שליו ואח' נ' וידד בע"מ

החלטה

המבקשים עותרים לצו הצהרתי שיצהיר על בטלותו או על סילוקו על הסף של ההליך בהמרצת פתיחה 871-09-13, שהוגש ע"י המשיבה ביום 1.9.13 ובו עתרה לאשר פסק בוררות חלקי שניתן על-ידי הבורר, עו"ד אליעזר פני גיל, ביום 19.12.12 וכן החלטה משלימה של הבורר מיום 3.2.13 (להלן – הליך האישור) - וזאת מחמת העדר פסק בוררות סופי שניתן לאשרו.

נטען כי המשיבה מנועה מלעתור לאישור פסק הבורר, עת עומדת לצדדים הזכות, מכוח הסכם הבוררות ביניהם, להשיג על פסק הבורר בדרך של הגשת ערעור ובהתאם לסעיף 21א לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן – חוק הבוררות).

המבקשים אף טוענים כי אין זו הפעם הראשונה שהם נדרשים לעתור לסילוקה על הסף של בקשת אישור פסק בורר שמגישה המשיבה בקשר לאותה בוררות, ומפנים להליך קודם שנפתח על-ידי המשיבה ביום 4.2.13, בהפ"ב 4598-02-13 (להלן – ההליך הקודם) אשר גם בו הגישו המשיבים בקשה לסילוק על הסף, בטענה כי עומדת להם זכות ערעור על פסק הבורר. בית המשפט (כבוד הרשמת אביגיל כהן) נעתר לבקשתם בהחלטה מיום 23.6.13, וקבע כי למבקשים אכן זכות לערער על פסק הבורר בהתאם להסכם הבוררות, וכל עוד לא מוצתה זכות זו, פסק הבורר אינו בר אישור.

המבקשים ציינו כי ביום 21.1.13, בטרם נפתח ההליך האישור, פנו ליו"ר לשכת עורכי הדין בבקשה למנות בורר בערעור, וכי המשיבה התנגדה לבקשה בטענה כי לא קיימת זכות ערעור על פסק הבורר, למרות החלקת השופטת אביגיל כהן. בהודעה מאוחרת יותר של המבקשים, מיום 24.11.13, שהוכתרה כ"בקשה חוזרת לסילוק על הסף – שינוי נסיבות", הודיעו המבקשים לבית המשפט, כי ביום 21.11.13 נתקבלה במשרדי בא כוחם הודעת יו"ר לשכת עורכי הדין, לפיה בקשת מינוי הבורר טרם טופלה, בשל "שגגה משרדית".

יצויין כי טרם הגשת התובענה דנן, הגישו המבקשים, במסגרת הליך האישור, בקשה לסילוקו על הסף של הליך האישור מהטעם האמור, אלא שבקשתם נדחתה על-ידי כבוד הרשמת נחליאלי-חיאט בהחלטה מיום 20.10.13, בה נקבע כי בהתאם להוראות סעיף 23(ב) לחוק הבוררות הדרך היחידה להתנגד לאישור פסק בורר הינה בדרך של הגשת בקשה לביטולו (להלן – החלטת הרשמת).

המשיבה מתנגדת למבוקש. לטענתה, ההליך דנן, כמו גם הבקשה לסילוק על הסף שהגישו המבקשים בהליך האישור, מטרתם לעקוף את החלטת הרשמת הקובעת כי הדרך היחידה להתנגד לבקשת אישור פסק בורר הינה בדרך של הגשת בקשה לביטולו. לא ניתן לנקוט בהליך של סילוק על הסף או צו הצהרתי, משהליך כזה אינו מתיישב עם הדין. במקרה דנן, משלא הוגשה בקשה לביטול פסק בורר, הרי שיש לאשר את פסק הבורר אף מבלי הצורך לשמוע את בעלי הדין, כעולה מתקנה 10 לתקנות סדרי הדין בענייני בוררות, התשכ"ט-1968. המשיבה מסיקה מהודעת המבקשים מיום 24.11.13 כי המבקשים לא פעלו לקידום מינויו של הבורר בערעור וכי האשם באי מינוי הבורר עד עתה אינו רובץ לפתחה שלה.

בחנתי את טענות הצדדים וראיתי להיעתר לעתירה – היינו, להורות על סילוקה על הסף של בקשת האישור (הפ"ב 871-09-13).

אכן, כפי שקבעה הרשמת הנכבדה, וכפי הקבוע בסעיף 23(ב) לחוק הבוררות, "לא ייזקק בית המשפט להתנגדות לאישור פסק בוררות אלא בדרך בקשה לביטולו, או במסגרת ערעור על פסק הבוררות לפי סעיף 29ב". ולפיכך, דרך המלך היחידה להתנגד לבקשת אישור פסק בוררות, הינה בהגשת בקשה לביטולו.

