אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> שטר תנאים - תוקף, פרשנות ושינוי

שטר תנאים - תוקף, פרשנות ושינוי

תאריך פרסום : 25/03/2015 | גרסת הדפסה
תמ"ש
בית משפט לעניני משפחה מחוז ת"א
5057-03-13,30682-08-13
22/02/2015
בפני השופטת:
ורד שביט פינקלשטיין

- נגד -
התובעים:
1. מ. ס.ט.
2. מ. ס. ט.

עו"ד אלי מויאל ושות'
הנתבעים:
1. ד.ס. ט.
2. ח. ר. ס. ט.

עו"ד יונתן לוי
פסק דין
 
     

פתח-דבר:

 

  1. במרכז פסק דין זה ניצב שטר תנאים (וורט) אשר נערך כנהוג בחוגים מסוימים בחברה החרדית לרגל ארוסיהם של מר ד. ס. ט. (להלן: "הבן"; "התובע") וגב' ח. ר. ס. ט. (להלן: "האישה"; "הכלה"; "התובעת") (להלן ביחד: "התובעים").

 

  1. במסגרת הוורט נעשתה התייחסות לדירה בקומה השנייה שבבית הוריו של התובע מר מ. ס. ט. (להלן: "האב"; "הנתבע") וגב' מ. ס. ט. (להלן: "האם"; "הנתבעת") (להלן ביחד: "ההורים"; "הורי הבן") ברח' ... ת'... (להלן: "הדירה בקומה השנייה"; "הדירה").

 

  1. כבר עתה יובהר שהמחלוקת שנתגלעה בין הצדדים נסובה סביב מהותה וטיבה של ההתחייבות המופיעה בוורט בנוגע לדירה: האם מדובר בהתחייבות מצד הורי הבן לתת לתובעים את הדירה בקומה השנייה במתנה כטענת התובעים, או שמא מדובר בהתחייבות לעזור לתובעים במגורים בדירה בלבד ולתקופה מוגבלת כטענת הורי הבן.

 

  1. ואלו הן התובענות שהגישו הצדדים:

 

  • א. התובענה הראשונה (תמ"ש 5057-03-13), הוגשה ביום 4.3.13 על ידי הורי הבן כנגד הבן והכלה. בתביעתם, עתרו ההורים לסילוק ידם של הבן והכלה מהבית תוך פינויו מכל אדם (לרבות ילדי התובעים) ו/או חפץ השייך להם (להלן: "התביעה לסילוק יד").

 

  • ב. התובענה השנייה (תמ"ש 30682-08-13), הוגשה ביום 19.8.13 על ידי הבן והכלה כנגד ההורים. בתביעה זו עתרו התובעים לאכוף את שטר התנאים ולחייב את ההורים להעביר לידי התובעים את הדירה או לחילופין בהיעדר אפשרות לאכוף את ההתחייבות להורות להורים לשלם את שווי הדירה; לחייב את ההורים לשלם לידי התובעים סך של 7,500$ בהתאם לוורט (צמוד לשער הדולר ביום עריכת הוורט ובהצמדה וריבית ליום התשלום בפועל) וכן פיצוי בסך של 150,000 ₪ בגין ניסיון להפר את הוורט וגרימת עוול לתובעים (להלן: "התביעה לפס"ד הצהרתי").

 

  1. בענייננו, הגם שהתביעה לפס"'ד הצהרתי הוגשה למעלה מחמישה חודשים לאחר שהוגשה התביעה לסילוק יד, יש צורך להכריע קודם לכן בתביעה זו שכן מתוך הכרעה בתביעה לפס"ד הצהרתי נגזרת גם התוצאה בתביעה לסילוק יד.

 

  1. כמו כן, מטעמי נוחות הבן והכלה הם שיקראו "התובעים" וההורים יקראו "נתבעים".

 

 

שטר התנאים – הוורט:

 

  1. הוורט נערך בט' בתמוז תשס"ג, 9.7.2003, בבית הורי הכלה ביישוב א'. נוסחו מודפס וקבוע מראש ובמקומות מסוימים מולאו הפרטים הרלבנטיים לצדדים בכתב יד ובדיו כחולה. מפאת חשיבותו לענייננו יובא להלן נוסח הוורט במלואו:

 

 

שטר תנאים

בעזרת השם יתברך

בסימן טוב ובמזל טוב יעלה ויצמח כגן רטוב

וה' הטוב יאמרו לדבר טוב, מצא אשה מצא טוב, ויפק רצון מה' הטוב

המגיד מראשית אחרית הוא יתן שם טוב ושארית לאלה דברי התנאים והברית שנדברו והותנו בין הני תרי צדדים ה"ה מו"ה מ. ס. ט. נ"י העומד מצד החתן הבחור המופלג מו"ה ד. ס. ט. נ"י ובין מו"ה א. ק. נ"י העומד מצד הכלה הבתולה המהוללה ח. ר. תחי' ובשאלת פיהם ואמרו הן ראשית דבר ה"ה הבחור המופלג מו"ה ד. ס. ט. יש למזל טוב את בת גילו הבתולה המהוללה ח. ר. תחי' בחופה וקדושין כדת משה וישראל ואל יבריחו ואל יעלימו לא זה מזו ולא זו מזה רק ישלטו בנכסיהון שוה בשוה וידורו באהבה ואחוה בשלום ורעות. מו"ה מ. ס. ט. נ"י העומד מצד החתן נ"י מתחייב הדירה הסמוכה לדירתו ברח' .... ת' + 7,500$ וגם להלביש את החתן נ"י מלבושי כבוד, בגדי חול שבת ויום טוב כמנהג בעלי בתים חשובים פה. מו"ה א. ק. סך כולל הוצאות החתונה 25,000$ דולר נ"י העומד מצד הכלה תחי' מתחייב * סך כולל 25,000$ אשר יופקדו לחשבון הזוג שיפתח וגם להלביש את הכלה תחי' מלבושי כבוד, בגדי חול שבת ויום טוב כמנהג בעלי בתים חשובים פה. זמן החתונה למזל טוב ובשעה טובה ומוצלחת בעזה"י בחדש הרחמים והסליחות אלול תשס"ג הבעל"ט ובתוך הזמן מתי שיתרצו שני הצדדים, על הוצאות ערבים שני הצדדים ערבות אישית כמנהג המדינה ערב קבלן מצד החתן נ"י ה"ה מו"ה מ. ס. ט. נ"י. ערב קבלן מצד הכלה תחי' ה"ה מו"ה א. ק. נ"י. הצדדים מתחייבים לפצות הערבים הקבלנים שלא יגיע להם שום היזק וגרם היזק כלל. וקנינא אנן סהדי מהחתן ומהכלה ומהמחותנים ומהערבים קבלנים ככל מה דכתוב ומפורש לעיל בקנין גמור אגב סודר במנא דכשר למקניא ביה דלא כסמכתא ודלא כטופסי דשטרי. נעשה היום יום ט' תמוז יום רביעי בשבת תשעה ימים לחדש תמוז שנת חמשת אלפים ושבע מאות שישים ושלוש לבריאת עולם כאן עיר א' הכל שריר וקים.

* אבי הכלה יתן את סך 7,500$ יתן מיד מזומן לחשבון הזוג והיתרה בסך 17,500$ לדירה תוך שנתיים.

נאם

נאם

וליתר שאת באו גם הצדדים והחתם והכלה על החתום ביום ובמקום הנ"ל

צד החתן (חתימה)                                                       צד הכלה (חתימה)

החתן (חתימה)                                                                       הכלה (חתימה)

 

 

  1. יובהר כבר עתה, כי אין מחלוקת בין הצדדים כי הכוונה במילים "הדירה הסמוכה לדירתו ברח' ... ת'" היא למעשה לדירה בקומה השנייה בבית ההורים.
  2. הרב מ. ד. (להלן: "הרב ד.") הוא שכתב את הפרטים הרשומים בוורט בכתב ידו (ר' עדות הבן בעמ' 12, ש' 21-22, וכן עדות הכלה בעמ' 25, ש' 14-19 לפרו' מיום 12.3.14). מצד החתן-הבן חתם אביו ומצד הכלה חתם אביה.

 

 

הרקע העובדתי:

 

  1. להורים-הנתבעים ארבעה ילדים. התובע הוא השלישי מבין ילדיהם של הנתבעים.

 

  1. כיום, האב בן כ-81 שנים. בנוגע לגילה של האם לא הובאו לפני נתונים, אך ניתן לשער שהיא בעשור השביעי לחייה.

 

  1. הזכויות בבית רשומות במרשם המקרקעין ע"ש החברה המשכנת "חלמיש" (להלן: "החברה המשכנת"). זכויות ההורים רשומות בחלקים שווים אצל החברה המשכנת, וזאת בכפוף להתחייבות לרישום משכנתא לטובת בנק עצמאות מיום 5.6.95 ע"ס 49,000 ₪ ומענק מותנה בסך של 40,100 ₪ (ר' אישורה של החברה המשכנת מיום 26.7.12).

 

  1. התובעים הכירו זה את זו בחודש דצמבר 2002 באמצעות שדכנית, הגב' פ.

 

  1. לאחר כשישה חודשי היכרות, ביום 9.7.2003, התקיימו אירוסיהם של התובעים ובמועד זה נחתם הוורט.

 

  1. קודם לאירוסיו של הבן לאשתו דהיום, הוא היה מאורס לאישה אחרת. אירוסין אלו בוטלו, אך לטענת הבן גם בגדרם נערך וורט זהה עליו חתם אביו, בנוכחות בני משפחה קרובים, חברים, הרב ד. ועוד.

 

  1. כחודשיים לאחר אירוסיהם נישאו התובעים זל"ז. הבן היה בן כ-27 שנים והכלה בת כעשרים. מנישואיהם נולדו לתובעים שישה ילדים.

 

  1. עם נישואיהם התגוררו התובעים בשכירות בדירה ביישוב ח' ובהמשך עברו להתגורר בשכירות גם כן ביישוב ב'. הבן היה אברך ב-"כולל" של הרב ד. עיקר עיסוקה של הכלה היה טיפול בילדי התובעים (ר' דברי הכלה בעמ' 27, ש' 21 לפרו' מיום 12.3.14, שם העידה כי במצטבר עבדה לאורך 11 שנות הנישואין כשנתיים).

 

  1. בשנה הראשונה לנישואי התובעים הדירה בקומה השנייה לא הייתה מושכרת ובשבתות ובחגים התארחו שם התובעים (ר' דברי הבן בעמ' 13, ש' 26-32, ובעמ' 14, ש' 1-13 לפרו' מיום 12.3.14).

 

  1. בהמשך השכירו ההורים את הקומה השנייה לדיירים חיצוניים כאשר האב הוא שחתם על חוזי השכירות מול השוכרים. האב העביר את דמי השכירות אותם קיבל לידי הבן במשך כשמונה שנים (בשנים האחרונות בסך של 3,000 ₪ לחודש). בעניין זה יצוין כי הגם שלא הובאו ראיות אין מחלוקת בין הצדדים שמדובר בסכום מצטבר של כ-300,000 ₪.

