שמש נ' משרד עו"ד: אביבה רפ

פסק דין

לפני תביעה שעניינה חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן החוק).

התובע והנתבעת הם עורכי דין במקצועם. התובע ייצג לקוח בבית הדין הרבני האזורי בתל אביב (להלן: בית הדין). הנתבעת התמנתה ככונסת נכסים לדירה שבבעלות אותו לקוח וזוגתו לשעבר. הצדדים התייצבו לדיון שנקבע בבית הדין בעניין הדירה הנ"ל. לטענת התובע, בעת שהצדדים שהו בלובי של קומה א' בבית הדין, הוא פנה אל הנתבעת בשאלה בנוגע לכספים המגיעים למרשו. השיחה שהתנהלה בין הצדדים היתה לטענתו כדלקמן:

"התובע: למה את לא מעבירה את הכספים המגיעים למרשי?

הנתבעת: הוא לא יקבל את הכסף עד שלא יבטל את התלונה נגדי.

התובע: מרשי לא יבטל את התלונה, ודבריך לכאורה, הינם עבירה פלילית.

הנתבעת: אני יודעת שאתה מופרע. אתה חולה".

לפי הנטען, את הביטויים "אתה מופרע", "אתה חולה" צעקה הנתבעת בנוכחות הקהל

אשר שהה במקום.

הנתבעת מכחישה טענה זו נמרצות. לטענתה, זו היתה הפעם הראשונה בה פגשה בתובע. היא לא אמרה לתובע מעולם מילים אלה. היה זה התובע אשר ניבל את פיו וביזה אותה על רקע טרוניות שהיו לו לגבי תפקודה ככונסת נכסים בתיק. עוד נטען על ידה כי היה זה הדיון האחרון של אותו יום ולא היה בלובי איש מלבדם.

בשים לב למקצועם ומעמדם של הצדדים, נעשו ניסיונות רבים לסיים את התובענה באופן שייתר הכרעה שיפוטית, אשר מן הסתם לא תתרום לכבודם של המעורבים בדבר ולכבוד המקצוע. למרבה הצער, ניסיונות אלה לא נשאו פרי. בהמשך לכך נקבע כי הדיון יפוצל כך שתחילה תידון השאלה האם יש בדברים שעל פי הנטען נאמרו מפי הנתבעת כדי להוות "לשון הרע" כמשמעותו בחוק. הצדדים הגישו עיקרי טיעון בשאלה זו. אציג תחילה בתמצית את התשתית הנורמטיבית הרלבנטית ולאחר מכן אבחן את יישומה בנסיבות המקרה שלפני.

סעיף 1 לחוק קובע כי:

"לשון הרע הוא דבר שפרסומו עלול –

(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;

(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסות לו;

(3) לפגוע באדם במשרתו, אם במשרה ציבורית ואם במשרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;

(4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מגוריו או נטייתו המינית."

החוק עוסק בביטויים הפוגעים בשמו הטוב של אדם. מבחן הדברים הוא אובייקטיבי, ועיקרו במובן שאדם סביר מייחס לפרסום, בהקשר לשאלה האם היה באותו מובן כדי לפגוע בכבודו ובשמו של האדם. לשון אחר, המבחן האובייקטיבי של האמירות הפוגעניות בוחן את מידת ההשפעה שיש ללשון הרע על ההערכה לה זוכה אדם בעיני הבריות. הפרסום מתפרש על פי המובן הטבעי והרגיל של מילותיו ועל פי הקשר הדברים בו הוא נאמר (ראו: רע"א 10520/03 בן גביר נ' דנקנר פס' 6 לפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה (12.11.2006) ואסמכתאות שם).

ההתייחסות בפסיקה לקללות, גידופים ונאצות אינה עשויה מקשה אחת. כל מקרה נבחן לגופו בהתאם לנסיבותיו בשים לב לטיב ההתבטאויות, זהות הצדדים, נימת הדיבור ונסיבות הפרסום (לסקירה מקיפה של פסקי הדין אשר במסגרתם נבחנה השאלה האם גידוף מהווה לשון הרע ראו: ת"א (שלום חי') 23300-11-10 רמי כהן נ' חנה עמית כוכבי פס' 22 – 35 (10.3.2012)). כאשר מדובר בפרסום שנעשה בעת כעס ומריבה, על פי רוב הוא לא יתפרש על יד האדם הסביר כמבטא אמת עובדתית (ראו: אורי שנהר דיני לשון הרע 131 (תשנ"ז); ע"פ 8735/96 ביטון נ' קופ פס' 10 פ"ד נב(1) פ"ד נב(1) 19 (1998); ת"א (שלום י-ם) 1594/06 אורלי עטיה ברהם נ' יעקב בניטה פסקה 31 (23.11.2003).

לטענת התובע, בנסיבות העניין הביטויים שנאמרו מהווים לשון הרע. האמרות פגעו בו, ביזו אותו והזיקו לשמו הטוב. התובע טוען כי הוא מרבה להופיע בבית הדין, ואמירות אלה, כשהן נקראו לנוכח דיינים בפניהם הוא מופיע ובפני חברים למקצוע, גרמו לו נזק בלתי הפיך ועגמת נפש רבה. כמו כן, הן הזיקו למוניטין שצבר ולשמו הטוב אותו רכש משך השנים. לאור אופי עבודתו, די בפגיעה קלה במוניטין כדי לגרום נזק למטה לחמו. הנתבעת חזרה בעיקר על הכחשתה לפיה הדברים נאמרו ולגבי נסיבות האירוע.