פס"ד בארבע תביעות בין בני זוג לשעבר

 לפניי ארבע תביעות בין הצדדים:תביעה לאישור הסכם גירושין (תה"ס 7618-07-19) שהגישה האישה כנגד האיש בעניין הסכם ממון נטען משנת 2015 (להלן: התביעה לאישור הסכם"). תובענה לקביעת משמורת והסדרי שהות (תלה"מ 57766-11-19) שהגישה האישה כנגד האיש (להלן: "תביעת זמני השהות"). תביעת מזונות (תלה"מ 57736-11-19) שהגישה האישה כנגד האיש (להלן: "תביעת המזונות"). תביעה לפירוק שיתוף ואיזון משאבים (תלה"מ 61577-02-20) שהגיש האיש כנגד האישה (להלן: "התביעה הרכושית").

רקע כללי

1. הצדדים הינם בני זוג לשעבר אשר נישאו זל"ז כדמו"י ביום 11.6.08 והתגרשו זמ"ז, בג"פ, בשנת 2020.

2. ממערכת היחסים בין הצדדים נולדו שני ילדים: מ' ילידת -- (בת כ-13 וחצי) ונ' יליד -- (בן כ-9). לאישה אלה היו נישואין שניים, ולה בן נוסף, מנישואיה הקודמים, בגיר, בשם ל', כבן 25 שנים, אשר מתגורר והינו בעל צרכים מיוחדים (להלן: "הבן ל'").

3. טרם נישאו הצדדים, האישה הייתה בעלת דירה ב..., אשר הייתה רשומה על שמה (להלן: "הדירה הראשונה"), ונמכרה במהלך חייהם המשותפים של הצדדים. לטענת האישה בעניין דירתה שנמכרה ערכו הצדדים הסכם ממון לפיו הדירה היא רק בבעלותה (הסכם ממון נטען זה לא הובא לעיוני ומוכחש ע"י האיש).

4. טרם נישאו הצדדים היו ידועים בציבור כשנתיים, ובמשך תקופה של כשש שנים התגוררו בדירה הראשונה. לטענת האיש, בשל השיתוף שהיה ביניהם, הם נשאו יחד בתשלומי המשכנתא על הדירה הראשונה, וכן שיפצו אותה מסכומים משותפים. הדירה הראשונה נמכרה בשנת 2014.

5. ביום 24.3.14 רכשו הצדדים דירת מגורים ברח' ... אשר נרשמה על שם שניהם בחלקים שווים (להלן: "דירת המגורים") (ראו נספח מיום 18.7.21 לתע"ר האיש). דירת המגורים נרכשה תמורת סך של 1,190,000 ₪.

6. לצורך רכישת דירת המגורים, נטלו הצדדים ביום 6.7.14 הלוואת משכנתא משותפת אשר נרשמה ע"ש שני הצדדים בסך 714,000 ₪ (ראו נספח א' לתע"ר האיש).

7. ביום 22.2.15 חתמו הצדדים על מסמך שכותרתו "הסכם ממון בין בני הזוג" (להלן: "ההסכם"), לפיו, בין היתר, במידה והצדדים יחליטו למכור את דירת המגורים, אזי 800,000 ₪, שהינם תמורת ערך דירתה הקודמת של האישה, הדירה הראשונה, יוחזרו לאישה. על ההסכם מופיעה חתימת הנוטריון עו"ד חאזם ח'לאילה (להלן: "עוה"ד ח'לאילה") מיום 22.2.15. את ההסכם ניסחה עו"ד היבא חמאדי (להלן: "עוה"ד חמאדי") שהינה מכרה של האישה.

8. ביום 18.6.18 נטלו הצדדים משכנתא נוספת לצורך כיסוי חובות, הצדדים חלוקים לגבי סוג החובות שכוסו ע"י הלוואת המשכנתא, גובה המשכנתא היה ע"ס 172,000 ₪ (נספח ב' לתע"ר האיש).

9. האיש עזב את דירת המגורים לראשונה בחודש 6/2019, לאחר מכן הצדדים חזרו לחיים משותפים למשך חודשיים (מחודש 3/2020 ועד לסוף חודש 4/2020), ועד עזב האיש את דירת המגורים באופן סופי.

   ההליכים שהתנהלו בין הצדדים

10. ביום 3.7.19 פתחה האישה בהליך ליישוב סכסוך (י"ס 7562-07-19), התיק נסגר ללא הסכמות ביום 14.11.19.

11. התביעה לאישור הסכם הוגשה ביום 3.7.19, תביעת המזונות והתביעה לקביעת זמני שהות הוגשו ביום 25.11.19, והתביעה הרכושית הוגשה ביום 25.2.20. לתביעות הוגשו כתבי הגנה.

12. המזונות הזמניים של הקטינים הועמדו ביום 26.1.20 ע"ס 800 ₪ לקטין (מעל גיל 6), בנוסף, נקבע כי החלק בהוצאות אחזקת המדור שעל האיש לשלם לאישה עומדות ע"ס 1,650 ₪, ועל כן מזונות הקטינים עומדים ע"ס חודשי של 3,250 ₪. בנוסף, נקבע, כי הצדדים יחלקו בחלקים שווים בהוצאות חינוך ובריאות חריגות. מזונות זמניים אלה נקבעו עת האיש התגורר בבית הוריו וזמני השהות שלו עם הקטינים היו מצומצמים.

13. ביום 23.8.20 נתתי תוקף של החלטה להסכם ההורים לפיו זמני השהות של האיש עם הקטינים הם פעמיים בשבוע, בימים שני וחמישי הוא אוסף את הקטינים מבית האישה בשעה 16:30 ומשיבם למחרת למסגרת החינוך, וכן כל סוף שבוע שני מיום שישי בשעה 13:30 הוא אוסף את הקטינים מבית האישה ומשיבם למחרת לבית האישה (להלן: "ההסכמה על זמני השהות").

14. הוגשו חוות דעת המומחים, שמונו מעם בית המשפט: חוות דעת השמאי דן ברלינר לפיה שווי דירת המגורים הוא 1,550,000 ₪ (להלן: "חוות הדעת השמאית"), וחוות דעת האקטואר רו"ח ירון ואקנין בעניין זכויות הצדדים בתקופת השיתוף (להלן: "חוות הדעת האקטוארית").

15. הוגשו תצהירי עדות ראשית (להלן: "תע"ר"), התנהלו שני קדמי משפט. במסגרת קדם המשפט מיום 29.6.21 הסכימו הצדדים כי הם אינם חולקים על חוות הדעת האקטוארית, כן הוסכם כי האישה תוגדר כ"הורה משמורן" לצורך קבלת הטבות.

16. בישיבת הוכחות נחקר העד מטעם האישה עו"ד ח'לאילה, הנוטריון שנטען כי אישר את ההסכם בין הצדדים, וכן נחקרו שני הצדדים על תצהיריהם. הוגשו סיכומים בכתב.

    התביעה הרכושית והתביעה לאישור הסכם

    טענות האישה

17. האישה טענה כי הצדדים חתמו על ההסכם ללא לחץ או כפיה, ותוכנו משקף נאמנה את רצונם וכוונתם, שעה שהוא נשען על הבנות ועובדות ברורות.

18. האישה טענה כי דירת המגורים נקנתה תמורת 1,190,000 ₪, כאשר 700,000 ₪ מהסכום שולם ע"י הלוואת משכנתא.

19. לטענת האישה, ביום 22.2.15 חתמו הצדדים על ההסכם, לפיו במידה ויחליטו למכור את דירת המגורים, אזי 800,000 ₪, שהינם תמורת מכר הדירה הראשונה, יוחזרו לאישה, נוכח העובדה כי לאיש לא היה כל חלק בדירה הראשונה. לטענתה, מי שטיפלה בהסכם הממון הייתה עו"ד חמאדי, אשר הבהירה לצדדים כי הם אמורים לאשר את ההסכם בבית משפט, אלא שהם העדיפו לחסוך עלויות אגרה ולכן ההסכם לא אושר. לטענתה, האיש חתם על ההסכם לאחר שקרא אותו וביצע בו תיקון בסעיף קטן.

20. לטענת האישה, לצורך החתימה על ההסכם, נערכו שתי פגישות, פגישה אחת בה קיבלו הצדדים לעיונם את ההסכם, ובשניה, לאחר תיקון שנערך לבקשת האיש – חתמו עליו. הצדדים חלוקים היכן התקיימו פגישות אלה.

21. לטענת האישה, סך של כ-476,000 ₪ מכספי הדירה הראשונה הועברו כהון עצמי עבור רכישת הדירה המשותפת של הצדדים ואילו יתרת תמורת הדירה הראשונה שימשה לתשלום חובות של האיש שנוצרו טרם היכרות הצדדים. לטענתה, האיש לא תרם מאום לרכישת דירת המגורים מכיסו. האישה לא הוכיחה טענתה כי חלק מכספי תמורת מכר הדירה הראשונה שימשו לסגירת חובותיו של האיש.

22. לטענת האישה, בשנת 2018 הצדדים הגדילו את המשכנתא בכ-160,000 ₪ נוספים, והכספים שימשו לכיסוי חובות משותפים של הצדדים.

23. לטענת האישה, האיש הבין לחלוטין את העובדה כי הוא חותם על הסכם ממון, והוא לטענתו יכול להחליט אם לקיימו או אם לאו. לטענת האישה, בסיס התנגדותו של האיש לקיים את הסכם הממון, אינו נעוץ בעצם הבנתו או אי הבנתו את ההסכם, תוכנו והשלכותיו, אלא נובע מנסיבות עליהן אינו מפרט, כמעין שיטת "מצליח".

24. לטענת האישה, תצהירו של האיש הוכן עבורו והוא לא מודע כלל לתוכנו, כך במסגרת התע"ר שהגיש טען שהאישה שילמה לנוטריון אלפי ₪ ואילו בחקירתו הנגדית טען כי שילמה כ-500 ₪, וטען כי לא ידע כי טען אחרת במקום אחר.

25. בנוסף, האיש הודה כי הבין את הסכם הממון, כך ידע כי כל עוד הוא והאישה גרים תחת קורת גג אחת הוא מתחייב לזון את ל', ומשחדלו אינו מחויב עוד לזון אותו.

26. בעניין הסכם הממון, האישה הפנתה לעדותו של עו"ד ח'לאילה הנוטריון שאישר את הסכם הממון.

27. לטענת האישה, עצם זה שהנוטריון פעל בחוסר סמכות עת אישר את ההסכם, אין הדבר פוגע בכך שהצדדים הבינו את תוכן ההסכם והשלכותיו, כפי שהעיד עו"ד ח'לאילה.

28. לטענת האישה, האיש איננו אמין ומנסה לחבל בהוראות ההסכם. בסוף סיכומיה, הפנתה האישה לפסיקה שלטענתה מסייעת לה. אתייחס לפסיקה זו במסגרת פסק הדין.

29. בסוף סיכומיה ביקשה האישה לאשר את חוות הדעת השמאית וחוות הדעת האקטוארית לפי החלופה הראשונה.

    טענות האיש

30. לטענת האיש, המסמך שנחזה להיות הסכם ממון נוצר ע"י עורכת דין מטעם האישה, והוא אינו הסכם ממון אלא מסמך עקר, חד צדדי, מקפח, שנעשה בניגוד לחוק, רצוף כשלים, אי דיוקים, סתירות פנימיות, לא אושר בפני ערכאה שיפוטית ולכן אינו בר ייחוס.

31. לטענת האיש, רישום חלקו בפנקסים לגבי המקרקעין המוסדרים מהווה ראיה חותכת לתוכנו ועל כן הוא בעלים של מחצית מדירת המגורים, כך גם לפי הפסיקה. לטענתו, הנכס רשום על שם שניהם והם שילמו יחד את המשכנתא על הנכס.

32. לטענת האיש, לפי החוק, הסכם ממון בין בני זוג טעון אישור של בית משפט לענייני משפחה, על מנת להוות ערובה לכך שבן הזוג, שזכויותיו קופחו, עמד על משמעותו, טיבו והשלכותיו של ההסכם, ועשה אותו מתוך רצון חופשי והבנה מלאה להוראותיו ולמשתמע מהן. האיש התייחס לפסיקה העוסקת בחשיבות הסכם הממון בפני ערכאה שיפוטית, וגם אליה אתייחס להלן בפסק הדין.

