תא"מ 34612-12-12 צרנישב ואח' נ' אוסט ואח'

1.מאז קיץ 2007 ועד לקיץ 2012 שכרו התובעים מהנתבעת בית מגורים ברח' בן גוריון 75 בהוד השרון. צמוד לבית היה מחסן אשר לא היה חלק מהמושכר.

2.מדי שנה חידשו הצדדים את יחסי השכירות, היו ביחסים טובים, שיתפו פעולה בקרות תקלות וכדברי התובע בעדותו:

"היו לנו יחסים מאוד טובים עם בעלי הבית, היה לי הרבה יותר קל לתקן דברים מסויימים על חשבוני ויש לי דוגמאות. מה שהייתי עושה, הייתי אומר לפנינה שיש בעיה, בדרך כלל, ברוב המקרים היא היתה פותרת אותה כי הבן שלה יודע לטפל בבעיות האלה, אז הרבה פעמים היתה עונה על הבקשות שלי מהר ולענין. במקרה הזה כשהראתי לה היא אמרה שתראה לדורון ותדבר עם דורון. היה לנו טוב בבית הזה, היחסים היו טובים, היה לי יותר קל לקנות את הטיח ולעשות את העבודה. בשנה החמישית הבאתי צבעי והתחלתי לחשוב מה עושים עם זה. הפתרון היה להשכיר את הבית ליד ולכיוון הזה חתרנו" (עמ' 13 ש' 30 ע' עמ' 14 ש' 4 לפר').

3.בחודש מרץ 2012 סיכמו הצדדים כי התובעים יעברו בקיץ להתגורר בבית סמוך השייך אף הוא לנתבעת, זאת עקב בעיית רטיבות בסלון הבית, אשר הצדדים, באותו שלב לא עמדו על טיבה, והתובעים העדיפו שלא לטפל בה טיפול יסודי (ראה עדות התובע בעמ' 14 ש' 3-4 לפר').

4.לנוכח הסיכום הנ"ל, אשר נעשה בעל-פה, ביקשה הנתבעת, באמצעות בנה, מר דורון אוסט, לטפל בבעיית הרטיבות אשר בשלב זה התברר, כי מקורה במרפסת הפתוחה בקומה שמעל קומת הסלון.

5.לטענת התובעת, מר אוסט הבהיר להם כי מדובר בעבודות שתמשכנה יומיים-שלושה לכל היותר ושתבוצענה במרפסת בלבד. לפיכך, הסכימו כי העבודות תבוצענה בעודם מתגוררים בבית (ראה ס' 16 לכתב התביעה).

6.אולם, המציאות טפחה על פניהם ותיאורו של התובע את שהתרחש אביא כלשונו, הואיל והאירועים המתוארים שם מהווים את הבסיס לסכסוך שבין הצדדים:

"הזמנתי פעם אחת משטרה. עבודות התחילו ביום ראשון 22.4 אחרי שעברו יומיים שלושה וזה לא היה כבר נראה שזה עבודות לתיקון רק הנזילה, כי כבר ביום השני ראינו את הפיגומים מחוץ לכל הבית, ביום רביעי אשתי התקשרה ואמרה שהיא לא יכולה יותר, יותר מידי רעש וביקשה שאתקשר לדורון. התקשרתי לדורון, אמרתו לו שהוא אמר שזה יומיים-שלושה וכבר עברו ארבעה ימים וזה נראה משהו יותר רציני. הוא אמר מה אני יעשה, יש הרבה עבודה, אני מצטער. אמרתי לו למה בכלל התחלת כי בעוד חודשיים אנחנו יוצאים וביקשת רק יומיים שלושה וזה נמשך. ביקשתי שיחכה חודשיים וימשיך. הוא אמר שהוא לא יכול. אני כבר לא הרגשתי טוב, ואם הוא אמת מצטער אני מאמין שהוא יכול לפצות אותי. אמרתי לו שגם ככה אני יוצא מהבית ושיחסוך לי כסף ושיצבע את הבית כי זה יעלה לו יותר זול. אח"כ הוא אמר לא, ביקשתי להפגש איתו ביום שישי 27.4. כשנפגשנו אמרתי לו שזה לא יפה מצידו, למה הוא החליט לעשות את זה עכשיו ולא בעוד חודשיים, הוא אמר שלא ידע שיש את הבעיה הזו, אמרתי לו שהוא לא ידע אבל פנינה ידעה, הוא אמר שפנינה אמרה שהיא לא ידעה. כששמעתי את זה התעצבנתי ואמרתי להם שיש להם שעה לעזוב את הבית ושאני לא רוצה אותם פה. הוא לא עזב והזמנתי משטרה. השוטר אמר לי שלא הייתי צריך לתת להם להתחיל בכלל ועכשיו באמצע העבודה הוא לא יכול לסלק אותם. זה היה המקרה היחיד עם המשטרה" (עמ' 17 ש' 3-19 לפר', ההדגשה אינה במקור, א.נ).

גם מר דורון אוסט, בנה של הנתבעת תיאר את המניעים לדרישותיה הכספיות: