנים היחסים בינינו הלכו והידרדרו! לא הצלחנו ליצור מערכת תומכת ואוהבת! אתה החלטת לפני שנים להיות מחוץ לבית! שנים אתה "יושב על הגדר" רוצה גם בית גם חוץ!

ביקשתי רבות דברים שלא נענו:

  • א. חוזה חיים משותפים, כנהוג אצל זוגות במצבנו (כיום אני כבר לא מעוניינת).
  • ב. קנית בית, דירה משותפת שהיום כבר נראית לי כמו חלום רחוק!
  • ג. לתחזק לפחות את הקיים, שזה סיוד עוזרת צמודה, שיפוצים וכו' !
  • ד. ...!...
  • ה. אין ארוחות משותפות במשך השבוע! ...".

 

כנלמד, במסגרת המכתב מודה כי "ביקשה דברים שלא נענו" ובכלל זה רכישת דירה משותפת. יתר על כן, במכתב זה התובעת אינה טוענת דבר על התחייבות או אי עמידה בהתחייבות של הנתבע לרכוש דירה. ודוק, גם אם המכתב נכתב בשעת ב"עידנא דרתיחה" כטענת התובעת, אין בכך כדי לשנות את העובדה כי על פי דברי התובעת עצמה הבקשה לרכוש דירה משותפת היתה של התובעת ואף לדבריה הנתבע לא נעתר לבקשה זו. 

 

  1. שלישית, לאור טענותיה של התובעת בנוגע לסכומים שהוציאה במהלך החיים המשותפים ובצירוף הכספים שעמדו לרשותה בעת גירושיה מבעלה יכלה היתה התובעת בכל שלב לרכוש דירה. כשנשאלה התובעת על כך, הציגה גרסה חדשה לפיה הנתבע אמר לה כי כספיה ישמשו את הצדדים בעת "חירום", כדלקמן:

 

"ש. היה לך כספים, הבאת תצהירים של אח שלך, הבן שלך ואחותך, קיבלת כסף. ויש לך כסף. תקני דירה. למה לא קנית?

ת. אני רוצה שאגיד לך שאני האמנתי לו כל השנים. הוא אמר שאת הכסף שיש לי נשאיר לשעת חירום, ואת הכסף שלו הוא אומר שהוא עובד עם הכסף. עם הכסף שלי ושלו לא היתה לנו מעולם הפרדה רכושית" (עמ' 11  לפרוט' הדיון מיום 9.9.12, ש' 25-29).

 

כמו כן, בניגוד לגרסתה הנ"ל, התובעת לא הוכיחה כי הנתבע עשה שימוש בכספים שלה (למעט בנוגע לדירה ברח' C 4) ועדותה בעניין זה נותרה בעלמא. 

 

  1. רביעית, התובעת לא נתנה הסבר הגיוני מדוע התמהמהה כל השנים עם רכישת הדירה משהוברר כי הדירה ברח' Y הותרה למכירה רק בשנת 2011. כך מתוך עדותה:

 

"ש. את רואה אותו עושה רכישות של דירות, אבל את מתעקשת שיקנה לך דירה ולא מתבצעת עסקה כזו?

ת. את הדירה היינו צריכים לקנות לאחר 4 שנים. מפרופסור י' מצו של חסויה ועד היום היא נמצאת תחת חסויה רק שנה שעברה היא הותרה למכירה. כשהוא צלצל לבן שלו וביקש ממני את הכספים הוא רצה לעשות השקעות נוספת לאורך השנים כקניית דירה.

ש. למה לא קנית דירה, היה לך כסף?

ת. הוא לא נתן לי לקנות. התחננתי לקנות באקירוב דירה. הוא אמר שהוא רוצה לעבוד עם הכסף. שאשכור דירה" (עמ' 11 לפרוט' הדיון מיום 9.9.12, ש' 16-24).