 

  1. בתחילת חודש נובמבר 2011 עברו התובעים וילדיהם להתגורר בדירה בקומה השנייה. בעת ההיא היו לתובעים ארבעה ילדים והכלה הייתה בחודש התשיעי להריונה עם ילדם החמישי של התובעים. נסיבות המעבר חלוקות בין הצדדים וטענותיהם בנוגע לכך תפורטנה בהמשך.

 

  1. ביום 22.11.11 פנה האב – באמצעות ב"כ דאז עוה"ד איתן אשורי – במכתב לבן במסגרתו ביקש, בין היתר, מהבן לפנות את הדירה בקומה השנייה מכל חפץ ואדם עד ליום 30.11.11.

 

  1. הבן לא פינה את הדירה בקומה השנייה והתובעים נותרו להתגורר בה עם ילדיהם. בשלב מסוים, אף התגוררה עימם אם חד הורית ושלושת ילדיה למשך מספר חודשים. בהוצאות הדיור הנלוות (ארנונה, חשמל, מים וכיו"ב) נשאו ההורים.

 

  1. בחודש ינואר 2013 הגיש האב תביעה כנגד הבן לגוף הנקרא "בית דין צדק – למען אחי", אך הבן סירב להתדיין שם. למען הסר ספק יובהר, כי לא מדובר בבית דין רשמי המוכר על ידי המדינה אלא בגוף אותו כינו הצדדים "פיראטי" ו-"שכונתי".

 

  1. בסמוך לכך, הגיש הבן תביעה כנגד אביו לבית הדין הרבני בתל אביב ואולם גם שם לא לובנה המחלוקת.

 

  1. ביום 7.1.13 פנו ההורים – באמצעות ב"כ כיום – במכתב לתובעים, במסגרתו נתבקשו התובעים לפנות את הדירה בקומה השנייה בתוך 14 ימים ולא יאוחר מיום 24.1.13.

 

  1. התובעים לא פינו את הדירה בקומה השנייה וביום 4.3.13 הגישו ההורים לבית משפט זה את התביעה לסילוק יד. ביום 19.8.13 הגישו התובעים את תביעתם לפס"ד הצהרתי.

 

  1. בד בבד עם הגשת התביעה לפס"ד הצהרתי, הגישו התובעים בקשה דחופה למתן צו מניעה אשר יאסור על ההורים לבצע כל דיספוזיציה בבית. לאחר קבלת תגובת ההורים, ביום 21.10.13 נעתרה לבקשה כב' הרשמת (כתוארה אז) סגלית אופק והורתה על מתן צו מניעה זמני כאמור.

 

  1. בנוסף, הגישו התובעים בקשה לצרף את החברה המשכנת כצד להליך (בקשה מס' 4). ביום 7.1.14 הגישה החברה המשכנת עמדתה לפיה היא "איננה צד לסכסוכים משפחתיים ותכבד כל החלטה של בית משפט נכבד זה ובכפוף לכך שהעברת זכויות בדירה תעשה עפ"י הדין ועפ"י נהלי חלמיש" (ס' 3 לעמדת החברה המשכנת). לאור עמדה זו, קבעתי ביום 19.1.14 כי התייתר הצורך בבקשה לצירוף החברה כבעל דין בהליך.

 

  1. ההורים מצידם הגישו ביום 27.10.13 בקשה למחיקה ו/או דחייה על הסף של הסעד ההצהרתי אשר נעתר על ידי התובעים – הצהרה על זכות בעלות בדירה בקומה השנייה בלבד – בטענה כי סעד זה אינו מוכר בדין, מנוגד להוראות חוק המקרקעין ואינו ניתן ליישום מבחינה אופרטיבית (בקשה מס' 3). לאחר קבלת תגובת התובעים, קבעתי ביום 15.2.14 כי אין מקום להידרש בשלב זה לבקשה למחיקה ו/או דחייה על הסף של סעד מסעדי התביעה, וזאת בפרט כאשר הבקשה הוגשה לאחר הגשת כתב ההגנה ולאחר שהתקיים דיון קדם משפט בתביעה והתיק נקבע להוכחות בעוד פרק זמן לא רב. כן הבהרתי כי הנטל לקבל סעד של פסק דין הצהרתי מוטל על התובעים ולכן ככל שיש ממש בטענות ההורים הדבר יתבטא ביכולת התובעים להוכיח עתירתם. עוד הבהרתי כי להורים שמורה הזכות להעלות את טענותיהם במסגרת סיכומיהם ואדרש לטענותיהם במקובץ ולא בשיעורין.

 

  1. במהלך בירור התובענות התקיימו שתי ישיבות קדם משפט בימים 18.6.13 ו-21.10.13. כן התקיימו שתי ישיבות הוכחות הראשונה ביום 12.3.14 והשנייה ביום 9.4.14.

 

  1. במסגרת ישיבת ההוכחות העידו בעלי הדין וכן העידו מטעם התובעים אמה של התובעת, גב' ב. ש. ק. (להלן: "גב' ק.") וסבה מר ג. ב.(להלן: "מר ב."). מטעם ההורים העיד בנם הנוסף מר ב. ס. ט. (להלן: "הבן ב.").

 

  1. בתום ישיבת ההוכחות השנייה ניתנו הוראות להגשת סיכומי הצדדים. דא עקא, על אף שתם שלב הבאת הראיות, כחודש ומחצה לאחר מכן, ביום 1.6.14 הגישו התובעים בקשה שכותרתה "בקשה לצירוף נספחים לסיכומים" (בקשה מס' 9, להלן: "הבקשה לצירוף ראיות").

 

  1. משהוגשו כל כתבי טענותיהם של הצדדים ותם שלב הבאת הראיות, בשלה השעה למתן פסק הדין. כן תינתן להלן החלטתי ביחס לבקשה לצירוף ראיות.

 

 

טענות הצדדים:

 

  1. ביסוד עתירת התובעים עומדים הטעמים הבאים:
  • א. הוורט הוא מסמך משפטי מחייב לכל דבר ועניין הן על פי ההלכה היהודית והן על פי הדין האזרחי בהיותו עסקה במקרקעין ולחילופין, התחייבות למתנה במקרקעין.
  • ב. במסגרת הוורט התחייבו ההורים באופן מפורש לתת לתובעים את הבעלות בדירה בקומה השנייה במתנה. זאת נלמד מלשון ההוראה: "... מו"ה מ. ס. ט. העומד מצד החתן נ"י מתחייב הדירה הסמוכה לדירתו ברח' ... ת'".
  • ג. האב חתם כשלוח ו/או מיופה כח בשמה של האם, זאת בהתאם לנוהג הרווח בחברה החרדית וכאשר האם נוכחת במסיבת האירוסין מבלי שהביעה התנגדותה.
  • ד. ההתחייבות בוורט מהווה בסיס לנישואי התובעים ואילו ידעו התובעים שלא מובטחת להם דירת מגורים ספק אם הנישואין היו יוצאים אל הפועל. כמו כן, מאחר שאת הנישואין לא ניתן לבטל, אזי התרופה הרלבנטית והראויה היא אכיפת הוורט ומתן פיצויים בגין הפרתו.
  • ה. לאורך השנים נעשו פניות למימוש ההתחייבות וקבלת הדירה בקומה השנייה מההורים. כך, בין השנים 2005-2006 לערך פנה הבן לאב לצורך הסדרת רישום הבעלות בדירה בקומה השנייה ע"ש התובעים, אך האב דחה אותו בתשובות שונות בדבר אי-תשלום משכנתא והבטחה כי אין מקום לדאגה וכו'. עוד לטענת התובעים, לאחר מכן נפגש הרב ד. עם האב כאשר בפגישה זו התחרט האב על החתימה על ההסכם וזאת לנוכח לחץ שהפעילו עליו ילדיו הנוספים, אחיו ואחיותיו של הבן, אך האב הבטיח להמשיך ולהעביר לתובעים דמי שכירות ובהמשך לעזור בקניית דירה אחרת. כמו כן, לטענת התובעים, בשנת 2008 פנתה אמה של הכלה, הגב' ק., להורי הבן אשר השיבו לה כי יסייעו לתובעים לרכוש דירה אחרת. לפיכך, המתינו התובעים בסבלנות לעזרת ההורים שירכשו להם דירה אחרת, אך הבטחה זו לא קוימה.
  • ו. לטענת התובעים, לפנים משורת הדין, הסכימו התובעים לקבל את דמי השכירות שמתקבלים מהדירה בקומה השנייה וזאת על מנת להימנע מסכסוך משפחתי. אולם, למרבה ההפתעה במהלך שנת 2011 נאמר לתובעים כי יופסק התשלום משכר הדירה וכי עליהם להסתדר ללא תמיכת ההורים. לפיכך, בשנת 2011 נפגשו אמה של הכלה גב' ק. וסבה של הכלה מר ב. ודודה מר י. ק. עם ההורים, אולם באותה פגישה האב מירר בבכי ואמר שהוא מתחרט על כך שנתן לתובעים את הדירה בקומה השנייה וכי קשה לו לסייע עתה לבן ולכלה ברכישת דירה אחרת. לטענת התובעים, באותה פגישה טענה האם כי היא עתידה לקבל ירושה בקרוב והיא תיתן את כל הירושה לתובעים לצורך רכישת בית, אולם כאשר התקבלה הירושה היא נסוגה מדבריה ואמרה שרק במידה ותחליט לחלק אותה יקבל הבן יותר מאחיו.
  • ז. במצב דברים זה עברו התובעים וילדיהם בתחילת חודש נובמבר 2011 להתגורר בדירה בקומה השנייה תוך שהם הודיעו על כך להורים מראש. לטענת התובעים, בתחילה היחסים ביניהם היו טובים מאד וההורים לא התנגדו למעברם והאם אף נתנה להם מפתח נוסף לזה שכבר היה בידיהם משנת נישואיהם הראשונה. אולם, אחיו ואחיותיו של הבן הביעו התנגדות נחרצת לכך, עד שההורים לא עמדו בלחצים שהופעלו מצד ילדיהם והחלו לבקש מהתובעים לפנות את הנכס.
  • ח. בנסיבות אלו, עתרו התובעים לאכוף את שטר התנאים ולחייב את ההורים להעביר לידי התובעים את הדירה בקומה השנייה; לחילופין בהיעדר אפשרות לאכוף את ההתחייבות עתרו התובעים להורות להורים לשלם את שווי הדירה בקומה השנייה. כמו כן, עתרו התובעים להשבת סך של 150,000 ₪ בגין נזקים שנגרמו להם לטענתם בשל אי-הנאה מרווח של בעלות על הדירה; לחץ נפשי של היעדר וודאות כלכלית בעת שניהלו ופרנסו משפחה ברוכת ילדים, טרטור במעברי דירות במשך 8 שנים ואי קבלת דמי שכירות בתקופה של כשמונה חודשים בשנת 2010 וכן במהלך חודשים נוספים בהם הדירה לא הייתה מושכרת.
  1. מנגד, טוענים ההורים כי דין התביעה להידחות מכל וכל והם עומדים על עתירתם לסילוק ידם של התובעים, ואלו עיקר טענותיהם:
  • א. הוורט אינו מסמך מחייב מבחינה הלכתית ומשפטית.
  • ב. מעבר לכך, הוורט אינו בהיר, מנוסח בצורה לאקונית ותנאיו אינם מטילים התחייבות כלשהי על ההורים להעברת הזכויות בדירה בקומה השנייה לידי התובעים. כמו כן, הוורט חסר את יסודות גמירות הדעת והמסוימות הדרושים ליצירת חוזה שכן מהות העסקה אינה מפורטת במסגרתו.
  • ג. מעבר לכך, האם אשר מחצית מהזכויות בבית שייכות לה אינה חתומה על הוורט ולא ניתן לקבל את הטענה הכללית לפיה זהו הנוהג בחברה החרדית. לא זו אף זו, האם אף לא יכלה להביע התנגדות לתוכנו של הוורט שכן היא לא קראה אותו ולא נמסר לה הכתוב בו.
  • ד. כוונתו היחידה של האב הייתה לאפשר לתובעים זכות מגורים בלבד בדירה בקומה השנייה וזאת עד שיסתדרו הבן והכלה כזוג צעיר בתחילת דרכו.
  • ה. העברת כספי השכירות בגין הדירה בקומה השנייה לידי הבן נעשתה מתוך רצון טוב בלבד לסייע לתובעים.
  • ו. הסעד ההצהרתי לו עתרו התובעים מנוגד להוראות ס' 13 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969, הקובע כי אין תוקף לעסקה בחלק מסוים במקרקעין. בשל כך הגישו ההורים גם בקשה למחיקת סעד זה מכתב התביעה.
  • ז. כן מכחישים ההורים כי בשנים שלאחר נישואי התובעים אמר האב שהוא מתחרט על כך שנתן לתובעים את הדירה בקומה השנייה. לטענת ההורים, אומנם האב נפגש עם הרב ד., אך במהלך פגישה זו הדגיש האב בפני הרב ד. שמעולם לא הסכים לתת את הדירה בקומה השנייה במתנה לתובעים וכי הדבר כלל אינו אפשרי מההיבט הפרקטי.
  • ח. מעברם של התובעים וילדיהם להתגורר בדירה בקומה השנייה בתחילת נובמבר 2011 נעשה למורת רוחם של ההורים, אלא שנכמרו רחמיו של האב על התובעים ובפרט מאחר והכלה הייתה בחודש התשיעי להריונה, והוא הסכים לכך באופן זמני.
  • ט. לטענת ההורים, הם סובלים רבות מיחסיהם של התובעים כלפיהם בכלל, ומיחסה של הכלה בפרט. לטענתם, אף לו היה מדובר בהתחייבות לתת מתנה – דבר המוכחש על ידם – הרי שהם רשאים לחזור בהם מהמתנה בשל התנהגותם המחפירה של התובעים. בנוסף, מגורי התובעים וילדיהם בקומה השנייה מסבים להם הוצאות כספיות רבות (שכן הם אלו שנושאים בהוצאות אחזקת הבית) ומונעים מהם את הכספים אותם יכלו לקבל אלמלא היו משכירים את הדירה. לעניין זה יצוין, כי לטענת ההורים האב אשר הינו בשנות ה-80 לחייו נדרש לנסוע מדי יום לעבוד ברמלה על מנת לכלכל את הוצאות הבית ובהמשך פוטר מעבודתו זו.
  • י. לאור כל האמור לעיל, עותרים ההורים לדחיית התביעה לפס"ד הצהרתי ולהורות על סילוק ידם של התובעים מהדירה בקומה השנייה.

 

 

הבקשה לצירוף ראיות:

 

  1. בבקשה לצירוף ראיות, אשר כאמור הוגשה כחודש ומחצה לאחר שתם שלב הבאת הראיות, עתרו התובעים להורות על צירופן של שלוש ראיות מטעמם. שתי הראיות הראשונות הן תמונות מערב האירוסין כאשר בתמונה הראשונה נראה האב במרכז השולחן כשבידו האחת עט ובידו השנייה הוורט ומאחוריו הקהל ובתמונה השנייה נראית האם יושבת במרכז שולחן הנשים לצד הכלה אשר חותמת על הוורט והאם מסתכלת על החתימה. הראיה השלישית היא צו אפוטרופסות אשר ניתן ביום 20.8.09 בתמ"ש 39820/08 בנוגע למר ב. וכן אישור בנוגע למצבו הבריאותי. יוער, כי במסגרת סיכומיהם ציינו התובעים ראיה רביעית אשר לא נזכרה בבקשה (ס' 17.3.1 המתייחס לנספח לתעודת הזהות של אשתו של מר ב.).

 

  1. בתגובתם מיום 15.6.14 התנגדו ההורים לצירוף הראיות הנ"ל. לטענת ההורים, אין פרוצדורה לפיה ניתן להגיש נספחים נוספים בסיכומים מקום שניתן היה להגישם במסגרת ההליך ההוכחות. עוד לטענתם, מדובר בניסיון לעריכת מקצה שיפורים וכן הגשת מסמכים אודותיהם לא נחקרו התובעים בחקירה נגדית היא בלתי אפשרית.

 

  1. לאחר שקילת טענות הצדדים, אני סבורה כי בנסיבות דנן אין מקום להיעתר לבקשה לצירוף הראיות, ולהלן יפורטו טעמיי.

 

  1. נקודת המוצא היא כי בעל דין צריך להגישן ב"חבילה אחת". רק מקום בו מצביע בעל-דין על טעמים סבירים והוגנים המצדיקים סטייה מן הכלל הנ"ל, יענה בית המשפט לבקשתו להגיש ראיות נוספות אף לאחר שלב ההוכחות. הטעם לכך הינו "כי אחרת ייטלטל הדיון עד אין קץ כהיטלטל ספינה בלב ים ללא הגנה, ללא עוגן וללא קברניט, ונמצא צורת הדיון, ואתה מידת הצדק לוקה" (ע"א 507/64 בטאן נ' זאבי ואח' פ"ד יט (4) 337, 339). אומנם, לכלל זה ישנם חריגים, ובין השיקולים שעל בית המשפט לשקול נמנים אופי הראיה הנוספת; השלב אליו הגיע המשפט; וכן האם הצד המבקש את הבאת הראיה הנוספת ידע או היה עליו לדעת על קיומה של ראיה זו בשלב מוקדם יותר (רע"א 2137/92 ממן נ' פז חברת נפרט בע"מ (פורסם בנבו, 30.7.02).

 

  1. בענייננו, בחינת מכלול השיקולים אינה תומכת בקבלת הבקשה, כמפורט להלן:

 

לעניין התמונות – לא  מצאתי הסבר מתקבל על הדעת לכך שהתמונות לא צורפו לתצהיר עדותם הראשית של התובעים. הבן עצמו העיד כי "יש לנו תמונות שאמא שלי היתה בארוע" (עמ' 15, ש' 29-30 לפרו' מיום 12.3.14), כך שאין חולק שהתמונות היו בידי התובעים, אך הם בחרו שלא לצרפן וטעמיהם שמורים עימם. יודגש, כי לא רק שהתמונות לא הוגשו במועד המתאים לכך, אלא שגם הבקשה לצירופם הוגשה כחודש ומחצה בתום ישיבת ההוכחות השנייה, ואיחור זה נזקף לחובת התובעים. זאת ועוד, תמונות מסוימות הוצגו לפני ההורים במהלך חקירתם הנגדית, ולעניין זה ר' עמ' 40, ש' 17-18 לפרו' מיום 9.4.14, שם שואל ב"כ התובעים את האב: "מראה לך תמונה. האם זו אשתך?", ועל כך השיב האב: "כן, אבל פה לא דובר על שום דבר". כך גם האם נשאלה: "מציג לך תמונה, האם זו את בתמונה?", והשיבה: "כן" (עמ' 49, ש' 4-5 ור' המשך הדברים), כך שהמידע אותו ביקשו התובעים להשיג באמצעותה התמונות כבר הושג במהלך החקירה הנגדית של ההורים.

 

לעניין צו האפוטרופסות והאישור בנוגע למצבו הרפואי של העד ב. – טענת ב"כ התובעים לפיה לא נפגש עם העד קודם לעדותו מפאת המרחק בין משרדו לבין מקום מגורי העד (ס' 3.1 לבקשה) אינה יכולה להתקבל. המדובר בעד מטעם התובעים והאחריות לכך רובצת לפתחם. זאת ועוד, מר ב. הוא סבה של הכלה ואביה של הגב' ק., כך שאין זה סביר שהשתיים לא היו מודעות למצבו הרפואי של העד. יתרה מכך, גם אם מונה למר ב. אפוטרופוס אין המשמעות היא שלילת כושרו המשפטי (ר' ע"א 4377/04 הולצברג נ' מירז, פ"ד סב(2) 661, שם נקבע כי גם אם מונה לאדם אפוטרופוס, כל עוד לא הוכרז "פסול דין", הרי הוא כשיר לכאורה ליתן הוראות בנוגע לרכושו וכן עז' (י-ם) 40080/04 עיזבון המנוחה ב.ה. ז"ל נ' ע.מ. ואח' (פורסם בנבו, 26.6.08), שם נקבע כי אין בעצם מינוי אפוטרופוס כדי לפגוע בכשירותו של החסוי). כמו כן, ס' 2 לפקודת הראיות (נוסח חדש), תשל"א-1971 קובע את הכלל לפיו הכל כשרים לעדות, אלא אם כן נאמר במפורש אחרת, אם בחוק ואם בפסיקה. מכאן גם נפסק שחולי נפש והלוקים בפיגור שכלי אינם פסולים מלהעיד, אלא הדבר יהווה שיקול להערכת משקלה הראייתי של העדות (ר' י. קדמי על הראיות (חלק שלישי) – הדין בראי הפסיקה, תש"ע-2009, 431, 515).

 

  1. ועתה, נפנה, לגופם של דברים.

 

 

 

המתווה הדיוני:

 

  1. בענייננו, לצורך הכרעה במחלוקת דנן, יש להידרש למתווה הבא:

 

ראשית, יש לעמוד על טיבו ותכליתו של הוורט כחוזה מחייב בין הצדדים, אם לאו. במסגרת זו יש להידרש גם לנפקות של אי חתימת האם על גבי הוורט.

 

לאחר מכן, יש לדון בשאלה האם הייתה התחייבות של ההורים לתת את הדירה בקומה השנייה במתנה, או שמא עסקינן בהתחייבות לעזור לתובעים במגורים בלבד ולתקופה מוגבלת.

 

בהמשך, יש לדון בשאלה האם ההורים הפרו את ההתחייבות או שמא קיימות בענייננו נסיבות מהן עולה כוונת הצדדים לסטות מההתחייבות הנ"ל;

 

לבסוף, נדון האם במקרה דנן יש להורות על סעד של אכיפה או סעדים אחרים ואם כן - באילו תנאים.

 

  1. נפנה לדון בכל אחת מהסוגיות לפי סדרן.

 

 

תוקפו המשפטי של הוורט:

 

  1. כאמור, הוורט נחתם במסיבת האירוסין של התובעים וכך מתארו המלומד ב. שרשבסקי:

 

"בדרך כלל נוהגים לעשות הסכם כנ"ל בכתב במסמך בו נקבעים התנאים שהותנו בין הצדדים בנוגע למקום הנישואין, הזמן בו ייערכו, להתחייבויות הכספיות שהם מקבלים עליהם בקשר לנישואין, כגון בדבר הנדוניא של הכלה או התקופה בה מתחייב אבי הכלה לכלכל על חשבונו את החתן וכדומה, וכאמור גם גובה הפיצויים במקרה של הפרה. מסמך כזה נקרא שטר שידוכין או שטר תנאי שידוכין או בקצור "תנאים" (ראו: ב. שרשבסקי דיני משפחה, מהדורה רביעית מורחבת, הוצאת ראובן מס בע"מ ירושלים, עמ' 17).

 

  1. בענייננו, הטענה בדבר היעדר תוקפו של הוורט נטענה מלכתחילה על ידי ההורים בלשון רפה (ס' 17-19 לכ. ההגנה מטעם ההורים בתביעה לפס"ד הצהרתי) ובהמשך אף נזנחה על ידם. מעבר לכך, בחקירתו הודה האב כי כוונתו במסגרת הוורט הייתה לתת לתובעים זכות להתגורר בקומה השנייה באופן זמני, כך שממילא קיימת הודאת בעל דין על תוקפו של הוורט אשר מקים התחייבות משפטית שניתן לאכוף אותה. כך מתוך עדותו של האב:

 

"ש.       מבחינתך שאתה חתמת התכוונת לתת להם מגורים זמניים?

ת.         התכוונתי לתת להם לגור עד שהם יסתדרו.

ש.        למה לא כתבת עד מתי?

ת.         אני הייתי צריך לכתוב עד מתי? היות שהם לא באו לגור אז נתתי להם את כל השכירות.

ש.        טענת עכשיו שכן התחייבת לתת מגורים זמניים, אבל בכתב ההגנה בסעיף 5 אתה כותב שאין לזה תוקף שאפשר לזרוק את זה לפח.

ת.         מה שהתחייבתי זה נכון, אבל נתתי להם מעל ומעבר" (עמ' 42, ש' 8-14 לפרו' מיום 9.4.14).

 

  1. לא זו אף זו, גם בתי המשפט נדרשו בעבר לשאלת תוקפו של שטר התנאים וקבעו כי מדובר בחוזה מחייב (ר' למשל החלטת כבוד הש' ד. טפרברג בתמ"ש (י-ם) 54977-10-10 מ.ש.ג. נ' י.ה.ח. (פורסם בנבו, 29.5.14); פסק דינו של כבוד הש' י. שפסר בת"א (ב"ש) 4184/05 שמעון נ' יוסף (פורסם בנבו, 8.8.07) ופסק דינו של כבוד הש' ב. גרינברגר בתמ"ש (י-ם) ג.י. נ' ג.מ. ואח', תק-מש 2005(3) 121), כך שאין מקום לפקפק בתוקפו המשפטי של המסמך בענייננו.

 

 

  1. כמו כן, במקרה דנן יפים דבריו של כב' הש' ב. כהן בת"א 1279/54 ברגהויז נ' זילבר, פ"מ י, 380, 388-389:

 

"צדדים שאינם מסתפקים בהסכמתם להנשא, אלא טורחים לעשות שטר שידוכין, חזקה עליהם שכיוונו לתוצאה משפטית דווקא".

 

  1. מן המקובץ עולה כי הוורט הינו חוזה ככל חוזה אשר "נוצר, חי ומשתנה" בתוך המסגרת הנורמטיבית אשר מתווה הדין הכללי הוא חוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג – 1973 (להלן: "חוק החוזים").

 

 

משמעות אי החתמת האם על גבי הוורט:

 

  1. על אף שאין חולק כי מחצית מהזכויות בבית לרבות בדירה בקומה השנייה רשומות בחברה המשכנת ע"ש האם, לא חתמה האם על הוורט.

 

  1. בהקשר זה יש להבהיר כי אין בדעתי לקבל את טענתם הכללית של התובעים, לפיה אין זה נהוג בחברה החרדית שהאישה תחתום על הוורט ולכן על דרך הכלל יש לראות באב בבחינת שלוח ו/או מיופה כח של האם לעניין זה. לא רק שטענה זו לא הוכחה, אלא שהיא גם אינה עולה בקנה אחד עם הוראת סעיף 2 לחוק שיווי זכויות האשה, התשי"א-1951, הקובעת כי "לאשה נשואה תהיה כשרות מלאה לקניין ולעשיה בקנינים כאילו היתה פנויה; ואין קניניה שרכשה לפני הנישואין נפגעים על ידי קשר הנישואין" ועם ההלכה הפסוקה לפיה העקרונות של המשפט החילוני הם שחלים על זכויות הבעלות בנכסים שנרכשו על-ידי בני הזוג או אלו מהם, בשים לב לעובדות המיוחדות של כל מקרה ומקרה (ע"א 253/65 בריקר נ' בריקר, פ"ד כ(1) 589).

 

  1. אלא מאי? האמור לעיל הינו ביחס לטענה אשר הועלתה על דרך הכלל בעוד שבנסיבות דנן דווקא מעדותה של האם עולה כי האם אכן ראתה באב מי שמחליט וקובע בכל הנעשה עם הבית והזכויות בו. וכך העידה האם:

 

"ש.       מראש את אומרת שכל מה שהוא עושה את מסכימה מראש?

ת.         הכל הוא בהסכמה שלו.

ש.        אם הוא מנהל את משק הבית את מסכימה להכל?

ת.         הכל הוא.

ש.        ואם הוא יחליט למכור את הדירה מלמעלה?

ת.         שימכור כבר לא מעניין אותי. למה בעלי אומר להם לצאת ושהוא יעזור להם למה הם לא יוצאים, מה יותר טוב מזה" (עמ' 50, ש' 22-28 לפרו' מיום 9.4.14).

 

  1. כמו כן, מעדותה של האם, עולה, כי בניגוד לטענה לפיה לא היתה כביכול מעורבת בעניינים הכספיים, הודתה האם כי ידעה גם ידעה על השתתפות בעלה בהוצאות החתונה של התובעים וכי כספי השכירות של הדירה בקומה השנייה הועברו מידי חודש בחודשו לידי הבן, כך שאין מקום לקבל את גרסתה לפיה לא ידעה שהאב חתם על הוורט ועל תוכן ההתחייבות. כך מתוך עדותה:

 

"ש.       את יודעת שנהוג בחברה היהודית לתת מתנות בנישואין – שאלת את בעלך איזה מתנה נותנים?

ת.         לחתונה ההורים שלה לא נתנו כסף, מה אני אגיד לך. אני עזרתי להם, בעלי שיחיה.

ש.        מה הוא עשה?

ת.         חצי חצי כסף של החתונה.

ש.        את שילמת חצי מהחתונה?

ת.         אני לא, בעלי שילם.

ש.        את ידעת?

ת.         ידעתי, הכל אני יודעת" (עמ' 50, ש' 11-19 לפרו' מיום 9.4.14).      

 

            וכן:

"ת.       ...מה שהוא קיבל זה זכות מלמעלה, כל חודש הוא מקבל כסף, הוא בא ולוקח.

ש.        אבל אמרת שאת לא מנהלת כלום בבית.

ת.         הוא בא לוקח מבעלי" (עמ' 52, ש' 28-31 לפרו' מיום 9.4.14).

 

  1. בנסיבות אלו ולאור עדותה של האם עצמה וכן לאור הצהרתה כי "הכל אני יודעת", שוכנעתי כי האב אכן פעל בשמה של האם עת חתם על הוורט בבחינת שלוח מטעמה.

 

 

 

טיבה וטבעה של ההתחייבות בנוגע לדירה בקומה השנייה:

 

  1. בענייננו, לב ליבה של המחלוקת בין הצדדים נעוץ בהתחקות אחר כוונת הצדדים ובעיקר כוונת האב בעת החתימה על הוורט.

 

  1. לצורך הכרעה בסוגיה, יש להידרש להוראה הבאה:

 

"... מו"ה מ. ס. ט.  העומד מצד החתן נ"י מתחייב הדירה הסמוכה לדירתו ברח' ... ת' + 7,500$...".

 

  1. למקרא טענות ההורים עולה כי קיימת לכאורה מחלוקת פרשנית בנוגע להוראה זו, אשר הינה בתמצית: האם כוונת האב בהוראה זו היא לתת לתובעים את זכויות הבעלות של הדירה בקומה השנייה במתנה, או שמא כוונתו לעזור לתובעים במגורים בלבד לתקופה מוגבלת.

 

  1. בנסיבות אלו, יש לבחון בראש ובראשונה האם עסקינן בהתחייבות להעניק זכות במתנה, או שמא מדובר בהתחייבות למתן עזרה בלבד.

 

 

האם מדובר בהענקת מתנה?

 

  1. סעיף 2 לחוק המתנה, תשכ"ח – 1968 (להלן: "חוק המתנה") קובע כדלקמן:

 

"מתנה נגמרת בהקניית דבר-המתנה על-ידי הנותן למקבל תוך הסכמה ביניהם שהדבר ניתן במתנה".

 

  1. מתנה היא חוזה הנכרת בדרך של הצעה וקיבול ככל חוזה אחר וכרוך בהסכמה בין הצדדים. אולם, מאחר והמתנה מהווה אקט/חוזה חד-צדדי הרי שאין מייחסים משקל שווה לרצון המקבל ולרצון הנותן, אלא יש לשים דגש מיוחד על רצון הנותן ועל גמירות דעתו בזמן יצירת החוזה ויש לתת לו חשיבות גדולה יותר מזו של המקבל.

 

  1. בספרם של ד. פרידמן ונ. כהן, חוזים (כרך א') תשנ"א (להלן: "פרידמן וכהן") בעמ' 494 נקבע:

 

"יודגש: אף שהחוק מדבר על הסכמה (בין הנותן למקבל) שהדבר ניתן במתנה, הרי כמו במקרים אחרים בהם מתעוררת שאלה של כוונה בהקשר לעסקת חסד, היסוד המכריע הוא כוונתו של הצד הנותן".

 

  1. על כן, על בית המשפט להשתכנע שהמקנה הסכים ורצה שהדבר יינתן במתנה, אחרת, לא בחוזה מתנה עסקינן.

 

  1. על כוונת המקנה ניתן ללמוד מהתנהגות הצדדים וממכלול הנסיבות הקונקרטיות של העניין תוך שנפרשם על פי כללי ההיגיון וניסיון החיים. בעקרון זוהי שאלה שבעובדה: האם ההקניה לוותה גם בכוונה ורצון לתת מתנה (ע"א 712/74 פרומן נ' פרומן, פ"ד ל (3) 110).

 

  1. לעתים חלות לעניין זה חזקות עובדתיות שונות הנובעות מניסיון החיים ומהשכל הישר. חזקה שכזו לעניין מתנות בין הורים לילדים נקבעה כבר בע"א 180/51 גולדקורן נ' ויסוצקי פ"ד ח 262:

 

"אין ספק בדבר כי נתינה גרידא, בין נתינת כסף בין נתינת שווה כסף, אינה עשויה, כשלעצמה, לשמש יסוד לתביעה ועל התובע להוכיח את עילת הנתינה... אך השאלה העומדת בפנינו היא: מה הדין, כאשר הנתבע מודה בקבלת הדבר, ומצמצם את הגנתו לטענה מפורשת: כי הדבר ניתן לו בתורת מתנה – האם טענה זו מעבירה אליו את חובת ההוכחה, או לא? התשובה לשאלה היא, לדעתנו, בחיוב. ה'חזקה' היא, בנסיבות המקרה שלפנינו (כאשר אין הנותן קרוב-קרוב, כגון אביו של המקבל) נגד טענת המתנה, ועל הנתבע, היה, איפוא, לסתור את החזקה ולהוכיח את טענתו".

 

  1. פסק דין זה הבחין בין מתנה בין זרים לבין מתנה בין קרובים כאשר הכוונה בביטוי "קרוב-קרוב" הינה לאב ובנו. אם בין זרים החזקה היא נגד טענת המתנה והטוען למתנה – עליו חובת ההוכחה, הרי בין קרובים, במיוחד בין אב לבנו, חל החריג: החזקה היא חזקת המתנה, שאז מתהפכת חובת ההוכחה, והיא תחול על הטוען שלא במתנה עסקינן. לעניין זה ר' ע"א 3829/91 אבינועם וואלס נ' נחמה גת, פ"ד מח (1) 801 לאמור:

 

"לעומת זאת, כאשר מדובר ביחסי משפחה – קיימת חזקה, שאף היא ניתנת לסתירה, כי העברה ללא תמורה נעשית מתוך כוונה לתת מתנה...יחד עם זאת, יש להדגיש כי חזקה זו מצומצמת רק לקשרים אשר בהם טבעי להניח שמדובר במתנה, למשל, כאשר מדובר ביחסים שבהם המעביר מחויב לדאוג לרווחתו הכלכלית של הנעבר (כמו ביחסים שבין הורים וילדים)... והיא אינה חלה כאשר הקשר בין הצדדים, אף אם מדובר בקשרי משפחה, אינו יוצר הנחה כי המעביר התכוון להעניק לנעבר מתנה...".

 

 

מהכלל אל הפרט, לענייננו:

 

  1. בפתח הדברים, יצוין, כי טענת ההורים לפיה לשון ההוראה אינה ברורה אינה יכולה לעמוד. בהוראה זו נכתב ברחל ביתך הקטנה כי האב מתחייב לתת לתובעים את הדירה הסמוכה לדירתו כאשר אין מחלוקת בין הצדדים כי הכוונה היא לדירה בקומה השנייה. עוד אין חולק כי לעת החתימה על הוורט, הדירה בקומה השנייה היתה יחידה מושכרת, אשר עומדת בפני עצמה, עם כניסה נפרדת, כך שמתקיים יסוד המסוימות הנדרש ליצירת התחייבות משפטית. מנגד, אין כל התייחסות לכך שמדובר בזכות מגורים בלבד ו/או כי מדובר בזכות מגורים לתקופה מוגבלת, כך שאין מקום לקרוא את מה שלא כתוב בשטר ומכל מקום גם אם קיימת טענה כזו של ההורים, הרי שעליהם מוטל הנטל להוכיח זאת, דבר שלא נעשה בענייננו.

 

  1. במקרה דנן, בעת שבודקים מה הייתה כוונת האב בעת החתימה על הוורט נקודת המוצא היא שבין הצדדים מתקיימים יחסים בין "קרוב קרוב" ומשכך חלה החזקה כי הענקת הדירה היתה לשם מתן מתנה. ככל שהאב חפץ להוכיח כי ההיפך הוא הנכון, קרי כי מדובר בהסדר זמני ומוגבל של מגורים בדירה, הרי שנושא הוא בנטל ההוכחה לעניין נכונות גרסתו.

 

  1. לאחר בחינת מכלול הראיות, לרבות טענות הצדדים, עדויותיהם והעדים מטעמם, מצאתי כי האב לא עמד בנטל המוטל עליו, ואפרט:

 

  1. בראש ובראשונה יש להדגיש כי גרסאות ההורים בנוגע להענקת הזכויות בדירה בקומה השנייה לא היו עקביות (בלשון המעטה) ואף השתנו מהקצה אל הקצה ככל שההליך התקדם. כך, בכתב התביעה לתביעה לסילוק יד שהוגש ביום 4.3.13 לא נאמר דבר וחצי דבר בנוגע לקיומו של הוורט ולמעשה העובדה שהאב חתם על הוורט הושמטה כליל מכתב התביעה. בכתב ההגנה בתביעה לפסק דין הצהרתי שהגישו התובעים ביום 12.9.13 אומנם הודו התובעים בקיומו של הוורט אך טענו שאין לו תוקף משפטי. אולם, בתצהיר עדותו הראשית שהוגש ביום 30.1.14 שינה האב את גרסתו וטען כי בסמוך למועד חתונתם של התובעים התקיימה פגישה בבית הורי הכלה, בה נתבקש לסור לפינה שקטה עם הרב ד. על מנת לחתום בסודיות על זכרון דברים שמבטא את כוונתו לעזור לבני הזוג כפי יכולתו וכי הוורט עליו חתם היה ברוח הדברים עליהם סוכם (ר' סעיפים 6-9 לתצהיר). לבסוף, בחקירתו נאלץ האב להודות כי התחייב בשטר לתת לתובעים זכות למגורים, קרי הודה בקיומה של ההתחייבות ובתוקפו המשפטי של הוורט (ר' עדותו בעמ' 41, ש' 25 – עמ' 42, ש' 14 לפרו' מיום 9.4.14). בנסיבות אלו, לאור השינויים בגרסאותיו של האב אין לתת אמון בגרסתו כיום כי כוונתו בוורט היתה לשם עזרה ולזמן מוגבל והמסקנה המסתברת היא כי מדובר במתנה. 

 

  1. לא זו אף זו, האב נמנע מלתת תשובות ברורות לשאלות פשוטות ועדותו בכל הנוגע להתחייבות שלו בנוגע לדירה היתה מתחמקת ואף לא הגיונית. כך מתוך עדותו:

 

"ש.      אמרת עכשיו שאמרת לרב ד. שאתה לא מוכן לתת דירה ומגורים ושהיו כמה פגישות. למה יש בעיה עם הרב ד. שהוא צריך לבוא אליך, והרב ד. הרי יודע שאתה לא מוכן לתת דירה. איזה מין רב זה שבא ומנדנד לך לתת דירה ?

ת.         הרב ד. לא קובע לי, אני רק נותן לו כבוד. הוא מעסיק את הבן שלי. הוא אמר לי לעזור להם בגלל המצב שלהם, אמרתי לו שאני אעזור כמה שאני יכול ולא יותר. המקום גם קטן בשבילם וזה לא מתאים להם, הם לא מבינים את זה

ש.        כתבת בסעיף 23 שהרב ד. לחץ עליך וגם באירוסין, וכתוב שדיברתם במפורש על לתת דירה במתנה, אז למה הרב חוזר ולוחץ אותך שוב ושוב לתת דירה במתנה?

ת.         הרב ד. ביקש ממני לתת להם מגורים, אמרתי לו שאני לא יכול

ש.        אני שואל מתנה ובעלות, זה מה שכתוב בסעיף 23

ת.         אני לא התכוונתי לתת מתנה, יש לי עוד ילדים

שאלת בית המשפט:      אם היה ברור מלכתחילה עוד באירוסין שאתה דיברת עזרה בכסף, אז למה הרב פנה אליך שוב ושוב ?

ת.         אני אמרתי שזה מקום שאי אפשר לחלק אותו, כי זה גוש אחד וניתן רק לתת זכות. אני הסברתי לרב שאני לא יכול לתת לו לגור ושאני אעזור לו שהוא יגור במקום אחר. זה בית שלא ניתן לחלק. זה בסה"כ בית אחד. 

ש.        אני במקרה שמאי מקרקעין, אם אפשר לחלק, אז כן נותנים לילדים. נניח שיש אפשרות לחלק לשלוש יחידות דיור – האם אז אתה נותן את הדירה  ?

ת.         אם אני מוכר את הדירה אני אתן לו מה שמגיע לו, אבל אני לא יכול לתת לו מגורים מעל הראש שלי ושיפריעו לי

ש.        אמרת לרב ד. שאי אפשר לחלק את הדירה – מה זה קשור ?

ת.         אמרתי לרב ד. גם כן שאי אפשר לחלק את הדירה

ש.        כדי להשכיר דירה בישראל לא צריך לחלק דירות. מה הקשר בין לחלק דירות ובין מגורים זמניים ?

ת.         אני לא מסכים שהוא יהיה אצלי בבית, יותר ממה שנתתי. אני עד עכשיו החזקתי מעמד. אשתי מסכנה בולעת יותר ממני" (עמ' 46, ש' 26-עמ' 47, ש' 13).

כנלמד, האב נמנע מלתת תשובה ברורה לשאלה הפשוטה מדוע הרב ד. המשיך לפנות אליו שוב ושוב בנוגע לזכויות הבעלות בדירה חרף העובדה לטענתו כי כבר בעת החתימה על הוורט הבהיר לו האב שאינו יכול לתת את הדירה לתובעים וכי הדבר אינו אפשרי. אולם,  כשנשאל האב מה תהיה עמדתו ככל שיוכח כי ניתן להסדיר את הרישום בדירה על שם התובעים, ענה תשובה לא עניינית ומתחמקת לפיה אינו מעוניין שהתובעים יגורו לידו.