33. לטענת האיש, הוא מעולם לא חתם על ההסכם בפני נוטריון. לטענתו אף עו"ד ח'לאילה כלל לא זכר היכן "חתם בצוותא" את הסכם הממון או מול בני הזוג, ומתי מסר לו את עותק ההסכם, וכן לא זכר היכן מתי וממי קיבל שכ"ט עבור חתימת ההסכם. לטענת האיש, מעדותו של עו"ד ח'לאילה עולה כי הוא כלל לא ערך את ההסכם ועל כן לא ידע להסביר לצדדים את משמעות ההסכם. האיש הפנה לחלקים מחקירתו הנגדית של עו"ד ח'לאילה כדי להראות שהוא לא ניסח את ההסכם, ולא נכנס, לטענתו, לפרטי ההסכם.

34. לעניין עדות האישה טען האיש כי האישה טענה כי קיים לה הסכם ממון עם האיש בנוגע לדירתה הראשונה, ואולם האישה מעולם לא טרחה לצרף את ההסכם. לטענתו, האישה לא הצליחה להוכיח טענתה כי השקיעה סך של 470,000 ₪ מכספיה ברכישת דירת המגורים שעלותה 1,190,000 ₪, כאשר סכום המשכנתא הראשונה שלקחו הוא 714,000 ₪ ולאחריו משכנתא נוספת ע"ס 172,000 ₪.

35. לטענת האיש, ההסכם לוקה בחוסר היגיון משווע, שעה שלצורך רכישת דירת המגורים נלקחו שתי הלוואות בסך כולל של כ-900,000 ₪ שעה ששווי דירת המגורים הוא כ-1,200,000 ₪ בשנת 2015. לטענתו, לא ברור מדוע האישה ביקשה לקבל 800,000 ₪ משווי הנכס ולא כתבה כי חלקה הוא 300,000 ₪ והוא נשא, יחד עם האישה, בהשבת חוב המשכנתא.

36. לטענת האיש, בית המשפט לא היה מאשר הסכם ממון המקפח בצורה כה משמעותית צד אחד, לא ייתכן שהוא יישאר ללא הדירה ועם חוב משכנתא.

37. לטענת האיש, לא ברור כיצד עלות אישור הסכם אצל נוטריון בסך כ-550 ₪ זולה יותר מעלות אישור הסכם בבית משפט שעלות האישור היא כ-304 ₪, כאשר לטענת האישה ביקשה לחסוך עלויות ולכן לא אישרה הסכם בבית המשפט.

38. האיש טען כי מעולם לא פגש בעוה"ד ח'לאילה, ופעם ראשונה ראה אותו במועד ישיבת ההוכחות, לטענתו, נקרא לחתום על ההסכם בחצר משותפת של בניין המגורים של אם האישה ולא במשרדה של עוה"ד חמאדי.

39. לטענת האיש, ההסכם מלא סתירות, מבולבל, פרטיו לא נכונים, וניכר כי נעשה כלאחר יד, ללא מחשבה או הסבר. ההסכם לא מתיישב עם המציאות תוך ניצול חולשתו של האיש.

40. לטענתו, מעדות שני הצדדים ניכר כי שניהם לא הבינו את תוכנו של ההסכם, כאשר אף עו"ד ח'לאילה לא הבין את תוכנו של ההסכם עליו "החתים" את הצדדים, ככל והחתים.

    טענות האישה בסיכומי התשובה

41. לטענת האישה, ההסכם הינו חיצוני מכל רישום ספציפי שנעשה, ולכן הוא גובר על רישום דירת המגורים בלשכת רישום המקרקעין.

42. האישה הפנתה לפסיקה אליה הפנתה בסיכומיה העיקריים לעניין מהות הסכמי ממון שלא אושרו בבית משפט.

43. האישה שבה על טענתה כי לא יעלה על הדעת כי האיש נהנה מפירות הסכם הממון ולא טרח לטעון לפסלותו, שעה שהצדדים הסתדרו בחייהם המשותפים, ורק לאחר שהצדדים צופים פני גירושין, נזכר לטעון לפסלות ההסכם, היות והסכם ממון לא משרת את טובתו ומשנה את מצבו לרעה.

     

    דיון והכרעה

    ההסכם (המסמך נושא הכותרת "הסכם ממון בין בני הזוג")

44. נוכח חשיבות לשון ההסכם לבירור המחלוקת ביניהם, אצטט מההסכם את החלקים הרלוונטיים לתובענות אלה.

45. להסכם יש חמישה חלקים, האחד בעניין הבן ל', השני בעניין הרכוש המשותף או הנפרד של הצדדים, השלישי בעניין תכולת דירת המגורים, הרביעי בעניין הרכוש הנוכחי והרכוש העתידי של הצדדים, והחמישי – שונות.

46. בפרק א' להסכם, בסעיף 4, האיש התחייב במסגרת חייו המשותפים עם האישה להיות אחראי יחד איתה על הבן ל', לדאוג לכלכלתו ולטפל בו.

47. בפרק ב' להסכם בסעיף 3 נכתב:

    "הבעל מצהיר כי בעת רכישת הדירה האישה שילמה מחשבונה האישי סך של 800000 ₪...".

    בסעיף 4 לפרק נכתב:

    "הבעל מצהיר כי הוא רכש את הדירה יחד עם אשתו לאחר שהאישה מכרה בסך של 800000... דירה... , ואשר הייתה על שמה ועל שם הגרוש שלה אשר ויתר במסגרת הסכם הגירושין על חלקו בה לטובת האישה בתנאי שתשא בהחזר המשכנתא...".

    בסעיף 5 לפרק נכתב:

    "הבעל מצהיר כי במידה והצדדים ימכרו את הדירה ו/או יחליטו לעבור להתגורר בכל מקום אחר יהיה הבעל חייב לשלם לאישה סך של 800,000 ₪..."

    בסעיף 9 ו-10 לפרק נכתב:

    "הבעל מצהיר כי ידוע לו שבמידה והאישה חס ושלום תלך לעולמה ו/או תיקלע למצב בריאותי כלשהו שלא יאפשר לה לקחת את הסך של 800,000 ₪ ... יהיה הבעל חייב לשלם ל-ל' את כל הסכום הנ"ל באופן ישיר וללא דיחוי...".

    "הבעל מצהיר כי במידה והאישה חס ושלום תלך לעולמה ו/או תיקלע למצב בריאותי כלשהו הוא יאפשר לבן ל' להישאר בדירה ו/או להשתמש בה לפי צרכיו".

    בפרק ג' להסכם נכתב:

    "הצדדים מסכימים כי תכולת דירתם הינה בבעלות האישה, למעט חפצים אישיים, בגדים, תמונות אישיים (צ"ל אישיות, ג.ס.ב.) ששייכים לבעל".

     

     

    בפרק ד' להסכם בסעיף 2 נכתב:

    "הצדדים מצהירים כי כל הרכוש למעט הדירה ותכולת הבית ו/או כל הכספים למעט הסך של 800,000 ₪... אשר שילמה האישה מחשבונה האישי לרכישת הדירה ו/או כל הזכויות למעט מה שהוזכר בהסכם זה שיצברו בצדדים [צ"ל הצדדים, ג.ס.ב.] במהלך חייהם המשותפים יהיו שווים לשניהם בחלקים שווים במקרה של פירוד".

    בסעיף 3 לפרק נכתב:

    "הבעל מתחייב לפרנס את עצמו, האישה, ל' וילדיו המשותפים עם האישה".

    יובהר כי הסעיף "שונות" להסכם ממוספר במספר 8, ואולם אין הוא ממשיך מספור כלשהו, והוא מהווה את הפרק החמישי להסכם.

48. כפי שיורחב בהמשך פסק הדין, התרשמתי כי ההסכם נוסח "כלאחר יד" ללא בחינתו לעומק. תוכן ההסכם לא מתאים עם הכספים שבפועל שולמו על ידי הצדדים עבור דירת המגורים (ללא החשבת המשכנתא שנלקחה) וניסוחו של ההסכם אינו מובן דיו.

     

    הרישום בפנקסי המקרקעין

49. אין מחלוקת כי הזכויות בדירת המגורים רשומות בלשכת רישום המקרקעין על שם שני הצדדים בחלקים שווים. כך היה גם בהסכם הרכישה.

50. לפי סעיף 125 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 (להלן: "חוק המקרקעין") לרישום בפנקסים לגבי מקרקעין מוסדרים יש חשיבות גבוהה מבחינה קניינית, בסעיף נקבע כי: "רישום בפנקסים לגבי מקרקעין מוסדרים יהווה ראיה חותכת לתוכנו..." חזקה זו באה להגנת טובת הציבור, אשר יוכל להסתמך על הרישום, ולדעת כי הרישום סופי, אמין ומשקף נכונה את הזכויות הרשומות בו. (ע"א 4140/97 חברת האוניברסיטה העברית בירושלים נ' הסתדרות נשים ציוניות הדסה באמריקה, פ"ד נג (3) 49 (1999)).

51. חרף האמור לעיל, אין סעיף 125(א) לחוק המקרקעין מהווה "חזקה חלוטה" אלא עסקינן בחזקה שניתן לקעקע אותה (ראו: ע"א 371/85 פיליפ נ' רוזנברג ואח' פ"ד מב(1) 584 (1988)), אולם הנטל לסתור אותה אינו קל (ע"א 2576/03 וינברג נ' האפוטרופוס הכללי לנכסי נפקדים (21.02.2007)).

52. הנטל להוכיח כי הרישום בפנקסי המקרקעין אינו משקף את מצב הזכויות במקרקעין מוטל על כתפי הצד המבקש לסתור את הרישום. ובמקרה כאן על כתפי האישה הטוענת כי חלקה בדירת המגורים גדול מחלקו של האיש ומגיעים לה 800,000 ₪ עת תימכר, כאשר שווי הדירה כולה היה עת נרכשה 1,190,000 ₪.

     

    האם ההסכם בין הצדדים אינו הסכם ממון אלא הסכם "רגיל"

53. לקראת סוף סיכומיה של האישה, הפנתה האישה וציטטה שני פסקי דין תמ"ש (י-ם) 21871-02-16 ל' ס' נ' א' ס' (21.1.2018) ובג"ץ 10605/02גמליאל נ' בית-הדין הרבני הגדול, פ"ד נח(2) 529 (2003) (להלן: "עניין גמליאל"). מפסקי דין אלה עולה טענה אפשרית נוספת של האישה, אותה לא העלתה במפורש והיא – שההסכם עליו חתמו הצדדים אינו הסכם ממון אלא הסכם חוזי אחר בין הצדדים שהוא בר תוקף במסגרת איזון המשאבים.

54. לפי סעיף 5 (א)(3) לחוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1973 (להלן: "חוק יחסי ממון"), קיים חריג לחוק והוא: "(3)   נכסים שבני הזוג הסכימו בכתב ששוויים לא יאוזן ביניהם".

55. האישה לא פירטה בעניין טענה זו (שכאמור לא הועלתה במפורש), ועל כן לא ברור מדוע היא סבורה כי ניתן לראות בהסכם, שנחתם בין הצדדים ,הסכם רגיל ולא הסכם ממון. אבהיר כי טענה זו לא נטענה בכתב תביעתה, ומהווה הרחבת חזית. יחד עם זאת, למעלה מן הצורך, אבחן טענתה הנ"ל של האישה.

56. על מנת לבחון טענתה של האישה, אבחן באיזה מצב ניתן לראות בהסכם שנחתם בין הצדדים הסכם רגיל למרות שהוא נחתם בין בני זוג.

57. לעניין זה קבע בית המשפט בע"א 169/83 יונה שי  נ' ששון שי פ"ד לט(3) 776, 782 (1985):

    "סיכומה של השקפתי הוא, שהמבחן אם הסכם פלוני בין בני-זוג הוא "הסכם ממון" אם לאו, טמון במטרתו. אם זו צופה פני איזון משאבים בענייני ממון לעת מוות או גירושין לפנינו "הסכם ממון", יהיו מימדיו רחבים או צרים. לעומת זאת, אם זו נוגעת ליחסים שוטפים או לעסקה רגילה בין בני-אדם – לאו דווקא בנושא של דיני משפחה, ולא למשל דיני חוזים או קניין, ללא קשר נראה לעין עם איזון משאבים בעת גירושין או מוות – לפנינו הסכם רגיל שדינים אלה (לפי הנושא) חלים עליו".

58. אין מחלוקת כי כותרת ההסכם היא "הסכם ממון בין בני הזוג" וכך רואה בו האישה נוכח תביעתה לאישור ההסכם כהסכם ממון. בסופו של ההסכם מופיעה חתימת שני הצדדים ועל עמודי ההסכם חתום הנוטריון עוה"ד ח'לאילה.

59. עיון בסעיפי ההסכם מעלה אף הוא כי ההסכם צופה פני עתיד ועיסוקו בסוגיות שאינן ספציפיות לעניין עסקה מסוימת אלא לעניין הבן ל', חלוקת מיטלטלין מהדירה ועוד. בנוסף בסעיפי ה"הואיל" של ההסכם וכן בסעיף ה"שונות" של ההסכם הובהר כי מדובר בהסכם ממון. דהיינו לפי כותרת ההסכם ותוכנו מדובר בהסכם שנחזה להיות הסכם ממון בין בני זוג, ועל כן, ההסכם מחייב את אישור בית המשפט, אלא אם מתקיים חריג לכך.

60. בעניין גמליאל, אליו הפנתה האישה, דן ביהמ"ש העליון במסמך שקבע כי איננו "הסכם ממון", ההסכם עסק בהסכמות אליהן הגיעו הצדדים בעניין דירה. ההסכם היה נקודתי לעניין הדירה. התרשמתי כי בנסיבות אלה פסקי הדין האלה, אליהם התייחסה ב"כ האישה אינם יכולים לסייע לה.

61. ואולם, גם לו היה מדובר בהסכם "רגיל" כזה שחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (להלן: "חוק החוזים") חל עליו, התרשמתי כי ההסכם מעורר בעייתיות בנושא של גמירות דעת ותום לב. ההסכם מבחינת תוכנו לוקה ואינו עולה בקנה אחד עם העובדות בפועל – בהסכם נכתב: "הבעל מצהיר כי בעת רכישת הדירה האישה שילמה מחשבונה האישי סך של 800000..." (פרק ב' סעיף 3 להסכם) וזאת כאשר דירת המגורים נרכשה בסך של 1,190,000 ₪ ומתוך סכום זה נלקחה ע"י שני הצדדים משכנתא בסך 714,000 ₪ בשלב הראשון, דהיינו לכל היותר האישה שילמה עבור הנכס מכיסה סך של לכל היותר 476,000 ₪ ולא 800,000 ₪ כפי שנכתב בהסכם. בנוסף, לא ברור מלשון ההסכם האם חלקה של האישה בדירה יהיה 800,000 ₪, לא משנה מה שוויה, או שהאישה תהא זכאית גם למחצית הדירה וגם לסך נוסף של 800,000 ₪ (ראו סעיף 7 לסכם). חוסר הבהירות וההיגיון בנוסח סעיפים אלה פוגע בגמירות דעת הצדדים לפי סעיפים 2 ו-5 לחוק החוזים (ראו בהקשר זה ע"א 440/75 זנדבנק נ' דנציגר, פ"ד ל(2) 260 (1976), אליו הפנה ב"כ האיש). מעבר לכל האמור לעיל, התרשמתי כי ההסכם מקפח את האיש, כך גם הסעיף כי כל תכולת הדירה הינה בבעלות האישה ועל כן נראה כי מדובר בהסכם מקפח וחד צדדי.

62. נוכח האמור לעיל, ובעיקר נוכח העובדה כי לא התרשמתי כי בפניי הסכם "רגיל", וההסכם הוא הסכם ממון בין בני זוג נשואים, שהיה צריך לקבל את אישור בית המשפט או בית דין דתי.

    האם קיים בין הצדדים הסכם ממון תקף

63. במועד חתימת הצדדים על ההסכם היו הצדדים נשואים וחוק יחסי ממון חל עליהם.

64. חוק יחסי ממון קובע בעניין עריכת הסכם ממון כדלקמן:

    "1. הסכם בין בני זוג המסדיר יחסי ממון שביניהם (להלן – הסכם ממון), ושינוי של הסכם כזה, יהיו בכתב.

    2.     (א)  הסכם ממון טעון אישור בית המשפט לעניני משפחה (להלן – בית המשפט) או בית הדין הדתי שלו סמכות השיפוט בענייני נישואין וגירושין של בני הזוג (להלן – בית הדין), וכן טעון שינוי של הסכם כזה אישור כאמור.

    (ב)  האישור לא יינתן אלא לאחר שנוכח בית המשפט או בית הדין, שבני הזוג עשו את ההסכם או את השינוי בהסכמה חפשית ובהבינם את משמעותו ואת תוצאותיו.

    (ג)   בהסכם ממון שנכרת לפני הנישואין או בשעת עריכתם, יכול אימות רושם הנישואין לבוא במקום אישור בית המשפט או בית הדין.

    (ג1) הסכם ממון שנכרת לפני הנישואין יכול שיאומת בידי נוטריון לפי חוק הנוטריונים, תשל"ו-1976, ובלבד שהנוטריון נוכח שבני הזוג הניצבים בפניו עשו את ההסכם בהסכמה חופשית ובהבינם את משמעותו ותוצאותיו.

    (ההדגשות אינן במקור, ג.ס.ב.).

65. אישור המוענק על ידי בית משפט להסכם ממון מהווה תנאי לתקפותו – זהו הכלל לענייננו (ע"א 490/77 נציה נ' נציה, ל"ב(2) 621 (1978) ; ע"א 169/83 דלעיל).

66. עיון בהסכם שנחתם בין הצדדים מעלה כי ההסכם לא אושר בפני בית משפט או בית דין דתי, ולכן לפי החוק מדובר בהסכם לא מאושר וחסר תוקף. על ההסכם מופיעה חתימת נוטריון (אשר לטענת האיש הוא כלל לא הופיע בפניו) ואולם לפי החוק כאשר מדובר בבני זוג נשואים, אין בסמכות נוטריון לאשר את ההסכם, כפי שקיימת בסעיף 2(ג) לחוק יחסי ממון לזוגות לפני נישואין.

67. בדברי ההסבר להצעת חוק יחסי ממון נאמר, כי חשיבותו של הסכם ממון דורשת פורמאליות מסוימת הבאה לידי ביטוי בדרישה לערוך את ההסכם בכתב, כמו גם בדרישה שההסכם יאושר על-ידי ערכאה משפטית מוסמכת. ראו לעניין זה לשון הצעת החוק:

    "כדי להעמיד את בני הזוג על רצינות ההסכם ותוצאותיו, דורש החוק המוצע גם אימותו בידי רושם הנישואין, כל אימת שהוא נעשה לפני עריכת הנישואין או בשעת טכס הנישואין... ואישור בית המשפט או בית הדין הדתי כשההסכם נעשה תוך כדי קיום הנישואין..." (ה"ח תשכ"ט מס' 849, עמוד 333).

68. הסיבה לצורך באישור בית משפט הוסברה גם בע"א 4/80 מונק נ' מונק, פ"ד לו (3) 421, 428 (1982) כך:

    "בגלל היחסים המיוחדים, העדינים והמורכבים, הקיימים בין בעל ואישה, קבע המחוקק, כי אין תוקף להסכם ממון ביניהם, אלא אם כן משתכנעת ערכאה שיפוטית, שההסכם נעשה מתוך רצון חופשי, ללא לחץ, וששני הצדדים הבינו בדיוק במה המדובר ומהן התוצאות האפשריות של חתימתם על אותו הסכם... על בית המשפט להיווכח בעת מתן האישור, המתבקש ממנו, כי הצדדים עושים את ההסכם מרצון ובהבינם את משמעותו ואת תוצאותיו. האישור המתחייב על-פי חוק מגמתו להבטיח את קיומה של גמירת דעת מצד שני בני הזוג. בשל הבעיות הרבות, וביניהן תופעות בלתי רצויות המתלוות לעתים לדרך כריתתו של חוזה בין בני-זוג, ביקש המחוקק להבטיח כי התוקף להסכם יינתן רק על יסוד הסכמה, המובעת בו במעמד ובבהירות הראויה, ולמטרה זו הפקיד את בית המשפט או את בית הדין הדתי, לפי העניין, על מתן האישור".

    ראו גם: בע"מ 7734/08 פלוני נ' פלונית (27.4.2010) אליו הפנתה ב"כ האישה (להלן: "בע"מ 7734/08").

69. חוק יחסי ממון אינו קובע דרישה טכנית בלבד של אישור ההסכם בפני ערכאה שיפוטית, אלא מדובר בדרישה מהותית שנועדה לבחון האם ההסכם נערך בלב שלם ובנפש חפצה, האם הצדדים מסכימים לכל התנאים המופיעים בו, והאם הם מבינים את מלוא המשמעויות הנובעות ממנו. ככלל מקום בו לא מתקיימת דרישה צורנית זו, הרי שאין בפנינו הסכם אכיף כלל ועיקר.

70. יחד עם זאת, טרם הוכרע בפסיקה מעמדו של הסכם ממון שנחתם על ידי הצדדים, אולם לא קיבל את אישור בית המשפט, וקיימות בהקשר זה גישות שונות. ראו בהקשר זה דברי בית המשפט בבע"מ 4547/06 פלוני נ' פלוני (11.6.2006) שקבע:

    "השאלה האם יש מקום להכיר בתוקפו של הסכם ממון שלא אושר על ידי בית המשפט לא זכתה לתשובה חד-משמעית בפסיקה, ויש לגביה דעות לכאן ולכאן, בתלות בנסיבותיו של כל מקרה ומקרה. מחד גיסא, יש הסוברים כי אישור המוענק על ידי בית משפט להסכם ממון מהווה תנאי לתקפותו, ומאידך גיסא, יש הרואים באישור זה רובד נוסף להסכם שערכו בני הזוג, אשר לפיו, גם הסכם ממון שלא אושר על ידי בית המשפט, עשוי להיחשב להסכם תקף על פי דיני החוזים (לסקירה ממצה של הגישות בעניין, ראו: ניסים שלם יחסי ממון ורכוש - הלכה ומעשה 153-173 (2001))"

71. אין מחלוקת כי במקרה שלפנינו הסכם הצדדים לא אושר ע"י גורם, לו קיימת סמכות לאשר הסכם כזה לפי חוק יחסי ממון, ואולם חרף האמור לעיל, לפי הפסיקה, ניתן לתת תוקף להסכם כזה במצבים אליהם התייחסה הפסיקה, ויפורטו להלן.

    מתי ניתן לתת תוקף להסכם ממון שלא אושר ע"י בית המשפט

72. לטענת האישה, לא יעלה על הדעת כי האיש אשר נהנה מפירות הסכם הממון, ולא טרח לטעון לפסלותו, שעה שהצדדים הסתדרו בחייהם המשותפים, ורק לאחר שהצדדים צופים פני גירושין, נזכר לטעון לפסלות ההסכם, היות וההסכם לא משרת את טובתו ומשנה מצבו לרעה, דבר שיש בו ללמד על חוסר תום הלב בו נהג האיש.

73. בתמ"ש (תל אביב-יפו) 31410/01 פלוני נ' פלונית (20.1.2004) (להלן: "תמ"ש 31410/01"), נסקר נושא אכיפת הסכם ממון שלא אושר ע"י בית המשפט מטעמים של חוסר תום לב וכך נפסק:

    "בתי המשפט סברו שיש בעיקרון של תום לב (שהפסיקה הרחיבה אותו על כל תחומי המשפט) כדי לפרוץ את החומה הבצורה של איון הסכם ממון בין בני זוג שלא אושר על ידי בית המשפט.

    הנגיחה הראשונה של איל הברזל (=עקרון תום הלב) בחומה הבצורה של איון הסכם ממון בין בני זוג שלא אושר על ידי בית המשפט, נעשתה בעניין רודן (ע"א 151/85 רודן נ' רודן, פ"ד ל"ט (3) 186, 193-194) כדברי המלומד אריאל רוזן צבי:

    "באשר להסכם ממון נפתח ע"י בית המשפט העליון פתח כחודה של מחט להתגבר במקרים מסויימים על העדר הדרישות הצורניות. היה זה מקרה, שבו חתמו הצדדים על הסכם שלא עמד בדרישות הצורה. הוא לא אושר על ידי בית המשפט כמצוות חוק יחסי ממון בין בני זוג. ההסכם נחתם שנים רבות לפני כן ובוצע בחלקו הגדול. בית המשפט מנע מן הנתבע את אפשרות העלאת הטענה בדבר הפגם הצורני המהותי כהגנה נגד תביעה לאכיפת אחת ההתחייבויות, שהיתה כלולה בהסכם כזה.

    בית המשפט עשה שימוש הן בדוקטרינת ההשתק והן בסעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), המטיל חובה להשתמש בזכות בתום לב. הזכות, מושא ההתייחסות, היא טענת אי תקפותו של הסכם על פי חוק יחסי ממון בין בני זוג. המקרה הוא חריג, אך האמצעים המשפטיים, אשר הופעלו במקרה זה, ניתנים לאיזון במקרים אחרים, פחות חריגים. הכל תלוי במדיניות שיפוטית שבית המשפט יאמץ". (אריאל רוזן צבי, דיני המשפחה בישראל בין קודש לחול, עמ' 368).

    להלן מדברי כב' השופט דב לוין בעניין רודן כלשונם:

    "נראה לי, כי במקרה זה מנועה המשיבה 2 מלהעלות טענה זו, בשלב כה מאוחר, 9 שנים לאחר שנכרת ההסכם, לאחר שהיא קיבלה את מה שההסכם העניק לה ובעת שהיא נדרשת לעמוד בנדרש ממנה על פיו (= ההדגשה שלי – ג"ג). העובדה שהיא נהגה על פי ההסכם במשך 9 שנים, מעידה על כך שהיא הכירה בתוקפו, וכי אישור בית המשפט המחוזי עמד בדרישותיה, והיא חתמה על ההסכם מתוך רצון חופשי ומודעות מלאה להשלכותיו.

    העלאת טענה זו, בשלב כה מאוחר הינה שימוש בזכות שלא בתום לב, דבר העומד בסתירה לסעיף 39 לחוק החוזים. ובעניין זה ראה בג"צ 566/81 (=עמרני נ' ביה"ד הרבני הגדול פד"י ל"ז (2) 1 בעמוד 9 – 10).

    "...סעיף 39 האמור אמנם מטיל את החובה לנהוג בתום לב לגבי השימוש בזכות הנובעת מהחוזה, אך לאור הוראת סעיף 61 (ב) לחוק הנ"ל משמשות הוראות שבסעיף 39- 'ככל שהדבר מתאים לעניין ובשינויים המחוייבים' – כעיקרון התנהגות וכמדיניות משפטית מחייבת לענין פעולות משפטיות וחיובים שבכלל המערכת המשפטית בישראל. (= ההדגשה שלי – ג"ג). כך נקבע כי הוראות סעיף 39 חלות גם לעניין חיובים וזכויות המוענקים על פי דין – ולא מכח תנאי החוזה – כגון הזכות הניתנת לצד לחוזה לבטלו, בשל פגם שנפל בו או בשל הפרה שהתרחשה בו". (בג"צ 59/80, (=שירותי תחבורה פד"י ל"א(1) 828) בעמ' 836)...

    [...]

    אכן, ראוי שהחומה שהקים סעיף 2 (א) לחוק תישאר איתנה ובצורה אך "אבנים שחקו מים" (איוב, י"ד, י"ט) ובמקרים חריגים, כבמקרה דנן, כשאחד הצדדים מממש את החלק הארי של ההסכם, תוך התנהגות חדה, מובהקת וברורה שלא בתום לב, כאשר לא ניתן להחזיר את הכסף ואת הגלגל אחורנית, ראוי ליתן תוקף מחייב להסכם גם כשלא אושר כאמור בסעיף 2 (א) לחוק".

74. יצויין כי על פסק הדין בתמ"ש 31410/01 הוגש ערעור שהתקבל בבית המשפט המחוזי (ע"מ (תל אביב יפו) 1104/04, 2.8.2005), אולם הערעור נסב רק על סוגיית דמי שימוש ראויים ולא על תוקף ההסכם שלא אושר. גם הבר"ע לבית המשפט העליון נדחתה, ובבע"מ 9126/05 פלוני נ' פלונית, 26.1.2006 נקבע אגב אורחא:

    "לעיצומם של דברים, כשלעצמי מקובלת עלי במישור העקרוני העמדה שהציג בית המשפט לענייני משפחה לפיה לא יוכל צד להסכם ממון חתום שלא הוגש לאישור להישמע בטענה של העדר אישור לאחר שנהנה לאורך זמן מפירות ההסכם. ברם, טענה זו יסודה בעקרון תום הלב...".

75. הדין הנוהג הוא כי הסכם ממון טעון אישור בית המשפט, ואולם אין בכך כדי לגרוע מהאפשרות שהסכם מעין זה ייאכף, אף שלא אושר במקרים מסויימים שמונה הפסיקה. כך, מקום בו מבוצע חלק מהסכם הממון ומי מהצדדים משנה לרעה מצבו בהסתמך על כך, עשוי להיות הצד האחר מנוע ומושתק מלהתכחש להתחייבויותיו, נוכח חובת תום הלב ראו בהקשר זה: ע"א 151/85 רודן נ' רודן, פ"ד לט(3) 186, 193 (1985) אשר חלקו צוטט לעיל וב"כ האישה הפנתה אליו; רע"א 4928/92 עזרא נ' המועצה המקומית תל מונד, פ"ד מז(5) 94, 100 (1993); בע"מ 9126/05 פלונית נ' פלוני (26.1.2006) וע"מ 7734/08 דלעיל.

76. האישה בסיכומיה לא פרטה את הסיבה בגינה לטענתה האיש נהג בחוסר תום לב, למעט העובדה שחרף חתימתו על ההסכם הוא מסרב להכיר בהסכם. בנוסף, האישה לא טענה ל"פירות" נוספים של ההסכם מהם נהנה האיש מעבר לעובדה שהם ניהלו יחד, לתקופה, חיי משפחה תקינים, ועל כן, התרשמתי כי לפי גישתה של האישה כל הסכם ממון לא מאושר, עליו חתומים צדדים, יש לתת לו תוקף. גישה זו לא מתאימה עם הפסיקה. יחד עם זאת, על מנת לבחון את טענות האישה, אבחן את התנהלות הצדדים עת נחתם ההסכם.

77. בטרם אבחן את התנהגות הצדדים אציין כי התרשמתי כי לפי הפסיקה יש להחיל את החריג במשורה, מאחר והוא נוגד את העיקרון שמציב חוק יחסי ממון לפיו לא ניתן להתנות על החוק אלא במסגרת הסכם ממון שאושר. התרשמתי כי פנייה לחריג שנדון לעיל "תתאפשר במקרים נדירים, כאשר הדבר מתחייב על פי עיקרון תום הלב וכללי הצדק, אחרת העדר הכרה תגרום פגיעה אנושה בכל אלה ולא תהא תואמת את כוונת הצדדים והתנהלותם משך שנים רבות עד למועד הפירוד" (ראו עמ"ש (חיפה) 40275-10-17 ק' י' נ' א' י' (5.5.2019)).

    יישום ההלכות דלעיל על המקרה דנן

    אישור נוטריון המופיע על ההסכם

78. לטענת האישה ההסכם נחתם בפני נוטריון, אשר הסביר לאיש את תוכן ההסכם, ולאחר מכן האיש חתם על ההסכם לאחר שהבינו ואף ביצע בהסכם שינוי קטן. להוכחת טענתה, האישה צרפה את מסמך אישור הנוטריון עליו חתם הנוטריון ובו נכתב כי ההסכם נחתם לאחר שהוקרא לצדדים ותוכנו הוסבר להם. בנוסף נכתב בו כי הצדדים הצהירו בפניו כי עשו את ההסכם בהסכמה חופשית ובהבינם את משמעותו ותוצאותיו.

79. לטענת האיש הוא מעולם לא פגש בעוה"ד ח'לאילה ולפיכך עוה"ד לא יכל להקריא ולהסביר לו על משמעויות ההסכם וחוקיותו. לטענתו, האישה בתחבולותיה גרמה לו לחתום על הסכם אשר ניסחה חברתה והחתימה על ההסכם נוטריון ללא ידיעתו. לטענתו, מעולם לא קיבל עותק של ההסכם.

80. עוה"ד ח'לאילה נחקר בפניי על ידי שני הצדדים.

81. עוה"ד ח'לאילה תיאר את נסיבות חתימת ההסכם כדלקמן:

    "המשרד שלי היה אז בכרמיאל, והחתימות בוצעו בעכו במשרד של עו"ד היבא חמאדי שהיא למעשה הכירה את הצדדים שחתמו והם אלה שפנו אלי כדי שאני אאשר את הסכם הממון שיש לציין שהוכן על ידם והועבר אלי לעיון. כשישבנו והצדדים חתמו ביקשתי להזדהות עם ת"ז וצילמתי אותם ועברנו עוד פעם על ההסכם, הסברתי את התוכן שלו, לאחר שנוכחתי שהם הבינו אותו וחותמים עליו מרצונם הטוב והחופשי ללא שום כפייה, חתמו עליו" (עמ' 7 לפרו', ש' 28-29 ועמ' 8 לפרו' ש' 1-3).

82. עוה"ד ח'לאילה טען כי ההסכם נחתם בנוכחות הצדדים וכן בנוכחות עו"ד חמאדי (עמ' 8 לפרו' ש 5-6).

83. עוה"ד ח'לאילה טען כי פגש את הצדדים רק פעם אחת ביום 22.2.15 ובטופס אימות ההסכם אשר נושא את אותו התאריך נכתב כי שולם לו שכר של 509 ₪, ואולם בקבלה שסיפק עוה"ד ח'לאילה על התשלום הופיע התאריך 23.2.15 (הקבלה צורפה כחלק מבמ/1) וכי ניתן לו תשלום במזומן ע"ס 550 ₪. בהקשר זה טען עו"ד ח'לאילה:

    "מערכת החשבוניות שאצלי היא ממוחשבת ונמצאת במשרדי בכרמיאל אין לי חשבוניות ידניות, כאשר ישבנו וחתמנו ב- 22.2.15 וחתמו והכל הם שילמו לי את התעריף שהיה צריך לשלם זה 509 הם שילמו 550. מאחר ובאותו מעמד אני לא יכול להוציא את החשבונית כי הייתי בעכו והמשרד בכרמיאל יום למחרת כשהגעתי למשרד הוצאתי את החשבונית ופירטתי שהשכר הנוטריוני 509 והיו הוצאות שונות 41 ₪. סה"כ 550 ₪. אם אתה שואל אותי האם פגשתי אותם עוד פעם לאחר מכן אני אומר שאני לא זוכר. אני לא זוכר גם אם באותו רגע עשיתי את החתימות האדומות אם זה היה באותו מעמד בעכו או יום למחרת. אני לפעמים לוקח את הדברים האלה איתי כי זו פעולה פשוטה. ולשאלת בימ"ש האם אני מתכוון לניירות או לסרט והחותמת, אני מתכוון לסרט עם המדבקה והמכשיר שעושה את ההטבעה ובמקרה הזה אני לא זוכר אם לקחתי איתי ועשיתי במקום ונתתי להם או שזה נעשה יום לאחר מכן כאשר הוצאתי את החשבונית כי לא חזרתי אותו יום למשרד בכרמיאל. אם עשיתי יום למחרת מן הסתם מסרתי להם אחר כך, שוב אני אומר לא בטוח אם עוד פעם פגשתי אותם או שמסרתי את המסמכים המוכנים לעו"ד היבא חמאדי שהכירה אותם והיתה בקשר ארוך איתם לפני שפגשתי אותם. יש לציין שאני גר בעכו ואני זוכר שהחתימות נעשו בשעות אחר הצהריים. כנראה שלא חזרתי לכרמיאל" (עמ' 11 לפרו', ש' 5-19).

84. יובהר כי בקבלה נכתב מה שטען עוה"ד ח'לאילה כי התשלום ע"ס 550 ₪ במזומן כולל הוצאות לא חייבות במע"מ בסך 41 ₪, שכר נוטריון 509 ₪ ומס ערך מוסף עליו.

85. בנוסף, עוה"ד ח'לאילה לא זכר האם ביצע את טופס אימות ההסכם במעמד חתימת צדדים או לאחר מכן במשרדו בכרמיאל וכך טען:

    "האישור הזה יש לי אותו בדיסק און קי וזה הוכן במעמד החתימה... או שקיבלתי את הנתונים, הכנתי ולשאלת בימ"ש איפה אינני זוכר, או במשרדי בכרמיאל או כשישבנו שם והמחשב מולי במשרד של עו"ד היבא חמאדי אם היה צריך לסדר משהו אחר לא ברור אז עשיתי את זה. אם זו לא הסיטואציה כנראה כשהגעתי יום למחרת ועשיתי את זה במשרד שלי, אני לא זוכר" (עמ' 11 לפרו' ש' 25-29). מצאתי כי עובדה זו בעייתית נוכח העובדה כי בדבריו אלה עוה"ד הודה כי יכול והתאריך המופיע בראש המסמך איננו נכון. בנוסף, אין זה תקין כי מסמך זה יערך בשלב מאוחר יותר ולא באופן שקוף ליד הצדדים.

86. עוה"ד חזר על טענתו כי הוא לא זוכר מתי אישר את ההסכם: "כפי שעניתי קודם אם אישרת את ההסכמים במקום... אני לא זוכר אם זה באותו מעמד" (עמ' 12 לפרו' ש' 6). כאשר נשאל עוה"ד האם מסר לשני הצדדים את ההסכם ביד השיב: "אם זה היה במעמדם אז מסרתי באותו מעמד ואם זה היה למחרת אז יום למחרת יש להניח שפגשתי אותם כי אני גר בעכו ואז עוד פעם ביקשתי שניפגש ומסרתי להם" (עמ' 12 לפר' ש' 11-12).

87. בנוסף, מהמשך חקירתו של עוה"ד ח'לאילה, התרשמתי כי עוה"ד לא ירד לפרטי ההסכם, אלא לכל היותר הקריא את ההסכם לצדדים ולא התעמק כלל בסעיפיו וכך טען עוה"ד בהקשר זה: "זה הסכם ממון שביקשו שיאשר אותו נוטריון, אישרתי אותו והפניתי אותם לבימ"ש" (עמ' 13 לפרו' ש' 22), כאשר נשאל מה הסביר לאיש על הסעיף של לדאוג ל"חיים מאושרים" השיב: "נו באמת, מה אתה רוצה שאסביר לו. הקראנו ולא צריך להסביר" (עמ' 13 לפרו' ש' 31), עוד טען: "קודם כל הם הכינו וזה נעשה על דעתם, מרצונם הטוב והחופשי. כפי שאמרתי עבדנו על הנוסח והקראתי להם ולא היה צריך להסביר משהו, אני לא רואה שהסעיף הזה צריך הסברים" (עמ' 14 לפרו' ש' 1-2) וכאשר לא ידע מה הסביר לאיש ולא זכר אם בחן דברים מההסכם טען: "לא זוכר אם נכנסנו לפרטי פרטים. עכשיו אני לא יכול לזכור על כל סעיף מה נכנסנו" (עמ' 15 לפרו' ש' 23).

88. האישה העידה בחקירתה הנגדית כי עוה"ד חמאדי ערכה את ההסכם, וכי היא: "...שכנה של אמא שלי..." (עמ' 16, לפרו' ש' 5), לטענתה ההסכם נחתם "אחלה (צ"ל אצלה, ג.ס.ב.) במשרד" (עמ' 16 לפרו' ש' 9).

89. לטענת האיש ההסכם נחתם אצל "אמא של מ' בגינה" (עמ' 22 לפרו' ש' 7-9). לטענתו לא לקח את ההסכם הביתה: "לא לקחתי אותו הביתה זה היה אצל אמא של מ' בגינה, היא לקחה אותו משם ואחרי יום יומיים חזרנו לאותו מקום. זה לא היה באף משרד ולא במקום אחר" (עמ' 22 לפרו' ש' 15-16). לטענתו עת חתם על ההסכם היו: "אני, מ', עורכת הדין ואמא של מ'" (עמ' 22 לפרו' ש' 18). לטענתו הוא לא ראה את עוה"ד ח'לאילה מעולם: "אני לא מכיר אותו בכלל, פעם ראשונה בחיים שאני רואה אותו היום כשהוא בא להעיד. אני לא מכיר אותו" (עמ' 23 לפרו', ש' 4-5). לבסוף הסביר האיש שהסיבה שחתם על ההסכם היא: "תמימות. כשהכל טוב והכל ורוד אתה חותם, לא כולם חושבים על הרע באותו רגע" (עמ' 26 לפרו' ש' 33). האישה בחרה להעיד בהקשר זה רק את עוה"ד ח'לאילה ולא הביאה לעדות את אִמה ואת עוה"ד חמאדי, מי שניסחה את ההסכם ואין מחלוקת כי נכחה עת ההסכם נחתם. ידוע כי הימנעות צד מהבאת ראיה או מהעדת עד כמוה כראיה נסיבתית העשויה להקים לחובתו של אותו צד חזקה עובדתית כי אילו הובאה אותה ראיה, היה בה כדי לפגוע בגרסתו (ראו: ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' מתתיהו, פ"ד מה (4), 651 (1991) (להלן: "עניין הבנק למימון"); רע"א 7933/15 פישר נ' תמיר, (13/12/15) (להלן: "עניין פישר")).

90. התרשמתי כי בנסיבות תיק זה אין חשיבות לשאלה אם האיש חתם על ההסכם בפני נוטריון ואין זה משנה אם ההסכם נחתם במשרדה של עוה"ד חמאדי או בגינת דירתה של אִמה של האישה. התרשמתי כי בתיק זה לא התקיים החריג המאפשר לתת תוקף להסכם ללא אישור בית המשפט.

91. התרשמתי כי ההסכם הינו בעייתי, חסר היגיון, ועם סתירות אשר מקשות על הבנתו. בנוסף, התרשמתי כי ההסכם מקפח את האיש בצורה משמעותית בכל התחומים ועל כן, דווקא למקרא הסכם זה, רואים את החשיבות לכך כי בית המשפט יסביר לצדדים את ההסכם ואת הסיכונים שכל אחד מהצדדים לוקח על עצמו. כאשר זאת, כפי שראינו לעיל, מטרת אישור ההסכם לפי חוק יחסי ממון. התרשמתי כי לא בכדי האישה לא ביקשה לאשר הסכם זה בפני בית המשפט.

92. התרשמתי כי ההסכם סותר את עצמו ולא מפרט האם חלקה של האישה בדירה הוא סך הכל 800,000 ₪ או שסכום זה הוא בנוסף למחצית חלקה בדירה. בנוסף בפרק השני בסעיפים 9 ו-10 להסכם נכתב כי מצד אחד בעת חלילה מותה של האישה יהיה הבן ל' זכאי לקבל 800,000 ₪ ויחד עם זאת נכתב של' זכאי להמשיך להתגורר בדירה. דהיינו מצד אחד הבן ל' מקבל את חלקה של האישה מדירת המגורים ומצד שני הבן ל' יכול להמשיך ליהנות ממגוריו בה, כאשר לא ברור כיצד האיש יכול לעמוד בהסכם שכזה. בנוסף, בסעיפים אלה לפתע קבלת הסכום של 800,000 ₪ כבר לא נשארת קשורה בדירת המגורים ולא קשורה למכירתה, וזאת בניגוד לשאר סעיפי ההסכם העוסקים בסכום זה.

93. כמו כן התרשמתי כי ההסכם סותר את הכספים בהם נשאה האישה בפועל בהקשר דירת הצדדים. דירת המגורים כאמור נקנתה בסך של 1,190,000 ₪, ואין מחלוקת כי הצדדים נטלו יחד משכנתא ע"ס 714,000 ₪. עובדות אלה לא מסתדרות עם כך כי האישה טוענת בהסכם כי שילמה עבור הדירה 800,000 ₪. בנוסף, האישה הודתה בעת חקירתה הנגדית כי חלק מתמורת דירתה הראשונה (מתוך ה-800,000 ₪) שימש גם לסילוק המשכנתא על הדירה הראשונה שעמדה על סך כ-120,000 ₪ אך גם חובות שלה וחוב של האיש מלפני הנישואין (ראו עמ' 17 לפר' ש' 17-18).דהיינו מכאן עולה כי הרשום בהסכם איננו תואם את המציאות. העדות גם מהווה שינוי משמעותי מגרסת האישה בסעיף 20 לתע"ר לפיה 476,000 ₪ מתוך ה-800,000 ₪ הועברו כהון עצמי לרכישת הדירה והיתרה "שימשה לתשלום חובות של הנתבע, שנוצרו טרם היכרותנו".

94. בנוסף, לאור האמור לעיל, ובשל סעיף ההסכם בעניין זכות האישה הבלעדית במיטלטלין שבדירת המגורים, התרשמתי כי ההסכם מקפח את האיש באופן בלתי סביר. דהיינו, בהסכם שכזה יש חובת זהירות מוגברת, ולא ניתן לאשר אותו כעת בדיעבד ללא שההסכם אושר לפי חוק יחסי ממון.

95. כמו כן, התרשמתי כי הסיטואציה, בה האיש חתם על ההסכם, אם זה בגינת ביתה של אֵם האישה והן אם זה במשרד של שכנתה של אֵם האישה, עוה"ד חמאדי, היא בעייתית. האיש חתם על ההסכם כאשר הוא מוקף "באנשי שלומה" של האישה, כאשר לו עצמו אין כל ייצוג או מישהו שנמצא שם כדי לייעץ ולסייע לו. לפי עדותו הלא בטוחה של עו"ד ח'לאילה, גם במידה והוא נכח בזמן חתימת האיש על ההסכם, לא התרשמתי כי הוא התעמק בהסכם ובחן אותו, אלא רק אישר את ההסכם בחתימתו במשרדה של עורכת דין שהיא מטעם האישה (ולא מן הנמנע שהוא ידידה של אותה עורכת דין אשר הזמינה אותו למשרדה).

96. לא התרשמתי כי התיקון הקטן שהאיש מודה כי ביצע בהסכם גורם להכשרת ההסכם.

97. בנוסף, לא התרשמתי כי האישה יכולה לטעון כי האיש קיבל את חלקו לפי ההסכם ולא עמד בחלקו שלו. האישה לא טענה איזה חלק מההסכם קיבל האיש מלבד חיי זוגיות תקינים. לא נראה כי זאת היא כוונת הפסיקה. בנוסף, לפי החלק הראשון של ההסכם בסעיף 4 התחייב האיש לדאוג לכלכלתו של הבן ל' ואולם האישה הודתה בעת חקירתה הנגדית כי "המשכורת שלו (הכוונה לאיש, ג.ס.ב.) לא הספיקה, 80, 90 אחוז שילמנו מהקצבאות של ל'" (עמ' 21 לפרו' ש' 21-23). מהאמור לעיל עולה כי ההסכם אומנם נחתם על ידי הצדדים, ואולם לאחר מכן הצדדים לא התייחסו עוד אליו.

98. חיזוק לאמור לעיל אני מוצאת מכך כי לא ברור מדוע האישה לא בחרה לאשר את ההסכם בפני ערכאה המוסמכת לכך, כאשר האישה הודתה כי נאמר לה כי יש צורך לאשר את ההסכם בפני בית משפט לענייני משפחה או בית דין דתי. האישה טענה בסיכומיה כי בחרה לאשר את ההסכם אצל נוטריון מטעמי חיסכון וכי סמכה על האיש, ואולם התרשמתי כי טענות אלה אינן מתאימות עם כך כי האישה לגרסתה טרחה לחפש נוטריון שיאשר את ההסכם ושילמה לו שכר טרחה הגבוה מעלות אישור הסכם ממון בפני בית משפט. בנסיבות אלה, התרשמתי, כי לא מן הנמנע כי האישה בחרה שלא לאשר את ההסכם בפני בית המשפט, אולי בשל חששה כי במידה ותפנה לערכאה מתאימה – חתימת האיש על ההסכם תסוכל בשל כך שתוסבר לו מהות ההסכם וויתוריו הרבים.

99. יובהר כי האיש בסיכומיו הפנה וצירף את תלה"מ (חיפה) 7749-11-17 א' ק' נ' ז' ק' (24.4.19) שעוסק במקרה בו בית המשפט קיבל תביעה לביטול הסכם גירושין שקיבל תוקף של פס"ד בשל קיומה של עילת העושק וזאת משהתובע הוכיח כי ההסכם נחתם תוך ניצול מצוקתו ומצבו הנפשי הקשה של התובע בתקופת הפרידה, אשר הביאו אותו לוותר באופן בלתי סביר ומקובל על זכויותיו הרכושיות מבלי שהבין את ההשלכות העתידיות לחתימתו. נוכח העובדה כי במקרה זה קבעתי כי אין כל תוקף להסכם הממון, לא ראיתי לנכון לבחון את טענתו הנ"ל של האיש. יחד עם זאת, אחזור על התרשמותי כי ההסכם, כפי שנוסח, מקפח את זכויות האיש באופן משמעותי ועל כן, בין היתר, קבעתי, כי להסכם אין כל תוקף ללא אישור בית המשפט כפי שקובע חוק יחסי ממון.

100. בהתאם לכל האמור לעיל אני קובעת כי להסכם שנחתם בין הצדדים אין כל תוקף, אין האישה יכולה לעשות בהסכם כל שימוש, ועל כן דירת המגורים שייכת לשני הצדדים בחלקים שווים.

     חלוקת רכוש הצדדים

101. שני הצדדים מסכימים לאיזון שאר הזכויות ביניהם לפי חוות דעת האקטואר.

102. בחוות דעת האקטואר הופיעו שתי חלופות לאיזון הזכויות בין הצדדים. האחת איזון מיידי ליום חוות הדעת, והשניה, איזון הזכויות במסלול צבירת כספים. האישה ביקשה להחיל את האיזון לפי החלופה הראשונה.

103. על מנת למנוע מהצדדים חיכוכים עתידיים, מצאתי כי יש להעדיף את החלופה הראשונה אשר תפריד זכויות הצדדים כבר כעת ותשלח כל אחד מהצדדים לדרכו הכלכלית.

104. בהתאם לאמור לעיל אני קובעת כי לאיזון מלוא זכויות הצדדים, על האיש להעביר לאישה סך של 49,878 ₪ ליום חוות הדעת.

     התביעות בעניין הקטינים – התביעה לקביעת הסדרי שהות ותביעת המזונות

     טענות האישה

105. לטענת האישה, היא אינה עובדת בשל הצורך לטפל בבנה ל', והיא מקבלת עבור טיפולה בו שכר חודשי ע"ס 4,300 ₪, המגיע לה במסגרת החזר סיעוד המגיע לל' מקופת חולים. לטענתה, הכנסתה וקצבת הנכות של ל' נכנסות לחשבון משותף על שמה ועל שם ל'.

106. לטענת האישה, האיש עובד ב... ומשתכר כ-8,000 ₪ בחודש ועל כן יחס הכנסותיהם הוא 65% - 35% לטובת האיש.

107. האישה פירטה את הוצאות מדורה כדלקמן: משכנתא, הזהה בערכה לדמי שכירות במקום דומה – 4,300 ₪, ארנונה – 500 ₪, מים – 300 ₪, חשמל – 600 ₪, כבלים ואינטרנט – 350 ₪, ועד בית – 190 ₪, וסך הכל 6,240 ₪. לטענתה, חלקם של הקטינים מהוצאה זו עומד ע"ס 2,496 ₪ המהווה 40% מדמי המדור, ובשקלול זמן שהותם בבית האישה, יש להעמיד את הסכום על 1,605 ₪.

108. האישה פירטה את צרכי שני ילדיהם של הצדדים – מ' ונ' – כדלקמן: מזון – 1,000 ₪, ביגוד והנעלה – 500 ₪, מוצרי היגיינה וטיפוח ומספרה – 50 ₪, בילוי ופנאי – 250 ₪, צרכים לימודיים – 150 ₪, נסיעות – 150 ₪, ומשכך, לטענתה, צרכי הקטינים בשהותם אצל האישה בלבד הם 2100 לכל קטין ו-5,805 ₪ לשניהם. לטענתה, לפי הלכת בע"מ 919/15 יש לחייב את האיש לשאת ב3,773 ₪ מהוצאות הקטינים, שהרי יחס זמני השהות נלקח כבר בחשבון בפירוטה.

109. לטענת האם, יש לחייב את האב לשאת ב-65% מהוצאותיהם החריגות של הקטינים בתחום החינוך והבריאות.

     טענות האיש

110. האיש טען כי הילדים כיום מחלקים זמנם ושוהים בביתו מחצית הזמן ולעיתים אף יותר, ויש לשמר מצב זה.

111. לטענתו, חיוב המזונות אמור להתבטל שכן הוא אמור לרכוש לעצמו בית מגורים משלו ולקיימו לטובת ילדיו הקטינים חלף הבית שהקים עם האישה וממנו סולק, לטענתו, מצב בו יאלץ לשאת במזונות הקטינים כאשר מתקיימת משמורת משותפת יצור בית עשיר ובית עני, ואין כל הצדקה לכך.

     דיון והכרעה

     תביעת זמני השהות

112. ביום 23.8.20 הגיעו הצדדים להסכמה ביניהם ביחס לזמני השהות לפיה זמני השהות של האיש עם הקטינים הם פעמיים בשבוע, כולל לינה, וכן כל סוף שבוע שני מיום שישי בשעה 13:30 עד למחרת בערב.

113. לטענת האיש בפועל במצבים של שגרה הוא רואה את הילדים כמעט מידי יום ויחס זמני השהות הוא שווה ואין מנוס מלשמר מצב זה אליו הגיעו הצדדים.

114. במועד חקירתו הנגדית האיש טען:

     "נכון להיום הילד מגיע אלי כל יום בכל ימות השבוע כולל שישי שבת שלא שלי, הוא גם ישן אצלי בשבתות שלא שלי, לפני שמ' נפצעה גם היא היתה מגיעה אלי כמעט כל יום לפחות 4-5 פעמים בשבוע, היא יותר גדולה ומבינה את המשמעות של שבתות היא יודעת ששבת של אמא היא נשארת אצל אמא, נ' יותר רוצה אותי ומבקש לבוא אלי בכל יום גם בימים שלא שלי הוא אצלי כולל ארוחות ערב, מקלחות. גם כשהוא חוזר הביתה לישון אצל האמא הוא חוזר אחרי ארוחת ערב וכשהוא מסכים הוא גם מתקלח אצלי" (עמ' 29 לפרו' ש' 17-22).

115. הצדדים לא הרחיבו בעניין זה, ונראה כי זמני השהות המוסכמים מהווים את התשתית לפיה הצדדים נוהגים. התרשמתי כי יש תקופות בהן הקטינים שוהים אצל הורה אחד יותר מאצל ההורה השני, כך כאשר הבת מ' נפצעה היא שהתה יותר אצל האישה, ואולם נראה כי ככל ויש שינויים מידי פעם בזמני השהות, הרי שהם לא משמעותיים והשינויים יכולים להיות לשני הכיוונים.

116. התרשמתי כי יש לאמץ בפסק דין זה את הסכמות הצדדים ולקבוע כי הסדרי השהות של הצדדים יהיו כפי הסכמתם מיום 23.8.20.

     תביעת המזונות

     הדין החל

117. אדם חייב במזונות הילדים הקטינים שלו והילדים הקטינים של בן-זוגו לפי הוראות הדין האישי החל עליו (סעיף 3 (א) לחוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), תשי"ט-1959). במקרה דנן הצדדים כאמור יהודים.

118. תביעת מזונות, ככל תביעה כספית אחרת היא, ויש להוכיחה בראיות ואין זה מתפקידו של בית המשפט לעסוק בניחושים והשערות (ראו: 130/85 סבן כהן נ' כהן, פ"ד מ(1) 69 (1986)).

119. הקטינים מעל גיל 6. לפי בע"מ 919/15 פלוני נ' פלונית (9.7.2017) (להלן: "בע"מ 919/15") חלוקת נטל חיוב המזונות בין ההורים לילדים בגילאי 6-15 שנים חלה מדין צדקה על שני ההורים, במסגרת פסיקת המזונות בגילאים אלו יובאו החשבון צרכי הקטינים; היכולות הכלכליות של שני ההורים מכל המקורות העומדים לרשותם; יחס הכנסות ההורים וחלוקת זמני השהות של הקטינים אצל כל אחד מההורים.

120. בנוגע לילדים בגילאי 15-18 שהנשיאה במזונותיהם היא מ"דין צדקה" נקבע, כי כושר השתכרותם של ההורים ויכולתם הכלכלית הינו נתון בעל חשיבות רבה (עמ"ש (ת"א) 41769-10-13 פלוני נ' מ.כ.פ. (27.8.2015) ; ראו גם: עמ"ש (ת"א) 59072-02-15 ע' מ' נ' ע' ג' (3.7.2016)).

     זמני שהות

121. בפסק דין זה קבעתי את זמני השהות של הצדדים עם הקטינים. בהתאם לקביעתי זו יחס זמני השהות של הצדדים עם הקטינים עומד על כ-57:43 לטובת האם.

     הכנסת הצדדים

122. הצדדים לא פירטו בצורה מספקת בסיכומיהם או בתצהירים מטעמם אודות מצבם הכלכלי, ולא תמכו טענותיהם במסמכים. יובהר כי שני הצדדים לא צרפו לתע"ר מטעמם דפי חשבון בנק ועל כן לא היה ניתן ללמוד על מלוא הכנסתם. הלכה ידועה היא, כי צד שנמנע מהבאת ראיות שתומכות בטענותיו, רואה זאת בית המשפט כראיה כנגדו (ראו: עניין הבנק למימון ועניין פישר לעיל).

123. האישה ביקשה לקבוע את יחס הכנסות הצדדים על 65:35 לטובת האיש, ואילו האיש לא התייחס לטענתה זו, וטען באופן כללי כי בשל חלקו בזמני השהות הוא כלל לא חייב במזונות הקטינים.

     לטענת האישה הכנסתו של האיש עומדת ע"ס 8,000 ₪, האיש לא התייחס לטענה זו במסגרת סיכומיו ולא צרף העתק תלושי שכר אולם טען בחקירתו הנגדית כי הוא משתכר "7,500 – 8,000 ₪" (עמ' 29 לפרו', ש' 26).

124. האישה טענה כי היא מרוויחה 4,300 ₪ בחודש בגין החזר מקופת החולים עבור טיפולה בבנה ל' (האישה לא צרפה לתע"ר מטעמה מסמך התומך בסכום זה). לפי מסמך שצרפה האישה לתע"ר מטעמה קצבת הנכות של ל' (נכה בשיעור 188%) עומדת ע"ס 10,409 ₪, בנוסף נראה (לפי מסמכי כתב התביעה וטענות האישה שם) כי הוא מקבל בנוסף קצבת ניידות ועל כן גובה קצבאותיו של הבן ל' הוא כ-13,900 ₪ (נספח 11 לתע"ר האישה). יודגש כי האישה הודתה כי הצדדים עשו שימוש למחיית התא המשפחתי כולו גם בקצבתו של ל', וקצבתו נכנסה לחשבון משותף שלה ושלו (עמ' 21 לפרו' ש' 21-23).

125. התרשמתי, כפי שקבעתי בהחלטת המזונות הזמניים, כי אין לייחס את סכום קצבת הנכות של הבן ל' כהכנסת האישה לצורך חישוב דמי מזונות הקטינים, יחד עם זאת, אני מוצאת לנכון להתחשב חלקית בסכום הגבוה, אשר שימש בפועל את המשפחה כולה, כפי שהודתה בכך האישה, ועל כן, אני קובעת כי יחס השתכרות האישה והאיש הינו 60:40 לטובת האיש, בדומה לקביעתי בהחלטת המזונות הזמניים.