 

  1. ולבסוף, גם ניתוח העדויות מטעם התובעת אינו תומך בגרסתה לפיה הנתבע התחייב לרכוש דירה לצדדים ו/או את הדירה ברח' Y, כמפורט להלן:

 

  • א. העד מר ע' ב' ה' (להלן: "מר ב' ה'") העיד כי רק בחודש ביולי 2011 עת נפגש עם הצדדים הועלתה האפשרות על ידי הצדדים לרכישת הדירה. ודוק, בהתאם לאמור במכתבה של התובעת מיום 1.6.11 באותו הזמן מערכת היחסים בין הצדדים כבר היתה עכורה כך שיש קושי להניח כי אפשרות זו נשקלה ברצינות. כמו כן, מעדותו של מר ב' ה' עולה כי בניגוד לגרסת התובעת הדירה ברח' Y לא הייתה מוצעת למכירה במהלך כל השנים, אלא רק לאחר שמר ב' ה' התמנה כאפוטרופוס ביולי 2011 (עדותו בעמ' 40 לפרוט' הדיון מיום 12.6.13, ש' 6-7). משכך, טענתה של התובעת לפיה הנתבע התחייב לקנות את הדירה הספציפית ברח' Y אינה יכולה לעמוד ואף נסתרת אל מול עדותו של מר ב' ה'. בנוסף, מר ב' ה' העיד כי לאחר הפגישה ביולי 2011 שוחח עם התובעת בלבד (שם, בעמ' 41, ש' 1-2) ואף הודה כי בשום שלב לא קיבל את הסכמתו של הנתבע לרכישת הדירה.

 

  • ב. בנה של התובעת העיד כי לאחר גירושי התובעת מבעלה מר ל' המליץ לאמו לקנות דירה בכספים שקיבלה מהגירושין (עמ' 45 לפרוט' הדיון מיום 12.6.13 ש' 7-14 ו-17-20). כן הודה הבן כי לאמו היה "רצון עז" שתהיה לה דירה כל השנים, אולם לא היה ביכולתה ללחוץ על הנתבע בעניין זה (עמ' 47 לפרוט', ש' 7-8). לגופו של עניין, בנה של התובעת לא יכל לאשר האם שמע מהנתבע או מאמו בלבד כי בכוונת הצדדים לרכוש דירה (עמ' 46 לפרוט' הדיון מיום 12.6.13, ש' 27- עמ' 47, ש' 2) ואף הודה כי אמו אמרה לו שהדירה תירכש בתוך מספר שנים בעוד שבפועל התגוררו הצדדים בדירה זו במשך 10 שנים.

 

  • ג. גב' ק' העידה כי מעולם לא שמעה את הנתבע מבטיח כי יקנה לתובעת דירה (עמ' 22 לפרוט' הדיון, ש' 18).

 

  • ד. מר ל' העיד כי מעולם לא שמע מהנתבע כי ירכוש את הדירה וכי שמע זאת מפי התובעת בלבד (סעיף 12 לתצהיר עדות ראשית; עמ' 29 לפרוט' הדיון מיום 9.6.13, ש' 9-10).

 

  • ה. אחיה של התובעת מר ע' ה' (להלן: "מר ה'") העיד כי שמע מהתובעת על רצונם של הצדדים לרכוש את הדירה (סעיף 5 לתצהיר עדות ראשית; עמ' 31 לפרוט' הדיון מיום 9.6.13, ש' 12-22) אולם כנשאל מדוע לא נרכשה הדירה במשך כל השנים, לא ידע לענות על כך (עמ' 34 לפרוט' הדיון מיום 9.6.13, ש' 7). כמו כן, מר ה' הציג גרסה חדשה שלא נטענה על ידי התובעת לפיה הנתבע התכוון למכור את בית מגוריו על מנת לממן את רכישת הדירה (שם, בעמ' 31, ש' 26-28 וכן בעמ' 32, ש' 1-7).

