תביעה לחיוב ערב באי פינוי מושכר

התובעת, חברה פרטית העוסקת בין היתר בהשכרת דירות למגורים, חתמה על הסכם שכירות
)ת1/( )להלן: "ההסכם הראשון"( עם נתבע 1 )להלן: "הנתבע"( אשר לחיוביו ערבה נתבעת 2
)להלן: "הנתבעת"(. תקופת השכירות הייתה מיום 19.7.95 עד יום 18.7.96 )להלן: "התקופה
הראשונה"(. תקופה זו הוארכה )לטענת התובעת - עקב סירובו של הנתבע לפנות את הדירה(,
לפי הסכם שכירות חדש )ת2/( )להלן: "ההסכם השני"( בחודש נוסף, עד יום 18.8.96 )להלן:
"התקופה השניה"(. בהסכם זה נקבע כי בתנאי ההסכם הראשון, למעט שכר הדירה, לא יחול כל
שינוי. לפי ההסכם הראשון, התחייב הנתבע לשלם פיצוי קבוע בסך $50 עבור כל יום איחור
בפינוי הדירה. הנתבע איחר בפינוי הדירה במשך 42 יום ומכאן התביעה כנגדו וכנגד
הנתבעת שערבה לחובותיו.

בסיכומיה טוענת התובעת בין היתר שתי טענות עיקריות שבגינן לדעתה מחוייבת הנתבעת
כערבה, למרות שלא ערבה מפורשות להסכם השני. טענה אחת היא, שהתקופה הראשונה למעשה לא
הסתיימה אלא הוארכה. נמצא כי האיחור בפינוי בתום התקופה השניה נמשך אחר הסכם הראשון