אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> שמואלי נ' מטבקה ואח'

שמואלי נ' מטבקה ואח'

תאריך פרסום : 24/03/2014 | גרסת הדפסה
תא"מ
בית משפט השלום כפר סבא
39806-12-12
19/03/2014
בפני השופט:
צוריאל לרנר

- נגד -
התובע:
אריה שמואלי
הנתבע:
1. גד יסייס מטבקה
2. דן חברה לתחבורה ציבורית בע"מ

פסק-דין

פסק דין

1.תביעה זו עניינה נזק לכלי רכב, שהיו מעורבים בתאונת דרכים, אשר ארעה ביום 3.7.2012 ברח' אבן-גבירול בתל-אביב. התובע טען לנזקים בסך כולל של 12,192 ₪. הנתבעת 2 הכירה באחריותו העקרונית והעיקרית של הנתבע 1 לתאונה, ובמרבית הנזקים (בסך כולל של 11,163 ₪), ושילמה לו סך 10,050 ₪ מתוך אלה, לאחר ניכוי שיעור של 10%, עקב טענתה לאשם תורם של התובע להתרחשות התאונה.

2.המחלוקת בין הצדדים, כפי שעלתה מכתבי הטענות, היא בעיקרה בשאלת אותו ניכוי של 10%, הגם שעל פי הנתונים שהוצגו למעלה, אמורה היתה להיות גם מחלוקת בנוגע לסכומי הנזק עצמם. יוער, כי התובע תבע סך של 2,942 ₪, שהורכבו מההפרש בין נזקיו הכוללים כנטען על ידו, לבין הסכום ששולם, בתוספת 800 ₪ כפיצוי עבור עגמת נפש.

3.כבר עתה אציין, כי לא הובאו בפני ראיות לנזק בסך 12,192 ₪. כל שצורף לכתב התביעה הוא חוו"ד שמאי, המעריך את נזקי התובע (כולל ירידת ערך) בסך של 10,280 ₪. לא הובאו בפני ראיות (ואף לא הועלתה טענה מפורשת) לעניין שכר השמאי, ימי עמידה של רכב התובע (שהוא מונית), וכיו"ב.

4.לפיכך, דומה שאין מנוס אלא להגיע למסקנה, שלעניין הנזקים הספציפיים – אין מקום להתחשב בנזקים מעבר לסך של 11,163 ₪, בו הכירה הנתבעת 2 אף בלאו הכי. נראה, לאור תוצאת פסק-הדין, שגם אין מקום לפסוק פיצוי עבור נזקים כלליים כגון עגמת נפש.

5.אין חולק, כי התאונה ארעה בסמוך לתחנת אוטובוס, במקום בו צבועות אבני השפה בצבעים אדום וצהוב. התובע עצר את המונית כדי להוריד נוסע, מאחורי התחנה, כשבתחנה עומד אוטובוס, ובין המונית לבין האוטובוס נותר רווח שאינו מספיק כדי שאוטובוס נוסף יוכל להיכנס אליו ולהתיישר במקביל למדרכה. התובע טען, כי המונית עמדה במרחק של כ-50 מטר מהתחנה, אולם במרחק של כשלושה רבעים מאורכו של אוטובוס מאחורי האוטובוס העומד. הנתבע 1 לא מסר גירסה באשר לאורך הרווח שבין המונית לתחנת האוטובוס, אולם טען כי בתוך רווח זה ישנה תחנה נוספת.

6.אין חולק, כי האוטובוס של הנתבעת 2, נהוג בידי הנתבע 1, הגיע בשלב זה, וניסה להיכנס לאותו רווח, כשהוא עומד באלכסון ומוריד נוסעים. לאחר שסיים, ביקש להמשיך בנסיעתו, ולצורך כך להתיישר בחזרה אל תוך הנתיב, אולם תוך עשותו כן, נע חלקו האחורי אל כיוון המונית, והפינה הימנית-אחורית פגעה בדופן שמאלית-קדמית של המונית וגרמה לנזקים המתוארים.

7.המחלוקת בין הצדדים לעניין האחריות פשוטה: התובע טוען כי הנתבע 1 אחראי באופן מלא להתרחשות התאונה, שכן היה עליו להמתין לנסיעת האוטובוס שכבר עמד בתחנה, ובכל מקרה להעמיד את האוטובוס באופן שלא היה מביא למגע בין כלי הרכב. הנתבעים טוענים, כי הגם שעיקר האחריות היא אכן על כתפי הנתבע 1, הרי שעצם העמידה בתחומי התחנה וההפרעה לתנועה, בניגוד להוראות תקנות התעבורה, מטילה אחריות חלקית על התובע.

8.אני סבור, כי מקום בו עובר דרך פועל בניגוד לדיני התעבורה, ובכך גורם הפרעה, מן הראוי שישא ולו במקצת האחריות להתרחשות תאונה שלא היתה מתרחשת אלמלי אותה הפרעה. פעמים שאחריותו תהיה בשיעור ניכר, ופעמים שתהא בשיעור כמעט זניח, ומאחר שהנתבעת 2 עצמה לא סברה שיש לייחס לתובע אחריות מעבר ל-10%, איני מוצא שבקביעת השיעור יש מקום להתערב (אם כבר, הרי שהוא על הצד הנמוך). כל שנותר להכריע בו הוא, אם אכן פעל התובע בניגוד לדיני התעבורה, שכן גם התובע העיד, כי אלמלי עמד שם, לא היתה מניעה לאוטובוס להיצמד למדרכה כדרכו (ואעיר, כי לא מצאתי ממש בטענת התובע בסיכומיו, כי העובדה שהנתבע 1 לא נהג בזהירות משמעה כי התובע לא הפריע לתנועה).

9.התוספת להודעת התעבורה (קביעת לוח תמרורים), תשע"א-2010, קובעת, כי משמעות התמרור 511, שהוא אבני שפה הצבועות לסירוגין אדום וצהוב היא: "אסורה עצירה, למעט סוג הרכב שעצירתו הותרה על ידי תמרור לשם העלאה והורדת נוסעים בלבד", וכל זאת "לאורך הסימון". תמרורים 505, 506 ו-509 לאותה תוספת מלמדים אותנו, כי סימון כאמור יכול להופיע בתחנות אוטובוס או רכבת, או מקום המיועד לעצירת מוניות (שאינו תחנת מוניות) - בהתאמה.

10.יוער, שתקנה 72(א)(12) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961, אוסרת העמדת כל רכב "בתחום תחנת אוטובוס המוגדרת על ידי סימון על פני כביש, ובאין סימון כאמור בתוך עשרים מטר לפני תמרור "תחנת אוטובוסים" ועשרים מטר אחריו...", ואילו תקנה 76(ב) לתקנות קובעת כי "נוהג במונית רשאי לעצור לאיסוף נוסע או להורדתו בקטע דרך עירונית, גם אם הוצב בו תמרור 433 ("אין חניה" – צ.ל.) או 818 (אבני שפה בצבע אדום-לבן – צ.ל.), למעט בתחום תחנת אוטובוס." המונח "בתחום תחנת אוטובוס" אינו מוגדר בתקנות, למעט במעורפל בנוסח המצוטט מתוך תקנה 72(א)(12).

11.לפיכך, הקביעה אם המקום בו עמד התובע הוא מקום האסור לעצירת מוניות לא תוכל להיחתך על פי צבע אבני השפה בלבד, שכן התמרור המסוים העומד (או אמור לעמוד) בתחילת הקטע הצבוע אדום-צהוב הוא המורה לנו איזה סוג רכב רשאי לעמוד לאורך הקטע. בהעדר ראיה לזיהוי תמרור זה, יהא עלינו להכריע על פי נטלי הראיה, ועל כך בהמשך.

12.אפשרות נוספת לקבוע אם המונית עמדה במקום אסור, בהעדר ראיה לזיהוי התמרור שעמד בתחילת הקטע הצבוע, היא אם ניתן לקבוע כי היא עמדה "בתחום תחנת אוטובוס" לפי תקנה 72(א)(12).

13.בנקודה זו בפנינו שתי גרסאות נוגדות, כאמור: התובע טוען כי עמד במרחק 50 מ' מתחנת האוטובוס (גם אם אמדן זהיר יותר היה הגיוני במקרה זה, נוכח טענתו הנוספת, כי לא היה מרווח של אוטובוס שלם בינו לבין האוטובוס שעמד מלפניו, בתחנה), ואילו הנתבע 1 טוען כי ניצבת תחנה נוספת בתוך אותו מרווח.

14.אין לי כלים לברור בין הגרסאות, ושני הצדדים יכולים היו לתמוך עדותם בתמונות מהשטח, אך לא עשו כן. לפיכך, גם כאן אין מנוס אלא להכריע על פי נטלי הראיה.

15באופן כללי, בהיות הטענה טענת הגנה של אשם תורם, הנטל רובץ לפתחם של הנתבעים.

16.הנתבעים לא הביאו ראיה לחיזוק גרסתם בדבר הימצאות תחנה נוספת, ועל כן לא נוכל להכריע לטובתם בשאלה זו של עצירה "בתחום תחנת אוטובוס". ברם, התוצאה היא שונה באשר לתמרור 511. כזכור, הלשון היא "אסורה החניה... למעט סוג רכב שעצירתו הותרה...". התובע עצמו אישר בעדותו, כי תמרור זה קיים, דהיינו, שאבני השפה אכן צבועות אדום-צהוב. על פי לשון התקנה, האיסור הוא גורף "למעט" חריג. מכאן, כי על הטוען להתקיימות החריג הנטל להוכיח את התקיימותו – וזהו התובע.

17.אמור מעתה, משלא הוכיח התובע, כי בתחילת הקטע של תמרור 511 ניצב תמרור 509, המתיר עצירת מוניות, כי אז לא הוכיח, כי מותר היה לו לעצור במקום בו עצר, ולפיכך, ולאור עמדתי העקרונית לעיל, בדין קבעה הנתבעת כי גם לתובע אחריות להתרחשות התאונה. כבר כתבתי, כי לטעמי השיעור אותו קבעה לעצמה הנתבעת (10%) אינו כזה שיש להתערב בו.

18.ברי, כי נוכח מסקנה זו, ונוכח נכונות הנתבעת 2 לפצות את התובע כדי השיעור שהיא הכירה בו מלכתחילה, אין מקום לקבוע כי נגרמה לתובע עגמת נפש כלשהי.

19.דין התביעה להידחות, אפוא.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: הורד קובץ לרכישה הזדהה

בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