תביעה לשינוי הסכם גירושין ולאכיפתו.

לפנינו תביעת בעל לשעבר לביטול סעיפים בהסכם גירושין: סעיפים 3 (מזונות ילדים), 4.א (הפטר התובע מהמשכנתא), 4.ג (חלוקת זכויות סוציאליות) וכן אכיפת סעיף 5 (הסדרי ראיה), כאמור בכתב התביעה.

הצדדים התגרשו ביום 8.7.10. לצדדים הסכם גירושין מיום 2.12.09 שאושר בבית הדין הרבני ביום 8.7.10.

הצדדים חלוקים באשר לסמכות בית הדין הרבני בשאלת ביטול סעיפי ההסכם, ואלו טענות הצדדים באשר לכך:

ב"כ התובע טוענת: הבעל מבקש ביטול ההסכם, ישנה הפרה בוטה של האשה לאור ההסכם. האשה הגישה תביעה לבית המשפט לאחר התביעה שלנו בבית הדין. האשה הגישה התביעה בבית המשפט ביום 30.12.12, תביעה לאכיפת הסכם ממון והסכם גירושין. אנחנו רוצים לבטל את ההסכם שאושר כאן והאשה מבקשת בבית משפט לאכוף את אותו הסכם. עולה כנראה טענת סמכות, אך לא קבלתי את הבקשה, אף שהחלטת השופט נאמן מצויה בידי. הסמכות לדון בתביעתנו נתונה לבית הדין.

ב"כ הנתבעת מגיבה וטוענת: כתב התביעה שהוגש לבית הדין הוא "ביטול תנאי הסכם גירושין", ולא ביטול ההסכם עצמו. אף בגוף התביעה, בסעיף 27, נאמר ע"י הבעל שמבקש לבטל סעיפים ספציפיים להסכם, 3, 4.א, 4.ג. כך שלא מונחת בבית הדין תביעה לביטול הסכם גירושין אלא רק חלק מתנאיו, כך שזו תביעה רכושית. הבעל לא יכול לבחור את התנאים שמתאימים לו ולבקש לבטלם. בתביעה לשינוי הסכם גירושין, אין לבית הדין סמכות. ע"פ הוראת סעיף 3 לחוק שיפוט רבניים, קיימת סמכות לדון בכרוך בתביעת גירושין. אך פה אין תביעת גירושין, אלא תביעה רכושית שבאה לאחר הסכם. לפי סעיף 9 לחוק שיפוט בד"ר נקבע כי יש סמכות לדון רק בהסכמה, אם זה מעמד אישי, ופה אין הסכמה. אם תתוקן התביעה לתביעה לביטול ההסכם כולו, אז אין חולק שקיימת סמכות לבית הדין, והאשה תסכים לבטל את כל ההסכם.

ב"כ התובע מגיבה: לא נכונה ההבחנה כי אנחנו מבקשים לבטל רק חלק מההסכם, אנחנו לא מבקשים לבטל כלום, אלא רק לאכוף את ההסכם בענייני הילדים. זהו ההסכם היחיד הקיים בין בני הזוג, ובכל מקרה זהו ההסכם המאוחר שבין ההסכמים. לכן הסמכות הנמשכת היא לבית הדין. היה כנראה איזה הליך התדיינות טרם אישור ההסכם, ולכן הסמכות הנמשכת היא לבית הדין. סמכות זו נמשכת אף לאחר הגירושין. לטענת הבעל, הוא אפי' לא היה בבית משפט, אף שיש הסכם יחסי ממון שאושר בבית משפט.

ב"כ הנתבעת מגיבה: בתביעת התובע מופיעה המילה "ביטול". לא ניתן לטעון לביטול חלק מסעיפי ההסכם ולומר בבית הדין שהוא רוצה לאכוף הסעיפים. אין רלוונטיות לסמכות נמשכת כל עוד לא קיימת תביעה לביטול הסכם גירושין בכללותו. לא קוים דיון לפני הסכם הגירושין שאושר. אישור הסכם כפסק דין, אינו מעניק סמכות נמשכת לדון בעיני קטינים וענינים ממוניים. בבית המשפט תבעתי אכיפת ההסכם וקיום תנאיו, לכפות עליו קיום הסדרי ראיה ולחתום על המסמכים הדרושים לצורך תנאי הסכם הגירושין, יפוי כח בלתי חוזר והעברת הזכויות בדירה. וכן בענין אי תשלום מזונות.

ב"כ התובע מגיבה: לענין סעיף 7 לחוק, הסעיף רק אומר שפסקי דין ימומשו בבית משפט ולא בהוצל"פ, אך יכול להיות אף בבית הדין. באישור ההסכם משמע שבית הדין קרא את ההסכם ולכן אישר אותו.

