א' נ' מדינת ישראל - משרד הבטחון

התובע היה בעלים של רכב מסוג ג'יפ ניסן מודל 96', ושירת עובר לאירוע התאונה בשירות קבע בבסיס צה"ל ליד דימונה.

הנתבעת הייתה הבעלים של הרכב הפוגע.

ביום 27.7.13 נהג התובע ברכבו לבסיס, והחנה אותו בחנייה המיועדת לחיית משרתי הקבע בבסיס.

על פי הנטען בכתב התביעה, חייל בשירות סדיר בשם משה צרפתי, אשר נהג ברכב הפוגע, נסע לאחור במהירות חריגה וללא חייל מכוון, ופגע בעוצמה ברכבו של התובע, אשר ניזוק קשות והוכרז "אבדן מוחלט".

התובע מכר את הרכב כשרידים.

התובע טוען אפוא כי על הנתבעת לשלם את הנזק שנגרם לרכב, בסך 25,650 ₪ על פי חוות דעת השמאי שצורפה לכתב התביעה. כן טוען התובע כי על הנתבעת לשפותו בגין שכר הטרחה ששילם עבור חוות דעת השמאי. בנוסף נתבע פיצוי בסך 15,000 ₪ בגין הוצאות הנסיעה בהן נשא התובע בשל התאונה, לרבות בשל הצורך למצוא דרך חלופית להסיע את אמו, נכה 100%, לטיפולים במרכז הארץ, וכן פיצוי בסך 10,000 ₪ בגין הוצאות הלוואה אותה נטל התובע על מנת לרכוש רכב חלופי. בנוסף נתבע פיצוי בסך 15,000 ₪ בגין עגמת נפש.

הנתבעת לא הכחישה את אחריותה בגין התאונה. כמו כן, במעמד הדיון ויתרה הנתבעת על חקירת השמאי, כפוף לטענותיה בעניין חוות דעתו.

עם זאת, הנתבעת חולקת מכל וכל על הנזק הנטען, ובייחוד על ראשי הנזק שמעבר לסכום שוויו הנטען של הרכב.

עוד טוענת הנתבעת כי אין מקום לפסוק לתובע הוצאות משפט, באשר לא מיצה את הניסיון לנהל משא ומתן עם הנתבעת בטרם הגשת כתב התביעה.

אפתח דווקא בטענה האחרונה של הנתבעת, לה הקדישה הנתבעת חלק ניכר מפרק הזמן שהוקצב לטיעון: לטעמי, המדובר בטענה מוקשית בנסיבות. בא כוחה של הנתבעת טען אמנם בלהט כי מכתבו של סוכן הביטוח שצורף לכתב התביעה מעולם לא הגיע לתעודתו, וכי התובע לא עשה ניסיון כלשהו להעביר את המסמכים הדרושים לנתבעת, אלא שראיה ממשית בעניין זה לא הובאה. גם העדה שחתמה על התצהיר שתמך בכתב ההגנה בו הופיעה טענה זו לא הובאה להעיד. למותר לציין כי הטענה האמורה הוכחשה נמרצות על ידי בא כוחו של התובע, אשר טען את ההפך הגמור.