תא"ק 40857-03-14 בנק הבינלאומי רחובות 31029 נ' שאלתיאל

לפניי בקשת רשות להתגונן שעניינה – חובה של חברת משה שאלתיאל בע"מ (להלן: "החברה") למשיב בגין שני שיקים שמסרה לגבייה.

בתכלית הקיצור אציין, כי המבקש היה בעל השליטה בחברה, אשר ניהלה חשבון עסקי אצל המשיב. במסגרת התנהלות החשבון, ובנסיבות שלא זה המקום לעסוק בהן, התחייבה החברה, להשיב לבנק כל סכום שיועבר לידיה בגין שיקים של צדדים שלישיים היה ושיקים אלה יחוללו לאחר מכן. המשיב עצמו חתם על התחייבות נספחת להתחייבות החברה, שבה הוא מתחייב כי השיקים שתפקיד החברה יהיו רק כאלה שבגינם נתנה תמורה מלאה, וכי הוא ערב לפירעונם של שיקים שכנגדם תתקבל טענת כישלון תמורה. תנאי נוסף בהתחייבות עליה חתם המשיב (אך לא בהתחייבות עליה חתומה החברה) הוא, כי תנאי להפעלת ערבותו הוא הכרעה שיפוטית כי החברה לא סיפקה תמורה לשיקים.

החברה נקלעה לקשיים, הגיעה להליך פירוק ואינה בת-פירעון עוד.

עניינו של ההליך שלפניי בשאלת חבותו של המבקש עצמו בגין שיקים של חברת אקוויטל, אשר בוטלו בידי אקוויטל בטענה של כישלון תמורה. לטענת הבנק, חתמה החברה על הודאה כי כשלה במתן תמורה לשיקים הללו, ועל כן – אין עוד הכרח בהכרעה שיפוטית. כן טוען הבנק, כי ערבותו של המבקש היא לפירעונם של השיקים שיופקדו כולם – והוא חב לבנק את תמורתם של שיקים שחוללו בכל מקרה.

לאחר ששמעתי את טענות הצדדים, נחה דעתי כי יש לתת רשות להתגונן ללא סייג. להלן נימוקיי בקצרה.

המחלוקת בין הצדדים נקודתית וברורה, ועניינה פרשנות היקף ערבותו של המבקש לחובות החברה. המבקש טוען – הערבות נוגעת להתחייבות שניתנה להפקיד אך ורק שיקים שכנגדם נתנה החברה תמורה מלאה (כך שהבנק לא יהיה חשוף לטענת כישלון תמורה), ומותנית בהכרעה שיפוטית שהתחייבות זו הופרה (כלומר – שהחברה לא נתנה תמורה). הבנק טוען – החברה התחייבה לפירעונם של כל השיקים, לרבות כאלה שאינם סחירים, קרי – אינם בני-ניכיון, וערבותו של המבקש היא ערבות אישית להתחייבותה של החברה, ללא מגבלה כלשהי ביחס לשיקים שאינם סחירים.

עוד חלוקים הצדדים בשאלה עובדתית והיא – האם המסמך הנחזה להיות חתום בידי החברה הוא אכן מסמך החתום כדין בידי מורשה חתימה מטעם החברה, וכן האם די בהודאה של החברה כתחליף להכרעה שיפוטית.

המדובר במחלוקת שהיא משפטית בעיקרה, והיבטיה העובדתיים מצומצמים, אולם יותר מכך. עיון בנוסחו של כתב ההתחייבות שמכוחו הוגשה התביעה מעלה, כי סיכויי ההגנה לא זו בלבד שאינם קלושים, אלא שטענת ההגנה נראית, על פניה, ובשלב מקדמי זה – מבוססת במידה כזו, שאין מנוס מבירור ההליך לגופו.

אינני רואה הצדקה להרחיב בשלב זה של ההליך בפרשנות כתב ההתחייבות או בניתוח ההשפעה שיש לצורת המסמך, לניסוח ההתחייבות העצמית או למיקומה הגרפי: לאלה יהיה מועד ומקום בהליך לגופו. אציין רק, כי בחינה נכוחה של המסמך מאפשרת, ללא קושי, פרשנות התומכת בעמדת המבקש, ודי בכך לצורך שלב זה.

אשר על כן, ניתנת בזאת רשות להתגונן מפני התביעה במלואה.