     גובה המזונות

126. בהסדר משמורת משותפת נקבע בבע"מ 919/15 כדלקמן:

     "קודם שאפנה לדיון במקרים שבפנינו, אסכם את העקרונות שאמורים לחול, לשיטתי, בכל הנוגע לנשיאה בחיובי מזונות במשמורת משותפת לילדים בגילאי 6-15:

     (א) במשמורת משותפת יישא כל הורה בעין בהוצאות הקיום השוטפות הנוגעות לילדים ולכן הוצאות אלה "יתקזזו" ללא צורך בהעברת תשלומים בין ההורים (לפי אחוז מסוים משיעור המזונות שעליו יורה בית המשפט לענייני משפחה, בהתאם לגילם של הילדים ולהערכתו את העלויות הכרוכות בהוצאות קיום שוטפות אלה מתוך כלל צורכיהם המגולמים במזונות).

     (ב) ייקבע מנגנון לריכוז הטיפול בהוצאות שאינן הוצאות קיום שוטפות, אלא "צרכים אחרים" (כגון ביגוד, ספרים, טיפול רפואי שאינו צפוי ועוד). ברגיל, יהיה זה מנגנון של הורה מרכז שיקבל לידיו תשלום של מחצית ההוצאות האלה מן ההורה האחר (במצב של השתכרות שווה). לצד זאת, ניתן לחשוב על פתרונות נוספים כמו חשבון בנק משותף של ההורים, הכול לפי שיקול דעתה של הערכאה הדיונית על-פה הנסיבות המשפחתיות. בהעדר קביעה אחרת, ההורה המרכז יהא זה אשר בית המשפט לענייני משפחה ימצא כי שימש עובר לגירושין כמטפל העיקרי בילדים.

     (ג) ההורים ימשיכו לחלוק בהוצאות החריגות, בכפוף לכושר ההשתכרות שלהם ובהתאם למנגנון שייקבע על-ידי בית המשפט לענייני משפחה.

     (ד) כל הורה יישא בעין בהוצאות המדור של הקטינים, בכפוף לכך שהערכאה הדיונית תקדים ותבחן האם העול הכפול של נשיאה במדור המתאים לילדים אינו פוגע ביכולתם של ההורים לעמוד בתשלום המזונות שלהם נזקקים הילדים".

127. בתע"ר העריכה האישה את צרכי כל אחד משני הקטינים, כאשר הם שוהים בביתה, כדלקמן: מזון – 1,000 ₪, ביגוד והנעלה – 500 ₪, מוצרי היגיינה וטיפוח ומספרה – 50 ₪, בילוי ופנאי – 250 ₪, צרכים לימודיים – 150 ₪, נסיעות – 150 ₪, ומשכך, לטענתה, צרכי הקטינים בשהותם אצל האישה בלבד הם 2,100 לכל קטין ו-4,200 ₪ לשניהם, ללא מדור ואחזקתו.

128. התרשמתי כי הסכומים שנטענו ע"י האישה לא גובו באסמכתאות מתאימות, כאשר פלטי כרטיס האשראי שצרפה האישה לתע"ר מטעמה לא תומך כלל בטענותיה וכמעט ואינו קריא. אמרנו כי תביעת מזונות היא תביעה כספית שיש להוכיח ככל תביעה אחרת. עם זאת במקרים מעין אלה רשאי בית המשפט להעריך את דמי המזונות הנדרשים לקטינים תוך אומדן. האומדן ייעשה גם על פי ניסיון חייו כשופט אשר בתוך עמו הוא יושב, ועל בסיס ידיעותיו השיפוטיות הכלליות (ראו לעניין זה: ע"א 687/83 מזור נ' מזור, פ"ד לח(3) 29 (1984), עמ"ש (מרכז) 48671-05-10 ש.ע. נ' מ.ע. (24.1.2011) ותמ"ש (ת"א) 16207-01-16 ש.ד. נ' א.ד. (14.9.2017)).

129. לאחר עיון בטענות הצדדים, בהכנסותיהם, שאינן מן הגבוהות, הערכתי את רמת החיים של הצדדים עם הקטינים על רמה נמוכה – בינונית ועל כן התרשמתי כי הוצאותיהם ההכרחיות של הקטינים עומדות על 2,250 ₪ לקטין וזאת לפי הפסיקה, לפיה צרכיו של קטין המתגורר בשני בתים היא גבוהה מקטין שביתו העיקרי הוא אחד, וכך נפסק בהקשר זה:

     "... כאשר הקטין נדרש לחלוק את זמני השהות בשני בתים עולים צרכי ו)או, אם נדייק, עולה עלות צרכיו) אף מעבר לשיעור הנזכר, שהרי ההורים נזקקים להוצאות כפולות, שכן גם האם וגם האב נדרשים לקניית כיכר לחם וקרטון חלב )למרות שהקטין עמו רק בחלק מהזמן), וכל אחד מההורים אף נדרש לרכישת ביגוד מתאים וצרכים אחרים שיישארו בביתו עבור הקטין. כך, כדוגמה, אין זה מצופה כי בכל פעם שיעבור קטין מבית הורה אחד לאחר הוא ייטול עמו את נעלי הבית שלו, את הפיג'מה, או את המחשב בו הוא משתמש, כשם שברי שכל אחד מההורים יידרש, כדוגמה, לתשלום עבור רשת האינטרנט בביתו וכיוצ"ב. מתוך שכך, הוערכו צרכיו של קטין המתגורר בשני בתים בסך מינימלי של 2,250 ₪ (ראו רמ"ש (מחוזי מרכז לוד) בית המשפט המחוזי מרכז-לוד 18-10-59188 נ. נ' נ. (2018) הערכה זו מצאה שביתה והתקבלה אצל כלל הערכאות מאז שניתנה (וראו, כדוגמה, עמ"ש (מרכז) 4202-02-20 ש. מ. נ' ח. י. מ. (2020) עמ"ש )חיפה) 18-10-56000 פלוני נ' פלונית (2019); עמ"ש (חיפה) 18-04-20634 פלוני נ' פלונית (2019) תלה"מ (ירושלים) 19-05-31347 נ.ב.א. נ' י.ב.א., (2020 ) והסימוכין הנזכרים הובאו כדוגמה בלבד, בגדר גרגיר מן ההר וכפית מן החבית)". (ראו עמ"ש (מרכז) 65692-11-19 ד.ס נ' צ.ס (22.9.2020) וההפניות המופיעות שם בעניין זה (להלן: "עמ"ש 65692-11-19").

130. במקרה זה אין מדובר בקטין אחד, אלא בשני קטינים, ולקחתי בחשבון את ההלכה כי כאשר מדובר במזונות למספר קטינים, מדרך הטבע חלק מההוצאות מתחלקות ביניהם, בגדר "נר לאחד – נר למאה" (ראו בעניין זה: תמ"ש (כ"ס) 16220/05 פלונים קטינים נ' אלמוני (28.9.05); בתמ"ש (כפר סבא) 12560/04 פלונית ואח' נ' אלמוני (3.6.04), עם זאת אני מוצאת כי תחשיב אריתמטי יביא לאי צדק ואף לפגיעה בטובת הקטנים, על כן העמדתי את גובה צרכי הקטינים על סך הגבוה במעט מהתחשיב ולא הפחתתי ממנו.

131. בהתאם לפסיקה הרווחת, הדין החל על הצדדים, יחס השתכרותם וזמני שהות, ולפי שיקול הדעת בראיית התמונה הכוללת, אני קובעת כי חלקו של האב במזונות הקטינים הוא סך מעוגל של 800 ₪ לחודש (400 ₪ לקטין).

     מדור הצדדים עם הקטינים

132. במקרה זה, מדובר, כאמור, בקטינים המתגוררים בשני בתים, יש לבחון את הוצאות הבתים השונים (ראו עמ"ש 65692-11-19 שלעיל).

133. האישה גרה בדירת המגורים עם הבן ל', שהינו בגיר הסובל ממגבלה שהכנסתו היא קצבת נכותו (שגובהה עולה על הכנסת שני הצדדים יחד). האישה פירטה את הוצאות מדורה בסיכומיה, ואולם לא צרפה להם אסמכתאות (ולא בתע"ר שהגישה), ועל כן לעניין הוצאות המדור ואחזקתו אני מאמצת את גובה הוצאות האישה מהחלטת המזונות הזמניים לפיו הוצאות דירת המגורים הם: תשלום משכנתא ע"ס 4,255 ₪, והוצאות אחזקת מדור בסך 1,240 ₪. סה"כ הוצאות האישה על מדורה הם: 5,495 ₪.

134. לפי תע"ר האיש, האחרון מתגורר עם בת זוגו, הם שוכרים יחד דירה גדולה, הוא משלם מחצית שכר הדירה בסך 2,350 ₪ (דהיינו מלוא שכר הדירה של דירתו עומד ע"ס 4,700 ₪, האיש צירף העתק הסכם שכירות, שככל הנראה בת זוגו חתומה עליו, לתע"ר שהגיש). האיש לא פירט את הוצאות אחזקת מדורו ואולם אצא מתוך נקודת הנחה כי לכל הפחות הוצאות אחזקת מדורו זהות להוצאות אחזקת מדורה של האם.

135. לאור נתונים אלה, ובשל פערי הכנסות הצדדים וההבדלים בזמני השהות, וכן בשל העובדה כי בשני הבתים מתגוררים הצדדים יחד עם בגיר בעל הכנסה, ועל מנת לא לגרום לשונות כלכלית בין הבתים בהם חיים הקטינים (ראו עמ"ש 45565-07-20 א.פ. נ' ק.פ., 18.2.2021), אני קובעת כי על האיש להעביר לאישה השתתפות במדורה בסך חודשי של 600 ₪.

136. בהתאם לפסיקה הרווחת, הדין החל על הצדדים, יחס השתכרותם וזמני השהות, אני קובעת כי על האב להעביר לאם מזונות והשתתפות במדור הקטינים בסך חודשי של 1,400 ₪ לחודש (להלן: "דמי המזונות הקבועים"). יובהר כי התרשמתי כי הסכום שנקבע יאפשר לכל אחד מהצדדים ולקטינים המשך מחייה סבירה.

137. דמי המזונות הקבועים ישתלמו לחשבונה של האישה כל 10 לחודש החל מחודש 3/2023.

     קיזוז מזונות עבר ששולמו ביתר

138. החל מיום 1.12.19 נשא האב במזונות הזמניים של שני הקטינים ע"ס 3,250 ₪ (לפי חישוב של שני ילדים מעל גיל 6 וללא תשלום המחציות), והיום מזונות הקטינים הקבועים הועמדו על 1,400 ₪, דהיינו בין סכומים אלה קיים פער של 1,850 ₪.

139. בבע"מ 4589/05 פלוני נ' פלוני (21.11.2005), נפסק בהקשר זה:

     "אכן, מקובל כי לבית המשפט שיקול דעת בשאלת השבתם של מזונות, שלמפרע התברר ששולמו ביתר... ביחס למזונות זמניים שהופחתו, ולהתערבות המצומצמת בהשבה ראו ע"א 125/86 סימונוב נ' סימונוב (לא פורסם) (הנשיא שמגר)). ישנם מקרים בהם אין בית המשפט מאפשר כל קיזוז שהוא, ובמקרים אחרים תהא נטיה להתחשבות מסוימת במה שכבר נעשה, בין היתר באמצעות ויתור על גביית מזונות זמניים שטרם נגבו (ע"א 5951/93 קצב נ' קצב (לא פורסם) (הנשיא שמגר); ע"א 5578/92 שמש נ' שמש (לא פורסם) (הנשיא שמגר)). השיקול המרכזי המנחה את בית המשפט הוא כמובן השפעת הקיזוז על רווחת בן הזוג והילדים, והרי לא אחת יארע שהכספים שנפסקו ביתר כבר נצרכו, ואם יקוזזו אחורנית עלולה להיווצר מחסור במשפחה (ע"א 4332/90 אדלשטיין נ' אדלשטיין, פ"ד מו(1), 289, 291, (הנשיא שמגר); ע"א 5446/91 עגור נ' עגור (לא פורסם) (הנשיא שמגר)). ברם, ייתכנו מקרים בהם לא יהיה מנוס מהשבת מזונות שהתברר כי שולמו ביתר. ככלל, דומני שהשכל הישר מחייב, כי לא ייווצר פער גדול בין מזונות זמניים למזונות קבועים, שלגבי שניהם נערך הליך שיפוטי... וכשם שכאשר המדובר במזונות ששולמו בחסר יוטל על הנתבע להשלימם, כך אין סיבה שלא לחייב את הצד התובע בהשבה במקרה ההפוך. הדברים ייעשו, עם זאת, מתוך זהירות אנושית וחברתית" (ההדגשות אינן במקור, ג.ס.ב.).

