פסק דין
תביעה זו עניינה נזקי רכוש שנגרמו בתאונת דרכים שארעה ביום 9/3/11, בין רכב בבעלות התובעת לבין אוטובוס בבעלות הנתבעת 2, בו נהג הנתבע 1 והמבוטח על ידי הנתבעת 3 (להלן: "האוטובוס").
נהגת התובעת העידה, כי התאונה הייתה בסמוך לרכבת בפתח תקווה, כאשר היא נסעה לאט כדי להיכנס לחניה שמאלה וראתה מאחוריה במראה אוטובוס, אותתה שמאלה וכשעמדה האוטובוס פגע בשתי דלתות. הנהגת הציגה מכתב שכתבה לחברת האוטובוסים לאחר התאונה, בו תארה את התאונה וטענה שנהג האוטובוס סרב להזדהות וברח.
בחקירה הנגדית השיבה נהגת התובעת, כי בכביש שני נתיבי נסיעה - נתיב לכל כיוון, כאשר היא נסעה בנתיב השמאלי זה שפונה שמאלה. כאשר עומתה עם העובדה שאם יש שני נתיבים בכביש דו סטרי היא לא יכולה להיות בנתיב השמאלי שכן יש רק נתיב אחד לכל כיוון, השיבה, כי לדעתה אין סימון נתיבים על הכביש. כאשר נשאלה האם נסעה בנתיב הימני וחיפשה חניה, השיבה, כי לא חיפשה חניה מצד ימין, כי יש תמרור "אין כניסה". הנהגת הוסיפה, כי ראתה את האוטובוס מאחוריה והוא לא עקף אותה אלא נכנס בה. כאשר נשאלה אם הסתכלה במראות, השיבה, כי היא חושבת שכן, כמו תמיד, על אף שהדבר לא כתוב במכתב שלה.
נהג האוטובוס העיד, כי הכביש הוא כביש חד סטרי ויש שני נתיבים לאותו כיוון כאשר קו מקווקו מפריד ביניהם. הנהגת נסעה בנתיב הימני והוא בשמאלי כאשר היא זו שנכנסה למסלול האוטובוס בנסיון לפנות שמאלה. לדבריו, לאחר התאונה היא התחילה לבכות וביקשה שיחליפו פרטים. הוא הוציא מן האוטובוס פתק ממוחשב מודפס של הפרטים, אולם היא בכתה, אז הוא חזר לאוטובוס להזמין משטרה. הנהג טען, כי לא ברח מהמקום, אלא הנהגת עזבה הוא לא יודע לאן היא הלכה. נהג האוטובוס טען, כי בצד שמאל הייתה חניה, היא מצאה מקום וישר חתכה. כאשר נשאל אם הוא חייב בהשתתפות עצמית, השיב שזו פעם ראשונה שקרה לו הוא לא יודע.
בהודעה לחברת הביטוח, מסר נהג האוטובוס שנסע במסלול שלו, פתאום יצאה גברת בלי להסתכל ופגעה באוטובוס בצד ימני קדמי, כשביקש ממנה את הפרטים התחילה לבכות ואמרה לו לעזוב אותה. כן ציין, שיש עד ראיה, נוסע באוטובוס למה שארע. נהג האוטובוס הכחיש כל היכרות עם עד הראיה.
עד ראיה אותו ציין נהג האוטובוס בהודעתו אכן התייצב לדיון. העד העיד, שאין לו היכרות אישית עם נהג האוטובוס, אך הוא נוסע באוטובוס זה פעמים רבות מסלול קצר ויתכן שמברך את נהג האוטובוס בשלום ושואל אותו לשלומו. העד העיד, כי עמד בין הנהג לדלת האחורית באמצע, כאשר האוטובוס נסע בכביש רחב לא מסומן, שבצד ימין שלו יש חניות ואלו בצד שמאל יש נתיב נגדי. רכב התובעת נסע לדבריו בצד ימין בסמוך למפרצי החניה, כאילו מחפש חניה, האוטובוס נסע יותר מהר, וכאשר הוא עבר את הרכב, במפתיע פנה הרכב שמאלה והאוטובוס פגע בו. אחרי התאונה נהג האוטובוס עצר את האוטובוס, ויצא לדבר עם הנהגת ואלו הנוסעים ירדו מהאוטובוס והמשיכו ברגל. העד לא זכר אם האוטובוס נסע מאחורי רכב התובעת או לצידה. העד סיפר שחזר למקום לאחר שהתברר לו שפספס את הרכבת, על מנת לראות אם צריך עזרה.
מתמונות רכב התובעת עולה שהיא נפגעה בשתי הדלתות, מצורת הפגיעה ומהאופן בו הדגימה נהגת התובעת את התרחשות התאונה, ניתן להבין שהיא עמדה עם רכבה בניצב למסלול נסיעת האוטובוס בעת התאונה.
דיון והכרעה
הכלל הוא, שנטל השכנוע מוטל על המוציא מחברו. על כן, התובע נושא בנטל השכנוע לגבי כל יסודותיה העובדתיים של עילת התביעה ועליו להוכיח את קרות המקרה נושא התביעה. השאלה באם הרים בעל הדין את נטל השכנוע המוטל עליו נבחנת בתום הדיון כולו, ובית המשפט בוחן שאלה זו על סמך כל הראיות שהובאו בפניו ועל בסיס הערכת מהימנותן של הראיות וקביעת משקלן הראייתי.
במקרה דנן, לאחר ששמעתי את העדים - גרסת נהג הנתבעים ועד הראיה סבירה בעיני יותר מגירסת נהגת התובעת. גם על פי עדותה של נהגת התובעת, אין חולק שהיא זו שהתכוונה לסטות ממסלול הנסיעה שמאלה. גם אם אניח שהפניה שמאלה מותרת במקום, ניתן היה להסיק מן העדויות שלא מדובר בצומת מוסדרת ובנתיב מיוחד לפניה שמאלה, אלא הפניה נעשית מתוך נתיב הנסיעה. בין אם מדובר בשני נתיבי נסיעה ובין אם מדובר בנתיב נסיעה רחב, לא יכול להיות חולק שעל הנהג הפונה שמאלה לפנות מחלקו השמאלי של הנתיב ורק לאחר שבחן היטב, כי הנתיב פנוי והסטיה שמאלה אפשרית. במקרה דנן, מעצם קרות התאונה בתוך נתיב הנסיעה (ולא הנתיב הנגדי), ניתן להסיק, כי נהגת התובעת פנתה שמאלה מצדו הימני של הנתיב, שככל הנראה הוא מסלול נסיעה רחב המאפשר לשני כלי רכב לנסוע במקביל, תוך הפתעת נהג האוטובוס וחסימת נתיב נסיעתו וכך ארעה תאונה. ניתן גם להסיק, שנהגת האוטובוס שראתה אמנם בשלב כלשהו את האוטובוס מאחור, לא טרחה להסתכל שוב טרם הפניה שכן אם הייתה מסתכלת, חזקה שהייתה רואה את האוטובוס נוסע לצידה ונמנעת מלבצע את הפניה. יודגש, כי אם אכן היה מדובר בנתיב נסיעה אחד והפניה נעשתה מצידו השמאלי, כפי שניסתה לטעון נהגת התובעת, הרי שהסטיה שמאלה של רכב התובעת היתה אמורה להיות בנתיב הנגדי. נוכח העובדה שהאוטובוס פגע בדלתות רכב התובעת, ברי, כי הסטיה שמאלה נעשתה בתוך הנתיב עצמו, כאשר האוטובוס לצד רכב התובעת ולא מאחוריה, שכן אם היה מאחוריה היה פוגע בחלק האחורי של רכבה. יוער, כי התובעת שהנטל עליה לא טרחה להביא תמונות של מתווה השטח על מנת שניתן יהא להתרשם ממתווה השטח וצדקת טענות נהגת התובעת.
לנוכח כל האמור לעיל, אני קובעת, כי התובעת לא הרימה את הנטל להוכיח, כי התאונה אירעה באשמו של נהג הנתבעת. על כן אני דוחה את התביעה.
התובעת תשא בהוצאות עו"ד הנתבעים בסך 1,500 ₪ בתוספת מע"מ ובשכר העדים כפי שנפסק.
זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 יום.
ניתן היום, ט"ז תשרי תשע"ד, 20 ספטמבר 2013, בהעדר הצדדים.