 

  1. כמו כן, מעדויות הצדדים עולה כי הרב ד. הוא שיזם, בא בדין ודברים עם הורי התובעים והוציא לפועל את הוורט, ולהלן פירוט הדברים: לטענת הבן הרב ד. הוא שנוהג ביוזמתו להסדיר וורט לכל בחור בישיבתו (ס' 2.3 לתצהיר עדותו הראשית); כאשר נשאל הבן "האב ד. הוא זה שדיבר איתם על הדירה, הוא זה שעשה מו"מ והוא זה שלפי תצהירך בלעדיו הדברים לא היו קורים – הדירה לא היתה שלך, לא היו מסכמים על זה?", הוא השיב: "אפשר להגיד" (עמ' 10, ש' 28-29, עמ' 11, ש' 1 לפרו' מיום 12.3.14); כן טען הבן בעדותו כי "הרב ד. כשעשה את המפגש של החוזה לפני זה הוא מייעד אותם ומודיע להם מה כל אחד נותן... הוא סיכם איתם דברים בטלפון לפני זה..." (עמ' 15, ש' 30-31 לפרו' הנ"ל) ו-"הרב ד. דיבר איתם על הכל" (עמ' 16, ש' 8 לפרו' הנ"ל), ובהמשך: "הרב ביקש מההורים של הכלה שייתנו גם מעצמם משהו בתמורה לדירה" (עמ' 21, ש' 17-18 לפרו' הנ"ל). עדותה של הכלה גם היא מחזקת את האמור לעיל: "הרב ד. גיבש, דיבר עם ההורים שלי ועם הורי בעלי", ו-"הרב ד. דיבר איתם בטלפון. לא דיברתי איתו" (עמ' 25, ש' 8-10 לפרו' מיום 12.3.14). אף לדברי האב הרב ד. הוא שביקש ממנו לתת לתובעים את הדירה בקומה השנייה במתנה הן לפני החתימה על הוורט והן לאחר מכן (ר' עדותו בעמ' 39, ש' 19-32, עמ' 40, ש' 1 לפרו' מיום 9.4.14). אולם, האב לא טרח להזמין את הרב ד. לעדות והתבצר בטענה כי הנטל להזמינו מוטל על התובעים. כמו כן, האב אף לא טרח להזמין את השדכנית הגב' פ. או כל עד אחר אשר יתמוך בגרסתו לפיה התחייב להעניק לתובעים עזרה בלבד ולתקופה מוגבלת, התנהלות זו נזקפת לחובתו.

 

  1. בהקשר זה, יצוין, כי ניסיונם של ההורים להיתלות בעדותו של מר ב. כתומכת וכמחזקת את גרסתם, אינה יכולה לעמוד. התרשמתי שמר ב. התבלבל בנוגע לתאריכים בהם התרחשו הדברים, בעת האירוסין או שנת 2011, שכן טען שבשנת 2011 נכח הרב וכי הדבר נבע מקשיי זיכרון. בנסיבות אלו, לא מצאתי לתת לעדותו משקל רב ולא מצאתי כי יש בדבריו כדי לתמוך בגרסת ההורים.

 

  1. כמו כן, לא מצאתי ממש בטענת ההורים לפיה דין התביעה להידחות לנוכח העובדה שלא ניתן מבחינה מעשית להעביר את הבעלות בקומה השנייה בלבד לידי התובעים. בענייננו, הזכויות של ההורים בבית אינן רשומות בלשכת רישום המקרקעין, אלא במנהל מקרקעי ישראל ומשכך בבחינת זכויות אובליגטוריות לכל דבר ועניין. בהקשר זה יש להדגיש כי מנהל מקרקעי ישראל בחר שלא להצטרף להליך והותיר את ההכרעה בידי בית המשפט. מעבר לכך, אין חולק כי לדירה כניסה נפרדת והדירה אף היתה מושכרת במהלך השנים לשוכרים חיצוניים, כך שמדובר ביחידה נפרדת שעומדת בפני עצמה. כך או כך, ההורים לא הביאו כל ראיה לכך שלא ניתן לרשום את הדירה על שם התובעים ודווקא מהנתונים שהוצגו ואף מעמדת חלמיש נלמד כי אין מניעה עקרונית לביצוע האמור בכפוף לנהלים של חלמיש.

 

 

יסוד ההקניה:

 

  1. כאמור בסעיף 2 לחוק המתנה, לשם השלמת עסקת המתנה, נדרשת הקנייתה.

 

  1. כידוע, בפסיקה מוכרת ההבחנה בין זכות במקרקעין, שאז לא יראו בנכס שהוקנה כמתנה מוגמרת עד אשר תרשם הזכות על שמו של מקבל המתנה במרשם המקרקעין, לבין זכות אובליגטורית ביחס למקרקעין, שאז מוקנית המתנה לפי אחת הדרכים הקבועות בס' 6 לחוק המתנה, תשכ"ח-1968 (ע"א 1284192 רתם נ' רתם, פ"ד מט(5) 257, 260).

 

  1. סעיף 6 לחוק המתנה קובע:

 

"הבעלות בדבר המתנה עוברת למקבל במסירת הדבר לידו, או במסירת מסמך לידו של המזכה אותו לקבלו. ואם היה הדבר ברשות המקבל – בהודעת הנותן למקבל על המתנה; והכל כשאין בדין הוראות מיוחדות לעניין הנדון".

 

  1. בעבר, קבעה ההלכה הפסוקה את נקודת המוצא על פיה הזכות שבידי נותן המתנה משפיעה באופן מכריע על מהות דבר המתנה, אולם בעשור האחרון נפסק כי לנקודת מוצא זו אין עוד מקום. נקבע, כי מושא עסקת המתנה ייקבע על פי כוונת הצדדים ואילו השאלה מה הן הזכויות שהיו בידי המוכר בעת עשיית העסקה, אינה מכריעה את הכף לעניין זה (ע"א 6433/99 "טפחות" בנק משכנתאות לישראל בע"מ נ' פרח פ"ד נח(2) 106, 118). בהתאם לכך, נקבע במספר מקרים כי זכות אובליגטורית במקרקעין לא הוקנתה לאלתר בעת עריכת המסמך הרלבנטי, אלא מועד הקניית המתנה נבחן בהתאם לאומד דעתם של הצדדים, ובראש ובראשונה בהתאם לכוונתו של נותן המתנה (ר' גם ע"א 4593/09 מגי'ד יוסף סעיד נ' יורשי המנוח איוב מהנא סעיד ז"ל (פורסם בנבו, 15.11.11), בפס' 17-19, ולהשוואה ר' גם פסק-דינו של כב' השופט י. גייפמן בתמ"ש (ת"א) 81990/01 אשואל נ' אשואל (פורסם בנבו, 15.8.06).

 

  1. בענייננו, איני סבורה שיש ממש בטענת התובעים כי מתן המפתחות לקומה השנייה הינה בבחינת הקניית הבעלות בדירה (ס' 9 לסיכומיהם). יצוין, כי מי מהצדדים לא הביא ראיות לתמיכה בגרסתו לעניין המפתחות ולכן אין בידי לקבוע האם המפתחות ניתנו לתובעים על ידי הדייר היוצא כטענת ההורים, או שמא ניתנו לתובעים על ידי האם כטענת התובעים. מעבר לכך, דווקא ממכלול הנסיבות ואף מדברי התובעים עצמם עולה כי המתנה טרם שוכללה. ראשית, כאמור, על הבית לרבות הקומה השנייה רובצת משכנתא. הבן העיד כי בין היתר טען האב כי בעטיה של המשכנתא אין מקום לבצע העברת הבעלות (דברי הבן בעמ' 15, ש' 11 לפרו' מיום 12.3.14). לפיכך, אף לפי גישת הבן אין מקום לטעון כי כוונת האב הייתה להקנות מתנה לאלתר. שנית, זכויות ההורים אומנם אינן רשומות במרשם המקרקעין, אלא אצל החברה המשכנתא בלבד, אך אף העובדה כי דבר המתנה לא נרשם אצל החברה המשכנת תומכת בכך שגם לגישת התובעים לא עסקינן במתנה לאלתר. שלישית, העובדה כי במשך שנים לא נהגו התובעים מנהג בעלים בקומה השנייה, ובין היתר: השכירות התבצעה על ידי האב, השיפוץ שנדרש מומן על ידי האב וכן עד היום ההורים הם אלו שנושאים בהוצאות הדיור של הקומה השנייה תומכת במסקנה כי הדירה לא הוקנתה בפועל לתובעים. ולבסוף, אין חולק כי התובעים כלל לא התגוררו בדירה גם לא בשנה הראשונה לנישואיהם ואף לא לאחר מכן. הלכה למעשה, התובעים עברו להתגורר בדירה רק עם היווצרות הסכסוך בין הצדדים ובעטיו של הסכסוך ולדברי ההורים נעשה הדבר גם בהפתעה. משכך, התנהלות התובעים מעידה כי המתנה טרם שוכללה וכי התובעים נאלצו לבצע אקט חד צדדי על מנת לקבוע מסמרות בשטח בנוגע לזכויותיהם בדירה.

 

  1. עם זאת, איני סבורה כי בענייננו יש חשיבות לשאלה האם המתקנה הוקנתה אם לאו שכן בנסיבות המקרה דנן שוכנעתי כי עוד בטרם שוכללה המתנה גמרו הצדדים בדעתם לסטות מהוראות הוורט כך שבפועל נתגבשה הסכמה חדשה אשר שינתה את ההתחייבות המקורית לפיה במקום הזכויות בדירה בקומה השנייה תוקנה לתובעים זכות לקבלת דמי שכירות בלבד, והכל כמפורט להלן.

 

 

 

 

שינוי ההסכם – מסגרת נורמטיבית:

 

  1. סעיף 23 לחוק החוזים משקף עקרון על בדיני חוזים, הוא עקרון "חופש הצורה", אשר הינו נגזרת של עקרון על אחר - עקרון "חופש החוזים", וזה לשונו:

 

"חוזה יכול שיעשה בעל - פה בכתב או בצורה אחרת, זולת אם הייתה צורה מסויימת תנאי לתוקפו על פי חוק או הסכם בין הצדדים".

 

  1. על מהות עקרון זה, כותבת פרופ' נ. כהן במאמרה "צורת החוזה", הפרקליט לח, חוב' ב1, 383, בעמ' 383:

 

"סעיף 23 לחוק החוזים (להלן: סעיף 23) - על שני רכיביו - הן זה העוסק בהגבלות עליה - הוא הצהרתי. העקרון של חופש הצורה מושתת, למעשה, על הרעיון של כוחה המחייב של הסכמת הצדדים. אם להסכמת הצדדים, כשלעצמה, תוקף משפטי מחייב - והדבר נובע מפרק א' לחוק החוזים - אין לדרך שבה היא משתקפת, ובלבד שניתן לה ביטוי חיצוני כל שהוא".

