שלמה תחבורה (2007) בע"מ נ' בן שמחון ואח'

2.אין מחלוקת לעניין עצם קרות התאונה, אלא לעניין נסיבות התרחשותה ולעניין היקף הנזק.

3.נערכה לפניי ישיבת הוכחות שבה הוצגו ראיות מטעם הצדדים, והעידו הנהגים המעורבים בתאונה.

4.בתום הדיון, ולאחר שמיעת טענות הצדדים והעדויות, הגיעו ב"כ הצדדים להסדר, לפיו הסמיכו הם את בית המשפט לפסוק בתביעה ובסכסוך על דרך הפשרה, ועל פי שיקול דעת בית המשפט, ללא הנמקה וללא גבולות, וזאת בהתאם לסמכות הנתונה לבית המשפט על פי סעיף 79א' לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, לאחר שהובהר לצדדים כי עילות הערעור על פסק דין זה מצומצמות ביותר, באופן שקיים קושי משמעותי לערער עליו, וכי בית המשפט יכול לקבל את התביעה במלואה, לדחותה או לקבלה חלקית.

5.על סמך מכלול החומר המונח לפניי, לאור התרשמותי הבלתי אמצעית מהעדים במהלך חקירתם בבית המשפט, בשים לב להגיון שבקרות התאונה ונסיבות התרחשותה ומוקדי הנזק בכלי הרכב, תוך שאני לוקח בחשבון את טענותיהם ההדדיות של הצדדים, ולאחר ששקלתי את כל השיקולים הרלוונטיים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל חלקית, באופן שנהג רכב הנתבעים יישא באחריות לקרות התאונה בשיעור 25% ואילו נהג רכב התובעת יישא באחריות לקרות התאונה בשיעור של 75%.

הגם שהצדדים הסמיכוני לפסוק על דרך הפשרה וללא נימוקים, מצאתי ליתן הנמקה תמציתית לביסוס מסקנתי:

אני מעדיף את גרסת נהג רכב הנתבעים שהייתה קוהרנטית, סדורה ומשכנעת, על פני גרסתו של נהג רכב התובעת.

מדובר בתאונה שארעה כאשר תנועת הרכבים שנסעו לאותו כיוון נסיעה, כפי כיוון נסיעתם של הרכבים המעורבים בתאונה, הלכו והצטמצמו לנתיב השמאלי, מבין שלושה נתיבי נסיעה לאותו כיוון, לאור תאונה קודמת שהייתה בנתיבים הימיניים.

סבורני, כי נהג רכב התובעת לא נתן לבו למתרחש לפניו בכביש, לא שם לב להאטה בתנועת הרכבים, ובפרט לא שם לב לרכב הנתבעים שהחל לפנות לפניו, גם הוא שמאלה, ולעבור לנתיב הנסיעה השמאלי. כמו כן, נהג רכב התובעת הסיע את רכבו במהירות שאינה תואמת את תנאי הכביש, ובייחוד לאור עומס התנועה שהיה בכביש, ולכן נאלץ לברוח לאי התנועה, אימתי הבחין ברכב הנתבעים הסוטה לפניו שמאלה, ולחזור חזרה לנתיב השמאלי ולפגוע ברכב הנתבעים.

מכאן, שעיקר האחריות לקרות התאונה חל על נהג רכב התובעת.