אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> דחוח הלוי נ' מבנה לכל בנייה מתקדמת 2009 בע"מ

דחוח הלוי נ' מבנה לכל בנייה מתקדמת 2009 בע"מ

תאריך פרסום : 20/04/2017 | גרסת הדפסה
תא"מ
בית משפט השלום ראשון לציון
54535-05-15
12/04/2017
בפני השופט:
אבי סתיו

- נגד -
התובעת:
מיכל דחוח הלוי
עו"ד עימנואל יוזוק
הנתבעת:
מבנה לכל בנייה מתקדמת 2009 בע"מ
עו"ד דן שריזלי
פסק דין
 

בין התובעת לנתבעת נכרת חוזה, במסגרתו התחייבה הנתבעת לבנות בית עבור התובעת. בשלב מסוים שלחה הנתבעת לתובעת הודעת ביטול של ההסכם בגין הפרתו. לטענת התובעת, אין ממש בטענת ההפרה, ומשכך הודעת הביטול עולה כדי הפרה של ההסכם. לפיכך, הגישה התובעת את התביעה שבפנינו, בטענה להפרת חוזה על ידי הנתבעת.

העובדות ותמצית טענות הצדדים

1.הנתבעת הינה חברה העוסקת בהקמת בתים בשיטה ייחודית, במסגרתה היא מייצרת במפעל שלה יחידות יבילות מבטון מזוין, אשר מובלות אחר כך לאתר ומורכבות שם. בכתב ההגנה פירטה הנתבעת כי הקמת הבתים על ידה נעשית בחמישה שלבים: ראשית, אדריכל מטעמה מכין תוכניות לצורך קבלת היתר בנייה; שנית, לאחר קבלת ההיתר, יוצקים את יחידת המבנה במפעל שלה; שלישית, לאחר היציקה מתבצעות עבודות הגמר על היחידות במפעל; רביעית, לאחר סיום בניית היחידות מתבצעות בשטח עבודות ביסוס ויציקת כלונסאות; חמישית, המבנים מובלים לשטח, מוצבים על גבי הכלונסאות ומבוצעות עבודות גמר סופיות.

2.ביום 27.5.2014 נחתם בין התובעת לבין הנתבעת הסכם, במסגרתו הזמינה התובעת מהנתבעת מבנה הכולל שתי יחידות בשטח של 72 מ"ר, וזאת בתמורה לסך של 372,408 ש"ח (כולל מע"מ). לוח התשלומים לפי ההסכם הוא כדלקמן (סעיף 23 להסכם): במעמד חתימת החוזה – סך של 35,000 ש"ח "דמי רצינות והוצאות תוכניות ע"י אדריכל"; עם תחילת ביצוע העבודות במפעל – 100,000 ש"ח; עם קבלת אישור מהנדס על סיום היציקות – 100,000 ש"ח; עם סיום הקידוחים ויציקת הכלונסאות – 100,000 ש"ח; שלושה ימים לפני הסעת הממכר לשטחו של הקונה – יתרת התמורה בסך 37,408 ש"ח. בחוזה נקבע, כי אם שלב יציקת היסודות יתחיל לפני בניית השלד, על הקונה לשלם עבור רכיב זה לפני תחילת ביצוע העבודות באתר.

3.ליד הסעיף העוסק בפרישת התשלומים נכתב בכתב יד "על כל שיק שישולם ע"י הלקוח תיתן החברה צ'ק ביטחון". בנוסף, נכתב בתחתית העמוד בכתב יד "כל סכום שיתקבל מהלקוחה – תקבל עליו ערבות בנקאית ע"פ חוק [ה]מכר והלקוחה תשלם את הוצאות הערבות הבנקאית". ליד שתי התוספות בכתב יד מופיעות חתימות של שני הצדדים.

4.במעמד החתימה שילמה התובעת סך של 35,000 ש"ח. בהתאם להסכם, אדריכלית מטעם הנתבעת הכינה את התוכניות הנדרשות לצורך קבלת היתר בנייה, וביום 13.8.2014 ניתן לתובעת היתר בנייה לפי התוכנית. מכיוון שהתובעת הייתה מעוניינת ליטול הלוואת משכנתה, ולדבריה הבנק התנה את מתן ההלוואה בכך שעבודות החפירה באתר יתחילו, היא ביקשה כי בניית היסודות תתחיל לפני סיום בניית המבנים במפעל, והנתבעת הסכימה לכך. ביום 10.9.2014 שלחה התובעת הודעת דואר אלקטרוני לנתבעת, בה ציינה כי המודד מטעמה סיים את עבודות ההכנה של המגרש (שלפי החוזה היה על התובעת לבצע) כבר לפני כשבוע וחצי, וביקשה לדעת מתי תתחיל הנתבעת את חפירת היסודות. במענה לפנייה זו כתבה נציגת הנתבעת, בין היתר, כי התובעת מתבקשת לסור ולהסדיר את התשלום על פי ההסכם. יוער, כי לטענת הנתבעת באותו שלב כבר החלה יציקת המבנים במפעל, ואף בוצעה בדיקת חוזק שלהם על ידי חברת "סיסטמס" (בדיקה עבורה שילמה התובעת).

5.מהתכתבויות נוספות בין הצדדים שהתנהלו בימים שלאחר מכן עולה, כי התובעת ביקשה לזרז את הנתבעת להתחיל את חפירת היסודות, מכיוון שהאישור העקרוני שקיבלה מהבנק להלוואת המשכנתה היה מוגבל בזמן. הנתבעת ביקשה מהתובעת כי תסדיר את התשלום על פי החוזה, ובתגובה ציינה התובעת כי תעשה זאת "בכפוף לערבות הבנקאית ולכלליה" (הודעת דואר אלקטרוני מיום 10.9.2014). בהודעה נוספת ששלחה התובעת ביום 12.9.2014 היא הבהירה את דרישתה:

"האם בכוונתך לספק לי ערבות בנקאית כפי שההסכם מחייב?

לפי ההסכם אני מבקשת ערבות בנקאית על כל סכום שאעביר לך או שהעברתי לך. אם יש לך הסתייגויות או הבהרות אנא אמור לי מה[ן] וננסה להתקדם (עדיף שתכתוב כדי שלא יהיו אי הבנות)...".

בהתכתבויות בין התובעת לנתבעת אין התייחסות מצד הנתבעת לדרישה זו, וההתייחסות הכתובה הראשונה מטעמה לעניין זה הינה לאחר שעורכי דין נכנסו לתמונה, כפי שיפורט להלן.

6.עניין נוסף שנדון בהתכתבויות בין הצדדים היה קבלת תוכניות קונסטרוקציה מהנתבעת, שלטענת התובעת היו נחוצות לאנשי המקצוע מטעמה שעסקו בעבודות ההכנה. כפי שעולה מההתכתבויות, ביום 16.9.2014 הודיעה נציגת הנתבעת לתובעת כי תוכניות הביסוס של המגרש מוכנות, והתובעת הודיעה כי תבוא לקחתן. התובעת התייצבה במפעל של הנתבעת, אולם לא נטלה את התוכניות, כאשר הסיבה לכך שנויה במחלוקת. לטענת התובעת, הדבר נבע מכך שנציגת הנתבעת סירבה להעביר לה את התוכניות אלא אם היא תחתום על מסמך המאשר כי היא מסכימה להן, מה שהיא סירבה לעשות. לטענת הנתבעת, התובעת בסך הכל התבקשה לאשר בחתימתה כי היא קיבלה את המסמכים, והיא סירבה לעשות כן. מכל מקום, ביום 17.9.2014 כתבה התובעת לנציגת הנתבעת, כי תוכניות הביסוס שהוצגו בפניה ריקות מתוכן ואינן מספיקות, טענה עליה חזרה גם בהמשך.

7.ביום 30.9.2014 שלחה התובעת לנתבעת מכתב באמצעות עורך דינה. במכתב נטען כי התובעת עמדה בהוראות ההסכם בכך שהתקשרה עם קבלן עפר לצורך ביצוע עבודות חפירה והידוק לשם הכנה לתחילת העבודה. נטען, כי על אף דרישות התובעת והוראות ההסכם, הנתבעת אינה מספקת הנחיות קונסטרוקציה לביסוס היסודות של הבית, מה שמעכב את העבודה. עוד נטען, כי הנתבעת מתעלמת מדרישת התובעת לקבל ערבות בנקאית עבור הסכום של 35,000 ש"ח ששולם על ידה, וזאת חרף דרישות חוזרות ונשנות. במכתבה מיום 23.10.2014, שגם הוא נשלח באמצעות עורך דין, דחתה הנתבעת את טענות התובעת. במכתב נטען, כי טענת התובעת לפיה היא זכאית לקבל ערבות בנקאית בגין כל תשלום ששולם על ידה "אין לה כל אחיזה במציאות והיא אינה הגיונית". נטען, כי התובעת זכאית לקבל ערבות בנקאית רק כנגד התשלומים הקשורים לעבודות הבנייה, וזאת עד לאישור המהנדס על סיום אותו שלב. עוד נטען, כי על התובעת לשלם סכום של 100,000 ש"ח, כנגדו תעמיד הנתבעת ערבות בנקאית עד לאישור המהנדס כאמור. לעניין תוכניות הקונסטרוקציה נטען, כי הנתבעת העבירה את התוכניות הנדרשות. בסיום המכתב הודיעה הנתבעת, כי אינה מתנגדת לכך שהתובעת תבטל את החוזה.

8.ביום 3.11.2014 נשלח מכתב תשובה על ידי בא כוח התובעת, בו ציין כי התובעת עומדת על ביצוע החוזה, ודרש כי הנתבעת תעביר תוכניות קונסטרוקציה וערבות בנקאית על הסכום של 35,000 ש"ח. ביום 5.11.2014 שלחה הנתבעת לתובעת מכתב הנושא את הכותרת "הודעת ביטול", בו הודיעה על ביטול ההסכם עקב הפרתו, הנובעת מכך שהתובעת לא שילמה את הסכום של 100,000 ש"ח שהיה עליה לשלם לפי החוזה. במכתב ציינה הנתבעת, כי מכיוון שהושלם ביצועו של סעיף 20 להסכם, העוסק בחובתה של הנתבעת להכין את התוכניות הדרושות לקבלת היתר בנייה ושעבורו שולם הסך של 35,000 ש"ח, אזי הביטול מתייחס ליתר חלקי ההסכם בלבד. במילים אחרות – הנתבעת הבהירה כי אין בכוונתה להשיב את הסכום של 35,000 ש"ח, מכיוון שלשיטתה התובעת קיבלה את התמורה החוזית עבור סכום זה. לאחר הודעת הביטול המשיכו להתנהל מגעים בין הצדדים בניסיון להביא לפתרון המחלוקת, אולם אלו לא צלחו, וביום 18.1.2015 הודיע בא כוח הנתבעת כי הודעת הביטול עומדת בתוקפה. לאחר שהחוזה בוטל, מכרה התובעת את המגרש לצד שלישי.

9.נוכח האמור, הגישה התובעת את התביעה הנוכחית. בתביעה נטען, כי ביטול ההסכם על ידי הנתבעת עולה כדי הפרה של ההסכם. בגין הפרה זו תובעת התובעת את הסכומים הבאים: השבת הסכום של 35,000 ש"ח ששולם על ידה לנתבעת; פיצוי בגין הסכום של 22,000 ש"ח ששילמה לקבלן עפר עבור עבודות הכנה שנעשו במגרש; פיצוי בגין הסכום של 3,650 ש"ח ששולם על ידה לחברת "סיסטם" עבור ביצוע בדיקת חוזק למבנה; פיצוי בסך 8,000 ש"ח בגין עוגמת נפש; והוצאות חוות דעת מומחה מטעמה בסך 5,000 ש"ח.

10.הנתבעת טוענת בכתב ההגנה, כי התובעת היא זו שהפרה את ההסכם בכך שלא מילאה את התחייבויותיה לפיו ולא שילמה את התשלומים הקבועים בו במועד. לעניין הערבות הבנקאית טוענת הנתבעת, כי "דרישת התובעת לקבל ערבות בנקאית, לא הייתה ממין העניין, שכן ערבות בנקאית נמסרת רק לאחר ביצוע התשלום על ידי הלקוח" (סעיף 27 לכתב ההגנה; ההדגשה במקור). עוד טוענת הנתבעת, כי לא היה עליה למסור ערבות בנקאית בקשר לתשלום הראשון בסך 35,000 ש"ח. לעניין תוכניות הקונסטרוקציה, לטענת הנתבעת היא סיפקה לתובעת את התוכניות הנדרשות, ורק חוסר המקצועיות של אנשי המקצוע ששכרה התובעת גרם לכך שהם לא יכלו להסתפק בהן ודרשו הנחיות נוספות.

11.להשלמת התמונה יצוין, כי הנתבעת הגישה בקשה לעיכוב ההליך בגין תניית בוררות שנכללה בהסכם, אך בקשתה נדחתה בהחלטת כב' השופטת סילש מיום 20.12.2015, בה נקבע כי התניה אינה חלה על סכסוך כדוגמת זה שהתעורר בענייננו.

12.במסגרת דיון ההוכחות, נחקרו המומחים מטעם הצדדים. מטעם התובעת העידה היא עצמה, ומטעם הנתבעת העידו מר דוד מוסן, מנהל בנתבעת, וגב' רינת מוסן, מנהלת אדמיניסטרטיבית בנתבעת.

נפנה עתה להכריע בתביעה.

האם הפרה הנתבעת את החוזה?

13.הנתבעת ביטלה את ההסכם בטענה כי זה הופר על ידי התובעת. התובעת חולקת על הטענה כי הפרה את ההסכם. אם יש ממש בטענת הנתבעת כי התובעת הפרה את ההסכם, הרי שביטול ההסכם על ידה היה כדין (שכן התובעת לא העלתה טענות אחרות כנגד הודעת הביטול). אם, לעומת זאת, אין ממש בטענה כי התובעת הפרה את ההסכם, הרי שהודעת הביטול היא עצמה מהווה הפרה של ההסכם על ידי הנתבעת (ע"א 1407/92 י.ח ייזום והשקעות בע"מ נ' סולל בונה בע"מ, פ"ד מז(3) 45, 56-55 (1993)).

14.ההפרה לה טוענת הנתבעת הינה אי תשלום הסכום של 100,000 ש"ח במועד שנקבע בהסכם. אין מחלוקת, כי מועד התשלום החוזי הגיע, וכי הסכום לא שולם. אלא שלטענת התובעת, היא לא נדרשה לשלם מכיוון שהנתבעת לא הסכימה להעמיד לה ערבות בנקאית כנגד התשלומים, כפי שהיה עליה לעשות לפי ההסכם. לאחר ששקלתי בדבר, אני סבור כי טענה זו של התובעת בדין יסודה.

15. בכל הנוגע לסוגיית הערבות הבנקאית, ישנם שני עניינים מרכזיים השנויים במחלוקת בין הצדדים: האחד, האם לפי ההסכם הייתה הנתבעת חייבת להעמיד ערבות בנקאית גם על התשלום הראשון, בסך 35,000 ש"ח, או שהיה עליה להעמיד את הערבות רק מהתשלומים הבאים; השני, באיזה שלב היה על הנתבעת להמציא את הערבות הבנקאית ביחס ליתר התשלומים. לטענת התובעת, היה על הנתבעת להמציא ערבות בנקאית עבור כל תשלום בד בבד עם ביצועו. הנתבעת טוענת, כי ראשית היה על התובעת לשלם את הסכום, ורק לאחר מכן היה עליה להעביר אליה ערבות בנקאית בגין אותו סכום. נפתח את דיוננו במחלוקת הראשונה.

16.לטענת הנתבעת, לא היה עליה להעביר לתובעת ערבות בנקאית בגין התשלום הראשון, שכן סכום זה שולם עבור הכנת התוכניות הדרושות להיתר הבנייה, שלב שביצועו כבר הושלם. בהקשר זה טוענת הנתבעת, כי התוספת בכתב יד המתייחסת לערבות הבנקאית נוספה לחוזה בשלב מאוחר, לאחר שהתקבל היתר הבנייה. התובעת מכחישה זאת וטוענת, כי המילים נכתבו במעמד חתימת החוזה, וכי אחרת לא הייתה חותמת על החוזה. אין בידי לקבל את טענות הנתבעת בעניין זה. ראשית, הטענה לפיה ההתייחסות בכתב יד לערבות הבנקאית נוספה במועד מאוחר לחתימת החוזה הינה הרחבת חזית, שכן הטענה לא נטענה בכתב ההגנה ואף לא עלתה בהתכתבויות שקדמו להליך המשפטי, אלא הועלתה לראשונה בתצהירה של גב' מוסן. ב"כ התובעת התנגד להרחבת החזית, והדין עימו. אף לגופו של עניין, קשה לקבל את הטענה, בהתחשב בכך שלא נרשם תאריך ליד התוספת בכתב יד, כפי שניתן היה לצפות אילו היה הדבר נעשה בשלב מאוחר. אין זה ברור גם מדוע תסכים הנתבעת להוספת תנאי כזה לאחר שההסכם כבר נחתם. מכל מקום, לטעמי, גם אם מדובר בתוספת מאוחרת אין בכך כדי לשנות מן המסקנה לפיה הייתה הנתבעת חייבת להעמיד לתובעת ערבות בנקאית גם כנגד התשלום הראשון.

17.לשון החוזה ברורה: "כל סכום שיתקבל מהלקוחה – תקבל עליו ערבות בנקאית ע"פ חוק [ה]מכר והלקוחה תשלם את הוצאות הערבות הבנקאית" (ההדגשה אינה במקור). היינו, בניגוד להבחנה שניסתה הנתבעת ליצור בין תשלומים המיועדים לכיסוי עלויות בנייה לבין תשלומים אחרים, הרי שהתניה שהוספה בכתב יד מתייחסת לכל הסכומים שיתקבלו לפי ההסכם, בלא ליצור הבחנה בין סוגי תשלומים. הדבר מתבקש גם מתכליתה של ההסכמה. כפי שעלה בדיון בפניי, התובעת התעקשה לקבל ערבות בנקאית מכיוון שחששה שמא תקרוס הנתבעת והכספים ששילמה יירדו לטמיון. הנתבעת סברה כי מדובר בדרישה מיותרת, ולטענתה מעולם לא התבקשה להעמיד ערבות בנקאית במסגרת ההסכמים שחתמה. אלא שבסופו של יום, על אף הסתייגותה הסכימה הנתבעת לדרישתה של התובעת, תוך שהוסכם כי התובעת תישא בעלויות העמדת הערבות הבנקאית. מבחינת החששות שהביעה התובעת, אין הבדל מהותי בין התשלום הראשון לבין יתר התשלומים. הנתבעת אמנם ניסתה לטעון כי התובעת כבר קיבלה את התמורה עבור סכום התשלום הראשון, אולם כפי שאפרט בהמשך אין ממש בטענה זו.

18.גם במחלוקת השנייה, מהו המועד בו היה על הנתבעת להעמיד את הערבות הבנקאית בגין התשלומים האחרים, אני סבור שהדין עם התובעת. ההסכם אינו קובע במפורש מתי תועמד הערבות הבנקאית, אלא אומר כי הדבר ייעשה לגבי כל סכום שיתקבל מהתובעת. במישור הלשוני, הדבר מרמז כי על הערבות להינתן בד בבד עם התשלום. זו גם הפרשנות המתחייבת, לדעתי, מתכליתה של אותה הסכמה, ומעקרון תום הלב. התובעת ביקשה ערבות בנקאית על מנת להבטיח את עצמה מפני חשש להתמוטטות של הנתבעת. אפשר שמדובר היה בחששנות מופלגת ובהתעקשות מיותרת, כפי שסברה הנתבעת, אולם משעה שהנתבעת הסכימה לתנאי זה, היה עליה לכבדו. העמדת הערבות הבנקאית לאחר ביצוע התשלום מחמיצה את תכלית התניה, שהרי היא חושפת את התובעת לסיכון בפרק הזמן שבין התשלום לבין העמדת הערבות הבנקאית.

הנתבעת מצביעה על כך שהתובעת שילמה את התשלום הראשון, בסך 35,000 ש"ח, בלא שקיבלה באופן מיידי ערבות בנקאית, ולטענתה הפעם הראשונה בה מחתה התובעת על כך שלא קיבלה ערבות בגין סכום זה הינה ביום 30.9.2014, כאשר נשלח מכתב על ידי עורך דינה. לטענת הנתבעת, אילו הייתה הסכמה על העמדת הערבות הבנקאית בד בבד עם התשלום, ניתן לצפות כי התובעת הייתה עומדת על קבלת הערבות מיד לאחר התשלום הראשון. אין בידי לקבל טענה זו. ראשית אציין, כי בניגוד לטענת הנתבעת כבר בהודעת הדואר האלקטרוני מיום 12.9.2014 טענה התובעת כי היא זכאית לערבות בנקאית גם על סכומים שהעבירה. שנית, יש לזכור כי ההסכמה על ערבות בנקאית הוספה בכתב יד במועד חתימת החוזה (ולטענת הנתבעת הדבר היה אף מאוחר יותר), כאשר כבר במועד זה היה על התובעת להעביר לנתבעת את התשלום הראשון. היינו, בקשר לתשלום זה לא הייתה אפשרות פרקטית לגרום לכך שתימסר ערבות בנקאית בד בבד עם התשלום. מכך אין ללמוד על הסכמה כי גם בתשלומים הבאים תימסר הערבות הבנקאית לאחר ביצוע התשלום.

19.בדיון בפניי טענה הנתבעת, כי אילו הייתה מעבירה את הערבות הבנקאית בד בבד עם התשלום היא הייתה חושפת את עצמה לסיכון, הנובע מכך שייתכן שהשיק שהייתה נותנת התובעת לא היה מכובד, כך שמצד אחד הכסף לא היה מגיע אליה ומצד שני לתובעת הייתה ערבות בנקאית בגין סכום זה. אף בטענה זו לא מצאתי ממש. ראשית, היא לא הועלתה בזמן אמת, כך שלא נראה כי חשש ספציפי זה – במובחן מעצם הסיכון שבהעמדת ערבות בנקאית – הוא שהטריד את הנתבעת. שנית, אילו זה היה החשש שהטריד את הנתבעת, ניתן היה לחשוב בקלות על מנגנונים שיבטיחו כי תקלה כזו לא תקרה, כגון הפקדת הערבות הבנקאית בנאמנות למשך מספר ימים עד שיתברר שהשיק מכובד (ככל שהתשלום היה נעשה באמצעות שיק רגיל ולא בשיק בנקאי). על הצדדים חלה חובה לקיים את ההסכם בתום לב, ובגדר חובה זו ניתן היה בקלות לפתור את הקושי עליו הצביעה הנתבעת. אולם, הנתבעת לא הייתה רשאית לדרוש כי הערבות הבנקאית תופקד לאחר התשלום, שעה שיש בכך כדי להחמיץ במידה רבה את מטרתה העיקרית של הערבות הבנקאית מבחינת התובעת.

20.טענה נוספת שמעלה הנתבעת הינה, כי ההתחייבות שלה הייתה להעמיד "ערבות חוק מכר", ובערבויות מסוג זה מקובל כי הערבות ניתנת עד 14 ימים לאחר התשלום. אלא שעיון בהוראות חוק המכר (דירות) (הבטחת השקעות של רוכשי דרות), התשל"ה-1974 ("החוק"), מלמד בדיוק ההיפך. סעיף 2 לחוק קובע, כי אסור למוכר לקבל מהקונה תשלום מעבר ל-7% מסכום התמורה, אלא אם הבטיח את כספי הקונה באחת החלופות המנויות בסעיף, אשר אחת מהן היא המצאת ערבות בנקאית. היינו, על הערבות הבנקאית להינתן כנגד התשלום, ולא לאחריו. החוק אכן מכיר באפשרות ליתן ערבות בנקאית עד 14 ימים לאחר התשלום, אולם זאת רק במקרה בו יש לפרויקט ליווי פיננסי על ידי תאגיד בנקאי או חברת ביטוח, כך שהקונה מוגן מפני חשש להתמוטטות הקבלן בפרק הזמן שעד להעמדת הערבות הבנקאית (סעיף 3ב לחוק).

21.יתרה מזו, מן הדיון שהתקיים בתיק עולה כי לא מחלוקת כנה על פרשנות התניה בדבר המצאת ערבות בנקאית היא זו שעמדה ביסוד סירובה של הנתבעת להעמיד ערבות בנקאית בד בבד עם התשלום, אלא העובדה שהנתבעת התחרטה על הסכמתה להעמיד ערבות בנקאית לאחר שהבינה את משמעות הדבר. כך, מר מוסן ציין בעדותו כי ההסכמה להעמיד ערבות בנקאית הייתה טעות: "נכון שהסכמתי, זו טעות. היא לא באה לשלם, אני פחדתי שעם כל הצרות שהיא עושה לי, אני מוציא לה ערבות בנקאית? מנהלת הבנק אמרה לי דוד, אם היא עושה לי טלפון ומבקשת, אני מעבירה לה את הכסף. איפה הסיכון שלי. לא ידעתי. הייתי צריך לקבל כסף לפי הסכם בסעיף 1, היא לא באה לשלם ורק בגלל זה התפוצצה עסקה" (עמ' 17, שורות 25-22 לפרוטוקול). מן האמור עולה, כי הנתבעת ככל הנראה לא הפנימה תחילה את הסיכונים הכרוכים בערבות בנקאית, ומשנוכחה כי אלו משמעותיים התחרטה על הסכמתה. במאמר מוסגר יוער, כי דומה שהנתבעת הפריזה בהערכת הסיכון, שכן ערבות בנקאית לפי החוק מוגבלת לנסיבות מסוימות ומצומצמות (כגון כניסה של הקבלן לחדלות פירעון). הנתבעת התחייבה להעמיד ערבות בנקאית "ע"פ חוק [ה]מכר", היינו כזו הדומה בתנאיה לערבות הניתנת לפי החוק. ממילא, לא הייתה הערבות ניתנת למימוש לפי רצונה החופשי של התובעת. אלא שנוכח סירובה של הנתבעת להעמיד ערבות בנקאית, הצדדים כלל לא הגיעו לשלב של דיון על נוסח הערבות.

22.מסקנתנו הינה, אפוא, כי הנתבעת הייתה חייבת להעמיד לתובעת ערבות בנקאית על התשלום הראשון, והיה עליה להסכים להעמדת הערבות בגין התשלומים הבאים בד בבד עם ביצוע התשלום. משמעות הדבר הינה כפולה: ראשית, הנתבעת הפרה את ההסכם בכך שסירבה להעביר לתובעת ערבות בנקאית עבור התשלום הראשון. בנסיבות העניין, לדעתי די היה בכך על מנת להשעות את ביצוע חיובי התשלומים של התובעת על פי ההסכם עד שתתוקן הפרה זו (לזכות להשעות חיובים חוזיים בגין הפרה או הפרה צפויה של הצד שכנגד, גם כשמדובר בחיובים עצמאיים, ראו למשל, ע"א 126/89 רו"ח בלס, מפרק קופל טורס בע"מ נ' חברת מלונות דן בע"מ, פ"ד מו(39 441, 445 (1992)). שנית, בכל הנוגע ליתר התשלומים (מלבד התשלום הראשון), חובת התשלום וחובת העמדת הערבות הבנקאית היו חיובים שלובים. לפיכך, בהתאם לסעיף 43(א)(3) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 ("חוק החוזים"), כל עוד הנתבעת סירבה לקיים את החיוב שהוטל עליה, לא התגבשה חובת התשלום מצד התובעת.

מן הטעמים האמורים, אשר די בכל אחד מהם לבדו, מתחייבת המסקנה כי התובעת לא הפרה את ההסכם בכך שלא שילמה את התשלום השני, וממילא הודעת הביטול עלתה כדי הפרה של ההסכם מצד הנתבעת.

23.מסקנתנו כי הנתבעת הפרה את ההסכם בכך שסירבה להעביר ערבות בנקאית כנדרש, מייתרת את הצורך להכריע בטענה להפרה בכך שלא הועברו תוכניות קונסטרוקציה. אסתפק אפוא בכך שאעיר, מבלי להיכנס לפרטי המחלוקת בין הצדדים, כי דומה שמדובר בעניין שעם מעט רצון טוב ניתן היה לפתור אותו. מן ההתכתבויות עולה, כי התובעת חזרה ופנתה בעניין זה לנתבעת, ולא קיבלה (לפחות לא בכתב) מענה מסודר, עד השלב בו נכנסו עורכי דין לתמונה. גם אם צודקת הנתבעת כי התוכניות שהועברו היו מספיקות, נוכח טענות התובעת כי אנשי המקצוע מטעמה "אינם מסתדרים" עם ההנחיות שניתנו מצופה היה כי הנתבעת תגלה נכונות לפעול לפתרון הבעיה, כגון על ידי הצעה לשוחח עם בעלי המקצוע מטעם התובעת. מובן, כי אילו היה מתברר כי התובעת מנסה להטיל על הנתבעת ביצוע עבודות שעל פי החוזה מוטלות עליה, לא הייתה הנתבעת חייבת להסכים לכך, אולם בנסיבות העניין נראה כי לא נעשו כלל המאמצים הנדרשים על מנת להבין האם מדובר בקושי אמיתי וכיצד ניתן להתגבר עליו. מכל מקום, כאמור, נוכח מסקנותינו לעניין הערבות הבנקאית, אין צורך לקבוע מסמרות בעניין זה.

24.מסקנתנו הינה, אם כן, כי הנתבעת הפרה את ההסכם בכך שביטלה אותו בלא שהייתה לה עילה לעשות כן.

הסעדים להם זכאית התובעת

25.סעד אחד לו עותרת התובעת הינו השבה של סכום התשלום הראשון ששילמה, בסך 35,000 ש"ח. הגם שהודעת הביטול הייתה כרוכה בהפרה מצד הנתבעת, התובעת השלימה עם ביטול החוזה ולא ביקשה לאוכפו, כך שאין מחלוקת שהוא בוטל. עם ביטולו, קמה לשני הצדדים חובת השבה של מה שקיבלו במסגרת החוזה (סעיף 9 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970 ("חוק התרופות")). היינו, לכאורה זכאית הייתה התובעת להשבה של הסכום ששילמה גם אילו היה ממש בטענה כי הפרה את החוזה. על מנת לחמוק מתוצאה זו, ציינה הנתבעת בהודעת הביטול כי הביטול אינו מתייחס לסעיף 20 להסכם, העוסק בחובתה של הנתבעת להכין את התוכניות הנדרשות לשם קבלת היתר בנייה, אלא ליתר חלקי ההסכם. לפיכך, כך לשיטת הנתבעת, התובעת אינה זכאית להשבה של התשלום הראשון, שכן הוא שולם עבור הכנת היתר הבנייה, אשר התובעת קיבלה אותו.

26.טענה זו אין בה כל ממש. ביטול חלקי של חוזה אפשרי רק מקום בו הוא ניתן להפרדה על פי טיבו (ראו, סעיף 19 לחוק החוזים וסעיף 7(ג) לחוק התרופות). בענייננו, היתר הבנייה והתוכניות שהוכנו לצורך השגתו אינם עומדים על רגליים עצמאיות. היתר הבנייה נועד לשרת את הקמת המבנה הספציפי בו עוסק החוזה, ולא נטען, ובוודאי שלא הוכח, כי יש בו תועלת למי שמבקש להקים בית מסוג שונה על המגרש. התובעת אף טענה – וטענה זו מקובלת עליי, שכן היא עולה גם מההתכתבויות בזמן אמת – כי קודם להתקשרותה עם הנתבעת היה לה היתר בנייה אחר על המגרש, אשר לא היה רלוונטי לחוזה הספציפי. בחוזה אף מובהר, כי ככל שיש על המגרש של הקונה מבנה או תוספת שאינם חלק מן הממכר, על הקונה לשלם לאדריכלית בנפרד עבור הכנת התוכניות הקשורות אליהם (סעיף 20 להסכם). עוד יצוין, כי לפי ההסכם התשלום הראשון אינו מוגדר רק כתמורה עבור הכנת התוכניות, אלא גם כ"דמי רצינות". מכל האמור עולה, כי הכנת התוכניות האדריכליות לפי ההסכם אינה מהווה "יחידה חוזית" נפרדת, אלא פעולה המשתלבת במכלול חוזי אחד שתכליתו הקמת המבנה.

27.הנה כי כן, משבוטל החוזה הוא בוטל על מכלול הוראותיו וסעיפיו. לפיכך, קמה חובת השבה הדדית של הצדדים. ממילא, חלה על הנתבעת חובה להשיב את הכספים שקיבלה.

28.טענה נוספת שהעלתה הנתבעת בהקשר זה היא, כי לא נגרם לתובעת כל נזק, שכן היתר הבנייה הביא להשאת ערך המגרש, אשר נמכר על ידה לאחר מכן במחיר גבוה יותר. ספק עד כמה יש רלוונטיות לטענה להעדר נזק שעה שמדובר בתביעת השבה (במובחן מתביעת פיצויים), ומכל מקום לא מצאתי בה ממש אף לגופה. כפי שפורט לעיל, עבודות התכנון והיתר הבנייה שהוצא בעקבותיהן נועדו להכשיר את הבנייה הספציפית שהוסכם עליה בחוזה, שהייתה אמורה להתבצע לפי שיטת הבנייה הייחודית של הנתבעת. היה על המגרש היתר בנייה קודם, ולטענת התובעת זהו היתר הבנייה שצירפה למגרש כאשר מכרה אותו לאחר מכן לצד שלישי. משעה שהיתר הבנייה נעשה במיוחד לצורך הקמת המבנה שתוכנן על ידי הנתבעת, הדעת נותנת שאין בו כדי להשיא את ערך הקרקע עבור מי שאינו מבקש לבנות בשיטה זו, וככל שהנתבעת מבקשת לטעון אחרת היה עליה להוכיח זאת.

29.שאלה אחרת הינה האם זכאית הנתבעת להשבה בגין העבודות האדריכליות שסיפקה במסגרת החוזה שבוטל. השבה בעין אינה אפשרית, כמובן, והשאלה היא האם זכאית הנתבעת ל"השבה בשווי", בהתאם לסעיף 9 לחוק התרופות, בדמות שכר ראוי. הנתבעת לא טענה במפורש כי יש לה זכות להשבה, ולפיכך אתייחס לסוגיה זו בתמצית. דעתי היא, כי אין לנתבעת זכות להשבה. ראשית, נראה שבנסיבות העניין התוכניות נחשבות לעבודת הכנה, ולא למשהו שהתקבל במסגרת החוזה, וממילא לא חלה לגביהן חובת השבה (השוו, ע"א 3666/90 מלון צוקים בע"מ נ' עיריית נתניה, פ"ד מו(4) 45, 66-64 (1992) ("עניין מלון צוקים"); דניאל פרידמן ונילי כהן חוזים 423-420 (כרך ד', 2011) ("פרידמן וכהן")). ודוק: אילו היה נקבע כי התובעת הפרה את ההסכם, הייתה הנתבעת זכאית לשכר ראוי עבור הכנת התוכניות מכוח זכותה לפיצויים. אולם, משעה שנקבע כי הנתבעת היא הצד המפר, לא עומדת לה זכות לפיצוי אלא רק זכות להשבה, אשר אינה משתרעת על עבודות ההכנה. זאת ועוד, מכיוון שלא הוכח שהתובעת, שהיא הצד הנפגע מהפרת החוזה, הפיקה בפועל תועלת מהכנת התוכניות האדריכליות על ידי הנתבעת, הרי שגם אילו הייתה קיימת, מבחינה עקרונית, חובת השבה ביחס לתוכניות אלו, דומה שלא היה מקום לחייב את התובעת בתשלום שכר ראוי בגדר חובת ההשבה (ראו, פרידמן וכהן, עמ' 412-409).

30.מלבד שאלת ההשבה, עותרת התובעת גם לפיצוי בגין הפרת החוזה. תביעה זו מתייחסת לשני רכיבים. הרכיב האחד הוא הסכום של 3,650 ש"ח ששילמה התובעת לחברת "סיסטם" עבור ביצוע בדיקות למבנה. בקשר לרכיב זה, אף הנתבעת לא חלקה על כך שככל שייקבע שהייתה הפרה זכאית התובעת לפיצוי בגינו. הרכיב השני הינו בגין הסכום של 22,000 ש"ח ששילמה התובעת עבור ביצוע עבודות עפר כהכנה להקמת המבנה על ידי הנתבעת. לטענת הנתבעת, עבודות אלו שיפרו את המגרש, מה שיש להניח שהתבטא במחיר שקיבלה עבורו התובעת כאשר מכרה אותו לצד שלישי. התובעת טוענת, כי הקונה שרכש את המגרש הקים עליו בית גדול, על יסוד היתר הבנייה הקודם שהוצא על המגרש, ועבודות העפר שביצעה כהכנה לבנייה על ידי הנתבעת כלל לא היו רלוונטיות מבחינתו, וממילא לא הביאו להגדלת התמורה שקיבלה.

31.לאחר ששקלתי בדבר אני סבור, כי התובעת זכאית לפיצוי עבור הסכום ששילמה לביצוע עבודות העפר. אף אחד מהצדדים לא הביא ראיות בשאלה מה השימוש שנעשה על ידי הצד השלישי במגרש, והאם היה בעבודות העפר כדי להעלות את ערכו של המגרש באופן שיש להניח שבא לידי ביטוי במחיר שקיבלה עבורו התובעת. השאלה העיקרית הינה, אפוא, על מי מונח הנטל להביא ראיות בעניין זה. כפי שאפרט, אני סבור כי בנסיבות העניין הנטל מונח על כתפי הנתבעת.

32.התובעת הוכיחה – ועל כך למעשה אין חולק – כי עבודות העפר במגרש בוצעו במיוחד לצורך ביצוע החוזה הספציפי שהופר. היינו, מדובר בהוצאות שהוצאו תוך הסתמכות על החוזה, והתביעה לפיצוי על רכיב זה הינה תביעה לפיצויי הסתמכות. השאלה האם נפגע מהפרת חוזה זכאי לפיצויי הסתמכות, כמרכיב מובחן ועצמאי של פיצוי, שנויה במחלוקת. על פי גישה אחת, דיני התרופות מגנים הן על אינטרס הקיום והן על אינטרס ההסתמכות, והנפגע מהפרת החוזה זכאי לתבוע הן פיצויי הסתמכות והן פיצויי קיום, ובלבד שלא יזכה לכפל פיצוי. גישה אחרת, מצמצמת יותר, גורסת כי הנפגע זכאי להגנה על אינטרס הקיום (ואינטרס ההשבה) בלבד, אך אינו זכאי להגנה על אינטרס ההסתמכות (ראו, עניין מלון צוקים; פרידמן וכהן, עמ' 555-549; גבריאלה שלו ויהודה אדר דיני חוזים – התרופות 60-52 (2009)). אולם, גם על פי הגישה המצמצמת, אם הוכיח הנפגע כי הוציא הוצאות מסוימות תוך הסתמכות על החוזה, קיימת חזקה כי אלו מגשימות גם את אינטרס הקיום שלו, אלא אם הוכיח המפר אחרת (ראו למשל, עניין מלון צוקים, עמ' 58).

33. על אף שיש הבדלים מסוימים בין שאלת היחס בין פיצויי קיום לפיצויי הסתמכות לבין השאלה שלענייננו, סבורני כי יש להחיל את אותו היגיון. משעה שהנפגע מוכיח כי הוציא הוצאה מסוימת תוך הסתמכות על החוזה, הרי שהנטל להוכיח כי מדובר בהוצאה שלא גרמה לנפגע נזק, כגון בשל כך שהיא הביאה להשבחת הנכס שלו, מוטל על המפר. בענייננו, התובעת הוכיחה כי היא שילמה את הסכום של 22,000 ש"ח עבור עבודות עפר שנעשו במיוחד כדי לעמוד בהתחייבויותיה על פי החוזה. לפיכך, הנטל להראות כי ההוצאה הביאה להשבחה של הנכס, כך שבסופו של יום לא נגרם לתובעת הפסד כתוצאה ממנה, מונח על כתפי הנתבעת. בנטל זה היא לא עמדה. ייתכן שפני הדברים היו שונים אילו היה מוכח כי מדובר בהוצאה שמטבעה היא כזו שהיא מביאה להשבחת הנכס, שאז היה הנטל על התובעת להוכיח כי לא הייתה השבחה במקרה הקונקרטי. אלא שלא זה המקרה, שכן אין כל סיבה אינהרנטית להניח שעבודה שנעשתה לצורך הכשרת נכס לבנייה של מבנה מסוים, הנבנה בשיטה ייחודית, משביחה את הנכס גם במנותק מאותה תוכנית.

34.לאור האמור, אני סבור כי התובעת זכאית לפיצוי גם בגין ההוצאות שהוציאה במסגרת החוזה, הן עבור ביצוע בדיקת החוזק של המבנה (3,650 ש"ח) והן עבור ביצוע עבודות העפר (22,000 ש"ח). לא מצאתי לפסוק פיצוי בגין עוגמת נפש.

סוף דבר

35.התביעה מתקבלת. הנתבעת תשלם לתובעת סך של 60,650 ש"ח, בתוספת הפרשי ריבית והצמדה ממועד הגשת התביעה. בנוסף, תשלם הנתבעת לתובעת את הוצאות חוות הדעת מטעמה בסך 5,000 ש"ח, את אגרת המשפט ושכר טרחת עורך דין בסך 10,000 ש"ח.

 

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 45 ימים.

 

 

 

 

 

ניתן היום, ט"ז ניסן תשע"ז, 12 אפריל 2017, בהעדר הצדדים.

 

Picture 1

 

 


בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
קוד אבטחה
הקש קוד אבטחה*
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