אלא שבמה דברים אמורים? עת קיים בפנינו פסק בורר, ועת ההתנגדות לאישורו נובעת מטענה לפיה הפסק בטל הנסמכת על עילת/עילות הביטול המנויות בסעיף 24 לחוק הבוררות.

שונים הדברים במקרה שלנו, עת המבקשים אינם טוענים כלל כי יש לבטל את פסק הבורר לפי אחת העילות המנויות בסעיף 24 לחוק הבוררות, אלא כי אין לפנינו פסק בוררות בר אישור, נוכח זכות הערעור המוסכמת בין הצדדים.

בנסיבות אלה, לא היה מקום להגיש בקשה לביטול פסק הבורר, לפי סעיף 23 לחוק הבוררות, כי אם בקשה לסילוקה על הסף של בקשת האישור – כפי שאכן הוגשה בפועל.

האמור עולה בקנה אחד עם אשר נקבע בע"א 49/89 מרצ'ל נ' איס, פ"ד מה(4) 828: "...אין כאן פסק בוררות שניתן לאשרו. בקשת האישור נדונה לכן לדחייה גם ללא צורך הבקשה לביטול".

כן ראו את אשר נקבע בע"א 633/75 מדינת ישראל נ' הלוי, פ"ד לא(3) 339: "בטרם יוכל בית-המשפט להשתמש בסמכותו לפי סעיף 23(א) לחוק, צריך הוא להשתכנע ולהיווכח תחילה שהמסמך אשר את אישורו מבקשים, הוא אמנם "פסק-בוררות": שאם אינו בגדר "פסק-בוררות", אין מה לאשר לפי סעיף 23(א), בין אם באה לפני בית-המשפט "התנגדות" כשרה ובין אם לאו" (סעיף 3 לפסה"ד).

ובהמשך: "...השאלה, אם הכתב שאישורו או ביטולו מתבקש "פסק בורר" הוא אם לאו, קודמת לכל הוראה באשר למועד ולצורת הבקשה. באין פסק, אין מה לאשר או לבטל ואין חוק הבוררות חל על כתב אשר כזה" (דברי כבוד השופטת בן-פורת).

כאמור לעיל, בהליך הקודם נקבע, וכך גם עולה מסעיף 4 להסכם הבוררות מיום 27.2.13, כי הצדדים הסכימו כי תעמוד להם זכות ערעור על פסק הבורר. הסכמה זו מצאה את ביטויה בכתב יד על גבי הסכם הבוררות בתרשומת- "ולצדדים תהיה זכות ערעור", ולפיכך טרם בשלה השעה להגשת בקשת אישור.

משהערעור טרם התקיים וטרם הוכרע הרי שמדובר בתביעה מוקדמת, שכן, בניגוד לעמדת המשיבים, איני סבורה כי העיכוב בשמיעת הערעור, נעוץ בהתנהלות המבקשים, ומשכך לא ניתן להתבונן עליהם ככאלו שזנחו את זכות הערעור. מהודעת יו"ר לשכת עורכי הדין מיום 21.11.13 עולה כי הסיבה לכך שטרם מונה בורר שידון בערעור אינה נעוצה בהתנהלות מי מהצדדים, כי אם ב"שגגה משרדית" של לשכת עורכי הדין.

המשיבה אף מנסה להיבנות מהתוספת השנייה לחוק הבוררות, וטוענת כי היה על המבקשים להגיש בקשתם למינוי הבורר בערעור תוך שלושים ימים ממתן החלטת בית המשפט בהליך הקודם, ומשלא עשו כן, זנחו את בקשתם להגיש ערעור, אלא שהמבקשים הגישו את הבקשה ללשכת עורכי הדין למינוי בורר בערעור כבר ביום 21.1.13, בטרם נפתח ההליך הקודם; מה גם שבתוספת השנייה לחוק הבוררות נקבע במפורש כי "הערעור יוגש בתוך שלושים ימים מיום שפסק הבוררות הומצא לבעלי הדין או מיום שהתמנה הבורר בערעור, לפי המאוחר...". משטרם מונה הבורר על-ידי לשכת עורכי הדין, הרי שממילא טרם ניתן היה להגיש לו את הערעור.

גם לא הבינותי מה טעם מצאה המשיבה לטעון בסעיף 25 לתגובתה, כי הפסק לא שולם למרות אי הגשת בקשה לעיכוב ביצוע, שהרי פסק בורר, להבדיל מפסק דין של בית משפט, לא ניתן לביצוע בהוצל"פ כל עוד לא אושר, וממילא לא נזקקו המבקשים לבקשת עיכוב ביצוע.

אשר על כן, אני מורה על סילוקה על הסף של הבקשה לאישור פסק בורר בהפ"ב 871-09-13.