תא"מ 48344-03-13 אחמד ואח' נ' סרוב לורן ואח'

לפניי תביעה ותביעה שכנגד, שעילתן בהסכם לשיפוץ בבניין שבבעלות הנתבעת והתובעת שכנגד, גב' לורן מעוז (להלן: "הנתבעת").

הנתבעת היא בעלת הזכויות בבניין ברחוב הירקון בתל-אביב, והיא אף מתגוררת באחת הדירות בבניין (להלן: "הבניין"). בשנת 2011, כרתה הנתבעת חוזה עם התובע והנתבע שכנגד, מר אחמד וליד (להלן: "התובע"), לפיו שכרה הנתבעת שירותיו של התובע לצורך ביצוע שיפוצים בבניין. בין הצדדים הוסכם, כי תמורת העבודה שיבצע, תשלם הנתבעת לתובע סך של 83,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק. כמו כן, הסכימו הצדדים, בתוספת שהוספה בכתב יד לחוזה, כי התובע יבצע עבודות נוספות, אשר בגינן ישולם סכום נוסף. התובע ביצע וסיים את כל העבודות עליהם התחייב.

טענות הצדדים

לטענת התובע, מסרה לו הנתבעת, כחלק מהתשלום על עבודתו, שני שיקים בסכום כולל של 38,000 ₪, אותם הפקיד בבנק. לטענתו, ביקשה ממנו הנתבעת, לאחר זמן מה, כי ישיב לידיה את שני השיקים, והנתבעת תמסור לו את מלוא הסכום במזומן. לטענת התובע, כשקיבל לידיו את השיקים מן הבנק, מסר אותם לנתבעת, אולם זו לא שילמה לתובע את תמורת השיקים, כפי שהתחייבה לעשות.

כנגד זאת, מעלה הנתבעת מספר טענות: ראשית טוענת הנתבעת, כי שילמה לתובע סך של 37,810 ₪ במזומן, אולם התובע סרב למסור לנתבעת חשבונית או קבלה כנגד התשלום. שנית, טוענת הנתבעת כי על פי ההסכם בין הצדדים, תחילת העבודות נקבעה ליום 26.4.11 וסיומן ליום 26.6.11. לטענת הנתבעת, התובע לא עמד במועדים אלה, וסיים את עבודתו באיחור ניכר. שלישית, לאור עבודתו הלקויה של התובע, נגרמו לנתבעת נזקים, אותם מעריכה הנתבעת בסכום כולל של 100,980 ₪, אותו יש לקזז מסכום התביעה, בהנחה שתתקבל. בתביעה שכנגד, מוסיפה הנתבעת לסכום שהיא תובעת גם 5,000 ₪ בגין עגמת הנפש שנגרמה לה, לטענתה, וכן 2,000 ₪ שכר טרחתו של המומחה ששכרה להערכת גובה הנזק שנגרם, כנטען, בגין עבודתו של התובע.

דיון והכרעה

אין חולק כי בידי התובע שני שיקים, אשר נמשכו על ידי הנתבעת על שמו, בסכום כולל של 38,000 ₪. אף שאין לפנינו תביעה שטרית, הימצאותם של השיקים בידי התובע מהווה ראייה בעלת משקל ניכר, והנתבעת אף אינה מכחישה כי חתמה על השיקים או כי מסרה אותם לידי התובע.

הנתבעת מתגוננת בשתי טענות יסודיות: האחת היא טענת "פרעתי" והאחרת היא טענת קיזוז – שבגינה אף הוגשה תביעה שכנגד. הנטל להוכיח את שתי הטענות הללו – מוטל על כתפי הנתבעת, אולם היא לא עמדה בנטל.

טוענת הנתבעת כי בפועל שילמה לתובע סכום של 37,810 ₪ בכסף מזומן, אולם לא קיבלה ממנו חשבונית או קבלה. גם השיקים שלהחלפתם שולם הסכום, כנטען, נותרו בידי התובע.

טענתה של הנתבעת היא, אפוא, טענה בעל פה כנגד מסמך בכתב, האסורה על פי סעיף 80 לחוק הפרוצדורה האזרחית העותומני, החל עדיין בשיטת המשפט הישראלית. כדברי כב' השופט י' דנציגר בע"א 2032/06 אמנון האגי נ' עזבון המנוח סלמאן יוסף זיאן (2009):

"נקודת המוצא של סעיף 80 הנ"ל הינה שמסמך בכתב נהנה מעליונות אשר באה לידי ביטוי בכך שלא ניתן לסתרו באמצעות טענות על פה אלא במסמך בכתב בלבד."

הנתבעת אינה מציגה כל ראיה, מלבד עדותה, לכך ששילמה לתובע בכסף מזומן. ודוק: מאחר שהתובעת מסרה את הכסף, לטענתה, לתובע – היא יכלה לעמוד על כך שייכתב אישור (גם אם לא קבלה פורמלית) על עצם מסירת הכסף לידיו, היא יכלה להציג תדפיסי חשבון בנק שמהם ניתן יהיה ללמוד כי אכן משכה סכום כסף דומה, ויכלה לעמוד על קבלת השיקים המקוריים לידיה. כל אלה – לא הובאו. לא זו בלבד שגרסתה של הנתבעת לעניין התשלום במזומן היא טענה בעל פה נגד תוקפם של השיקים – שהם ראיה בכתב, וכזו בעלת משקל ראייתי גבוה במיוחד, אלא שהיא גם עדות יחידה של בעל דין, אשר על פי הוראות סעיף 54 לפקודת הראיות – יש להציג טעמים מיוחדים להסתמכות עליה לשם קביעת ממצאי עובדה. לא מצאתי כל הצדקה להסתמכות על ראיה יחידה זו, ועל כן – אני דוחה את טענת הנתבעת כאילו פרעה את השיקים במזומן.