יעדים החברה העירונית לפיתוח עיסקי בבאר-שבע בע"מ נ' פחימה

בפניי תביעתה של התובעת כנגד הנתבע לתשלום דמי אחזקה הנוגעים לחנות מס' 299 (להלן: "החנות") המצויה בשוק העירוני בבאר שבע (להלן: "השוק").

ציינתי "תשלום דמי אחזקה" מאחר ועניין תשלום דמי החכירה הוכרע בפסק הדין החלקי שניתן בדיון שהתקיים ביום 19.10.2014.

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ולאחר ששמעתי את עדויות הצדדים ואת סיכומיהם החלטתי להיעתר לתובענה בחלקה וזאת מהנימוקים שיפורטו להלן.

הקדמה

1. קודם שאתייחס לעובדות הספציפיות של התובענה שבפנינו אציין כי ניסוחה של התובענה מעורר שאלה החורגת מעניינה של התובענה בה עסקינן והיא השאלה מהי רמת הפירוט שראויה להיות בתובענה המוגשת לבית המשפט.

2. תובענה המוגשת לבית המשפט אינה מכוונת רק לעיניו של בית המשפט אלא, בראש ובראשונה, לעיניו של הנתבע.

   ניסוחה של תובענה אמור להיות כזה שהקורא אותה יבין מה הן הטענות הנטענות כנגדו.

   מטרת האמור הינה לאפשר לנתבע להעלות את טענות ההגנה הראויות להידון.

3. תובענה בסכום קצוב, המוגשת ללשכת ההוצאה לפועל, ומשקפת את החוב שיש לגבות מהנתבע אם לא יגיש התנגדות, אינה בגדר יוצא מן הכלל. ההיפך הוא הנכון.

   בתובענה כזו, אשר הופכת להיות בגדר חוב חלוט אם הנתבע אינו מגיש התנגדות ביחס אליה, אין אפשרות מובנית לביקורת שיפוטית על הסעד המבוקש שהרי אם הנתבע אינו מגיש התנגדות עוסקת לשכת ההוצאה לפועל בגביית החוב שנתבע.

4. לעומת זאת, כאשר תובענה מוגשת לבית המשפט בהליך רגיל יש לבית המשפט סמכות לעורר מיוזמתו שאלות ביחס לתובענה כאשר התובע עותר לקבלת פסק דין בהיעדר הגנה.

   סמכות זו היא אמנם החריג אולם היא קיימת.