 

  • ו. חתנה של התובעת מר ד' ש' מ' (להלן: "מר ש' מ'") הצהיר כי משיחות עם הנתבע סיפר לו הנתבע כי מתכוון לרכוש את הדירה ברח' Y שכן קיימת אופציה לרכישה זו (סעיף 6 לתצהיר). עם זאת, מר ש' מ' הודה כי לא הכיר את ההתנהלות הכלכלית בין הצדדים וכי התובעת אמרה לו שהנתבע מממן אותה באופן מלא, דבר שאינו נכון (עמ' 51 לפרוט' הדיון מיום 12.6.13, ש' 29- עמ' 52, ש' 2). כמו כן, מר ש' מ' העיד כי נושא רכישת הדירה עלה בעת השיפוץ שנערך בדירה בשנת 2001 (עמ' 53 לפרוט' הדיון מיום 12.6.13, ש' 16-18) וכי כל האינפורמציה שלאחר מכן נמסרה לו על ידי התובעת (שם, בעמ' 53, ש' 21-26).

 

  1. לסיכום, התובעת לא הצליחה להוכיח כי הנתבע התחייב לרכוש דירה לצדדים. ייתכן כי היה הדבר בבחינת משאלת לב וכמיהה של התובעת וייתכן כי הצדדים שוחחו על עניין זה בתחילת דרכם המשותפת, אולם בחלוף השנים דומה כי הנושא נזנח על ידי שני הצדדים או לפחות על ידי הנתבע ובשום שלב לא התגבשה התחייבות משפטית שניתן לאוכפה.

 

  1. גם בטענתה החלופית של התובעת לפיה על הנתבע להשיב לה את מלוא דמי השכירות ששילמה בסך של 1,142,400 ₪ אין ממש, ואנמק: ראשית, החישוב שערכה התובעת בנוגע לגובה דמי השכירות אינו יכול לעמוד מבחינה חשבונאית (לא ניתן לחשב את דמי השכירות דהיום ביחס לשנת 2001). שנית, התובעת הודתה כי שילמה את דמי השכירות החודשיים במלואם גם בדירה ברח' X, כך שטענתה לפיה הסתמכה על הנתבע כי יחזיר לה את דמי השכירות נסתרת אל מול התנהלותה של התובעת לאורך השנים. שלישית, הוכח כי בין הצדדים היתה התחשבנות ברורה ועקבית במשך 10 שנים לפיה התובעת נשאה בתשלום שכר הדירה ואילו הנתבע נשא בהוצאות הבית ושאר ההוצאות השוטפות. על כן, עתירתה של התובעת להשבת דמי השכירות עומדת בסתירה להסכמות הצדדים. ולבסוף, גם התובעת עצמה מודה כי הנתבע הוציא כספים לאורך השנים על צרכי הצדדים, כך שאין מקום להורות על השבת כספים.  

 

  1. כך גם בנוגע לטענת התובעת להשבת הכספים בגין השיפוצים שנערכו בדירה. ראשית, אציין כי קיימת סתירה בגרסאות התובעת: בעוד שבכתב התביעה טענה התובעת כי בוצע שיפוץ בעלות של כ- 100,000 ₪, בסיכומיה העלתה גרסה שונה לפיה בוצעו 4 שיפוצים בעלות של כ - 200,000 ₪. כמו כן, בעוד שבכתב התביעה טענה התובעת כי השיפוצים מומנו בעיקר על ידה, בסיכומיה העלתה התובעת גרסה חדשה לפיה השיפוצים מומנו בעיקר על ידי הנתבע. לעומת זאת, בחקירתה העלתה התובעת גרסה שלישית לפיה שני הצדדים נשאו בעלות השיפוצים (ר' עדותה בעמ' 89 לפרוט' הדיון מיום 5.9.12, ש' 10). שנית, התובעת לא הציגה קבלות ו/או חשבוניות על מנת להוכיח את היקף הכספים ששילמה בגין השיפוצים. גם כשלטענת התובעת ירדו תשלומים מחשבון הבנק שלה, לא הציגה התובעת דפי חשבון לתקופה הרלבנטית (ר' עדותה בעמ' 89 לפרוט' הדיון מיום 5.9.12, ש' 20-23). ולבסוף, התובעת לא הוכיחה כי קיימת לה זכות להשבת הכספים, לא הוכיחה כי התקיים אלמנט ההסתמכות ואף לא ביססה טענותיה מבחינה משפטית.  

 

  1. אשר על כן, מכל הטעמים שפורטו לעיל, דין טענותיה של התובעת בקשר להתחייבות הנתבע לרכוש דירה ו/או להשיב לה כספים בגין דמי השכירות ושיפוץ הדירה – להידחות.

 

 

תביעת המזונות:

 

  1. ביום 19.12.11 הגישה התובעת תביעה למזונות ולמדור במסגרתה עתרה לחייב את הנתבע בסך של 26,125 ₪ לחודש עבור צרכיה ומדורה. כן עתרה התובעת לחייב את הנתבע להמשיך ולשלם את ההלוואה בגין רכב הפורד ולהעמידו לרשותה היות ונקנה עבורה כמתנה.

 

  1. ביום 10.1.12 הגיש הנתבע כתב הגנה מטעמו.

 

טענות הצדדים:

 

  1. ביסוד תביעתה של התובעת למזונות ולמדור מונחות הטענות הבאות:

 

  • במשך כל חייהם המשותפים של הצדדים דאג הנתבע לכל מחסורה של התובעת והם חייו ברמת חיים גבוהה ביותר. הנתבע התחייב לכלכל את התובעת מהיום הראשון שהפכו להיות ידועים בציבור. אמירותיו של הנתבע לתובעת כי ידאג לה לכל ימי חייה מהוות הסכם מפורש וחלה עליו החובה לשאת במזונותיה עד אחרית ימיה.

 

  • הנתבע נשא בכל הוצאות הבית השוטפות וכן נשא בכל הוצאותיה האישיות של התובעת. כמו כן, מתחילת דרכם המשותפת נתן הנתבע בידי התובעת כרטיס אשראי עמו שילמה את כל ההוצאות. מכוח הסכם מכללא והסתמכות התובעת, חייב הנתבע להמשיך ולשלם את כל הוצאותיה של התובעת ובפרט שכר הדירה ודמי ניהול, הוצאות הבית וצרכיה החודשיים של התובעת.

 

  • הנתבע מודה כי הוציא סך של 4,000,000 ₪ במהלך השנים. התובעת פיתחה בעידודו של הנתבע תלות כלכלית מלאה אשר מטילה על הנתבע את האחריות לזון את התובעת לאחר הפרידה.

 

  • הכנסותיו החודשיות של הנתבע ממקורותיו השונים (שכר דירה, מסחר בניירות ערך, עסקי נדל"ן, עבודה וכו') עומדות על סך של 75,000 ₪ נטו בממוצע לחודש ואילו לתובעת אין מקור הכנסה ורכושה התדלדל לאורך השנים.

 

  • בנוסף, על הנתבע להמשיך ולשלם את ההלוואה שהוא טוען כי לקח בגין הרכב בו משתמשת התובעת ולהעמידו לרשותה היות ונקנה עבורה כמתנה.

 

  1. מנגד, טוען הנתבע כי דין טענותיה של התובעת להידחות:

 

  • התובעת בעלת יכולת כלכלית גבוהה, בעלת חסכונות של כמליון ₪, בעלת נכסים, דירות, מניות בחברות ועוד. מעבר לכך, התובעת הצהירה חזור ושנה כי היא בעלת רכוש רב ואין היא זקוקה לתמיכתו הכלכלית של הנתבע.

 

  • לנתבע אין כל הכנסה חודשית היות ואינו עובד וחי מההון האישי שצבר במשך השנים טרם היכרותו את התובעת. הנתבע מצוי בחובות לבנק אשר מסתכמים בסך של כ – 4 מיליון ₪.

 

  • במהלך התקופה בה חיו הצדדים ביחד לא היתה לנתבע כל כוונה לתמוך בתובעת. הצדדים שילמו את הוצאותיהם בחלקים שווים.

 

  • בשום שלב בקשר בין הצדדים לא נוצרה תלות כלכלית של התובעת בנתבע. מספר חודשים לפני הגשת התביעה פנתה התובעת לנתבע בטענה כי אין חלוקה צודקת בין הצדדים לעניין ההוצאות המשותפות. התובעת טענה כי היא משלמת שכר דירה בגובה של 6,500 ₪ ועוד הוצאות נוספות, ואילו הנתבע לפי חישוב שהיא עשתה מוציא כל חודש רק סך של 4,380 ₪, ללמדך כי סכום תביעתה של התובעת לדמי מזונות בסך של 26,125 ₪ לחודש הינו מופרז ואינו משקף את ההוצאות האמיתיות של הצדדים העומדות על אלפים בודדים. מעבר לכך, כך לטענת הנתבע, יש בכך כדי ללמד כי לתובעת יכולת כלכלית גבוהה אף יותר משל הנתבע שכן לטענתה נשאה בתשלום הוצאות חודשיות גבוהות יותר מאשר הנתבע.

 

  • רכב הפורד לא ניתן לתובעת במתנה. אם היה מדובר במתנה הרי שהרכב היה נרשם רק על שם התובעת ולא על שמו של הנתבע בלבד. מעבר לכך, הרכב היה מיועד לשימושם המשותף של שני הצדדים וגם אז היה מדובר ברכישה על תנאי כל עוד הם ביחד, המכונית היא לשימושה של התובעת אולם כעת שהמצב השתנה לאחר שהתובעת עזבה את הנתבע בטל התנאי ובטלה המתנה.

 

  • מצבה הכלכלי של התובעת אינו מצריך שיקום שכן היא בעלת הון ונכסים. אם למי מהצדדים מגיע דמי שיקום הרי זה לנתבע שכן מצבו הכלכלי של הנתבע רק החמיר עם השנים ואילו מצבה של התובעת רק הלך ושגשג.

 

  • התובעת נשארה בדירה הקיימת עם כל הרכוש המשותף לרבות מכשירי החשמל והציוד המשמשים לקיום היומיומי בעוד שהנתבע נאלץ לעזוב את הדירה ולעבור לבית שמצריך שיפוץ וקניית מכשירי חשמל ואביזרים לשם המחייה היום יומית.

 

מזונות ידועה בציבור – מתווה נורמטיבי:

 

  1. שני הצדדים יהודים לא נשואים; לפיכך, בהתאם לסעיף 2 (א) לחוק לתיקון דני משפחה (מזונות) התשי"ט – 1959, אין חובה על הנתבע לשאת במזונות התובעת מכוח הדין האישי.

 

  1. חרף זאת, ההלכה הפסוקה הכירה באפשרות של תביעת מזונות של בן זוג "ידוע בציבור" את משנהו בהתאם לקונסטרוקציה חוזית המושתת על הסכם מפורש או הסכם מכללא, אשר תוכנו משתנה על פי נסיבות העניין אשר חולש עקרון תום הלב ושיקולי יושר, הגינות וצדק (ע"א 805/82 ורסנו נ' כהן, פ"ד לז (1) 529; רע"א 8256/99 פלונית נ' פלוני, פ"ד נח(2) 213).

 

  1. מזונות "ידועים בציבור" הינם מזונות שיקומיים אשר תכליתם לאפשר לבן הזוג הידוע בציבור ואשר פיתח תלות כלכלית במשנהו תקופת הסתגלות לאחר הפירוד. כך, מסביר המלומד ש. ליפשיץ בספרו הידועים-בציבור בראי התיאוריה האזרחית של דיני המשפחה, 2005, את ההלכה בנוגע למזונות משקמים וקובע בעמ' 170-171:

 

"...באופן כללי, מודל המזונות המסתמך על פסיקה העוסקת בידועים בציבור תואם את המודל של מזונות משקמים. כך בענין ורסנו, בעת שהציג השופט ברק את האפשרות לחייב ידועים בציבור במזונות, הוא הבהיר כי המזונות הללו קשורים בצורך ליתן תקופת זמן סבירה להליכי הפירוד שבין הצדדים. סוג זה של טיעון מתאים לאידיאולוגיה של מזונות משקמים. במקרים הבודדים שבהם נפסקו בפועל מזונות לידועים בציבור, הוגבל בדרך כלל משך המזונות על ידי בתי המשפט לתקופה קצרה יחסית".

 

            ובהמשך:

 

"... בסעיפים הקודמים הבהרתי כי ההצדקה האמיתית להטלה של חובת מזונות בין ידועים בציבור לאחר פרידתם נעוצה באינטרסים חוץ חוזיים, ובמיוחד בעקרון ההסתמכות, כצורך בהגנה על צדדים חלשים ובעיקרון השוויון...הייתי מצפה שבית המשפט יתמקד לא בהסכמים פיקטיביים בין הצדדים, אלא בדפוס היחסים בפועל, במשך היחסים, בתלות הכלכלית שנוצרה, בקיומם של ילדים, בהפסדים וברווחים שנגרמו ליכולת ההשתכרות של בני הזוג עקב הקשר וכדומה..." (שם, בעמ' 171).

 

  1. פסיקת בתי המשפט הוסיפה פרמטרים ושיקולים לעניין מזונות משקמים כדלקמן: דפוס היחסים בפועל; משך היחסים; האם נוצרה תלות כלכלית בתקופת היחסים; קיומם של ילדים משותפים; הפסדים או רווחים שנגרמו ליכולת ההשתכרות של בני הזוג עקב הקשר; אופן חלוקת הרכוש המשותף ככל שחולק; גילה של התובעת ופוטנציאל ההשתכרות לרבות השתכרות בפועל; האם התובעת סובלת מחרפת רעב (תמ"ש (טב') 313-01-11 ס.ע. נ' נ. א. (פורסם בנבו, 26.8.13).

 

מן הכלל אל הפרט, לענייננו:

 

  1. במקרה דנן, יישום השיקולים והפרמטרים שהותוו בפסיקה, מטים את הכף לטובת פסיקת מזונות משקמים לתובעת לתקופה קצובה, ואנמק:

 

  1. כידוע, פסיקת מזונות משקמים מהווה תוצאה של התנהלות הצדדים במהלך החיים המשותפים. בענייננו, הוכח כי בין הצדדים התקיימה חלוקה ברורה ועקבית לאורך השנים לפיה התובעת נשאה בהוצאות שכר הדירה, ואילו הנתבע נשא ביתר הוצאות הבית וההוצאות השוטפות של הצדדים. הנתבע עצמו הודה כי במהלך החיים המשותפים הוציא כספים רבים אשר חלקם שימשו להוצאותיה של התובעת. בסעיף 46 לכתב ההגנה בתביעה הרכושית כתב הנתבע "ברחל ביתך הקטנה": "הנתבע טוען כי שיטתה זו של התובעת פועלת לשני הצדדים, וסך ההוצאות שהוציא במהלך השנים עומד על סך מוערך של כ – 4 מיליון ₪ (נסיעות לחו"ל, מסעדות, דלק, מתנות, אירועים, כרטיסי אשראי, מים, חשמל, ארנונה, ועד בית, טלפונים, תקשורת, אוכל ועוד). לפיכך על התובעת להשיב לו את הפרש הסכום של כ – 3 מיליון ₪ לפחות!!!". כלומר, על פי טענת הנתבע הוצאותיו עבור החיים המשותפים של הצדדים הסתכמו בסך של 4 מיליון ₪ לערך, קרי כ – 33,000 ₪ לחודש (לפי תחשיב של 10 שנים חיים משותפים). בנסיבות אלו, משהוכח כי בין הצדדים נוצר דפוס התנהלות עקבי ורציף לפיו מימן הנתבע חלק מהוצאותיה של התובעת, יש הצדק להמשך דפוס זה גם לאחר הפרידה לתקופה קצובה. מעבר לכך, בניגוד לטענת הנתבע, שוכנעתי כי היתה תלות מסוימת של התובעת בנתבע גם אם לא תלות מוחלטת כטענת התובעת.       יצוין, כי טענת הנתבע לפיה התובעת הינה אישה עשירה מאד ואינה זקוקה לתמיכתו הכספית לא הוכחה ונסמכה כל כולה על עדויות שהובאו מטעם הנתבע, ומשכך אין בידי לקבלה. כן לא הוכחה טענת הנתבע לפיה מספר חודשים לפני הפרידה נערכה התחשבנות בין הצדדים ממנה עולה כי התובעת שילמה יותר מהנתבע. גרסאות הצדדים בעניין זה חלוקות ולא מצאתי להעדיף גרסה אחת על פני רעותה. עם זאת, הוכחה תלות בפועל של התובעת בנתבע משנתן הנתבע בידי התובעת כרטיס אשראי מחשבונו לתשלום ההוצאות השוטפות ואף הודה כי שילם חלק מהוצאותיה האישיות של התובעת (כך, למשל, הודה הנתבע כי שילם עבור הביטוח הסיעודי של התובעת (סעיף 33 לכתב ההגנה), שילם עבור מאמן כושר (ראו עדות הנתבע בעמ' 173 לפרוט' הדיון מיום 14.8.13, ש' 3), עבור סטודיו C  ועוד). בנסיבות אלו, משנוצרה תלות כלכלית מסוימת של התובעת בנתבע, יש הצדק להורות על פסיקת מזונות משקמים על מנת להעניק לתובעת עמדת פתיחה מאוזנת לאחר הפרידה.

 

  1. עם זאת, בבואי לבחון את טיב והיקף זכאותה של התובעת למזונות משקמים, יש לקחת בחשבון את הנתונים הבאים:

 

א.          איני סבורה כטענת התובעת כי נגרם לה הפסד השתכרות כתוצאה מהקשר עם הנתבע. כפי ששנינו לעיל, במהלך החיים המשותפים של הצדדים ניהלה התובעת עסק ביחד עם שותפה גב' ק' ולא הוכח כי סגירת העסק היתה בעטיו של הנתבע. מעבר לכך, התובעת הודתה כי העסק נסגר ללא חובות, כך שאף לשיטת התובעת היא לא נגרעה כלכלית ממהלך זה. כמו כן, בניגוד לטענת התובעת כי משנת 2002 לא עבדה (סעיף 9 לכתב התביעה) הוכח כי התובעת המשיכה לעבוד גם לאחר סגירת העסק בחברה של בנה ואף השתכרה סך של כ -4,000 ₪ לחודש. בנסיבות אלו, אין כל מניעה לשמר את כושר ההשתכרות של התובעת העומד על סך של כ – 4,000 ₪ לחודש לערך כפי שהיה לפני פרידת הצדדים ושיקול זה מהווה פרמטר לאי פסיקת מזונות משקמים לתקופה ארוכה וכן להיקף הסכום שייפסק.

 

ב.          כן, איני סבורה כי התובעת יצאה מהקשר עם הנתבע כש"ידה על ראשה" כטענתה. בסעיף 8 לכתב התביעה הצהירה התובעת על הכספים שהיו ברשותה לפני היכרות הצדדים. הלכה למעשה, לעת הגשת התביעה, בחלוף 14 שנים של חיים משותפים לטענתה עמדו מקורותיה הכספיים של התובעת על סך של 777,000 ₪ לכל הפחות. כן קיבלה התובעת מחצית רכב וחלק מהמיטלטלין ששימשו את הצדדים בדירה. בנסיבות אלו, לנוכח העובדה כי התובעת שילמה לאורך השנים דמי שכירות ברח' X ולאחר מכן ברח' Y, לא ניתן לומר כי חל שינוי לרעה במצבה הכלכלי. בהקשר זה, יצוין, כי טענת הנתבע לפיה מצבה הכלכלי של התובעת טוב יותר משל הנתבע מוטב היה שלא היתה מועלית. אין חולק כי הנתבע הינו אדם אמיד ביותר ולאור היקף נכסיו וזכויותיו הרי שאיתנותו הכלכלית גבוהה בהרבה מזו של התובעת.

 

ג.           לא הוכח כי התובעת חיה ב"חרפת רעב" באופן שתצדיק פסיקת מזונות שלא לתקופה קצרה. נהפוך הוא. הוכח כי לאחר פרידת הצדדים, המשיכה התובעת לשלם את דמי השכירות של הדירה ברח' Y בסך של 6,800 ₪ לחודש וכן  הודתה התובעת כי בסמוך לפני פרידת הצדדים מימנה את עלות שהיית בתה של התובעת בישראל בסך של 14,500 ₪. כמו כן, אין חולק כי לעת הגשת התביעה עמדו לרשות התובעת כספים רבים בסך של מאות אלפי ₪.

 

ד.          הגם שלא ברור בעטיו של מי נוצר הפירוד בין הצדדים, מוצאת אני לקבל את דבריה של התובעת לפיהם מזה תקופה ארוכה היחסים בין הצדדים לא היו תקינים (ראו מכתבה של התובעת מיום 1.6.11) ויש בכך כדי לאשש את המסקנה לפסיקת מזונות משקמים לתובעת לתקופה קצובה אשר תאפשר לתובעת להתאושש מהקשר אשר הלך והתדרדר במהלך השנים.

 

  1. סיכומו של דבר, בשים לב לעובדה כי הצדדים היו ידועים בציבור תקופה ארוכה של 10 שנים לפחות, כי התקיימה תלות מסוימת של התובעת בנתבע, לאור הפערים הכלכליים בין הצדדים, לאור תוצאת פסק הדין בתביעה הרכושית, אני סבורה כי שורת הצדק מחייבת לפסוק לתובעת מזונות משקמים לתקופה קצרה על מנת לאפשר לתובעת להשתלב במעגל העבודה.

 

  1. עם זאת, מאחר שלא הוכחו הסכומים המפורטים בתביעה הן מצד התביעה והן מצד ההגנה מצאתי לנכון לפסוק מזונות על פי האומדנא בסך של 5,000 ₪ לחודש וזאת למשך 18 חודשים ממועד הגשת התביעה. 

 

  1. יצוין, כי בכל הנוגע לרכב הפורד: משנדחתה טענת התובעת כי רכב הפורד ניתן לה במתנה ומשקבעתי כי מדובר ברכב משותף ולאור החלטתי לפסוק לתובעת מזונות משקמים כמפורט לעיל – איני נעתרת לתביעתה של התובעת להורות לנתבע להמשיך ולשלם את ההלוואה בגין הרכב ולמסור את הרכב לידיה.

 

סוף-דבר:

 

  1. בנסיבות אלו, לאור כל האמור לעיל, הנני מורה כדלקמן:

 

  • א. הצדדים היו ידועים בציבור משנת 2001 או בסמוך לכך ועד יום 16.11.11 עת עזב הנתבע את הדירה ברח' Y.

 

  • ב. התביעה הרכושית נדחית למעט בנוגע לרכב מסוג פורד פוקס סטיישן מ.ר. ... אשר נקבע כי שייך לשני הצדדים. הצדדים יפעלו בתוך 30 ימים לקבלת שווי הרכב לפי מחירון לוי יצחק. הסכומים ששילמו הצדדים בגין הרכב יזקפו לזכותם. למי מהצדדים תינתן זכות ראשונים לרכוש את הרכב על פי מחיר זה ולשלם את מחצית השווי לצד השני. ככל שמי מהצדדים לא יחפוץ לרכוש את הרכב, יימכר הרכב ותמורתו, בקיזוז הסכומים ששולמו על ידי מי מהצדדים, תחולק בין הצדדים בחלקים שווים ביניהם.

 

  • ג. התובעת זכאית למזונות משקמים בסך של 5,000 ₪ לחודש לתקופה של 18 חודשים. לאור חלוף הזמן ממועד הגשת התביעה - אני מורה כי דמי המזונות עבור 6 חודשים הראשונים ישולמו בתוך 30 ימים ממועד מתן פסק הדין ואילו יתרת המזונות עבור 12 החודשים שלאחריהם ישולמו 30 ימים לאחר מכן. סכום שלא ישולם במועדו יישא ריבית והפרשי הצמדה כחוק.

 

  • ד. לאור תוצאת פסק הדין ובשים לכך שהתביעה הרכושית נדחתה ברובה ואילו התביעה למזונות התקבלה בחלקה – כל צד יישא בהוצאותיו.

 

  1. תואיל המזכירות להמציא את פסק הדין לב"כ הצדדים.

 

  1. ניתן לפרסם בהשמטת פרטים מזהים.

 

 

 

 

 

  1. תמ"ש 50340-09-11 ותמ"ש 35010-12-11– ייסגרו.

 

 

ניתן היום,  ז' אייר תשע"ה, 26 אפריל 2015, בהעדר הצדדים.

 

 

 

 

 


בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