 

  1. נלמד כי מעקרון "חופש הצורה" נובעת מסקנה נוספת והיא - כי הצדדים לחוזה רשאים להתנות עליו ולשנות הוראותיו מבלי להיות מוגבלים לפרוצדורה או לצורה מסוימת דווקא. בין השאר, יתכן שיווצר חוזה - או שתשונה הוראה מהוראותיו - ע"י התנהגות הצדדים או ע"י הסכמות בעל פה (ראו: פרופ' ג. שלו, דיני חוזים (מהדורה שניה) בעמ' 278; ע"א 4956/90 פזגז חברה לשיווק בע"מ נ' גזית הדרום בע"מ, פ"ד מו (4) 35, 40).

 

  1. על אפשרות שינוי החוזה באמצעות הסכמה שבעל פה ראה גם דנ"א 1558/94 נפיסי נ' נפיסי פ"ד נ (3) 573, בעמ' 603 ומפי השופט ברק:

 

"כל שהצדדים יכולים להסכים עליו במפורש, הם יכולים להסכים עליו במשתמע. אין דרישה כי ההסכם יהא בכתב או בצורה אחרת. כל שנדרש הוא הסכמה בין הצדדים ... בכל הסכם יש משום שינוי במערך הנורמטיבי שבין הצדדים, ובהיעדר הוראה מפורשת הדורשת צורה מיוחדת, די בהסכמה שבין הצדדים כדי להשיג שינוי נורמטיבי זה".

 

  1. בענייננו, אין חולק כי לאחר נישואי התובעים, הם לא עברו להתגורר בדירה והושגו בין הצדדים אי אלו הסכמות שבעל פה. עם זאת, מהות ההסכמות שבעל פה אינה בנמצא ועל מנת להתחקות אחר הסכמות אלו יש להידרש לפרשנותן.

 

  1. על אובייקט הפרשנות במקרה שבו נערך הסכם בעל פה יפים דבריו של כב' הנשיא (בדימ') א. ברק בספרו "פרשנות במשפט" (כרך רביעי – פרשנות החוזה), ירושלים 2001 (תשס"א), בעמ' 41:

 

"...טקסט זה יכול שהיא התנהגות (שאינה כתב) כגון דברים בעל פה או התנהגות ללא מילים. אכן, "חוזה יכול שיעשה בעל פה, בכתב או בצורה אחרת". בכל המצבים הללו – כתב, על פה, התנהגות אחרת – נוצר "טקסט" חוזי המשמש אובייקט לפרשנות חוזים. "טקסט" זה נתפס בחושינו בלשון שבה אנו דוברים. אנו "קולטים" את ההתנהגות – גם אם הא מהווה שתיקה – באמצעות הלשון המוכרת לנו".

 

  1. מהאמור לעיל, עולה, כי במקרה שבו אנו מבקשים לפרש הסכמות בעל פה – ה"טקסט" נשוא הפרשנות הוא – התנהגות הצדדים. ודוק, כאשר מדובר על שינוי חוזה כתוב על דרך של התנהגות הצדדים נדרשת התנהגות זו לשקף גמירות דעת לסטות מהוראות החוזה.

 

 

האם הוכחה גמירות דעת לשינוי ההתחייבות בין הצדדים:

 

  1. אקדים ואומר, כי בנסיבות דנן, שוכנעתי על סמך התנהגות הצדדים, כי התקיימה גמירות דעתם לסטות מהוראות הוורט. מסקנה זו נלמדת מדפוס מתמשך של התנהגות הצדדים בתקופה של כ – 8 שנים מהמועד שבו נישאו התובעים ועד לחודש נובמבר 2011 עת עברו התובעים להתגורר בדירה בקומה השנייה, והכל כמפורט להלן.

 

  1. בענייננו, התובעים עצמם מודים כי מיד לאחר נישואיהם גובשה בין הצדדים הסכמה לפיה יקבלו את דמי השכירות של הדירה בקומה השנייה וכי התובעים הסכימו לכך משום שהם קיבלו "אותו תקבול ושווי כאילו הדירה היא בבעלותם" (סעיף 3.3 לכתב התביעה לפס"ד הצהרתי). גם האב הודה מפורשות כי במשך כל השנים נהג להעביר לידי הבן ישירות את דמי השכירות שהתקבלו בגין הדירה בקומה השנייה (ר' עדות האב בעמ' 39, ש' 1-8 לפרו' מיום 9.4.14) והאם חיזקה ותמכה בעדותה התנהלות זו (לדבריה: "מה שהוא קיבל זה זכות מלמעלה, כל חודש הוא מקבל כסף, הוא בא ולוקח" (עמ' 52, ש' 28-29 לפרו' מיום 9.4.14) ואף הסכימו לכך - עמ' 49, ש' 30-31 לפרו' מיום 9.4.14). בנסיבות אלו, אין חולק כי בין הצדדים נוצר הסדר שונה ואחר מזה שכתוב בוורט לפיו התובעים קיבלו את דמי השכירות של הדירה בקומה השנייה וזאת חלף הזכויות בדירה עצמה.

 

  1. שנית, אין חולק כי בפועל התובעים לא התגוררו כלל בדירה בקומה השנייה וזאת גם בשנה הראשונה שלאחר הנישואין כשהדירה לא היתה מושכרת. בנסיבות אלו, ניתן ללמוד כי ההסדר לפיו יקבלו התובעים דמי שכירות חלף הזכויות בדירה היה מקובל על התובעים וכי הטענה לפיה הסדר זה נוצר בלית ברירה אינו יכול להתקבל ואף נסתר מהתנהלות התובעים בפועל.

 

  1. שלישית, הבן עצמו הודה כי התובעים העדיפו לגור ביישובים ח' וב' כיוון שאלו מקומות בהם יש ריכוז של אוכלוסייה חרדית גבוה (עמ' 14, ש' 16-18 לפרו' מיום 12.3.14). הצהרה זו מחזקת ותומכת בכך שגם לשיטת התובעים עצמם ההסדר לפיו  יקבלו את דמי השכירות במקום הזכויות בדירה היתה עדיפה מבחינתם.

 

  1. רביעית, אין חולק כי התובעים לא פנו לחברה המשכנת לצורך רישום הזכות לה הם טוענים וכן אין חולק כי העסקה הנטענת לא דווחה לרשות המיסים בהתאם לחוק מיסוי מקרקעין (שבח ורכישה), תשכ"ג-1963, החל גם על "הענקתה של זכות לקבל זכות במקרקעין" (ס' 1(2) לחוק הנ"ל). יצוין, כי הרישום אצל החברה המשכנת, בין היתר, מהווה תחליף ראוי לרישום הערת אזהרה במרשם המקרקעין (ר' למשל פסק דינו של בית המשפט המחוזי בה"פ (נצ') 6336-05-10 ביטון נ' גמליאל (פורסם בנבו, 2.9.12) אשר הערעור הוגש ביחס אליו במסגרת ע"א 7976/12 נמחק בהמלצת בית המשפט העליון). לא התרשמתי מהסבריו של הבן בנוגע להימנעותו מלפעול כאמור והסבריו בעניין זה כי אביו תירץ תירוצים שקשה לו, שיש משכנתא על הדירה וכיו"ב (עמ' 15, ש' 7-12 לפרו' מיום 12.3.14), לא היו אמינים בעיני. התוצאה בפועל היא שבמשך שנים לא פעלו התובעים להסדרת המעמד לו הם טוענים כבעלים של הדירה והדבר מעיד כי ההסכמה שגובשה בין הצדדים לאחר החתימה על הוורט היתה מקובלת על התובעים.

 

  1. חמישית, אין חולק כי האב נותר לאורך כל השנים הבעלים של הדירה בפועל. מעבר לכך, האב הוא זה שהשכיר את הדירה בקומה השנייה והיה חתום על החוזים הרלבנטיים. כמו כן, הבן ב. העיד כי האב נאלץ לבצע שיפוץ בדירה בקומה השנייה לאור נזק שנגרם מדיירים וכי התשלום על כך היה מכיסו של האב. כך גם הבן ב. סייע לאב בהשכרת הדירה בקומה השנייה (ר' דבריו בעמ' 57, ש' 19-30 לפרו' מיום 9.4.14). מעובדות אלו, יש ללמד כי לא מדובר היה בהסכמה זמנית לקבלת דמי שכירות חלף הזכויות בדירה בקומה השנייה, אלא היתה הסכמה גורפת לפיה הדירה תישאר בבעלותם של ההורים אשר מתוקף מעמדם אף יישאו בכל ההוצאות הנלוות לדירה וכי הסדר זה שירת נאמנה את התובעים לאורך השנים.

 

  1. שישית, אין חולק כי גם התחייבות הוריה של הכלה להעביר לידי התובעים סך של 25,000 $ לא בוצעה בהתאם לאמור בוורט וכי בפועל גובשו בין התובעים להורי התובעת הסכמות חדשות בעל פה לפיהן כספי המתנה לא יועברו לידי התובעים בבת אחת אלא לשיעורין. כך העיד הבן:

 

"ש.       באיזה התחייבויות עמדו הורי הכלה?

ת.         כתוב בחוזה. מקריא – סך כולל של 25,000$.

ש.        קיבלת אותם?

ת.         כן, אם הם התחייבו אז כן.

ש.        האם קיבלת אותם?

ת.         כן. קודם כל תסתכל על מה שרשום למטה. קיבלנו את זה.

ש.        מתי קיבלת את זה ואיך?

ת.         בשלבים מחמותי.

ש.        מתי פעם אחרונה קיבלת ממנה כסף על חשבון 25,000 $?

ת.         לא זוכר.

ש.        אם אומר לך שקיבלת את זה לפני חודשיים או חצי שנה?

ת.         אולי לפני שנה.

ש.        ז"א, אתה אומר שבשנת 2004 הוריה של הכלה התחייבו ל-                       25,000 $ שהתפרשו על פני 10 שנים, נכון?

ת.         כן. זה הכל כולל הכל. כל מה שהתחייבו, בנוסף לזה גם חמותי רצתה לעזור לנו במשך שנים. אי אפשר להגדיר את זה בזמן מסוים.

ש.        אמרת שלפני שנה סיימו את השלבים?

ת.         זה הכל יחד. זה לא רק 25,000$ אלא עזרה כללית. קודם כל, זה לא 25,000 $ אלא כולל גם את הסך של החתונה, זה הרבה פחות. הסכום הגדול זה היה עזרה לחתונה בגדול ולאחר מכן קניית רהיטים" (עמ' 20, ש' 16 - עמ' 21, ש' 3 לפרו' מיום 12.3.14).

 

  1. שביעית, בפועל רק לאחר שהאב הודיע לתובעים שלא ימשיך להעביר את דמי השכירות בגין הדירה בקומה השנייה, החלו הצדדים לנקוט בצעדים במטרה ליישב את הסכסוך. האב אף העיד כי נפגש עם הרב ד. במטרה למצוא פתרון (ר' עדותו בעמ' 40, ש' 9-10 לפרו' מיום 9.4.14). מנגד, גם התובעים העידו כי לאחר שההורים הודיעו כי יפסיקו להעביר את כספי השכירות נערכה פגישה בבית ההורים בנוכחות אם הכלה גב' ק., סבה מר ב. ודודה מר ק. על מנת למצוא פתרון לסכסוך. כמו כן, אין חולק כי גם ההליכים שננקטו בבתי הדין היו לאחר שהודיעו ההורים על הפסקת דמי השכירות. מכך, יש ללמוד כי כל עוד כספי השכירות הועברו לידי התובעים כסדרם, בהתאם להסכמות הצדדים, לא היתה כל מחלוקת בין הצדדים, אולם ברגע שהובהר לתובעים כי בכוונת ההורים להפסיק להעבירם, נוצר סכסוך בין הצדדים אשר חייב מציאת פתרון.

 

בהקשר זה, יצוין, כי הטענה לפיה היה מפגש בין ההורים לבין גב' ק. קודם להיווצרות הסכסוך, לא הוכחה על ידי התובעים. כמו כן, לא הוכח כי המפגש שהיה בין האב לרב ד. קודם לסכסוך (במאובחן מהשיחה שנערכה לאחר מכן) עסק בבעלות על הדירה וכל שנטען הוא כי במסגרת מפגש זה אמר הרב ד. לאב כי מצבם של התובעים בכי רע וכי הם זקוקים לעזרה.   

 

  1. ולבסוף, אף מעדויות התובעים עולה כי הם בעצמם לא היו מעוניינים במגורים בדירה בקומה השנייה ולטענתם לאחר שנתגלע הסכסוך פנו להורים בבקשה לקבל כספים לצורך רכישת דירה אחרת שאינה הדירה בקומה השנייה (יצוין, כי גם מר ב. העיד כי בשנת 2011 דובר על כסף לצורך רכישת דירה לתובעים (עמ' 36, ש' 11-23 לפרו' הנ"ל) והאם אישרה עובדה זו (עמ' 51, ש' 13 לפרו' מיום 9.4.14). התנהלות זו של התובעים מלמדת כי ההסכמה שגובשה בין הצדדים לפיה התובעים יקבלו דמי שכירות חלף הזכויות בדירה בקומה השנייה היתה מקובלת על התובעים ועדיפה מבחינתם שכן התובעים מלכתחילה לא רצו להתגורר בדירה זו והעדיפו מגורים בדירה אחרת, כפי שאכן קרה בפועל.

 

  1. אשר על כן, מכל האמור לעיל, עולה כי בין הצדדים גובשה הסכמה בעל פה אשר מומשה הלכה למעשה במשך 8 שנים לפיה חלף הזכויות בדירה בקומה השנייה יקבלו התובעים את דמי השכירות של הדירה וכי התנהגות הצדדים תומכת ומחזקת את גמירות דעתם של הצדדים לסטות מהוראות הוורט.

 

 

 

 

 

 

האם ההורים הפרו את ההסכם?

 

  1. נוכח האמור לעיל, יש לבחון האם ההורים הפרו את התחייבותם בוורט.

 

  1. סעיף 1 (א) לחוק החוזים (תרופות) קובע, הפרה – מהי, וזה לשונו:

 

"הפרה  - מעשה או מחדל בניגוד לחוזה".

 

  1. בענייננו, נוכח העובדה כי בפועל גובשה הסכמה חדשה לפיה חלף הזכויות בדירה בקומה השנייה קיבלו התובעים את דמי השכירות של הדירה, לא בוצעה כל הפרה בנוגע להעברת הזכויות בדירה בקומה השנייה כטענת התובעים; ומשכך, אין בפנינו כל "מעשה או מחדל" בניגוד להוראות הוורט.

 

  1. אלא מאי? בנסיבות בהן הודיעו ההורים לתובעים כי יפסיקו להעביר לידיהם את דמי השכירות, הרי שההורים פעלו בניגוד להסכמה החדשה שגובשה בין הצדדים וכי פעולה זו מהווה הפרה אשר מזכה את התובעים בסעד מתאים.

 

 

הסעדים:

 

  1. בסעיף 2 לחוק החוזים (תרופות) נקבע כי:

 

"הופר חוזה, זכאי הנפגע לתבוע את אכיפתו או לבטל את החוזה, וזכאי הוא לפיצויים בנוסף על אחת התרופות האמורות או במקומן, והכל לפי הוראות חוק זה".

 

  1. בענייננו, לנוכח העובדה כי ההורים הפרו את ההסכמות בנוגע להעברת דמי השכירות בגין הדירה בקומה השנייה זכאים התובעים לאכיפת ההסכמות באופן שהתובעים ימשיכו לקבל את דמי השכירות של הדירה עד אחרית ימיהם ושנותיהם של התובעים.

 

  1. ודוק, האב לא שלל את האפשרות להמשיך ולהעביר לידי התובעים את דמי השכירות כפי שהיה בעבר ואף טען כי נעשה ניסיון מבחינתו להגיע להסכמה עם הבן בעניין זה. כך העיד האב:

 

"ש.       אתה אומר שיש לך בעיה קשה עם זה שהם גרים למעלה ומרעישים וקשה לכם – מישהו ביקש ממך דירה חלופית במקום הדירה הזו ?

ת.         אני הצעתי להם דירה חלופית, שיגורו במקום אחר ויקבל עזרה בכסף כמה שהוא רוצה וכמה שאני יכול. המשכתי ועזרתי, עד היום אני עזרתי להם , אני חושב שלהם אני עוזר יותר מהילדים האחרים שלי

ש.        אז אני מבין שאתה רוצה להשכיר את הדירה למעלה ולתת להם את שכר הדירה עד 120?

ת.         זה מה שרציתי כי זה היה לי יותר נוח אז

ש.        מקודם אמרת שהתכוונת למגורים זמניים ועכשיו אתה מוכן לתת עד                      120?

ת.         התכוונתי לתת להם עזרה שהם היו זוג צעיר, אבל עכשיו במצב שיש להם ילדים, גם להם לא טוב וגם לנו לא טוב

ש.        לפי מה שהתכוונת התכוונת לתת להם עזרה עד 120

ת.         אפשר לבוא ולראות איך הם עשו את הדירה, דיר חזירים

ש.        אז אפשר למכור את הדירה למעלה ולתת להם את הכסף לקנות דירה אחרת – אתה מסכים להצעה הזו ?

ת.         אני מוכן לעזור להם אבל לא לתת להם דירה מתנה כי אין לי. הם לחצו עלי הפתיעו אותי במצב לא נעים, כל החיים שלי אני אוכל את זה, אשתי מסכנה לא יכולה כבר, היא קיבלה מחלת עצבים. היא במצב יותר גרוע ממני, היא מסכנה אני לא כל היום בבית" (עמ' 47, ש' 23- עמ' 48, ש' 7 לפרו' מיום 9.4.14).

 

כמו כן, האם הסכימה לפתרון זה (ר' עדותה בעמ' 51, ש' 15-17 לפרו' מיום 9.4.14) ואף סברה כי מדובר בפתרון טוב ומיטיב בנסיבות העניין, ולדבריה: "בעלי אומר להם לצאת ושהוא יעזור להם למה הם לא יוצאים, מה יותר טוב מזה" (עמ' 50, ש' 27-28 לפרו' מיום 9.4.14).

 

  1. בענייננו, המשמעות של שינוי ההוראה בוורט היא שאין לתובעים זכויות חוזיות בדירה בקומה השנייה ועל התובעים לפנות את הדירה. עם זאת, הואיל ולתובעים שישה ילדים קטינים ועל מנת לאפשר להם להתארגן בצורה נאותה, נחה דעתי כי יש לדחות את מועד הפינוי לעוד שלושה חודשים מהיום, או אז יעזבו התובעים וילדיהם את הדירה.

 

  1. יובהר, כי עם עזיבתם של התובעים את הדירה, יעבירו ההורים לידי התובעים את דמי השכירות עבור הדירה כפי שבוצע בפועל במשך שנים רבות שלפני הסכסוך ובהתאם להסכמות הצדדים. זכות זו של התובעים לקבלת דמי השכירות תעמוד להם עד אחרית ימיהם ושנותיהם של התובעים.

 

  1. באשר לעתירת התובעים להורות להורים לשלם להם סך של 7,500$ בהתאם לוורט, הרי שסכום זה כבר שולם להם, בין אם באמצעות העברת כספי השכירות אשר הגיעו לכדי סך של כ-300,000 ₪ ובין אם באמצעות העברת הכספים שירשה האם לידי הבן כאמור בס' 27(ו) לעיל.

 

  1. כמו כן, באשר לעתירת התובעים להורות להורים לפצות אותם בסך של 150,000 ₪, הרי שטענה זו לא הוכחה כלל ועיקר. מעבר לכך, משקבענו כי התובעים בעצמם העדיפו שלא להתגורר בדירה וכן לאור ההסכמה שגובשה בין הצדדים בנוגע לקבלת דמי שכירות בגין הדירה, הרי שהתובעים אינם זכאים לכל פיצוי בגין אי העברת הזכויות בדירה.

 

 

סוף- דבר:

  1. אשר על כן, הנני מורה כדלקמן:
  • א. התביעה למתן פס"ד הצהרתי מתקבלת בחלקה כמפורט בפסק דין זה.
  • ב. התביעה לסילוק יד – מתקבלת באופן כזה שניתנת לתובעים תקופה של שלושה חודשים מהיום לצורך התארגנותם ופינוי הדירה בקומה השנייה שלאחר מכן יהא על התובעים לפנות את הקומה השנייה וליטול את חפציהם עימם.
  • ג. עם עזיבת התובעים את הדירה בקומה השנייה – על ההורים למצוא שוכרים לדירה ולהעביר את דמי השכירות לידי התובעים (בסך שלא יפחת מ – 3,000 ₪ לחודש כפי שהיה לפני הסכסוך). זכותם של התובעים לקבלת דמי השכירות בגין הדירה בקומה השנייה תעמוד להם עד אריכות ימיהם ושנותיהם של התובעים.
  • ד. לאור תוצאת פסק הדין - איני עושה צו להוצאות.

 

  1. תואיל המזכירות להמציא את פסק הדין לב"כ הצדדים.
  2. התובעים ו/או מי מטעמם יפנה למזכירות בית המשפט בתוך 10 ימים ממועד המצאת פסק הדין לידיו לצורך קבלת הוורט המקורי.

 

  1. תמ"ש 5057-03-13 ו-30682-08-13 – ייסגרו.

 

 

ניתן היום,  ג' אדר תשע"ה, 22 פברואר 2015, בהעדר הצדדים.

 

 

 

 

 

 

 

 


בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
קוד אבטחה
הקש קוד אבטחה*
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