עד כאן טענות הצדדים ההדדיות.

למעשה עולה כי נקודת המחלוקת בין הצדדים היא בשאלת סמכות בית הדין בתביעה לביטול חלק מסעיפי ההסכם שאושר על ידו, כפי שנתבע אף בכתב התביעה.

ובכן, בנסיבות הענין, בית הדין סבור כי תביעה הינה זו בסמכות בית הדין. טענת הנתבעת כי בשל שקיימת עתירה לבטל רק חלק מסעיפי ההסכם ולא את כל ההסכם בית הדין נעדר סמכות לדון בכך, אינה עולה עם הפסיקה המשפטית, ונבאר הדברים להלן.

סמכות בית הדין לדון בתביעה לביטול הסכם גירושין שאושר בבית הדין

ראשית, ראה בג"ץ 1607/11 שם עסקו בתביעה לביטול הסכם גירושין בגין העובדה שהאשה פנתה לבית המשפט להגדלת מזונות ילדים, ושם הביאו פסק דינו של בית הדין האזורי באשקלון שפסק כך:

"...כאשר ערכאה מסוימת נותנת תוקף של פס"ד להסכם, הרי כאשר התביעה הינה לביטול ההסכם בעצם התביעה הינה כלפי המעשה אותו עשה ביה"ד שנתן תוקף להסכם אותו לא היה עליהם לתת. אף שהתביעה כלפי הצד שכנגד אולם מהותה כנגד תוקף פס"ד שנתן ביה"ד. גם כאשר הנימוקים לביטול התוקף נוגעים פעמים בפרשנות ההסכם או בהפרתו נכונים הדברים. לא יעלה על הדעת שתהא ערכאה מקבילה לביה"ד כאילו היא ערכאת ערעור בעניין התוקף שנתן ביה"ד, על כן אין מנוס מאשר לתת את הסמכות בבטלות ההסכם לערכאה אותו אשרה או לחילופין לערכאת ערעור."

על החלטה זו הוגש ערעור לבית הדין הגדול, שאישר את פסק דינו של בית הדין האזורי ופסק כך (והדברים מובאים שם):

"ועוד נראה בזה שעצם העובדא שבהמש"פ נחת לחלק בין הדיון בביטול ההסכם ובין הדיון על הפרתו, מלמדת שראו הדבר כהגיוני וצודק, שהיה על הב"ד המאשר את ההסכם לשים לבו ועיניו לטובת הצדדים שבהסכם, ולבאר ולפרש שיחתם ושיגם באופן ברור וחד משמעי, שיש בו למנוע שלא ירמו זה את זה, ולא להשאיר פחים ומוקשים גלויים וטמונים בין סעיפי ההסכם, אשר בבא היום עלולים להזיק לאחד מהם שלא כדין, ומשלא עשו כך, הם ולא אחר ידונו ורשאים לדון בדבר, ולפסוק אם האישור שאישרו עודנו בתוקפו, או שיש לבטלו ולדחותו, ולהסיר מכשול ולהרחיק און."

וראה בפס"ד בג"ץ שם, שכתבו בין השאר כך (כב' השופטת נאור):

19.    הכלל שנקבע בפסיקתו של בית משפט זה הינו כי תביעה לביטולו של הסכם בין בני זוג, אשר אושר על ידי ערכאה שיפוטית וניתן לו תוקף של פסק דין, תוגש לאותה ערכאה אשר אישרה את ההסכם ( בג"ץ 8578/01 חליווה נ' חליווה, פ"ד נו (5) 634, 641 (2002) (להלן: פרשת חליווה) ; ע"א 394/88 מאייר נ' (ברמן) מאייר, פ"ד מד (2), 471, 475-474 (1990) ; ע"א 3203/91אזולאי נ' אזולאי, פסקה 4 ([פורסם בנבו], 23.10.1995) ; בג"ץ 8638/03אמיר נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים, פסקה 14 ([פורסם בנבו], 6.4.2006) (להלן: פרשת אמיר) ; בג"ץ 7947/06 קהלני נ' בית הדין הרבני הגדול, פסקה 3 ([פורסם בנבו], 24.12.2006) ). זהו אף הדין באשר לתביעה לתיקון או לשינוי של הסכם מסוג זה (פרשת חליווה, שם; בג"ץ 6103/93 לוי נ' לוי, פ"ד מח(4) 591, 613 (1994) (להלן: פרשת לוי) ; בג"ץ 4117/07פלונית נ' פלוני, פסקה 9 ([פורסם בנבו], 27.7.2008) ).

ועוד שם בדבריה: