שמואל נ' קרסין ואח'

החלטה

התובע נפגע בגבו בתאונת עבודה שהתרחשה ביום 9.9.03. אין למעשה מחלוקת בין הצדדים כי הפגיעה אירעה אגב נסיון של התובע, שעבד כמנהל אזור בגיחון (תאגיד המים והביוב של ירושלים), לפתוח סתימת ביוב מורכבת שעובדיו טרחו שעות בנסיון לפותחה, ללא הצלחה. התובע הוזעק למקום, ובאמצעות הביובית ( מערכת לפתיחת סתימות המותקנת על משאית), עמל בניסיון לפתוח את הסתימה. כפי שהסביר התובע בתצהירו נאלץ במהלך פעולה זו למשוך את הצינור דרכו מועברים מים בלחץ של כ- 120 אטמוספרות, וביצע פעולה של משיכה וסיבוב פעמים מספר לצורך ניסיון לשחרור הסתימה.

מחלוקתם של הצדדים אינה אלא בשאלה אם האירוע במסגרתו נפגע התובע מהווה "תאונת דרכים" כהגדרתה בסעיף 1 לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה – 1975 (להלן: החוק). המחלוקת מתמקדת בשאלה אם האירוע נופל בגדרה של החזקה המרבה שעניינה ב"ניצול הכוח המכני של הרכב" (על דרך ניתוח אירוע העונה לתאונת דרכים, שתשמש לצורך הדיון להלן, ראו רע"א 8061/95 יצחק עוזר נ' הררט , פ"ד נ(2)532(1996), להלן הלכת עוזר). מחלוקתם של הצדדים סובבת שתיים מהסוגיות הרלוונטיות : האחת עניינה בשאלה אם האירוע נובע מניצול כוח מכני של הרכב, או שמא כוח מכני אחר, והשניה נוגעת לשאלת הקשר הסיבתי בין ניצול הכוח המכני ובין הפגיעה שנגרמה לתובע. כשאלת משנה של השאלה הראשונה בקעה ועלתה מבין השיטין של טענות הנתבעים 1-2 הטענה לפיה לא מדובר בייעוד מקורי של הרכב, מאחר וניתן לפרק את הפלטפורמה עליה מורכבת הביובית משילדת המשאית.

כפי שהובהר בתצהירים ובראיות שנשמעו היום, שימשה המשאית עליה הורכבה הביובית לצורך פתיחת סתימות במשך תקופה ארוכה לפני שהתרחש האירוע נשוא התביעה. הנתבע 1 העיד כי עבד במשך שנה ו- 4 חודשים בחברת "מאירי", כשהוא נוהג במשאית נשוא התביעה, וכי בכל פרק הזמן הזה הייתה הביובית מחוברת למשאית והמשאית שימשה אותו בעבודתו וליוותה אותו לביתה שם נותרה עד ליום המחרת. לענין זה העיד גם מר מאירי כי המשאית נותרה אצל הנהג ביום ובלילה. ממילא אין כל נפקות לשאלה אם ניתן או לא ניתן להסיר את הביובית מעל המשאית עליה הותקנה, כאשר מהעדויות עולה כי הדבר לא נעשה מעולם (בניגוד למה שניתן היה אולי להבין מתצהירו של מר מאירי), והמשאית שימשה בפועל במשך תקופה ארוכה (של שנים מספר על פי עדותו של התובע) לפתיחת סתימות באופן יום יומי באמצעות הביובית המותקנת עליה. בנסיבות מעין אלה ברי שאין המדובר באותו אילתור העשוי להביא למסקנה לפיה לא מדובר באחד מהייעודים המקוריים של הרכב (לעניין זה ראו הלכת עוזר בעמ' 568; ע"א 7481/00 פטאפטה נ' אבו עבד, פ"ד נו(3)707, 715). לא למותר לציין כי לצורך זה אין לבחון את הייעוד ההיסטורי של הרכב אלא את הייעוד המשמש אותו בפועל (ראו הלכת פטאפטה ). השאלה היא אם אכן מדובר בשינוי שנעשה ברכב באופן מאולתר ובמסגרת "שינויים והמצאות" או שמא מדובר באביזר שחובר לצורך ביצוע פעולה קבועה של הרכב (ראו רע"א 9996/06 מנורה נ' עיזבון כהן, מיום 22.6.09, בפיסקה 9 לפסק הדין).

מכאן שלנוכח תפקודה של המשאית עליה הותקנה הביובית יש לקבוע כי השימוש שנעשה הוא שימוש ברכב דו ייעודי ששימש בעת האירוע לאחד מיעודיו ה"מקוריים". משכך הם פני הדברים יש לבחון האם בעת ביצוע השימוש באותו ייעוד לא תעבורתי של הרכב נוצל הכוח המכני, והאם ניצול זה הוא שגרם לפגיעה בתובע.

הצדדים הפנו לאמירות שנשמעו היום בנוגע לסוגיית החיבור בין המצבר ששימש למנוע משאבת הביובית לבין מצבר הרכב, כאשר התובע והנתבעת 3 טוענים כי יש לאמץ את גרסת התובע ואת גרסת נהג המשאית, שהוא נטול אינטרסים, ולקבוע כי קיים היה חיבור של קבע בין שני המצברים, ואילו הנתבעת 2 טוענת כי למכלול הביובית מצבר נפרד לחלוטין שאינו נזקק כלל למצבר הרכב. כפי שיובהר להלן אין כל נפקות משפטית למחלוקת זו. עם זאת, ועל מנת שניתן יהיה לסקל טענה עובדתית זו מהדרך, אבהיר כי דומה שעלה בידי התובע לבסס את גרסתו העובדתית. נהג הרכב העיד כי בפלטפורמה עליה הורכבה הביובית היה חור דרכו נמשך כבל שחיבר בין מצבר הביובית לבין מצבר הרכב. מר מאירי הסביר כי מצבר הרכב נמצא מתחת לארגז הרכב, וכי ניתן באופן עקרוני לחברו לכל אמצעי אחר אלא שאין עושים כן. כנגד עדות תיאורטית זו, ועדותו התיאורטית אף יותר של המומחה מטעם הנתבעות שמעדותו עולה כי בחן דגם שונה של ביובית שבו מיכל אחד בלבד, עומדות עדויותיהם של מי שבילו יום יום במחיצת הביובית נשוא התביעה. כאמור, לא ניתן להצביע על כל אינטרס של הנתבע 1 בהתדיינות שבין הנתבעות, וגם מטעם זה יש להעניק משקל רב יותר לדבריו. לשאלה אם חיבור זה, שנחזה להיות חיבור של קבע, נעשה בשל תקלה מסוימת ונותר לנצח כאמצעי נוסף או אמצעי אחר, לא ניתן לתת מענה. ניתן עם זאת לקבוע כי אכן היה חיבור בין שני המצברים, וכי מעדויות העדים עולה שכאשר התגלתה תקלה במצבר המשאית לא ניתן היה גם להניע את מנוע הביובית.

כאמור, לשאלה אם התקיימה הזנה כלשהי בין המנועים אם לאו לא נודעת משמעות של ממש. לעניין זה הובהר ברע"א 6779/97 מנופי יהודה נ' מזל עבודות מתכת בע"מ , פ"ד נו (1)721, 728 כי מאחר והחזקה המרבה עניינה בשימוש שאינו לצורכי תחבורה, אין חשיבות לשאלה אם הכוח המכני שהופעל קשור לכוחו של המנוע המשמש לצורכי תעבורה. אמור מעתה, גם כאשר לכל אחד מהמנועים מערכת הנעה עצמאית ובלתי תלויה, עצם השימוש בכוחו של מנוע לביצוע עבודה המהווה אחד מיעודיו המקוריים של הרכב הדו ייעודי , יש בה כדי לקיים את האמירה לפי נוצר הכוח המכני של הרכב. לא למותר לציין כי ניתן למצוא בפסיקה גם אמירות לפיהן אין צורך בשימוש בכוח מכני של ממש (ראו לדוגמא ע"א 9474/02 אבנר נ' האחים לוינסון, פ"ד נח(1) 357), אלא שלכך אין צורך להיכנס במקרה דנא.

המסקנה מכל האמור לעיל היא כי בעת שנפגע התובע נעשה ניצול של הכוח המכני של הרכב. לפיכך לא נותר אלא לבחון אם שימוש זה גרם לנזק שנגרם לתובע.

על פי תיאוריו של התובע ושל הנהג, פעולה של פתיחת סתימה באמצעות הצינור ומשאבת הביובית אינה פעולה סטרילית פשוטה ונקייה כפי שתוארה בחוות הדעת מטעם הנתבעות. התובע אישר כי קיים מנגנון הידראולי המופעל על ידי מנוע המשאבה ומשמש למשיכת הצינור או לשחרורו, אולם הסביר שבכך לא די. כאשר מדובר בסתימה מורכבת יש צורך בגורם האנושי שיפעיל את ניסיונו ומיומנותו כדי להתגבר על המכשול העיקש שבדרכה של המכונה. לפיכך נצרך העובד המנסה לפתוח את הסתימה למשוך את הצינור אל מחוץ לקו הביוב ולנועצו בחזרה, בזויות שונות, מתוך ניסיון להגיע לאותה נקודה חלשה בסתימה שדרכה ניתן לפרוץ את המכשול. דרך הפעולה הוסברה ואף הודגמה בתנועות על ידי התובע ועל ידי הנתבע 1. שניהם גם יחד הבהירו כי לא מדובר בהיתקעות של הצינור באותה עת, כאשר הנתבע 1 ציין כי בכל פעם שמשך התובע את הצינור בניסיונותיו למשוך ולדחוף, יצא הצינור ללא קושי. הנתבע ציין כי גם בשעה שהתובע הפסיק את העבודה ונפל בשל הכאב שאחז בו, נמשך הצינור מהבור למרחק של קרוב למטר.

התובע הבהיר בתצהירו כי הצינור עובד בלחץ מים גדול. טענה זו לא הוכחשה על ידי המומחה מטעם הנתבעת, שלא התייחס אלא למשקל הצינור כאשר הוא עובד תחת לחץ של מים. המומחה סבר אומנם שייתכן שהאירוע התרחש כאשר לא היה לחץ מים כלל בתוך הצינור, אלא שאמירה זו שבשולי עמ' 6 לחוות דעתו, אינה מתיישבת עם דרך העבודה בביובית כפי שהוסברה על ידי התובע והנתבע, ואף לא עם הגיונם של דברים. לענין זה הבהיר הנתבע שלא ייתכן כי לא היה לחץ מים בצינור בעת ביצוע העבודה, שהרי העבודה מבוצעת על ידי לחץ המים. הוא הבהיר גם שלחץ המים הוא שדוחף את הצינור קדימה, וממילא פעולת משיכה עובדת מול הלחץ המופעל על ידי מנוע המשאבה.

התובע והנתבע ציינו בעדותם כי הצינור הוא כבד. מומחה הנתבעת טען כי משקלו של הצינור כשהוא מלא במים הוא כקילוגרם אחד למטר. דא עקא, שהמומחה לא התייחס כלל לפעולה של הכוחות העובדים על הצינור בעת שמים בלחץ של 120 אטמוספרות עוברים דרכו. מכל מקום, מאחר והובהר שהיה על התובע לבצע עבודות של משיכה ודחיפה מול לחץ מים רב, הרי שניתן לקבוע ללא קושי רב כי לחץ המים שנוצר על ידי מנוע המשאבה היה גורם ממשי בכוחות שהופעלו בעת פעולתו של התובע ושגרמו ותרמו לפגיעה בגבו. מאחר וכך הם פני הדברים, ולנוכח ההלכה שברע"א 5971/95 עובד לוי נ' שמחון, פ"ד נב(5)70,76 (1998) לפיה די בכך שהשימוש ברכב המנועי יהווה "גורם ממשי" בפגיעה, הרי שיש לקבוע שהוכח הקשר הסיבתי הנדרש בין ניצול הכוח המכני לבין הפגיעה בתובע.

לנוכח כל האמור לעיל אני קובע כי פגיעתו של התובע באירוע מיום 9.9.03 מהווה תאונת דרכים על פי החוק, ולפיכך על הנתבעת 2 לפצות את התובע בגין נזקי הגוף שנגרמו לו בתאונה.

הנתבעת 2 תישא בהוצאות התובע בגין ניהול שאלת החבות בסכום של 5,000 ₪, ובהוצאות הנתבעת 3 בסכום דומה.

מאחר ולתובע נקבעה נכות על פי דין, יגיש התובע תחשיב נזק מטעמו בתוך 30 יום, והנתבעת 2 תגיש תחשיב מטעמה בתוך 21 יום לאחר מכן.

התיק יובא לעיוני ביום 9.1.11.

ניתנה והודעה היום ד' כסלו תשע"א, 11/11/2010 במעמד הנוכחים.

רם וינוגרד, שופט

הוקלד על ידי: נעמי שמואל