אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> תא"ח 3279-06-14 קריס נ' אורדן ואח' 19 בינואר 2015

תא"ח 3279-06-14 קריס נ' אורדן ואח' 19 בינואר 2015

תאריך פרסום : 26/01/2015 | גרסת הדפסה
תא"ח
בית משפט השלום תל אביב - יפו
3279-06-14
19/01/2015
בפני השופט:
גיא הימן

- נגד -
התובע:
ז'אק קריס
עו"ד אהרן לירז
הנתבעים:
1. בעז אורדן (הסתיים)
2. קפה בי אין בע"מ
3. בנות מ.א.ץ בע"מ (הסתיים)
4. אברהם ביטר (הסתיים)

עו"ד דניאל מרקוביץ
פסק-דין
 

1.לא רבים המקרים שבהם נעשה אדם, אשר אינו חלק מן ההליך ואינו נוכח כלל באולמו של בית-המשפט, לנושא מרכזי בדיון. כך ארע מכוח עמדת ההגנה אשר סבורה כי התובע נתלה, שלא מנימוקים עניניים, בנוכחותו של האמן אבי ביטר בבתי-עסק שמפעילה נתבעת 2, לשם סילוק ידה מהם. לאמתו של דבר, למר ביטר עצמו חלק שולי בהכרעה שלהלן. ענינו-שלו, ממש כמו התביעה נגד נתבעים 1 ו-3, הסתיים במתן פסק-דין בהעדר-הגנה, שעליו לא ערער איש.

 

2.נושא הפרשה הוא פירושם הנכון של הסכמי-שכירות, שבהם נקשרה נתבעת 2 ("הנתבעת") עם התובע, באמצעות נציגתו לענין זה – פירר הנהלת רכוש בע"מ. העובדה שהתובע אינו מתגורר בישראל אינה הופכת אותו ל"פיקציה שאיש לא ראה ולא שמע" – לשון המצהיר מטעמה של הנתבעת בעדותו בבית-המשפט. אלא, מדובר במי שבבעלותו בנין בפינת הרחובות החשמונאים (מס' 78) וקרית ספר (מס' 9) בתל אביב-יפו, ובו שטחים מסחריים בקומת הקרקע ודירות מגורים בקומות שמעל.

 

משנת 2013 שוכרת הנתבעת מן התובע שניים מן השטחים המסחריים. בגדול שבהם, המצוי בפינת הבנין וצמודה לו רחבה קטנה הצופה אל הרחוב, פעלו קודם לכן בית-עסק מסוג פיצרייה ואחר-כך בית-קפה. בהסכם מיום 13.1.2013 שכרה הנתבעת – עם שוכרת נוספת, שבנעליה בא אחר-כך נתבע 1 אשר לימים עזב גם הוא – את השטח הזה עד לסוף השנה, עם שתי תקופות הארכה ("אופציה") עד ליום 31.12.2015. מההסכם יובאו, בלשונן, התניות הרלוונטיות:

 

"5.1 השוכר שוכר את המושכר למטרת בית קפה בלבד ולא לשום מטרה אחרת.

5.2 מודגש בזה, כי כל שימוש שונה ו/או חריג מן האמור לעיל, נאסר בזאת ולא יוּתר אלא באישור מפורש ובכתב מאת המשכיר.

5.3 השוכר מתחייב לא למסור או להעביר או לאכלס או להשכיר המושכר או חלק ממנו, לאחר או לאחרים.

...

8.1 השוכר מתחייב לשמור על המושכר ותקינותו המוחלטת ולהשתמש במושכר רק למטרה חוקית, מבלי לגרום למטרד או מפגע לדיירי הבית האחרים ולסביבה.

...

8.3 השוכר מתחייב בזאת במפורש להפעיל את עסקו במושכר באופן שלא ייווצר מטרד סניטרי ו/או מטרד היגייני ו/או פגיעה ו/או מטרד מבחינת ריחות.

...

21.3 השוכר ישכור ביטוח חבות מעבידים לעובדיו".

(נספח ב' לכתב-התביעה. ההדגשה בקו – במקור.)

 

את השטח הקטן יותר שכרה הנתבעת, שוב עם נתבע 1 עד שעזב, מן התובע ביום 1.9.2013. סיומה של תקופת השכירות, כולל אפשרות הארכה, נקבע אף הוא ליום 31.12.2015. גם בהסכם זה הוגבלה מטרת השכירות להפעלתו של בית-קפה בלבד. סעיף 5.1 להסכם הדגיש בלשון מפורשת: "למטרת בית קפה בלבד ולא לשום מטרה אחרת לרבות לא למחסן ו/או לא קיוסק ו/או לא טיגון" (ההדגשה בקו – במקור). עוד בדומה למה שהוסכם ביחס לנכס האחר נקבעו באותו הסכם הוראות, האוסרות על גרימתם של מטרדים לרבות מטרדי-ריח (סעיפים 8.1 ו-8.3 להסכם); הוראה, האוסרת לאכלס אחרים במושכר (סעיף 5.3); והתחייבות השוכר לרכוש ביטוח של חבות-מעבידים לעובדיו (סעיף 20.3).

 

3.בחודש אפריל 2014 הופתעו דרי הבנין לגלות כי מתחת לאפם, תרתי משמע, נפתחה בשטח הקטן מסעדה, שהתמחותה בצלייתו ובהגשתו של בשר טחון. בפעולה נחושה של בילוש פקד עובד מטעם פירר הנהלת רכוש את המקום. "הזמנתי פיתה עם קבב", הוא גולל בבית-המשפט את סיפורו, "מי ששירת אותי הוא הזמר אבי ביטר, אשר טיגן בעצמו את הקבב בנוכחותי, ומסר לי את הפיתה כשבתוכה קציצות הקבב" (הפִסקה השנייה לתצהיר העובד, מר אלון נחייסי). אכן, במקום החלה פועלת קבביה. להוותם, אפילו שלט מאיר עיניים, שממנו ניבט דיוקנו המחייך של אבי ביטר – עתה בכובעו כאמן צלייה – לא הניח את דעתם של השכנים. דירותיהם, הממוקמות מעל לאותו מוסד קולינרי שזכה לשם המבטיח "קבביטר", החלו נמלאות ריחות של בשר צלוי. מתברר, כי מה שעשוי להיות מעורר תיאבון ומפתה למדי בפתחה של מסעדה, רצוי פחות בחדר השינה או בחדר המגורים. כך תיארה אחת הדיירות, גב' דריה דנציג מוסקט, את מציאוּת-חייה בחודשים האחרונים:

 

"עולים ריחות חזקים אל דירתי ואל מרפסת הכביסה שלה, וכל הכביסה – כולל כביסה של תינוקת בת ארבעה חודשים – סופגת ריח של קבב. הריח מתפשט בכל החדרים, ואנו נאלצים לחיות עם חלונות סגורים" (הפסקה הרביעית לתצהירה).

 

על זאת הוסיף שכן אחר, מר ניר הוגו בר, כי "עולים ריחות חזקים ועשן אל תוך דירתי, מה שמונע בעדי לשהות בדירה במהלך שעות היום והערב, ואני חושש לבריאותי. אציין גם, כי הקבביה אינה דואגת לסליקת האשפה שלה, וכולה נזרקת בכמויות גדולות בפחי הבנין המתמלאים מיד. יתרת האשפה שפוכה על הקרקע, תוך גרימת ריחות, הצטברות חתולים ומטרד תברואתי" (פסקאות 4 ו-8 לתצהיר עדותו הראשית). מר בר העיד עוד כי זכה, שלא מרצונו, גם בחימום תת-רצפתי במקומות שונים בדירתו, באדיבות הקבביה הפועלת מטה.