140. הפערים בין המזונות הזמניים למזונות הקבועים נובעים בעיקר בשל כך כי עת ניתנו המזונות הזמניים יחס זמני השהות לא היה כמעט ושווה כמו היום וכן בשל העובדה כי עת ניתנו המזונות הזמניים האיש התגורר בבית אמו ולא הוכח כי קיימות לו הוצאות מדור.

141. הצדדים הגיעו להסכמות על זמני השהות עוד ביום 23.8.20, ומתע"ר האיש שהוגש ביום 7.6.21 עולה שהאיש שוכר יחד עם בת זוגו דירה, כאשר האיש לא פירט מתי החל לשכור את הדירה עם האישה.

142. נוכח העובדה כי שני בתי הקטינים אינם נהנים מהכנסות מרובות, ולשני הצדדים התחייבויות שונות, התרשמתי כי הכרעה בסוגיה זו צריכה להיעשות בזהירות.

143. נוכח האמור לעיל, ועל מנת לא לפגוע בקטינים המתגוררים בבית האישה, וכן בשל כך כי האיש בחר שלא להגיש בקשה להפחתת מזונות בהתאם לשינוי הנסיבות שתואר לעיל, התרשמתי כי על האיש לספוג את עיקר התקופה בה שולמו מזונות היתר.

144. בהתאם לאמור לעיל, ועל מנת לאזן בין צרכי הבתים, אני קובעת כי האב יוכל לקזז את המזונות ששולמו ביתר רק מהמועד בו היה התיק בשל לכתיבת פסק דין – דהיינו מיום 22.3.22 (ולמען נוחות החישוב מיום 1.4.22) וזאת בשל העובדה כי כלל לא הוגשה ע"י האיש בקשה להפחתת מזונות, ואני רואה את המועד בו התיק היה בשל לכתיבת פסק דין כמועד ראוי ומאוזן לצורך קביעתו כמועד ממנו יחל הקיזוז.

145. גובה דמי המזונות ששולם ביתר בתקופה זו הינו 1,850 כפול 11 חודשים, דהיינו, מלוא הסכום עומד ע"ס 20,350 ₪ (להלן: דמי המזונות ששולמו ביתר").

146. קביעת סעיף קיזוז זה נעשתה בזהירות, תוך התחשבות בהסתמכות האם על הסכומים שקיבלה בעבר. התרשמתי, כי טובת הקטינים בבית האישה לא תפגע כתוצאה מהקיזוז, נוכח הסכומים שנקבע כי על האיש להעביר לאישה. אני קובעת כי האיש יוכל לקזז את הסכומים שעליו להעביר לאישה לפי חוות דעת האקטואר עם דמי המזונות ששולמו ביתר.

     סכומי המזונות שעל האיש להעביר לאישה

147. תשלום דמי המזונות הקבועים יבוצע החל מיום 10.3.2023 בכל 10 לחודש עבור החודש עצמו, בהעברה לחשבון הבנק של האישה.

148. דמי המזונות יהיו צמודים למדד המחירים לצרכן הידוע במועד מתן פסק הדין דנן ויעודכנו אחת לשנה, במזונות חודש ינואר של כל שנה, ללא הפרשים לתקופות הביניים. סכום שלא שולם במועדו יישא ריבית והפרשי הצמדה כחוק, בין היום שנועד לתשלום לבין הפירעון המלא בפועל.

149. כל הודעה ו/או מידע לרבות מסמכים, בכל הקשור לחיובי המזונות, שעל הורה אחד להעביר להורה השני, יועבר באחד מאופני התקשורת הבאים - להלן: "תקשורת מתועדת": תקשורת סלולרית (כגון: WhatsApp) / מייל / דואר רשום, כאשר ההורה השולח איננו מחוייב להוכיח כי ההורה השני קיבל לידיו את ההודעה אלא כי שלח לו באחד מאופני התקשורת המפורטים לעיל. כל העברה באופן אחר, תחייב את ההורה השולח להוכיח כי ההורה השני קיבל לידיו את המידע/מסמכים.

150. בנוסף למזונות הקבועים יישאו הצדדים בחלקים שווים ביניהם בהוצאות רפואיות חריגות מכל מין וסוג שהוא, לרבות רפואת שיניים כולל אורתודנטיה, משקפיים/עדשות מגע, טיפולים פסיכולוגיים/רגשיים, אבחונים לרבות אבחוני ליקוי למידה, וכל הוצאה רפואית אחרת חריגה אשר איננה מכוסה (במלואה או בחלקה) על ידי קופ"ח ובכלל זה הפרשים בגין אותה הוצאה חריגה לאחר קבלת החזר מכל מקור שהוא, אלא א"כ ההחזר מתקבל מביטוח פרטי הממומן ע"י הורה אחד בלבד שאז רק ההורה המממן זכאי ליהנות מהחזר זה.

151. כל הוצאה רפואית כנ"ל תעשה על יסוד אסמכתא מגורם רלוונטי המאשר את נחיצותה, אשר תועבר מהורה אחד לשני בתקשורת המתועדת טרם הוצאת ההוצאה/קבלת הטיפול, על מנת לאפשר להורה השני לבדוק האמור בתוך 10 ימים מיום משלוח האסמכתא.

152. בנוסף יישאו הצדדים בחלקים שווים ביניהם בהוצאות החינוך על פי דרישת מערכת החינוך ו/או המסגרת החינוכית – כדלקמן: אגרות חינוך, שכר לימוד וכל תשלום אחר הנדרש לתשלום ישירות למערכת החינוכית ו/או למסגרת החינוכית לרבות ועד הורים, וכן מעון, צהרון, חוגים, שיעורי עזר (ע"פ המלצת הגורם הרלוונטי), תנועת נוער, קייטנות.

153. כל הוצאה חריגה אחרת שלא פורטה לעיל, יישאו בה שני ההורים בחלקים שווים ובלבד ששני ההורים הסכימו להוצאה זו באופן מתועד (לרבות בתקשורת המתועדת).

154. הורה אשר יישא במלוא הסכומים בגין ההוצאות המפורטות לעיל ("ההורה המשלם") יקבל מהורה השני ("ההורה החייב") את חלקו בהתאם לאמור לעיל, וזאת בתוך 10 ימים מיום שההורה המשלם שלח להורה החייב בתקשורת המתועדת דרישה בצירוף האסמכתא הרלוונטית על התשלום הנדרש, ובתנאי שהמשלוח ייעשה לא יאוחר מחצי שנה לאחר ההוצאה.

155. לחילופין רשאי ההורה החייב להודיע להורה השני בתקשורת המתועדת בתוך עשרת הימים דלעיל, כי הוא ישלם את חלקו ישירות לגורם נותן השירות.

156. חיוב המזונות המפורט בכל הסעיפים לעיל, כולל את השתתפותו של האב בכל צרכי הקטינים, מכל מין וסוג שהוא, לרבות מדור, ועל כן האם מתחייבת להשלים את כל יתר צרכי הקטינים, מכל מין וסוג שהוא, לרבות – ולא למעט: מזון, כלכלה שוטפת, ביגוד והנעלה, רכישת ציוד למסגרת החינוכית, הוצאות רפואיות שוטפות, וכיו"ב.

157. קצבת הילדים תשולם לאם וכך גם מענק לימודים מהמוסד לביטוח לאומי. מענק הלימודים יופחת מהוצאות החינוך, והאב יישא במחצית היתרה. בנוסף, ככל שאחד הצדדים יקבל בהקשר הקטינים מענק/מלגה/השתתפות בתשלום מעמותה או מהמדינה, אזי עליו לחלוק בתשלום זה עם ההורה השני, באופן בו התשלום המתקבל יכסה תחילה את ההוצאה, והצדדים יישאו יחד בהפרש שיוותר ככל שיוותר.

158. דמי המזונות ישולמו עד שימלאו לכל קטין 18 שנה או עד לסיום לימודיו בתיכון, לפי המאוחר מבין השניים. בתקופת השירות הצבאי הסדיר או השירות הלאומי, יעמדו דמי המזונות על שליש משיעורם הקודם. על מנת לפעול לפי סעיף זה, בכל שלב בו יש לשנות את גובה המזונות, יתייחסו הצדדים למזונות כל אחד מהקטינים לחוד כחצי מסך המזונות הקבועים הכולל ולפיו יערכו את חישוב המזונות המעודכן.

     מנגנון הוצאות עבור הקטינים

159. נוכח העדר הסכמות וחוסר ידיעת בית המשפט באשר לשאלה איך התנהלו הצדדים עד עתה, לא ראיתי לנכון לקבוע כי אחד הצדדים יהיה "הורה מרכז". הצדדים ידאגו, כל אחד, למלוא צרכי הקטינים עת הם מצויים בביתם.

160. הצדדים יוכלו להגיע ביניהם להסכמות לעניין חלוקת תחומי אחריות ביניהם – לדוגמא שאחד ההורים יהיה אחראי לקחת את הקטינים לספר ולקניית ציוד לבית הספר, וההורה האחר על רכישת נעליים, בגדים או מוצרים סלולאריים וכו'. הצדדים יבנו ביניהם, בהסכמה, מנגנון איזוני כספים ומטלות ביניהם, אם באמצעות פתיחת חשבון ייעודי לכך, ואם באופן אחר, ותוך ראית טובתם של הקטינים.

161. ככל שהצדדים יצטרכו סיוע בסוגיה זאת מבית המשפט, יוכלו לפנות בבקשה מתאימה להשלמת פסק הדין בסוגיה זו בלבד, על בסיס אסמכתאות על תשלומים בפועל לאורך תקופה.

     לסיכום

162. אני דוחה את תביעת האישה ליתן להסכם תוקף של הסכם ממון (תה"ס 7618-07-19) וקובעת כי אין למסמך שנחתם כל תוקף המחייב את הצדדים. בהתאם לאמור לעיל, אני קובעת כי לשני הצדדים חלקים שווים בדירת המגורים, אשר שוויה הוערך בחוות הדעת השמאית מיום 28.10.20 בסך של 1,550,000 ₪. הצדדים יפעלו להסדרת פירוק השיתוף ביניהם, אחרת ימונו באי כחם ככונסי נכסים לביצוע פירוק השיתוף.

163. אני קובעת כי לפי החלופה הראשונה לחוות הדעת האקטוארית, על האיש להעביר לאישה, תוך 30 יום, סך של 49,878 ₪ בצירוף ריבית והצמדה מיום 18.2.21 (יום מתן חוות הדעת האקטוארית) ועד התשלום בפועל.

164. אני מעמידה את זמני השהות של הקטינים עם הצדדים כפי שקבעתי בפרק העוסק בזמני השהות בפסק הדין.

165. אני מעמידה את תשלום חלקו של האיש במזונות הקטינים כפי שנקבע בפסק העוסק במזונות הקטינים בפסק הדין.

166. אני קובעת כי על האישה להשיב לאיש את דמי המזונות ששולמו ביתר בסך 20,350 ₪. אני מתירה לאיש לקזז סכום זה מסכום התשלום אשר קבעתי כי עליו לשלם לאישה, כאמור בסעיפים 144-146 לפסק דין זה.

167. לא בלי התלבטות ועל מנת לא להכביר מדון בין הצדדים לאור התוצאה ומצבם הכלכלי של שניהם, לא אקבע צו להוצאות וכל צד יישא בהוצאותיו.

168. פסק הדין יהיה מותר לפרסום, לא לפני 10 ימים ממסירתו לב"כ הצדדים, ולאחר השמטת פרטים מזהים.

     המזכירות תדוור את פסק הדין לב"כ הצדדים, תקלוט אותו בכל אחד מהתיקים, ותסגור את התיקים.

      

     ניתן היום, כ"ד חשוון תשפ"ו, 15 נובמבר 2025, בהעדר הצדדים.