 

4.בניסיון לקעקע עדויות אלו הטעימה ההגנה כי מוֹסריהן "אינם אובייקטיביים ו[הם] בעלי אינטרס להוציא כל מטרד מהבניין" (סעיף 16 לכתב-ההגנה). היות, שבית-המשפט מצווה להתייחס ברצינות לטענות המועלות בפניו נמצאת שואל כמו מאליו: וכי למה זה נדרשים עדים, השוטחים עצומותיהם בפניו של בית-המשפט, להיות אוביקטיביים? מה יסוד הוא להתגולל על רצונו של אדם לסלק מטרדים מבית-מגוריו? כל אחיזה אין, העיד עובד נוסף ב"פירר", מר נסים פטל, לטענת ההגנה כי בחוזי-השכירות של דירותיהם הצהירו דיירים אלה כי הם מודעים לכך שבבנין פועל בית-קפה. החוזים הללו נערכו, הסביר, עוד לפני שהחל שימוש במקום לבית-עסק מסוג זה. מהיכן, יש לשאול עוד ביחס לטענות ההגנה, ניטלה חובתו של מאן דהוא לפְנות, תחת הגשתה של תובענה לבית-משפט זה, אל רשויות הפיקוח העירוניות? ממילא, העידו הדיירים מוסקט ובר שניהם כי הם פנו אל הפיקוח העירוני ואל משטרת ישראל עשרות פעמים, ללא הועיל.

 

בהמשך, כאילו מעלה הדבר או מוריד, נתפסה ההגנה לאמוּר בתצהירי העדים, היינו, כי בקבביה לא פעלה מערכת לנידוף ריחות. המערכת פעלה-גם-פעלה, השיב המצהיר מטעם הנתבעת לשאלתו של בית-המשפט, ומן המִצלֵה היא העבירה את האדים, דרך מערכת יניקה מיוחדת, ישירות אל פתח נידוף, שסופו במחצית גובהו של הבנין לערך, מתחת לחלונותיהם של השכנים. הפתח, הודגש, הופנה אל הכביש. "הארובה זה מעל הקבביטר וזה זורק לפרונט, לכיוון הרחוב", העיד נציג הנתבעת. שמע מינה כי אם בחרה תמרת-עשן סוררת להסב את פניה מרחוב החשמונאים חזרה אל הבנין – וכך הלא ארע בפועל – אין להניח את האחריות לדבר, בשום אופן, לפתחה של הנתבעת.

 

5.אין פלא, אפוא, כי חששם של הדיירים גבר בם משנסגר בית-הקפה שבפינה לצורך שיפוצים, ובמָקום הופיע שלט: "קבביטר המסעדה – בישולים טורקיים באהבה". לעת לא-קצרה נדמה היה כי למר ביטר נכונו עוד עלילות בבנין זה וכי מעט מן ההצלחה האופפת את הקבביה, שנשאה את שמו, יועתר על בית-העסק הסמוך. כי מדוע יסתפקו קבב הכבש, חזה העוף הצלוי, השווארמה והלחמג'ון, כמו אלה העושים בהכנתם, באכסניה שאינה הולמת את מידותיהם? מדוע לא יבקשו להם משכן רחב-ידיים ומתאים יותר? לסופו של יום, מטעמים שלא הובהרו לבית-המשפט, לא נפתחה במקום מסעדה הקשורה בשמו של הזמר. אך אוהדיו לא יצאו וידיהם על ראשם, ואף לדיירים לא נכונה אכזבה. שכן, זולת טיגונו של קבב ומכירתו בשטח הקטן, הרעיף נסיך שירי הדיכאון הטורקי – לא בית-המשפט הגה תואר נכבד זה (הפִסקה התשיעית לכתב-ההגנה) – מכישרונו באירועים של שירה בציבור. אלה התקיימו דווקא בימי שישי, בין השעות 14:00 ל-16:00 בדיוק, ברחבה הצמודה לבית-העסק הפינתי, מתחת לחלונותיהם של הדיירים. "החנות הפינתית", סיפר מר בר בתצהירו מחודש מאי 2014, "נותרה סגורה מאז חג הפסח, למעט ימי ששי שבהם מופיע באופן קבוע הזמר אבי ביטר בחנות וברחבה שלפניה, ומתקיימת במקום שירה בציבור, תוך שימוש בהגברה מחרישת אוזניים והגשת מזון מהקבביה" (הפִסקה החמשית לתצהיר). "כתוצאה מכך", הוסיפה הגב' דנציג מוסקט והצהירה, "נפגמת מנוחתנו בימי ששי, ואינני יכולים להרדים את ילדינו" (בפִסקה 5). בניסיון למעט מעוצמת המטרד הדגישה ההגנה כי אירועים אלה נערכו פעמיים בלבד; כי המוזיקה הגבילה עצמה לתוככיו של בית-העסק וגם אם פרצה החוצה לא הייתה עוצמתה ניכרת; וכי לא היו אלה "ערבי קריוקי", לשונו של אחד מעדי התביעה, כי הם התקיימו בצהריים.

 

6.כשלעצמי לא ראיתי יסוד לרימוז, שהיה מי שהביא אל אולם-הדיונים, כי בסיס לתלונותיהם של הדיירים מצוי בהתנגשות של ערכים והעדפות. לא היה זה ניסיון, שכשל, לחבר בין היפסטריוּת תל אביבית שאינה חשה צורך להתנצל לבין מיטב הזמר הטורקי אשר מושמע מתחת לחלונה; ובין פעוטה תל אביבית, שלא ירחק היום שבו תחליף את מזון התינוקות במקיאטו מוכתם, לבין "סירה טורקית" ובה שטים בנחת בשר מהביל וביצה. אף אין מדובר, כטענת הנתבעת, בביכורה מטעמים של אנינות תרבותית של חנות "סטימצקי", שוכרת חלופית לכאורה, על פניהן של מזללות בשר הומות-אדם. אלא, ענין לפרשה זו במטרדים ממשיים של ריחות צלייה ושל רעש, שהפכו את חייהם של שוכרי-דירות, אנשים מן היישוב המבקשים לעצמם מעט שלווה בלבה של עיר סואנת, לבלתי נסבלים. מה אעשה ולא הכול נוהגים לקבל את השבת בפרץ של זמרה מחרישת אוזניים, הבוקעת ממערכת-הגברה? מה אעשה ומחנות של ספרים (אפילו יהיו אלה ספרי בישול), לא נישא דרך כלל ריחו של בשר חרוך הדבק בבגדים, במצעים ובקירות-הבית?

 

7.ייאמר על אתר: פתיחתה של הקבביה עלתה כדי הפרה מובהקת ויסודית של החוזה מספטמבר 2013. לא יכול להיות ספק-ספיקא כי אין זה בית-עסק מסוג של "בית-קפה", רחב ככל שיהא פירושו של שם-עצם זה. זאת ועוד, היות שפירוש של חוזים, ככל פרשנות שבדין, הוא ראש וראשונה פירושם על רקע תכליתם (ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפּרופים שיכון ויזום (1991) בע"מ, פ"ד מט(2) 265, 310 (1995)), ברי כי כל יסוד להבחנה בין "טיגון" לבין "צלייה" לא קם כאן. "אין חיה כזו קבב מטוגן", התעקש נציג הנתבעת מעל דוכן-העדים, כאילו החיה המכונה קבב-על-משטח-צלייה מזן אחר היא, לענין ההסכם, ושוֹנה באורח מהותי. "אדים עולים גם אם תרתיח מים", הוסיף העֵד – ראיה לכך שלא הבין, לכאורה, את מהותה של התניה החוזית. אכן, לא השימוש במחבת משומנת לטיגון, להבדיל משימוש במִצלה לצלייה, הוא שנאסר בהסכם השכירות. אותו הסכם שלל שימוש, שתוצאתו הוודאית היא היתמרותו של סילון ריחני מבית-העסק אל-על, סילון הנושא בכנפיו את רזי הבישול הטורקי אל תוך-תוכם של בתי-המגורים שבסביבתו. ממסקנה זו, אוסיף, לא נגרע דבר אפילו לאחר צו של סילוק יד, שניתן נגד מר ביטר בתאריך 14.9.2014, שכן הקבביה לא נסתלקה עמו. רק שְמה שוּנה, ושוב שאב הוא משמו של העומד על הגריל – "עלי באבא".

 

8.ומה באשר לבית-העסק הפינתי? כבר נכתב לעיל כי מִנַּחת-זרועה של מסעדה, המחרה-מחזיקה אחר פנינת הקבב הסמוכה, לא זכו הדיירים לטעום. בכל זאת, הוקם במקום בית-אוכל הנושא את השם המחייב: "ביסטרו". בין שיהא זה "טריק איטלקי" לשילובן של מנות אוכל קטנות בבית-של-קפה, כעדותו של המצהיר מטעם הנתבעת; בין שיהא זה "מזנון משוכלל" – תיבה לשונית אחרת שהגה; ובין שמקורו של המונח הוא צרפתי, רוסי ואולי אחר (מוטב שלא לערב ידיעה שיפוטית בכגון דא), ברי כי מונח זה מתייחס להכנתו ולהגשתו של אוכל. וכאן נחלקו הצדדים. התובע טען כי "בית-קפה" הוא אך מקום, שבו מוגש תפריט קר אשר אינו דורש כל פעולה של בישול, טיגון, צלייה או אפייה. כך, לטענתו, הוא הבין את החוזה, שבו נקשרו נציגיו עם הנתבעת. טענת הנתבעת, מן העבר האחר, היא כי רבים מבתי-העסק, הקולעים למונח הרווח "בית-קפה" מגישים מנות מבושלות או צלויות כדגים, חזי-עופות ושניצלים, שלא לדבר על הכנתן של ביצים במגוון של צורות ודרכים. "גם אם אשתך תכין חביתה", המחיש העד באמצעות פנייה לעניניו האישיים של בא-כוח התובע, "יעלו אדים". אחר כך הסביר את אופן ההכנה: "אתה שם את המוצר בטפלון, מקפיץ שנייה ומוציא החוצה". אמת, אין זה "טיגון". זוהי "הקפצה בטפלון" ואידך זיל גמור.

 

אניח לאמירות, שחזרו בעדותו של המצהיר מטעם הנתבעת, מר ברוך בן הרוש ובסיכומים שהשמיע בא-כוחה כי "המסעדה הייתה סגורה למעלה מחצי שנה"; "לא יכולה להיות במועד הגשת התביעה עילה נגד המסעדה"; "המסעדה לא פעלה ביום הגשת התביעה", והכל – כמובן – בהתייחס ל"בית-הקפה" לבדו. אמירות אלו ניתן לפטור בהחלקה לשונית, ואין זה הולם לתפוס אדם בלשונו. אולם, גם במחלוקת לגופה מצדד הדין בעמדת התובעת. אמת, הצדדים לא ראו מקום לפרש את מהותו של "בית-קפה" בהסכמי-השכירות שערכו. ניתן היה לטעון כי הם סתמו ולא פירשו, ואת החֶסר יש להניח לפתחו של התובע המבקש "להוציא מחברו", מה גם שנציגתו "פירר" היא גורם מיומן בעריכתם של חוזים מעין אלה. דא עקא, כי "בית קפה" הוא מונח שבדין. צו רישוי עסקים (עסקים טעוני רישוי), תשע"ג-2013 אמנם אינו מבחין בין "בית קפה" לבין "מסעדה". בפריט מס' 4.2א' לצו זה דרים שני אלה בכפיפה אחת תחת הכותרת "בית אוכל", ושניהם דורשים רישיון-עסק. ברם, בתוספת לתקנות רישוי עסקים (תנאי תברואה נאותים לבתי אוכל), תשמ"ג-1983, שהן המקור הנורמטיבי העיקרי לתנאי הרישוי לבתי-אוכל, מוגדר כל אחד מאלה באורח שונה:

 

4(א). בבית קפה מותר:

(1)להכין ולמכור – משקאות חמים, כריכים מכל סוג, חביתות או סלטים ותבשילים שאינם מכילים מזון מן החי לשם צריכה במקום;

(2)למכור – עוגות, ממתקים, גלידה או משקאות קרים, בתנאי שהמוצרים נקנו ממקור בעל רשיון לפי חוק רישוי עסקים.

(ב). בבית קפה אסור להכין, להחזיק או למכור מאכלים המכילים מזון מן החי לרבות דגים, בשר ועוף, למעט נקניק או נקניקיות.

...

7.במסעדה מותר להכין ולמכור ארוחות מבושלות.

 

עינינו הרואות, בישול בכל דרך שהיא של מוצרים מן החי, למעט ביצים, הוא אסור ב"בית קפה" ומותר ב"מסעדה". כל מקום יש להנחה כי אבחנה זו ידועה לנתבעת מתוקף חובתה, גם היא לפי הסכמי-השכירות, להסדיר את קבלתו של רישיון לבתי-העסק שהיא מפעילה. בפיצרייה, אגב, וזו התשובה לכל המרחיק אל ההיסטוריה של בית-העסק, מתירות התקנות הכנה ומכירה של פיצה, ואוסרות במפורש "להכין, להחזיק או למכור מאכלים המכילים בשר מן החי לרבות דגים, בשר ועוף, למעט שימורי דגים, נקניק ונקניקיות" (תקנה 10(א) לתקנות).

 

9.טענה הנתבעת, אך היא לא הוכיחה זאת בדבר זולת אמירה בעלמא של המצהיר מטעמה, כי גם בעבר פעל במקום בית-קפה, שהגיש מנות בשריות מבושלות, וגם בו היה שותף עסקי מלבד השוכר. כל אלה לא הפריעו לתובע ולא גררו התנגדות מצדו. אומר, ראשית, כי אפילו הוכח הדבר, ולא היא, הרי שמרחיק-לכת ללמוד הימנו כי התובע ויתר על זכויותיו שלפי הסכם-השכירות. ובכל זאת, למען תנוח הדעת יוטעם כי אפילו נקבע שהתובע השלים עם פעולה קודמת מעין זו, וממילא כי לא באר בהסכם את משמעותן של הגבלות "בישוליות" אשר להן כפוף בית-העסק, הרי שמזור לעמדת הנתבעת לא יוכל להימצא. שתי הגבלות מפורשות כללו הצדדים בהסכמי-השכירות. בשתיהן לא עמדה הנתבעת.

 

10.מגבלה ראשונה נגעה למטרדים של רעש ושל ריח גם ביחס לבית-העסק הפינתי. אפילו תאמר כי הרעש נסתלק לו עם יוצרו, מר ביטר, הרי שמִפגע של ריחות היה ונותר עד היום הזה. כך עלה, באופן שאין מפורש ממנו, מעדותו בבית-המשפט של מר בר. בחקירתו הנגדית הוא הוסיף על האמור בתצהירו, שהוגש עוד קודם שנפתח בית-העסק הפינתי לקהל, והדגיש כי חדרי דירתו, הממוקמים גם בפינת הבנין ולא רק מעל לקבביה, סובלים ממטרד זה.

 

11.כמו לא די בכך, הרי שהסכמי השכירות, שניהם, הופרו הפרה נוספת ועיקרית. בניגוד להוראה, האוסרת על השוכרת "לאכלס" את בתי-העסק או את חלקם בגורם אחֵר, הודה המצהיר מטעמה כי הנתבעת יצרה שותפות עסקית עם חברה, שלא הייתה צד להסכמי-השכירות, היא נתבעת 3 – בנות מ.א.ץ בע"מ. האחרונה, הסביר המצהיר, "נתנה שירותים" לבית-העסק. "זה סוג של שיתוף פעולה עסקי" – הוא עִרפּל במתכוון את הדברים. אכן, שמיעת עדותו של מר בן הרוש יצרה רושם עגום. לא נותר ספק כי עֵד זה ביקש למעט ממשקלה של אותה שותפות וממהותה, ולהכמין פרטים מפניו של בית-המשפט. רק התעקשותו של בא-כוחו של התובע בחקירה הנגדית הוליכה את העד לחשוף את תמונת-האמת באורח מלא יותר גם אם, להתרשמותי, לא שלם.

 

זהו התיאור שנגלל בפניו של בית-המשפט: מ.א.ץ בע"מ דאגה לחיבורו של אבי ביטר אל בתי-העסק. ברם, חלקה בהפעלתו של הביסטרו לא נסתכם בזאת. החשבוניות המונפקות ללקוחותיו נושאות את מספר העוסק המורשה שלה. היא שהנפיקה, על שמה, את תלושי השכר של העובדים – מר ביטר עצמו וגם האחרים. אמת, כל העובדים בבתי-העסק, כך הודה המצהיר מטעם הנתבעת, קיבלו את משכורתם ממ.א.ץ בע"מ. חברה זו חלקה עם הנתבעת את ההכנסות מבתי-העסק. בגין חלקה בהכנסות דיווחה היא, באורח נפרד ועצמאי, לרשויות-המס. בעֲליה – מר אבישר צביר – שהה רבות בבתי-העסק. לא אטעה אם אקבע כי הרקע להגעותיו לא היה אך חפצו במנת-קבב עסיסי. איש, אגב, מנציגיה של מ.א.ץ לא קראה הנתבעת לעדות בבית-המשפט.

 

הנתבעת נותרה, אמנם, חתומה יחידה על הסכמי-השכירות. לטענתה, היא הוסיפה לשאת לבדה באחריות להוצאתה לפועל של השכירות והיא שקבעה כיצד יתנהלו בתי-העסק. טענה זו אני מתקשה לקבל. גם אם, כידוע, בעל המאה הוא בעל הדעה, הרי שגם חלקו של בעל חמשים, אם תמצה לומר, אינו בטל בששים. בפרט נכון הדבר כשאותו חלק כולל, כאמור, שותפות ברווחים, מעורבות במיצובו של בית-העסק – במקרה דנן ככזה המופעל בידי מר ביטר – והעסקתם של העובדים כולם. בענין האחרון מתקשה אני לראות כיצד עמדה הנתבעת בתניה החוזית, המחייבת אותה "לשכור ביטוח חבות מעבידים לעובדיה", שעה שכאמור מרכיב ראשון במעלה ביחסי עובד-מעביד – תשלום המשכורת – לא התקיים בינה לבין העובדים במקום. "העסקת עובדים אינה אינדיקציה לשום דבר", טענה הנתבעת. אודה כי איני רואה את הדברים עין-בעין עמה. ובין שהיה מר ביטר, כטענת ההגנה, "פרזנטור" בלבד – חי נפשי כי זו הפעם הראשונה שבה נתקלתי בפרזנטור (ובעברית: יַצְגָן) הצולה בעצמו את האוכל במסעדה שהוא מייצג – בין שחלקו היה ניכר מזאת, את מעורבותה העמוקה של מ.א.ץ לא התיר הסכם ההשכרה בשום פנים.

 

אכן, התובע נקשר בהסכם עם גורם פלוני. הוא עשה זאת מתוך גמירות-הדעת. הוא עיגן בהסכמים חבויות שונות של אותו גורם, כלפיו וכלפי אחרים. נחה דעתו כי ההסכם, כפי שנקשר, מגן על עניניו. אלה הם יסודות בקיומה של הסכמה חוזית. זו, בלעדיהם, לא תיכון. והנה, בלא שיוּדע על כך וממילא בלא שהסכים, מצא עצמו התובע קשור בגורם נוסף, שלא היה חלק מן ההסכם המקורי. אותו גורם עשה בנכסי התובע מעשה-שוכר. על כורחו עלול היה התובע למצוא עצמו – למעשה, הוא מצא עצמו בפועל – חשוף להתנהלותו של "השותף הסמוי", על השלכותיה במישורים שונים ובכלל זה במישור היחסים עם רשויות השלטון ועם דיירים אחרים, שלהם הוא השכיר נכסים בבנין. כל זאת, שלא מרצון. מצב דברים שכזה ביקש התובע, מפורשות ולכתחילה, למנוע. הוא עשה זאת בעיגונה בהסכמים של תניה בדבר איסור שיתופו של אחר. אינני סבור, כעמדת הנתבעת, שכל אשר קבעו החוזים הוא איסור על העברתם של המושכרים, במלואם, לידי אחר. גם שיתופו של אחר, לצד הנתבעת, בניהולו של המושכר עמד בניגוד לקבוע בסעיף 5.3 להסכמים. מהי זו, אם לא הפרה ברורה של אותם הסכמים?

 

12.משבאתי לכל מסקנה כי הנתבעת הפרה, ולא בהפרה יחידה, כל אחד משני החוזים שבהם היא נקשרה, ביחס לבתי-העסק שניהם, נהיר כי רפואתן היחידה של אותן הפרות היא סיומם של יחסי-השכירות. אותה תרופה מעוגנת גם היא בהסכמים וכוונתי לסעיף 22 הרואה, בין היתר, בהפרתם של סעיפים 5 ו-8 הפרה יסודית. זו, לפי הוראתו של סעיף 7(א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970, מקנה לתובע את הזכות לבטל את החוזים ולזכות מאת בית-המשפט בצו לסילוק-יד. אמת, התרופה לא תוכל למצוא את ביטויה בקיומו של החוזה, גם אם בשינוי מן הנוהג כיום. אין לכפות על התובע, ששוב אינו חפץ בדבר, את המשך היחסים עם מי שהפר ברגל גסה את ההסכמים שבם נקשר.

 

חוזי-השכירות – בטלים. מבין בתי-העסק הנדונים, דומה בעיני כי המטרד הנגרם מהקבביה הוא חמור ומיידי יותר. ענין זה, בצירוף ממדיו המצומצמים יחסית של אותו בית-עסק ומשך פעולתו הקצר, יחסית, מובילים אותי להורות על פינויו כמעט-מייד. בענינו של בית-העסק הפינתי סברתי כי מוצדק יהא לאפשר תקופת התארגנות ארוכה יותר. אני מורה אפוא לנתבעת 2 ולכל מי מטעמה לסלק את ידיה מכל אחד מן השטחים המסחריים בבנין שברחוב החשמונאים מס' 78 – קרית ספר מס' 9 בתל אביב-יפו, בגוש מס' 7103, חלקה 54, ולהשיבם לידי התובע כשהם פנויים מכל אדם וחפץ שהכניסוּ. השטח הקטן, ובו פועלת כיום הקבביה "עלי באבא" יפונה לא יאוחר מיום 22.1.2015. השטח הגדול יותר, המשמש לביסטרו כאמור, יפונה לא יאוחר מיום 22.2.2015.

 

בתוך 30 ימים ממועד המצאתו של פסק-דין זה תשלם נתבעת 2 לתובע הוצאות-משפט בסך 6,000 ש"ח ועוד שכר-טרחה של עורך-דין בסך 26,000 ש"ח. סכומים אלה כוללים מע"מ ואין להוסיפו. איחור יוסיף הפרשי הצמדה ורבית כדין מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

 

זכות ערעור לבית-המשפט המחוזי, בתוך 45 ימים ממועד המצאתו של פסק-הדין.

 

ניתן היום, כ"ח טבת תשע"ה, 19 ינואר 2015, שלא במעמד הצדדים.

 

Picture 1

 


בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